כתובות סט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
תלה ליה רב לרבי ביני חטי האחין ששיעבדו מהו הוה יתיב ר' חייא קמיה אמר ליה מכרו או משכנו אמר ליה מאי נפקא מינה בין מכרו בין שמשכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ורב אי מכרו קמיבעיא ליה נכתוב ליה מכרו אי משכנו קא מיבעיא ליה נכתוב ליה משכנו רב תרוייהו קמבעיא ליה וסבר אי כתיבנא ליה מכרו הא ניחא אי שלח לי דמוציאין כל שכן משכנו אי שלח לי אין מוציאין אכתי משכנו קמיבעיא לי אי כתיבנא ליה משכנו אי שלח לי דאין מוציאין כל שכן מכרו אי שלח לי מוציאין אכתי מכרו קא מיבעיא לי אכתוב ליה שיעבדו דמשמע הכי ומשמע הכי ורבי יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אין מוציאין איבעיא להו לרבי יוחנן לא שמיע ליה הא דרבי ואי שמיע ליה הוה מקבל ליה או דלמא שמיע ליה ולא מקבל ליה ת"ש דאתמר מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן אמר ר' יוחנן שניה ויתרה אמר ר' חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואת אמרת שניה ויתרה ואם איתא נימא ליה מאן אמרה ודלמא לעולם לא שמיע ליה וכי שמיע ליה קביל ושאני התם דאיכא רווח ביתא אמר ליה רב יימר לרב אשי אלא מעתה אשכחה מציאה בעלמא דאיכא רווח ביתא הכי נמי דלא יהבינן לה עישור נכסים אמר ליה אנא רווח ביתא מהני נכסי קאמינא אמר אמימר בת יורשת הויא אמר ליה רב אשי לאמימר אילו בעי לסלוקה בזוזי הכי נמי דלא מצי לסלוקה אמר ליה אין אי בעי לסלוקה בחדא ארעא הכי נמי דלא מצי מסלק לה אמר ליה אין רב אשי אמר בת בעלת חוב הויא ואף אמימר הדר ביה דאמר רב מניומי בריה דרב ניחומי הוה קאימנא קמיה דאמימר ואתאי האי איתתא לקמיה דהות קא בעיא עישור נכסים וחזיתיה לדעתיה דאי בעי לסלוקה בזוזי הוי מסלק לה דשמעי מאחי דהוו קאמרי לה אילו הוה לן זוזי סליקנא בזוזי ואישתיק ולא אמר להו ולא מידי והשתא דאמרת בעלת חוב הויא דאבא או דאחי למאי נפקא מינה למיגבא לבינונית שלא בשבועה וזיבורית בשבועה מאי תא שמע דרבינא אגביה לברתיה דרב אשי ממר בריה דרב אשי בינונית ושלא בשבועה מבריה דרב סמא בריה דרב אשי זבורית בשבועה שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בר רב הונא זוטא מנהרדעא כי אתיא הא איתתא לקמך אגבה עישור נכסים אפילו מאיצטרובלא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה מגבינן אפילו מעמלא דביתי שלח ליה רב ענן לרב הונא הונא חברין שלם כי אתיא הא איתתא לקמך אגבה עישור נכסי הוה יתיב רב ששת קמיה אמר ליה זיל אימא ליה ובשמתא יהא מאן דלא אמר ליה ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי ומאן יתיב בי מרזיחא ברישא אזל רב ששת לקמיה דרב ענן אמר ליה מר רבה ורב הונא רביה דרבה ושמותי שמית מאן דלא אמר ליה ואי לאו דשמית לא הוה קאמינא ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי ומאן יתיב בי מרזיחא ברישא אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא א"ל חזי מר היכי שלח לי רב הונא ענן ענן ועוד מרזיחא דשלח לי [לא ידענא] מאי ניהו א"ל אימא לי איזי
רש"י
[עריכה]
תלה ליה רב לרבי ביני חיטי - שלח לו אגרת שלומים ותלה שאלה זו בין השיטים:
הוה יתיבי ר' חייא קמיה - דרבי כשבאת שאלה זו לפניו:
א"ל - רבי חייא מאי שיעבדו דקא מיבעי ליה מכרו או משכנו:
דמשמע הכי ומשמע הכי - והוא כשישיב תשובתו יפרש אם שניהם שוים לו או (אם) יש חילוק ביניהן ומהו אומר על שניהם:
אחד זה ואחד זה אין מוציאין - אחד לפרנסה ואחד למזונות:
עד שמת הבן - ונפלה הירושה לפני הבנות:
ויתרה - עישור נכסים ולא אמרי' תיטול עישור נכסים תחלה כמו שנטלה זו ואח"כ יחלוקו אלא זו שקדמה ונשאת זכתה ובת על הבת אין לה עישור נכסים שהרי שתיהן שוות בירושה:
גדולה מזו - שאפילו שיעבדו אחין את הנכסים יפה כח פרנסה לטרוף לקוחות וזו שהנכסים בעין אמרת ויתרה:
נימא ליה מאן אמרה - אלא לאו שמיע ליה ולא קבלה ומשום הכי לא הדר נמי מהא דשתי בנות וכו':
לעולם לא הוה שמיע ליה - מעיקרא וכי שמעה קיבלה וכי אותביה ר' חנינא כבר הוה שמיע ליה וקיבלה ומש"ה לא א"ל מאן אמרה:
ושאני התם - הא דלא הדר ביה ממאי דאמר שניה ויתרה:
משום רווח ביתא - שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה:
יורשת הויא - עישור נכסים שתקנו לה בתורת ירושה תקינו לה:
אין - באמת לא מצו לסלוקה בזוזי ולא בחדא ארעא שאם רוצה נוטלת חלקה מכל קרקע וקרקע ואין יכולין להקנות לה חלקה במקום אחד:
בעלת חוב הויא - ומצי לסלוקה בזוזי או בחדא ארעא:
למיגבא בינונית ושלא בשבועה כו' - אי בעלת חוב דאבא הויא אינה גובה אלא מן הזיבורית ואינה נפרעת אלא בשבועה שלא נטלה מנכסים הללו כלום דקיי"ל (גיטין מח:) אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ואין נפרעים מהן אלא בשבועה ואי בעלת חוב שלהן אין כאן בא ליפרע מנכסי יתומין: רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו וכשבאת בתו ליפרע נטלה מחלקו של מר בר רב אשי שהיה קיים בינונית שלא בשבועה אלמא בעלת חוב דאחי הויא:
ומבריה דרב סמא זיבורית - לפי שבעלת חוב של אביו היתה שהיה אחיה:
כי אתיא ההיא איתתא - אשה אחת באת לפני ר' נחמיה שהיה לה ליטול עישור נכסים במקומו של רבה בר רב הונא ובקשה ממנו לשלוח לו דבר מאתו שישתדל בדינה:
אצטרובלא - מושב אמת הרחים כמות שהן ומקרקעי חשיב להו:
מעמלא דביתי - שכירות הבתים ממקרקעי קא אתי:
הוה יתיב רב ששת קמיה - כשבא השליח לפניו ואיקפד רב הונא על דקרייה הונא חברין:
א"ל - רב הונא לרב ששת:
זיל אימא ליה - בלשון גנאי כאשר אומר לך:
ובשמתא - תהיה אם לא תאמר בלשון זה:
ענן ענן - מהיכן אתה אומר להגבותה ממקרקעי או אפילו ממטלטלי ועוד שאלה אחרת השיבני:
מאן יתיב בי מרזיחא ברישא - מי מיסב בבית אבל בראש הקרואים כשהיו מסובים בסעודה היה ניכר מסיבתן מי הוא הראש שהגדול מיסב במטה אחת לראש השולחן ושני לו במטה אחרת למטה הימנו:
א"ל מר רבה - אתה ורב הונא רבך ולפייסו אמר לו כך שלא יכעוס עליו על שנעשה שליח בדבר ומראהו פנים שעל כרחו נעשה שליח לכך:
תוספות
[עריכה]
תלה ליה רב לרבי ביני חטי. פירש ר"ח שאלות הרבה שאלו והיו אגרות תפורות זו לזו ובין אותם תפירות כתב שאלה זו ובקונטרס פי' בין השיטין וכן אמר בירושלמי בהנזקין תלי לי ביני שיטיא:
משום רווח ביתא. יש להסתפק היכא דאיכא עשר בנות דליכא רווח ביתא מהו:
ואישתיק. מכאן רגיל ר"ת כשהיה יושב בדין ואחד מבעלי דינין מגזם לחברו ואומר כך וכך תתחייב לי בדין רגיל היה ר"ת לומר שקר אתה דובר כי לא יתחייב שאם אין לו לדיין לומר כן מה היה מוכיח רב מניומי מדאשתיק אמימר:
מעמלא דביתי. וא"ת היכי דמי אי בשכירות שיבא מן הבתים פשיטא שטורפת דהא מקרקעי אינהו ואי בשכירות שגבו כבר הני מטלטלי ממש הוו ויש לומר דמיירי שהשכירו הבית לשנה ועמד בו השוכר חצי שנה ואע"ג דכבר נתחייב על מה שעמד בבית גובה ולא חשיב מטלטלי דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף:
ובשמתא להוי מאן דלא לימא ליה. וא"ת אע"פ שא"ל יהא צריך הפרה כדאמרינן באלו הן הגולין (מכות דף יא: ושם) נדוי על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה דכתיב אם לא הביאותיו אליך וגו' אף על פי שקיים התנאי היו עצמותיו מגולגלין בארון וי"ל דה"מ בדבר שהמנודה מסופק בשעת הנדוי אם יתקיים התנאי כי התם דמאריה וגנבי דבידי שמים לא היה יכול לשומרו והוי כאילו אין תנאי כלל אבל הכא שבידו לקיים התנאי אין צריך הפרה. ר"ת:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ו (עריכה)
לז א מיי' פ"כ מהל' אישות הלכה ז, סמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סימן קיג סעיף ה:
לח ב טוש"ע אה"ע סי' קיב סעיף ז:
לט ג מיי' שם הלכה ט וסמג שם, טוש"ע שם סי' קיג סעיף ח:
מ ד מיי' שם הל' ו, טור ש"ע שם סעיף ב:
מא ה מיי' שם, טור ש"ע שם סעיף ג:
מב ו מיי' שם הלכה ה, טור ש"ע שם סעיף ב:
ראשונים נוספים
תלה ליה רב לרבי ביני חיטי האחים ששעבדו מהו, הוה יתיב ר' חייא קמיה אמר ליה מכרו או משכנו קא מיבעיא ליה: אמר ליה מאי נפקא מינה בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אין מוציאין. וקיימא לן כרבי, דרבי יוחנן לא שמיע ליה הא דרבי, דאי שמיע ליה הוה הדר ביה, ולא עוד אלא דמתמהינן לעיל (סח, ב) אדרב הונא דאמר משמיה דרבי פרנסה אינה כתנאי כתובה, ואמרינן מאי אינה כתנאי כתובה אילימא דאילו פרנסה טרפה ממשעבדי ותנאי כתובה לא טרפה ממשעבדי, פשיטא, דהא מעשים בכל יום דמוציאים לפרנסה ואין מוציאין למזונות, וכן הלכה.
והא דאפליגו ר' חנינא ור' יוחנן במי שהניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן: פסק רבנו אלפסי כר' יוחנן דאמר שניה ויתרה, משום דהא אית ליה ריוח ביתא מהנהו נכסי, וסייע הסברא הזו דהא רב אשי דהוא בתרא הכי סבירא ליה, דאמרינן אמר ליה רב יימר לרב אשי אלא מעתה אשכח מציאה בעלמא דאיכא ריוח ביתא הכי נמי דלא יהבינן לה עשור נכסי. אמר ליה אנא ריוח ביתא מהני נכסי קאמינא.
ואיכא מאן דפסק כרבי חנינא משום דר' חנינא רביה דר' יוחנן הוה, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. וכן פסק הרב בעל מתיבות. ועוד, דבגמרא דבני מערבא הכין פסקו כר' חנינא ורבנו גם כן הביאו בהלכותיו, דגרסינן התם (בפרקין ה"ו) מי שמת והניח שתי בנות ובן אחד ונטלה הראשונה עישור נכסי, ומת הבן, ר' חנינא סבר מימר אף השנייה נוטלת עישור נכסים והשאר חולקות בשוה, ר' טבאי בשם ר' יאשיה טעמא דר' חנינא אם מן המשועבד גובה לא כל שכן משלפניה, ר' זעירא בעא קומי ר' אסי היך עבדין עובדא, אמר ליה כר' חנינא וכן נפק עובדא כר' חנינא, וכיון דלא פליגא פסקא דבני מערבא אגמרא דילן, אפיסקא דבני מערבא סמכין.
וסייעתא דמייתי רבינו מדרב אשי דאמר ריוח ביתא מהני נכסי קאמינא, מסתברא דלא סייעתא היא, חדא דהא רב אשי לא מפשט פשיטא ליה דהא דר' יוחנן לא פליגא דרבי, וטעמא דשניה ויתרה משום ריוח ביתא, אלא בדרך דילמא קאמר. ועוד, דאפילו אמרה ר' יוחנן בההיא מכל מקום הא קיימא לן כרבי וכדאיפסיקא בירושלמי. והא דאקשי רב יימר לרב אשי אלא מעתה אשכחה מציאה וכו' ואהדר ליה רב אשי אנא ריוח ביתא מהני נכסי קאמינא, אליבא דר' יוחנן ובטעמיה הוא דשקלי וטרי, ולא משום דרב אשי גופיה אית ליה הכין וכיון דדחו ליה בירושלמי להא דר' יוחנן, טעמא דריוח ביתא אידחי ליה, ולא סמכינן עליה.
ומבריה דרב סמא ובריה דרב אשי מן הזבורית ובשבועה: ומינה דהא דאמר רב לעיל בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה, דוקא בשבועה, דבא ליפרע מנכסי משועבדים. קשיא לי שבועה זו למה, והא תוך זמן הוא, ולא עביד איניש דפרע גו זמניה, ואפילו לגבות מיתמי ובלא שבועה, כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא (ה, ב), ולא חיישינן לא לפרעון ולא לצררי. ואם תאמר, דשאני הכא דדעת האחים קרובה אצל אחותם ומתפסי לה צררי, הא לא משמע הכי בריש הנזקין (גיטין מט, ב) ואפילו לגבי בתו, אלא במה דקא אכלה בתנאי בית דין במזון הבנות, וכדאמרינן התם, בתו כיון דבתנאי בית דין קא אכלה מתפיס לה צררי.
ומדוחק יש לי לומר, דחשש דצררי דהתם היינו להפסידה מזונות לגמרי מן הלקוחות מיהא, ועושין הספק כודאי לגמרי לגבי הלקוחות, ודוקא בבתו ובמקום תנאי בית דין, הא בעלמא לא, אבל לחוש לשמא התפיסה צררי אפילו לגבי קרובים לפרנסה חוששין ולא תטול אלא בשבועה, הא בבעל חוב דעלמא לא חיישינן.
ואם תאמר, מכל מקום גבי מזונות נמי דהוו תרתי דהוי תנאי בית דין ועוד שדעתו קרובה אצלה, אמאי יטול מן היתומים בלא שבועה. ואפשר לומר, דלגבי מזונות אין דעתו כל כך קרוב אצלה להתפיסה צררי משום דעת דמדמי עליה מר. ואכתי תמיה לי, למזונות נמי כשבאה ליטול מבני חרי דאחי לא תטול אלא בשבועה, והיאך מחמירין לענין פרנסה שלא תטול אפילו מן האחין אלא בשבועה ומקילין גבי לקוחות ליטול בשבועה מיהא, ולגבי מזונות מקילין ליטול שלא בשבועה מן האחין ומחמירין לגבי לקוחות שלא יטול אלא בשבועה, וצריך עיון.
הא דאמר רב אשי כי הוינן ביה רב כהנא הוה מגבינן אפילו מעמלא דביתי: מסתברא דהכי פירושא בששכרן האב ולא הגיע זמן השכירות בשעת מיתתו, ומשום הכי מגבינן מיניה דלאו כמטלטלי דמי, הואיל ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף, והוה ליה כגוף הבתים ומשום דכבר זכה בו האב בכנגד מה שנשתמשו בהם בחייו, אלא שאינו גובה אלא לבסוף אמר אפילו, דאי לאו הכי מאי אפילו.
ואי שלח לי דמוציאין [כו'] אכתי מכרו קמבעיא ליה: ויש מקשים דאמאי מבעיא ליה מכרו דאי במשכון א"ל מוציאין בניחותא מכלל דמכרן אין מוציאין דאי במכרן נמי מוציאין מרתח הוא דרתח ומתרצה דלא עדיף כולי האי מכרו טפי ממשכנו דלירתח בהכי אבל לי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דרתחה לא מנכרא במלתא דאתיא בכתיבה והכא ע"פ הכתב היה משיב לו:
מי שמת והניח שתי בנות וכו': דווקא נקטה הכי שאלו לא הניח בן כלל אין כאן פרנסה דיורשת נינהו ואע"פ שהשיאה אחת בחייו אין לה לאחרות ליטול כשיעור ההוא דמתנה בעלמא יהיב לה אבוה והכי איתא בהדיא בפרק מי שמת:
אמר רבי חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה: פירוש דקס"ד משום שבאו הנכסים לרשות היורשין אמר ר"י שהשניה ויתרה דהרשות יורש כרשות לוקח ולהכי קאמר ליה דאפי' מן הלקוחות שאין מלוה ע"פ גובה מהם מוציאין לפרנסה וכ"ש מן היורשים דמלוה ע"פ גובה מהם. ואי איתא דלא שמיע לה נימא ליה מאן אמרה פירוש אלא ודאי שמיע לה ולא קבלה ומש"ה לא הדר ביה השתא. ושאני הכא דאיכא רווח ביתא ופירוש ז"ל לעולם לא שמע מעיקרא כדאמר ליה במימרא דלעיל ומיהו מקמי האי עובדא שמעה וקבלה והא דלא הדר ביה משום קושיא דרבי חנינא משום דל"ק לן כלל דטעמא דר"י דהכא דשניה ויתרה משום דכיון דאיכא ירושה ורווח ביתא לית לן פרנסה. ויש שהקשה להם מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כי קודם המעשה שמעה וקבלה ושאני הכא משום רווח ביתא כשיעור פרנסתה ואי לא מוסיפין לה משל ראשונה, ולענין פסק פסקו הגאונים ז"ל הלכה כרבי יוחנן דרב אשי הכי ס"ל מדקאמר אנא רווח ביתא מהנהו נכסי קא אמינא ולא קאמר ר"י מהנך רווח ביתא מהנהו נכסי קאמר ואע"פ שבירושלמי פסקו בפירוש הלכה כר"ח אכן אתלמודא דילן סמכינן ובה"ג ז"ל פסק כר"ח דרבי' דר"י הוה ומשום דבירושלמי פוסק כוותיה:
ואי בעי לסליקא בחדא ארעא לא מצי מסלקין ליה : פירוש שויוה רבנן כיורשת אפילו להא ושתק ולא אמר להו מידי פירוש וכל כה"ג אין לו לדיין לשתוק שלא יסתמו טענותיו דבעל דינו שהוא סבר דכיון שהדיין שותק כן הדין וכן למדנו דין זה מכאן:
ומבריה דרב סמא בר רב אשי (שם) זבורית בשבועה, : פירוש רש"י ז"ל כי רב סמא מת בחיי רב אשי ואינו נכון דא"כ הוא קם תחת אביו כשמת רב אשי והיינו כמר בר רב אשי וכן פירוש רש"י ז"ל. ואפילו מאצטרובלי דרחייא. פירוש דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע הוה מגבינן אפילו מעמלא דביתא. פירש רש"י ז"ל שכירות הבתים והקשו בתוספות ה"ד אי כשמסר לה הבתים לשוכרם צריכים למימר והלא גוף הבית יש לו להגבות כ"ש השכירות ואי מיירי משכירות שגבו היתומים כבר הוא מטלטלים דיתמי נינהו ותרצו שלא נצרכה אלא שבאת לגבות בתוך זמן השכירות וקאמר דטרפה מן השוכרים כל השכירות שעבר שאין השכירות משתלמת אלא לבסוף (אינו דינו אלא לבסוף) אינו דינו כגבוי וכפירות המחוברים הצריכים לקרקע חשיבי:
זיל אימא ליה בשמתא יהא מאן דלא אמר ליה : ושמעינן מהכא שיכול הרב לגזור לתלמידו אפילו על דבר הרשות כיוצא בו שהרב מקפיד עליהם מפני חשש כבודו ומשום הכי חש רב ששת לנידויו של רב הונא:
תלא ליה רב לר' ביני חוזי האחים ששעבדו מהו פי' שלח לו אגרת שלומים וביני חוזי כתב לו האחים ששעבדו ומכרו נכסי אביהן מהו פי' יכולין הבנות לטרוף פרנסתן מאותן הלקוחות או לא הוה יתיב ר"ח קמיה דר' ואמר מכרו קמבעי' ליה או משכנו עד זמן קצוב ולא מכרום לגמרי א"ל מאי נפקא לך מיניה בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות פי' האחים שמכרו נכסים אחר מות אביהן מוציאין מן הלקוחות לפרנסת הבנות שמשעה שמת אביהן חוב מוטל עליהן לפרוע פרנסתן ולא כל כמינייהו למכור נכסי אביהן שנשתעבדו להן משעת מיתת אביהן ואין מוציאין למזונות כדתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני ת"ע שאין לה קצבה אבל פרנסת הבת י"ל קצבה ע"נ ודמיא לכל חוב דעלמא וטריף ממשעבדי:
איתמר מי שמת והניח ב' בנות ובן וקדמה ראשונה ונטלה ע"נ ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן אר"י שניה ויתרה פי' אבדה חלק פרנסתה כיון שנפלו לה הנכסים בירושה ול"א תטול פרנסתה תחלה כי היכי דשקלה ראשונה והדר תפלוג בהדה אלא כיון שלא הספיקה לגבות פרנסתה עד דנפלו נכסי קמה לירש חצין אבדה פרנסתה א"ל ר"ח גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואת אמרת שני' ויתרה פי' השתא אפילו מכרו האחין הנכסים דליתנהו קמה אזלא וטרפה מלקוחות והשתא דאיתנהו קמה אמרת ויתרה וקס"ד דטעמא דר"י הוי דכיון שנכנסו הנכסים בירושה דין היורש כדין הלוקח דמי וכמו שאינה גובה מן הלקוחות כך אינה גובה מן היורשין ואם מתו הבנים אין הבנות גובות מיורשיהן ועכשיו שהן בעצמן יורשות את אחיהן אין זו גובה על זו ומש"ה א"ל גדולה מזו אמרו שאף מן הלקוחות הוא גובה וכ"ש מן היורשין ואהדר ליה ר"י ש"ה דאיכא ריוח ביתי' פי' שהגיע בידה ריוח מן הנכסים האלה לירש חצים וטעמא דפרנסה הוא כדאמר שאנו אומדים דעתו של אב שאינו רוצה שתתבזה בתו והשתא דאית לה חילוקא בנכסיו אין רצונו שתטול פרנסתה שהרי יש לה ואינה מתבזה אבל לעולם גובה מן הלקוחות בין מיורשי האחים אם מתו:
א"ל רב יימר לר"א אלא מעתה אשכחה מציאה בעלמא דאיכא ריוח ביתא ה"נ דלא יהבינן לה ע"נ א"ל ריוח ביתא מהני נכסי קאמינא. ופסקי רבוואתא הל' כר"י משום דר"א מתרץ למילתי' ובירושלמי פסק הלכה כר"ח:
אמר אמימר בת יורשת הויא פי' ע"נ שתקנו לה חכמים בתורת ירושה תקנו לה א"ל ר"א אילו בעי לסלוקי בזוזי ה"נ דלא מצי לסלוקה [א"ל אין אי בעי] בחדא ארעא [ה"נ דלא מצי מסלק] א"ל אין ור"א אמר בת ב"ח הויא ואף אמימר הדר ביה למימר כר' אשי דבעלת חוב היא ומצי לסלוקי בין בזוזי בין בחדא ארעא וכך הל'. ובעינן והשתא דאמר בע"ח הויא דאבא או דאחי פי' האיך הטילו חכמים חוב זה על היתומים כאילו לפרוע חוב אביהם או לפרוע חובם למנ"מ לבינונית ושלא בשבועה וזיבורית ובשבועה פי' אא"ב בע"ח דאבא לא גביא אלא מזיבורית ובשבועה דלא אתפשא צררי כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואי בע"ח דאחי היא גביא מנייהו בינונית ושלא בשבועה כדין בע"ח דידהו ת"ש דרבינא אגביה לברתיה דר"א ממר בר"א זיבורית ובשבועה ש"מ בע"ח דאחי היא פי' מת ר"א והניח שני בנים ובת מר ורב סמא וחלקו נכסי אביהן וקודם שתגבה הבת פרנסתה מת ר' סמא ובאה עכשיו לגבות ממר בר"א ומברי' דר"ס בריה דר"א ואגביה רבינא ממר בר רב אשי חצי העישור מבינונית ושלא בשבועה דבע"ח דידיה הות ולא דאבוה ומברי' דר"ס חצי העישור מזיבורית ובשבועה דלא אגבה ר"ס דהוה בע"ח דידה אלמא בע"ח דאחי הויא א"ר הל' ממקרקע ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה ובתוספו' המורה [כתב] וה"מ היכא דלא אמדיני' ולא ידעו ביה אי ידיו רפות או לא אבל היכא דאמדיני' ק"ל כשמואל דאמר לעיל בפרק נערה (כתובות דף נ ע"ב) לפרנסה שמין באב בין במקרקע בין במטלטלי דהא שמואל אפילו במטלטלי אמרה למילתי' כדמוכח לעיל בחיטי דעליה וראיתי בתשובות הגאונים דתקנו במתיבתא בימי מר רב הונא גאון הלוי בר מר רב יצחק למיגבי ב"ח וכתובת אשה אפילו ממטלטלי דיתמי ואע"ג דמטלטלי דידהו לא משתעבדו לב"ח וכתבו רבוואתה דדוקא מזוני דאינון תנאי ב"ד גבי ממטלטלי כיון דשמין בתקנתא דבתראי אבל פרנסה דאינו ת"כ כדקיימו קיימו ולא גביא אלא מקרקעי ואינו נ"ל דאטו תקנתא דבתראי בכתובה בלחוד הות בכל מילי תיקון בין לכתובה בין לב"ח וה"ה לפרנסה דכל גוביינא גבי אפילו ממטלטלי ואדרבה פרנסה כיון דשמין באב א"ל דניחא ליה דתתפרנס אפילו ממטלטלי דידיה ותו דאמרן לעיל דבת בע"ח הוה וא"כ ל"ש חוב דידה מכל חוב דעלמא וכי היכי דכל חוב דעלמא גבי אפילו ממטלטלי דיתמי בהאי תקנה ה"נ הבת ול"ש:
תלה ליה רב לרבי ביני חיטי פי' היה שולח לו כתב, אחר שכתבה עלה על דעתו לשאול ממנה השאלה הזו וכתב זו השאלה בין תפירות הכתב ויש מפרשים בין השיטין. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל רבי יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ביני חיטי פי' שיגר אליו כתב שאלות הנקרא דר"ג ולאחר שסיימו נזכר שאלה זו וכתבה בין השורות נ"א ביני חיטי ופירושו בין חבור היריעות כלומר לקח נייר וכתב שם זאת השאלה וחברו בין יריעה ליריעה שנעשה כיריעה אחת ושאל רבי' האיי גאון ז"ל אין ענד מה תוצל אל יריעות בעצה"א כבע"ץ יכלו מן אכר כל ואחד' ומן אולא אלא כדי מקאדר יסיר בלא כתאבה ופירש דאליך אל מזדע כתב רב מסאלו לרבי. ע"כ:
אמר ליה מכרו או משכנו כתב רש"י אמר רבי חייא מאי שעבדו דקא מבעיא ליה מכרו או משכנו. ע"כ. פי' לפי' דלכאורה משמע דר' חייא שאל לרבי אחר שידע תשובה מכרו או משכנו והיינו דקאמר אמר ליה פי' לרבי לפי מאי דהשיב לו והא ודאי ליתא דעל התשובה ליכא להסתפוקי כלל דפשיטא ודאי דלא שני לן מידי בין מכרו למשכנו אלא כשבאת שאלה זו לפני רבי אמר ר' חייא מאי שעבדו דקא מבעיא ליה הוה ליה למבעי בהדיא איזה שעבוד קאמר ועל לשון הבעיא קא בעי והיינו דהשמיט רש"י ז"ל מלת ליה ולא נקט אלא אמר רבי חייא ודוק. ואהדר ליה רבי דלקושטא דמלתא לא נפקא לן מינה מידי בין מכרו למשכנו ובעי תלמודא סוף סוף שפיר מקשי רבי חייא על שאלת רב דאי מכרו קא מבעיא ליה לכתוב ליה מכרו כו' ומאי לשון שעבדו דנקט כנ"ל:
וז"ל הגאון ז"ל הוה יתיב ר' חייא קמיה דרבי כשבאת שאלה זו לפניו אמר ר' חייא מאי שעבדו דקא מבעיא ליה מכרו או משכנו דמשמע שעבדו להכי ולהכי אמר לו פי' רבי ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל יתיב ר' חייא קמיה דרבי כשהגיע לו הכתב ושאל רבי חייא לרבי אם היה שואל רב היכא שמכרו האחים או היכא שמשכנו וא"ל רבי מאי נפקא לך מינה שעבדו סתם קא מבעיא ליה בין מכרו בין משכנו בנות מוציאות מידן לפרנסה כו'. ע"כ. ודוחק שישאל ר' חייא מרבי כוונת שאלת רב טרם ישמע תשובתו לכך נראה שלא שאל מרבי כלל אלא הוה קא מגמגם על לשון שאלת רב אמאי לא פירש באר היטב לשון שאלתו וכדבעי תלמודא וכדכתיבנא:
וכתב ריב"ש ז"ל מכרו מבעיא ליה או משכנו יש מי שהקשה מאי האי דמספקא ליה לרבי חייא והיכן מצינו חלוק בין מכירה למשכונה גבי ממשעבדי וצ"ע. עד כאן:
וז"ל הר"י מטראני מכרו קא מבעיא ליה או משכנו עד זמן קצוב ולא מכרום לגמרי. א"ל מאי נפקא לך מינה בין מכרום כו' מוציאין לפרנסה פי' האחין שמכרו נכסים אחר מות אביהן מוציאין מן הלקוחות לפרנסת הבנות שמשעה שמת אביהן חוב מוטל עליהם לפרוע פרנסתן ולאו כל כמינייהו למכור נכסי אביהן שנשתעבדו להן משעת מיתת אביהן ואין מוציאין למזונות כדתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות כו' שאין להם קצבה אבל פרנסת הבת יש לה קצבה עשור נכסים ודמיא לכל חוב דעלמא דטריף ממשעבדי ע"כ.
ואפשר לפי דלא דמיא לחוב דעלמא ממש דהא אי הוה בעי אב הוה מפטר כגון דהוה מצוה אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו לכך הוה מספקא ליה לרב דדילמא דוקא כשמשכנו האחים לזמן קצוב ולא מכרום לגמרי הוא דמוציאין לפרנסת הבנות אבל מכרום לגמרי מה שמכרו מכרו דלא אשתעבוד לפרנסת הבנות אלא הני נכסי בעודן דאיתנהו בידא דאחי אבל לא מה שמכרו כבר כנ"ל:
ואי שלח לי דמוציאין אכתי מכרו קא מיבעיא יש מקשים דאמאי מבעיא ליה מכרו דאי במשכנו אמר ליה מוציאין בניחותא מכלל דמכרו אין מוציאין דאי במכרו נמי מוציאין מרתח הוה רתח ומתרצינן דלא עדיף כולי האי מכרו טפי ממשכנו דלרתח בהכי אכן לי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דריתחא לא מנכרא במלתא דאתיא בכתיבה והכא על פי הכתב היה משיב לו. הריטב"א ז"ל. ובכתיבה נמי איכא לישני דמשתמע ריתחא ועיקר האי עניינא דריתחא איתא בפרק אלו טרפות גבי נשתברו רוב צלעותיו ובפרק ב' דזבחים בסופו:
מי שמת והניח שתי בנות ובן כו'. ודוקא נקטה בהכי שאלו לא הניח בן כלל אין כאן פרנסה כלל דיורשות נינהו ואף על פי שהשיא האחת בחייו אין לשניה ליטול כשיעור ההוא דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה אביה והכין איתא בהדיא בפרק מי שמת.
אמר ליה ר' חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה כו'. פי' דקס"ד דמשום שבאו הנכסים לרשות יורשין אמר רבי יוחנן השניה ויתרה דרשות יורש כרשות לוקח ולהכי אמר ליה דאפי' מן הלקוחות שאין מלוה על פה גובה מהם מוציאין לפרנסה וכל שכן מן היורשין דמלוה על פה גובה מהם. הריטב"א ז"ל:
וכן פי' ה"ר ישעיה מטראני ז"ל שניה ויתרה פי' אבדה חלק פרנסתה כיון שנפלו לה הנכסים בירושה ולא אמרינן תטול פרנסתה תחלה כי היכי דשקלה ראשונה והדר תפלוג בהדה אלא כיון דלא הספיקה לגבות פרנסתה עד שנפלו לה נכסי קמה לירש חציין הפסידה פרנסתה.
א"ל ר' חנינא גדולה מזו כו'. פי' השתא אלו מכרו האחין הנכסים דליתנהו קמה אזלה וטרפה מלקוחות והשתא דאיתנהו קמה אמרת דויתרה וקסבר ר"ח דטעמא דר' יוחנן דכיון שנכנסו הנכסים בירושה דין היורש כדין הלוקח דמי וכמו שאינה גובה מן הלקוחות כך אינה גובה מן היורשין ואם מתו האחין אין הבנות גובות מיורשיהן ועכשיו שהן בעצמן יורשות את אחיהן אין זו גובה על זו ומ"ה א"ל גדולה מזו אמרו שאף מן הלקוחות היא גובה וכ"ש מן היורשין ואהדר ליה ר' יוחנן שאני הכא דאיכא רווח ביתא כו'. ע"כ:
ואם איתא לימא ליה מאן אמרה פי' אי אמרת בשלמא שמיע ליה ולא קבלה היינו דלא חש לאהדורי ליה מידי אלא אי אמרת לא שמיע ליה מיניה דרבי דאי הוה שמיע ליה מיניה הוה מקבלה הוה ליה למימר ליה לר"ח מאן אמרה למידע אי בר סמכא הוא. ריב"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ואם איתא דלא שמיע ליה לימא ליה מאן אמרה פירוש אלא ודאי שמיע ליה ולא קבלה ומש"ה לא הדר ביה השתא. עד כאן:
גרש"י ז"ל לעולם לא שמיע ליה ושאני הכא דאיכא רווח ביתא פי' רש"י ז"ל לעולם לא שמיע ליה מעיקרא כדאמר לה למימרא דלעיל ומיהו מקמי הא עובדא שמעה וקבלה והא דלא הדר ביה משום קושיא דרבי חנינא משום דלא קשיא כלל דטעמא דר' יוחנן הכא דשניה ויתרה משום דכיון דאיכא ירושה ורווח ביתא תו לית לה פרנסה ויש שקשה להם מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן כי קודם המעשה הזה שמעה וקבלה לימא דמעיקרא לא שמיע ליה והשתא דשמעה וקבלה ושאני הכא משום רווח ביתא. וי"ל דמ"מ אילו לא שמעה עד השתא הוה ליה למימר מאן אמרה. הריטב"א ז"ל:
רווח ביתא פי' שהגיע בידה רווח באלה הנכסים לירש חציין וטעמא דפרנסה הוא כדאמרן שאנו אומדין דעתו של אב שאינו רוצה שתתבזה בתו והשתא דאית לה חולקא בנכסיו אין רצונו שתטול פרנסתה שהרי יש לה ואינה מתבזה אבל לעולם גובה מן הלקוחות בין מיורשין האחין אם מתו. רבינו ישעיה מטראני ז"ל:
וכתב הריטב"א ונראין דברי האומרים דבעינן דמטי לה בירושתה רווח ביתא כשיעור פרנסתה ואם לאו מוסיפין לה משל ראשונה ע"כ. והתוס' ז"ל נסתפקו היכא שמת הבן ונשארו עשר בנות שלא נשאו דהכא ליכא רווח ביתא שאפי' בתורת ירושה לא תטול אחת יותר מעשור:
ולענין פסק פסקו הגאונים ז"ל הלכתא כר' יוחנן דרב אשי הכי ס"ל מדקאמר אנא רווח ביתא מהני נכסי קא אמינא ולא קאמר רבי יוחנן רווח ביתא מהנהו נכסי קאמר ואף על פי שבירושלמי [ה"ו] פסקו בפירוש הלכה כר"ח אנן אגמרא דילן סמכינן ובעל הלכות גדולות פסק כרבי חנינא דרביה דרבי יוחנן הוה ומשום דבירושלמי פסקו כמותו. הריטב"א ז"ל:
אמר ליה רב אשי לאמימר אלו בעי לסלוקה בזוזי לכאורה משמע דרב אשי שייל מאמימר פי' דבריו דלמאי נפקא מינה הויא יורשה אלו בעי לסלוקינהו כו'. וליתא דפשיטא דלהכי הוי יורשת דלא מצי לסלוקה בזוזי כדין יורשת ועוד דמאחר דא"ל אין עלה מאי דשייל מיניה לענין סלוק זוזי מאי תו שייל מיניה לענין סלוקה בחדא ארעא הא ודאי דחדא מלתא הויא לכך נראה דרב אשי קא מתמה עליה דאמימר אטו לפי דבריך אלו בעי לסלוקה כו' ולא מצאנו מי שדן כן לעולם ואהדר ליה אין פי' באמת צריכין למידן הכין וכדפרש"י ז"ל. וכי קאמר רב אשי בת בעלת חוב הויא משום הני קושיי דקשיא ליה עליה דאמימר הוא דאמר הכין וזהו שכתב רש"י בעלת חוב הויא. ומצי לסלוקה בזוזי או בחדא ארעא. ע"כ:
וכן פי' הריטב"א וז"ל ואי בעי לסלוקה בחדא ארעא לא מצי מסלקי לה פי' כלום שויוה רבנן כיורשת אפילו להא. ע"כ:
ושתק ולא אמר להו ולא מידי פי' וכל כה"ג אין לו לדיין לשתוק שלא יסתמו טענותיו של בעל דינו שהוא סבור דכיון שהדיין שותק כן הדין וכן למדנו דין זה מכאן. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל ושתק כו'. מכאן היה ר"ת רגיל כשהיה בדין ורואה אחד מבעלי דין אומר לחברו אלו הייתי רוצה לטעון טענה פלונית הייתי נאמן או אלו היה דבר פלוני היית מתחייב לי בדין ואין הדין כן היה ר"ת ז"ל מכחישו כדי שלא יטעו השומעים דמדאשתיק אודויי אודי ליה כי האי עובדא דאמימר. ע"כ:
אבל הרא"ה כתב ואשתיק ולא אמר כו'. הא מלתא לא אתיא כפשטה דמאי קא אמרי בו אלא מסתברא דאינהו הוו בעי לסלוקה בחדא ארעא ואמרינן הא כטעמייהו דדינא גבייהו כיון דאלו הוו בעו לסלוקה בזוזי הוו מסלקי לה ואישתיק ולא אמר להו ולא מידי. עד כאן:
והשתא דאמרת בעלת חוב הויא דאבא או דאחי וכו'. ואיכא למידק הא ודאי דאחי הויא דתניא אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו וכדאיתא לעיל. ועוד למה ליה למפשט ממר בר רב אשי ומבריה דרב סמא כחד מינייהו הוה פשיט שפיר וי"ל דאף על גב דאי קאמר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו מכל מקום לא מחייבי אחי בפרנסת הבנות אלא מחמת הני נכסי דשבק אבוהון ואיברא דלא הויא יורשת ממש כי היכי דנימא דלא מצו לסלוקה בזוזי ולא בחדא ארעא מכל מקום איכא למדיינה כבעלת חוב דאבא משום דכיון דלא צוה האב אל יתפרנסו הרי חיובא מוטלת על הנכסים דשבק אביה והויא לה כבעלת חוב דאבא ומיהו לא מצינן למקרייה בעלת חוב דאבא ממש ולא בעלת חוב דאחי ממש והיה אפשר לומר דתגבה בבינונית ובשבועה א"ל בזבורית ושלא בשבועה דוק ותשכח. לכך הוצרך התלמוד לפרש למגבה בבינונית שלא בשבועה וזבורית בשבועה והוצרך נמי למפשט ממר בריה דרב אשי ומבריה דרב סמא לומר שהדין מתחלף כפי הנושא והלכך בעלת חוב דאחי הויא דאי לאו הכי הוה אמינא דדין הפרנסה כן לעולם דאינה נגבית אלא מן הבינונית ושלא בשבועה א"נ מן הזבורית ובשבועה דתקנת חכמים בפרנסה כן הוא ולא הוה ידעינן אי בעלת חוב דאבא או דאחי כנ"ל:
וז"ל ה"ר ישעיה מטראני והשתא דאמרת בעלת חוב הויא דאבא או דאחי פי' היאך הטילו חכמים חוב זה על היתומים כאלו לפרוע חוב אביהן או כאלו לפרוע חובם.
למאי נפקא מינה לבינונית כו'. פי' אי אמרת בעלת חוב דאבא לא גביא אלא מזבורית ובשבועה דלא אתפסה צררי אבוה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ואי בעלת חוב דאחי הויא גביא מינייהו בינונית ושלא בשבועה כדין כל בעלי חובות דידהו. ע"כ:
והרשב"א כתב וז"ל ומבריה דרב סמא ובריה דרב אשי מן הזבורית ובשבועה ומינה דהא דאמר ר' לעיל בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה דוקא בשבועה בבא ליפרע מנכסי משועבדים קשיא ליה שבועה זו למה והא תוך זמן הוא ולא עביד אינש דפרע גו זמניה ואפי' לגבות מיתמי ובלא שבועה כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא [ה ב'] ולא חיישינן לא לפרעון ולא לצררי ואם תאמר דשאני הכא דדעת האחים קרובה אצל אחותם ומתפסי לה צררי הא לא משמע הכי בריש פרק הנזקין [נא א'] ואפי' לגבי בתו אלא במה דקא אכלה בתנאי ב"ד במזון הבנות וכדאמרינן התם בתו כיון דבתנאי ב"ד קא אכלה מתפיס לה צררי.
ומדוחק יש לי לומר חשש דצררי דהתם היינו להפסידה מזונות לגמרי מן הלקוחות מיהא ועושין הספק בודאי לגמרי לגבי לקוחות ודוקא בבתו ובמקום תנאי ב"ד הא בעלמא לא אבל לחוש לשמא התפיסה צררי אפילו לגבי קרובים לפרנסה חוששין ולא תטול אלא בשבועה הא בב"ח דעלמא לא חיישינן. ואם תאמר מ"מ גבי מזונות נמי דהוו תרתי דהוי תנאי ב"ד ועוד שדעתו קרובה אצלה אמאי יטול מן היתומים בלא שבועה ואפשר לומר דלגבי מזונות אין דעתו כל כך קרוב אצלה להתפיסה צררי וכו'. ואכתי תמיה לי למזונות נמי כשבאה ליטול מבני חרי דאחי לא תטול אלא בשבועה והיאך מחמירין לענין פרנסה שלא תטול אפילו מן האחין אלא בשבועה ומקילין גבי לקוחות ליטול בשבועה מיהא ולגבי מזונות מקילין ליטול שלא בשבועה מן האחין ומחמירין לגבי לקוחות שלא יטול אלא בשבועה וצ"ע. ע"כ:
וכתבו הרא"ש והריטב"א וריב"ש ז"ל הא דקאמר ומבריה דרב סמא וכו'. צריך לפרש שרב סמא נפטר מיד אחר רב אשי שלא הספיקו להגבות לבתו עשור נכסים עד שנפטר רב סמא ומ"ה כשבאה ליפרע מבנו היתה נפרעת מן היתומים ממש אבל ליכא לפרושי כדפרש"י דרב סמא נפטר בחיי רב אשי דאם כן בריה דרב סמא במקום רב סמא קאי ובע"ח דידיה ממש הויא ולא מקרי' ב"ח ליפרע מן היתומים והיתה נוטלת ממנו בינונית שלא בשבועה. ע"כ:
וכן פירש הר"י מטראני ז"ל וז"ל פי' מת רב אשי והניח שני בנים ובת מר בר רב אשי ורב סמא וחלקו נכסי אביהן וקודם שתגבה הבת פרנסתה מת רב סמא ובאה עכשיו לגבות ממר בר רב אשי ומבריה דרב סמא ואגביה רבינא ממר בר רב אשי חצי העשור מבינונית ושלא בשבועה דב"ח דידיה הות ולא דאביה ומבריה דרב סמא חצי העשור מזבורית ובשבועה דלא אגבייה רב סמא דהוה בעל חוב דידה אלמא בעלת חוב דאחי היא ע"כ. וכן כתב הרמ"ה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
ואסיקנא דבת בעלת חוב דאחי הויא ואי בעי לסלוקה בזוזי או בחדא ארעא מצי לסלוקה ונוטלת מהן בבינונית בלא שבועה כדין בע"ח דעלמא והיכא דאיכא בן ואלמנה ובת והאלמנה תובעת מזונות או כתובה והבת תובעת פרנסה אלמנה קודמת דהויא לה בע"ח דאבא והא דאמרינן בירושלמי בפרק מי שהיה נשוי פרנסה וכתובה פרנסה קודמת ההיא בכתובת בנין דכרין מיירי דכירושה שווייה רבנן וכי היכי דנוטלת פרנסה מן האחין הכי נמי נוטלת במקום כתובת בנין דכרין. ריב"ש ז"ל:
וכתב הרמ"ה ז"ל ומסתברא דאי מיית האח בחיי האב ואחר כך מת האב הרי הבת גובה מיורשי אבוה מבינונית ושלא בשבועה ויורשי האח במקום אח קיימי ומכח אבוה דאבוה קא אתו וברתא בעלת חוב דידהו ומשום דאכתי לא זכה האח בהני נכסי ולא אחייב ליה מידי לאחותיה כי היכי דתהוי גבי יורשין כבא ליפרע מנכסי יתומים.
ואתמר משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל כיון דקי"ל דבת בעישור נכסים בעלת חוב הויא דשמעינן דהיכא דלא הוה ליה לאביה מידי ומת בחיי האב ואחר כך מת אביו אינה נוטלת עשור נכסים מנכסי אבי האב דאין ב"ח נוטל בראוי כבמוחזק. ומסתברא כותיה וכי תימא אדרבה כיון דקי"ל בעלת חוב דאביה הויא והוי מוחזק לגבי אחיה תגבה מינייהו ותסברא אימור דאמרינן בעלת חוב דאחי הויא בנכסי דאבוהון בשאר נכסי דידהו מי אמרינן אלו זבני אחי נכסי דעלמא מי הוה שקלא מנייהו מידי השתא נמי הני נכסי דירתי מאבא דאבוהון כיון דלא זכה בהן אבוהון מחיים כמאן דנפלו להון מעלמא דמו ולא גביא מינייהו. והא דאמרינן דגביא מאחין בלא שבועה דוקא דלא קא טענה טענת ברי דפרעוה אבל אי טענה טענת ברי דפרעוה אמרינן להו זיל שלימו אי אמרי תשבע לן ברישא משביעין לה והדר מגבינן לה ואי לא טעני אינהו תשבע לן לא משביעין לה אנן מאי טעמא דלא עדיפא ממלוה בשטר שאין בו נאמנות.
והשתא דקי"ל דבת לענין פרנסה בעלת חוב הויא וקי"ל נמי דמי שהניח עשר בנות ובן ראשונה נוטלת עשור נכסים ושנייה במה ששיירה שמעינן מינה דבע"ח היכא דקדים וגבי מקמי דגביא ברתיה ממעיט עשור נכסי דאי ס"ד לא ממעטא ראשונה אמאי ממעטא בעשור דשניה ושניה אמאי ממעטא בעשור דשלישית והא קי"ל דבת בע"ח הויא אלא משום דבע"ח נמי היכא דקדים וגבי נמי מעוטי ממעיט. ועוד דהשתא פרנסה שיכול אב לאפקועה ממעטה ב"ח דלא הוה יכול האב לאפקועי זכותיה לא כ"ש וה"ה היכא דאתו למגבי בהדי הדדי ב"ח ובת דממעיט ב"ח בעשור נכסי מידי דהוה אם באו כולן לינשא כאחת דממעטי בחלקה דהדדי והתם הוא דשקלן בהדדי משום דכולהו בהדדי נינהו אבל הכא דבע"ח קדים שהבת לא זכתה עד שעת מיתת האב ושעבוד דבע"ח היה מקודם דין הוא שימעט ב"ח בעשור נכסים, וה"מ היכא דאתו למגבה בהדי הדדי וכל שכן היכא דקדים בע"ח וגבי אבל היכא דקדמה ברתא למגבי מקמי דאתי בע"ח למגבי לא ממעיט דאס"ד ממעיט הכא גבי בנות נמי כיון דקי"ל דכבעלת חוב הויא כי קדמה ראשונה ואנסובי נמי אמאי נוטלת עשור דכולהו נכסי כולהו תשעה נמי למעטן בעשור ראשון וכי תימא דילמא שאני פרנסה דכיון דאי מתה ברתה מקמי נשואין לית לה כל כמה דלא גביא לא ממעטא אבל בע"ח דאי נמי מיית מקמי דגבי אית ליה ממעיט דכמאן דגבי דמי דלא ס"ד דקי"ל בב"ח דאמרינן שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכיון דבעידן דקא אתיא למגבה אכתי ארעא בחזקת יתמי קיימא דינא הוא דלא ממעט וכיון דגביא לה בת פרנסה דידה משלם אע"ג דאתי בע"ח בתר הכי וגבי לחובו משאר נכסים אמרינן אגלאי מלתא למפרע דמשעת מיתת האב כמאן דגבי דמי דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה כדאיתא בפרק כל שעה ואשתכח דהשתא הוא דאמעיט נכסי ומעיקרא כי גביא כדין גביא ואפילו היכא דשוויה אבוהון שדה אפותיקי לבע"ח אם קדמה הבת וגבתה עשור נכסי מה שגבתה גבתה כיון דיכלי יתמי לסלוקה בזוזי אבל באפותיקי מפורש כגון דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה ממעיט ואף על גב דגבי הדרי יתמי ושקלי מניה ההוא טובינא דכיון דלא יכלי יתמי לסלוקי לבע"ח מיניה בזוזי כמאן דגבי דמי. ומשכנתא נמי ממעיטה כיון דלא קיימא ברשותא דיתמי לא לגופה ולא לפירי עד דמסלקי ליה בזוזי. תלמידי ר' יונה ז"ל:
מאיצטרובלא דריחיא הוא עיגול שסביב הריחים שמעכב את הקמח שלא יתפזר ומידי דקביע בקרקע הוא ואף על פי שעשויה ליטול ממקום למקום כל זמן שהיא מחוברת לקרקע כקרקע היא חשובה לגבות ממנה. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
מעמלא דבתי הפי' הנכון דדוקא במה שהשכיר האב בחייו ולא הגיע זמן עד שמת האב דכיון שלא הגיע זמן ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף הוה ליה השכירות כנגד מה שנשתמשו בו בחיי האב בגוף הקרקע או בפירות המחוברין בקרקע שהן לכ"ע כגוף הקרקע ובתוס' שנראה שבשכירות ששכרו האחין אחר מיתת אביהן אלא שלא הגיע הזמן כשבאה היא לגבות. ריב"ש ז"ל.
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל הוה מגבי אפי' מעמלא דבתי כלומר משכירות הבתים דכיון דמכח קרקע קא אתו כקרקע דמי ודוקא מאגרא דאתי מיניה לאחר מיתת האב דזכי בהו בנות בההוא קרקע וכי אשבח לדידהו אשבח וכל שכן בפירי דלא גמירי בשוליה אלא לאחר מיתת האב ואף על גב דאיתלישו בתר הכין אבל אגרא דאתי מיניה בחיי האב מטלטלין גמורין נינהו ומשעת מיתה זכו בהן יתמי ולית להו לבנות זכות בגווייהו ואע"ג דלא מטא לידיה דאב מחיים דהוה ליה כמאן דזבין ארעא ולא הספיק למגבא מיניה דלוקח עד דמיית דהנהו זוזי כמלוה בעלמא דמי ולית להו לבנות זכותא בגוייהו ולא לפרנסה וכן הלכתא. ואי קשיא לך ואפילו באגרא דאתיא לאחר מיתת האב ופירי דאתו לאחר מיתת האב אמאי גביא והא קי"ל דבת לענין עשור נכסים בעלת חוב הויא ובע"ח לית ליה פירי דאמר שמואל בע"ח גובה את השבח שבח אין פירות לא, לא תקשי לך דכי שויוה רבנן כבעלת חוב לענין סילוקא בזוזי ולחדא ארעא ולענין מגבא מיתמי דאמרת מזבורית בשבועה וכו' כל כמה דלא גביא ארעא בחזקתה קיימת בין לענין אגרא בין לענין פירי וכי מסלקי לה הוא דמסתלקא מעיקרא כי אתקון להכי אתקון. ע"כ לקטתי מתוך דברי ר"מ הלוי ז"ל.
אבל רבני צרפת אומרים שהשכירות כיון שהגיע ליד אחים כמטלטלין שלהן הוי ואע"פ שהשכירו הקרקע לאחר מיתת האב אינו גובה מהם אותו שכירות ומאי דאמרינן הכא דמגבה אפי' מעמלא דבתי מפרשי דמיירי כגון שהשכירו האחים הקרקע אחר מיתת אביהן לשנה אחת ובתוך השנה באה לב"ד לתבוע פרנסתה ופסקו לה ב"ד לטרוף גובה כל אותו השכירות של כל השנה דכיון דקיימא לן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כאלו בא כל השכירות אחר שפסקו לה ב"ד דיינינן ליה וזה נראה למורי הרב נר"ו עיקר. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל הוה מגביא אפילו מעמלא דבתי פרש"י שכירות הבתים והקשו בתוספות היכי דמי אי כשמסר לה הבתים לשוכרם צריכה למימר והלא גוף הבית יש לו להגבותם כ"ש השכירות ואי מיירי משכירות שגבו היתומים כבר האי מטלטלי דיתמי נינהו ותירצו שלא נצרכה אלא שבאת לגבות בתוך זמן השכירות וקאמר דטרפה מן השוכרים כל השכירות שעבר דכיון שאין שכירות משתלמת אלא בסוף אין דינו כגבוי וכפירות המחוברים הצריכים לקרקע חשיב. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ואפילו מעמלא דבתי איכא דמפרש שהיה מגבה לה עשור משכירות הבתים מלבד עשור שמגבה לה מגוף הקרקעות דשכירות מכירה ליומיה הוא וכי היכי דאלו מכרו קרקע אחת נוטלת עשור דמיו הכי נמי הכא נוטלת עשור של שכירות עצמה. ולא נהיר דאלו מכרו קרקע לפירות לזמן מכיון דלית לה מפירי מי אית לה מדמי פירי הא ודאי לית לה אלא ודאי עיקר פירושא משכירות הבתים ששכר האב ולא הספיקו לפרוע השכר עד שמת האב קודם שהגיע זמן הפרעון כו'. עד כאן:
זיל אימא ליה ובשמתא מאן דלא אמר ליה ושמעינן מהכא שיכול הרב לנדות את תלמידו אפילו על דבר הרשות כיוצא בזה שהרב מקפיד עליהם מפני חשש כבודו ומשום הכי חש רב ששת לנידויו של רב הונא. הריטב"א ז"ל.
ואי היה צריך הפרה אפילו שהיה על תנאי כדאמרינן בפרק אלו הן הגולין נדוי על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה כו' הוה קשיא טובא היכי רב הונא שדי שמתא אתלמידיה בחנם מידי דבעי הפרה אפילו יקיים תנאו ומיהו פי' ר"ת דהכא אין צריך הפרה כיון שבידו לקיים התנאי וכמו שכתבו התוס' ז"ל:
ומאן יתיב בי מרזחא ברישא איכא מאן דאמר דגס רוח קראו לשון זחוחי הלב דאי לא היכי שלח ליה הכי וכי יודע היה שהוא לא היה יודע מרזחא מאי היא ואיכא מאן דאמר שביזהו כששאל לו שאלה קלה כזו לומר דאפילו הא מילתא איכא לספוקי אי ידע לה והנכון שכיון לבזותו לומר כשהאבל יושב בראש לא מפני חשיבותו כן רב ענן נעשה ראש עירו ולא מפני חשיבותו. ריב"ש ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה