לקוטי מוהר"ן ד

<< · לקוטי מוהר"ן · ד · >>

לשון רבנו, זכרונו לברכה

(שמות כ ב): "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"

א

כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, כמו שכתוב (תהלים נו יא): "בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר". וזאת הבחינה היא מעין עולם הבא, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (זכריה יד): "ביום ההוא יהיה ה' אחד וכו'". והקשו: (פסחים נ.): "וכי האידנא לאו הוא אחד?" ותרצו חכמינו, זכרונם לברכה: האידנא מברכין על הטובה הטוב והמטיב, ועל הרעה דין אמת. ולעתיד כלו הטוב והמטיב, שיהיה שם ה' ושם אלקים אחדות אחד:

ב

וזאת הבחינה אי אפשר להשיג, אלא כשמעלה בחינת מלכות דקדשה מהגלות מבין העכו"ם. כי עכשו המלכות והממשלה להעכו"ם, ובשביל זה נקראים עבודת אלילים שלהם בשם אלהים, כי יונקים מבחינת מלכות הנקרא אלהים, כמו שכתוב (תהלים עד): "אלהים מלכי מקדם". וכשמעלין בחינת מלכות מבין העכו"ם, אזי נתקיים (תהלים מז): "כי מלך כל הארץ אלהים":

ג

ואי אפשר להשיב המלוכה להקדוש-ברוך-הוא אלא על ידי ודוי דברים לפני תלמיד חכם. על ידי זה מתקן ומעלה בחינת מלכות לשרשה. וזהו פרוש: (הושע יד): "קחו עמכם דברים", זהו ודוי דברים, זה בחינת מלכות, כמו (סנהדרין ח.): "דבר אחד לדור". דַבָּר, לשון מנהיג ומושל. "ושובו אל ה'" שיתקנו ויעלו את הדברים, את בחינת מלכות, בחינת אלהים אל ה'. הינו כנ"ל: "בה' אהלל דבר, באלהים אהלל דבר", הינו שידע, שכל מארעותיו, כלם לטובתו, ויברך על כל הדברים הטוב והמטיב:

ד

וכשידע כל זאת נקרא ידיעה שלמה, כי עקר הדעת הוא אחדות של חסד וגבורה, זה נקרא דעת, הינו שלא יחלק בין חסד לדין, ויברך על כלם "הטוב והמטיב". וזה נקרא: "ה' אחד ושמו אחד" כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה, שלעתיד יהיה אחדות גמור, שיהיה כלו הטוב והמטיב.

וזה ה' אחד, ושמו זה בחינת אלהים מלכות, כמו שכתוב (שמואל ב ח): "ויעש דוד שם", אחד גימטריא אהבה, הינו הן ה' שהוא רחמים, הן שמו שהוא בחינת אלהים, בחינת דין, כלם לטובתך מחמת אהבה שהקדוש-ברוך-הוא אוהב אותך, כמו שכתוב (משלי ג): "את אשר יאהב ה' יוכיח", וכתיב (עמוס ג): "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם עוונותיכם":

ה

ועוונותיו של אדם הם על עצמותיו, כמו שכתוב (יחזקאל לב): "ותהי עונותם חקוקה על עצמותם". וכל עברה יש לה צרוף אותיות, וכשעבר איזה עברה, אזי נחקק צרוף רע על עצמותיו ועל-ידי-זה מכניס בחינת הדבור של הלאו הזה שעבר בתוך הטמאה. הינו שמכניס בחינת מלכות, שהוא בחינת דבר אחד לדור, הוא מכניס אותה בתוך העכו"ם, ונותן להם ממשלה. למשל, אם עבר על דבור של הלאו לא יהיה לך*) אזי מחריב הצרוף הטוב של הדבור, ובונה צרוף רע, ונחקק הצרוף הזה על עצמותיו, ונוקם בו. כמו שכתוב (ירמיהו ה): "עונותיכם הטו אלה", וכתיב (תהלים לד): "תמותת רשע רעה". ועל ידי ודוי דברים יוצא מעצמותיו האותיות החקוקים עליהם, ונעשה מהם הדבור של הודוי. כי הדבור יוצא מעצמותיו, כמו שכתוב (שם ל"ה): "כל עצמתי תאמרנה". ומחריב הבנין והצרוף הרע, ובונה מהם מלכות דקדשה.

וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוטה ז ב): בשעה שהלכו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגלגלין. עד שאמר משה: "שמע ה' קול יהודה". שבקש משה מהקדוש-ברוך-הוא, שיזכר ליהודה הודוי שהתודה, וכן הוי ליה. וזה דוקא עצמותיו היו מגלגלין, על שם: "ותהי עונותם חקוקה על עצמותם", ועל-ידי הודוי נתתקנו, ועלו כל חד לדוכתיה. ויהודה זה בחינת מלכות, רמז, שבחינת מלכות נתתקן על-ידי ודוי דברים, וזה נעשה על-ידי משה, שזכר משה הודוי, כי כן צריך, שיהיה הודוי לפני תלמיד חכם וכל תלמיד חכם הוא בחינת משה, כמו שאמרו 'משה שפיר קאמרת' ובזה שזכר משה הודוי, נעשה כאלו התודה עכשו לפני משה, ועל-ידי זה נתתקן בחינת מלכות, ונחרב הצרוף הרע שנחקק על עצמותיו.

ו

וזה בחינת החזרת המלכות לשרשה, כי שרש המלכות הוא אש, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין קא ב): 'למה טעה נבט? שראה שיצא אש מאמתו'; והתורה נקראת אש, שמשם המלכות, כמו שכתוב (ירמיהו כג): "הלוא כה דברי כאש", וכתיב (משלי ח): "בי מלכים ימלכו". ועקר התורה הם התלמידי חכמים, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מכות כב ב): 'כמה טפשאי דקימא מקמי ספר-תורה, ולא קימא מקמי צורבא מדרבנן'.

וזהו (במדבר לא): "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש". 'דבר' זה בחינת מלכות, שנמשך בתוך הטמאה בתוך חמימות היצר, כמו (קדושין פא א): 'נורא בי עמרם'. 'תעבירו באש' תקונו על-ידי אש, הינו ודוי דברים לפני תלמיד חכם כנ"ל.

וזה לשון עברה, שהצרוף של עברה עובר בתוך עצמותיו, מעבר אל עבר. ומצוה לשון התחברות, כשעושה חבילות חבילות של מצוות, (ויקרא רבה כא): אזי נתחברו שברי עצמותיו, כמו שכתוב (תהלים לד): "שומר כל עצמותיו".

ז

וזה פרוש (משלי טז): "חמת מלך מלאכי מות", כי חמתו של הקדוש-ברוך-הוא בשביל המלכות שהשפיל על-ידי עוונותיו, "ואיש חכם יכפרנה", הינו בחינת תלמיד חכם, בחינת משה, הוא יכפר לו. כמו שכתוב (מיכה ז): "ועבר על פשע לשארית", 'למי שמשים עצמו כשירים' (ראש השנה יז ב). נמצא, כשבא לפני תלמיד חכם ומוציא כל צרופיו לפני התלמיד חכם, והתלמיד חכם הוא בחינת משה, שמשים עצמו כשירים, כמו שכתוב (במדבר יב): "והאיש משה ענו מאד", ועל-ידי-זה נקרא איש חכם, כמו שכתוב (איוב כח): "והחכמה מאין תמצא" (עין סוטה כא ב). ובזה יש כח לתלמיד חכם לכפר, כמו שנאמר: ואיש חכם יכפרנה.

ובשביל זה, כשהתפלל משה על חטא העגל אמר (שמות לב): "אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא". כי זה מן הנמנע שלא יבוא לאדם איזה גדלות, כששומע שמספרין שבחו, כל שכן כשמלך גדול משבח ומפאר את האדם, אזי בודאי מן הנמנע, שלא יבוא לו איזה גדלות, אבל צריך לזה בטול כל הרגשותיו וחמריותיו, אזי יכול האדם, לשמע שבחו, ולא יבוא לו שום גדלות, כמו משה רבנו, שראה כתוב בתורה: "וידבר ה' אל משה", "ויאמר ה' אל משה", וישראל קוראין בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו מספר להם שבחיו, ולא היה למשה שום התפארות וגדלות מזה, כמו שכתוב: "והאיש משה ענו מאד", ובודאי על-ידי ענותנותו, היה כח ביד משה לכפר עוון-העגל. כמו שכתוב: "ואיש חכם יכפרנה".

וזה שטען משה: "ואם אין", הינו "אם לא תשא חטאתם", בזה אתה מראה, שאין לי כל כך עניוות, שאוכל לכפר להם עוון העגל. בכן בקשתי "מחני נא", כדי שלא אכשל בגדלות, שאני רואה ושומע בכל עת ספור שמי ושבחי בתורה, כי מי יוכל לעמד בזה, שישמע ספור שבחו ולא יתגאה, אם לא ענו גדול, ואם אני ענו, צריך לך שתשא חטאתם, כמו שכתוב: "ועובר על פשע לשארית" וכו'.

וזה (דברים לג): "ויהי בישרון מלך", הינו שמלכות עלה לשרשה, כמו שכתוב (תהלים לז): "וענוים ירשו ארץ", ו'ארץ' היא דינא דמלכותא, כמו שכתוב (איוב כ): "וארץ מתקוממה לו":

ח

מידת העצבות

וזהו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוטה כא.): "משל לאחד, שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפלה, ומתירא מן הקוצים ומן הפחתים ומחיה רעה ומלסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך וכו'":

כי זה ידוע, שכל המדות רעות ותולדותיהן נמשכין מארבעה יסודות, מארבע מרות, כמובא במשנת חסידים: 'עצבות ותולדותיהן נמשכין מדומם', 'תאוות רעות ותולדותיהן נמשכין מצומח', 'דברים בטלים ותולדותיהן נמשכין מחי'. 'גאוה ותולדותיהן נמשכין ממדבר'. ומי שרוצה לילך בדרך הקדש, צריך לשבר כל המדות רעות, ויספר לפני התלמיד חכם, הינו ודוי דברים. והתלמיד חכם יפרש ויברר לו דרך לפי שרש נשמתו. ויש שלש בחינות בהתקרבות לצדיקים, שעל-ידי שלש בחינות אלו נתתקן הכל, ואלו הם השלושה בחינות:

הבחינה הראשונה: כשרואה את הצדיק, כמו שכתוב (ישעיהו ל): "והיו עיניך רואות את מוריך". וזאת הבחינה מבטלת המדות רעות הנמשכין משני היסודות: 'דומם' 'צומח', הינו עצבות ותולדותיה, ותאוות רעות, כי צדיק הדור נקרא אם, על שם שהוא מיניק לישראל באור תורתו, והתורה נקראת חלב, כמו שכתוב (שיר השירים ד): "דבש וחלב תחת לשונך". וזה אנו רואים בחוש, כשהתינוק הוא בעצבות ועצלות, כשרואה את אמו הוא נתעורר בזריזות גדול לקראת אמו, הינו לשרשו.

גם אנו רואים בחוש, כשהתינוק עוסק בדברי שטות שלו, אף-על-פי שיש לו תאוה גדולה לזה, אף-על-פי כן כשרואה את אמו, הוא משליך כל תאוותיו אחר כתפיו, ומושך את עצמו לאמו. נמצא, שנתבטלין המדות רעות של שני היסודות: 'דומם' 'צומח', על ידי הסתכלות פני הצדיק.

וזהו 'ומתירא מן הקוצים', שהוא בחינת 'צומח'. 'ופחתים' שהוא בחינת 'דומם'. וכשנזדמן לו אבוקה של אור, זה תלמיד חכם, שהוא אביק באור התורה ועל-ידו נצול ממדות רעות של שני יסודות: 'דומם' 'צומח', ואז נצול מן הקוצים ומן הפחתים:

הבחינה השניה: הצדקה שנותן לתלמיד חכם, שעל-ידי-זה נצול ממדות רעות של שני יסודות: 'חי' 'מדבר', שהן בחינת 'חיה רעה ולסטים', שהן דברים בטלים וגאוה ותולדותיהן. כי על-ידי דברים בטלים ולשון הרע, בא עניות, כמו שכתוב (שמות ד): "כי מתו כל האנשים", זהו עניות. גם בגאוה אמרו (קדושין מט ב) 'סימן לגסות הרוח עניות'. ועל-ידי צדקה נתעשר, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (גטין ז ב): 'אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר ועניתיך לא אענך, שוב אין מראין לו סימני עניות.

וזהו, 'כיון שעלה עמוד השחר נצול מחיה רעה ומלסטים'. 'עמוד השחר' רמז לצדקה, כמו שכתוב (ישעיהו נח): "כי תראה ערם וכסיתו וכו', אז יבקע כשחר אורך". נמצא, על-ידי צדקה נצול ממדות רעות של שני יסודות: 'חי' 'מדבר' שהם בחינת חיה רעה ולסטים:

הבחינה השלישית: כשמתודה ודוי דברים לפני תלמיד חכם, שעל-ידי-זה התלמיד חכם מדריך אותו בדרך ישר לפי שרש נשמתו. וזה 'הגיע לפרשת דרכים', ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שם סוטה): 'זה תלמיד חכם ויום המיתה', זה בחינת ודוי דברים לפני 'תלמיד חכם'. 'יום המיתה', רמז על ודוי, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין מג ב): 'כל המומתין מתודין'. וזה נקרא פרשת-דרכים כי התלמיד חכם מפריש לו דרך לפי שרש נשמתו, אזי נצול מכלם. כי קדם שהתודה, אף-על-פי שהיה אצל התלמיד חכם, ונתן לו ממון, עדין אינו יודע באיזהו דרך הוא מהלך, כי "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" (משלי יד), אבל 'כשהגיע לפרשת דרכים זה תלמיד חכם ויום המיתה; הינו ודוי דברים לפני תלמיד-חכם, אזי נצול מכלם:

ט

וזה בכל פעם שבא אצל תלמיד חכם ומספר לפניו כל לבו, והתלמיד חכם הוא בחינת משה, שהוא בחינת אין, כמו שכתוב: "והחכמה מאין תמצא". ועל ידי זה אתה נכלל באין סוף. וזה בחינת: 'זרקא דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן', שתחזיר את המלכות לאין סוף, שהוא רצון שבכל הרצונות.

כי המלכות, שהוא בחינת אותיות הדבורים, כל אות ואות מלבש בה רצון השם יתברך. שרצון השם יתברך היה, שזאת האות יהיה לה תמונה כזו, ואות אחרת יהיה לה תמונה אחרת. נמצא, שרצונות, הינו תמונות אותיות הם התגלות מלכותו יתברך שמו. וכל אלו הרצונות, הינו התמונות נמשכין מרצון אין סוף, שאין בו תמונה. וכל הדברים והישות שבעולם הם מהאותיות, הינו ממלכות, כי ישות הוא מחמת המלכות, שרצה הקדוש-ברוך-הוא שיתגלה מלכותו בעולם, ועל ידי זה ברא את העולם מאין ליש, וכל הרצונות, הינו התמונות וכל הישות, הינו בחינת מלכות מקבלים חיותם מרצון אין סוף. כמו שכתוב (מגלה לא.): 'בכל מקום שאתה מוצא גדלתו של הקדוש-ברוך-הוא', הינו מלכותו, הינו רצונות 'שם אתה מוצא ענותנותו', הינו רצון אין סוף.

וזה בחינת התפשטות הגשמיות. כי כשרוצה להכלל ברצון אין סוף, צריך לבטל את הישות שלו, וזהו שכתוב בזהר (חלק ב' פח:), שהסתלקות משה בשבת בשעתא דמנחה, שאז התגלות רעוא דרעוין, שהוא בחינת רצון אין סוף, שכל הרצונות מקבלין חיותם ממנו, וזה מחמת שבטל משה כל ישותו, כמו שכתוב (שמות ט"ז): "ונחנו מה". וזה פרוש:(דברים לד): "ויקבר אותו בגיא" זה בחינת אין, כמו שכתוב (ישעיהו מ): "כל גיא ינשא". "בארץ מואב" זה בחינת מלכות, שדוד בא ממואב, שנסתלק משה בתוך אין סוף, בתוך רצון שברצונות, בתוך רעוא דרעוין, שהוא בחינת רצון אין סוף, המלבש ברצונות, בתמונות אותיות, בבחינת מלכות, כמו שכתוב: "בכל מקום שאתה מוצא גדלתו", הינו מלכות בחינת רעוין, "שם אתה מוצא" רעוא, רצון אין סוף.

וזה "מול בית פעור", כי אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מדרש אגדה; מובא בתוספות סוטה יד א): 'למה נקרא שמו פעור על שם שפוער פיו', כי כשפוגמין במלכות, אזי יש לו כח לפער פיו בצרופים רעים, אבל משה שתקן מדת המלכות, על-ידי זה לא היה יכלת ביד פעור לפער פיו. וזה: "ולא ידע איש", אפלו משה לא ידע, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה יד א), כי נתבטל לגבי אין סוף. וכל זה היה במותו, אבל בודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות, והיה מדבק את עצמו באור אין סוף, אבל ההתפשטות היה בבחינת: והחיות רצוא ושוב. כי הקדוש-ברוך-הוא רוצה בעבודתנו, כמו שכתוב: 'ואבית תהלה מגושי עפר, מקרוצי חמר', ובשביל זה צריך שלא ישאר כן, אלא עד עת שיבוא הקדוש ברוך הוא בעצמו ויטל נשמתו.

וזה שאנו רואים, שלפעמים נתלהב אדם בתוך התפלה ואומר כמה תבות בהתלהבות גדול, זה בחמלת ה' עליו, שנפתח לו אור אין סוף והאיר לו. וכשרואה אדם ההתנוצצות הזאת, אף-על-גב דאיהו לא חזי מזליה חזי (מגלה ג א), תכף נתלהב נשמתו לדבקות גדול, לדבק את עצמו באור אין סוף, וכשעור התגלות אין סוף, לפי מנין התבות שנפתחו והתנוצצו, כל אלו התבות אומר בדבקות גדול ובמסירת נפשו ובבטול כחותיו. ובשעה שנתבטל לגבי אין סוף, אזי הוא בבחינת: "ולא ידע איש", שאפלו הוא בעצמו אינו יודע מעצמו.

אבל זאת הבחינה צריך להיות רצוא ושוב, כדי שיתקים ישותו. נמצא כשהוא בבחינת ושוב, אזי צריך להראות גם לדעתו. כי מתחלה, בשעת דבקות היה נתבטל הדעת, כמו שכתוב: "ולא ידע איש", וכשהוא בבחינת ושוב, ששב (לדעתו) לישותו, אז שב לדעתו, וכששב לדעתו, אז הוא יודע אחדות האין סוף וטובו, ואזי אין חלוק בין ה' לאלהים, בין מדת הדין למדת הרחמים. כי באין סוף אין שיך, חס ושלום, שנוי רצון, כי השנויים אינו אלא בשנוי התמונות, אבל על-ידי הדבקות של אדם באין סוף, ששם אין שנוי רצון, כי שם רצון פשוט, ואחר-כך נשאר בו רשימו מאחדות הזאת, ואחר-כך נעשה בבחינת ושוב, אזי הרשימו מראה לדעת, שידע שכלו טוב וכלו אחד:

וזה שאמר משה לדורו (דברים ד): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים". כי משה הוא בחינת אין, ודורו הדבוקים אליו ראוי להם לדעת, הינו להאיר לדעת, בחינת אין סוף, בחינת רעוא דרעוין, בחינת: ה' הוא האלהים:

וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנא: זימנא חדא הוה קאזלינן בספינתא, וחזינן ההוא כורא דיתבא ליה אכלה טינא באוסיה, ואידחוהו מיא, ושדיוהו לגודא, וחרוב מיניה שיתין מחוזי, ואכלו מיניה שיתין מחוזי, ומלחו מיניה שיתין מחוזי, ומלאו מחד גלגלא דעינא תלת מאה גרבי משחא. וכי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא, חזינן דהוה קא מנסרי מגרמיה מטללתא, ויהבי למבנינהו הנך מחוזי (בבא בתרא עג ב):

רשב"ם:

כורא דג: אכלא טינא שרץ קטן: באוסיה בנחיריו של דג נכנס השרץ ואידחוהו מיא: הדיחוהו המים והשליכוהו ליבשה כדרך ים, שאינו סובל דבר מת חרבו מיניה שיתין מחוזי: שהשליכוהו המים על ששים כרכים ושברן כלם, שהיה גדול כל כך ואכלו מיניה שיתין מחוזי: בעודנו לח ומלחו מיניה שיתין מחוזי: אחרים, שהיו רחוקין משם, מלחו מיניה ונשאוהו למקומן: מחד גלגלא דעינא: מגלגל עינו לקחו שמן תלת מאה גרבי: הוה מנסרי: לבנות מעצמות הדג אותן מחוזי שהפיל:

פרוש: ספינה לשון חשיבות, בחינת מלכות. שרבה בר בר חנא חקר בששכלו אודות המלכות, איך בני-ישראל מעלין אותה. וחזינן האי כורא ישראל מכנין בשם דגים, כמו שכתוב (בראשית מח): "וידגו לרב בקרב הארץ". דיתבי ליה אכלא טינא בנחיריו זה בחינת תפלתן של ישראל, כמו שכתוב (ישעיהו מח): "ותהלתי אחטם לך", שנתערב שרץ, הינו טמאה בתפלתו ועבודתו ובלבל אותו. ולא היה יכול איש הישראלי הזה לעבד עבודתו תמה. מה עשה האיש הזה? עשה שלש בחינות הנ"ל. הינו התקשרות להצדיק ונתינת הצדקה וודוי דברים.

וזה פרוש: ומתה, ואידחוהו מיא, ושדיוהו לגודא. והזכיר השלש בחינות מעילא לתתא. ומתה זה בחינת ודוי דברים, כמו שכתוב: "כל המומתין מתודין". ואידחוהו מיא זה בחינת צדקה, כמו שכתוב (קהלת י"א): "שלח לחמך על פני המים". וכתיב (ישעיהו לב): "אשריכם זורעי על כל מים". ושדיוהו לגודא הצדיק נקרא גודא, לשון גדר, שהוא גודר פרצותיהן של ישראל (יחזקאל כב; ישעיהו נח) וזה: 'ושדיוהו לגודא', שהקריב את עצמו לצדיק.

ועל-ידי שלש בחינות אלו, וחרוב מיניה שיתין מחוזא שעל-ידי המיתה, הינו ודוי דברים, העלה את המלכות מבין הסטרא אחרא. והצדיק הורה לו את הדרך הישר, כמו שכתוב בהפטרת בראשית (ישעיהו מב): "אחריב הרים וגבעות", רמז על חרבן ממשלת העכו"ם. "והולכתי עורים בדרך לא ידעו", זה בחינת שהצדיק הורה לו דרך ישר. זה בחינת פרשת דרכים כנ"ל. 'ושיתין מחוזא', רמז על עלית המלכות, דכתיב בה (שיר השירים ו): "ששים המה מלכות". ואכלו מינה שיתין מחוזא רמז על שני מדות רעות של חי מדבר, שעל~ידו בא עניות כנ"ל, ועל-ידי צדקה מתקן אותם וימשיך שפע. וזה: 'אכלו מיניה'. ו'שיתין מחוזא', רמז על בחינת ששים גבורים, שמשם בא פרנסה, כמו שאמרו (ברכות לג; תענית ב א עין שם): 'גבורות גשמים'.

ומלחו מינה שיתין מחוזא זה רמז על תקון שתי מדות רעות 'דומם צומח', על-ידי קרבתו להצדיק, כי הצדיק הוא "ברית מלח עולם". גם עצבות ותאוות באים מדמים עכורים, ועל-ידי מלח פולט הדמים רעים. ו'שיתין מחוזא', זה רמז על ששים אותיות שבברכת כהנים, שהם ביד הצדיק, כמו שכתוב (משלי י): "ברכות לראש צדיק".

ומלאו מחד גלגלא דעינא תלת מאה גרבי משחא גרבי משחא, זה בחינות הדעת, כי "שמן משחת קדש" (שמות ל), זה בחינת ששכל. ותלת מאה, זה בחינת משה, שהוא בחינת מה שהצדיק מקטין את עצמו, בבחינת מה. בשלש בחינות צריך להקטין את עצמו, כמו שכתוב (ירמיהו ט): "אל יתהלל חכם, גבור ועשיר".

נמצא שבכל בחינה מאלו שלש בחינות הוא נעשה מה. ועל-ידי זה יש לו התפשטות הגשמיות, ומדבק באור אין סוף, שאין שם שום שנוי רצון, אלא: ה' הוא האלקים, כנ"ל, הינו כלו הטוב והמטיב. וזה בחינת 'חד גלגלא דעינא', כמובא באידרא (זהר נשא קלז:): 'ולזימנא דאתי ישתכח בה עינא חד דרחמי', זה בחינת כלו הטוב והמטיב. נמצא כשהצדיק עושה עצמו מה, מדבק את עצמו לעינא חד דרחמי, הינו לאין סוף, ואחר כך כשחוזר בבחינת רצוא ושוב, אז ממשיך מאור אין סוף האחדות הרצון הפשוט שם דרך המה שלו, ונעשה ממה מאה, כמו שנאמר: 'אל תקרי מה אלא מאה'. ונעשה תלת מאה מתלת מה, וממשיך אור הזה לדעתו ולששכלו, הינו גרבי דמשחא, שהוא בחינת ששכל, כנ"ל. אתה הראית לדעת, שממשיך אור אין סוף לדעתו, שידע האחדות, שה' הוא האלקים, ויברך הטוב והמטיב על הכל כמו לעתיד לבוא:

כי הדרן ואתאן לבתר תריסר ירחי שתא וקחזינן דהוי מנסרא מגרמיהו לבנינא הנך מחוזא כי מאחורי הקדשה, שהם שנים-עשר שבטים, שעל-ידם נתתקן מלכות הנ"ל, ואחריהם הוא הטמאה. ויש בני-אדם שיוצאין מהקדשה, וזה שספר התנא, שהדר וחזר לעין באלו שהם בתר תריסר ירחי שתא, שהם אחורי שנים-עשר שבטים דקדשה, שיוצאין מכלל ישראל על-ידי מעשיהם הרעים. וחזינן דהוו מנסרי מגרמיהו הינו שעל-ידי מעשיהם הרעים החקוקים על עצמותם, והחקיקה עובר מעבר לעבר כנסירה ממש. אבל על-ידי שאיש הישראלי הנ"ל נתעורר בתשובה על-ידי שרץ קטן שבנחיריו, על-ידי שהרגיש טמאה קטנה שמבלבלת אותו, על-ידי תשובתו גורם, שגם אלו הרשעים נעשו כסא לקדשה. ויהבי לבנינא הנך מחוזא שעוזרים גם הם לעובדי השם, שיבנו הנך מחוזא הנ"ל:

וזה פרוש: (שמות כ ב): "אנכי ה' אלהיך": פרוש:

• הן ה', הן אלהיך, תבין שכל זאת אנכי, היינו שתקיים: "בה' אהלל דבר, באלהים אהלל דבר", היינו כולו הטוב והמטיב, כנ"ל.
• אשר הוצאתיך מארץ מצרים: דאיתא במדרש בראשית רבה טז, כי כל הגליות נקראים על שם גלות מצרים, מפני שהם מצרים לישראל. הינו שעל ידי הצדיק נתבטל מלכותם וממשלתם של העכו"ם, כי על-ידי זה עולה מתוכם מלכות דקדשה כנ"ל.
• מבית עבדים: זה רמז על בטול המדות רעות של ארבע יסודות, המכנים בשם עבדים, כי כל הארבעה יסודות הם מתחת גלגל הירח. והירח מכנה בשם עבד, כמובא בזהר (וישב קפ"א): "הנה ישכיל עבדי" דא סיהרא. פרוש: על-ידי הצדיק עולה המלכות מן הסטרא אחרא, ונתבטלים המדות רעות, ועל-ידי זה האדם בא לבחינת עולם הבא, לבחינת: "בה' אהלל דבר, באלהים אהלל דבר":

<< · לקוטי מוהר"ן · ד · >>

שיעור על ליקוטי מוהר"ן - תורה ד'