לבוש אורח חיים תכב

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תכב | >>

סימן תכב בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

סדר התפילה בראש חודש והלל

ובו שבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז

סעיף א

ערבית ושחרית ומנחה מחפללין ברכות קריאת שמע וכן תפילת י״ח כמו בשאר הימים, אלא שאומר יעלה ויבא ברצה קודם ותחזינה. ואם לא אמר בערבית אין מחזירין אותו (ועיין לעיל סימן רצ״ד סעיף ד׳ וה׳), בין שראש חודש יום אחד בין שהוא ב' ימים, מפני שאין מקדשין את החודש בלילה. ואע״פ שבתחילה אומרים אותו בערבית, היינו קודם שאמר הברכות שהם חובת היום, לא הוי יעלה ויבא הפסק תוך הברכות, כיון שהוא מעניין המאורע. אבל אם היה מחזיר בשבילו, הוי חזרת הברכה משום ר״ח, וכיון שאין מקדשין החודש בלילה הוי ברכתו לבטלה.

אבל שחרית ומנחה אם לא אמרו מחזירין אותו. ואם נזכר קודם שהתחיל מודים, אף על פי שאמר הברכה של רצה, אומרו במקום שנזכר, כיון שלא התחיל ברכה אחרת הוי כמו תוך הברכה. ואם לא הזכיר עד אחר שהתחיל מודים קודם שהשלים תפילתו, חוזר לרצה, דשלש אחרונות חשובות כאחת. ואפילו השלים כל הי״ח ברכות אלא שעדיין לא עקר רגליו, כגון שהוא באלקי נצור, אינו חוזר אלא לרצה, שעדיין בתפילה עומד. אבל אם לא נזכר עד שעקר רגליו, חוזר לראש התפילה.

ואם הוא מסופק אם אמרו אם לאו, צריך לחזור, דחזקה מה שהוא למוד הוא מזכיר ובודאי לא אמרו, כיון שאינו רגיל לאומרו כל החודש. ויש אומרים שאין צריך לחזור מספק, דכיון שרגילין בו בכל ר״ח ועדיין לא כלו ל׳ יום שאמרו אמרינן כיון שידע שהוא ר״ח אלא שמסופק אם אמרו אם לאו תלינן לומר שאמרו כהרגלו בכל ר״ח. ולמאן דאמר שחוזר, כשם שיחיד חוזר כך הש״ץ נמי חוזר, חוץ משחרית, שאין הש״ץ צריך לחזור בשחרית, שמפני טורח ציבור הקילו עליו לסמוך על תפילת מוסף, כיון שהיא מיד אחר זאת התפילה.

שכח ולא התפלל מנחה ביום שלפני ר״ח, מתפלל ערבית שתים, ומזכיר יעלה ויבא בראשונה ולא בשנייה, שהשנייה לשם תשלומים לעולם, והראשונה לחובה שהוא תדיר, ותדיר קודם. ואם הזכיר בשנייה ולא בראשונה, שנייה עלתה לו וראשונה לא עלתה לו, וצריך לחזור ולהתפלל לתשלומין בלא הזכרת יעלה ויבא. ואם הזכיר בשניהם, או לא הזכיר בשום אחד מהם – יצא, שאם הזכיר בשניהם שפיר עביד, דהא עכשיו ר״ח הוא.

סעיף ב

אין חייבין לקרות הלל אלא ביום דאיקרי מועד דהיינו חג ואיקרי קדש, ר״ל דכתיב ביה מקרא קדש לעניין עשיית מלאכה, שנאמר: השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, ואמרו ז״ל: לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. לפיכך אין קורין הלל בשבת של כל השנה, דאע״ג שהוא מקודש לא אקרי מועד. וגם בר״ח אע״ג דאיקרי מועד לא איקרי קדש לעניין עשיית מלאכה, ואין חייבין לקרות הלל שהוא השיר. מכל מקום מכח מנהג קדמונים נוהגין לקרות הלל בין ציבור בין יחיד ולברך עליו תחילה וסוף. מתחילה מברכין לקרות הלל, ולבסוף יהללוך. ומצאו להם סמך לקרות הלל בראש חודש, מפני שרמזה דוד בתהילים במזמור הללויה הללו אל בקדשו, שאמר י״ב פעמים הללו נגד י״ב חדשים; ולפיכך אנו כופלים כל הנשמה תהלל יה, משום שנה מעוברת שיש בה י״ג חדשים. אבל אין גומרין אותו, אלא קורין אותו בדילוג, שמתחילין הללויה וקורין עד חלמיש למעיינו מים, ומדלגין לא לנו ומתחילין י״י זכרנו, וקורין עד ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה. ומדלגין אהבתי עד כל האדם כוזב, ומתחילין מה אשיב עד הודו. ועד כאן קורין כל הציבור ביחד, ואחר כך מתחיל הש״ץ לבדו הודו, מפני שהוא פסוק של שבח ביותר, ואומר החזן לקהל שיודו ליי׳ על כל חסדיו שעושה עמנו, ועונין הקהל אחריו. ואח״כ אומר החזן יאמר נא, ועונין הקהל אחריו הודו, וכן יאמרו נא בית אהרן, ועונין הקהל הודו, וכן יאמרו נא יראי י״י, ועונין הקהל אחריו הודו, מפני שכולה שבח והודיה על חסדי הש״י. ואח״כ מתחילים הקהל יחד מן המצר.

סעיף ג

וכופלין פסוקי אודך ואבן מאסו ומאת יי׳ וזה היום. וטעם כפלותם צריך פירוש ארוך, עיין בפרק ערבי פסחים. ומתחיל החזן אנא יי׳ הושיעה נא ועונין הקהל אחריו, וכן באנא יי׳ הצליחה נא. ואע״פ שהוא פסוק א׳ חולקין אותו, מפני שאמרוהו שני בני אדם, חציו אמרו דוד וחציו אמרו אחיו, כדאיתא בפרק ערבי פסחים עיין שם. ואחר כך מתחילין הצבור ביחד ברוך הבא, וכופלין אותו, וכן אל יי׳ ויאר לנו, וכן אלי אתה וכן הודו, כולם כופלים, עד שיהיו הפסוקים שכופלים י׳ פסוקים. וכל זה אינו אלא מנהג בעלמא, ועיקר טעמא הוא ליפות הקריאה ולהגדיל שבח הש״י ולהודות בשיר על רוב חסדיו אשר עשה ועושה עמנו, לכן לא אאריך בטעמים. ועוד טעם אחר שמדלגין בהלל בר״ח, משום דר״ח הוא יום סליחה וכפרה לכפר על התינוקות משום אסכרה, שהיה רגיל ליפול עליהם, וקרבן ראש חודש מכפר עליהם. וכיון שהוא יום כיפור וסליחה הוי כמו ראש השנה ויום הכיפורים, שהם ימי הדין ואין אומרים שירה גמורה.

סעיף ד

וכיון שאין קורין אותו אלא בדילוג, אין חמור לעניין הפסק כקריאת שמע, כמו שהוא הדין כשגומרין אותו שדינו כק״ש, ועיין להלן סימן תפ״ח סעיף א. אבל בראש חודש שקורין אותו בדילוג אינו כן, אף באמצע שואל בשלום אדם נכבד שצריך לנהוג בו כבוד, ומשיב שלום לכל אדם; אבל בעניין אחר לא יפסיק.

סעיף ה

ואם הפסיק ושהה, אפילו שהה בו כדי לגמור את כולה, ואפילו שהה מחמת אונס שעכבוהו מלקרות, אין צריך לחזור לראש, כיון שקורין אותו בדילוג. קרא וטעה ואינו יודע היכן טעה, יחזור לראש הפרק. ודווקא שאינו יודע היכן טעה, אבל אם נזכר שאמר כל הפרק ודילג פסוק אחד, יחזור לאותו פסוק ויקרא משם ואילך.

סעיף ו

ולא יקרא הלל למפרע, והקורא למפרע לא יצא. וסמכוה אקרא: "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם יי׳", כלומר: כמו שהשמש הולך כסדרה ממזרח למערב ואינה הולכת למפרע, כן תהיה הלול השם יתברך כסדר ולא למפרע. (ועיין לעיל סימן סד סעיף א ובסימן תרצ סעיף ו).

סעיף ז

ומצות קריאת ההלל מעומד, שכן כתוב בו: "הללו עבדי יי׳", וכתיב: "כל עבדי יי׳ העומדים בבית יי׳". חוץ מליל פסח שקורין אותו בישיבה, מפני שאין קורין אותו כתיקונו, שחולקין אותו לשנים. ועוד, שהוא בהסיבה ודרך חירות, לא הצריכוהו לעמוד.