כתובות קג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מאי למקום שאמה שמעת מינה בת אצל האם לא שנא גדולה ולא שנא קטנה:
לא יאמרו שניהם וכו':
ההוא גברא דאוגר ליה ריחיא לחבריה לטחינה לסוף איעתר זבין ריחיא וחמרא אמר ליה עד האידנא הוה טחיננא גבך השתא הב לי אגרא א"ל מיטחן טחיננא לך סבר רבינא למימר היינו מתניתין לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות א"ל רב עוירא מי דמי התם חד כריסא אית לה תרתי כריסתא לית לה הכא מצי א"ל טחון וזבין טחון ואותיב ולא אמרן אלא דלית ליה טחינא לריחיא אבל אית ליה טחינא לריחיא כגון זו כופין אותו על מדת סדום:
מתני' אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשין יכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים זנין אותה והיא בבית אביה:
גמ' תנו רבנן משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה בעבדים ושפחות כדרך שמשתמשת בחיי בעלה בכרים וכסתות כדרך שמשתמשת בחיי בעלה בכלי כסף ובכלי זהב כדרך שמשתמשת בחיי בעלה שכך כתב לה ואת תהא יתבת בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מגר ארמלותיך בביתי תני רב יוסף בביתי ולא בבקתי אמר רב נחמן יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום ומ"ש מדרבי אסי א"ר יוחנן דא"ר אסי אמר ר' יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו התם לא משתעבדי לה מחיים הכא משתעבדי לה מחיים אמר אביי נקיטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבין לבנותו תניא נמי הכי מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבין לבנותו ולא עוד אלא אפילו היא אומרת הניחוני ואבננו משלי אין שומעין לה בעי אביי שיפצה מאי תיקו:
אמרה אי אפשי:
וליתבו לה כי יתבה התם מסייע ליה לרב הונא דאמר רב הונא ברכת הבית ברובה וליתבו לה לפי ברכת הבית ה"נ אמר רב הונא לשון חכמים ברכה לשון חכמים עושר לשון חכמים מרפא ברכה הא דאמרן עושר דתנן המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה מדד ולא משך לא קנה ואם היה פקח שוכר את מקומו מרפא דתנן לא ילעוס אדם חטין ויניח על גבי מכתו בפסח מפני שמחמיצות ת"ר בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך נכנסו בניו אצלו אמר להם הזהרו בכבוד אמכם נר יהא דלוק במקומו שולחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי:
הזהרו בכבוד אמכם:
דאורייתא היא דכתיב (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך אשת אב הואי אשת אב נמי דאורייתא היא דתניא כבד את אביך ואת אמך את אביך זו אשת אביך ואת אמך זו בעל אמך וי"ו יתירה לרבות את אחיך הגדול הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא:
נר יהא דלוק במקומו שולחן יהא ערוך במקומו מטה תהא מוצעת במקומה:
מאי טעמא כל בי שמשי הוה אתי לביתיה ההוא בי שמשא אתאי שבבתא קא קריה אבבא אמרה אמתיה שתיקו דרבי יתיב כיון דשמע שוב לא אתא שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים:
יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי:
סבור מינה בהדין עלמא הוא דקאמר כיון דחזו דקדים ערסייהו לערסיה אמרי שמע מינה לההוא עלמא הוא דקאמר והאי דאמר הכי דלא לימרו מילתא הואי להו ועד האידנא נמי זכותו דרבי הוא דאהניא להו אמר להן לחכמי ישראל אני צריך נכנסו אצלו חכמי ישראל אמר להן אל תספדוני בעיירות
רש"י
[עריכה]
מאי למקום שאמה - דקתני מילתא פסיקתא ש"מ כל בת אצל האם:
דאוגר ליה ריחיא לחבריה לטחינה - לא התנה שוכר לתת מעות למשכיר אלא שיטחון לו למזונות ביתו בשכרו:
לסוף איעתר - משכיר:
זבין ריחיא וחמרא - לטחון בה מזונות ביתו:
אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות - ולא אמרינן שניהם יתנו לה מזונות ואע"פ שלא פסק לה דמים מתחלה אלא מזונות חייבוהו לתת דמיהם כשיש לה מזונות ממקום אחר הכא נמי אע"פ שלא פסק אלא טחינה עכשיו שאינו צריך יתן דמים:
טחון וזבין - באותה שלקחת:
טחון ואותיב - למזונותיך באותה שאצלי:
ולא אמרן - דלא יהיב דמי:
אלא דלית ליה טחינא לריחיא - שאין שוכר מוצא לטחון בשכר כל שעה לפיכך אומר לו אני יושב בטל אטחון לך ולא אתן דמים:
אבל - כל זמן שמוצא לטחון טוחן בשכר ונותן לזה דמים:
מדת סדום - זה נהנה וזה לא חסר לא היו עושין טובה:
מתני' אי אפשי לזוז מבית בעלי - לצאת מבית בעלי:
גמ' ולא בבקתי - בית צר כעין צריף כדאמרינן במסכת שבת (דף עז:) בקתא בי עקתא אם היה מדור שלו צר לא קבל עליו להוציא את בניו ולהושיבה:
בנכסים מועטין - שהבנות זוכות בהן כדתנן (לקמן דף קח:) הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים:
וקדמו - קודם שיבואו לב"ד ומכרום:
שיפצה - חזקה בדקיה:
מאי - מי אמרינן לא מפקינן לה כל ימים שיכול להתקיים או דלמא אמרי' לה לאו כל כמינך:
ברכת הבית ברובה - בני אדם שעוזרין זה את זה משתכרין ומזל דרבים עדיף:
וליתבו לה - לפי מה שנתמעטה ברכת הבית ביציאתה:
לשון חכמים - יש ללמוד ממנה ברכה ועושר ורפואה:
אם היה פקח - זה שלוקח פירות הרבה ואין לו שהות למושכם אלא נתן מעות:
שוכר את מקומו - דהוי לה כי חצירו וחצירו קונה לו הרי אתה למד מכאן סחורה שלא יוכל המוכר לחזור הרי לך עושר למוד מלשון חכמים:
לא ילעוס כו' - למדת שהחטים הלעוסין יפה למכה:
נר יהא דלוק במקומו - אצל השולחן כמו בחיי דכל ע"ש היה בא לביתו משנפטר כדלקמן:
יוסף חפני - דמן חיפא:
את אביך - כל אתין רבויין:
וי"ו יתירה - דואת אמך:
ה"מ - דחייב בכבוד אשת אביו בחיי אביו:
בי שמשי - ערב שבת ונראה בעיני לפי שבין השמשות שלו שגור בפי כל והכל חרידים אליו לגמור מלאכתן עד שלא תחשך קרו ליה בי שמשי:
שלא להוציא לעז כו' - לומר לא צדיקים היו שלא היה להן רשות לבא לביתם כמו רבי:
סבור מינה בהדין עלמא - שהיה מצוה שיתעסקו בקבורתו:
דקדים ערסייהו לערסי' - הם נקברו תחלה:
והאי דאמר הכי - שנזקק להודיע שימותו וישרתוהו:
דלא לימרו - אינשי עלייהו כשימותו מילתא דאיסורא הוה בהו שלא זכו להתעסק בו ואיגלאי מילתא דהאי דלא שכיבו בשני דרבי זכותיה דרבי אגנא עלייהו:
עיירות - גדולות על הכפרים וכרכין גדולים מהם:
תוספות
[עריכה]
ולא אמרן אלא דלית ליה טחינה לריחיא. תימה הואיל והאי עובדא בדלית טחינה לריחיא אמאי איצטריך רב עוירא למימר התם תרי כריסתא לית לה הכא טחון וזבין אפי' לא הוה משכח משכיר למיטחן ומיזבן דהוה חד כריסא לא הוה דמי למתני' דבמתניתין ליכא פסידא דבעל כי יהיב לה דמי מזונות ממה שהיה נותן מזונות עצמן אבל השוכר אית ליה פסידא אם יתן שכר הטחינה שהרי אינו מוצא לטחון ומכיסו יצטרך לפרוע ואמר רבי דבלאו האי טעמא דטחון וזבין טחון ואותיב הוה מצי לבטולי המקח שלא יצטרך ליתן לו אגרא הואיל ואית ליה פסידא אבל מ"מ המשכיר יאמר כמו כן לדידי אית לי פסידא שכר ריחיא שלי ויכול לבטל המקח קודם הזמן ונהי דשוכר לא יצטרך ליתן לו שכר מכיסו אבל לעכב הריחים עד זמן שהתנו ביניהן לא יוכל השוכר הואיל ומשכיר אית ליה פסידא אבל השתא דמצי למימר ליה טחון וזבין טחון ואותיב ולית לך פסידא על כורחיך תניח לי הריחים עד הזמן שהרי לי הוה פסידא ולך אין פסידא:
ה"ג שיפצא מאי. ושם דבר הוא כלומר מהו שתשפץ וכן פי' ר"ח:
ברכת הבית ברובה. פי' ר"ח כגון הא דאמרינן (שבת דף קכב.) נר לאחד נר למאה וכן כל כהאי גוונא אין נותנין:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק יב (עריכה)
יג א ב מיי' פ"ז מהל' שכירות הלכה ח, טור ש"ע ח"מ סימן שיח:
יד ג מיי' פי"ח מהלכות אישות הלכה ד, סמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סי' צד סעיף ו:
טו ד מיי' שם הלכה ב, טוש"ע שם סעיף א:
טז ה מיי' שם הלכה ג, טוש"ע שם סעיף ה:
יז ו מיי' שם הלכה ב, טוש"ע שם סעיף ד:
יח ז מיי' פי"ט שם הל' יט, סמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סימן קיב סעיף יד:
יט ח ט מיי' פי"ח שם הלכה ב, טוש"ע שם סימן צד סעיף ב:
כ י מיי' פ"ג מהלכות מכירה הלכה ו ז, סמג עשין סב, טוש"ע ח"מ סימן קצח סעיף ה:
כא כ מיי' פ"ה מהלכות חמץ ומצה הלכה יט, סמג לאוין עט, טוש"ע א"ח סימן תסו סעיף א:
כב ל מיי' פ"ו מהלכות ממרים הל' טו, סמג עשין קיב, טוש"ע י"ד סי' רמ סעיף כא:
כג מ מיי' שם, טוש"ע שם סעיף כב:
כד נ מיי' שם, טוש"ע שם סעיף כא:
ראשונים נוספים
מתני': ונותנין לה מדור לפי כבודה: וכתב הרשב"א ז"ל נראה לי ממתניתין דאין משתמשת בכל הבתים עם ה.... ביחד, אלא מייחדין לה מדור אחד לפי כבודה בבית ובאם לא כן מאי קאמר נותנין לה מדור לפי כבודה, הא במדור כולו היא משתמשת והא דתניא משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, לאפוקי שאינם יכולים לדחותה מן המדור ולשכור לה אחר והיינו דמייתי ראיה מדכתב לה ואת תהא יתבא בביתי, דאלמא עיקרא דברייתא לומר שאינם יכולים לדחותה לגמרי מאותו מדור.והראיה עוד מדקתני משתמשת בכרים וכסתות ובכלי כסף ובכלי זהב כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, דודאי לאו בכולן קאמר, אלא נותנין לה מהם לפי ירושלמי (בפרקין ה"ג): דרה בבתים כשם שהיתה דרה בהם ובעלה במדינת הים ומשתמשת בכלי זהב ובכלי כסף כשם שהיתה משתמשת ובעלה נתון במדינת היםׁ (אורחות חיים הל' כתובות דף צט ד"ה אלמנה, ר"ן על הרי"ף לעיל נד, א).
מדור האלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו. אלא שוכרין לה בית במקום אחר לפי כבודה: ולאו למימרא שאין חייבין לבנותו אבל אם בנאוהו שתהא היא דרה בו, אלא מכיון שנפל נסתלקה זכותה ממנו (תוה"ב שם).
בעי אביי שיפוצא מאי תיקו: וידוע בדין תיקו דממונא המוציא מחבירו עליו הראיה ולזה כתב רבנו לא תחזק וכ"כ הרשב"א ז"לֿ (מ"מ הל' אישות שם)
ת"ר בשעת פטירתו של רבי וכו': הא דמייתי הכא פטירתו של רבי נראה מהירושלמי (ה"ג) שהטעם לפי שאמרו שם שלשה דברים צוה רבי את בניו בשעת פטירתו, אל תזוז אלמנתי מביתי, אל תספדוני בעיירות ומי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי. ופריך אל תזוז אלמנתי מביתי לאו מתניתין היא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי וכו', ומשני דלא אמרון ביתא דנשיאותא משועבדת לנשיאות (רשב"א בשטמ"ק).
ההוא גברא דאגרי' ריחיא לטחינה: פי' שהשכיר בית הרחיים שלו בשכר שטרח לטחון מה שהיה לו לטחון כל השנה לסוף איעתר משכיר וזבין ריחיא וחמרא והיה טוחן לו ואמר ליה לשוכר הב לי דמי טחינה אמר ליה השוכר מטחן טחינא לך סבר רבינא למימר היינו מתני' דתנן נותן לה דמי מזונות אמר ליה רב עווירא מי דמי התם חדא כריסא אית להו וכו' כלומר דהתם א"א דלא ניתן לה אלא מזונות ממש שצריכה לאכול תפסיד מאחד מהם או כל זמן שאינה יכולה לאכול והא לא אסיקנא אדעתא אבל הכא כי טחון שוכר למשכיר לא מפסיד משכיר כלום מדידיה דיכול לטחון בראיי' שלקח לאחרים ויטחון שלו בבית שוכר והיינו דאמרינן דאמר לי' טחין וזבין טחין ואותיב אחריתי ולא אמרן אלא דלית ליה לשוכר טחינה אבל אית ליה לשוכר טחינה אחריתי בלא הפסד כופין אותו על מדת סדום וכן הלכה:
אלמנה שאמרה א"א לזוז מבית אבא יכולין יורשים לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואי לית את אצלינו אין לך מזונות ואסיקנא לקמן דיהבין לה לפי ברכת הבית אם היתה טענות לפי שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה וה"ה לאשה בחיי בעלה שיצאה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדברי' חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא אבל אם לא ביררה טעם לדבריה אינו נותן לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו וכן הוא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכם ואף לדברי הרמב"ם ז"ל שאומר שיכול להשרותה ע"י שליש הוא עדיף יותר מינה בזה ואפי' לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה דלא תקון רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו ואפי' לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה התם יושבת עמו בבית שמצערתו מתשמיש וקא קנסינן לה לההיא מורדת אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה דין מזונות וכן דעת רבותי אף כשהלכה בטענה אם שתקה ולא תבעת מזונות מחלו להו לשעבר כדכתיבנא בפרק הכותב בס"ד:
ברכת הבית ברובה: פי' רש"י ז"ל כיון שהם רבים ועוזרים זה לזה ועוד דמזלא דרבים עדיף ולפ"ז לא אתו שפיר הא דפרכינן וליתבו לה לפי ברכת הבית והנכון דברכה מרובה משום דנר לאחד נר למאה:
יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שעשו עשו: פי' רש"י שמכרום קודם שהורידו ב"ד את הבנות והכי דייק קצת לישנא דקאמר דקדמו ועוד שאם אתה אומר שזה אפילו לאחר שהורידם בנכסים בטלת תקנת בנות בנכסים מועטים והא דאמרינן הכא תפסו מחיים התם לא תפסו מחיים לאו למימרא שתפסו בהם לאחר מיתה אלא הכי פי' דהכא זכתה דאלמנה במדור זה מחיים שהרי נשתמשה בו בחיי בעלה משא"כ בבנות שזכייתן בנכסים מועטים אינו אלא לאחר מיתה ותפס לאו דווקא ותדע שהרי אין תפיסה בקרקעות. יש ספרים שגורסים הכא תפסה התם לא תפסה וזה וזה כפי' רש"י ז"ל. אבל מבעלי תוספת שפי' מכרו לאחר התפסת ב"ד לבנות מה שעשוי עשוי כיון שלא תפסו מחיים ונקט קדמו שממהרו לעשות כן קודם שידען בדבר שימחו בהם. הא דאמרינן אימר צררי אתפיסנהו מסתברא לי דהכי פי' כיון דאיכא תרתי חדא אכלו בתנאי ב"ד ואידך דקני מיניה על תנאי ב"ד דכיון דכולי האי עבד אית לן למיחוש לגבי משעבדי מיהת דודאי צררי אתפיסה ואפילו בשבועה לא טרפא מינייהו ומהאי טעמא חיישינן דאפילו לקטנה אתפיס צררי משא"כ לקמן דהוה כאשתו ולגבי בני חרי וגם לא קנו מיניה והא דאצטרכי לטעמא דשאין קצובין או שאין כתובין התם במסכת גיטין לגבי מזון האשה והבנות ולא אתיא עלה מטעמא דצררי משום דלא מהני טעמא דצררי דלא ליגבו אפילו בשבועה ממשעבדי אלא בדאיכא נמי דקנו מיניה וכדפריך וכן אשתו במזונות כדין הבנות דהכי מותבינן במסכת גיטין מהא דהיא ניזונות מנכסים משועבדים אמתני' דהתם ותירצוהו בקנו מידו ובסוגיא דהכא כנ"ל. נקטינן מדור באלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו ואם וכו' כתב הרשב"א ז"ל דלאו למימרא שאין חייבים לבנותו בנהו שתהא דרה בו אלא מתוך שנפל נסתלקה ממנו. הא דמייתי הכא פטירתו של ר' נראה מהירושלמי שהטעם לפי שאמרו שם ג' דברים צוה ר' בשעת פטירתו אל תזוז אלמנותי מביתי ואל תספידוני בעיירות ומי שנטפל בו בחייו יטפל במותו, ואקשינן עלה ולאו מתני' היא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי וכו' אמר ר"י דלא לימרן ביתא דנשיאותא היא משעבדא לנשיאו':
ההוא גברא דאוגיר רחיא לחבריה לטחינה פי' שיטחין בו בשכרם כל מה שצריך לו לביתו לסוף איעתר זבין ריחיא וחמרא א"ל עד האידנא הוה טחיננא גבך השתא הב לי אגרא דטחינה סבר רבינא למימר היינו מתני' דתנן אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות א"ל ר"ע מי דמי התם חדא כריסא אית לה תרי כריסתא לית לה אבל הכא מצי א"ל טחון וזבין [טחון] ואותיב פי' באותו שקנית תטחון בשכרה לאחרים ובאותו שהשכרת תטחון ותותיב (כריסך) [בביתך] כפי התנאי וה"מ היכא דלא שכיחא טחינה לריחיא אבל היכא דשכיחא טחינה לריחיא כגון זה כופין על מדת סדום:
מתני' אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי אין היורשים יכולים לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנים אותך אלא זנים אותה ונותנים לה מדור לפי כבודה אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולים היורשים לומר לה אם את אצלנו י"ל מזונות אי אין את אצלנו א"ל מזונות ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים זנין אותה והיא בבית אביה:
תנינא להא דת"ר משתמשת במדור [כדרך] שנשתמשה בחיי בעלה בכרים וכסתות כדרך שנשתמשה בחיי בעלה שכך כתב לה. כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי [ואת תהא יתבא וכו'] תני ר"י בביתי ולא בביקתי פי' אם הבית צר ודחוק שא"י להשתמש עם היתומים ואין לה מדור דאדעתא דמפקא להו לזילותא לא כתב לה אמר ר"נ יתומים שקדמו ומכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום ומ"ש מדר"י אר"נ דאר"י אר"נ יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו התם לא תפיס מחיים הכא תפיס מחיים אמר אביי נקטינן מדור אלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו פי' שבית זה שיעבד לה כ"ז שהוא קיים ולא יותר תניא נמי הכי מדור אלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו ולא עוד אלא היא אומרת הניחו לי ואני אבנינו משלי אין שומעים לה פירוש דכיון דנפל פקע שיעבודה. בעי אביי שפצה מאי פי' שרוצה לשפץ ולהחזיק (הבדק) [הבית] שלא יפול מהו תיקו וכל תיקו דממונא לקולא אצל המחזיק הלכך אינה רשאי לשפץ אלא יפול ויפקע שיעבודה (לפי פתרון הגאון הבית עומד בחזקת היתומים לפיכך אין האשה יכולה לשפץ אבל הרב פי' שהבית הוא בחזקת אלמנה ויכולה לשפץ):
אמרה אי אפשי לזוז מב"א וכו' וליתבו לה כי יתבו התם מסייע ליה לר"ה דאר"ה ברכת הבית ברובה פי' ברוב ב"א מתמעטת הוצאה שיותר צריך אדם יחידי למזונותיו ממה שצריך אם יתחבר עם אחרים. וליתבו לה לפי ברכת הבית אה"נ והא דתני אין לה מזונות הצריכים ליחיד אבל כפי שצריך לפי רוב בני הבית יהבו לה:
ההוא גברא דאוגר רחייא לחבריה לטחינה לאדם אחד היו לו רחיים ולא היה לו חמור לגלגל את הרחיים והלך והשכירן לאחרים שהיה לו חמור להיות טוחן בהם לאחרים לשכר ולא התנה שוכר ליתן לבעל הרחיים שום שכר בדמים אלא שהתנה עמו לטחון לו חטים לפרנסתו בשכר הרחיים. לסוף איעתר משכיר זבן רחייא אחריתי וחמרא להנהיג הרחיים א"ל לשוכר עד האידנא הוה טחין אנא גבך לפרנסתי בשכר הרחיים שלי השתא דאית לי רחייא אחריתי הב לי אגרא בדמים דלא צריכנא למטחן גבך. מטחן טחיננא לך באגרא כדמעיקרא הכא נמי משכיר טוחן למזונותיו ברחיים שיש לו בביתו ושוכר נותן לו מעות בשכר הרחיים שהשכיר לו הואיל ואינו צריך טחינה כעין הבת שאינה צריכה למזונותיה דבעל ראשון. תרי כריסתא לית לה ולא מצי ראשון למימר אכלי עמי ושובי אכלי עמו טחון וזבין טחון ואותיב כלומר טחון ברחים שלך ומכור אותם חטים טחונים לאחרים וטחון ברחים דאוגרת לי ונקיט ואותיב במזונך כלומר הנח באותן רחיים טחונים לצורך מזונותיך ואיכא דאמרי טחון וזבין כלומר באותן רחיים שקנית טחון לאחרים בשכר. הני מילי דמצי א"ל שוכר למשכיר טחון וזבין דלא משכח שוכר אינשי לטחון ברחייא דידי' אבל אי שכיח טחינא לרחייא דשוכר כופין על מדת סדום דלטחון לאנשי ולשקול זוזי ולותיב למשכיר דהיינו זה נהנה וזה אינו חסר שהיו אנשי סדום נמנעים שלא ליהנות זה אצל זה אפי' בזה נהנה וזה אינו חסר. רש"י ז"ל במ"ק:
וז"ל הרא"ה ההוא גברא וכו' רחיים של ראובן היו והשכירן לשמעון וחייב עצמו לו בשכרן שיטחון לו חדש או שני חדשים לסוף איעתר ראובן המשכיר זבן רחייא וחמרא א"ל הב לי אגרא כלומר תן לי שכרי בדמים שאיני צריך לטחינתך כן פי' ר"ח ע"כ:
וכתבו תלמידי ר"י ז"ל דאגר רחייא וכו' פי' השכיר הרחיים שלו על תנאי שיטחון בשכירות שיעור ידוע בכל שנה ושבוע או בכל חדש וחדש אח"כ נתעשר המשכיר וקנה רחיים וחמור לסבב הרחיים והיה אומר לשוכר כיון שיש לי רחיים בשלי אני צריך לטחון ותן לי אתה דמי הטחינה ומסקנא דמצי אידך למימר לטחינה שכרתיה ממך אם אינך צריך לטחון באלו לאנשי ביתך שכבר יש לך רחיים אחרים [טחון] זבין טחון אותיב כלומר טחון ומכור לאחרים או טחון והנח בביתך מיהו אם מוצא דגן מאחרים שמספיק לטחינת הרחיים כופין אותו לתת דמי הטחינה דזה נהנה וזה אינו חסר הוא כתב ר"מ ז"ל ושמעינן מינה דכה"ג גבי מזונות היכא דקביל אנפשיה לחבריה במזונות ואיעתר חבריה ולא אצטריך למזוני מחייב למיתב ליה דמי מזונות לא שנא היו ליה מזוני מקמי הכי ולא שנא דאיעתר בתר הכי דהא מתני' דה"ל מזוני מקמי דלקביל ליה בתרא מזוני אנפשיה וקתני אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות וגבי מעשה ברחייא נמי דאיעתר בתר הכי וטעמא דמצי אמר ליה טחון וזבין טחון ואותיב הא לאו הכי מחייב למיתב ליה דמים ודוקא דלית ליה לנתבע פסידא אלא טירחא בעלמא הוא דאיכא אבל היכא דאית ליה פסידא בין מזונות לדמי מזונות חיישינן לפסידא דנתבע ולא יהיב ליה אלא שיעורא דלא לפסיד ע"כ:
מי דמי התם חדא כרסא וכו'. כלומר דהתם אי אמרת דלא ליתבו לה אלא מזונות ממש שצריכה לאכול הפסיד מאחד מהם אוכל זמן שאינה יכולה לאכול והא לא אסיקנא אדעתא אבל הכא כי טחין ליה שוכר למשכיר לא מפסיד משכיר כלום דיכול לטחון ברחיים שלקח לאחרים בשכר ויטחון שלו בבית שוכר והיינו דאמרינן דאמר ליה טחון וזבין טחון ואותיב ולא אמרן אלא דלית לשוכר טחינה אחריתי אבל אית לשוכר טחינה אחריתי בלא הפסד כופין אותו על מדת סדום וכן הלכה. הריטב"א ז"ל:
מתני' אלמנה שאמרה וכו'. ונותנין לה מדור לפי כבודה אינו ר"ל שאם אין לה בית שישכרו לה דהא בהדיא קיי"ל בפרק נערה שאם לא הניח להם אביה בית שאינם חייבים לשכור לה וכמו כן אם הניח להם אביהם בית צר אינם חייבים לתת לה בית רחב מדתני רב יוסף בביתי ולא בעקתי אלא מאי דקתני ונותנין לה מדור לפי כבודה ר"ל שאם הניח בעלה בתים הרבה והיתה רגילה בחייו להשתמש במדור המשובח נותנין דמי המשובח אי נמי שאם היתה רגילה להשתמש פעמים במדור זה ופעמים במדור זה אינם יכולים לדחותה אצל הגרוע אלא נותנין לה המשובח. תלמידי רבינו יונה:
מדור הדר לעצמה. כן כתב רש"י במהדורא קמא:
ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה וכו'. האי סיפא לא מתוקמא אלא באשת איש וכגון שהיו לבעלה בנים מאשה אחרת והם בחורים והיא ילדה והיא אומרת איני רוצה לדור עמהם כדי שלא נבוא לידי איסור אשת אב א"נ שלא הניח בנים ואינה רוצה לשבת עם האחים שהיא אסורה עליהם משום ערוה וחוששת שלא יבואו לידי הרגל עבירה נותנין לה מזונות הצריכין לה משלם בבית אביה דחייבין לה מזונות בענין שלא יהיה לדבר חשש אבל אם היתה אמה אינה יכולה לטעון זה דגבי אם ליכא למיחש להאי חששא כלל. תלמידי רבינו יונה ז"ל וכן פירש רש"י ז"ל במהדורא קמא והן ילדים באשת אב קמיירי משום פריצותא ע"כ. וכתב הריטב"א ז"ל דה"ה לאשה בחיי בעלה שיצאתה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא אבל אם לא נתנה טעם לדבריה אינו חייב לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו וכן היא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכן ואף לדברי הרמב"ם שאומר יכול להשרותה ע"י שליש הוא עדיף מינה בזה ואפילו לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה דלא תקון רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה התם יושבת עמו בבית שמצערתו מתשמיש וקא קנסינן לה לההיא מורדת אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה מזונות וכן דעת רבותי ואף כשהלכה בטענה אם שתקה ולא תבעה מזונות מחלה להו לשעבר וכדכתיבנא בפ' הכותב בס"ד ע"כ:
גמרא תנו רבנן משתמשת במדור שנתנו לה אם נשתמשה בחיי בעלה בכרים וכסתות או בכלי כסף כך היא משתמשת ויורשין חייבין לזמן לה את הכל בביתי משמע בשימוש אחד תהא משתמשת בחיי ובמותי כל אימת דאת בביתי. מיגר משך אלמנותיך ולא בבקתי שאם יש לה בית קטן וצר יכולין היורשים לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם שהרי כתב לה בביתי דמשמע בביתי גדול ורחב ולא בבית צר וקטן ל"א ולא בבית עקתי שאין היורשים אומרים לה נעשה לך בית קטן לדור בי ביקתא בי עקתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שכך כותב לה כל ימי מיגר אלמנותיך תהא יתבא בבית' כל זמן שימשך זמן אלמנות שלך תשתמש באותו הכבוד שנשתמשת בחיי בביתי ע"כ:
במדור אלמנה כגון שבנה לה בעלה חדר אחד בפני עצמה בתוך ביתו לצורך תשמישה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו פי' הא קי"ל שאם הנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים וכו'. ורב נחמן סבירא ליה שאם קדמו יתומים ומכרו מאותן נכסים מועטין מה שמכרו מכרו והפסידו הבנות זכותן ובב"ב פרק מי שמת מפרש במדורין מועטין וכתב רש"י ז"ל ודוקא כשקדמו ומכרו קודם שהתפיסו לבנות אבל אחר שב"ד זכו לבנות למזונותיהן לאו כל כמינייהו לאפקועי זכות הבנות. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל הריטב"א יתומים שקדמו ומכרו פירש"י ז"ל שמכרום קודם שהורידו ב"ד את הבנות והכי דייק קצת לישנא דקדמו ועוד שאם אתה אומר שזה אפילו שהורידום בנכסים בטלת תקנת בנות בנכסים מועטים והא דאמרינן הכא תפסו מחיים התם לא תפסו מחיים לאו למימרא שתפסו בהם לאחר מיתה אלא דהכי פירושא דהכא זכתה האלמנה במדור זה מחיים שהרי נשתמש בו בחיי בעלה מה שא"כ בבנות שזכייתן בנכסים מועטין אינו אלא לאחר מיתה ותפס לאו דוקא ותדע שהרי אין תפיסה בקרקעות ויש ספרים שגורסין הכא תפסה התם לא תפסה וזה כפרש"י ז"ל אבל יש מבעלי התוספות שפירשו שאפי' מכרו לאחר התפסת ב"ד לבנות מה שעשה עשוי כיון דלא תפסו מחיים ונקט קדמו לפי שאמרו לעשות כן קודם שידעו בדבר שימחו בהם ע"כ:
התם ירושת נכסים מועטים לא תפסו בנות מחיי האב מדור תפסה האלמנה מחיי בעלה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל הכא תפיסה מחיים שהרי בחיי בעלה עומדת בביתה וזכתה באותה דירה ע"כ:
אין היורשין חייבין לבנותו ויכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם ואני אבננו משלי ולא אזוז מבית בעלי אין שומעין לה הואיל ונפל דבביתי כתב לה משמע כל זמן שביתי קיים. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אין שומעין לה מפני שהיתומים יכולים לומר לה כלום התנה אבינו עמך אלא כל זמן שתהא הבית קיימת וזו כיון שנפלה לא קרינן ביה בביתי ע"כ:
שיפצה חזקה בדקי הבית וסתמה הסדקין כדי שלא תפול מהו יכולין לעכב על ידה או לא שיפצה לשון תיקון כדאמרינן עד דאתא אסא ושפצינהו. רש"י ז"ל במ"ק. ובמהדורא בתרא כתב שיפצה חזקה בדקיה מאי מי אמרינן לא מפקינן לה כל הימים שיכול להתקיים או דילמא אמרי לה לאו כל כמינך לחזק הבית ולעמוד בו ימים רבים אלא לא יעמוד אלא כל ימי קיום הבית מכמו שהיתה כשמת בעלה. והתוספות גרסי שיפוצא מאי ושם דבר הוא ופירוש מהו שתשפץ אי מצי לעכב על ידה לכתחלה ומיהו לבתר דתקנה לא מפקינן לה כל ימים שיכול להתקיים. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שיפוצא מאי שיפוצא מהו ע"כ:
וליתבו לה מזונות כי יתבה התם בבית אביה. ברכת הבית מרובה לפי רוב בני אדם מתברכת הבית ל"א ברכת הבית מרובה מזונות לשנים מזונות לשלשה וליתבו לה לפי ברכת הבית כלומר אם הם שנים או שלשה מאותו מזון שהם מתקנין לצורכן יהיו נותנין לה קימעא ל"א שעושין מלאכה ביחד ומשתכרים ועוד שמזל הרבים יפה וליתבו לה לפי שנתמעטה ברכת הבית מיציאתה גמגום. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ברכת הבית מרובה פי' במקצת הדברים שמספיקים שלשה בני אדם יספיקו ארבעה דנר לא' נר למאה וכן כל כיוצא בזה ורש"י ז"ל גורס ברכת הבית ברובא כלומר לפי רוב בני אדם הברכה משתלחת בבית דמזלא דתרי עדיף והראשון עיקר ע"כ:
וז"ל הריטב"א ברכת הבית מרובה פירש רש"י כי כשהם רבים עוזרים זה לזה ועוד דמזלא דרבים עדיף ולפי זה לא אתי שפיר מאי דפרכינן וליתבו לה לפי ברכת הבית והנכון דברכת הבית מרובה משום דנר לא' כו'. ע"כ. וז"ל הר"י מטראני ז"ל ברכת הבית ברובא פירוש ברוב בני אדם מתמעטת ההוצאה שיותר צריך אדם יחידי למזונות ממה שצריך אם יתחבר עם אחרים וליתבו לה לפי ברכת הבית אה"נ והאי דתני אין לה מזונות הצריכין ליחיד אבל כפי שצריך לפי רוב בני הבית יהבי לה ע"כ:
לשון חכמים ברכה כלומר ממה שאמרו חכמים יש ללמוד היכן ברכה מצויה וכדאמרי' הכא ברכת הבית מרובה. פירוש כגון חטים או יין וכל המטלטלין נקנין במשיכה. מדד אפילו בכליו של לוקח. שוכר את מקומו מקום כליו דרשותו של אדם קונה לו והיינו לשון חכמים עושר שמדברי חכמים נלמוד היאך יכול לקנות אותם פירות בלא משיכה כדי שלא יפסיד. רש"י במ"ק:
שוכר את מקומו מכאן שמענו שהמשכיר בית לחבירו אע"פ שיש לו בה תפיסת יד קונה לו לשוכר מדין חצירו וכן נמי משמע הכי מההיא דמציעא דד' זקנים שהיו הולכים בספינה ואמר ר"ג מעשר שיש לי במקום פלוני נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו. תלמיד הרשב"א ז"ל:
מפני שהן מחמיצות הא למדנו דחטין לעוסות יפין הן למכה ובפסח לחוד אסור לההיא רפואה משום חימוץ. לבני אני צריך שהיה צריך לצוות את בניו ואיידי דקתני נותנין לה מדור לפי כבודה נסיב לה לההיא ברייתא דתניא בגוה הזהרו בכבוד אמכם. רש"י במ"ק:
וז"ל הרא"ש הא דמייתי הכא פטירתו של ר' פי' ר' אברהם אב"ד דאיידי דאיירי בענין אלמנה קא מייתי הכא שצוה ר' בניו שינהגו כבוד באלמנתו ובירושלמי מייתי לה על מתני' אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי וגרסינן התם ג' דברים צוה רבי את בניו בשעת פטירתו אל תזוז אלמנתי מביתי אל תספדוני בעיירות מי שנטפל כו'. ופריך אל תזוז אלמנתי מביתי לאו מתניתין היא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז ומשני דלא יימרון ביתא דנשיאותא משועבדת לנשיאות. וכ"כ ת' הריטב"א והרשב"א:
דלוק במקומו שמטתו מוטלת בשעת פטירתו ובערבי שבתות דלהוי נר במקומו משום דהוה אתי בבי שמשי כדלקמן. מוצעת ומקושטת בכרים וכסתות ותכשיטין. חפני חפה ואפרת מקומות הן הזהרו כלומר בתמיה וקא מפרש לה לכולה ברייתא. רש"י במהדורא קמא:
וי"ו יתירא ויש לדקדק קצת והא אשת אב ובעל אם נמי מייתורא דאת מרבי' להו ואמאי נקט טפי וי"ו יתירא וי"ל דדרשא דאת ברירא בכולי גמרין דכל אתין רבויין אבל דרשא דוי"ו היא הכא בלחוד ולהך נקט את אביך זו אשת אביך וכו'. ונקט לרבות את אחיך הגדול אע"ג דאינך נמי מריבוייא דאת קא רבינן להו וכן דייק רש"י שכתב את אביך. כל אתין רבויין. וי"ו יתירא דואת אמך. ע"כ. דוק ותשכח ודרשינן מאת יתירא אשת אב ובעל אם משום דהיינו כבוד אב ואם וכדמשני ה"מ מחיים וכדבעינן למכתב בס"ד ומוי"ו יתירא אייתי' אחיך הגדול דהויא ליה כבוד באפי נפשי' ולא שייך בכלל כבוד אב ואם כנ"ל:
ה"מ דכבוד אשת אב מדאורייתא מחיים דאב. רש"י במהדורא קמא. משמע דמדרבנן חייב בכבוד אשת אב אפילו לאחר מיתה. וקשה קצת דאכתי תקשי אמאי צריך רבי להזהיר את בניו על כבודה אטו מי חשידי דקא עברי אדרבנן ובמהדורא בתרא פי' יפה שכתב וז"ל ה"מ. דחייב בכבוד אשת אביו בחיי אביו. ע"כ. פי' אבל לאחר מיתה לא מחייב כלל ולכך הוצרך להזהירן והא דפריך אשת אב נמי דאורייתא היא קושטא דמילתא קא פריך כנ"ל:
כל בי שמשי בכל ע"ש וע"ש. שבבתא שכינה כיון ששמע ר' שהוציאה השפחה את הדבר לחוץ. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אמרי ש"מ לשמושי בעלמא דאתי אמר כלו' נתנבא ברוח הקודש שימותו וישמשוהו לעה"ב האי דאמר הכי כי היכי דלא לימרו וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל ועד האידנא זכותא דרבי אהניא להו וכיון שחלה רבי ונטה למות לא הגין זכותו עליהם ומתו שאם על עצמו לא הגין זכותו שלא ימות ק"ו עליהם וכדי להוציאן מזה מדעת הוא דאמר הכי להודיע שהם חסידים וישמשוהו לעה"ב. תלמיד הרשב"א ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה