מ"ג במדבר ו ג
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
מִיַּ֤יִן וְשֵׁכָר֙ יַזִּ֔יר חֹ֥מֶץ יַ֛יִן וְחֹ֥מֶץ שֵׁכָ֖ר לֹ֣א יִשְׁתֶּ֑ה וְכׇל־מִשְׁרַ֤ת עֲנָבִים֙ לֹ֣א יִשְׁתֶּ֔ה וַעֲנָבִ֛ים לַחִ֥ים וִיבֵשִׁ֖ים לֹ֥א יֹאכֵֽל׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יִזַּר חַל דַּחֲמַר חֲדַת וְחַל דַּחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל מַתְרוּת עִנְבִּין לָא יִשְׁתֵּי וְעִנְבִּין רַטִּיבִין וְיַבִּישִׁין לָא יֵיכוֹל׃ |
| ירושלמי (יונתן): | מִן חֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יִפְרֵשׁ חֲלָא דַחֲמַר חֲדַת וַחֲלָא דַחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל שִׁיקְיָינֵיהּ דְאִיתְרוּ בֵּיהּ עִנְבֵי לָא יִשְׁתֵּי וְעִנְבִין רְטִיבִין וּצְמוּקִין לָא יֵיכוֹל: |
| ירושלמי (קטעים): | מֵחֲמַר חֲדַת וְעַתִּיק יִתְנְזַר חֲמַע דַחֲמַר חֲדַת וַחֲמַע דַחֲמַר עַתִּיק לָא יִשְׁתֵּי וְכָל שְׁזוֹג דְעִנְבִין לָא יִשְׁתֵּי: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְכָל מִשְׁרַת – לְשׁוֹן צְבִיעָה בְּמַיִם אוֹ בְּכָל מַשְׁקֶה. וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה יֵשׁ הַרְבֵּה, "אֵין שׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמְמָנִים" (שבת י"ז ע"א); "נָזִיר שֶׁשָּׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן" (נזיר ל"ז ע"א).
רשב"ם
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וע"ד הקבלה איש כי יפליא לנדור נדר נזיר, כבר בארתי לך בסדר אמור, כהן גדול דוגמת מי הוא, הנה הנזיר למעלה ממנו כי הוא למעלה מן המדות דבק בעצם הרחמים העליונים, ולפי שהוא מוכתר במעלת הנזירות נקרא נזיר מלשון כתר, וזהו כי נזר אלהיו על ראשו, תער לא יעבור על ראשו, גדל פרע שער ראשו, וקדש את ראשו, וזהו כי יפליא מלשון פלאות חכמה, ולנדור נדר מקום הבינה, והוא מוזהר מג' דברים, מן היין ומן התגלחת ומטומאת המת, ועשה הכתוב בזה שלשה חלקים הזכיר בהם שלשה פעמים כל ימי, חלק ראשון כל ימי נזרו מכל אשר יעשה וגו', חלק שני כל ימי נזרו תער לא יעבור על ראשו, חלק שלישי כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא. הוזהר מן היין וטומאת המת כדי להתרחק מן השמאל, הוזהר בתגלחת לפי ששערותיו של אדם הם כחו, וכן בשמשון (שופטים טז) אם גלחתי וסר ממני כחי, ואין להם סוף והם גדלים כל ימי חיי האדם גם אחר מותו אם יעמוד במקום לח, וכל זה ירמוז לענפי השם ונטיעותיו וכחותיו שהם הויות דקות ופנימיות והן עשויות כעין חוטי שלהביות המתפשטות לכל צד ואין להם סוף ותכלית ואין להם קץ, ועל כן נצטוה לגדלם, הוא שאמר גדל פרע שער ראשו, והוזהר שלא יכרות אותם כי נזר אלהיו על ראשו, ואם יכרות שער ראשו שהוא דוגמת הנטיעות יהיה כמקצץ ומפריד השם מענפיו.
והנה שמשון כשנכרת שער ראשו נחשב לו כמקצץ ומיד סר כחו מעליו, והוא כח ה', וזהו לשון ותאלצהו, שיחזור למדת הדין, קרי ביה ותאצלהו, והוא מניעת האצילות שנסתלקה ממנו רוח נבואה לפי שכח השם סר מעליו בעבור שקצץ. וצותה תורה בנזיר כשיגלח ראשו שיתן שערותיו על האש אשר תחת זבח השלמים, מפני שהם קדש ודוגמא לקדש, והחמיר בו הכתוב יותר מכהן גדול שלא יטמא לאביו ולאמו, והבין כל כי הנזיר בשערותיו הוא דוגמא, ואמרו רז"ל חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה ולקו, אבשלום בשערו שאול בצוארו שמשון בכחו אסא ברגליו צדקיהו בעיניו. ועל ההויות האלו אמר שלמה (שיר ה) קוצותיו תלתלים, וכן דניאל (דניאל ז) ושער ראשה כעמר נקא, וזה מבואר.
ושכר שהזכיר הכתוב על כל דבר שישתכר האדם ממנו, [והוא יין ושכר האמור באהרן ובניו בבואם לאהל מועד (ויקרא י)]. ומלת חרצנים אין לה חבר בכל המקרא, וכן מלת זג, והנה חרצן הוא הגרעין וזג הוא הקליפה שהיא מבחוץ. והחכם רבי אברהם פירש בהפך חרצן הוא החיצון וזג הוא הפנימי.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
ר' יוסי הגלילי אומר מיין ושכר יזיר למה נאמר, לפי שהוא אומר (דברים י"ג) ואכלת לפני ה' אלהיך (במקום אשר יבחר לשכן שמו שם) [יכול] אף הנזירות במשמע, ומה אני מקיים (ואכלת לפני ה' אלהיך) [מיין ושכר יזיר] בשאר כל היינות חוץ מיין מצוה. או אף ביין מצוה ומה אני מקיים ואכלת (לפני ה' אלהיך) בשאר כל אדם חוץ מן הנזיר. או אף בנזיר. תלמוד לומר מיין ושכר יזיר, לעשות יין מצוה כיין רשות.
אבא חנן אומר משום ר' אליעזר למה נאמר מיין ושכר יזיר, שהיה בדין הואיל ואסור בטומאה ואסור ביין, אם למדתי בטומאה שלא עשה בה מת מצוה כמת רשות אף היין לא נעשה בו יין מצוה כיין רשות [תלמוד לומר] מיין ושכר יזיר.
פו. והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין, אלא שדבר התורה שתי לשונות. כיוצא בו אתה אומר שחיטה היא זביחה וזביחה היא שחיטה קמיצה היא הרמה והרמה היא קמיצה עמוקה היא שפלה ושפלה היא עמוקה אות הוא מופת מופת הוא אות אלא שדברה תורה שתי לשונות, אף כאן אתה אומר מיין ושכר יזיר והרי יין הוא שכר ושכר הוא יין, אלא שתי לשונות דברה תורה. רבי אלעזר הקפר אומר יין זה מזוג שכר זה חי. אתה אומר יין זה מזוג ושכר זה חי, או אינו יין זה חי ושכר זה מזוג. (תלמוד לומר) הרי אומר ונסכו רביעית ההין לכבש האחד בקדש הסך נסך שכר לה', חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג. הא אין עליך, לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון יין זה מזוג שכר זה חי.
פז. יזיר אין נזירה בכל מקום אלא פרישה הרי הוא אומר וינזרו מקדשי בני ישראל (ויקרא כב) ואומר את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור (שם כ”ה) ואומר והמה באו בעל פעור וינזרו לבשת (הושע ט') ואומר האבכה בחדש החמישי הנזר (זכריה ז') הא אין נזירה בכל מקום אלא פרישה (של יין).
יזיר שומע אני מסחורתו ומרפואתו תלמוד לומר (מיין ושכר יזיר) [לא ישתה, בשתיה הוא אסור] מותר הוא בסחורתו וברפואתו.
פח. חומץ יין וחומץ שכר מגיד שעשה בו חומץ יין כיין שהיה בדין הואיל ועובד אסור בשתית יין ונזיר אסור בשתית יין, אם למדתי לעובד שלא עשה בו חומץ כיין אף נזיר לא עשה בו חומץ כיין. ועוד קל וחומר ומה אם עובד שנענש בו מיתה לא עשה בו חומץ כיין, נזיר שלא נענש בו מיתה אינו דין שלא נעשה בו חומץ כיין, תלמוד לומר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה. מגיד שעשה בו חומץ כיין. וכשם שעשה בו יין מצוה כיין הרשות כך עשה בו חומץ מצוה כחומץ רשות.
פט. וכל משרת ענבים לא ישתה וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו. והלא כבר נאמר מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ומה תלמוד לומר וכל משרת ענבים לא ישתה. מגיד שאם שרה ענבים במים שהם בנותן טעם. ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה, ומה אם היוצא מן הגפן שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש לו היתר לאחר איסורו, עשה בו טעם כעיקר. שאר איסורים שבתורה שאיסורם איסור עולם ואיסורם איסור הנאה ואין היתר להם אחר זמן איסורם אינו דין שנעשה בו טעם כעיקר.
צ. וענבים למה נאמר, יש לי בדין עד שלא יאמר אם חייב על היוצא מן הפרי לא נחייב על פרי עצמו. אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין. תלמוד לומר וענבים, ללמדך שאין עונשין מן הדין.
לחים להביא את הבוסר. אתה אומר לחים להביא את הבוסר, או לחים להוציא את היבשים. כשהוא אומר ויבשים הרי (כל) יבשים אמורים, הא מה תלמוד לומר לחים להביא את הבוסר. שהיה בדין הואיל וחייב ביין וחייב בענבים, מה יין פרי גמור אף ענבים פרי גמור, תלמוד לומר לחים להביא את הבוסר. איסי בן (עקביא) [יהודה] אומר אלו נאמר יבשים הרי כל יבשים במשמע כשהוא אומר לחים ויבשים במה ענין מדבר, ביוצא מן הגפן.
מלבי"ם - התורה והמצוה
פה. מיין ושכר יזיר היל”ל יין השכר וחומץ יין וכו' לא ישתה, בפרט לשטת הספרי דסתמא כר”ש והוא סבירא ליה (נזיר דף ד') שאינו נזיר עד שידור מכולם, ואיך אמר שיזיר ויהיה נזיר מיין ושכר לבד כמו שאמרו בגמ' שם. וע”כ פי' שבא להורות שנזיר אף מיין ושכר של מצוה, כגון שנשבע לשתות יין. או יין של מעשר שני או כהן ביין תרומה שמצוה לשתותו. וע”כ אמר לשון יזיר שמציין שדוחה מצוה אחרת. שפעל יזיר מציין הפרישה החלוטה בל אופן. [ופלפל בזה שיש ללמוד מאונן שאסור ביין מעשר כמו שנאמר לא אכלתי באוני ממנו, ולא הותר ביין מצוה. וכן נזיר לא יותר ביין. ומה שאמר אף נזיר לא נעשה וכו' פי' שלא נעשה יין מצוה כיין רשות לשאינו נזיר. או שיש לגרוס אף נזיר נעשה בו יין מצוה כיין רשות ופי' כיין רשות לנזיר.]
על זה משיב שאונן שאני שגם אכילת מצוה אסור לאכול קדשים ומעשר. אבל נזיר שלא נאסר רק יין י”ל שיין מצוה מותר, ואינו נאסר כיין רשות של נזיר. וע”ז עשה יוכיח מעובד במקדש, ודחה שעובד חמור שחייב מיתה ולכן צריך קרא. וריה”ג סבירא ליה דצריך קרא ללמד שמה שצוה לשתות יין בירושלים הוא בשאר כל אדם חוץ מנזיר.
פו. מיין ושכר יזיר , תרגמו אונקלוס ויונתן חמר חדת ועתיק, שהיין הישן משכר. והנה במה שאמר יין ושכר אל תשת, (ויקרא יו”ד ט') פי' בספרא שם וכריתות (דף י”ג ע”ב) לת”ק יין מגתו בלאו ושכר שהוא יין בן מ' יום במיתה. כי אחר שאמר יין אל תשת אין צריך לומר שכר. וזה אא”ל כאן, דאין כאן רק אזהרה. ור”א סבירא ליה שם, דשכר פי' ליין. אל תשת כדרך שכרותו. וגם זה אא”ל כאן, דגם משרת ענבים אסור. ור' יהודה פי' שם שכר לשאר משקים המשכרים וגם זה אא”ל פה, שאין אסור רק היוצא מן הגפן. וסבירא ליה לת”ק שבא ללמד שיין ושכר הנאמר בכ”מ הם שמות נרדפים, וכשאמר גבי נסכים הסך נסך שכר ה”ה דיין מגתו כשר לנסכים כמה שאמר בב”ב (דף צו) ושיין ושכר האמור בכי עבודה אינו כולל יתר משקים, ושתי לשונות דברה תורה. הגם שבאמת יש הבדל בלשון יבואו לפעמים זה תחת זה. ור”א הקפר סבירא ליה דיין הוא המזוג ושכר הוא פסולת מזוג, דהא גכי נסכים אין להביא מזוג. ויסבור כר”א שמה שאמר יין ושכר אל תשת פי' יין כדרך שכרותו בלא מים ושאם נתן לתוכו מים פטור.
ומדברי הרמב”ם (פ”ה מה' נזירות ה”א והלכה ט') משמע שהיה לו גי' שהשכר הוא שנתערב במים וצ"ע. וכפי הנראה היה קשה לו שהיל”ל שכר ויין, כפי הכלל מאילת השחר שדבר שיש בו חידוש כתוב תמיד לבסוף ועל כורחך ששכר הוא יין ישן ואין ראוי לשתות רק ע”י תערובות, ובזה שכר מוסיף על יין.
פז. מחמץ יין וחומץ שכר לא ישתה היל”ל מיין ושכר וחומץ יין וחומץ שכר יזיר רק שאז הייתי אומר שיזיר מלסחור ולהתרפאות במינים אלה, כי פעל נור שפירושו הפריה אינו פורט הפרישות מן האכילה ושתיה דוקא. כמו האבכה בחודש החמישי הנזר, והוא הפרישה סן השמחה. וענבי נזירך הוא שפורשים מלבצרם ולאספם הביתה וכן וינזדו מקדשי ב”י שלא ליגע בהם. וכן נפרש פעל יזיר דכאן, וע”כ אמר לא ישתה שנדע שהפרישה הנזכר כאן הוא מן השתיה לבד.
פח. מחמץ יין וחומץ שכר לא ישתה שלא תאמר שיין שנחמץ אינו אסור לו כמו שלא נאסר לעובד שכתוב בו רק יין ושכר אל תשת, לכן פרט שבנזיר גם חומץ אסור. והיה די שיאמר חומץ יין לבד ונדע שה”ה חומץ שכר, רק שנטעה שלא נאסר רק יין מצוה שכתוב יזיר ומורה הפרישות לגמרי ( נשא פה ) לא חומץ, לכך חזר חומץ יין וחומץ שכר שנדע שהוא פי' למה שאמר מיין ושכר יזיר, וה”ה מחומץ יין וחומץ שכר יזיר משל מצוה. ושאין הפי' יזיר מסחורתו רק יזיר שלא ישתה כנ”ל בסימן הקודם.
פט. וכל משרת ענבים שרשו שרה ונמצא ממנו בלשון המשנה אין שורין דיו. ואאל"פ שנתן מים ביין של ענכים שזה בכלל יין שכולל גם המזוג (כנ"ל נשא פו ). וע”כ אם שרה באופן שנתנו רק טעמם במים לא ממשם. ומזה למד טעם כעיקר, והוא הברייתא המובא בפסחים (דף מ"ד) לרבנן דר”ע. ושם אומר שלא למדו טעם כעיקר מגעולי נכרים דשם חידושו הוא דפגמא פורתא.
אמנם למה שאמר התוס' שם לר”ע שלמד טעם כעיקר בנזיר משום שהיה צריך להגעיל כלי היין שאסורים לנזיר, א"כ לענין נזיר אינו חידוש דיין לא נפגם בכלים כמה שאמר ביו”ד (סי' קלז). ודוחק לומר מפני שכלל כלי מדיון חידוש הוא. וי”ל שלכן אמר מכאן אתה דן לכל איסורים. רצונו לומר הגם שא”צ לגופי' בא כדי ללמד על כל האיסורים שכולם נלמדים מנזיר בק”ו, כי כל האיסורים א”א ללמוד מכלי מדין שחידוש הוא.
צ. וענבים לחים ויבשים , לא נוכל ללמוד זה מן הדין, דהא אף משרת ענבים אסור דאין עונשים מה”ד. והנה בתנ”ך לא נמצא שם מיוחד על ענבים יבשים כמו שנמצא בלשון חז”ל, היה אוכל ענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהם צמוקים (חולין דף נ”ה). ובכ”ז כל ענבים שמצאו בתנ”ך מדבר בלחים, ואם יאמר ענבים ויבשים, נדע שפי' לחים ויבשים, ושם לחים מיותר. ופי' שרצונו לומר שדי בשיש לחלוחית אף שלא נגמר שיקרא ענבים ופרי לענין מעשרות, כמה שאמר בפ”ב מה' מעשר דלענין מעשר אינו פרי דכתיב וכל מעשר הארץ מפרי העץ. והתוי"ט, (פ”ט מה' מעשר מ"ה) הביא סייעתא לזה מירושלמי ריש פ”ג דבכורים עיי"ש. ובה' פירות כתב הרמב”ם דבוסר מקרי פרי, רצה לומר שהגם שבוסר לא נקרא ענבים סתם, נקרא בשם ענבים לחים.
ודעת איסי שאחר שלא נמצא בתנ”ך שם מיוחד לענבים יבשים, שם ענבים כולל לחים ויבשים. ואם יכתב ענבים ויבשים נפרש, שרצונו לומר בין ענבים שכולל לחים ויבשים, בין פירות אחרות יבשים לא יאכל. וע”כ צ”ל ענבים לחים ויבשים שבזה נדע שיבשים תואר לענבים כמו לחים. וי”ל דאיסי סבירא ליה כר”א דמרבה מכל אשר יעשה מגפן היין, לאסור אפילו עלין ולולבים וכ"ש בוסר.