מ"ג במדבר ה ז
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְהִתְוַדּ֗וּ אֶֽת־חַטָּאתָם֮ אֲשֶׁ֣ר עָשׂוּ֒ וְהֵשִׁ֤יב אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ וַחֲמִישִׁת֖וֹ יֹסֵ֣ף עָלָ֑יו וְנָתַ֕ן לַאֲשֶׁ֖ר אָשַׁ֥ם לֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וִיוַדּוֹן יָת חוֹבֵיהוֹן דַּעֲבַדוּ וְיָתִיב יָת חוֹבְתֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְחוּמְשֵׁיהּ יוֹסֵיף עֲלוֹהִי וְיִתֵּין לִדְחַיָּב לֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְיוֹדוּן יַת חוֹבֵיהוֹן דְעָבָדוּ אִין מָמוֹנָא אֲנַס לְחַבְרֵיהּ וְיָתוּב יַת חוֹבְתֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְחוֹמֶשׁ דְמוֹי יוֹסֵף עֲלוֹי וְיִתֵּן קַרְנָא וְחוּמְשָׁא לְמַאן דְאִתְחַיֵיב לֵיהּ: |
רש"י
"לאשר אשם לו" - (כתובות יט) למי שנתחייב לו
[ה] למי שנתחייב לו. פירוש, כי אין "ונתן לאשר אשם לו" כמו "ואשמה הנפש ההיא" (פסוק ו), שפירושו שחטא הנפש, ויהיה "לאשר אשם לו" למי שחטא לו, והוא הקב"ה, ואם כן יהיה החומש להקדוש ברוך הוא, וזה לא יתכן, דהא כתיב (פסוק ח) "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן", ופירושו (רש"י שם) "האשם" זהו הקרן, "המושב" זהו החומש, ומשמע דווקא אם אין לו גואל להשיב אליו, ואם יש לו גואל יתן לו או ליורשיו, לפיכך "לאשר אשם לו" על כרחך מלשון חיוב, כלומר למי שנתחייב לו. והרא"ם פירש ענין זר:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ – לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לוֹ ( ספרי ג; במ"ר שם).
רשב"ם
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
כא. והשיב את אשמו בראשו למה נאמר לפי שהוא אומר ושלם אותו בראשו אין לי אלא (עקר דמים חומש) [דמים, עקר] מנין תלמוד לומר והשי'ב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו עד שיהיה (חומש וחומשה) [הוא וחומשו חמשה] משום ר' יאשיה אמרו חמשה שלמעלה.
כב. ונתן לאשר אשם לו למה נאמר לפי שהוא אומר לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו אין לי אלא לו ולשלוחו. מנין לרבות שליח בית דין והיורש תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו. הרי שהיה חייב לחברו מנה ובא בבית דין ולא הספיק לתתו לו עד שבא בעל חוב של נגזל, מנין שמוציאין מיד הגזלן ונותנים לבעל חוב של נגזל תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו מכל מקום.
מלבי"ם - התורה והמצוה
כ. והתודו את חטאתם אשר עשו מה שאמר והתודו את חטאתם מלמד שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה, לא אם מכחיש אף שבאו עדים. אולם למה אמר אשר עשה פי' חז"ל שבא ללמד שהודאת הבן לא מהני לחייבו חומש ואשם. כי בספרא ויקרא ( ויקרא שפא ) ובבבא קמא (דף ק"ד) למד ממה שאמר את הגזלה אשר גזל, שאינו משלם חומש ואשם על גזל אביו, אף שנשבע הוא ואביו. ומסיק בבבא קמא שם שזה אם לא הודה אביו והודה בנו [כי אם הודה אביו צריך לשלם החומש] ומנלן זה שהודאת בנו לא מהני. זה נלמד ממה שאמר והתודו אשר עשו. ומה שנאמר, לאחר מכאן נזכר ולא אמר לאחר מכאן הודה, הוא משום קושית הגמ' וניחייב בנו חומש אשבועה דידי, ותירץ רבא כגון שהיתה דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים וכו' דכי אשתבע בקושטא משתבע דהא לא הוה ידע.
כא. והשיב את אשמו וכו' כבר נאמר זה בפ' ויקרא, רק ששם אומר ושלם אותו בראשו וחמישיתיו יוסיף עליו, ויש הבדל בין השבה ובין תשלומין. המשיב משיב גוף הדבר והמשלם משלם דמים. והוי אמינא שאינו מוסיף חומש רק אם אין הגזלה בעין ומשלם דמים, אבל כשמשיב הגזלה עצמה אינו מוסיף חומש שכן בכל מקום שמוסיף חומש מדבר בשמשלם דמים. לכן אמר פה והשיב וחמישתו יוסף, שאף במשיב את העיקר יוסיף חומש [בגי' הספרים א”ל אלא עיקר דמים חומש מנין ואין לזה כו' דחומש ידעינן מפ' ויקרא. והגהתי כגי' הגר”א].
ומה שאמר עד שיהיה הוא וחומשו חמשה הוא כר' יאשיה בב”מ (דף נד) ופי' הדבר חמשה שלם לעולם רוצה לומר שאינו שובר את השלם לחמשה חלקים שיהיה חומש מלגו, רק החומש הוא חוץ מן השלם שנשאר בשלמותו. ובארתי זה היטב ויקרא ( ויקרא שנד ) והגר"א הגיה הוא וחומשו חמשה דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומר חומשה של קרן, והוא כגי' הגמרא ב"מ (דף נד).
כב. ונתן לאשר אשם לו , זה מיותר שכבר אמר והשיב את אשמו, ואם לומר שימסור לידו, כבר אמר לאשר הוא לו יתננו. על זה פירש ר' יונתן דמלמד שיתן לבע"ח של נגזל שהוא הנגזל האמתי כאילו אליו כפר ונשבע והודה וצריך ליתן לו את הקרן והחומש כמו שפירש בקצות החושן (סי' פ”ו). וגם שקייש לומר שאף שמחויב ליתן ליד הנגזל בעצמו, בזה הבע”ח הוא במקום הנגזל, כי האשמה הוא לו. ומזה הוציא לרבות שליח בית דין כי בענין זה נותן לשליח בית דין שהם המוציאין מזה ונותנים לזה.
וכבר למד בספרא ( ויקרא שפט ) על מה שאמר לאשר הוא לו יתננו ולא יתננו לשלוחו שיוליך לו יכול לא יתננו לשליח בית דין וליורש תלמוד לומר יתננו, שמה שאמר יתננו מרבה יורש. וממה שאמר ונתן לאשר אשם לו מבואר שנותן לשליח בית דין, ומפרש הרי שהיה חייב לחברו [פי' שחיב ע”י גזלה וכפירה והודאה והגר”א גורס הרי שגזל מחברו מנה] רוצה לומר שמזה מבואר שנותן לשליח בית דין ויורש מוכח מן יתננו. ובזה לא יהיה סתירה בין הספרא והספרי, כי צריך שני הלמודים לשליח בית דין ויורש. וגם סרה קושיית הראשונים למה לא קרא, והא בלא זה ידעינן שכל אשר לו משועבד ללוה, כי עיקר קרא משמיענו שיוצא בזה ידי השבה אף שלא מסר לידו.
ודבר זה מובא בש"ס (פסחים דף לא ובכמה מקומות) בשם ר' נתן, ועל דרך הדרוש מפרש והשיב את אשמו, רוצה לומר שישיב להנגזל עצמו כמה שאמר לאשר הוא לו יתננו. וגם ונתן לאשר, הנגזל, אשם לו, שהוא בע”ח של נגזל שיתן לו קרן וחומש. ומה שאמר בספרא ולא יתננו לשלוחו מיירי שלא עשאו הנגזל שליח בעדים ומה שאמר בספרי אין לי אלא לו ושלוחו, מירי שעשאו שליח בעדים כמה שאמר בבבא קמא (דף ק"ד).