כתובות נט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תיקדש דקדשה מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי מי דמי התם בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש עצמה הא לא דמיא אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תיקדש דקדשה מתקיף לה רב אשי מי דמי התם לעשר שנים מיהא בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש עצמה לעולם אלא אמר רב אשי קונמות קא אמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד ונקדשו מהשתא אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל כי היכי דלא תיקדש מהשתא:
מתני' ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת מבשלת ומניקה את בנה מצעת לו המטה ועושה בצמר הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת שתים אין מבשלת ואין מניקה את בנה שלש אין מצעת לו המטה ואין עושה בצמר ארבע יושבת בקתדרא רבי אליעזר אומר אפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה רשב"ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שיעמום:
גמ' טוחנת ס"ד אלא אימא מטחנת ואיבעית אימא בריחיא דידא מתני' דלא כר' חייא דתני ר' חייא אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לבנים ותני ר' חייא אין אשה אלא לתכשיטי אשה ותני ר' חייא הרוצה שיעדן את אשתו ילבישנה כלי פשתן הרוצה שילבין את בתו יאכילנה אפרוחים וישקנה חלב סמוך לפירקה:
ומניקה את בנה:
לימא מתניתין דלא כבית שמאי דתניא נדרה שלא להניק את בנה בש"א שומטת דד מפיו בה"א כופה ומניקתו נתגרשה אינו כופה ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה אפי' תימא ב"ש הכא במאי עסקינן כגון שנדרה היא וקיים לה הוא וקסברי ב"ש הוא נותן אצבע בין שיניה וב"ה סברי היא נתנה אצבע בין שיניה ונפלגו בכתובה בעלמא ועוד תניא בש"א אינה מניקה אלא מחוורתא מתניתין דלא כב"ש:
אם היה מכירה:
רש"י
[עריכה]
לא דמיא אלא להא - לא דמי לשדה זו שמשכנתי לך סתם אלא לאומר שדה זו שמשכנתי לעשר שנים דאין בידו לפדותה ולהקדישה עכשיו:
דקדשה - דהא שלו היא:
דקדושת הגוף נינהו - כקדושת מזבח שאין להן פדיון כך אין פדיון לקונם להיות ניתר למי שנאסר עליו שהרי אינו הקדש גמור לתפוס פדיונו אלא אסור על אדם אחד וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה וחייל ולקמן פריך א"כ מאי איריא שמא יגרשנה מהשתא חייל:
הקדש - כגון ששיעבד שורו לבעל חוב וחזר והקדישו מפקיע שעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר וזה כשר לקרבן ואינו גזול דלא הוה קני ליה אלא לגוביינא בעלמא ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים דבדק הבית לא מפקיע שעבוד כדתנן בערכין (דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו כו':
חמץ - עשה חמצו אפותיקי לעובד כוכבים והגיע הפסח איסור חמץ מפקיעו משעבוד העובד כוכבים ונאסר בהנאה והא דתנן (פסחים דף ל:) עובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה אוקמינן לה התם כשהרהינו אצלו שמסרו בידו משכון:
ושחרור - עשה עבדו אפותיקי ושחררו הלוה משוחרר וזה גובה חובו ממקום אחר:
ונקדשו מהשתא - מאי איריא דקתני שמא יגרשנה מהשתא נמי קדיש:
אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל - בעודה תחתיו דשויוהו רבנן כלוקח גמור ולא כמלוה:
מתני' אופה - פת:
שתים אינה מבשלת כו' - בגמרא פריך אמאי לא איפטרה מכולהו בחדא שפחה שהכניסה במקומה:
יושבת בקתדרא - לא תטרח בשבילו לילך בשליחות להביא לו חפץ מבית לעליה:
שעמום - שיגעון:
גמ' טוחנת ס"ד - המים מגלגלין האופן וטוחן:
מטחנת - מכינה צורכי טחינה נותנתו באפרכסת וקולטת הקמח:
ואיבעית אימא - לעולם טוחנת היא עצמה:
דידא - רחיים של יד:
לתכשיטי אשה - שיקנו לה תכשיטין להתנאות בהן:
שיעדן - את זיוה אישקלויי"ר בלעז:
לפירקה - ימי הנעורים:
שומטת דד מפיו - לא תניקנו שחל הנדר אלמא לא משעבדא ליה:
כופה ומניקה - דמשעבדא ליה ולא חל הנדר:
אם היה מכירה - שאינו רוצה לינק מאחרת:
הכא במאי עסקינן - ברייתא:
ונפלגו בכתובה בעלמא - נדרה מליהנות לו וקיים לה בש"א תצא ותטול כתובה ובה"א תצא בלא כתובה:
ועוד תניא - גבי כל הנשים ואפילו בלא נדר:
אינה מניקה - אם אינה רוצה:
תוספות
[עריכה]
שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תיקדש. משמע דבעודה ממושכנת אינו יכול להקדיש דאין כח להקדש לבטל כח המלוה שהיא ממושכנת בידו ותימה דאמרי' בסוף איזהו נשך (ב"מ עג:) רב מרי בר רחל משכן ליה עובד כוכבים ההוא ביתא אזל עובד כוכבים זבניה לרבא נטר תריסר ירחי שתא ושקל אגר ביתא ואמטיה לרבא כו' אלמא הפקיע המכר כחו של רב מרי שהיה לו לדור בבית חנם שהיתה ממושכנת בידו והפקיע המכר כחו והוצרך להעלות לו שכר לרבא וי"ל דאין זה הפקעת כח אלא לפי שהיה סבור רב מרי שהיה רבא חייב לו דמי המשכנתא במקום העובד כוכבים ולא רצה לדור בחצירו חנם משום רבית וא"ל רבא כדיניהם עבידנא לך דרבא לא מיחייב ליה מידי אלא העובד כוכבים וא"ת והא דאמר בפ' האומר משקלי עלי (ערכין כא. ושם) הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ופריך היכי דייר ביה הא במעילה קאי דמשמע שבזמן השכירות יכול להקדישה וי"ל דכח שיש לשוכר אינו יכול להקדיש אלא הוא והקדש שותפין בו וימכר הבית ויקח זה דמי שכירות הבית והמותר להקדש אבל הכא מיירי שמקדיש כל השדה אף מה שאינו יכול להקדיש עכשיו אי נמי בהקדש ממש היה חל על שדה הממושכנת אף קודם שתפדה והכא מיירי שאוסר בקונם על המלוה לכשיפדנה דיכול להיות דבשדה ממושכנת אינו יכול לאוסרה בקונם אף על פי שיכול להקדישה כדמוכח בערכין דיכול להקדיש יותר ממה שיכול לאסור בקונם ומתרצא בהכי האי דפריך לעיל ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש ולקמיה קדיש ומאי קשיא ליה דלמה לא תוכל להקדיש מעשה ידיה לאחר שתתגרש מאי שנא מנכסי מלוג שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן או תתגרש אלא ודאי אע"פ שיכולה להקדיש מידי דהוי אמכר לא תוכל לאסור ועוד יכול להיות דאפילו היתה מקדשת ידיה לשמים לגמרי לא היה ראוי לחול הקדש כמו על שדה משום דבשדה חל ההקדש על גוף השדה בעודה ברשות המלוה וממילא יקדשו הפירות כשיצא הגוף מרשותו אבל ידיה אפי' הקדישו לשמים אין נתפשות בהקדש ואפילו בעבד אמר רב דגופיה לא קדיש ובבן חורין מודו כ"ע ולכך אפי' הקדישו לגמרי אין להקדש לחול יותר מאוסר למלוה בקונם שדה הממושכן לו:
קונמות קאמרת כו'. וא"ת א"כ כל אדם יפקיע כל ממונו מבעל חובו על ידי קונם. וי"ל דלאו דווקא שעבוד דבעל אלמוה רבנן אלא ה"נ דאלמוה לשעבודא דב"ח כדמוכח בריש המדיר (לקמן ע.) דפריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ולימא דמפקע שעבודה ע"י קונם אלא ודאי דאלמוה נמי לשעבודא דאשה וא"ת בפ' אלמנה ביבמות (דף סו: ושם) גבי אצטלא דפרסוה אמיתנא אמאי קאמר רבא קנייה מיתנא הא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה וי"ל דדוקא בקונמות אלמוה שלא יפקיע חובו אבל ההיא דפ' אלמנה דנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומפקיע מידי שעבוד כמו הקדש והא דאמר בהחובל (ב"ק דף צ. ושם) דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל אע"ג דשחרור דמי להקדש סבירא ליה לרבא בפרק אלמנה (יבמות דף סו:) כמ"ד לאשה אבל לא לאיש א"נ ידו עדיפא מידה כיון דאכיל פירות בחייה כדאמרינן בהכותב (לקמן דף פג.):
הקדש חמץ ושחרור. כתבתי בהשולח (גיטין מ: ושם):
ארבע יושבת בקתדרא. אע"ג דבשלש נמי אינה עושה מכל מלאכות שהוזכרו במשנה מכל מקום עושה מלאכות קטנות שבבית שלא הוזכרו במשנה ואיכא נמי ארחי ופרחי דבגמרא וכי הכניסה לו ד' אינה עושה כלום:
טוחנת ס"ד. הא דתנן בהניזקין (גיטין סא:) אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ לא פריך טוחנת ס"ד דדוקא הכא פריך דאתא לאשמועינן אלו מלאכות שהאשה עושה דקאי אעיקר מלאכה:
תני רבי חייא אין אשה אלא ליופי. לא פליג אלא אטוחנת ואופה ומניקה את בנה וכיוצא בהן שמכחישות יופיה אבל אעושה בצמר לא פליג דמעשה ידיה תחת מזונות:
כגון שנדרה היא וקיים לה הוא. שאסרה הנאת הנקה על עצמה שהיא נהנית בהנקה כדאמר לקמן הוא אומר שלא להניק והיא אומרת להניק שומעין לה משום צערא דידה וכי ההיא. דשוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה אבל ליכא למימר דאסרה הנאת יניקתה עליו כיון דמשעבדא ליה אין הנדר חל והשתא פליגי דב"ש סברי דהוא נתן אצבע בין שיניה הלכך אינו כופה להניק פי' להשכיר מינקת וב"ה סברי היא נתנה אצבע בין שיניה וכופה להניק שתשכיר לו מינקת או תצא בלא כתובה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
נה א מיי' פ"ז מהל' ערכין הל' יד ופי"ח מהל' מלוה ולוה הל' ו ז, סמג עשין צד, טוש"ע חו"מ סי' קיז סעיף ז:
נו ב מיי' פ"ח מהלכות עבדים הל' טז, סמג עשין פז, טוש"ע שם סעי' ו וטוש"ע י"ד סי' רסז סעיף סח:
נז ג מיי' פכ"א מהל' אישות הל' ה, סמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סי' פ סעי' ו [ע"ש במגיד משנה]:
נח ד מיי' שם הל' ג, טוש"ע שם סעי' ד:
נט ה מיי' שם הל' א, טוש"ע שם סעיף א:
ס ו מיי' שם הל' ו, טוש"ע שם סעי' ז:
סא ז ח מיי' שם, טוש"ע שם סעיף ח:
סב ט מיי' שם הל' ב, טוש"ע שם סעיף ב:
סג י מיי' שם הל' ג, טוש"ע שם סעיף ג:
סד כ ל מיי' שם הל' ה, טוש"ע שם סעי' ו:
סה מ מיי' שם הל' יג, טוש"ע שם סימן פב סעי' א:
סו נ ס מיי' שם הל' טז, טוש"ע שם סעי' ה:
ראשונים נוספים
אלא להא דמיא האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי התם בידו לפדותה: תמיה לי, דהכא משמע דהממשכן שדהו לחבירו והקדישו מעתה אינו קדוש, אלא אם כן אמר לכשאפדנו תקדוש, והוא ודאי ליתא, וכל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה מוקדש כל שיש לי נכסים אחרים לגבות ממנו אלא דבשאין לו נכסים אחרים אין הקדשו מוציא מידי שעבוד. ויש לומר, דהכא ודאי גבי שדה יקדיש ליה מעכשיו קדש לכשיפדנו, אלא הכא משום דאתי לדמויי למעשה ידי האשה, דאין עיקר הקדשה לגוף הידים אלא למעשיהן ומעשיהן משועבדים לבעל, ואתיא למימר דאפילו הכי קדשי, ואקשינן, דליכא מידי דאין עיקרו קדוש מהשתא ולקמיה קדוש, אתיא למפשט משדה דדוכתא ממקדיש שדה לפירותיו, דאלו משכנו ומקדיש להו לפירות מעתה לא קדשי דהא משעבדנא ליה לבעל חוב, ואפילו הכי באומר לכשאפדנה תקדוש לפירותיו קדשה, כן נראה לי. ומיהו אילו רצה להקדיש כוליה שדה מעכשיו, ההקדש חייל למה שהוא יתר על החוב, אבל כנגד החוב אינו חל. ואחר כך מצאתי כן לרבותינו בעלי התוספות ז"ל בפרק השותפין בנדרים (מו, ב, ד"ה מאימתי). ושם כתבתי יתר מזה בסיעתא דשמיא.
מתקיף לה רב אשי מי דמי, התם לעשר שנים בידו לפדותה, הכא אין בידה לגרש את עצמה: ואם תאמר, ולימא ליה דהכא נמי בידה לפדות את עצמה, שהרי היא יכולה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה. תירצו בתוספות (עי' תוד"ה הכא), דהכא לכשתמצא לומר אין הלכה כרב הונא קאמר, אבל לרב הונא ודאי קדשה. ואינו מחוור בעיני, דהכא לפרוקה לדשמואל דאליבא דהלכתא קא אתינן בעיקר שמעתין, ואנן כרב הונא קיימא לן.
והרמב"ן נ"ר תירץ, דאפילו לרב הונא קאמר, דליכא מאן דאמר דליקדוש מהשתא משום אלימותא דהך שעבודא דבעל, דלדידיה נינהו עד דאמרה הכי בפירוש, וכיון דמהשתא לא קדוש לא קדוש לכי מגרשא משום האי טעמא דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה, דהאי טעמא הא לא מחיילא להו מהשתא, וכי היכי דלא חיילי מהשתא לא חיילי לעולם, ודמיא הא לאומר (לעיל ע"א) לחבירו שדה זו שמכרתי לך מעכשיו ואם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה, אף על פי שבידו לבטל המקח, פירוש לפירושו, לפי שזו לא תלתה בלכשתאמר איני נזונת, שאילו ודאי אמרה, לכשאומרת איני נזונת ואיני עושה קדשה משום דתלתה בדבר דקאי בידה למעבד, וכן באומר שדה זו שמכרתי לך מעכשיו אם לא באתי ואמר לכשאבא תקדוש דקדשה, אבל השתא דתלתה במה שאינו בידה אף על פי שיש בידה מצד אחר לא קדוש, משום דדמי לאומר שדה זו שמכרתי לך מעכשיו אם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה.
אלא דהיא גופא מיבעיא, ואיני יודע דמיון זה שעשה רבנו נ"ר אם קדשה אם לאו, דדילמא הוא גופא כיון דבידו לבטל המקח בשום צד ויכול הוא להקדישו אם ירצה, דידיה הוא וביתו שלו קרינא ליה, והוה ליה כההיא דלעיל דאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה, ונראין דברי רבנו נר"ו דכל שהוא תולה בדבר שאותו דבר אינו בידו אף על פי שבידו בענין אחר שלא תלה בו, כמו שאינו בידו דמי, והכא נמי הא לא אמר אלא לכשאקחנו ממך, ובעינן קנייה אינו בידו שאם לא נתקים תנאו, כלומר שלא בא לזמן שקבע שוב אין בידו לקנותו, אם לא רצה ליקח זה למוכרה לו, ואינו דומה לשדה זו שאני מוכר לכשאקחנו ממך תקדוש דקדשה, דהתם עדיין לא נמכר כלל ושלו הוא עדיין לגמרי ובידו להקדישו מעכשיו, אבל זה שמכרו כבר ואם רוצה לבטל ממכרו צריך עדיין לקיום תנאו, כל שלא קיים אינו שלו אלא מכור.
ומכל מקום לענין קושיין איכא למימר, דכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, עשאוהו כלוקח גוף האשה ובעלמא קנין כספו קרינן לה, וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה, רואין אנו אותה כאלו היא קונה עצמה ממנו, ואף על פי שאינה קונה עצמה ממש אלא פודה, כל שלא פדתה עצמה הרי היא ביד הבעל בקנין חזק, ודמיא לאומר לחבירו שדה זו מכורה לך לכשתביא מעות, ואמר לוקח לכשאביא לך מעות תקדוש דלא קדשה, עד דמביא מעות לאו דידיה הוא.
אלא אמר רב אשי, קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא וכו': כלומר, ולאו באומרת לכי מגרשנא, אלא אפילו באומרת יקדשו ידי לעושיהן מעתה, דאף על גב דמשעבדן ליה לבעל, כיון דקדושת הגוף נינהו מפקעת מידי שעבוד, אלא דמהשתא לא קדוש משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא תקדוש מהשתא, אלא מכל מקום כל היכא דמשכח דוכתא לחול חייל, וטעמא דתנא קמא דאמר אינו צריך להפר איכא למימר משום דלא חייש לגירושין, אי נמי, דקסבר יש מעילה בקונמות ולאו כקדושת הגוף הן ואינם מפקיעים מידי שעבוד, וזה עיקר.
הא דאמר רבא הקדש מוציא מידי שעבוד: פירש רש"י ז"ל: דוקא קדושת מזבח דאין לו פדיון, והוא הדין לכל דבר שאין לו פדיון, דלא עדיף שעבוד מפדיון, ואם פדיון אינו מוציאו מידי הקדש כל שכן שעבוד, והני קונמות משום דאיסורא רביעא עליה ולית ליה פדיון, והיינו חמץ ושחרור שאין להם פדיון, וכן איצטליתא דמילתא דפרסוה יתמי אמיתנא דבפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, ב) אבל קדושת דמים אינו מוציא מידי שעבוד כדאמרינן בערכין (כג, ב) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו. ורבנו תם ז"ל לא פירש כן. וכבר הארכתי בזה בגיטין בפרק השולח (מ, ב) בסיעתא דשמיא. ודברי רש"י ז"ל עיקר
והא דאמרינן דהקדש מזבח מוציא מידי שעבוד. לומר, דאפילו שעבד מטלטלין אגב מקרקעי, דאלו מכרן בעל חוב גובה מהן, כדאיתא בפרק חזקת (ב"ב מד, ב) גבה מקרקעי גבה מטלטלין, הכא בהקדש מפקיעו מידי שעבוד אבל בלא שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי אפילו מכר נמי מוציאו מידי שעבוד, כדאמרינן התם (ב"ב מד, ב) עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. ואם תאמר, כיון דקונמות מוציאין מידי שעבוד אם כן יכול לוה להפקיע נכסיו מידי שעבוד בעל חוב דאסר להו עליה, ולא שבקת חיי לכל מלוה. יש לומר, דאין הכי נמי אלא דמשמתינן ליה עד דמיתשיל אקונם ופרע ליה, דלא גרע ממאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה, דאי אמר לא בעינא למיעבד מצוה משמשתינן ליה כדאיתא בפרק הכותב (לקמן פו, א).
ורבנו הרב נר"ו כתב בשם רבותינו בעלי התוספות (תוס' ד"ה קונמות) דאין הלוה יכול לאסור בקונם נכסים המשועבדים למלוה דאם כן נעלת דלת בפני לווין, אלא אלמוה רבנן לשעבודיה דמלוה, וכדאמרינן בסוגין אלומי אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, והא דאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד, לא אמרו אלא דוקא במקדיש, שאין הדבר מצוי שיקדישו בני אדם נכסיהם כדי להפסיד לבעלי חובם, משום הכי לא תקון בה לאלומי לשעבודי דמלוה, אבל לענין קונמות הוצרכו לתקן פן יאסור נכסיו על המלוה שלא יגבה ממנו חובו. עד כאן. ובירושלמי נמי משמע ליה הכין דגרסינן בריש פרק המדיר (פ"ז ה"א) גבי המדיר אשתו מליהנות לו וכו', וכי אדם נודר שלא לפרוע את חובו, ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה, עד כאן. פירוש: אלמא בעל חוב שהוא גובה דבר תורה לא מפקע משום איסור קונם, כמו שכתב רבנו נר"ו.
ולעיקר מאי דאמרינן בשמעתין יקדשו ידיך לעושיהן, דלכולי עלמא מעשה ידיה קדושים כדין מקדיש דקל לפירותיו. תמיה לי, דבשלמא אילן תפיס הקדש בגוף האילן להיות הפירות כפירות דקל של הקדש, אבל ידי האשה אין קדש חל בהם, חדא, דאינו שלו להקדישו וכמקדיש דבר שאינו שלו, ולא קרינא ביה כי יקדיש את ביתו, דמי עדיפא אשתו מעבדו ושפחתו העבריים. וכדתניא (ערכין כח, א) מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אבל לא עבדיו ושפחותיו העבריים. ועוד, שאין הקדש חל בבן חורין דגופיה לא קדיש כלל, ואפילו לר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, לא קדיש אלא לדמי, כלומר, שנותן לו דמיו, כאלו אמר דמי פלוני עלי או דמי עלי, ואין מעשה ידיו הקדש אלא הרי זה עושה ואוכל, וכדאמרינן בגיטין פרק השולח (לח, ב) תא שמע המקדיש עבדו עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו, ודחינן, הא מני ר' מאיר היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה, הכי נמי מסתברא דקתני סיפא וכן הוא שהקדיש את עצמו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו, אי אמרת בשלמא ר' מאיר שפיר, אלא אי אמרת רבנן היא בשלמא עבדו לדמי קאי אלא איהו לדמי קאי, אלמא לרבנן לא אמר ולא כלום, ואפילו לר' מאיר הרי זה עושה ואוכל דלא הקדיש אלא דמיו, אם כן המקדיש ידי אשתו האיך יקדשו ידיה והאיך יקדשו מעשה ידיה, דהא לא דמי לדקל לפירותיו ואפילו במקדיש ידי עצמו כדאמרן.
ועוד קשיא לי, דהא לא דמי ידים לדקל (גיטין מב, ב), דדקל לפירותיו דינא הוא דבקניית הדקל יקנה הפירות דעבידי דאתו מיניה דמגופו של דקל הן, אבל מעשה ידיה דלאו מגופן של ידים אלא מעלמא אתו, בהקדש הידים האיך יקדשו מעשיהן, הא למה הדבר דומה, למקדיש מצודתו למה שתעלה, דלכאורה לא קנה הקדש. ותדע לך, דמה שתעלה מצודתי מכור לך היום דקנה, הוצרכו לתקן שיקנה משום כדי חיי יום (ב"מ טז, א), ואם איתא דמצודתי למה שתעלה קנה כדין מוכר דקל לפירותיו, אפילו מה שתעלה מצודתי היום לא ליקני, ולמה תקנו משום חיי יום הואיל ואפשר להקנות מן הדין באומר מצודתי למה שתעלה מכור לך.
והכי נמי משמע לכאורה בפרק השולח (שם) במאי דאיבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכר, תבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן, ואי מאי דאתי ממילא ולא מגופו של דבר קנוי כדין מוכר דקל לפירותיו, מאי קא מיבעיא ליה, דהא לכולי עלמא מכור ובהא לא איפליגו רבנן ור' מאיר. וכן יש להוכיח בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א), דאמרינן נעשה כאומר לו לכשתגנוב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו, ודחקינן ומוקמינן דנעשה כאומר חוץ מגיזותיה וולדותיה, ולא מוקמינן באוקימתא רויחא דנעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו לכפילא, דאלמא כל דאמר ליה הכי לא קני הואיל ומעלמא נינהו ולא מגופא כפירות מן הדקל, ומיהו בירושלמי היה משמע דקנה, דגרסינן בפרק חזקת (ב"ב פ"ג ה"א) המוכר עובר פרתו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר ולד שפחתו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר מעשרות שדהו לחבירו לא עשה ולא כלום, המוכר אויר חצרו לחבירו לא עשה ולא כלום, אבל מוכר הוא פרה ומשייר עוברה, ושפחה ומשייר ולדותיה, מוכר הוא שדה ומשייר מעשרותיו, מוכר הוא חורבה ומשייר אוירה, כלומר, דמשייר בעין יפה משייר, והרי הוא כמשייר שדה למעשרותיו ופרה לעוברה וחצר לאוירה, על דרך מ"ש בפרק מי שמת (ב"ב קמח, א), בנותן דקל לאחר ומשייר פירותיו לעצמו, דכל דמשייר לגבי נפשיה בעין יפה משייר, וכמי ששייר דקל לפריותיו, אלמא משייר חצר לאוירה מהני, והוא הדין למוכר חצר לאוירה קנה האויר אף על פי שאין האויר יוצא מגופיה של חצר, ואולי נאמר בזה, דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר, כגון דקל לפירותיו וחרצ לאוירה וידים למעשיהן, כיון דמכל מקום אין הכוונה ועיקה ההקנאה לגוף הדבר שהוא בעולם, אלא לקנות על כפירות מן הדקל, אלא כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שהיא באה מן הידים בטרחן ותנועתן, וכן האויר שנראה כאלו הוא חלק מן החצר, אבל מצודתי למה שתעלה שאין הציד בטורח המצודה אלא שהדגים נכנסים בתוכה, וכן קנס על ידי נזקי אחרים שהזיקו את העבד או שגנבו את הפרה שאינן מגופן כלל ולא באין בסיבת עצמן, אינן נמכרין על ידיהן, והיא עצמה איבעיא לן שם בפרק השולח ולא איפשיטא, אבל עדין תבעי לי, המקדיש ידי עצמו אי נמי מקדיש ידי אשתו, למה מעשיהן הם קידושין, שהרי המקדיש עצמו שנינו הרי זה עושה ואוכל וכמו שכתבתי. וצ"ע. ובסוף המסכתא כתבתי בה יותר בסייעתא דשמיא. ידיהן דבר שאינו בעולם בקניית כלד הוא סגי, ואף על פי שאינו יוצא מגופו לגמרי.
ולענין האשה שאמרה לבעלה איני ניזונית ואיני עושה קיימא לן כרב הונא. ובהדיא אמרינן בפרק דשני דייני גזירות (לקמן קז, ב) והלכתא כרב הונא אמר רב דאמר יכולה האשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה וטעמא דרב הונא דאיתא ליה דמזונות דאורייתא, וכמו שכתבתי למעלה דלעיל בפרק נערה שנתפתתה (מז, ב) ר' אלעזר ותנא קמא דידיה הכי סבירא ליה, בהדיא דמזונות דאורייתא, דתנא קמא אמר שארה אלו מזונות ר' אלעזר אמר עונתה אלו מזונות, ר' אלעזר בן יעקב דריש כוליה קרא בכסות, שארה לפום שארה תן כסותה כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה, אלא אפילו לכשתמצא לומר דר' אלעזר בן יעקב פלוג במזונות וסבר דמזונות דרבנן, הוי ליה יחיד ולא קיימא לן כיחיד במקום רבים.
ועוד דיש לומר, דר' אלעזר בן יעקב לא פלוג על זו בדינא דמזונות אלא בפירוש דהאי קרא, אבל מזונות נמי לדידיה דאורייתא, ואף על גב דתנא קמא ור' אלעזר דרשינן ליה מהאי קרא ואיהו לא דריש לה מיניה, וכן איתא בירושלמי בפירוש (פ"ה ה"ז) במשנת המדיר את אשתו מתשמיש המטה, דרסינן התם ר' אליעזר בן יעקב אומר מנא ליה ומה אם הדברים שאינם קיום נפש אינו רשאי לימנע ממנה, דברים שהם קיום נפש לא כל שכן. מנא ליה עונה ומה אם הדברים שלא נשאת לכן משעה ראשונה אינו רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת לכן משעה ראשונה לא כל שכן. ואיתא נמי במכילתא (משפטים פ"ג) כמו שכתבתי למעלה, וכן נמי נראה לפרש דכל מאן דמהפך דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה, אית ליה מזונות דאורייתא, מדאמר אביי בפרק נערה שנתפתתה (לעיל מז, ב) עלה דההיא ברייתא דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה, והאי תנא סבר מזונות דאורייתא שארה כסותה ועונתה שארה אלו מזונות וכו', דאלמא משמע לכאורה דהכי קאמר מאן דאמר מעשה ידיה עיקר כההיא ברייתא אית ליה מזונות דאורייתא וכהני תנאי.
וכתב הר' אפרים ז"ל בתשובה דדוקא במלאכת ידיה, אבל אופה היא ומבשלת ועושה שאר המלאכות השנויות במשנתנו, שאין אותן מלאכות חתח המזונות אלא משועבדת היא לו לאותן מלאכות בין ניזונית בין אינה ניזונית, והיינו דאמר ר' יוסי בר חנינא לקמן (סג, א), מורדת ממלאכה, אלמא אינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה צרכי הבית, וכן כתב הראב"ד ז"ל, וכן ודאי נראה מדאמר רב הונא לקמן (שם) מורדת בתשמיש אבל ממלאכה לא, ואם איתא דיכולה היא לומר איני ניזונית ואיני עושה צרכי הבית, הוה לן למימר התם רב הונא לטעמיה, אלא ודאי שאר מלאכות לאו במזונות תליין, ואפילו אינה רוצה ליטול מזונות טורחת ועושה צרכי הבית.
ועוד כתב הראב"ד ז"ל, דאלמנה ודאי יכולה לומר כן ליתומים דלא משתעבדא להו אלא מחמת מזונות, ויכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר, ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר, אף על פי שהיא אסורה לינשא מפני שהיא מניקה, ולא אמרינן בהן לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, וזו אינה יכולה לינשא עד לאחר עשרים וארבעה חדשים דהא אינה מעוכבת מחמת הבעל, אלא מחמת סכנת הולד, ואין התנאי ההוא אלא כל שהיא אסורה מצד איסור וזיקת הבעל. וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה.
מתני': אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה וכו': ירושלמי (פירקין ה"ו) תני שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא צרכו חכמים למנותם. מניקה את בנה. אמר ר' חגי, לא אמרו אלא בנה, הא תאומים לא.
גמרא: הנודרת שלא להניק את בנה, בית שמאי אומרים שומטת דד מפיו: קשיא לי, האי נודרת היכי דמי, אי בנודרת ממש שלא להניק, אינו נדר, דאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, וכל שלא אעשה או אעשה דבר שאין בו ממש הוא, ועוד, דאין נדר אלא באוסר חפצא אנפשיה, ואי באוסרת על נפשה פירות אם תניק, לבית הלל נמי תניק ויפר לה משום נדרי ענוי נפש, ואי באוסרת הנאת הנקה על בעלה, הא תניא (נדרים לח, א) המודר הנאה מחבירו זן את אשתו ובניו ובנותיו, ואמרינן עלה ואף על פי שחייב במזונותיהן. ויש לומר, מאי נודרת, נשבעת ולא דק, וכאותה שאמרו (נדרים ח, א) האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. עוד יש לומר, דבנודרת ממש ואוסרת הנאת הנקתה על בעלה.
והא דתנן זן את בניו, התם בזן מדעת עצמו ומשום דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו וגרימת הנאה בלחוד היא, אבל הכא בדיני כפייה איירינן, וכדתניא בית הלל אומרים כופה ומניקתו, ובכי הא ודאי אסור, דהתם הא משמע דאפילו בזן מדעת המודר ובשליחותו אסור, משום דשליחותיה קא עביד,וכדמוכח התם בריש פרק אין בין המודר (נדרים לח, א) וכל שכן הכא כשהבעל כופה להניק. ולהאי טעמא, הכי נמי אילו רצתה להניק מדעת עצמה, מותר. והא דקתני שומטת דד מפיו, אילו רצה הבעל לכופה קאמר.
בית הלל אומרים כופה ומניקתו: כלומר, ואינו צריך להפר, דבמידי דמשעבדא ליה לבעל אינה יכולה לאסור עליו, וכדתנן (נדרים סה, א) קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר, ולבית הלל אפילו קיים לה הוא דאמר לה אי לאו דנדרת מדידך היית אינו צריך להפר, משום דכיון דהנדר אינו כלום אין קיומו אלא על מילי דכדי.
הכא במאי עסקינן בשקיים לה הוא: פירשו המפרשים: ששתק לה ביום שמעו. ותימא הוא, דכיון שאין נדרה נדר דהא משעבדא ליה, שתיקתו מאי מהניא, דכל שאינו צריך להפר היינו שותק, ויש לי לדחוק לפי סברותיהם, בשסבור שהוא נדר ושתק על מנת לקיים. ואין לזה טעם. אלא נראה, בשקיים לה, כשאמר לה בפירוש אי לא נדרת מדירך אני. אי נמי, במקיים לה בפירוש ואומר מקיימו אני ואפילו הכי לבית הלל כופה ומניקתו, דכיון דעיקר נדרה לא חל אין זה קיום, שאין קיום במקום שאין נדר.
ונפלגו בכתובה דעלמא: כגון שנדרה בנזירה וקיים לה הוא, אבל בנדרה שלא להניק, לבית הלל ודאי לא מפסדא כתובה, דהא קיומו אינו קיום ואינה אסורה להניק ולמה תפסיד כתובה.
מתני': ארבע יושבת בקתדרא ר' אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה: ומיהו לאו משקל חמש סלעים היא עושה, אלא כמה שתרצה, אלא שלא תהא יושבת בקתדרא ובטלה. ואיפסיקא הלכתא בגמרא כר' אלעזר. ושמא מלאכתה דידה הויא, דהא טעמא אינו אלא משום שלא תבא לידי זימה, וכל שעושה בין לעצמה בין לאחרים אזל ליה ההוא טעמא. ומסתברא דלא עדיף מהעדפה שעל ידי הדחק דהויא דבעל אף על פי שעושה מרצונה ולא מתורת חיוב.
מתקיף לה רב ששת בריה דרב דימי מי דמי התם בידו לפדות הכא אין בידה לגרש את עצמה: והקשו בתוספת הכא נמי בידה לפדות ידי' מן הבעל אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה ויש שתירצו דסוגיין דהכא אליבא דרב פפא הוא דלית ליה ההוא דרב הונא וכדאיתא בפ' שני דייני גזירות ולא נהירא דהכא אוקמינן סוגיין דשקיל בה רב אשי וכמה אמוראי דלא כהלכתא ואחרים תירצו דהכא כשלא אמרה איני ניזונית ואיני עושה ואנן הכי קאמרינן דכל כמה דלא אמרה הכי אמר שאין בידה לגרש את עצמה ולא נהירא דהא לישנא משמע שאין בידה לגרש את עצמה כלל ועוד דאע"ג דמחוסר אמירה זו שמאמר איני ניזונית ואיני עושה [וכי] גריעה ממשכונ' דמחוסרת פדיון ומשום דבידו לפדות אמרינן דיכול להקדישה והנכון שנהי שיכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידי' משעבודו של בעל שהם משועבדות לו לשאר מלאכות וכיון שמשועבדות כולן לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישה שהרי עיקרן של בעל:
אלא א"ר אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו : כלומר דלעולם ל"צ לאוקמי לכי מגרשה אלא אפי' באומרת יקדשו ידי לעושיהן מעתה אע"ג דמשתעבד ידיה לבעל קונמות כיון דקדושת הגוף נינהו מפקיעין מידי השיעבוד דהכא וכדאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי השיעבוד ושמעינן מהכא דהקדש המפקיע מידי השיעבוד דוקא כשהוא קדושת הגוף שהוא דבר שהוא קדושת מזבח אבל קדושת דמים הקדש בדק הבית אינו מפקיע מידי שיעבוד וכן פי' רש"י ז"ל וראיה לדבריו עוד מהא דאמרינן בערכין מי שהיה עליו כתובת האשה וב"ח במאה מנה כשהוא פודה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ואמרינן עלה מאי טעמא צריך דינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא דינר בלא פדיון דאלמא אין קדושת דמים מפקיעין מידי שעבוד. וא"ת אי קדשי מזבח ע"כ מטלטלין נינהו כשור ושה וכלי שרת וא"כ ל"ל דלהוי קדה"ג הא אפי' קדושת דמים מי גרע מהדיוט דקי"ל שאם עושה שורו אפותיקי ומוכרו אין ב"ח גובה ממנו. וי"ל דהכא במאי עסקינן ששיעבד לב"ח כל נכסיו מטלטלי אגב קרקע דאתי ב"ח וטריף מלוקח כדאיתא בחזקת הבתים (ומה קדושת) [ומקדושת] מזבח לא טריף דבקדושת הגוף מידי שיעבוד מפקיעו ור"ת ז"ל פי' דאפילו הקדישת דמים מפקיע מידי שעבוד ודוחק עצמו אחר שמועתו וההיא דערכין ודברי רש"י ז"ל עיקר ועליו הסכים רבינו הגדול וכן רבוותא והא דאמר רבא חמץ מפקיע מידי שיעבוד לאו דוקא חמץ אלא ה"ה לכל דבר שהוא אסור איסור הגוף כההיא עובדא באצטלא דמלתוה דפירסוה אמיתנ' בפרק אלמנה לכ"ג:
גרסינן והיא גרסת רש"י ז"ל והיא נכונה ונקדשה מהשתא אלמוה רבנן לשעבודי' דבעל דלא תקדש מהשתא והכי פירוש כיון דקונם מפקיע מידי שיעבוד שאסרה ידיה בקונם לקדשו מהשתא ופרקינן דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דלא להפקיע קונם דליחול מהשתא אבל מ"מ אלים לאפקועי שעבודא דליחול השתא לכשתתגרש ולא הוה כמקדיש דבר שאינו שלו והיינו אליבא דר' יוחנן בן נורי דפסק כשמואל והא דאסר אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אבל ת"ק סבר דכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דלא חייל השתא לא חייל נמי לאחר זמן והלכתא כרבי יוחנן בן נורי דפסק כשמואל והא דאמר דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל פירש רש"י ז"ל דשוויה כלוקח גמור ולא כמלוה ונראה מדבריו ז"ל דיכול הלוה להפקיע בקונם נכסים משועבדים לב"ח. ותימא דא"כ נועלת דלת בפני לוין וי"ל דכי עבד הכי משמתין ליה עד דאיתשל אקונם דידיה דאפילו על דעת רבים יש לו הפרה משום פריעת בעל חוב וזהו שאסר נכסין על כל העולם שאם לא אסרוה אלא לב"ח הרי אנו יורדים לנכסיו ומוכרים לאחרים ומגבינן ליה על חובו אבל הר"י ז"ל כ' בשם רבותינו הצרפתים ז"ל (דכיון) דאלמוה רבנן לשיעבודי' דב"ח מפני תיקון העולם ולא אמר שהקדש מפקיע אלא דוקא במקדיש שאין מצוי שיקדשו בני אדם נכסיהם שהם אוסרים באותו הקדש גם על עצמן כדי שיפסידו לב"ח אבל קונם שיכול לאוסרו על אחרים ויהיה הוא מותר ליהנות בהם הא ודאי עביד בהם תקנתא וכן דעת הרשב"א ז"ל והביא ראיה עליה מן הירושלמי שאמר בריש פרק המדיר את אשתו מליהנות לו וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני למ"ד אין מזונות אשה דבר תורה דאלמא בעל חוב שהוא גובה מן התורה לא מפקיע משום קונם:
מתני' אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: פירוש מלאכות שהאשה עושה בע"כ וכן אמר בירושלמי שבעה גופי מלאכות שנו חכמים והשאר לא הוצרכו חכמי' למנותן פירוש ששאר מלאכות [קטנות שהיא] חייבת לו כמזיגת הכוס וחברותיה משאר תשמישין הנלווין לא הוצרכו למנותם דהא פשיטא שהיא חייבת בהן ואפילו הכניסה לו כמה שפחות. טוחנת ואופה ומניקה את בנה. גרסינן בירושלמי לא אמרינן אלא בנה מדלא אמר ומניקה את הבן א"ל מניקה את בנו שמעי' שלא תינק לו אפי' בן שיש לו מאשה אחרת וכ"ש בן דהאשה דעלמא:
הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנ' וכו': יש שפירש דדוקא כשהיא זנה את שפחותיה דאי הוא חייב לזונה מה הריוח כדאוקמי' לה איתתא בחריקאי אדרבה עתה טורח והוצאה הן לו וכן פירש רבינו שמשון ז"ל וי"ל כיון דהכניסה לו בנדוניא או בנכסי מלוג ויש לו זכות בהן הוא חייב לזונה וע"מ כן נכנסה וכאלו קבל עליו בפירוש נמי שיפטור היא ממלאכות הללו וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל והכין פשטה ממתני':
גרסת הספרים מקצת ספרים שלנו אינה מוצעת את המטה ואינה עושה בצמר ולגירסא זו הא דאמרינן בתלמודא הא שארא עבדא מיירי משום מזיגות הכוס וחברותיהן וכן פירש רש"י ז"ל וכ"ת הנהו אפילו יושבת בקתדרא כדאיתא בגמרא אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ההיא כבר תרגימא רש"י ז"ל דהתם אינו בתורת חיוב אלא דרך עצה טובה להכניס ביניהם אהבה וחיבה אבל הכא שלא הכניסה לו אלא ג' מוזגת לא את הכוס וחברותיה בחיוב והא דאמרי' במס' נדרים קונם שלא אמזוג לו את הכוס א"צ להפר דאלמא משועבדת ליה מיירי כשלא הכניסה לו אלא ג' שפחות ומ"מ קשה שהרי בירושלמי אמרו הונא אמר אפילו הכניסה לו אלא ג' מאה שפחות כופין לעשות לו דברים של יחוד סכה לו את גופו ומרחצ' לו את רגליו ומוזגת לו את הכוס. ויש דוחין דהתם כפיה בדברים קאמר ולא נהירא והנכון כגירסת הספרים דגרסי שלש אינה מוצעת לו את המטה ותו לו וכי אמרינן בתלמודא [ומזיגת הכוס] הא שארא עבדא היינו משום עושים בצמר ובארבע יושבת בקתדרא שאינה עושה בצמר אבל מוזגת לו את הכוס וחברותיה בחיוב ואם נדרה עליהן א"צ וכן עיקר. ויש נוסחות דגרסי' במתני' בהדיא אינה מוצעת את המטה אבל עושה בצמר. ולא נהירא כיון דתני מה שאינה עושה ממילא שמעינן דשארא עבדא והכי רהטא כולא רישא במתני' דלא פיר' גבי שפחות אלא מאי דלא עבדה ומיהו עדיין קשה דאלו במתני' תנן בהדיא דשלש אינה מצעת את המטה ואלו בתלמוד' פירש דאפי' בד' מצעת לו את המט' ופרישנא התם דההיא נמי בחיוב וכפשטי' בירושלמי. וי"ל בזה כפירוש רש"י ז"ל התם אינו אלא הצעת לבדין בעלמא ועוד דהתם במטה לחוד וכדקתני מצעת לו את המטה ואלו הכא מיירי בשאר תיקון המטה ובכל המטות בבית דכל היכא דקתני מתני' שחייבת להצעת המטה לא מטתו לבד אלא ה"ה לכל הסמוכים עליו וכדמוכח בתלמודא וכדבעינן לפרושי עלה בס"ד:
ר"א אומר אפי' הכניסה מאה שפחות כופה לעשות שהבטלה מביאה לידי זמה : פי' רבותי שאינו כופה לעשות כשיעור הנזכר לקמן אלא תעשה כמו שתרצה ובלבד שלא תהא בטילה ומיהו מה שעשתה דבעל הוה דלא עדיף מהעדפה ע"י הדחק דהוה דבעל אע"ג דעבדה מרצונה ושלא בחיוב. ויש לדחות דשאני העדפה דכיון שהיא מחיובת לעשות לו עיקר מעשה ידיה עשו את הטפל כעיקר וחייבו לה העדפה אבל בזו דשורת הדין היא פטורה מן העיקר ואינה עושה אלא כדי שלא תבא לידי זמה מה שעושה עושה לעצמו כך נראה לי והלכה כר"א כדאיתא בתלמודא:
גמרא טוחנת ס"ד: פי' רש"י ז"ל טוחנת משמע שהי' טוחנת בידיה ופרקי' אימא מטחנת ואף על גב דהתם תנן אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ ולא דייקינן עלה הכי משום דהתם לא נחתינן בה משום מלאכת טחינה אבל הכא דנחית תנא לפרושי מלאכה שהיא חייבת אית ליה לתנא למידק בלישנא כן פי' בתוס':
הא דתניא אין אשה אלא ליופי: פי' בתוספת שלא בא אלא למעט מלאכת המכחישין את יופיה כגון אופה ומבשלת ומניקה הא שארא עבדה שלא תבא לידי זמה:
לימא מתני' דלא כבית שמאי דתניא נדרה שלא להניק לפי' לאו דוקא נדרה שלא להניק דהא נדרי איסר איסור חפצא נינהו ולא חייל באעשה ולא אעשה ולא משכחת לה אלא כגון שאסרה על בעלה דידיה להנאת חלבה. ומיהו ק"ל למאי דדחינן בסמוך דאפילו תימא ב"ש והכא משום דקיים לה איהו והוא נתן אצבע בין שיניה אמאי שומטת דד מפיו דהא כיון דמודו ב"ש שהי' משעבדא ליה לא חייל נדרה וה"ל כאומרת הנאת תשמישי עליך שכופה ומשמשתו ואע"ג דשמע וקיים לה בתר הכי דכשהוציאה נדרה מפי' לא היה כח בידה לאוסרה עליו. וי"ל דלתריצא דלקמן סבירא ליה שנדרה שלא תאכל פרי ידוע אם תנוק את בנה הא וודאי חייל נדרה אאותו פרי אם תינקו לב"ש כיון דקיים ליה איהו [הוא נתן אצבע בין שינה שומטת דד מפיו כדי שלא תאסר בפירי ההוא ולב"ה היא נתנת וכו'] (כ"ה בשטמ"ק. המו"ל)
נתגרשה אינו כופה: יש שפירש דאפילו כשלא נדרה אינו כופה גרושתו דתינק לו בנה אפילו בשכר כל שאינו מכירה והא דאמר לקמן במניקה שמתה בעלה שחייבת להניקו עד כ"ד חודש ואסורה להנשא מפני כן ולא מפלגינן בין מכירה לשאינו מכירה דווקא נקטינן התם אלמנה כיון שבעלה מת וליכא דמסתייע ליה בביעי וחלבא אבל גרושה כיון דבעלה קיים הרי הוא נזהר בו וממסמס ליה ובדרך שאמרו באשה שהיא תחת בעלה במסכת יבמות. וכן דעת רבינו שמשון ז"ל וכן נראה לי מדברי הרמב"ם ז"ל אבל ר"ת ז"ל כתב דאפילו בגרושה נמי אסורה להנשא עד כ"ד חודש אע"פ שהבעל קיים כיון שהיא באיבה עמו ואינה רגילה בו אם נשאת אסורה לדור עמו במבוי ולתבוע ממנו שום תביעה כדאיתא בפרק שני כשנעקר חלבה בושה לשאול ממנו כל צרכו. וליכא דממסמס ליה דביעי וכן פסק רבי אחא ז"ל בשאלתות שלו והכי משמע ביבמות בהא דאמרי' לא ישא אשה מניקה של חבירו ומעוברת חבירו וכי היכא דמעוברת חבירו לא ישא אפילו בגרושה ה"ה למניקת ועוד דאפילו מעוברת גופה אתאמרי התם תרי טעמא חדא משום דיחס' דעובר וחדא משום חלבא וכי היכי דטעמא דיחסא איתא בגרושין ה"ה לטעמא דחלבא והא דהכא ארישא קאי כיון דנדרה אין לו לכופה דתיתסר בפירי דעלמא אלא כשהתינוק מכירה כיון שנדרה בעודה תחתיו שאלו נדרה אח"כ כדי שתוכל להנשא קנסי' לה שלא תוכל להנשא שאל"כ האיך מצינו תקנות חכמים. אם היה מכירה עד כמה הלכתא כר' יוחנן דהא אפסיקא הלכתא בהא ועוד דשמואל ור"י הלכה כר"י ואע"ג דשמואל עבד עובדי' כסברי' אין מביאין ראיה ממעשים שלו לפסוק כמותו:
מתני' אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת לו את המטה ועושה בצמר הכניסה לו שפחה א' לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה שלש אינה מצעת לו את המטה ארבע יושבת בקתדרא ר"א אומר אפי' הכניס לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה רשב"ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שיעמום. טוחנת ס"ד פי' דמשמע שהיא תגלגל הרחים ואם הם רחיים של מים או של בהמה למה תגלגל היא את הרחיים דטריחא לה מילתא טובא אלא אימא מטחנת פי' להזמין החטין וללקט הקמח א"נ ברחייא דידא פי' שיש מקומות שטוחנין ברחיים קטנים של יד:
ומניקה את בנה מתני' דלא כב"ש דתניא נדרה שלא להניק את בנה בש"א שומטת דד מפיה ובה"א כופה ומניקתה נתגרשה אין כופה אותה להניק ואם הי' מכירה כופה ומניקתה מפני הסכנה ומעלה לה שכרה ודוקא גרושה אבל אלמנה חייבת להניק את בנה בלי שכר כמו שהיתה עושה בחיי בעלה ומ"ה אסורה להנשא עד כ"ד חדש והיתומים כופין אותה להניק (ומעלה) [ואין מעלין] לה שכר הנקה כ"א ניזונית מהן מזונות מרווחים ופוחתין לה ממעשה ידיה כדין מניקה בחיי בעלה שאותו השיעבוד שהי' מוטל עלי' להניק את בנה בחיי בעלה מוטל עלי' אף לאחר מיתתו. ורב צמח גאון ז"ל כתב שגם האלמנה מעלין לה שכר הנקה ואינו נ"ל. אבל כשגירשה פקע שיעבודו מעלי' ואינו כופה אותה אך אם הוא מכירה [כופה] ובשכר וגרושה מניקה כיון שאין מוטל עלי' להניק את בנה רשאי היא להנשא מיד וא"צ להמתין כ"א ג"ח אף אם הי' מכירה כלל אמרו המשועבדת לינק אינה רשאי להנשא עד כ"ד חודש ושאינה משועבדת לינק היא רשאי להנשא מיד. ומ"ה אמרי' לקמן מניקה שמת בעלה בתוך כ"ד חודש ולא קתני מניקה סתם למימר דוקא שמת בעלה אבל אם נתגרשה א"צ להמתין. ובפ' החולץ דאמרי' התם לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו דמשמע אפי' גרושה הא אמרי' התם ותיתי ותבעינהו ליורשין דאלמא לא מיירי אלא באלמנה אבל בגרושה כיון שהיא יכולה להשליך בנה לבעלה למה היא צריכה להמתין אך אם הי' מכירה כופין אותה מפני סכנות הולד (והרב אומר אע"ג דמכירה נמי יכולה להנשא הגרושה אחר ג' חדשים):
לכשאפדנה ממך קדוש קדשה משמע לכאורה דוקא דאמר לכשאפדנה ממך אבל אמר מעכשו לא קדשה והיינו דדמיא למידי דאילו השתא לא קדוש ולקמיה קדוש וכן הא דאמרינן בסמוך שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה אבל בתוך עשר שנים לא קדשה, וק"ל הא דגרסינן במסכת ערכין בפרק האומר [כ ב'] המשכיר בית לחבירו ונתנגע אף על פי שחלטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך נתצו חייב להעמיד לו בית הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ואקשינן הקדישו הדר בו היכי מצי מקדיש ליה איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כך כתוב בנוסחאות ושיטפא הוא אבל מה ביתו שלו אף כל שלו קאמר ומתרצינן הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ואקשינן הקדישו משכיר היכי דייר בה במעילה קאי כו'. אלמא משכיר מצי מקדיש ביתו מעכשו דגופא שלו הוא אע"ג דאגירא לו לשוכר ומ"ש ממשכון ועוד קשה לי שאפילו בהדיוט נמי ממשכן שדה יכול הוא למכרו וגובה משאר נכסים כדאמרינן בפ' השולח [מא א'] העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו ומכרה גובה משאר נכסים ופירשו הגאונים ז"ל אפותיקי סתם כגון משכונה ועוד שאפי' באפותיקי מפורש מכרו המכר קיים ומסלקו לוה בדמים או שגובה ממנו חובו בזמנו ואפשר לומר דההיא דוקא בבית סתם וכדקתני נתצו חייב להעמיד לו בית דהיינו במשכיר בית סתם דאילו בבית זה נפל אזדא ליה ומ"ה אם הקדישו מעכשו חייב נמי להעמיד לו בית אחר והקדשו הקדש מהשתא דכיון דמתחלה לא קנאו לזה הקדישו השתא ודאי מוקדש אבל בבית זה אין משכיר מקדיש.
ומיהו אכתי קשיא הא דאמרן ממשכן שדה לחבירו מאי טעמא לא ליקדיש מהשתא ונ"ל דודאי אם אמר מהשתא יקדש קדוש הוא אלא שאינו מפקיע שעבודו של מלוה דהקדש דמים הוא ולא מפקיע שעבוד כדברי רש"י ז"ל והלכך אם משכונה דאפותיקי סתם היא גובה משאר נכסים ואם לא מצא שאר נכסים גובה מזו ואם משכנה באפותיקי מפורש לגוף ולפירות אוכל משכונתו עד עשר שנים וגובה חובו ממנה בסוף עשר ולא באו לומר אלא דכיון דבידו לפדותה לעשר שנים כולה שלו הוא וחייל הקדש בכולה לכשתפדה ואע"ג דהשתא לא חייל להפקיע שעבודו של מלוה וה"ה למשכיר בית זה דאין הקדש מפקיע שכירותו של שוכר ולא אמרינן במעילה קאי שוכר אלא בבית סתם אבל בבית זה דר בו עד זמן הקבוע להם ומ"מ קדוש מעכשו שאלו במכר נמי משכיר בית זה מוכר הוא ביתו והשוכר דר בו עד זמנו ולה"כ בפ' השואל [קא ב'] וגרסינן בירושלמי במס' פסחים בפ' מקום שנהגו [ה"ט] ר' בא בר כהנא בעא קומי ר' אמי המשכיר בית לחבירו ונצרך לדמיו א"ל לא עלה על דעת שימות ברעב ר' זעירא ורבי אילא תרווייהו אמרין מסתיו סיית באונית היא ונקנית במקח תני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל בזמן שהקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו חנם והכי נמי מסיק התם במכר שהוא מכור והלה דר בו כל זמן שכירותו.
ומצאתי בתוספות בפ"א מבבא מציעא השוכר שדה מחבירו ועמד השוכר והשכירה לאחר רשאי בע"ה שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך עמד בע"ה והשכירה לאחר רשאי השוכר שיאמר לו אין לי חשבון עם כל אדם אלא עמך עמד בע"ה ומכרה מחשבין עם בעל הבית וכדרך שהאריס השני נהנה כך משלם לראשון פי' לאריס שלו אלמא מכורה היא עמד בעל הבית והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו וכל מה שנהנה ממנה הרי הוא הקדש עמד השוכר והקדישה הרי זו מקודשת עד שתצא מרשותו ומעלה שכר לבעלים ומעלה שכר להקדש. וברייתא זו אף על גב דקתני שכירות דהוא במעות בקבלנות היא וקתני שאם עמד בע"ה והקדישה הקדש חל עליה מעכשיו אלא שאינו מפקיע דינו של מקבל הלכך מקבל נוטל אריסותו למחצה לשליש ולרביע וחלקו של בע"ה הקדש ואם השוכר הקדישה חלקו מוקדש ומעלה לבעלים חלקם ולהקדש חלק שהיה נוטל למחצה לשליש ולרביע וקשה לי קרי כאן איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו שלו אף כל שלו כדאמרן בערכין וא"ת התם בשוכר בית סתם כמו שפירשנו אבל בבית זה שוכר מקדיש חלקו ובע"ה אינו מקדיש להפקיע חלקו אי הכי לוקמוה בגמרא לברייתא דערכין בבית זה ומעלה שכר להקדש חלקו של שוכר ושמא נאמר משום דכולה ברייתא בבית סתם כדפרישית והא דקתני בתוספתא במכירה כדרך שהאריס השני נהנה כך משלם לראשון דאלמא מכורה היא מעכשו לגמרי ולוקח מוריד בה אריס דכיון דמשלם ליה בע"ה לאריס מה הוא מפסיד.
ושמעינן מינה להאי פירושא דשכירות ושאלה וה"ה למשכנתא באתרא דלא מסלקא גופא קני ליה למילתיה ויכול הוא למכור זכותו וקונין ממנו בכסף בשטר ובחזקה דהא קרינא ביה ביתו שלו לענין הקדש וכן כתבו מקצת הראשונים וכן במטלטלין שאולין ושכורין שואל מקדיש לפי טובת הנאה שבו ונותן ומקנה חלקו לאחרים במשיכה והוא שיהא רשאי להשכיר וכדתנן [ב"מ לה ב'] בהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה השואל ישלם לשוכר דאלמא משאיל הוא זכותו ואפילו רבי יוסי לא פליג אלא משום דכיון דגופא דמשאיל הוא אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אבל זכותו דשוכר קנין גוף הוא. וסמך לדבר שדה מקנה בשעה שהיובל נוהג דאפילו למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מקדישו ומוכרו עד שתחזור לרשותו ובעל שדה נמי מקדיש ומוכר כדפרישית ודמיא לההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך [סז ב'] האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בע"ח גובה ממנה ובכור נוטל בה פי שנים כו' דשמא מוחזקת היא למלוה וה"ה נמי דבכורו של לוה נוטל פי שנים בגופה כמו שכתבתי בה' בכורות והא דמסקינן בפסחים ובע"ז דשכירות לא קניא. לומר דאף על פי שהיא שכורה ביתו דמשכיר היא וקרינא ביה לא תביא תועבה אל ביתך ומיהו שוכר נמי כיון דקני ליה גוף לפירותיו יש לו בקרקע. זהו דרך ישרה שבררתי לי בשמועות הללו. (ונ"ל) [וי"ל] דתוס' באומר לכשיבא אריסותי יקדש וכרבי מאיר דומיא דאוקמתא דמוקמי בגמרא למתני' דערכין הוא בשוכר שהוא מקדיש בית סתם אינו הקדש דלאו ביתו הוא ולא מחוור.
ולענין קונמות ודאי בעל הבית אוסרו בין על מלוה בין על אחרים דגופה דידיה הוה ומפקיע מידי שעבוד והכי נמי מוכח בפרק אלמנה לכהן גדול דכל דמצי מסלק ליה בזוזי דידיה הוא ומצי אסר ליה בקונם ואפילו באתרא דלא מסלקי יש לומר דאסר דהא בידו לסלקו מן הגוף ובידו לסלקו לגמרי בסוף עשר. ומיהו שוכר ובעל משכונא מספקא לי אם נאמר אינו אוסרו דומיא דשחרור דיוצאין לבעלים ולא לשואל ולא לבעל אשה וכדאיתא התם בפרק אלמנה ואם תאמר יאסור פירות שהוא אוכל, דבר שלא בא לעולם הן ואינו יכול לאוסרן ודאי במטלטלין דשעבוד וליכא קנין פירות מסקנא בפסחים דשעבוד לעולם לא הוי קנין הגוף לוה מצי מקדיש ומפקיע מידי שעבוד בקונם מלוה לא מצי מזבין ולא מצי מקדיש או דילמא גופה קני לפירות ומצי אסר ליה בקונם דמתסרי פירות על בע"ה וכל שכן על אחרים כשם שמקדיש הקדש דמים כדפרישית וכדאמרינן מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן וה"ה לקונמות וצ"ע. הרמב"ן ז"ל:
וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל ושמעינן מהכא דמשכונא סתם הרי היא כאפותיקי מפורש לומר שאינו יכול למוכרה ממאי מדאמרינן הכא בשדה שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש אלמא לא קדשה אלא לכשתפדנה ומינה דלהדיוט נמי אינה מוכרת דמה לי מכרה לגבוה מה לי מכרה להדיוט והכי מוכח התם בבבא מציעא בההוא עובדא דרב מרי בר רחל ורבא בפרק איזהו נשך וכן הלכה. ע"כ:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל אלא להא דמיא האומר לחבירו שדה זו שמשכנתי וכו'. תמיה לי דהכא משמע דהממשכן שדה לחבירו הקדישו מעתה אינו קדוש אא"כ אמר לכשאפדנו דקדוש והא ודאי ליתא דכל היכא דאקדיש לוה וזבין לוה מוקדש כל שיש לו נכסים אחרים לגבות ממנו אלא דכשאין לו נכסים אחרים אין הקדשו מוציא מידי שעבוד ויש לומר דהכא ודאי גבי שדה אי אקדיש ליה מעכשו קדוש לכשיפדנו אלא הכא משום דאתי לדמויי למעשה ידי האשה דאין עיקר הקדשה לגוף הידים אלא למעשיהן ומעשיהן משועבדים לבעל ואתיא למימר דאפ"ה קדשי ואקשי דליכא מידי דאין עיקרו קדוש מהשתא ולקמיה קדוש ואתיא למפשט משדה דדכותיה במקדיש שדה לפירותיו דאילו משכנו מקדיש להו לפירות מעתה לא קדשי דהא משעבדן ליה לב"ח ואפ"ה באומר לכשאפדנו תקדוש לפירותיו קדשה כנ"ל. ומיהו אלו רצה להקדיש כוליה שדה מעכשו ההקדש חייל למה שהוא יתר על החוב אבל כנגד החוב לא חייל ואח"כ מצאתי כן לרבותינו בעלי התוס' ז"ל בפרק השותפין בנדרים ושם כתבתי יותר מזה בס"ד ע"כ:
והיינו דאמרינן בערכין המשכיר ביתו והקדישו השוכר מעלה שכר להקדש לפי שההקדש חל על מה שהוא יותר על החוב מעתה ולפיכך צריך להעלות שום שכר להקדש מפני מראית העין ואחרים פירשו דמשכנתא דנחית בה מלוה ואכיל פירא אי אקדשה לוה מהשתא אינה מקודשת כלל ואפי' יש לו נכסים אחרים וכאפותיקי מפורש הוא לענין זה ואינו נכון. הריטב"א ז"ל:
בידו לפדותה ולקיים את הקדשו אבל אשה אין בידה להתגרש שיתקיים נדרה אותה שעה אלא ודאי להא דמיא וכו'. דקדשה אע"ג דאין בידו לפדותה קודם י' שנים הכא נמי אע"ג דאין בידה להתגרש חל עליו איסור קונם. ה"ג מי דמי התם לעשר שנים מיהא בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל ה"ג הכא אין בידה לגרש את עצמה. אלא לאומר לחבירו שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים דאין בידו לפדותה ולהקדישה עכשו. דקדשה. דהא שלו היא. ע"כ. כן הוא ברש"י כתיבת יד:
ואם תאמר ולימא ליה דהכא נמי בידה לפדות את עצמה שהרי היא יכולה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה תירצו בתוספות דהכא לכשתמצי לומר אין הלכה כרב הונא קאמר אבל לרב הונא ודאי קדשה ואינו מחוור בעיני דהכא לפרוקא לדשמואל אליבא דהלכתא קא אתינן בעיקר שמעתין ואנן כרב הונא קיי"ל.
והרמב"ן נר"ו תירץ דאפי' לרב הונא קאי דליכא מאן דאמר דליקדוש מהשתא משום אלימותא דהך שעבודא דבעל דלדידיה נינהו עד דאמרה הכי בפירוש וכיון דמהשתא לא קדוש לא קדוש לכי מגרשא משום האי טעמא דיכולה לומר איני ניזונת דהאי טעמא הא לא מחיילא להו מהשתא וכי היכי דלא חיילי מהשתא לא חיילי לעולם ודמיא הא לאומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך מעכשו אם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש דלא קדשה אף על פי שבידו לבטל המקח, פי' לפירושו לפי שזו לא תלתה בלכשתאמר איני נזונת שאילו ודאי אמרה לכשאומרת איני נזונת ואיני עושה קדשה משום דתלתה בדבר דקאי בידה למעבד וכן באומר שדה זו שמכרתי מעכשו אם לא באתי ואמר לכשאבא תקדוש דקדשה אבל השתא דתלתה במה שאינו בידה אף ע"פ שיש בידה מצד אחר לא קדוש משום דדמי לאומר שדה זו שמכרתי לך מעכשו אם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש לא קדשה אלא דהיא גופה מבעיא.
ואיני יודע דמיון זה שעשה רבינו נר"ו אם קדשה אם לאו דדילמא הוא גופא כיון דבידו לבטל המקח בשום צד ויכול הוא להקדישו אם ירצה דידיה הוא וביתו שלו קרינן ליה והוה ליה כההיא דלעיל דהאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה [ונראין דברי רבינו נר"ו דכל שהוא תולה בדבר שאותו דבר אינו בידו אע"פ שבידו בענין אחר שלא תלה בו כמי שאינו בידו דמי, והכא נמי הא לא אמר אלא לכשאקחנו ממך, ובענין קנייה אינו בידו שאם לא נתקיים תנאו כלומר שלא בא לזמן שקבע שוב אין בידו לקנותו אם לא רצה לוקח זה למוכרה לו, ואינו דומה לשדה זו שאני מוכר לכשאקחנו ממך תקדוש דקדשה] דהתם עדיין לא נמכר כלל ושלו היא עדיין לגמרי ובידו להקדישה מעכשו אבל זה שמכרו כבר. ואם רוצה לבטל ממכרו צריך עדיין לקיים תנאו וכל שלא קיים אינו שלו אלא מכור ומ"מ לענין קושיין איכא למימר דכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל עשאוהו כלוקח גוף האשה ובעלמא קנין כספו קרינן לה וכשהיא אומרת איני נזונת ואיני עושה רואין אנו אותה כאילו היא קונה עצמה ממנו ואע"פ שאינה קונה עצמה ממש אלא פודה כל שלא פדתה עצמה הרי היא ביד הבעל בקנין חזק ודמיא לאומר לחבירו שדה זו מכורה לך לכשתביא מעות ואומר לוקח לכשאביא לך מעות תקדוש דלא קדשה דעד דמביא מעות לאו דידיה הוא. הרשב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל לעיל התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה לעולם. קשיא לן והא קי"ל יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה ואם כן אף היא הרי בידה לגרש את עצמה. ויש מתרצים אי אמרה הכי נמי אבל כל היכא דלא אמרה הרי ידיה לבעל ואינן שלה להקדישן מה שאין כן בשדה זו שאני מוכר לך שהרי בידו להקדישה וליתא דקאמר אין בידה לגרש את עצמה והרי בידה. תו קשיא נמי אהא דאמרינן לקמן מי דמי התם בידו לפדותה הכא אין בידה לגרש את עצמה והכא ודאי בידה לפדות את עצמה שהרי יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה וי"א אפ"ה כיון דאוקימנא באומרת לכי מגרשה והרי אין בידה לגרש את עצמה לא חייל. ולא נהירא דמ"מ כיון דבידה להפקיע את עצמה עכשו ודאי דין הוא שתהא יכולה להקדיש לכשתתגרש דהא ודאי עדיפא משדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים דקדשה כיון שיש זמן קצוב שהוא יכול לפדותה וכל שכן בזו שבידה לפדות את עצמה עכשו.
ואפשר לומר דלישנא ודאי לאו דוקא במאי דקאמר אין בידה לגרש את עצמה שהרי בידה בודאי להפקיע את עצמה אלא מהא איברא דלא דמיא לשדה שמשכנתי דהתם ברשות הבעלים היא בודאי ולפדותה עומדת אבל הכא נהי דמציא אמרה אבל ודאי אינה עומדת לכך אלא שיהו מעשה ידיה לבעל ושתהא היא נזונת. ולא נהירא ובתוספות אמרינן דהכא הכי מקשינן את"ל ליתא לדרב הונא וי"א דסוגיין לרב פפא מרא דאתקפתא ולדידיה ודאי לית ליה דרב הונא אלא כר"ל והכי מוכח לקמן בפרק שני דייני גזרות כדבעינן למימר התם בס"ד והאי נמי ליתיה חדא דהא מקמי רב פפא אקשי ליה ר' ירמיה לר' אילא התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש עצמה ותו היכי אפשר דתיתי כוליה סוגיין דלא כהלכתא ורב אשי וכולהו אמוראי שקלי וטריא בה.
ונראה לומר דאפילו לרב הונא לא קאמר אלא על מעשה ידיה שהם תחת מזונות ומינייהו קאמר שיכולה להפקיע את עצמה לומר איני נזונת ואיני עושה אבל שאר מלאכות השנויות במשנתינו כגון טוחנת ואופה בודאי הרי היא חייבת עליהן ואין בידה להפקיע את עצמה לעולם בלא גירושין ואילו רבי יוחנן בן נורי קאמר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו לפי שאסרה עליו כל מעשה ידיה ואי אפשר לה לעשות שום מלאכה והיינו דקשיא לן בהא ודאי דאינה יכולה להפקיע את עצמה לעולם בלא גירושין והרי אין בידה לגרש את עצמה וזהו הנכון. ע"כ:
וכן תירץ הריטב"א ז"ל וז"ל והנכון דנהי שיכולה לפטור עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל שהם משועבדות לו לשאר מלאכות וכיון שמשועבדות כולם לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל. ע"כ. ואיהו ממש כפי' הרא"ה ז"ל:
אלא אמר רב אשי קונמות קא אמרת וכו'. הא כתיבנא לעיל דרב אשי קאי לשנויי הא דאקשינן ומי איכא מידי כו' דלעולם בעינן דתימא יקדשו ידי לעושיהן וכדאוקי לה רב הונא ויש עוד לפרש דרב אשי קאי לשנויי עיקר קושיין דשמואל והכי קאמר קונמות קא אמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו פירוש כיון דקדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד הכי נמי אלומי למתפס דבר אפי' שלא בא לעולם דהא מידי דמשעבד לאחריני הוה ליה כמי שאינו ברשותו ואפילו הכי מפקיע מידי שעבודיה הכי נמי אלים קונם לאסור דבר שלא בא לעולם דמה לי אינו ברשותו ומה לי אינו בעולם הא מידי דמשועבד לאחריני לגבי דידיה הוה ליה אינו בעולם והילכך מתני' דנדרים דמיירי בקונם להכי אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ומשנתינו דמיירי בהקדש דמים דאינו מפקיע מידי שעבוד להכי נמי אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
וליתא להאי פירושא דאם כן מאי פריך תלמודא ולקדשו מהשתא והא ליכא מידי בשעת הקדשו דליחול עליה איסוריה עד שיבאו.ומיהו יש לפרש דה"ק ונקדשו מהשתא למה ליה לנטורי עד שיגרשנה משעה שיבאו לעולם לקדשו ולגבי שעת גירושין קרי לשעת ביאתן לעולם השתא אבל אכתי קשיא דמאי פריך אטו לא סגי לן דנימא דמשום האי טעמא קדשי לכשיגרשנה אע"ג דבשעה שנדר לא הוו ברשותיה ולא הוו בעולם אלא דנימא נמי דמיד לכשיבאו לעולם קדשי ודילמא כי אמרי' מפקיע מידי שעבוד היינו דוקא כי ההוא מידי איתיה בעיניה אלא דמשועבד לאחריני אבל כי ליתיה בעיניה לא מפקע אלא כדאיתיה ברשותיה יחול עליה הקדש דמעיקרא משום דהויא ליה קדושת הגוף לא חייל עליה כלל.
ויש לפרש עוד דלעולם רב אשי אעיקר קושיא קא מהדר דאנן הכי אקשינן לעיל מדשמואל אדשמואל דשמואל אמר במותר לאחר מיתה פליגי דאיכא תרתי לריעותא והאי נמי דרבי יוחנן בן נורי איכא תרתי לריעותא והלכך אפילו תימא דשמואל כגון ההיא הוא דקאמר דהויא חולין אבל היכא דלא הויא אלא דבר שלא בא לעולם בלחוד כגון פירות דקל אפי' שמואל נמי יודה דהויא הקדש אפ"ה איכא לאקשויי דהא קמן בההיא דר' יוחנן בן נורי דאיכא תרתי לריעותא ואפ"ה ס"ל דאדם מקדיש בכיוצא בזה והשתא אתא רב אשי לתרוצי דקונמות מפקיעין מידי שעבוד והלכך דל מהכא ריעותא דקא משעבד מעשה ידיה לבעלה ופש לה חדא דהיינו דלא אתא לעולם וכל כה"ג הויא לה כפירות דקל דאדם מקדיש וכדכתיבנא אבל משנתינו דהויא ליה הקדש דמים דאינו מפקיע מידי שעבוד הריעותות בדוכתייהו קיימי ולהכי לא הוו הקדש ופסק שמואל כרבי יוחנן הסנדלר דהוו חולין ופריך תלמודא ונקדשו מהשתא פירוש מיד כשיבאו לעולם ולמה לי עד שיגרשנה כך היה נראה לפרש ומיהו רש"י כתב לעיל עלה דתירוצא דהעדפה דהוה מצי לאקשויי סוף סוף לא בא לעולם דהא לא נעשה ויש לחלק ובדוחק.
אבל מצאתי לרש"י ז"ל במהדורא קמא שכתב וז"ל אלא אמר רב אשי שאני קונמות דהיינו טעמא דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם אע"פ דלכשיבא לעולם אינו שלו עד לאחר זמן דאלימא קדושתייהו כקדושת הגוף דמפקיע שעבוד כדרבא קונמות נמי מפקיעין שעבודא דבעל מיניה ואהכי חייל ולקמיה פריך ולקדשו מהשתא כיון דמפקע שעבודא דבעל ולמה לי למימר שמא יגרשנה הא מהשתא נמי קדישי קדושת הגוף קדושת מזבח כגון מקדיש בהמה דנחתא לה קדושת הגוף תו לא נפיק מידי הקדש דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם והמקדיש עצים ואבנים קדושת דמים נחתא להו ונפקי לחולין ע"י פדיון. ע"כ:
וכתב עוד לקמיה אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דבדין הוא דתקדיש מהשתא שהרי מפקיע מידי שעבוד אלא אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דשוינהו רבנן כלוקח גמור בעודה תחתיו ולא כמלוה דכל זמן דלא מגרש לה לא תיחול בה איסור הקדש דאי אמרת תקדוש מהשתא אשתכח דכל איתתא דמקניטה בעלה הויא אמרה הכי ונפיק מינה חורבא אבל כשמגרשה חל האיסור משום דקדיש קדושת הגוף הלכך קאמר שמואל התם הלכה כר' יוחנן בן נורי ומתני' דהכא בסתם הקדש דלא קדיש אלא לדמיו וקדושת דמים אינה מפקעת מידי שעבוד מ"ה אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר דחולין הוו ות"ק דאמר נמי קונם אין צריך להפר משום דמעשה ידיה משועבד לבעל קסבר קונמות לא הוו כקדושת הגוף דנפקעו שעבוד דסבירא לן כמאן דאמר בשבועות יש מעילה בקונמות וכיון דאית בהו מעילה נפקי לחולין דאין מעילה בכל מקום אלא שינוי שמוציא לחולין וכיון דנפקי לחולין לא הוו כקדושת הגוף ורב אשי דאמר אליבא דרבי יוחנן בן נורי קונמות כקדושת הגוף קסבר אין מעילה בקונמות. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא.
משמע מלשונו ז"ל דלא קא מהדר רב אשי אשינויא דרב הונא דלדידיה לא בעינן דנימא יקדשו ידי לעושיהן ואעיקר קושיין קא מהדר וכדפרישנא והא כתיבנא לעיל דלפי מאי דפריש דאקשינן לעיל ומי איכא מידי כו'. קשיא טובא אי רב אשי קאי לתרוצי הך קושיא עיקר תירוצו חסר דהיינו מאי דמשני תלמודא לקמן אלמוה רבנן וכו' ולא הוה ליה לנטורי רב אשי עד דלפרוך עליה ונקדשו מהשתא אלא דאיהו מנפשיה הוה ליה לאסוקי שינויה שפיר וכמו שהארכנו בזה לעיל ואי קאי רב אשי אעיקר קושיין ניחא ומתוך מאי דכתב במהדורא בתרא משמי דקאי עלה דשינוייא דרב הונא שכתב לעיל גבי אוקמתיה דרב הונא באומר' יקדשו ידי. שהמלאכה כמי שבאת לעולם ומתני' באומר ידיה הקדש ועל הגרושין שלא באו לעולם קא מסיק ואזיל. ע"כ. אלמא דמסקנא דרב אשי עלה דגירושין קאי ובאומרת יקדשו ידי כו' מיירי וניחא לפי שיטתו הא דפריך ונקדשו מהשתא כנ"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל אלא אמר רב אשי קונמות קדושת הגוף נינהו וכדרבא כו' כלומר ולאו באומרת לכי מגרשנה אלא אפי' באומרת יקדשו ידי לעושיהן מעתה דאף על גב דמשעבדן ליה לבעל כיון דקדושת הגוף נינהו מפקעת מידי שעבוד אלא דמהשתא לא קדוש משום דאלמוהו רבנן לשעבודיה דבעל דלא תקדוש מהשתא אלא מ"מ כל היכא דמשכח דוכתא לחול חייל וטעמא דת"ק דאמר אינו צריך להפר איכא למימר משום דלא חייש לגירושין א"נ דקסבר יש מעילה בקונמות ולאו כקדושת הגוף הן ואינן מפקיעין מידי שעבוד וזה עיקר:
וז"ל הרמב"ן ז"ל וטעמא דרבנן דאמרי אינו צריך להפר משום דקסברי כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל א"נ כיון דידים עצמן לא קדישי דבר שלא בא לעולם הוא א"נ משום דקא סבר לאו קדושת הגוף הוא ולא מפקיע מידי שעבוד וזה עיקר ורבי יוחנן סבר כיון דכמאן דמקדיש גוף הידים דמי ובדין הוא דתיחול מהשתא אף על גב דאלמוה רבנן ולא חייל מ"מ מתלא תלי וקאי וכי משכח דוכתא חייל.
והא דאמרינן קדושת הגוף נינהו מפורש בפרש"י ז"ל דה"ק קונמות לקדושת מזבח דמי ולאפוקי קדושת דמים דלא מפקיע מידי שעבוד ור"ת ז"ל מפרש לומר דלא תימא כמי שמקדיש ידיה דמי שהרי אין הקדשו לידים עצמן וכיון דלא חיילי אלא לבתר דנפקי משעבודא דבעל לא חיילי מהשתא אלא כמקדיש גוף ידיה דמי דמעשה ידיה אגידי בידה וחייל עלייהו נדר ומפקיע מידי שעבוד כדרבא והלכך חייל נדרה אידיה ומהשתא לא קדוש מעשה ידיה דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל גבי מ"י גוף ידיה מיהא קדיש כדיניה כך מפרש ר"ת ז"ל. ויש ספרים שכתוב בהם רב אשי אמר קונמות שאני וכדרבא וכל זה כדי שיאמרו שהקדש דמים נמי מפקיע מידי שעבוד שלא כרש"י ואף על פי כן דברי רש"י ז"ל עיקר וכן אמרו הגאונים ז"ל וכבר כתיבנא הא מילתא בפ' החולץ. עד כאן:
וז"ל הרא"ה תלמידו אלא אמר רב אשי קונמות קא אמרת קונמות קדושת הגוף כו'. פרש"י קונמות קדושת הגוף כקדושת מזבח שהן קדושת הגוף שאין להם פדיון קונמות נמי אין להם פדיון וכקדשי מזבח נינהו דקי"ל דמפקיע עצמו מידי שעבוד תדע מדאמרינן התם מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ופרישנא טעמא גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דוקא משום האי טעמא הא לאו הכי מן הדין אינו צריך פדיון אלא יוצא בולא כלום.
והקשה עליו ר"ת ז"ל מאי אריא משום קדושת הגוף בלאו הכי נמי לא יהא אלא הדיוט הא קי"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין הבעל חוב גובה ממנו ואילו בקדושת דמים אתינן למימר השתא דאינו מפקיע מידי שעבוד וי"ל אהני לן טעמא דקדושת הגוף היכא דכתב לה מטלטלי אגב מקרקעי דאילו בעלמא גבי הדיוט קי"ל דגבי מטלטלי וגבי מקרקעי ובקדושת הגוף מופקע מידי שעבוד אבל הכא דלא כתב ליה הכי בין בקדושת הגוף בין בקדושת דמים מפקיע את עצמו מידי שעבוד דקדושת דמים בהדיוט וכל היכא דבהדיוט מופקע כגון היכא דלא כתב ליה אגב בהקדש מופקע אבל היכא דבהדיוט לאו מופקע כגון דכתב ליה אגב בקדושת דמים נמי לאו מופקע אלא בקדושת הגוף.
אבל ר"ת ז"ל סובר דכל הקדש מפקיע עצמו מידי שעבוד בין הקדש דמים בין קדושת הגוף ופירש ז"ל דרב אשי ה"ק דאתי השתא לתרוצי קושיין דקשיא לן מי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש כו'. וכדכתיבנא לעיל גבי הא דפריך תלמודא ומי איכא מידי וכו' ואינו נכון מההוא דאמרינן לעיל ותו אם איתא דקדושת דמים מפקיע כי מקשינן משדה שמשכנתי לך א"נ שמשכנתי לך לעשר שנים ומהדרינן התם בידו לפדותה א"נ התם לעשר שנים מיהא בידו לפדותה לימא ליה מי דמי התם בידו להקדישו עכשו דהא קדושת דמים מפקיע אלא ודאי ליתא ובמקומו יתבאר עוד בס"ד. עד כאן:
וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל הא דאמר רבא הקדש מוציא מידי שעבוד פרש"י דוקא קדושת מזבח דאין לו וה"ה לכל דבר שאין לו פדיון דלא עדיף שעבוד מפדיון ואם פדיון אינו מוציאו מידי הקדש כל שכן שעבוד והני קונמות משום דאיסורא רביע עליה ולית ליה פדיון והיינו חמץ ושחרור שאין להם פדיון וכן איצטלתא דמילתא דפרסוה יתמי אמיתנא דבפ' אלמנה לכ"ג [סו ב'] אבל קדושת דמים אינו מוציא מידי שעבוד כדאמרינן בערכין [כג ב'] מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ור"ת ז"ל לא פירש כן וכבר הארכתי בזה בפ' השולח בס"ד ודברי רש"י עיקר. עד כאן:
והקשו בתוספות כיון דקונמות מוציא מידי שעבוד א"כ יכול להפקיע נכסיו מידי שעבוד בע"ח דאסר להו עליה ולא שבקת חיי לכל מלוה דבשלמא במאי דאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד לא קשיא שאין הדבר מצוי שיקדישו בני אדם נכסיהם להפסיד לבעלי חובם אבל בקונמות קשיא דיאסור נכסיו על המלוה שלא יגבה ממנו חובו והרי נעלת דלת בפני לוין. ותירצו בתוספות דלאו דוקא שעבוד דבעל אלמוה רבנן אלא ה"נ דאלמוה לשעבודא דבע"ח כדמוכח בריש המדיר דפריך וכיון דמשעבד לה היכי מצי מדיר לה ולימא דמפקיע מידי שעבוד ע"י קונם אלא ודאי דאלמוה נמי לשעבודא דאשה.
ורש"י כתב וכיון דקדושת הגוף הוא מפקיע מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה וחייל ולקמן פריך כו'. ע"כ. ונ"ל מתוך לשונו דאנן הכי קאמרינן דהא ודאי בקונם לא מצי לאסור נכסיו שהם משועבדים לב"ח דהוה ליה כאילו הם של ב"ח ממש כיון דמשעבדי ליה אבל מה שהיא משועבדת לבעלה ליכא מידי בעינא דליחול עליה שעבודא וליהוי כדידיה דבעל דאע"ג דהיא משועבדת למעשה ידיה לבעלה מ"מ לית ליה בה קנין הגוף ממש ולהכי כיון דקדושת הגוף הוא דלית להו פדיון אף ע"ג דלאו כאומרת קדושת הגוף ממש הוו דאדרבה מתוך קולתו דאינו הקדש גמור אתי לידי חומרא דלא תפיס פדיונו ובהכי הוא דמדמים להו לקדושת מזבח מיהו אין להם חומרת קדושת מזבח דאילו קדושת מזבח מפקיע מידי שעבוד ממש כגון ששעבד שורו לבעל חוב אבל קונם אינו מפקיע אלא כגון שעבוד שהיא משועבדת לבעלה דלא הויא שעבוד ממש וכדכתיבנא והא דקאמר וכדרבא הכי קאמר שאני קונמות דדמו קצת לקדושת הגוף וקדושת הגוף הרי מצינו דמפקיע מידי שעבוד הלכך הכא נמי קונמות מפקיעין מידי שעבוד שהיא משועבדת לבעלה אע"ג דלא חמירי כקדושת מזבח ממש הלכך פי' שיטה זו לא אלמוה רבנן אלא לשעבודא דבעל ושעבודא דאשה נמי לגבי מזונות ומשום דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכיון דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל לגבי מעשה ידיה ה"ה נמי דאלמוה לשעבודא דאשה לגבי מזונות והיינו ההיא דמדיר כנ"ל מלשונו של רש"י ז"ל. אבל לשיטת התוספות דמשמע דלעולם אלמוה לשעבודא דאשה דומיא דבעל חוב דקא אתינן עלה ותקשה לשיטתם דבפרק אלמנה ביבמות גבי אצטלא דפרסוה אמיתנא קאמר רבא דקנייה מיתנא ואמאי והא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה ותירצו בתוס' דדוקא בקונמות אלמוה אבל ההיא דמיתנא דנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומפקיע מידי שעבוד כמו הקדש.
וריב"ש ז"ל כתב בחידושיו לקמן בפרק המדיר דדוקא שעבוד מזונות אלמוה רבנן לשעבודא דאלים טפי לפי שצריכה להם ביותר כך כתוב בתוספות ועוד נראה לי טעם אחר דבמזונות אלמוה רבנן לשעבודה כי היכי דאלמוה לשעבודי' במעשה ידיה שהם תחת המזונות. ע"כ:
והקשו בתוספות דאמרינן בפרק החובל [צ א'] דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ופריך תלמודא לימא דרבא תנאי היא ומשני לא דכ"ע אית להו דרבא והכא אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הא קמן דאע"ג דשחרור דמי להקדש אלמוה רבנן לגבי שחרור שעבודא דבעל ומ"ש מההיא דאיצטלא דלא אלמוה לשעבודא דאשה משום דדמי להקדש ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דשניא שעבודא דבעל משעבודא דאשה וכדכתיבנא לעיל אבל לשיטת התוספות ז"ל קשיא דלא חלקו בין שעבוד דבעל לשעבודא דאשה ותירצו בתוספות דלגבי שחרור מצינו מאן דמחלק בין שעבודא דבעל לשעבודא דאשה דאמרינן בפרק אלמנה ביבמות [סו א'] המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי רב יהודה אמר הדין עמה ור' אמי אמר הדין עמו ואמרינן בגמרא עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה ופירש בתוספות דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו ואמרינן נמי התם דרבא ס"ל כרבי יהודה דאמר הדין עמה וכיון שכן תקשי כיון דהדין עמה אמאי אינם יוצאין בשן ועין לאשה אלא משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל להכי אינם יוצאין בשן ועין לאשה ולא אלמוה לשעבודא דאשה ולהכי יוצאין לאיש ורבא סבר לה כהך ברייתא ולהכי גבי איצטלא דהוו נמי נכסי צאן ברזל לא אלמוה לשעבודא דאשה ובעבדי מלוג אמרינן דאלמוה לשעבודא דבעל ועוד תירצו דלהכי אמרי' בעבדי מלוג דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל ואינה יוצאה בשן ועין לאשה משום דידו עדיפא מידה כיון דאכיל פירות בחייה כנ"ל:
והרשב"א ז"ל אזיל בשיטת התוספות שכתב וז"ל ורבינו הרב נר"ו כתב בשם רבותינו בעלי תוספות דאין הלוה יכול לאסור בקונם נכסים המשועבדין למלוה דא"כ נעלת דלת בפני לווין אלא אלומי אלמוה רבנן לשעבודיה דמלוה וכדאמרינן אלומי אלמוה רבנן לשעבודא דבעל ודאמרינן הקדש מפקיע מידי שעבוד לא יאמרו אלא במקדיש שאין הדבר מצוי שיקדישו בני אדם נכסיהם ולהפסיד לבעלי חובם מ"ה לא תקון בה לאלומי לשעבודיה דמלוה אבל לענין קונמות הוצרכו לתקן פן יאסור נכסיו על המלוה שלא יגבה ממנו חובו ע"כ. ובירושלמי נמי משמע לי הכין דגרסינן בפרק המדיר [ה"א] גבי המדיר אשתו מליהנות לו כו' וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמ"ד אין מזונות לאשה מדבר תורה ע"כ. (פירושא) אלמא בע"ח שהוא גובה דבר תורה לא מפקע משום איסור קונם כמו שכתב רבינו נר"ו. ע"כ:
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל ושמעינן מינה שיכול אדם להפקיע משכונא שמשכן לחבירו בקונם וכן יכול לאסור עליו כל מה שיש לו ונפקע שעבודו מנכסיו אבל נראין דברים שב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים ונותנין לזה ואם אסר נכסיו לכל העולם ב"ד כופין אותו להפקיר נכסיו על תנאי שלא יוכל זה לזכות בהן אלא בחובו ומיד שהפקיר נכסיו חל שעבודו של זה עליהן דבתר דפקע איסורייהו חל שעבודא דהאיך עלייהו למפרע ואם הם שני לווין הראשון מוקדם בדינו ואם אמר נכסים אלו דהשתא לא סגי ליה במכר או בהפקר נראה בודאי שב"ד מנדין אותו עד שימצא פתח לנדרו. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא דאמרינן אלמוה רבנן לשעבודא דבעל פרש"י ז"ל אלמוה רבנן לשעבודא דבעל דשויוהו כלוקח גמור ולא כמלוה ונראה מדבריו ז"ל דיכול הלוה להפקיע נכסיו בקונם משעבודו של ב"ח ותימה דא"כ נעלת דלת בפני לווין וי"ל דכי עביד הכי משמתינן ליה עד דמתשיל לקונם דידיה דאפי' על דעת רבים יש לו הפרה משום פריעת ב"ח וזהו כשאסר נכסיו על כל העולם שאם לא אסרם אלא לב"ח הרי אנו יורדין לנכסיו ומוכרין לאחרים ומגבין לבע"ח. ע"כ:
וכדרבא דאמר רבא הקדש כו'. ואיכא דקשיא ליה רבא אמאי לא חשיב נמי מת דמפקיע עצמו מידי שעבוד כדאמרינן התם ביבמות בההיא איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנ' וי"ל דהא חשיב חמץ וכל איסורי הנאה בכלל. הרא"ה ז"ל. והא דעביד חמץ אב וכל אינך בכלל משום דאית בה רבותא טפי משום דאיכא לאקשויי עלה מדתנן נכרי שהלוה את ישראל על חמצו כו' ואיפשר דלכך האריך רש"י וכתב קושיא זו ותירוצא כאן בפירושיו אף על פי שאין דרכו להאריך ולמנקט שקלא וטריא דבדוכתא אחריתי כנ"ל.
ובמהדורא קמא כתב וז"ל הקדש כגון דקדיש קדושת הגוף כדמוכח הך דגרסינן ביבמות בפרק אלמנה דההיא איתתא דעיילא לגברא אצטלא כו'. ואמר קניא מיתנא רבא לטעמיה דאמר הקדש כו' דכי פרסוה אמיתנא קדיש קדושת הגוף דתכריכי המת אין להם פדיון אי נמי שיעבד שורו לבע"ח וחזר והקדישו למזבח מפקיע שעבוד המלוה וגובה חובו ממקום אחר וזה כשר לקרבן ואינו גזול דלא הוה קני ליה אלא לגוביינא בעלמא ואסור הנאה בין בהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בסנהדרין ואף על גב דהויא משועבדת לכתובה ההקדש מוציא מידי שעבוד וקנייה מיתנא ודוקא קדושת הגוף כה"ג אבל קדושת דמים לא מפקע שעבוד דתנן בערכין מוסיף עוד דינר כו'. ע"כ:
חמץ כיצד נכרי שהלוה מעות לישראל על חמצו של ישראל וא"ל הישראל הלוה לגוי אם איני מביא לך אלו המעות מכאן ועד ששה עשר בניסן הרי הוא שלך מעכשו והגיע זמן ולא פרעו אף על גב דאיגלאי מלתא למפרע שקנה הגוי אותו חמץ מעיקרא ובאלו ימי הפסח של הגוי יהיה אפ"ה כיון דכי מטא איסור חמץ ומפקיע ליה לשעבודיה דגוי והוה ליה חמץ של ישראל ואסור בהנאה אחר הפסח והוא דהוה קאי החמץ ברשותיה דישראל אבל אי הוה קאי ברשותיה דגוי מותר הוא. הריטב"א ז"ל במסכת נדרים:
ותקדוש מהשתא אלמוה רבנן וכו'. ואיכא נוסחי דכתיב בהו תו לא תקדוש כלל כלומר וכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל לא תקדוש כלל אפילו לאחר שתתגרש ומתרצי גזירה דילמא אתי לאחלופי בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים כלומר דאע"ג דהשתא לא חייל עליה הקדש לאחר עשר שנים כשנפדית חל עליה ואלו גבי אשה הוה מוקמי' לה אדינא למימר דלא חייל עליה הקדש לעולם הוה טעו למימר הכי בשדה ונוסחא זו משובשת דא"כ השתא דאתינן להכי למה לי טעמא דרב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו מעיקרא כי מקשינן ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש הוה יכול לשנויי ליה הכי דבדין הוא דלא תקדוש אלא היינו טעמא דלקמיה קדוש לכי מגרשה גזרה דילמא אתי לאחלופי בשדה שמשכנתי לך לעשר שנים.
ורבנו נסים ז"ל נראה שהוא מפרש דכולה תירוצא הוא וה"ק דאילו אנן מקשינן ותקדוש מהשתא ומהדרינן אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא תקדוש כלל גזרה דילמא אתי לאחלופי בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים כלומר בדין הוא דמקדשה מהשתא אלא תקנתא דרבנן הויא לאפקועי לה השתא עד דמגרשה וטעמייהו דאי הוה מוקמי לה אדינא הוה טעו ביה עלמא וסברי דלא קדשה ומדמו לה לשדה שמשכנתי לך לעשר שנים דבהנהו עשר שנים לא חייל עלה הקדש כיון דסוף סוף קא אתו למשרי לה אמור רבנן מוטב ליהוי בהיתר ולא ליהוי באיסור ואתו ופקעי ליה לנדרא עד דמגרשה ואינו נכון דהא כה"ג נמי בשדה כלומר בקונם פקע שעבודה לאלתר. ותו דכי האי גזרה לא אשכחן בשום דוכתא ומאי חזו רבנן דשרו לה הכא אטו שדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים אדרבה הוו להו למימר בשדה שמשכנתי לך לאחר עשר שנים דתקדוש גזרה אטו הא אבל הנכון דלא גרסינן אלא ותקדוש מהשתא אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דלא תקדוש כלומר דכיון דמדינא מהשתא חייל הקדשה מתלא תלי וקאי וכי פקע שעבודיה דבעל חייל בהו הקדש ות"ק דאמר אינו צריך להפר דקסבר דאפילו גרשה אינה אסורה לחזור לו קסבר דאף על גב דכי לא קדיש השתא מדרבנן הוא מ"מ כל היכא דהשתא לא קדיש לקמיה נמי לא קדיש. הרא"ה ז"ל:
מתני' ואלו מלאכות וכו'. פירוש מלאכות גדולות שהאשה עושה לבעלה וכן אמרו בירושל' [ה"ו] שבעה גופי מלאכות מנו חכמים והשאר לא הוצרכו חכמים למנותן פי' ששאר מלאכות קטנות שהיא חייבת לו כמזיגת הכוס וחברותיה משאר תשמישין קטנים לא הוצרכו חכמים למנותם דהא פשיטא שהיא חייבת בהן ואפילו הכניסה לו כמה שפחות. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ואלו מלאכות כו'. מוזגת את הכוס ומרחצת פניו ידיו ורגליו לא גרסינן במתניתין דהני ודאי פשיטא ליה דעבדא ליה דדברים המרגילים חיבה הן מדקאסרי לה לנדר דלא תעביד לבעלה מזיגה והרחצה כדאמרינן בגמרא. ע"כ:
וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל טוחנת ואופה וכו'. וה"ה לישה ותנא טחינה ואפייה וממילא ידעינן הלישה שהיא בנתים ע"כ. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל אופה. פת ע"כ.
וכתבו עוד תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל ומתניתין לא תני הני בדוקא אלא תני הני שהם מלאכות גדולות וממילא ידעינן המלאכות האחרות שהם קלות כגון הרחצת פניו ידיו ורגליו וליתן תבן לפני בקרו וה"ה להפשיטו ולהלבישו וכתב ר"מ הלוי ז"ל דכל הני מלאכות לא מחייבינן לה לאיתתא בגוייהו אלא היכא דנהיגי נשים בהדה וכשיעורא דנהיגי עושות עניות דכוותה או עשירות דכוותה. ומסתברא דדוקא לו אבל קמי בניו ובני ביתו לא מחייבה למטרח כדקתני בברייתא וכ"ש קמי גבראי והא דאמרינן לקמן קמי ארחי ופרחי מאן טרח לאו למימרא דאיהי גופא היא מחייבא למטרח באורחין דידיה אלא משום דהני שפחות אית ליה לדידיה נמי זכותא לאשתמושי בהו ולא מבעיא אי מנכסי צאן ברזל נינהו דממונא דבעל נינהו אלא אפילו בנכסי מלוג כיון דפירי דבעל נינהו לא מציא איתתא למפטרא נפשה בגינייהו אלא לבתר דקיימא בכולה תשמישתיה דבעל ואפילו הכי לא מצי למימר בעל דהני שפחות מכרנא להו לעלמא למרמא כוליה טירחא דביתיה עילויה דאיתתא דלאו אדעתא דהכי עיילי ליה מידי דהוה אבעל שמכר קרקע לפירותיו דלא עשה כלום משום ריוח ביתא כדבעינן למימר קמן במכלתין והדעת נוטה כמו שכתבנו דלישנא דקתני ומצעת לו את המטה לא משמע אלא לעצמו דמאיזה טעם תתחייב היא לטרוח עם אנשים זרים.
ועוד מצאתי בתוס' דמאי דאמרינן קמי ארחי ופרחי מאן טרח ה"ק אף על פי שאת אינך חייבת לשמש לאורחים כשהיינו אני ואת יחידים עכשו שהבאת שפחות יש ליך לתת מי שיטרח בהם כי כשיודעים שיש לנו שפחות באים אכסנאים לבית ואת גרמת לי דבר זה. עכ"ל תלמידי הר"י ז"ל:
הכניסה לו שפחה אחת כו'. יש שפירשו דדוקא כשהיא זונה את שפחותיה אלו דאי הוא חייב לזונם מה הרויח כדאוקים לה איתתא בחריקאי אדרבה טורח והוצאה הן לו וכן פי' ר' שמשון ז"ל וי"ל דכיון שהכניסה לו בנדוניא או בנכסי מלוג ויש לו זכות בהן והוא חייב לזונן ע"מ כן נכנסה וכאלו קבל עליו בפירוש דמי שתפטר היא ממלאכות אלו וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל והכין פשטה דמתניתין. הריטב"א ז"ל:
שתים אין מבשלת וכו'. ואיכא למידק אמאי בשפחה אחת דלינן מינה שלש מלאכות ובשתי שפחות לא דלינן אלא שתי מלאכות וי"ל דבמאי דפריך בגמ' ומשני מתרצא נמי הך דבגמ' פריך אמאי לא אפטרא מכולהו בחדא שפחה ומשני דבשפחה אחת לא סגי משום דידה ובשתי' לא סגי משום ארחי ופרחי ופרש"י לקמן שבמקום שיש בני בית רבים נוהגים להתארח עוברי דרך הילכך בשתי שפחות או בשלש דשכיחי ארחי ופרחי לא דלינן אלא שתי מלאכות כנ"ל. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל שתים אינה מבשלת וכו'. בגמרא פריך אמאי לא אפטרה כו'. ודוק שלא תפס רש"י ז"ל בהכניסה שפחה אחת דעלה נמי פריך תלמודא וקל להבין.
וכן כתב הרא"ה ז"ל להדיא וז"ל הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת כו' שאלו שלש מלאכות ראויה לשפחה אחת שתים אינה מבשלת כו' סגיא לה לשפחה אחת בהדי ארחי ופרחי נמי דנפישי איידי דנפיש ביתא שלש אינה מצעת כו' ובהא נמי סגיא לה בהדי ארחי ופרחי דנפישי טפי ע"כ:
גירסת מקצת ספרים שלש אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר ולגירסא זו הא דאמרינן בגמ' הא שארא עבדא מיירי משום מזיגת הכוס וחברותיה וכן פי' רש"י ז"ל וכ"ת הנהו אפילו יושבת בקתדרא נמי כדאיתא בגמרא אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס כו'. ההיא כבר תרגמה רש"י ז"ל דהתם אינו בתורת חיוב אלא דרך עצה טובה להכניס ביניהם אהבה וחיב' אבל הכא שלא הכניסה לו אלא שלש מוזגת לו את הכוס וחברותיה בחיוב. והא דאמרינן במסכת נדרים [פא ב'] קונם שלא אמזוג לו את הכוס אינו צריך להפר דאלמא משעבדא ליה מיירי כשלא הכניסה לו אלא שלש שפחות ומ"מ קשה שהרי בירושלמי [ה"ו] אמרו רב הונא אמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות לו דברים של יחוד סכה לו את גופו ומרחצת לו את רגליו ומוזגת לו את הכוס ויש דוחין דהתם כפייה בדברים קאמר ולא נהירא. והנכון כגירסת הספרים דגרסי שלש אינה מצעת לו את המטה ותו לא וכי אמרינן בגמרא הא שארא עבדא היינו משום עושה בצמר ומזיגת הכוס ובארבע יושבת בקתדרא שאינה עושה בצמר אבל מוזגת לו את הכוס וחברותיה בחיוב ואם נדרה עליהם אינו צריך להפר וכן עיקר. ויש נוסחאות דגרסי במתניתין להדיא אינה מצעת את המטה אבל עושה בצמר ולא נהירא כיון דתני מה שאינה עושה ממילא שמעינן דשארא עבדא והכי רהטה כולה רישא דמתניתין דלא פירש גבי שפחות אלא מאי דלא עבדא. ומיהו עדיין קשיא דאילו במתניתין תנן בהדיא דשלש אינה מצעת לו המטה ואלו בגמרא פירשו דאפי' בארבע מצעת לו את המטה ופרישנא השתא דההיא נמי בחיוב וכפשטיה דירוש' וי"ל בזה כדפי' רש"י דהתם אינו אלא הצעת לבדין בעלמא ועוד דהתם במטה שלו בלחוד וכדקתני מצעת לו ואילו הכא מיירי בשאר תקון המטה ובכל המטות שבבית דכל היכא דקתני מתניתין שחייבת להצעת המטה לא מטתו לבדו אלא ה"ה לכל הסמוכין עליו וכדמוכח בגמרא כדבעיא לפרושי עלה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שלש אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר אבל שאר צרכים קטנים שבבית שאין בהם טורח כל כך כגון ליתן תבן לפני בהמה היא עושה וכיון שהכניסה לו ארבעה אינה עושה לו שום דבר ויושבת בקתדרא אבל מזיגה ורחיצה אכתי עבדא כדאמרינן בגמרא. ע"כ. ובמהדורא בתרא פי' בענין אחר:
ארבעה יושבת בקתדרא הא פרישנא לעיל דמהכא משמע דאפי' לר"ל דפליג אדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת וכו'. וקסבר ר"ל מעשה ידיה עיקר לאו למימרא שיהא הוא יכול לומר איני נוטל מעשה ידיך ואיני זנך דא"כ אפילו הכניסה לו מאה שפחות היאך תפטר מעשה ידיה והלא הרשות בידו שלא לזונה אא"כ נותנת לו מעשה ידיה אלא ודאי ר"ל לא אתא אלא לאפוקי מדר"ה למימר דאינה וכו' ואף מעשה ידיה עיקר סבירא ליה ותקנות קבועות הן ואינן תלויות זו בזו ובין היא ובין הוא אין יכולין לבטל. והשתא דאתינן להכי היינו טעמא דכי הכניסה לו ארבע שפחות יושבת בקתדרא דאע"ג דמדינא נמי מעשה ידיהן דבעל לפי שהאשה עולה ואינה יורדת כיון שהיא חשובה שמכנסת לו ארבע שפחות ראויה היא ליפטר וכדאמרינן נמי בגמרא שה"ה כשראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה כלומר שראויה להכניס שכן בבני משפחתה שהן מכניסות ואינן עושות מלאכה והיא עולה עמו ומסתברא דה"ה הכניסה לו כספים דמי ארבע שפחות:
רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות וכו'. פירשו רבותי שאינו כופה לעשות השיעור הנזכר לקמן אלא שתעשה כמו שתרצה ובלבד שלא תהא בטלה ומיהו מה שעושה דבעל הוי דלא עדיף מהעדפה שעל ידי הדחק דהוי דבעל אע"ג דעבדה מרצונה שלא בחיוב ויש לדחות דשאני העדפה דכיון שהיא מחוייבת לעשות לו עיקר מעשה ידיה עשו את הטפל כעיקר וזיכו לו העדפתה אבל בזו דמשורת הדין היא פטורה מן העיקר ואינה עושה אלא כדי שלא תבא לידי זמה מה שעושה עושה לעצמה כנ"ל. והלכה כרבי אליעזר כדאיתא בגמרא. הריטב"א:
ותלמיד הרשב"א כתב כפירוש רבותינו והקשה אמאי לא פליג רבי אליעזר ברישא דקתני שלש אינה מצעת את המטה ואינה עושה בצמר ואמאי נטר לה עד סיפא ותירץ כיון דטעמא דרבי אליעזר משום בטלה לא מצי פליג ברישא דהתם אע"פ שהיא פטורה משבעה מיני גופי מלאכות עדיין נשאר לה שהיא עושה מלאכות קטנות שלא הוצרכו חכמים למנותן הלכך אזיל טעמא דבטלה אבל השתא דקתני יושבת בקתדרא דמשמע שאינה עושה כלום ואפילו מלאכות קטנות ואדר' לילך בשליחותו מבית לעליה איכא טעמא דבטלה ומ"ה פליג רבי אליעזר דאפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר. ע"כ:
גמרא טוחנת ס"ד אע"ג דדרך התנא לשנות כן וכדקתני נמי בעלמא אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה מ"מ הכא דנחית תנא לאשמועינן מלאכות שהיא עושה הוה ליה למידק בלישניה:
וז"ל הריטב"א ז"ל טוחנת ס"ד פרש"י ז"ל דטוחנת משמע שהיא טוחנת בידיה ופרקינן אימא מטחנת אע"ג דהתם תנן אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה ולא דייקי' עלה הכי משום דהתם לא נחתינן בה משום מלאכת טחינה אבל הכא דנחית תנא לפרושי מלאכות שהיא חייבת אית ליה לתנא למידק בלישניה כן פירשו בתוספות. ע"כ:
טוחנת ס"ד כלומר וכי תעלה על דעתך שהיא עצמה חייבת לסבב במרוצה סביב הריחים כמו הבהמה שעבוד כזה ודאי לא נתחייבה אלא אומר מטחנת כלומר טורחת בטחינה ומחמרת אחר החמור המסבב את הריחים ואי בעית אימא טוחנת ממש ומשכחת לה במקום שטוחני' בריחים של יד דכיון שדרך בני אדם לסבב הריחים ביד משועבדת היא לו בכך. תלמידי ה"ר יונה ז"ל.
ורש"י ז"ל לא פירש כן שכתב ז"ל טוחנת ס"ד. המים מגלגלין האופן וטוחן דוק ותשכח:
הא דתני ר' חייא אין אשה אלא ליופי פירשו בתוספות שלא בא אלא למעט מלאכות שמכחישין יפיה כגון אופה ומבשלת ומניקה הא שארא עבדא שלא תבא לידי זמה. הריטב"א ז"ל.
ולשון התוספות שלנו אינו כן אלא קא מסיימי לומר דאעושה בצמר לא פליג דמעשה ידיה תחת מזונות:
לימא מתניתין דלא כב"ש דתניא נדרה שלא להניק כו'. קשיא לי האי נודרת היכי דמיא אי בנודרת ממש שלא להניק אינו נדר דאין הנדרים חלין על דבר שאין בו ממש דכל שלא אעשה או אעשה דבר שאין בו ממש הוא ועוד דאין נדר אלא באוסר חפצא אנפשי' ואי באוסרת על נפשה פירות אם תניק לב"ה נמי תניק ויפר לה משום נדרי ענוי נפש ואי אסרה הנאת הנקה על בעלה הא תניא [נדרים לח א'] המודר הנאה מחבירו זן את אשתו ובניו ובנותיו ואמרינן עלה ואע"פ שחייב במזונותיהן וי"ל מאי נודרת נשבעת ולא דק וראייתם שאמרו [שם ח א'] האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל. עי"ל דבנודרת ממש ואוסרת הנאת הנקתה על בעלה והא דתנן הזן את בניו התם בזן מדעת עצמו ומשום דאינו אלא כמבריח ארי מנכסיו וגרמת הנאה בלחוד אבל הכא בדיני כפייה איירי' וכדתניא ב"ה אומר כופה ומניקתו ובכי הא ודאי אסור דהתם הא משמע דאפילו בזן מדעת המודר ובשליחותו אסור משום דשליחותיה קא עביד וכדמוכח התם בר"פ אין בין המודר וכ"ש הכא שהבעל כופה להניק ולהאי טעמא הכא נמי אילו רצתה להניק מדעת עצמה מותר והא דקתני שומטת דד מפיו אילו רצה הבעל לכופה קאמר.
וב"ה אומר כופה ומניקתו כלומר ואינו צריך להפר דבמידי דמשעבדא ליה לבעל אינה יכולה לאסור עליו וכדתנן [שם סה א'] קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ולב"ה אפילו קיים לה הוא דאמר לה אי דנדרת מדידך היית אינו צריך להפר משום דכיון דהנדר אינו כלום אין קיומו אלא על מילי דכדי. הרשב"א ז"ל:
והריטב"א ז"ל כ' וז"ל לימא מתניתין דלא כב"ש נדרה שלא להניק כו'. לפי' לאו דוקא נדרה שלא להניק דהא נדרי איסור איסור חפצא נינהו ולא חיילי באעשה ולא אעשה אלא משכחת לה כגון שאסרה על בעלה דדיה להנאת חלבה. ומיהו ק"ל למאי דדחי' בסמוך דאפילו תימא ב"ש והכא משום דקיים לה איהו והוא נתן אצבע בין שיניה אמאי שומטת דד מפיו דהא כיון דמודו ב"ש דהיא משעבדא ליה לא חייל נדרה והויא לה כאומרת הנאת תשמישי עליך שכופה ומשמשתו ואע"ג דשמע וקיים לה בתר הכי דכשהוציאה נדרה מפיה לא היה כח בידה לאסרה עליו וי"ל דלתירוצא דלקמן סבירא לן שנדרה שלא תאכל פרי ידוע אם תניק את בנה דהא ודאי חייל נדרה אאותו פרי אם תניק ולב"ש דאמרי כיון דקיים לה איהו הוא נתן אצבע בין שיניה שומטת דד מפיו כדי שלא תאסר בפרי ההוא ולב"ה היא נותנת אצבע בין שיניה ומניקה את בנה ותהא אסורה באותו פרי או תצא בלא כתובה ע"כ. ואזלי בתר שטתייהו ז"ל דכתבו לעיל קונם שאני עושה לפיך כך הגירסא ולא גרסי שאיני עושה שאין הקונם חל על לא אעשה דקונם איסור חפצא הוא כך כתבו הרא"ש והריטב"א לעיל אבל התוספות ז"ל כתבו לעיל דשפיר גרסינן שאיני ולא הוי דבר שאין בו ממש דהכי נמי תנן בפרק בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר והילכך לדידהו עיקר קושיא ליתא ותירוצא לקמן פירשו לה בענין אחר וכדבעינן למכתב בס"ד:
שומטת דד מפיו דס"ל דאין חייבת להניק את בנה וכיון שאינה משועבדת לבעל בכך חל האיסור ולפי' שומטת דד מפיו מיד שאין מאכילין את הקטן בידים דברים האסורים ובה"א כופה ומניקתו דס"ל משועבדת היא להניק את בנה ולא חל האיסור. תלמידי ה"ר יונה ז"ל.
וכתב תלמיד הרשב"א שומטת דד וכו'. ה"ה דהוה מצי למתני ב"ש אומר' אינו יכול להפר אלא משום דקא בעי למתני ב"ה אומרים כופה ומניקתו נקט איהו נמי לישנא דכפייה. ע"כ:
נתגרשה אינו כופה יש שפירשו דאפילו בשלא נדרה אינו כופה גרושתו שתניק לו בנה אפילו בשכר כל שאינו מכירה והא דאמרינן לקמן במניקה שמת בעלה שחייב להניקו עד כ"ד חדש ואסורה להנשא מפני כן ולא מפליגינן בין מכירה לשאינו מכירה דוקא נקטינן התם אלמנה דכיון שמת בעלה ליכא דמסמסא ליה בביעי וחלבא אבל גרושה כיון שהבעל קיים הרי הוא נזהר בו וממסמס ליה וכדרך שאמרו באשה שהיא תחת בעלה במסכת יבמות וכן דעת רבינו שמשון ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם.
אבל ר"ת ז"ל כתב דאפילו בגרושה נמי אסורה להנשא עד כ"ד חדש כי אע"פ שהבעל קיים כיון שהיא באיבה עמו ואינה רגילה בו ואם נשאת אסורה לדור עמו במבוי ולתבוע ממנו שום תביעה כדאיתא בפרק שני כשנאבד חלבה בושה לתבוע לו צרכיו וליכא דמסמסא ליה בביעי וכן פסק רב אחא בשאלתות שלו והכין משמע ביבמות [מב א'] בהא דאמרינן שלא ישא אדם מניקת חבירו ומעוברת חבירו וכי היכי דמעוברת חבירו לא ישא אפילו בגרושה ה"ה למינקת ולא עוד אלא דבמעוברת גופה איתמרו התם תרי טעמי חדא משום דיחסא דעובר וחדא משום חלבא וכי היכי דטעמא דדיחסא איתיה בגרושה ה"ה לטעמא דחלבא והא דהכא ארישא קאי דכיון דנדרה אין לו לכופה דתיתסר בפירי דעלמא אלא כשהתינוק מכירה כיון שנדרה בעודה תחתיו שאילו נדרה לאחרי כן כדי שתוכל להנשא קנסינן לה שלא תוכל להנשא שאם לא כן בטלת תקנת חכמים. הריטב"א ז"ל.
אבל ה"ר יונה ז"ל כתב כדעת ה"ר שמשון ז"ל וז"ל נתגרשה אינו כופה כו'. מלתא באנפא נפשא הוא ור"ל אם גירש את אשתו אינו יכול לכופה להניק את בנה ואפילו בשכר ואם היה מכירה ואינו רוצה לינק מאחרת נותן לה שכרה וכופין אותה להניקו מפני הסכנה ע"כ. וכן כתב רש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל ואם היה בנה מכירה שאינו רוצה לינק מאשה אחרת אלא ממנה נותן לה שכרה כשאר אשה אחרת דעלמא וכופה ומניקתו אע"ג דלא משעבדא ליה משנתגרשה וכל כך למה מפני הסכנה שלו והא דקתני נתגרשה לאו אנדרא קא מהדר ע"כ:
וכן כתב ר' ישעיה מטראני ז"ל וז"ל ואם היה מכירה כופה ומניקתו מפני הסכנה ומעלה לה שכרה ודוקא גרושה אבל אלמנה חייבת להניק את בנה בלי שכר כמו שהיתה עושה בחיי בעלה מ"ה אסורה להנשא עד כ"ד חדש והיתומים כופין אותה להניק ואין מעלין לה שכר הנקה כי אם נזונת מהם מזונות מרווחים ופוחתין לה ממעשה ידיה כדין מניקה בחיי בעלה שאותו השעבוד שהיה מוטל עליה להניק את בנה בחיי בעלה מוטל עליה אף לאחר מיתתו.
ורב צמח זצק"ל כתב שגם האלמנה מעלין לה שכר הנקה ואינו נ"ל אבל כשגרשה אדרבה פקע שעבודו מעליה ואינו כופה אותה אף אם מכירה ובשכר. וגרושה מניקה כיון שאין מוטל עליה להניק את בנה היא רשאה להנשא מיד ואינה צריכה להמתין כי אם שלשה חדשים אך אם היה מכירה. כלל אומר המשועבדת לינק אינה רשאה להנשא עד כ"ד חדש ושאינה משועבדת לינק היא רשאה להנשא מיד ומ"ה אמרי' לקמן מניקה שמת בעלה בתוך כ"ד חדש ולא קתני מניקה סתם למימר דדוקא שמת בעלה אבל אם נתגרשה אינה צריכה להמתין ובפרק החולץ דאמרינן סתם לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו דמשמע אף גרושה הא אמרינן התם ותתבעינהו ליורשים דאלמא לא מיירי אלא באלמנה אבל בגרושה כיון שהיא יכולה להשליך בנה לבעלה למה היא צריכה להמתין אך אם היה מכירה שב"ד כופין אותה מפני סכנת הולד ע"כ. ואיכא למידק כיון דהא דקתני נתגרשה הויא מילתא באפי נפשה למה ליה לאייתוייה בלאו הכי נמי קאמר שפיר דמתניתין דלא כבית שמאי. וי"ל דאי לא הוה מייתי סיפא הוה אמינא דב"ש וב"ה במכירה מיירו וכגון שנתגרשה דלא משעבדא ליה ומתני' לעולם אפילו כבית שמאי:
ואם היה מכירה פי' המורה שאינו רוצה לינק מאשה אחרת ואינו נראה לי דא"כ אמאי בעינן ועד כמה ופליגי אמוראי בשיעורא לכשנראה שאינו רוצה לינק מאשה אחרת אז נכוף אותה ועוד ההיא דאותבוה בדרא דנשי מה צורך בבדיקה זו נבדוק ונראה אם יונק מאשה אחרת מ"ה נ"ל שאע"פ שהוא יונק מנשים אחרות אם הוא מכיר את אמו כופין אותה שכיון שהוא מכירה אם תניחנו תקשה לו פרידת אמו ומסתכן ומ"ה בעי ועד כמה שבכמה זמן יוכל התינוק להכיר את אמו שיסתכן בפרידתה וגם בבדיקה חוזרת הנער על כל הנשים לראות אם יכיר את אמו ואילו כפי' המורה כיון שלא היה יונק מאשה אחרת מה לו לומר הוה קא מסוי לאפה אלא ודאי יונק היה מהן ואפ"ה מפני שהיה מכיר את אמו כפו אותה. והלשון מוכיח דקאמר אם היה מכירה ולא קאמר ואם היה יונק אלא ממנה. ר' ישעיה מטראני ז"ל:
ותלמידי ה"ר יונה ז"ל אזלי בשיטת רש"י וז"ל בן כמה הוא מכירה ואסיקנא בן חמשים כלומר מחמשים יום ואילך הוא ראוי להכיר וצריך לבדוק אם מכירה אם לא ואם מכירה אז כופין אותה ואם לאו לאו אבל פחות מחמשים יום לא חיישינן להכי והרי הוא בחזקת שאינו מכירה כל זמן שלא יתברר לנו אבל אם יתברר לנו שמכירה כופין אותה להניק אחר שיש סכנה בדבר ע"כ:
אפילו תימא ב"ש הב"ע כגון כו'. הקשו בתוספות כיון דהשתא ס"ל דקסברי ב"ש שהיא משועבדת לו להניק את בנו היכי מציא נדרה שלא להניקו הא משעבדא ליה ופי' בתוס' דמיירי כגון שאסרה הנאת הנקה על עצמה שהיא נהנה בהנקה כדאמרינן לקמן היא אומרת להניק שומעין לה משום צער דידה ומיהו הרמב"ם פי' בפרק כ"א מה' אישות דהיינו צער פרישת הולד וכיון שכן הוה שייך לה הנאה בהנקה אבל בפרק ר' אליעזר דמילה [קלה א'] אמרינן נמי דבן שמונה חי דאמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה אלמא שיש לה הנאה בהנקה והנאה זו מציא שפיר למיסר אנפשה אבל אי אסרה הנאת יניקתה עליו אין הנדר חל כיון דמשעבדא ליה. ואם תאמר אם כן היכי פליגי בית שמאי ובית הלל אי כופה ומניקתו אי לא והא כיון דאסרה עלה הנאת יניקתו לא מציא להניק אליבא דכ"ע ותירצו בתוספות דלאו דוקא כופה ומניקתו קאמר ושומטת דד מפיו אלא בהכי פליגי דב"ש סברי דהוא נותן אצבע בין שיניה ואינו כופה לשכור מינקת וב"ה סברי דהיא נתנה אצבע וכו' וכופה שתשכור לו מינקת או תצא בלא כתובה.
ואין להקשות דלמה לי לאוקמה פלוגתייהו בהוא נתן אצבע ובהיא נתן לימא כי קאמר בית שמאי כגון שאסרה הנאת הנקה על עצמה ולהכי קאמרי בית שמאי שומטת דד מפיו דיש לומר דאם כן מאי טעמייהו דבית שמאי ואפשר דלהכי כתב רש"י הב"ע. ברייתא. פי' דכולה ברייתא בעינן לתרוצה ואי אפשר לתרוצה אלא בכה"ג ועוד בעי ליישב לשון הכא במאי עסקינן דלא שייך לשון עסקינן אלא עלה דשקלא וטריא ונדחק רש"י וכתב דאברייתא קאי ומשום דהויא ברייתא הויא ליה בשקלא וטריא דידן ודוחק:
והרא"ש ז"ל תירץ דמיירי כגון אמרה יאסרו פירות עולם עלי אם אניק את בנו וקיים לה איהו ב"ש סברי איהו נתן אצבע בין שיניה ושומטת דד מפיו ולא יהו פירות אסורין עליה ואם רוצה לגרשה יתן לה כתובה שהרי פשע במה שקיים לה וב"ה סברי דהיא פשעה וכופה ומניקתו ויהיו הפירות אסורין עליה (וכופה ומניקתו) ואם אינה רוצה להניק יגרשנה בלא כתובה. ע"כ. וכן תירץ הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל.
ורש"י ז"ל במהדורא קמא תירץ עיקר קושיין בדרך ברור ופשוט כדרכו ז"ל שכתב וז"ל וקיים לה איהו שלא הפר לה כלום ביום שמעו וקסברי ב"ה הוא נותן אצבע בין שיניה כלומר דומה כאילו הוא הדירה מלהניק ואזיל ליה שעבודיה לפיכך תשמוט דד מפיו וב"ה סברי היא נתנה ואין שומעין לה להפקיע שעבוד בעלה ע"כ. ואפשר דהתוספות דחיקא להו לפרושי הכין דאי אין כאן נדר משום דמשעבדא ליה מאי מהניא שתיקתו פשיטא דכל שאינו צריך להפר שהוא שותק:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל הכא במאי עסקינן כשקיים לה איהו פירשו המפרשים ששתק לה ביום שמעו. ותימה הוא דכיון שאין נדרה נדר דהא משעבדא ליה שתיקתו מאי מהניא דכל שאינו צריך להפר היינו שותק ויש לי לדחוק לפי פירושם בשסבור שהוא נדר ושתק על מנת לקיים ואין לזה טעם אלא נראה כשקיים לה כשאמר לה בפי' אי לא נדרת מדירך אני א"נ במקיים לה בפי' ואומר מקיימו אני ואפילו הכי לב"ה כופה ומניקתו דכיון דעיקר נדרה לא חל אין זה קיום שאין קיום במקום שאין נדר. ע"כ:
ונפלגו בכתובה דעלמא כגון שנדרה בנזירה וקיים לה הוא אבל בנדרה שלא להניק לב"ה לא מפסדה כתובתה דהא קיומו אינו קיום ואינה אסורה להניק ולמה תפסיד כתובתה. הרשב"א ז"ל. וכן פרש"י ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא. ונפלגו בכתובה דעלמא כיון דלא שמעינן מפלוגתייהו אלא למר הוא נותן ולמר היא נתנה מאי איריא דפליגי במניקה נשמעינן האי פלוגתא היכא דנדרה איהי בנזירות או בדבר אחר קשה ומקיים לה איהו אם יש לה כתובה אם לאו למר כטעמיה ולמר כטעמיה כדפליגי בהא נמי רבי מאיר ור' אלעזר בפרק המדיר אלא ש"מ הנקה אצטריכא לאורויי להו אם היא משועבדת לו להניק את בנה אם לאו. ועוד תניא בהדיא דאף על גב דלא נדרה קאמר בית שמאי אינה מניקה ע"כ:
ואיכא למידק בעיקר שמעתין טובא חדא מאי קא מתמה לימא מתני' דלא כב"ש ויהיה כן הרי ב"ש במקום ב"ה אינה משנה וכ"ש דהך מתני' אתיא דלא כר' חייא וכדאמרינן לעיל מתני' דלא כר' חייא ולא מתמהינן ולא מידי. ועוד אי פליגי ב"ש וב"ה אי משועבדת האשה להניק אי לא למה להו לאפלוגי בענין נדר ונפלגו להדיא בהנקה ולימא ב"ש אומר' אינה מניקה וב"ה אומרים מניקה וכדפריך בכיוצא בזה ונפלגו בכתובה. ועוד למה ליה סיפא נתגרשה ואינו כופה דלא שייך מידי לענין קושיין דלכ"ע הכי הוא דינא ואף על גב דתריצנא לה לעיל מתרצא שפיר. ועוד כיון דידע הא דתניא להדיא ב"ש אומרים אינה מניקה למה ליה לאהדורי בתר ברייתא סתמא דסביל פירושיה ה"ל לאתויי מיד הא דתניא להדיא ואפשר דאגב בעי לפרושי אידך ברייתא דבהכי פליגי והכין אורחא דתלמודא ודוחק. ועוד מאי קאמר אלא מחוורתא מתני' דלא כב"ש פשיטא ולא היה צריך הדבר לאומרו. ועוד דמעיקרא דחיקא ליה למימר הכי וכדאמר לימא מתני' דלא כב"ש ושוב קאמר דהיינו מחוורתא. ועוד אמאי לא אוקימנא דבהכי פליגי ב"ש וב"ה אי קונמות מפקיעין מידי שעבוד אי לא והכא כגון שנדרה בקונם ב"ש סברי דמפקיע מידי שעבוד ולהכי שומטת דד מפיו וב"ה סברי אינו מפקיע ולהכי כופה ומניקתו וכדאוקי רב אשי לעיל פלוגתייהו דת"ק ורבי יוחנן בן נורי וכדכתיבנא לעיל. ולזה יש לומר דאי הכי כיון דמשעבדא ליה אלא דמפקיע לה על ידי נדרה אמאי קאמרי ב"ש שומטת דד מפיו יפר לה הבעל דהא הוו להו דברים שבינו לבינה אם כן רבי יוחנן בן נורי אתיא כב"ש ושמואל פסק לעיל כר' יוחנן בן נורי. ועוד אדמפלגי בהנקה לפלגו בקונמות אי מפקיעין מידי שעבוד אי לא ומיהו אינך קושיי בדוכתייהו קיימי.
ונ"ל לתרץ דה"פ דשמעתין לימא מתניתין דלא כב"ש פי' הא קאמרינן לעיל דמתני' פליגא אדר' חייא דתני רבי חייא אין אשה אלא ליופי והילכך היינו דוחקיה דליתי ר' חייא כב"ש ואי הוה אמרינן דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בהנקה בלחוד אבל בשאר מלאכות אפשר דכולהו סבירא להו דמשעבדא א"נ לא משעבדא אינו דוחק דאמר לך רבי חייא אנא דאמרי אפי' כב"ה וע"כ לא פליגי ב"ה אלא בהנקה דהיינו צורך לבנים ואשה לבנים וכדתני איהו גופיה אין אשה אלא לבנים אבל בשאר מלאכות לא משעבדא לכך לא בעי לאתויי מעיקרא מדתניא ב"ש אינה מניקה משום דלא איירי אלא בהנקה אבל מאידך ברייתא דמיירי בנדרה מייתי דאיכא למשמע מינה דלב"ש לא משעבדא לשום מלאכה מהשנויות במשנתנו דאי לא פליגי אלא בהנקה לחוד לפלגו להדיא אי משועבדת להניק אי לא וממילא שמעינן אי חל הנדר אי לא אבל מדמפליגי בנדרה שלא להניק משמע דבהכי פליגי ב"ש סברי דלא משעבדא לשום מלאכה ולהכי אפילו בזו דאיכא למימר דאף על גב דלא משעבדא ליה כופה ומניקתו ולא תחול נדרה שיש בדבר פקוח נפש תדע דבסיפא קתני ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה וכו'. אלמא אף על גב דלא משעבדא ליה כופה ומניקתו הכי נמי הכא קמ"ל דכיון דלא משעבדא ליה שומטת דד מפיו ולא תניקנו שחל הנדר ואי איכא סכנה במילתא ימצאו פתח לנדרה וכל שכן בשאר המלאכות דחל הנדר כיון דאפילו במקום דיש סכנת נפשות חל וב"ה סברי דמשעבדא ליה בכל המלאכות השנויות במשנתנו ולא תימא דוקא בהנקה ומטעמא דכתיבנא אלא בכל המלאכות השנויות משעבדא ליה ולא חל הנדר.
ואם תאמר אכתי לפלגו בהנקה אי משעבדא ליה אי לא דע"כ השתא נמי לא נקט הנקה אלא להודיעך כחן דב"ש דהכי נמי הוה מצי למנקט פלוגתייהו בנדרה שלא לטחון. ויש לומר דאי הוה נקיט ב"ש אומרים אינה מניקה הוה משמע דלא פליגי אלא בחלוקה חדא השנויה במשנתנו אבל בשארא מודו דמשעבדא אבל השתא דנקט לה בנדרה שלא להניק וקאמרי ב"ש שומטת דד מפיו ולא חלקו כלל בין מכירה לשאין מכירה אלמא דלא משעבדא ליה בשום מלאכה סבירא להו ומשום דאיכא סכנת ולד היה אפשר לומר דאף על גב דלא משעבדא ליה בשום מלאכה לא יחול הנדר קא משמע לן דשומטת דד מפיו וכדכתיבנא וב"ה נמי דקאמרי כופה ומניקתו ולא חלקו כלל בין מכירה לשאין מכירה אלמא דמשעבדא ליה בכל המלאכות דכשאין מכירה גריעא טפי הנקה משאר המלאכות שהם תשמישי הבית וצורך גופו של אדם אבל במכירה עדיפא טפי מאידך מלאכות וכיון דפליגי בכל המלאכות מעתה תיקשי היכי אתיא ר' חייא כב"ש ומשני אפילו תימא ב"ש כגון שנדרה וקיים לה איהו כו' פי' ואמר לך ר' חייא דאפילו באסרה הנאת יניקתה עליו קא מפלגי דלא משעבדא ליה ובהוא נתן אצבע והיא נתנה קא מפלגי ולמשנתנו לא פליגי אלא באסרה הנאת הנקה על עצמה וכמו שפירשו בתוספות וכדכתיבנא פריך תלמודא ונפלגו בכתובה וכו' ועוד דתניא כו' אלא מחוורתא מתני' דלא כבית שמאי פי' וב"ש וב"ה בהנקה בלחוד פליגי ורבי חייא אפשר דאתי ככ"ע דבהנקה איהו נמי מודה דמשעבדא ליה ונקט פלוגתייהו בנדרה שלא להניק להודיעך כחן דב"ה דלא חל הנדר כלל וכבר שמעינן בברייתא אחריתי דבהנקה בלחוד קא אמרי ב"ש דאינה מניקה כלל.
וכל זה יש לדקדק מלשונו של רש"י שכתב וז"ל שומטת דד מפיו. לא תניקנו שחל הנדר אלמא לא משעבדא ליה. כופה ומניקתו. דמשעבדא ליה ולא חל הנדר. ע"כ. ומיהו במהדורא קמא כתב וז"ל שומטת דד מפיו אינה מניקתו מדחייל נדרה אלמא דאינה משועבדת לו להניק את בנה כופה ומניקתו קא סברי דמשועבדת לו להניק את בנה ע"כ. ואיברא דמהאי לישנא לא משמע כדפרישנא דבהדיא כתב ז"ל דבהנקה פליגי ומיהו כיון דבמהדורא בתרא השמיט הרב ז"ל ההנקה משמע דחזר ופירש כדפרישנא כנ"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה