מ"ג במדבר ו ו
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כל ימי הזירו ליהוה על נפש מת לא יבא
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהוָה עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כׇּל־יְמֵ֥י הַזִּיר֖וֹ לַיהֹוָ֑ה עַל־נֶ֥פֶשׁ מֵ֖ת לֹ֥א יָבֹֽא׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | כָּל יוֹמִין דִּנְזִיר קֳדָם יְיָ עַל נַפְשָׁת מִיתָא לָא יֵיעוֹל׃ |
| ירושלמי (יונתן): | כָּל יוֹמִין דְיַפְרֵישׁ לִשְׁמָא דַיְיָ עַל בַּר נַשׁ דְמִית לָא יֵיעִיל: |
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
קה. על נפש (מת) לא יבא שומע אני נפשות בהמה במשמע תלמוד לומר (לאביו ולאמו) על נפש מת לא יבא במה ענין מדבר בנפשות אדם. רבי ישמעאל אומר אינו צריך שכבר נאמר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר אלו הם, אלו נפש אדם.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קד. כל ימי הזירו לה' , מה שפתח שנית ענין חדש מפני שדיני טומאה משונים מדיני יין ותגלחת, מדיני יין שמותר במת מצוה וסותר נזירותו. ומדיני תגלחת שגם המצורע אסור להתטמאות במת וסותר כל הקודמים, ותגלחת אינו סותר רק שלשים. ותגלחת חייב המגלח כמתגלח לא כן בטומאה. וזהו שאמר הרי הכתוב משיאו וכו'. ומה שתפס לשון כל ימי הזירו ולא אמר כל ימי נזרו, בא ללמד רק אם קבל נזירות בעצמו לא נזירות שמשון שהיה ע"י מלאך מותר לטמא למתים.
קה. על נפש מת , מציינו שצין טומאת מת במלת נפש לבד, לנפש לא יטמא, בכל טמא נפש, וכל טמא לנפש. רק מפני ששם נפש כולל גם הבהמה (כמה שאמר באה"ש כלל מז ) לכן אמר נפש מת, שלשון זה לא נמצא על הבהמה. הגם שנמצא והמת יהיה לו, לא נמצא לשון נפש מת. [והגהתי כגירסת הגר"א שהוא כפי' נוסח הגמרא] ור"י למד ממה שאמר לא יבא וממשמע טומאת אהל. והנה הגם שהרמב"ם פסק דקברי כותים אין מטמאין באהל בכ"ז נזיר וכהן מוזהר על מת. ולפ”ז צ"ל שאין מדייקים דיוק לא יבא.