כתובות עב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
איכא נועל בפניה אלא לבית האבל מאי נועל בפניה איכא תנא למחר היא מתה ואין כל בריה סופדה ואיכא דאמרי אין כל בריה סופנה תניא היה ר' מאיר אומר מאי דכתיב (קהלת ז, ב) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו מאי והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוניה דקבר יקברוניה דידל ידלוניה דלואי ילווניה דטען יטענוניה:
ואם היה טוען משום דבר אחר רשאי:
מאי דבר אחר אמר רב יהודה אמר שמואל משום בני אדם פרוצין שמצויין שם אמר רב אשי לא אמרן אלא דאיתחזק אבל לא איתחזק לא כל כמיניה:
ואם אמר לה ע"מ שתאמרי:
ותימא אמר רב יהודה אמר שמואל דברים של קלון:
או שתהא ממלאה ומערה לאשפה:
ותיעביד א"ר יהודה אמר שמואל שתמלא ונופצת במתניתא תנא שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה בשלמא לשמואל משום הכי יוציא ויתן כתובה אלא למתניתא מאי נפקא לה מינה תיעביד אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מפני שנראית כשוטה אמר רב כהנא המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור יוציא ויתן כתובה שמשיאה שם רע בשכינותיה תניא נמי הכי המדיר את אשתו שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל נפה וכברה וריחים ותנור ושלא תארוג בגדים נאים לבניו תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכיניו:
מתני' ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו רבי טרפון אומר אף הקולנית ואיזוהי קולנית לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה:
גמ' מאכילתו שאינו מעושר:
היכי דמי אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע לא צריכא דאמרה ליה פלוני כהן תיקן לי את הכרי ואזיל שייליה ואשתכח שיקרא:
ומשמשתו נדה:
היכי דמי אי דידע בה נפרוש אי דלא ידע נסמוך עילוה דא"ר חיננא בר כהנא אמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר (ויקרא טו, כח) וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה לא צריכא דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי את הדם ואזל שייליה ואשתכח שיקרא ואיבעית אימא כדרב יהודה דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה:
ולא קוצה לה חלה:
היכי דמי אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע לא צריכא דאמרה ליה פלוני גבל תיקן לי את העיסה ואזיל שייליה ואשתכח שיקרא:
ונודרת ואינה מקיימת:
דאמר מר בעון נדרים בנים מתים שנאמר (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' ואיזו הן מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו רב נחמן אמר מהכא (ירמיהו ב, ל) לשוא הכיתי את בניכם לשוא על עסקי שוא תניא היה ר"מ אומר כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור וידירנה ידירנה במאי מתקן לה אלא יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה תניא היה ר' יהודה אומר כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפריש אחריה אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה מאן דמתני לה אהא כ"ש אהך אבל מאן דמתני אהך אבל הא זימנין דמקרי ואכיל:
ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע:
ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב (במדבר ה, יח) ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש דאורייתא
רש"י
[עריכה]
איכא נועל בפניה - דלת של שמחה ופיקוח צער:
סופנה - קוברה כשם שלא גמלה חסד כך לא יגמלו עמה:
דיספד - יתן אל לבו שאף הוא יספדוהו ואל ירע לו אם נהג כן:
דידל - הרים קולו בבכי ובמספד:
דלואי - ליוה את המטה מבית האבל לקבר:
שתהא ממלאה ונופצת - לאחר שתשמש וימלא רחמה שכבת זרע תרוץ ברגליה ותנפצנו שלא יקלוט ותתעבר:
ריחיים ותנור - המטלטלין:
מתני' דת יהודית - שנהגו בנות ישראל ואע"ג דלא כתיבא:
וטווה בשוק - בגמרא מפרש:
במדברת בתוך ביתה - מפרש בגמרא:
גמ' היכי דמי - דהאכילתו:
אי דידע - כשאכל:
נפרוש - ולא יאכל:
מנא ידע - מי אמר לו אחרי כן שהוא בא להוציאה:
הוחזקה נדה בשכינותיה - שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה:
בעלה לוקה - אם התרו בו וכי האי גוונא משכחת לה למתני' דלאחר תשמיש הודיעוהו שכינותיו שהוחזקה נדה:
בנים מתים - בפ' במה מדליקין (שבת לב:) יליף מוחבל את מעשה ידיך:
ידירנה - משמע בעצמו קונם עליך דבר פלוני:
יחזור ויקניטנה - אין לו להוציאה אלא כך יתקננה:
בכפיפה - בתוך סל אחד שכשלא ישמר ישכנו אף זה יבא לידי שתקלקלנו:
מאן דמתני לה אהא - דר"י דתני תקנתא אחלה כל שכן אנדרים דלא שכיחי:
דאורייתא היא - ואמאי לא קרי לה דת משה:
אזהרה - מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור א"נ מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש וכן עיקר:
תוספות
[עריכה]
המדיר את אשתו שלא תשאל כו'. תימה דעל כרחך לא מיירי הכא בנדרה היא וקיים לה הוא דהא קתני סיפא וכן היא שנדרה ואיהו לא מצי לאדורה אא"כ תלה בתשמיש וא"כ לשמואל למה יוציא לאלתר ותשאל ותיאסר לב"ה שבת אחת וי"ל דלעולם שלא תלה בתשמיש אלא כגון שאסר על עצמו הנאת שאילתה ואינה יכולה בשביל זה לשאל ולא תשאיל שאסר הנאת כליו שלא תוכל להשאילם:
אי דידע נפרוש. תימה דלוקמה כגון דידע ופרש אבל היא היתה רוצה להאכילו שלא היתה סבורה שהיה יודע ואומר ר"י דמאכילתו משמע שהאכילתו ומדקדק היאך האכילתו ומיהו קשה דדייק נמי הכי אולא קוצה לה חלה ונראה לרשב"א דמה שרצתה להאכילו אינה יוצאה בלא כתובה דיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונעת אותך:
פלוני כהן תיקן כו'. היה יכול לומר דאיכא עדים שהאכילתו דבר שאינו מעושר אלא לא שכיח:
אי דלא ידע נסמוך עילוה. הכא לא מצי לאקשויי אי דלא ידע מנא ידע כדפריך לעיל שהרי יכול לדעת שראה בגדיה אחרי כן מלוכלכים בדם להכי פריך נסמוך עילוה שאומרת שנתלכלכו לה ממקום אחר:
וספרה לה לעצמה. וא"ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה וי"ל דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב"ד בכל שנה שלעולם יוכל למנות כסדר וכן עומר אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות:
יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה. ואם לא שיקניטנה לא ידע מתי תדור שיפר ואע"ג דבעיא היא בפ' נערה המאורסה (נדרים דף עב:) אם בעל מיפר בלא שמיעה או לא לא שיוכל להפר נדרים שתדור מכאן ולהבא דאם כן תפשוט מהכא דאין מיפר בלא שמיעה מדמצריך להקניטה אלא מיירי בנדרים שכבר נדרה ולא שמע אבל הכא היכי יפר דשמא עדיין לא נדרה ולאחר מיכן שמא תדור ותעבור מיד קודם שיפר והא דבעי למפשט מדתניא האומר לאשתו כל נדרים שתדור מכאן עד שאבא ממקום פלוני הרי הן מופרין ר"א אומר מופר לא משום דמיבעיא ליה היכא דלא נדרה תדע מדפשיט מדר"א ואדרבה מדרבנן הו"ל למפשט דקתני וחכ"א אינו מופר אלא ה"ק התם מדר"א נשמע לרבנן דע"כ לא פליגי עליה רבנן אלא בהא דאין יכול להפר קודם שיחול הנדר אבל בהא מודו רבנן דאם כבר חל הנדר דמיפר אע"ג דלא שמע:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ז (עריכה)
יז א מיי' פי"ג מהלכות אישות הלכה יא, טוש"ע י"ד סימן תנ סעיף י בהג"ה:
יח ב מיי' פי"ג שם הל' יג, טור י"ד סימן רלה וטוש"ע אה"ע סימן עד סעיף ו:
יט ג ד ה מיי' שם פי"ד הל' ה וסמג שם, טוש"ע י"ד סי' רלה סעיף ד:
כ ו מיי' פי"ג שם הלכה י, טוש"ע שם סעיף ה:
כא ז ח מיי' פכ"ד מהל' אישות הל' י יא, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' קטו סעיף א:
כב ט מיי' פ"א מהל' איסורי ביאה הלכה כב, טוש"ע שם סעיף ב:
ראשונים נוספים
אמר רב יהודה שתמלאי ותנפצי: מפורש בירושלמי (בפרקין ה"ה) כמעשה ער ואונן, פירש רש"י משום דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. והראב"ד ז"ל פירש: משום איסור השחתת זרע, ונראה לי דלא גרסינן במתניתין ומערה לאשפה, דלרב יהודה אמר שמואל לא שייך ביה לאשפה, אבל למאי דתני במתניתא אתי שפיר.
הא דתניא המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה ריחים ותנור יוציא ויתן כתובה: לשמואל לא יוציא לאלתר קאמר, אלא לאחר שלשים יום. והא דלא קתני בה שתמתין, לפי שלא הוצרכה הברייתא כאן אלא ללמד שעיקר הנדר קשה לה, או ישאל על נדרו או יוציא ויתן כתובה.
וכן היא שנדרה וכו' תצא שלא בכתובה: פירש הראב"ד ז"ל: דמיירי כגון שנדרה היא וקיים לה הוא, וקסבר האי תנא היא נתנה אצבע בין שיניה. ואין נראה כן מדברי רבנו אלפסי ז"ל שפסק כמאן דאמר הוא נותן, ופסק גם כן כהאי ברייתא דתצא שלא בכתובה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' אישות ה"י) כמוהו. ומסתברא לי, דהכא בשנדרה היא ולא קיים לה הוא, ואפילו כמאן דאמר הוא נותן, אלא דאין אלו דברים שבינו לבינה ולא נדרי עינוי נפש, ולפיכך אינו יכול להפר ותצא שלא בכתובה. ורישא דקתני יוציא ויתן כתובה, ופרישנא לה לשמואל כשנדרה היא וקיים לה הוא, התם כגון שתלתינהו בתשמיש, אבל הכא בדלא תלתינהו בתשמיש, ומשום הכי תני ברישא המדיר משום דבדידיה תלי קיומו של נדר וכאלו הוא המדיר, ובסיפא תני וכן היא שנדרה שאין כאן אלא נדרה אי נמי יש לי לומר לפי מה שכתבתי למעלה, דרישא בשקיים לה בפירוש וסיפא בששתק לה, ולפיכך אם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה, שהיא נתנה, ואף על פי שלא הפר לה משום דמטריד ולא רמי אנפשיה, כן נראה לי.
והא דתניא שלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה: אף על גב דקיימא לן (לעיל סג, ב) דממלאכה לא הויא מורדת אלא כופה בשוט ועושה, שאני הכא דכיון שנדרה ואי אפשר לכופה תצא שלא בכתובה, (עיין מ"מ בהל' אישות פכ"א הל' י).
אי דידע נפרוש דאפילו נתכוונה להאכילו ולא האכילתו בהכי לא תצא בלא כתובה אלא אם האכילתו.
ואי דלא ידע מנא ידע. פירש הראב"ד דאי במודה אינה נאמנת דקיימא לן (לעיל יח, ב) דאין אדם משים עצמו רשע. ואינו מחוור דממונא הוא דהיינו להפסידה כתובתה, והודאת בעל דין כמאה עדים, וטעמא דלא אוקמה במודה, משום דלא בעי לאוקמה במלתא דלא שכיחא.
ומשני: באומרת איש פלוני כהן תקן לי את הכרי ואזיל שייליה ואישתכח שיקרא. ודוקא כשאמרה ביום פלוני, ואתו עדים ואמרי עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו כל אותו היום ולא תקנו, אבל על פי הכחשת הכהן בעצמו, אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא. ובירושלמי נמי מפורש כן דגרסינן התם (בפרקין ה"ו, ע"ש) וכולהון בעדים, פלוני כהן עשר לי, פלוני ראה כתמי, פלוני קצה לי חלתי, פלוני חכם התיר לי נדרי, בדקין כולהון ולא משכחן (עיין ר"ן וריטב"א).
אי דלא ידע נסמוך עליה דכתיב (ויקרא טו, כח) וספרה לה: מדאמר בהני אחריני אי דלא ידע מנא ידע, וגבי נדה קאמר נסמוך עליה, מינה דבשאר איסורין היא אינה נאמנת וכדמשמע נמי מדאמרינן בפסחים (ד, א, וע"ש במאירי) גבי הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים וקטנים ועבדים, מאי טעמא כיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן, אלמא בשל תורה אין נשים נאמנות, וליתא, אלא אשה כאיש לכל איסורין שבתורה ומעשים בכל יום שסומכים עליהן בנקור ומליחה ועל החלב ועל מצה בפסח וכיוצא בזה הרבה. ועוד נראה לי להביא ראיה מדאמרינן בסמוך, תניא היה ר' מאיר אומר כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפריש אחריה, דאלמא הא סתמא סומך עליה ואף על פי שהניח בידה ודאי טבל, והתם איכא למימר דמאי דקאמר הימנינהו בדרבנן אקטנים קאי ולא אנשים ודאמרינן בירושלמי לית כאן נשים אשגרותי לישן הוא. אי נמי, לפי שהן עצלניות וטרחות בדיקת חמץ וסדקין מרובה, איכא למיחש דילמא סומכות לומר אין כאן חמץ ובודקות קל וכדאיתא בירושלמי (פסחים פ"א ה"א), והלכך אי לאו דהימנוה רבנן בדרבנן בכי הא לא היו נאמנות. והא דאמרינן גבי נדה בלחוד אי דלא ידע נסמוך עלוה ולא אמר כן באידך. משום דהתם מפרש קרא בהדיא, וממנה אתה למד לכל שאר האיסורין, , ומאי דקאמר באידך מנא ידע חד טעמא הוא, כלומר אחר שאכל וסמך עליה כדינו מנא ידע שאחר שאכל.
הא דתניא היה ר' מאיר אומר כל היודע באשתו שהיא נודרת יחזור וידירנה. ותריצנא: יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה. קשיא לי למה לי להקניטה, יפר לה מן הסתם, ויאמר לה כל נדרים שנדרת היום הרי הן מופרין כאותה שאמרו שם כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי הרי הן מופרין. דהא קיימא לן דבעל מפר בלא שמיעה, כדמשמע בנדרים פרק נערה המאורסה (עב, ב) וצריך עיון.
והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוני' וכו': כלומר במדה שהוא מודד לבריות בדברים אלו מודדין לו והיינו כמתניתין דתני שאין כל ברי' סופדה ויש שפירשו דספד יספדוני' שיתן אל לבו עניני המיתה כי סוף כל אדם למות וזה באמת מור' ענין הפסוק ואע"פ שאינו ענין למאי דאיירי בה בשמעתין והנכון דתרווייהו איתנהו ויכלול בכלל דבר המקרה הזה. שתהא ממלאה ונופצת פי' רש"י ז"ל שתנפץ השכבת זרע סמוך לתשמיש כדי שלא תקלט ותתעבר וכן פי' בירושלמי במעשה ער ואונן וטעמא יוציא ויתן כתובה פיר' משום דאמרה בעינן חוטרא לידה ומרה לקבור' ואחרים פירשו משום השחתת זרע ומדברי שמואל נראה דלא גרסינן ובירושלמי שתהא ממלאה ומערה דא"כ להכי אוקימתא מאי לאשפה ויש לומר דשפיר גרסינן ליה לאשפה לישנא בעלמא שהיא כאלו נטלת בניה ומטילתם לאשפה. ושלא תשאל פירוש לרב אפשר לפרשה כשאסר עליו תשמיש או נכסיו אם תשאל אבל לשמואל דאמר אפילו בסתם ימתין ליכא למימר הכי וליכא לאוקמי כשנדרה היא וקיים לה הוא דהא מדסיפא כשנדרה רישא כשלא נדרה והנכון דהכא בשאסר כליו על אחרים שלא תוכל להשאילם ואסר עליו כלים של שכינותי' והיא אינה יכולה לשאול כדי שלא תתן מכשול לפניו וסיפא כשנדרה היא שאסרה כלי הבית על שכינותי' וכלי שכינותי' עליה או שנשבעה בכך אם תמצא לומר שאינה יכולה לאסור כלי הבית על אחרים לפי שהם ממונו של בעל ומיהו משכחת לה שיכולה לאסרם כגון שהם מנכסי נדוני' שיש לה זכות בהם להשתמש ושלא ישתמשו בהם אחרים שלא מדעתה וכל א' מהם יכול לאוסרה על אחרים ואין אותם אחרים יכולים לומר בשל חבירך אני משתמש כדאמרינן גבי חצר שאין בה דין חלוקה דהכא אין א' מהם רשאי לכלותם ולא להשתמש בהם אלא לצורכי הבית בלבד ויש בזה כמה שיטות וזה הנכון בעיני וכן פי' לפני רבינו ז"ל:
מתני' אלו יוצאת שלא בכתובה: פי' שאם רצה להוציא תצא שלא בכתובה אבל אין כופין אותו להוציא אם היא אומר שיזהר בה מכאן ואילך שלא תכשילנו וכולה מתני' כשהתרה בה והכי סוגיא במסכת סוטה שהעוברת על דת משה וחברותיה צריכין התראה ואע"ג דמעיקרא משמע דבעיא הוא התם ולא איפשיטא מסקנא דסוגיין אפשיטא התם כדפרישנא התם וכן אמרי' בירושלמי תמן תניא נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה צריכות התראה ואם לא התרה בהם יוציא ויתן כתובה וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם. העוברת על דת משה ויהודית פי' ואפילו לא עברה אלא פעם א' וכיון שהתרה בה דבכמה דוכתי [נקט] העושה כך וכך משום פעם א' העובד כוכבים ומזלות המברך את השם ההוגה את השם באותיותיו והמבזה את רבותיו וכן רבים לאין סוף. הקשה הראב"ד ז"ל משום דת משה ויהודית האיך תצא שלא בכתובה דהא תנינא בשלהי מתני' דגיטין אכלה בשוק גרגרה בשוק מניקת בנה בשוק בכולן ר"מ אמר תצא אמר לו ר"י בן נורי א"כ לה הנחת בת לאברהם אבינו [כו' וקי"ל כר' יוחנן בן נורי וי"ל דהתם קאמר ת"ק תצא וריב"נ אמר אין כופין אותו להוציא שא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו] אבל מודה הוא שאם רצה להוציא שיתן כתובה והנכון דהתם כשעשתה כן בלא התראה ומתני' בהתראה כדפי' והיינו דלא קתני התם האוכלת בשוק והרמב"ם ז"ל אמר שהעוברת על דת יהודית אפילו אם רצה הבעל לקיימה הפסידה כתובתה דמה טעם תקנו רבותינו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא [וכיון שהוא פרוצה ניחא לן שתהא קלה בעיניו להוציאה] ורוב רבותי' חולקין עליו בזה. מאכילתו שאינו מעושר וכו' [כו' כגון הני קתני דה"ה לשאר איסורין כגון שמאכילתו בשר שאינו מנוקר כו'] : פי' כאן דקתני דה"ה לשאר אסורין כגון מאכילתו שאינו מעושר ובשר שאינו מנוקר או שאינו מלוח כדינו וכיוצא בו:
גמרא ה"ד אי דידע לפרוש מכאן משמע דכל שלא האכילתו אינה יוצאת שלא בכתובה כי יכולה לומר משטה הייתי בך וכשיבוא לאכול הייתי מונעת לו והיינו דאמר אי דידע לפרוש והיינו דקתני מאכילתו וכן פי' בתוס' בשם ר"י ז"ל ואחרים פירשו דכל שרצתה להאכילתו יוצאה שלא בכתובה והכא לישנא דמתני' דייקי' היכי קתני מאכילתו והא מסתמא לא משכחת דאי ידע נפרוש:
מנא ידע: פי' רש"י ז"ל מי הודיע אחרי כן שהוא ידע להוציאה וא"ת ולימא ליה כגון שהודית אח"כ ול"ל כדפי' הראב"ד ז"ל דאין אדם נאמן לשים עצמו רשע שאין אומרים כן לענין תשלומי ממון שהמודה לחבירו שגזלו או שחבל בו או שגנב ממונו חייב הוא לשלם ולא אמרו שאין משלם קנס ע"פ עצמו אבל יש לפרש דלא מסתברא לן לאוקמי כשהיא מודה ברשעותה דמלתא דלא שכיחא הוא כגון דאמרה ליה פלוני כהן תקן לי את הכרי ואזל ושייליה ואישתכח שקרא גרסינן בירושלמי וכולהן בעדים פלוני כהן עשר לי פלוני כאן ראה כתמי פלוני כהן קצה לי חלתי פלוני כהן התיר לי את נדרי בדקין כולן ולא משתכחין ע"כ ונחלקו רבותי' בפירוש זה הירושלמי כי יש אומרים שצריך עדים שיכחישה במה שאמרה פלוני כהן עשה לי כך שאמרו עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו כל אותו היום ולא עשה כן אבל ע"פ הכחשת כהן לחוד אינה מפסדת כתובתה בעד א' וכן דעת הרשב"א ומיהו אפי' לפי' זה כהן נאמן כעד אחד בעד אחד מן השוק סגי. ורבינו ז"ל היה אומר זה כהן נאמן עליה כיון דתלת' מלתא בדידיה הא הימנה והוא נאמן להפסידה כתובתה שהרי רגלים לדבר וכמו שאמרו בסמוך גבי משמשתו נדה [שהוא מפסדת כתובתה עפ"י שכנותיה שאומרות שהוחזקה נדה] דביניהן ואע"פ שאין זו עדות ברורה סמכו עליהן לקנסה כיון שרגלים לדבר ובודאי שלשון התלמוד מכריע קצת כפירש זה מדאמרינן ואזל שייליה משמע דבדידיה בלחוד סגי ומה שאמר בירושלמי וכולהן בעדים היינו כלומר שצריך עדים שאמר' לו כן ושאמר הכהן כן כי התלמוד אמר טענתו שהוא טוען שאמרה לו כן ודאזיל שייליה לכהן ואשתכח שיקרא ואמר הירושלמי בזה שצריך לברר וכיון שברר דבריו בהכי סגי ולא אמרי' (עד כאן על כל פנים צריך) לי' ערבך ערבא צריך כך נראה לי וכן דעת הרמב"ם ז"ל:
ומשמשתו נדה היכי דמי אי ידע לפרוש ואי דלא ידע נסמוך עליה: ופירשו בתוספת דהכא לא אמרינן הכי כדלעיל מינה דהכא אפשר ליה למידע כגון שראה כתם בחלוקה והיא אומרת טהורה אני ואותו כתם מעלמא הוא שעברתי בשוק של טבחים וכיוצא בו ופלוני כהן טיהר לי ולהכי פרכינן דלסמוך עליה דרחמנא הימנה כדכתיב וספרה לה ומדלא אמרינן לעיל כי הכא אי דלא ידע לסמוך עלה יש מדקדקין שאין האשה נאמנת באסורין של תורה אלא בנדותה לבד דכתיב וספרה לה ומהתם לא ילפינן דלא סגי בלא"ה כי אי אפשר לבעל לדעת מתי וסתה ושלמו ימי ספורן שלה אלא על פיה ואי לא תאמינה בטלה מצות פריה ורביה והיינו דאמרינן בפ"ק דפסחים הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים ואפילו עבדים ואפילו קטנים ופרישנא טעמא דכיון דבדיקת חמץ דרבנן הוא המנוה רבנן בדרבנן הא אלו הוי דאורייתא לא הוה מהימנא ואין זה נכון שכל מקום שהאמינה עד אחד באסורין האשה כאיש וכ"ש בעניני הבית המוטלים עליה דמעשים בכל יום שסומכין עליה בנקור הבשר ומליחתו ועל מצה בפסח וכיוצא בהם הרבה וההיא דפסחים כבר אמר בירושלמי לית כאן נשים או אית כאן נשים ומתוך שהן עצלנות בודקת כל שהוא כלומר שלא יבדקו כראוי מפני הטורח לראות חורין או סדקין ומה שלא אמר לעיל נסמוך עליה כי הכא משום דגבי נדה כתיב קרא בהדיא וממנו אלו למדים לכל אסורין לכך סתם התלמוד לשונו לומר מנא ידע והכל ענין אחד דע"כ ה"ק כיון שכבר אכל וסמיך עליה כדינו מנא ידע שהרי אין לו לחקור אחריה כי היא נאמנת לו ולא עד אלא שאלו היה הדין נותן שלא יהא מאמינה לא היה לנו לקונסה בכתובתה דאדרבה הוא עשה שלא כדין שאכל ע"פ ומימר אמרה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אלא ודאי זאת נראה לי ראייה ברורה שהיא נאמנת ולקמן אמרו עוד היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפרוש אחריה אלמא כל שאינה חשודה א"צ להפריש אחריה וזו ג"כ ראייה ברורה כך נראה לי וכן פסקו הגאוני' וכן פי' בתוס' ע"כ:
הוחזקה נדה בשכנותיה: פירש רש"י ז"ל שראוה לובשת בגדי נדתה ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה בעלה לוקה עליה אם התרה בו וכהאי גוונא משכחת לה למתני' דלאחר תשמיש הודיעוהו שכנותיה שהוחזקה נדה:
תניא ר' מאיר אומר היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור וידרנה : ופירש הקונטרס כדי שתדיר בפניו ויפר לה פירש רש"י ז"ל שאין לו להוציא אלא כך התקנה ולפי זה מתני' דלא כר"מ והאי סתמא דמתני' לאו ר' מאיר היא ותמיה מלתא דלא מפרש לה תלמודא כדאמרינן בעלמא מתני' דלא כר"מ היא דתניא ועוד והלא לר"מ אפילו בנודרת ומקיימת יכול להוציאה מפני שהיא נתנה אצבע בין שיניה וכדאסיקנא בשמעתא דלעיל וליכא למימר דהכא בנדרים שאין בהם עינוי נפש הא קתני יפר. וי"א דלא גרסי' הכא ר"מ אלא ר' יהודה דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה כדאמרי' לעיל וכדאשכחן ברובא דנסחי דגרסי' באידך ברייתא ר' יהודא ואחרים פי' דלעולם ר"מ היא ואלו רצה להוציא' הכי נמי שיוצאה בלא כתובה כסתם מתני' דההיא דברי הכל היא ומתני מיירי במי שאינה רוצה להוציאה לפי שיש לו טפול ממנה או כיוצא בו אמר ר"מ כיצד יוכל לתקן שידור עמה ואמרו חכמים שאין זו תקנה גמורה אבל לכ"ע מצוה להוציאה ואיכא למידק ולמה יקניטנה וידירנה יאמר לה כל נדרים שתדור מכאן ואילך יהיו מופרין ואת"ל דר"מ לית ליה כר"א אלא כרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין הבעל מפר קודם שתדור מ"מ יאמר לה בכל יום כל נדרים שנדרת יהיו מופרין דהא ק"ל התם בפרק ר"א שהבעל מפר נדרים שכבר נדרה אע"פ שלא שמע ומורינו ז"ל היה מתרץ שלא נצרכה תקנתו של ר"מ אלא לנדרים שצריכין חכם וה"ק יחזיר ויקניטנה כדי שתדור בפניו ומה שיכול הוא להפר יפר ומה שאינו יכול להפר יפר ע"י חכם ולא נתיישב לי כי מה שיפר ע"י חכם לא סגיא שלא מדעתה ומאן לימא לן שלא תחזור ותדור אח"כ דבשלמ' במה שיפר הוא הרי הוא מפר אע"פ שלא שמעה ויותר נראה לומר שלהפר אחר נדרה טורח גדול הוא וכל שעה צריך לעשות כן שמא תעבור על נדרה קודם הפרה ודלמא משתלי נמי ולא יפר לכן תקן ר"מ שיעשה בענין שתדור בפניו כל נדרים שרגילה לדור ויפר לה שלא מדעתה וכיון שכן שוב לא תחזור ותידור ואע"פ שלפי דעת' עוברת על נדרה ובעי סליחה כדאיתא התם וכמו שנתכוון לאכול בשר טריפה ועלה בידו בשר כשר מ"מ אין בעון זה בנים מתים ומוטב שתאכל בשר מיתו' שחוטות ולא תאכל בשר טריפות ואמרו לו חכמים אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת כי הרגיל בנדרים דרכו לידור ולחזור ולידור באותו ענין עצמו כך נ"ל:
ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה : פירש רש"י מדכתיב ופרע מכלל דמעיקרא מכוסה היתה ועוד דכיון דאמרה תורה לפרוע האשה כדי לנוולה מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה:
הלכך יכול להפר שאין לך דברים שבינו לבינה גדול מזה:
בשלמא לבית המשתה איכא נועל בפניה אלא לבית האבל מאי נועל בפניה איכא תנא למחר היא מתה ואין כל אדם סופדה דתניא ר"מ אומר מ"ד טוב ללכת אל בית אבל וגו' והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספדוני' דיקבר יקברוני' דלואי ילוויני' דיטעון יטענוני':
ואם היה טוען וכו' מאי ד"א אר"י א"ש משום בני [אדם] פריצי שמצויין שם א"ר אשי ל"א אלא דאיתחזק הא לא אתחזק לאו כל כמיניה:
אמר לה ע"מ שתאמרי לאיש פ' מה שאמרתי לך או מה שאמרת לי או שתהא ממלאה ומערה לאשפות יוציא ויתן כתובה. ותימא. אר"י א"ש דברים של קלון פי' שהאשה מדברת עם בעלה בשעת תשמיש (וזה ע"מ שנ"ה על הנדר שנדר ע"מ שתאמר או ממלאכה וכו') ותיעבד אר"י א"ש שתמלאי ותנפצי פי' בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר ובמתניתא תאנא שתמלא עשרה כדים מים ותערה לאשפות מפני שנראית כשוטה:
אמר ר"כ המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחים ותנור יוציא ויתן כתובה מפני שמשיאה ש"ר בשכינותה וכן היא שנדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחים ותנור ושלא תארוג בגדים נאים לבנה תצא שלא בכתובה מפני שמשיאתו ש"ר בשכיניו. (לפי המסקנא אם נדרה היא נדרי עינוי נפש שהבעל יכול להפר כגון שנדרה שלא לטעום פרי פ' ושלא תתקשט בבושם פ' ושמע בעלה וקיים ה"ה כנותן אצבע בין שיניה כאילו הדירה הוא ויוציא ויתן כתובה. אבל אי נדרה שאר נדרים שאינם עינוי נפש כגון שלא תלך לבית אביה או שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה או שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחים ותנור ולא תארוג בגדים נאים לבנה וכיוצא באלו שאין הבעל יכול להפר ה"ה נתנה אצבע בין שיניה ותצא בלא כתובה מיד ואם אלו הנדרים בעינוי נפש כגון שאמרה תשמישך אסור עלי כקונם או יאסרו כל פירות העולם עלי כקונם אם אלך לבית אבא או לבית האבל או אם אעשה כך וכך ושמע בעלה וקיים לה יוציא ויתן כתובה דכיון דתלינהו בעינוי נפש כאילו נדרה בעינוי נפש דמי שהבעל יכול להפר):
מתני' ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית איזה הוא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת ואיזה הוא דת יהודית יוצאה וראשה פרועה וטווה בשוק ומדברת עם כל אדם אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו ר"ט אומר אף הקולנית איזהו קולנית כל שמדברת בתוך ביתו ושכני' שומעין את קולה:
מאכילתו שאינו מעושר. היכי דמי אי דידע לפרוש ואי דלא ידע מנא ידע ל"צ דא"ל פ' תיקן לי הכרי ואזיל ושייליה ואישתכח שקרא:
ומשמשתו נדה אי דידע לפרוש ואי דלא ידע לסמוך עלויה דאמר ר"ה א"ש מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה פי' והיא נאמן לבעלה לומר טמאה אני וטהורה אני ל"צ דא"ל חכם טהר לי את הדם ואזל ושייליה ואישתכח שקרא ואבע"א כדר"י א"ש דאמר ר"י א"ש הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה פי' אם התרו בו לאחר שהוחזקה ומתני' משכחת לה דלאחר תשמיש הודיעהו שכינתה שהוחזקה נדה שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני:
ולא קוצה לה חלה ה"ד אי דידע לפרוש אי דלא ידע מנא ידע ל"צ דא"ל פ' תיקן לי את העיסה ואזל ושייליה ואשתכח שקרא:
ונודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים פי' ומתני' בשאר נדרים שא"י להוציאה בלא כתובה עליהן ואע"פ שאינו מוציאה בשביל הנדרים אם אינה מקיימת מוציאה בלא כתובה אבל ג' נדרים דתנן לקמן בפירקין אע"פ שמקיימת מוציאה בלא כתובה מפני שאומר אי אפשי באשה נדרנית א"נ יש להעמיד גם באותן ג' נדרים וטעמא דאינה מקיימתן הא לאו הכי לא מצי מפיק לה דמצי מיפר לה ואי לא מיפר לה הוא נותן אצבע בין שיניה דהא אפילו באותן ג' נדרים ונמצאו עליה נדרים תנן ומשום שאין הבעל מיפר בקודמים הא נדרה תחתיו לא משום דמצי מיפר לה ואי לא הפר לה הוא נתן אצבע בין שיניה. וק' לי בעל נמי אם נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה שקובר את בניו ועוד קובר את אשתו דכתיב ואם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך ונ"ל דכ"ש הוא דהשתא האשה שהיא מפסדת דינה ומה שראוי לינתן לה ונשתעבד לה בעת שנשאה קנסינן לה דתצא שלא בכתובה כ"ש בעל דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לה נותן לה דיוציא ויתן כתובה וכן נמי אם מאכילה דברים האסורים או טבל או נבילות וטריפות שתוכל אשתו לתבוע גירושין ממנו ויוציא ויתן כתובה:
ואיזה דת יהודית יוצאה וראשה פרוע פי' דבר שאין בו איסור אלא שהנשים נוהגות בו דרך צניעות. ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר"י אזהרה לבנ"י שלא יצאו בפריעת הראש מדכתיב ופרע אלמא עד השתא לא הוי פרוע א"נ בסוטה שעושים כן כדי לנולה אלמא ניוול הוא לאשה לצאת בפריעת הראש. אר"י א"ש דאורייתא קלתה על ראשה שפיר דמי ודת יהודית בקלתה נמי אסור. אר"א אר"י קלתה אין בה משום פריעת הראש הוי בה ר"ז היכא אילימא בשוק דת יהודית הוא אלא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה אמר אביי ואיתימא ר"כ מחצר לחצר דרך מבוי פי' מבוי דלא שכיח בי' בני ר"ה:
והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד כו'. אפשר לפרש דסופד היום יספד למחר והקובר היום יקבר למחר כלומר סוף אדם למות אבל בירושלמי אמרו ספוד דיספדון לך כלומר ספוד שתספד קבור שתקבר. הרא"ה ז"ל: והריטב"א כתב וז"ל והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוניה כלומר במדה שהוא מודד לבריות בדברים אלו בה מודדין לו והיינו כמתניתין דתני שאין כל בריה סופדה ויש שפירשו דספד יספדוניה וכו' שיתן אל לבו עניני המיתה כי סוף כל האדם למות וזה באמת מורה ענין הפסוק ואע"פ שאינו ענין למאי דאיירי ביה בשמעתין ע"כ. וקרא נמי לא מתיישב לאידך פירושא דלמה לו למכתב והחי יתן אל לבו הא כבר כתוב טוב ללכת אל בית אבל וגו' באשר הוא סוף כל האדם ולמה ליה למכתב והחי יתן אל לבו אלא היינו כפירושא דמתני' ולהכי תפס ר"מ כוליה קרא ודוק כנ"ל:
אלא דאתחזק בית האבל או בית המשתה בחזקת פרוצין. ותימא כלומר ותאמר לאותו פלוני מה שצוה עליה בעלה ואמאי יוציא. דברים של קלון צוה עליה לחורפו לפיכך אין שומעין לו שמשיאה ש"ר עם שכניה ויוציאנה. רש"י במהדורא קמא:
שתהא ממלאה ונופצת הדירה דלכשתקבל שכבת זרע ממנו תתהפך עד שתהא פולטתו כדי שלא תתעבר. נופצת כמו ותער כדה ונופצת. עשרה כדים עשרה לאו דוקא. בשלמא לשמואל מ"ה מוציא דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה. רש"י במהדורה קמא:
וז"ל ריב"ש ז"ל שתמלא ותנפצי מפרש בירושלמי כמעשה ער ואונן כלומר דאיכא השחתת זרע כהתם ולאו כמעשה ער ואונן ממש דהתם דש בפנים וזורה בחוץ וטעמא דהכא דיוציא או משום דאמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה או משום דאיכא איסורא בדבר דאף ע"ג דלא מפקדא אפריה ורביה אסור לה להשחית זרע בעלה. עד כאן:
וז"ל הריטב"א שתהא ממלאה ונופצת פרש"י שתנפץ השכבת זרע כו' ומדברי שמואל היה נראה דלא גרסינן במתני' שתהא ממלאה ומערה לאשפה דאלו להאי אוקימתא מאי לאשפה איכא וי"ל דשפיר גרסינן ליה ולאשפה לישנא בעלמא שהיא כמו נוטלת בניה ומטילתן לאשפה:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל בשלמא לשמואל דמפרש דעל מנת שתהא ממלאה ומערה ר"ל שתנפץ בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר מ"ה יוציא ויתן כתובה אלא למתניתין דמפרש מלתא דלית בה איסור תעביד דכל אשה שבעולם מצווה לעשות רצון בעלה ומהדרינן מפני שאינה רוצה להחזיק עצמה כשוטה. ע"כ:
המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל פי' לרב אפשר לפרשה כשאסר עליו תשמיש או נכסיו אם תשאל או תשאיל אבל לשמואל דאמר אפילו בסתם ימתין וליכא למימר הכי וליכא לאוקמא בשנדרה היא וקיים לה איהו דהא מדסיפא כשנדרה רישא כשלא נדרה והנכון דהכא כשאסר כליו על אחרים שלא תוכל להשאילם ואסר עליו ג"כ כלים של שכנותיה והיא אינה יכולה לשאול כדי שלא תתן מכשול לפניו וסיפא כשנדרה היא שאסרה כלי הבית על שכנותיה וכלי שכנותיה עליה או שנשבעה בכך את"ל שאינה יכולה לאסור כלי הבית על אחרים לפי שהם ממונו של בעל ומיהו משכחת לה שיכולה לאסרם כגון שהם מנכסי נדונייתה שיש לה זכות בהם להשתמש ושלא ישתמשו בהם אחרים שלא מדעתה או שהם מנכסי מלוג שלה שאין הבעל יכול להשאילם שלא מדעתה וכל אחד מהם יכול לאסרם על אחרים ואין אותן אחרים יכולין לומר בשל חברך אני משתמש כדאמרינן גבי חצר שאין בה דין חלוקה דהכא אין אחד מהם רשאי לבלותם ולא להשתמש בהם אלא בצורכי הבית בלבד ויש בזה כמה שיטות וזהו הנכון בעיני וכן פירשתי לפני רבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל:
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל כו'. יוציא ויתן כתובה לשמואל לאו יוציא לאלתר קאמר אלא לאחר שלשים יום והא דלא קתני בה שתמתין לפי שלא הוצרכה הברייתא אלא ללמוד שעיקר הנדר קשה לה או ישאל על נדרו או יוציא ויתן כתובה ע"כ.
והקשה הריב"ש ז"ל על זה דליכא למימר הכין דהא כל היכא דאמרינן יוציא ויתן כתובה לאלתר משמע דהא פרכינן לעיל לשמואל מההיא שלא תטעום מדקאמר יוציא ויתן כתובה דמשמע לאלתר וליכא למימר דהתם משום דממלתיה דרבי יהודה דפליג עליה ואמר יום אחד שמעינן דלת"ק לאלתר אבל בעלמא לא אמרינן הכי דהא פרכינן עליה נמי מההיא דשלא אתקשט ולא שמעינן ליה מדר' יוסי אלא ודאי כל היכא דאמרינן יוציא ויתן כתובה לאלתר משמע. עד כאן.
וזהו שכתב רש"י ז"ל גבי הא דפרכינן לשמואל מההיא דשלא תטעום כו'. יוציא ויתן כתובה לאלתר. ע"כ. ולעיל פרישנא לה בלשון אחרת וזה יותר נכון בכונת לשון רש"י:
עוד כתב הרשב"א וז"ל וכן היא שנדרה כו'. תצא שלא בכתובה פי' הראב"ד דמיירי כגון שנדרה איהי וקיים לה איהו וקסבר האי תנא היא נתנה אצבע בין שיניה ואין נראה כן בדברי הרי"ף שפסק כמ"ד הוא נותן ופסק גם כן כי האי ברייתא דתצא שלא בכתובה וכן כתב הרמב"ם כמוהו.
ומסתברא לי דהכא בשנדרה היא ולא קיים לה איהו ואפילו למ"ד הוא נותן אלא דאין אלו דברים שבינו לבינה ולא נדרי ענוי נפש ולפיכך אינו יכול להפר ותצא שלא בכתובה ורישא דקתני יוציא ויתן כתובה מפרישנא לה לשמואל בשנדרה היא וקיים לה הוא והתם כגון דתלנהו בתשמיש אבל הכא בדלא תלנהו בתשמיש תני ברישא המדיר משום דבדידיה תלי קיומו של נדרו כאלו הוא המדיר ובסיפא תני וכן היא שנדרה שאין כאן אלא נדרה לבד א"נ יש לי לומר לפי מה שכתבתי למעלה דרישא בשקיים לה בפי' וסיפא בששתק לה ולפיכך אם אמר אי אפשי באשה נדרנית תצא שלא בכתובה שהיא נתנה ואע"פ שלא הפר לה משום דמטריד ולא רמי אנפשיה כנ"ל ע"כ. ועיין הר"ן בהלכות:
וז"ל תלמידי רבינו יונה המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחיים ותנור לכאורה נראה דברחיים ותנור המטלטלין דומיא דנפה וכברה מיירי או אפשר שלא תשאיל להם בביתה ויש לשאול בשלמא שלא תשאיל יכול לאסור אלא שלא תשאל היאך יכול לאסור של חברו ויש לתרץ דמיירי כגון שאמר אסור עלי כל הנאה שבעולם שיש לי בשאלת כלי חרס. כך תירצו רבני צרפת ז"ל. עוד אפשר לומר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תשאל ואכתי איכא למידק בשלמא אם לא תשאיל שייך למימר טעמא דמשיאה ש"ר בשכנותיה אלא שלא לישאל מהם מאי ש"ר איכא ויש לומר שמפני שאומרות השכנות מתוך כך אינה רוצה ליקח בשאלה כדי שלא נבקש ממנה. ע"כ:
ושלא תארוג בגדים נאים לבנה נראה שמנהגם היה לארוג אותם הם בעצמם לבניהם א"נ שהדירה שלא תצוה לאורג לארוג אותם. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
תצא שלא בכתובה אע"ג דקי"ל דממלאכה אינה מורדת אלא כופה בשוטים ועושה שאני הכא דכיון דנדר ואי אפשר לכופה תצא שלא בכתובה. הרשב"א ז"ל:
שמשיאה ש"ר שהרואה אותה אומר אין בעלה מניחה להשאיל ולא לשאול כלי משכניו כדי שלא ישאלו גם הם אותם שלו ונמצאת שגרמה לו ש"ר שאומרין עינו צרה בכליו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מתני' דת יהודית דברים שאינם אסורין מן התורה אלא מנהג בנות ישראל הם לצניעותא בעלמא והיא עוברת על דת המנהג. מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה דעל אלו בידו לגרשה לפי שמחטיאתו. ונודרת ואינה מקיימת נמי ממיתה את בניו דבעון נדרים בנים מתים כדאיתא בפרק במה מדליקין ונפקא לן מקרא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך. מעשה ידיו אלו הבנים. ומאכילתו טבל לאו דוקא דה"ה אם מאכילתו חלב או חזיר והא דלא חשיב נמי זינתה ומשמשת עמו דהשתא נמי ספיא ליה איסור שהרי אסורה עליו משזנתה משום דההוא ודאי פשיטא משזנתה אבדה כתובתה הואיל ואסרה עצמה עליו ומוציאין אותה מתחתיו על כורחו ואין שומעין לו כל עיקר לקיימה. רש"י במהדורא קמא. וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל הא דנקט הני אורחא דמלתא נקט דאלו שכיחי על ידה אבל ה"ה לשאר איסורין שבתורה כגון אכילת חלב ודם וכיוצא בהן. ע"כ:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל מאכילתו שאינו מעושר פי' כגון הני קתני וה"ה לשאר איסורין כגון שמאכילתו בשר שאינו מנוקר או שאינו מלוח כדינו וכיוצא בו ע"כ.
עוד כתב הריטב"א וז"ל הא דקתני יוצאת שלא בכתובה פי' שאם רצה להוציא תצא שלא בכתובה אבל אין כופין אותו להוציא אם הוא אומר שיזהר בה מכאן ואילך שלא תכשילנו וכולה מתני' בשהתרה בה והכי סוגיין במסכת סוטה [כה א'] שהעוברת על דת וחברותיה צריכות התראה ואף ע"ג דמעיקרא משמע דבעי' היא התם ולא אפשיטא מסקנא דסוגיין אפשיטא התם כדפרישנא התם וכן אמר בירושלמי תמן תנינן נשים שאמרו חכמים שיוצאות שלא בכתובה צריכות התראה ואם לא התרה בהן יוציא ויתן כתובה וכן פסק הרי"ף והרמב"ם. עד כאן:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואסיקנא בסוטה פרק ארוסה [כה א'] העוברת על דת צריכה התראה להפסידה כתובתה ואילו רצה הבעל לקיימה איבעי' להו התם אי יכול לקיימה או לא ולא אפשיטא ומספיקא לא כייפינן ליה ומיהו מצוה לגרשה כך כתב הראב"ד. ומסתברא דפשיטא דאם רצה לקיימה מקיימה דהא בעל שמחל על קנויו קנויו מחול כדאסיקנא התם מדרבי יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול והשתא בתר קנויו מחיל ומקיימה קודם קנויו לא כל שכן והא דאיבעי' לן התם על העוברת על דת ורצה הבעל לקיימה והדר בעי בעל שמחל על קנויו בדרך את"ל כלומר את"ל מקיימה כיון דאכתי לא הקפיד הוא בדבר היכא דהקפיד וקני לה מצי תו למחול על קנויו או לא ואסיקנא דמחיל וכל שכן היכא דלא הקפיד דמחיל ומקיימה ע"כ.
עוד כתב הריטב"א העוברת על דת משה ויהודית פי' ואפי' לא עברה אלא פעם אחת כיון שהתרה בה דבכמה דוכתי העושה כך וכך משום פעם א' העובד ע"ז המברך את ה' ההוגה את ה' באותיותיו המבזה רבותיו וכן רבים לאין סוף.
קשיא להראב"ד משום דת יהודית היאך תצא שלא בכתובה דהא תניא בשילהי מסכת גיטין אכלה בשוק גרגרה בשוק הניקה בני' בשוק בכולן ר"מ אומר תצא אמר ליה ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה כו'. וקי"ל כר' יוחנן בן נורי וי"ל דהתם קאמר ת"ק תצא ור' יוחנן אמר אין כופין אותו להוציא שאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו אבל מודה הוא שאם רצה להוציא שיתן כתובה. והנכון דהתם כשעשתה כן בלא התראה ומתני' בהתראה כדפרישנא והיינו דלא קתני התם האוכלת בשוק כו'.
והרמב"ם כתב שהעוברת על דת יהודית אפי' הבעל רוצה לקיימה הפסידה כתובתה דמה טעם תקנו חכמים כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכיון שהיא פרוצה ניחא לן שתהא קלה בעיניו להוציאה ורוב רבותי חולקין עליו בזה. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
ונודרת ואינה מקיימת דאמר מר בעון נדרים בנים מתים פי' ומתני' בשאר הנדרים שאין יכול להוציא בלא כתובה עליהן ואע"פ שאינו מוציאה בשביל הנדרים אם אינה מקיימתן מוציא אותה בלא כתובה אבל שלשה נדרים דתנן לקמן בפרקין אע"פ שמקיימן מוציאה בלא כתובה מפני שאומר אי איפשי באשה בעלת נדרים א"נ יש להעמיד גם באותן השלשה נדרים וטעמא דאינה מקיימת הא לאו הכי לא מצי מפיק לה דמצי מפר לה ואי לא מפר לה הוא נתן אצבע בין שיניה דהא אפי' באותן שלשה נדרים ונמצאו עליה נדרים תנן ומשמע דאין הבעל מפר בקודמין הא נדרה תחתיו לא משמע דמצי מפר לה ואם לא הפר לה הוא נתן אצבע בין שיניה.
וקשיא לי בעל נמי אם נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה שקובר את בניו ועוד שקובר את אשתו דכתיב אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך ונראה לי דכ"ש הוא האשה שהיא מפסדת דינה ומה שראוי להנתן לה המשועבד לה בעת שנשאה קנסינן לה שתצא בלא כתובה כ"ש בעל דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לה דיוציא ויתן כתובה וכן נמי אם מאכילה דברים האסורים או טבל או נבלות וטרפות שתוכל אשתו לתבוע גירושין ממנו ויוציא ויתן כתובה. הר"י מטראני. וכן כתב ריב"ש בחידושיו בלי שום חולק כלל:
גמ' היכי דמי אי דידע יפרוש מכאן משמע דכל שלא האכילתו ממש אינה יוצאה שלא בכתובה שיכולה לומר משטה הייתי בו וכשיבא לאכול הייתי מונעת לו והיינו דאמרינן דאי ידע יפרוש והיינו דקתני מאכילתו וכן פי' בתוספות בשם ר"י אבל רבינו ז"ל אומר בשם רבותיו דכל שרצתה להאכילו יוצאה בלא כתובה והכא לישנא דמתני' דייקינן היכי קתני מאכילתו והא מסתמא לא משכחת ליה דאי ידע יפרוש כו'. הריטב"א. וכהאי לישנא בתרא משמע מלשונו של רש"י שכתב וז"ל ה"ד דהאכילתו ע"כ. וז"ל במהדורא קמא אי ידע דאינו מעושר יפרוש ולא ליכול וכל כמה דלא אכל לא אבדה כתובתה מנא ליה שטבל היה מאכילתו שתפסיד כתובתה ע"כ. ואם תשאל כיון דאפילו רצתה להאכילו יוצאה שלא בכתובה אמאי נקט במתני' מאכילתו תשובתך מדנקט מתני' הכי שמעינן דהיכא דאמרה פלוני כהן תקן לי הכרי ושיילוהו ואמר לא תקן תצא שלא בכתובה אע"ג דאין כאן אלא עד אחד כיון דתלתה ביה והיינו דנקט תלמודא בשינויא לא צריכא כו' דלא שייך האי לישנא אלא אקושיא דפשיטא ובמאי דכתיבנא ניחא ובכל דוכתא דאיכא כי האי לישנא קבלה בידינו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל דקאי לתרוצי קושית פשיטא ובעיקר הדין דכתיבנא יש חולקין דלעולם צריך שני עדים להפסידה כתובתה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד ומיהו רבינו ז"ל ורבותיו של הריטב"א ז"ל אפשר דסוברין כן וכדכתיבנא כנ"ל:
אי דלא ידע מנא ידע פי' כיון שנאכל כבר מנא ידע אחרי כן ומיהו קודם שנאכל אפשר לידע שמכירין באותה תבואה שלא נטלה ממנה המעשר והיינו דלא פריך להדיא מנא ידע.
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל מנא ידע פי' רש"י מי הודיעו אחרי כן שהוא בא להוציאה ואם תאמר ולימא ליה כגון שהודית אחרי כן וליכא למימר כדפירש הראב"ד ז"ל שאין אדם נאמן לשום עצמו רשע שאין אומרים כן לענין תשלומי ממון שהמודה לחברו שגזלו או שחבל בו או שגנב ממנו חייב הוא לשלם ממון ולא אמרו אלא שאינו משלם קנס על פי עצמו אבל יש לפרש דלא מסתברא לן לאוקמי כשהיא מודה ברשעותה דמלתא דלא שכיחא היא. עד כאן:
פלוני כהן לאו דוקא כהן אלא אורחא דמלתא נקט שהכהן היה מתקן את הכרי ונוטל את הראוי לו. ואית ספרים דלא כתיב כהן בהו. רש"י במהדורא קמא:
גרסינן בירושלמי [ה"ו] וכולהון בעדים פלוני כהן עשר לי פלוני כהן ראה כתמי פלוני כהן קצה לי חלתי פלוני חכם התיר לי נדרי בודקין כולהון ולא משתכחין ע"כ. ונחלקו רבותי בפי' זה הירושלמי כי יש אומרים שצריך עדים שיכחישוהו במה שאמרה פלוני כהן עשה לי כך שאמרו עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו כל אותו היום ולא עשה כן. אבל על פי הכחשת הכהן לבדו אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא וזה דעת הרשב"א.
ומיהו אף לפי' זה הכהן נאמן כעד אחד ובעד אחד מן השוק סגי ורבינו ז"ל היה אומר דהכהן נאמן עליה דכיון דתלתה מלתא בדידיה הא המניה ואיהו נאמן להפסידה כתובתה שהרי רגלים לדבר וכמו שאמרו בסמוך גבי משמשתו נדה שהיא מפסדת כתובה על פי שכנותיה שאומרות שהוחזקה נדה ביניהן ואף על פי שאין זו עדות ברורה סמכו עליה לקונסה כיון שרגלים לדבר ובודאי שלשון הגמרא מכריע אלי קצת בפרק זה מדאמרינן ואזל שייליה ואשתכח שקרא ומדאמרינן שייליה משמע דבדידיה בלחוד סגי ומה שאמרו בירושלמי וכלהון בעדים היינו לומר שצריך עדים שאמרה לו כן ושאמר הכהן כן כי התלמוד אומר טענתו כי הוא טוען שאמרה לו כן ודאזל שייליה לכהן ואשתכח שקרא ואמר הירושלמי בזה שצריך לברר וכיון שבירר דבריו בהכי סגי ליה ולא אמרינן ליה ערבך ערבא צריך כנ"ל וכן נראה דעת הרמב"ם. הריטב"א ז"ל:
ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע יפרוש ואי דלא ידע יסמוך עליה פירשו בתוספות דהא דלא אמרינן הכא כדלעיל מנא ידע דהכא אפשר ליה למדע כגון שראה כתם בחלוקה והיא אומרת טהורה אני ואותו כתם מעלמא הוא שעברתי בשוק של טבחים וכיוצא בזה ופלוני כהן טהר לי ולהכי פרכינן דלסמוך עלה דרחמנא הימנה כדכתיב וספרה לה ומדלא אמרינן לעיל כי הכא אי דלא ידע יסמוך עלה יש מדקדקין שאין האשה נאמנת באיסורין של תורה אלא בנדותה בלבד דכתיב וספרה לה ומהתם לא ילפינן דשאני התם דלא סגיא בלאו הכי כי אי אפשר לו לבעל לדעת מתי וסתה ושלמו ימי ספורין שלה אלא על פיה ואם לא תאמינה בטלת מצות פריה ורביה והיינו דאמרינן בפ"ק דפסחים הכל נאמנים על בעור חמץ אפי' נשים ועבדים וקטנים ופרישנא טעמא דכיון דבדיקת חמץ דרבנן היא הימנוה רבנן בדרבנן הא אלו הוי דאורייתא לא מהמני.
ואין פירוש זה נכון שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד באיסורין האשה כאיש וכל שכן בעניני הבית המוטלין עליה ומעשים בכל יום שסומכין עליה בנקור הבשר ומליחתו ועל מצה בפסח וכיוצא בהן הרבה וההיא דפסחים כבר אמר בירושלמי לית כאן נשים א"נ אית כאן נשים ומתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן כלומר שלא יבדקו כראוי מפני הטורח לראות חורין וסדקין ומה שלא אמרו לעיל נסמוך עליה כי הכא משום דגבי נדה כתיב קרא בהדיא וממנו אנו למדין לכל האיסורין לכך סתם התלמוד לשונו לומר מנא ידע ומ"מ הכל ענין אחד דע"כ ה"ק כיון שכבר אכל וסמך עליה כדינו מנא ידע שהרי אין לחקור אחריה כי היא נאמנת לו ולא עוד אלא שאילו היה הדין נותן שלא יהא מאמינה לא היה לנו לקונסה בכתובה דאדרבה הוא עשה שלא כדין שאכל על פיה ומימר אמרה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אלא ודאי זאת נראה לי ראיה ברורה שהיא נאמנת ולקמן אמרו עוד היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפריש אחריה אלמא כל שאינה חשודה לו אינו צריך להפריש אחריה וזו ג"כ ראיה ברורה כנ"ל וכן פסקו הגאונים ז"ל וכן הוא בתוספות. הריטב"א ז"ל:
לעצמה בפני עצמה שאין צריך לספר את חשבונה אלא סומך עליה. רש"י במהדורא קמא.
הקשו בתוספות אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה ובשלמא למ"ד שאין האשה נאמנת באיסורין של תורה כדכתיבנא לעיל ניחא דמאי דכתיב וספרה לה אתיא למיעוטא דוקא לענין ספירה היא דנאמנת אבל בשאר איסורי תורה לא מהימנא הלכך שניא הא דכתיב וספרה לה ממאי דכתיב גבי ספירת העומר וספרתם לכם אבל לשיטת התוספות דבכל האיסורין אשה מהימנא הלכך הא דכתיב וספרה לה הוה ליה כמאן דכתיב וספרתם לכם גבי עומר והלכך קשיא מאי שנא דלא מברכת זבה על ספירתה ותירצו בתוספות דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב"ד בכל שנה שלעולם נוכל למנות כסדר וכן עומר אבל בזה שאם תראה תסתור אין לה למנות כנ"ל:
הוחזקה נדה בשכנותיה וכו'. פרש"י ז"ל שראוה לובשת בגדי נדות ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה בעלה לוקה עליה אם התרו בו ובכה"ג משכחת לה למתני' דלאחר תשמיש הודיעוהו שכנותיה שהוחזקה נדה. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא הוחזקה נדה בשכנותיה שיודעים יום וסתה וראוה לובשת בגדי נדותה והחזיקה נדה בעלה לוקה עליה אף על פי שאמרה לבעלה טהורה אני וכגון שהתרו בו ולאו התראת ספק הוא דכיון שהוחזקה נדה לשכנותיה בודאי נדה חשבינן לה אף על גב דוסת עשוי להשתנות והכא נמי אם הוחזקה נדה ואמרה טהורה אני יוצאה בלא כתובה. ע"כ:
מנא ידע כי סמיך עליה דהא עליה רמיא מלתא כדנפקא לן בפרק במה מדליקין דכתיב ראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך. רש"י במהדורא קמא:
תניא היה ר"מ אומר היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור וידירנה כו'. ופרישנא לה שיחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה פרש"י שאין לו להוציאה אלא כך יתקננה ולפי זה מתניתין דלא כרבי מאיר והאי סתמא דמתניתין לאו ר"מ היא ותמיהא מלתא היכי לא מפרש לה תלמודא כדאמרינן בעלמא מתניתין דלא כר"מ דתניא ועוד והלא לר"מ אפי' בנודרת ומקיימת יכול להוציאה מפני שהיא נתנה אצבע בין שיניה וכדאסקינן בשמעתא דלעיל וליכא למימר דהכא בנדרים שאין בהם ענוי נפש דהא קתני יפר.
וי"א דלא גרסינן הכא ר"מ אלא רבי יהודה דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה כדאיתא לעיל וכדאשכחן ברובי נוסחי דגרסינן באידך ברייתא רבי יהודה ואחרים פירשו דלעולם ר"מ היא ואלו רצה להוציאה הכי נמי שיוציאה שלא בכתובה כסתם מתניתין דההיא דברי הכל היא ומתניתין מיירי במי שאינו רוצה להוציאה לפי שיש לו טיפול ממנה או כיוצא בו ואמר רבי מאיר כיצד יוכל לתקן שידור עמה ואמרו לו חכמים שאין זו תקנה ברורה אבל לכ"ע מצוה להוציאה.
ואיכא למידק למה יקניטנה וידירנה יאמר לה כל נדרים שתדורי מכאן ואילך יהיו מופרים ואת"ל דרבי מאיר לית ליה כרבי אליעזר אלא כרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין הבעל מפר קודם שתדור מ"מ יאמר לה בכל יום נדרים שנדרת יהיו מופרין דהא קי"ל התם בפרק רבי אליעזר שהבעל מפר נדרים שכבר נדרה אע"פ שלא שמע. ומורנו ז"ל היה מתרץ שלא נצרכה תקנתו של ר"מ אלא לנדרים שצריכין חכם וה"ק יחזור ויקניטנה כדי שתדור לפניו ומה שיוכל הוא להפר יפר ומה שאינו יכול להפר יפר ע"י חכם . ולא נתיישב לי כי מה שיפר ע"י חכם לא סגיא שלא מדעתה ומאן לימא לן שלא תחזור ותדור אחרי כן דבשלמא מה שיפר הוא הרי הוא מופר אף על פי שלא שמעה.
ויותר נראה לומר דלהפר אחר נדרה טורח גדול הוא וכל שעה צריך לעשות כן שמא תעבור על נדרה קודם הפרה ודלמא מישתלי נמי ולא יפר לכך תקן ר' מאיר שיעשה בענין שתדור לפניו כל נדרים שרגילה לידור ויפר לה שלא מדעתה וכיון שכן שוב לא תחזור ותדור ואף על פי שלפי דעתה עוברת על נדריה ובעיא סליחה כדאיתא התם וכמי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר כבש מ"מ אין בעון זה בנים מתים ומוטב שתאכל בשר תמותות שחוטות ולא תאכל בשר נבילות ואמרו לו חכמים אין אדם דר עם נחש בכפיפה כי הרגיל בנדרים דרכו לידור ולחזור ולידור באותו דבר עצמו כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
וידירנה באותו נדר שהיא רגילה לנדור בו במאי מתקן לה הא אינו יכול להפר נדר של עצמו ותדור בפניו אותו נדר שהיא רגילה בו וישמענו ויפר לה ביום שמעו אין אדם דר דזימנין דלאו אדעתיה להפר. ה"ג מאן דמתני אהא כ"ש אהא כלומר רבי יהודה קתני תקנתא דאינה קוצה לו חלה כ"ש דתני נמי תקנתא אנדרים דלא שכיחי כר"מ אבל ר"מ לית ליה תקנתא אהא דאינה קוצה לו חלה דזימנין דמקרי ואכיל בלא הפרשה מגו דלאו עליה רמיא מלתא דחלה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
ופרע את ראש האשה ואמרינן במסכת סוטה היא גלתה לו את ראשה לפיכך הכהן מגלה את ראשה אלמא דלא היה לה לגלות את ראשה ומכאן לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש כלומר מדאמר רחמנא גבי סוטה לגלות ראשה משמע ששאר הנשים צריך שלא ילכו בפרועת ראש אלמא שמעינן מהכא דמדאורייתא הוי דהא מדיוקא דקרא נפקא לן והיאך אתה קורא אותו דת יהודית ומהדרינן אמר שמואל בקלתא כלומר הא דתנן דיוצאה וראשה פרוע העוברת על דת יהודית מיירי שיוצאה בקלתא דבלא קלתא אסור מן התורה ועם קלתא מותר מן התורה ואין בה משום פרוע ראש אבל דת יהודית אפילו קלתא נמי אסור ופי' קלתא כפה שמנחת על ראשה לכסות בה את השער. ע"כ:
וז"ל ריב"ש ז"ל לא נצרכה אלא לקלתה פי' ששערה מגולה בלי רדיד כדרך שאר הנשים אבל קלתה על ראשה בהא לאו דאורייתא אלא משום דת יהודית ע"כ.
וז"ל רש"י במהדורא קמא קלתה סל שמנחת את פלכה בו ומניחתו על ראשה כשהיא פרועת ראש אפילו קלתה נמי לא משום צניעות דאי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים א"כ בחצר קפדת אפריעת ראש וסגי לה בקלתא בחצר קא אמרת לא הנחת וכו'. שהרי כולן רגילות לצאת בחצר פרועות ראש. ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה