כתובות סח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בטלי כסף או בטלי זהב אמר היינו דאמר רבי אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום שנאמר (דברים טו, ט) וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא ותני רבי חייא בר רב מדיפתי רבי יהושע בן קרחה אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא (דברים טו, ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' וכתיב התם (דברים יג, יד) יצאו אנשים בני בליעל מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים ת"ר המסמא את עינו והמצבה את בטנו והמקפח את שוקו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך המקבל צדקה ואין צריך לכך סופו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך תנן התם אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו ולא והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת אמר רב זביד לא קשיא הא במטה ושולחן הא בכוסות וקערות מאי שנא כוסות וקערות דלא דאמר מאיסי לי מטה ושולחן נמי אמר לא מקבל עילואי אמר רבא בריה דרבה במחרישה דכספא רב פפא אמר לא קשיא כאן קודם שיבא לידי גיבוי כאן לאחר שיבא לידי גיבוי:
מתני' יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה רבי יהודה אומר אם השיא את הבת הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין את הנכסים ונותנין לה:
גמ' אמר שמואל לפרנסה שמין באב מתיבי הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן כיצד אין אומרים אילו אביה קיים כך וכך היה נותן לה אלא שמין את הנכסים ונותנין לה מאי לאו פרנסת הבעל אמר רב נחמן בר יצחק לא בפרנסת עצמה הא ניזונות ומתפרנסות קתני מאי לאו אחת פרנסת הבעל ואחת פרנסת עצמה לא אידי ואידי בפרנסת עצמה ולא קשיא הא באכילה ובשתיה והא בלבושא וכיסויא תנן וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין הנכסים ונותנין לה מאי עני ומאי עשיר אי נימא עני עני בנכסים עשיר עשיר בנכסים מכלל דתנא קמא סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה הא לית ליה אלא לאו עני עני בדעת עשיר עשיר בדעת וקתני שמין את הנכסים ונותנין לה אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ותיובתא דשמואל הוא דאמר כרבי יהודה דתנן רבי יהודה אומר אם השיא בת הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ונימא הלכה כרבי יהודה אי אמר הלכה כרבי יהודה הוה אמינא דוקא השיאה דגלי דעתיה אבל לא השיאה לא קמ"ל טעמא דר' יהודה דאזלינן בתר אומדנא לא שנא השיאה ולא שנא לא השיאה והאי דקתני השיאה להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דהשיאה וגלי דעתיה לא אזלינן בתר אומדנא א"ל רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה א"ל יהא רעוא כל כי הני מילי מעלייתא תדרשו משמאי ומי אמר רבא הכי והתניא רבי אומר בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים ואמר רבא הלכתא כרבי לא קשיא הא דאמידניה הא דלא אמידניה הכי נמי מסתברא דאמר רב אדא בר אהבה מעשה ונתן לה רבי אחד משנים עשר בנכסים קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ הא דאמידניה הא דלא אמידניה ש"מ גופא אמר רבי בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים אמרו לו לרבי לדבריך מי שיש לו עשר בנות ובן אין לו לבן במקום בנות כלום אמר להן כך אני אומר ראשונה נוטלת עישור נכסים שניה במה ששיירה ושלישית במה ששיירה וחוזרות וחולקות בשוה
רש"י
[עריכה]
בטלי כסף או בטלי זהב - במפות של פשתן לבנות או בשל משי צבועות:
היינו חוטאים - שאנו מעלימין עין מן העניים אבל עכשיו הרמאים גורמים לנו:
המסמא את עינו - מראה את עצמו כאילו עינו סמויה:
מקפח שוקו - כאילו שוקו נכווצת:
אין מחייבין אותו למכור כו' - רישא דמתניתין מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה:
אין מחייבין אותו למכור כו' - להשלים מאתים זוז כדי שלא יטול:
כאן קודם שיבוא לידי גיבוי - הא דתנן אין מחייבין מעיקרא קאי כשבא ליטול לקט ולא היו לו מאתים זוז ואם היה מוכר כלי תשמישו היה משיג למאתים זוז אין מחייבין אותו למכור והא דתנן מחייבין לאחר שבא לידי גיבוי לאחר שהביא עצמו לידי כך שבית דין גובין הימנו כגון שהיה לו מאתים זוז ונטל לקט שכחה ופאה ונודע שעשיר היה ב"ד באין וגובין הימנו מה שנטל ואם אין לו כדי לשלם מוכר כלי תשמישו היקרים ומשתמש בפחותים:
לידי גיבוי - שבית דין גובין הימנו:
מתני' מדעתה - רבותא קמ"ל דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה:
מה שראוי ליתן לה - עישור נכסים:
אם השיא - האב בחייו את הבת הראשונה:
ינתן כו' - בין שהוא עישור בין שהוא פחות בין שהוא יותר:
גמ' לפרנסה שמין באב - הבת יתומה שבאת לינשא נותנים לה נדוניא כפי אומד שאנו בקיאין באביה וותרן או קמצן:
פרנסת הבעל - נדוניא של נשואין:
פרנסת עצמה - מזונות בעודה אצל אחין:
הא באכילה ושתיה כו' - שמין הנכסים אם עני הוא נותנין לה כפי מה ששנינו באע"פ (לעיל דף סד:) במשרה את אשתו על ידי שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד:
עני בדעת - אין בדעתו ליתן לה נדוניית עשיר אלא נדוניית עני:
נוטלת עישור נכסים - ולא שמין באב:
הכי גרסינן לא קשיא הא דאמידניה הא דלא אמידניה - הא דאמר רבי עישור נכסים בדלא אמידניה לאב שלא גר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם וותרן אם קמצן:
הכי נמי מסתברא - דהיכא דאמידניה מודה רבי דשמין באב:
ראשונה - קא סלקא דעתין הבאה ראשונה לינשא:
תוספות
[עריכה]
בטלי כסף או בטלי זהב. והא דלא עייפינהו ושדרינהו כמו מר עוקבא דלעיל משום דבהנך דברים לא שייך פינוק אלא ודאי עשיר היה:
טלי זהב. מפה צבועה בתולעת שני אדומה כזהב דומיא דההיא דהשוכר את האומנין (ב"מ עח:):
כאן לאחר שבא לידי גיבוי. פי' בקונט' שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהיה עשיר ובאין בית דין לגבות מה שנטל אף על גב דהוי ממון שאין לו תובעין איכא למימר דמשום קנסא גובין ממנו ואפילו את"ל בעלמא כהאי גוונא בבעל חוב מסדרין ואין מחייבין אותו למכור הכא משום קנסא מחייבין אותו למכור ור"ת פי' קודם שיבא לידי גיבוי שאינו נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים שהם של הפקר כגון לקט שכחה ופאה וכאן לאחר שבא לידי גיבוי שנוטל מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור וקשה קצת דמשנה דאין מחייבין אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה ומשמע דברייתא נמי דמחייבת אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה מתניא:
מאי לאו בפרנסת הבעל. קצת קשה לרשב"א דהשתא לא הוי שמין את הנכסים דניזונת ומתפרנסת שוה דלענין פרנסה הוי שמין את הנכסים לתת לה עישור נכסים ולענין ניזונת שמין את הנכסים אם עני הוא ונותנים כמו שמפורש באע"פ (לעיל דף סד:) במשרה אשתו על ידי שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד:
לא בפרנסת עצמה. שאין שמין אותו באב הואיל ועל כרחו מתחייב בתנאי בית דין אבל פרנסת הבעל אין תלוי אלא בדעתו כדאמרינן לקמן האומר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו ולכך שמין אותה באב:
אי נימא עני עני בנכסים כו'. והשתא אתי שמואל שפיר כרבנן דרבנן נמי סברי דשמין באב והכי קאמר פעמים שאדם עשיר בשעה שנתן לראשונה ועכשיו העני בנכסים ולא היה נותן לזאת כמו שנתן לראשונה ולית לן למימר ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אלא שמין את הנכסים כלומר ונותנין לפי מה שהיה נותן האב עכשיו מנכסים מועטים הללו והיינו שמין באב ופריך מכלל דת"ק סבר כו' הא לית ליה כלומר לית ליה כמו שהיה לו מתחלה ודאי הוא שלא נותן עכשיו כמו שנתן מתחלה ובהא ודאי לא א"ר יהודה ינתן לשניה כו' אלא לאו עני עני בדעת והשתא אין לפרש שמין את הנכסים שישומו באב:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ו (עריכה)
כד א מיי' פ"י מהלכות מתנות עניים הלכה ג, סמג עשין קסב, טוש"ע י"ד סימן רמז סעיף א:
כה ב מיי' שם הל' יט, סמג שם, טוש"ע י"ד סימן רנה סעיף ב:
כו ג ד ה ו מיי' פ"ט שם הלכה יד, סמג שם, טוש"ע י"ד סימן רנג סעיף א:
כז ז ח מיי' פ"כ מהל' אישות הלכה יב, סמג לאוין כא, טוש"ע אה"ע סי' קיג סעיף ז:
כח ט מיי' שם הלכה ג, סמג שם, טוש"ע אה"ע סימן קיג סעיף א:
כט י מיי' פי"ט שם הלכה יא, טוש"ע אה"ע סימן קיב סעיף ו:
ל כ מיי' פ"כ שם הלכה ג, טוש"ע אה"ע סימן קיג סעיף א:
לא ל מיי' שם הלכה ד, טוש"ע שם סעיף ד:
ראשונים נוספים
מתני': יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במנה או במאתים יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה: ואף על פי שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת, מכל מקום היא זכתה בנכסים בכדי מה שראוי לינתן לה ואינן יכולין להפקיע זכותה. וליכא למימר הכא הא איכא ריוח ביתא, כדאמרינן בגמרא (לקמן סט, א) גבי שתי בנות ובן וקדמה הראשונה עשור נכסי ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן, דהא אסיקנא התם דריוח ביתא מהנהו נכסי קאמר, וזו כמי שאין לה ריוח ביתא מהנהו נכסים, כיון דלא יהבו לה דחזי ליה מינייהו. וגרסינן בתוספתא (פ"ו ה"ז) אף על פי שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עמה, יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להינתן לה.
אמר שמואל, לפרנסה שמין באב. ואסיקנא בין השיא דגלי דעתיה בין לא השיא, לעולם שמין דעתו ונותנין לה: וקיימא לן כשמואל דקאי כר' יהודה, וכדאמרינן אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה אמר ליה יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי. וכתב ר"ח דלא אזלינן בתר אומדנא אלא לפחות מן העישור, וכמעשה דרבי דנתן לה אחד מי"ב בנכסים, ולא אשכחן בהדיא מאן דאמר יתר מן העישור, ובפרק נערה שנתפתתה (נב, ב) אמרינן מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, ועד כמה, אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסי, ואין לנו רשות שלא בראיה ברורה להוציא מן היתומים יתר מן העישור, ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (לעיל נ, ב, תוס' ד"ה ומאי) הביאו ראיה לסברא זו, מדאמרינן בגיטין ריש פרק הנזקין (נא, א), והא פרנסה דמיקץ קיצא, ואם איתא דשמין באב בין לפחות בין להוסיף על העישור הא לא קיצא כלל, אבל למאי דאמרינן דלהוסיף לא אזלינן בתר אומדנא, קרינן ליה קייצא משום דטפי מעישור לא הויא, והראב"ד ז"ל הקשה עליו, מדקתני ר' יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה, ואם לפחתה מעישור קאמר הוה ליה למתני אם השיא ראשונה לא ינתן לשנייה אלא כדרך שנתן לראשונה, אלא שמע מינה דבין לפחות בין להוסיף קאמר.
ועוד יש להביא מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (לעיל נ, ב), רב זן מחטי דעלייה, ואמרינן פרנסה הואי ומאי עלייה מעלוייא דאב, וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב, אלמא אפילו לעלוייא אמרה ולא לגריעותא. ועוד מדאמרי ליה חכמים לר' יהודה פעמים שאדם עשיר והעני או עני והעשיר אלמא ר' יהודה בין לפחות בין להוסיף אמרה, ורש"י ז"ל כן כתב, דאפילו להוסיף הולכין אפילו אחרי אומדנותו דאב. ואף על פי שהראיות שכתבנו יש לדון בהם, מכל מקום פשוטן של דברים כך הוא.
ומה שהביא ר"ח ז"ל ראיה מדאביי ורבא דאמרי עד עישור נכסי, אינה ראיה דחכמים לא הזקיקוהו לבוא לימלך וכן סתם בני אדם אלא עד העישור, אבל מי שדעתו רחבה ורוצה ליתן לבתו יתר מן העישור יתן, ואם גלה דעתו בין במעשה, כגון שהשיא את הראשונה, בין שהכרנו בו שהוא עשיר בדעת נותנים לה כפי שאמדנוהו שבדעתו לפסוק ולתת לה. ומעשה דר' שפחת לה מן העישור במי שהיה דעתו קצרה.
והא דקי' לה קצובה בפרק הניזקין (גיטין נא, א) היינו משום דאי לית לן כדשמואל דאמר שמין באב הא ודאי מיקץ קיצא, ואפילו למאן דאית ליה כשמואל כיון דסתם בני אדם דלא קמינן אאומדנותא יהבינן לה עישור נכסי, קרינן לה קצובה. ואם עמדה בדין ואמידניה לאב הא מייקץ קייצא בכל מה דאמידיניה. והלכך היכא דאמידנא לאב אזלינן בתר אומדנא ואפילו להוסיף על העישור, אבל היכא דלא אמידניה יהבינן לה עישור לעולם כרבי דאמר בת הנזונת מן האחים נוטלת עישור נכסים, ואין שמין לעולם את הנכסים לומר כמה אדם נותן לבתו מנכסים כאלו, אלא או באומדנותיה דאב או עישור נכסים כרבי, וכדפסק רבא הלכתא כרבי היכא דלא אמידניה, והיכא דאמידניה יהבינן לה כפום מאי דאמרינן בין ממקרקעי בין ממטלטלי, ולא אמרינן כמה יתן לה אביה אם לא היו לו אלא קרקעות אלו, שאין עשירות דעתו של אב לפי קרקעותיו אלא לפי נכסיו.
ותדע לך, מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (שם) רב זן מחטי דעלייה ואמרינן פרנסה הואי ומאי עלייה מעלוייה דאב וכדשמואל, אלמא למאן דאמר שמין באב אפילו ממטלטלי יהבינן לה.ואמרינן נמי התם דשמואל זן ממטלטלי ושמואל לטעמיה דאמר לפרנסה שמין באב, אבל היכא דלא אמידניה אלא יהבינן לה עישור נכסי לא יהבינן לה אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי, וכדפסק רבא לקמן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה.
והא דלא כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות ההיא דזן מחטי דעלייה, משום שדרכו לקצר ודי לו במה שכתב להא דשמואל דאמר לפרנסה שמין באב, והרב בעל ההלכות ורב אחא ז"ל (עי' שאילתות סי' כא) שכתבו לפרנסה שמין באב, והני מילי ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה. לא נראו דבריהם דכיון דלא אשכחן לרבא דפליג בהדיא בההיא דשמואל ואיכא לאשווינהו בסברא תריצא, לא מפלגינן להו, וכן דעת רש"י ז"ל ודעת הראב"ד ז"ל והרמב"ן נ"ר.
בטלי כסף או בטלי זהב: פירש"י ז"ל מפות לבנות ככסף או מפות ירקות של כעין של משי כעין זהב והא דלא עייפינהו ניהליה כדיעבד לעיל משום דהא ודאי מנפקותא יתירא הוא ואי לאו דאית ליה מדלי' נכסי טובא לית ליה למעבד הכי. היא מוצאת פירש ר"ח ז"ל שהוא חסר א' והוא מלשון ויצת אש בציון ולא מצינו כן בכל הספרים אלא לשון יציאה הוא וכפירוש רש"י ז"ל ואע"ג דההיא במלבין פני חבירו משא"כ בזו של מר עוקבא מ"מ למדנו ממנו כי הלבין פנים הוא דבר קשה מאוד:
במחרישא של כספא: פירוש בנגר של כספא דהא ודאי א"צ לעשות מחרישה ממש של כסף ופשיטא דמכריחין אותו למכור וכן פי' ר"ת ז"ל:
כאן קודם שיבא לידי גיבוי ב"ד: פרש"י ז"ל כי כשלקט לקט שכחה ופאה (להוי) [לא היה] לו מאתיים זוז אין לנו לחייבו למכור כלים לתשלים לו מאתיים זוז והא דתנן מחייבים אותו כשהביא עצמו לידי גבוי כגון שהיו לו מאתיים זוז ונטל לקט שכחה ופיאה ונודע שעשיר היה כי ב"ד באים וגובים ממנו מה שנטל ואין לו מה לשלם מוכרין לו תשמישים היקרים ומשתמש הוא בפחותים ואין לשון התלמוד מתיישב לפ"ז ור"ת ז"ל פירש קודם שיבא לידי גבוי שאינו נוטל מקופה של צדקה וכן פירש הראב"ד ז"ל ואחרים פירשו כאן בכלים שהיו לו קודם גבוי אין מחייבין למכרן דדלמא לא מקבלי עלי' כלים פחותים וכאן בכלים חשובים שלקח לאחר שבא לידי גבוי דבהנהו מחייבין אותו למכרן וגם לזה הפי' אין הלשון מתיישב יפה ופר"ת עיקר וכן פי' הראב"ד:
מתני' יתומה שהשיאתה אמה: כו' אלא שמין את הנכסים ונותנים באלו וכן מפורש בתוס' ובודאי דלרבי יהודא כל היכא דליכא אומדנא דאב אזיל בתר אומדנא שומת נכסים כדרבנן וכן מוכח בתוס' דגרסי התם כיצד הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרים אלו היה אביהן קיים כך וכך היו נוטלין אלא רואים שכנגדן כיצד נזונות ומתפרנסת ונותנין להם רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עישור נכסים רבי יהודא אומר אם השיאם בת ראשונה ינתן לשניי' כדרך שנתן לראשונה ע"כ ואמרינן לקמן בתלמודא דאליבא דר"י כי איכא אומדנא אזלינן בתר אומדנא כרבי יהודא והיכא דליכא אומדנא אזלינן בתר עישור נכסים מאי איכא בין רבי יהודא לרבי וליכא למימר כי ליכא אומדנא לא שקלי מידי הלכך ע"כ לר"י כי ליכא אומדנא אזלינן בתר שומת נכסים כרבנן וג' מחלוקות בדבר והלכה כרבי:
גמרא אמר שמואל לפרנסה שמין באב : פירש"י ז"ל בין להוסיף על עישור נכסים ובין לפחות מעישור נכסים אבל דברי רבינו חננאל ז"ל פי' לפרנסה שמין באב מעישור נכסים לפחות אבל לא להוסיף דהא אמרינן לקמן דרבי א"ל אומדנא דאב ואמרינן מעשה ונתן לה רבי אחר מי"ב לנכסים מביאים עוד ראיי' לדברו דאמר במס' גיטין דפרנסה מיקץ קייצא ולעיל בפרק נערה אמרינן ועד כמה אביי ורבא דאמרו תרווייהו עד עישור נכסים דאלמ' דזהו סוף השיעור וראיות אלו יש לדחותם דעובדא דרבי ולקמן לפי שאמדוהו לאב שהיה עני בדעת ומעשה שהיה כך אירע והא דאמרינן לפרנסה מיקץ קייצא משום דרוב בני אדם לא ידעי אומדנא דידהו ונוטלת הבת עישור נכסים והיינו נמי ההיא דפרק נערה ובודאי דלישנא דשמין באב מסתמא משמע כפרש"י ז"ל והיינו דמכרעה ההיא דפ' נערה דרב דן מחיצי דעליה כדפרישנא התם וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן עיקר:
בפרנסת עצמה: פירוש במזונות הבנות וטעמא דמילתא פר"ת דפרנסת הבעל כיון שאומר אל יתפרנסו הבנות מנכסי שומעין ראוי ללכת אחר אומד דעתו:
לימא עני עני ממש ועשיר עשיר ממש מכלל דר' יהודא וכו': ואיכא למידק ואפי' הוה מתני עני ממש ועשיר ממש שפיר הוה כשמואל דלפי שהיה רבי יהודא אומר שנותן לשנייה כדרך שנתן לראשונה היו אומרים חכמים שזה אינו אומר יפה כי פעמים שהוא מעני או שהוא מתעשר אלא אומדין דעתו של אב כפי הנכסים שהיו לו באותה שעה וכפי הנכסים שיש לו עכשיו:
ולימא הלכה כר"י ופרקינן כי אמר הלכה כרבי יהודא וכו': קשיא לן ותיפוק ליה דאי אמר הלכה כר"י היה אמינא הלכה כמותו לגמרי וכי ליכא אומדנא באב אמדי' בתר שומת נכסים קמ"ל דפרנסה שמין באב כי איכא אומדנא וכי ליכא אומדנא לא פסיק מידי וי"ל דכיון לרבי יהודא לא איירי במתני' בהדיא היכא דליכא אומדנא כי אמר הלכה כר"י לא הוה משמע אלא לענין אומדנא בלחוד כך נראה לי:
הכי נמי מסתברא דאמר רב אדא בר אהבה מעשה ונתן לה אחד מי"ב ומיהו לא הכרח הוא דאיכא למימר חזר בו רבי מדבריו אי נמי דהתם לפי שאמר האב שלא יתנו לה יותר קמ"ל שהרשות בידו והיינו דאמרינן הכי נמי מסתברא. אם באו כולם להנשא כאחד חולקת בשוה. פי' כי זכות כולן באים כאחד הא אלו לא נשאו אלא בזו אחר זו כל אחת נוטלת עישור נכסים שנשאר מאחותה ושמעינן מהכא להדיא שאין הבת זוכה בעישור נכסים עד שתנשא ולא משעת מיתת הבעל והכי נמי מוכח מהא דתניא לקמן כיצד הם עושים שוכרת להם בעלים וזה ברור:
תני ר' חייא בר רב מדיפתא כל המעלים עינו מן הצדקה כאילו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא עם לבבך בליעל וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל מה להלן עבודת כוכבים אף כאן עבודת כוכבים:
ת"ר המסמא את עינו המצבה כריסו והמקפח את שוקו כדי לקבל צדקה (עד) אינו נפטר מן העולם עד שיבוא לידי כך:
תנן התם אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו ולא והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת אמר רב פפא לא קשיא כאן קודם שיבוא לידי גיבוי כאן לאחר שיבוא לידי גבוי פי' הא דתנן אין מחייבין אותו למכור כ"ז שמפרנסין אותו בצנעא שלא הגיע להתפרנס ממה שגובים הפרנסים לקופה של צדקה אבל אם הגיע למדה זו אין נותנים לו אלא אחר שימכור:
מתני' יתומה שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי ליתן לה רי"א אם השיא הבת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אלא שמין את הנכסים ונותנים לה. פי' האי דתני לדעתה משום דשלא לדעתה אין נשואיה נשואין כדתנן ביבמות בפרק ב"ש השיאוה שלא לדעתה א"צ למאן. מה שראוי ליתן לה פי' עישור נכסים כדמפרש בבריי'. רי"א אם השיא האב את הראשונה ומת ינתן לב' כדרך שנתן לא' בין יותר מע"נ בין אם הוא פחות כדעת האב אנו נותנים. וחכ"א פעמים שאדם עני והעשיר שיביא האומד פחות מע"נ או עשיר והעני שיבוא האומד יותר מע"נ והלכך אין הולכים אחר האימוד אלא שמין הנכסים כמה הן ונותנים לה מהן העישור:
א"ש לפרנסה שמין באב פי' לפרנסת נדוניא הבת הבאה לינשא מנכסי אביה לאחר מותו שמין ואומדים דעתו אם היה קיים כמה היה נותן לה וכפי אותו האימוד נותנין לה היורשים תנן וחכ"א פעמים וכו' מאי עני ומה עשיר אילימא עשיר עשיר בנכסים עני עני בנכסים מכלל דת"ק סבר אפי' עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן ליה והא לית ליה אלא לאו עשיר עשיר בדעת עני עני בדעת וקתני שמין את הנכסים ונותנים לה אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ותיובתא דשמואל. הוא דאמר כר"י דתנן רי"א אם השיא וכו' ולימא הלכה כר"י אי אמר הל' כר"י הו"א דוקא השיא דגליא דעתי' אבל לא השיא לא קמ"ל טעמי' דר"י דאזלינן בתר אומדנא ל"ש השיא ול"ש לא השיא והאי דקתני השיא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דהשיא וגליא דעתי' ל"א בתר אומדנא א"ל רבא לר"ח דרשי' משמך הלכה כר"י א"ל יהא רעווא דכל הני מילי מעלייתא תדרשום משמי ומי אמר רבא הכי והתניא רבי אומר בת הניזונית מן האחין נוטלת ע"נ ואמר רבא הלכה כרבי ל"ק הא דאמדינן הא דלא אמדינן פי' שלא נוכל לאמוד את דעתו הנ"מ דאמר ראב"א מעשה היה ונתן לה רבי אחד מי"ב בנכסים והא ר' ע"נ קאמר אלא לאו ש"מ הא דאמדינן והא דלא אמדינן וכך הל' דאזלינן בתר אומדן דעתו דאב בין להוסיף על ע"נ בין לגרוע ויש גאונים שאומרים דכי אזלינן בתר אומדן דעתא ה"מ לפחות מע"נ כמעשה דר' שנתן לה אחת מי"ב אבל להוסיף לא מצינו בפי' שמוסיפין על ע"נ וי"א דאזלינן בתר אומדנא בין להוסיף בין לגרוע וכך נ"ל דאי ר"י לא אמר שמוסיפים האיך השיבוהו חכמים פעמים שאדם עשיר והעני אלא לאו ש"מ שמעי' לר"י דאמר דיהבינין לה כ"כ באומדן דעתא דאב ואפילו טפי מע"נ וא"ל חכמים אפילו השיא הבת ראשונה וגילה דעתו לא אזלינן בתר אומדנא אלא יהבינן לה ע"נ ותו לא ור"י אפילו להוסיף קאמר וכיון דאיפסקה הלכה כוותיה אם מגיע האומד להוסיף מוסיפים ור"ח ז"ל אמר [הלכתא] כשמואל דקאי כר"י דהלכה כוותיה ואסיקנא דנותנים כפי מה שאומדים דעת האב ולא סמכינן כמה שנתן לבתו ראשונה שהשיא אלא אומדין דעתו ואינו נ"ל דהיכא אמדינן דעתיה היכא דלא השיא אבל אי השיא אמוד ועומד הוא וא"צ אומד אחר דהכי אמרינן אי אמר הלכה כר"י ה"א דוקא השיא דגליא דעתא אבל לא השיא לא קמ"ל אלמא טפי עדיף למיקם אדעתי' אם השיא ממה שלא השיא ותו דרבנן פליגי עלי' דר"י היכא דהשיא דלא אזלי' בתר אומדנא דידה ואמרינן פעמים שאדם עשיר בדעת וכיון דפסקי' הלכה כר"י ליתא לדרבנן אלא ודאי היכא דהשיא א"צ אמוד אחר אלא ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה:
מיהו הא מיבעי לי אם מת והניח בן ובת ואם יתרצה ליתן לזו הבת כדרך שנתן לראשונה או כפי אומדן דעתו נוטלת כל הנכסים ואין לבן כלום עקרי' ירושת הבן מפני הבת אי לא והנכון בעיני דעד כאן לא אמר אלא כשהנכסים מרובים דלא שקילי בת כבן אבל לאלומה לבת למישקל טפי מבן ל"א רבנן ודי לה שתטול כאחד הבנים (והרב אומר שגם בזה אזלינן לפי אומד האב אפילו שלא ישאר לבן כלום). גופא בת הניזונית מאחין ר"א נוטלת ע"נ א"ל לדבריך מי שיש לו עשר בנות ובן אין לו לבן במקום הבנות כלום א"ל כך אני אומר ראשונה נוטלת ע"נ ושניה במה ששיירה הא' והג' במה ששיירה הב' וחוזרות וחולקות בשוה פי' מה שנטלו ומקשה כל חדא וחדא דנפשה שקלה פי' למה חולקת בשוה כל אחת כשבאה להנשא יש לה ליטול ע"נ במה שהן ואחר כך כשתנשא הב' תטול עישור במה שתמצא ואע"פ שלוקחת הא' יותר מן הב' והב' יותר מן הג' כך הדין נותן ואין האחרונה מעכבת על הראשונה שאין לה זכות ליטול פרנסתה (אלא כשבאו להנשא כא') ומהדר ה"ק אם באו כולם להנשא כאחת אז חולקין בשוה אבל באו ליטול בזא"ז כל אחת לוקחת עישור במה שהן ואין אחותה מעכבתה שאין לה רשות לתבוע עד שלא תנשא וכך הלכה:
בטלי כסף או בטלי זהב פי' רש"י ז"ל מפות לבנות ככסף או מפות ירקות של משי כזהב והא דלא עייפינהו ניהלי' כדעביד לעיל משום דהא ודאי מפנקותא יתירה הוא ואי לאו דאית ליה מדילי' נכסי טובא לית ליה למעבד הכי. הריטב"א ז"ל:
המסמא את עינו פרש"י ז"ל כלומר מראה כאלו עינו סמויה כדי שידמה לבני אדם שיתנו לו צדקה והוא אינו צריך. והמקפא את שוקו שמראה כאלו יש לו כאב בשוק שאינו יכול להעמיד רגלו על הקרקע ומוליכה כאדם שצף על המים והוא מלשון ויצף הברזל דמתרגמינן וקפא פרזלא ויש שגורסי' המקפח את שוקו ורוצה לומר שמראה את שוקו שבור. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
והגאונים פירשו והמקפה את שוקו פי' מלשון להקפות כדגרסינן בבמה מדליקין מאי לאו להדליק לא להקפות שפירושו להעבות את הפתילה וזהו שאמרנו המקפה את שוקו כלומר המעב' את שוקו כדי להראות שיש בו חולי כדי שיקח מן הצדקה. ע"כ:
והמצבה את כריסו פי' מנפח את כריסו ומראה עצמו לבני אדם כאלו יש בו חולי מלשון לצבות בטן ומתרגמינן לאפחא מעין. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
במחרישה דכספא ומחרישה שמתקן בה גנו דכלי כסף כאלו מחייבין אותו למכור קודם שיקבל מן הצדקה כיון שאינם צורך גופו אבל שאר כלים שהם צורך גופו אין מחייבין אותו למכור כלום ויש שפי' מגרדת שמגרדין בה במרחץ שזה הוא דרך העולם לעשותה מכסף כדאמרינן במסכת שבת בפרק חבית [קמז ב'] רב שמואל עבדא ליה אימי' מגררת דכספא שאע"פ שהם כלים הצריכים לגופו כיון שאין דרך לעשות תשמיש זה מכסף אלא אחד מני אלף מחייבין אותו למכור כלי כזה אבל כלי כסף וכלי זהב ששותה בהן או אוכל בהן אין מחייבין אותו למכור כלל. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
כאן קודם שיבא לידי גיבוי כו'. כלומר כי קתני אין מחייבין אותו למכור היינו קודם שבאו לידי גיבוי כלומר שיצטרך שיתנו לו מן הגבוי של קופה או של צדקה הניתן בפרהסיא דכיון שעדיין לא בא למדה זו אלא שלקח בצינעא אין מחייבין אותו למכור כלל אבל אחר שבא למדה זו שנצטרך ליקח מן הגבוי של קופה או של צדקה אין נותנין לו אלא לאחר שמוכר. כך פירשו הריא"ף ז"ל וחכמי ספרד ז"ל ועיקר.
וי"מ בדרך אחרת כי קתני אין מחייבין אותו למכור הוא קודם שיבא לידי גיבוי כגון שבא ליטול לקט שכחה ופאה ולא היו לו מאתים זוז ואם היה מוכר כלי תשמישיו היה משלים למאתים אין מחייבין אותו למכור כלי ביתו כדי להשלימם ולא יצטרך לקחת מן הצדקה אלא נוטל לקט שכחה ופאה וכי קתני מחייבין אותו למכור זהו לאחר שהביא עצמו לידי גיבוי כגון שהיו לו מאתים זוז מלבד ביתו וכלי תשמישו ולקח לקט שכחה ופאה שלא כדין ואח"כ נתברר לב"ד שנטל שלא כדין יורדין לנכסיו ונפרעין ממנו כל מה שנטל ואם ירד בין כך ובין כך מנכסיו מחייבין אותו למכור כליו החשובים וישתמש בגרועין כדי שנפרע ממנו ממה שלקח שלא כדין ואע"ג דממון שאין לו תובעין הוי אפ"ה מחייבין אותו מתורת קנס וכן פי' רש"י.
ואומרים רבני צרפת ז"ל דכי אמרינן דקודם שבא לידי גיבוי אם היה משמש בכלי זהב או בכלי כסף לא נחייב אותו למוכרן ולקנות פחותים מהם זהו כשאין לו כל כלי וכלי אלא מזהב בלבד או מכסף בלבד אבל אם היה כלי של זהב ואותו הכלי בעצמו יש לו של כסף ודאי מחייבין אותו למכור האחד מהם קודם שיקח צדקה בין מן הקופה בין משום אדם בעולם בתורת צדקה וראיה לדבר מהא דאמרינן בגמרא ר' חנינא הוה ליה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ד' זוזי כל מעליה יומא דשבתא יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו אתאי אמרה ליה לא צריך אמרה שמעי דקאמרה ליה במה אתה סועד היום בטלי כסף או בטלי זהב כלומר במפות של מילת המרוקמות בחוטין של זהב אמר היינו דאמר רבי אלעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן אנו חוטאין בכל יום כשאנו מעלימין עין מן הצדקה אבל עכשיו שיש כאן רמאין הרי קולר תלוי בצוארם שהם גורמין לנו ואם איתא דאפי' היכא שיש לו כלים מב' מינים לא נחייב אותו למכור הוא למה לא נתנו המעות לאותו עני כמנהג' הראשון ומה רמאות היה עושה שהרי לא היה מחויב למכור מהם כלום אלא ודאי מפני שהיו לו מפות של כסף ומפות של זהב והיה מחויב למכור האחת מהם כדי שלא יצטרך לקחת מן הצדקה משום אדם ולא עשה קרא אותו רמאי.
ואומר ר"מ הלוי משנחייב אותו למכור האחד נחייב אותו למכור המשובח יותר שאם היה רגיל במפות של זהב ובמפות של כסף ימכור של זהב קודם שיקח מן הצדקה דמאי דאמרינן דלא מחייבינן ליה לאשתמושי בפחות ממה שהיה רגיל תחלה זהו כשהיה דרכו להשתמש באותו המין בלבד שאם היה רגיל במפות של זהב בלבד לא נחייב אותו למכרם וליקח של כסף אבל אם היו לו של כסף ושל זהב הואיל ורגיל להשתמש בשניהם אין לחוש אם מוכר החשוב ומשתמש באחד כיון שמתחלה היה דרכו גם כן להשתמש בו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
והריטב"א ז"ל כתב דאין לשון הגמרא מתיישב כפי' רש"י ואחרים פירשו כאן בכלים שהיו לו קודם גיבוי אין מחייבין למכרם דדלמא לא מקבלי עליה כלים פחותים וכאן בכלים חשובין שלקח לאחר שבא לידי גיבוי דבהני מחייבין אותו למכרם וגם לזה הפי' אין הלשון מתיישב יפה. ופר"ת עיקר וכן פי' הראב"ד. כן כתב הריטב"א ז"ל ובתוספות הקשו על פי' ר"ת ז"ל עיין בתוספות:
מתני' יתומה שהשיאה אמה או אחיה מדעתה פי' ה"ר ישעיה מטראני ז"ל דהא דתני לדעתה משום דשלא לדעתה אין נשואיה נשואין כדתנן ביבמות בפרק בית שמאי השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן ע"כ. פי' לפירושו וקמ"ל מתני' דאע"ג דכבר נשאת והרי הם נשואין לענין מיאון לא תימא אבדה פרנסתה אבל נשאת שלא לדעתה אין כאן נשואין ואפילו מיאון אינה צריכה ופשיט דיכולה היא כשתגדיל להוציא מידן מה שראוי וכו' ורש"י אכתי הוקשה לו דלמה ליה למתני מדעתה פשיטא דכיון דתני שהשיאתה מדעתה משמע דשלא מדעתה לא מקרי נשואין כלל ולכך תירץ ז"ל דלהכי נקט מדעתה לאשמועינן רבותא דאף על פי שנתרצית אין מחילתה מחילה ע"כ.
ולכאורה משמע דהכי קאמר שנתרצה בק' או בחמשים שפסקו לה ומחלה על השאר ולפי שהיא קטנה אין מחילתה מחילה וקשה דא"כ הוה ליה למתני יתומה שהשיאתה אמה או אחיה וכתבו לה מדעתה בק' או בחמשים דהשתא קאי מדעתה על הפסיקה ולא הוה ליה למתני מדעתה על הנשואין ועוד קשיא דאטו אם הגיעה לכלל פעוטות דמחילתה מחילה במטלטלין מי נימא דלא איירי בה מתניתין והרי בגמרא משמע דכל דלא באה לכלל נערה הרי היא יכולה משתגדיל להוציא מידן וליכא למימר משום דפרנסה לא גביא אלא ממקרקעי מ"ה לא הויא מחילתה מחילה דאם כן מאי איריא קטנה אפילו בוגרת נמי לכך פי' רבינו ברוך ז"ל דלכך נקט מדעתה דאפילו שנתרצית לא מקרי מחילה כיון דלא מחלה להדיא ומיירי מתני' אפי' בפעוטות ועיין במרדכי ומ"מ דייקינן בגמרא הא גדולה ויתרה משום דנשאת אע"ג דלא מחלה להדיא ואפשר דרש"י סובר דאע"ג דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין מ"מ אין מחילתן מחילה וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות פ' כ"ט מה' מכירה והא דנקט מדעתה גבי הנשואין דאלו היה תנינן גבי הפסיקה הוה אמינא כיון דנקט מדעתה גבי הפסיקה ולא גבי נשואין דלמא מיירי דלא נתרצית בנשואין אבל בפסיק' נתרצית ולהכי יכולה היא משתגדיל להוציא מידן וכו'. אבל השתא דתנא לישנא יתירה דהיינו מדעתה גבי נשואין שמעינן דהכל היא ברצונה הנשואין והפסיקה ואפ"ה אין מחילתה מחילה ועוד דבכל שעת נשואין אלימא טפי דהן הן דברים הנקנין באמירה ואפ"ה אין מחילתה מחילה כנ"ל.
ועוד י"ל דרש"י ז"ל ה"ק דאיברא ודאי אי מחלה בפירוש כיון שהגיעה לכלל הפעוטות הויא מחילתה מחילה דומיא דאמרינן מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומיהו היינו מדרבנן דאלו מדאו' אין מעשה קטן כלום ולכך כיון דנתרצית ולא מחלה בפירוש אין מחילתה מחילה ואלו היתה גדולה רצוייה הויא לה כמחילה אבל מאחר דקטנה היא ואין מחילתה מחילה מדאורייתא אלא מתקנת חכמים כדאיתא בפרק הנזקין וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ט מה' מכירה הלכך אי לאו דמחלה בפירוש לא הויא רצוייה מחילה ולכך לא נקט מדעתה גבי הפסיקה דאם כן הוה משמע דמחלה עליה בפי' כנ"ל:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל יתומה שהשיאה אמה או אחיה לדעתה כו'. ואע"פ שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת מ"מ היא זכתה בנכסים בכדי מה שראוי לינתן לה ואין יכולין להפקיע זכותה וליכא למימר הכא הא איכא ריוח ביתא כדאמרינן בגמרא גבי שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסים ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן דהא אסיקנא התם דריוח ביתא מהנהו נכסים קאמר וזו נמי שאין לה ריוח ביתא מהנהו נכסים כיון דלא יהבו לה מאי דחזי לה מינייהו וגרסינן בתוספות אע"פ שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עמה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה. ע"כ:
וכתבו לה במאה או בחמשים זוז פירוש שהוא פחות ממה שראוי להנתן לה וכמה הראוי להנתן לה רבי יהודה אומר כו'. אי השיא כו' פירוש האב בחייו. אלא שמין את הנכסים פירוש לא פורש איך שומת הנכסים ולא כמה מהן. פ"א ונותנין לה עשור נכסים. מלקוטי הגאונים ז"ל.
וז"ל ריב"ש ז"ל בחדושיו מה שראוי לינתן לה פי' לרבי יהודה לפי דעתו של אב ולרבנן לפי שומת הנכסים דהשתא האי תנא לא אתא אלא לאשמועינן דאע"ג שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת מ"מ היא זכתה בנכסים אלו לצורך פרנסתה ואף על פי שנשאה הבעל בלא כלום לא אבדה זכותה שאין כח ביד האחים להפקיע זכותה ואין לומר שהיא מחלה כשנשאת דהא קטנה היא. ורש"י ז"ל פי' מה שראוי להנתן לה דהיינו עשור נכסים נקיט לה כרבי דהלכתא הכין כדאיתא בגמרא בדלא אמדינן לאב ע"כ. ולפי מה שפירש רש"י ז"ל דנקט מדעתה לרבותא דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה וכפי מאי דפרי' בלשון ראשון מוכרח הוא לפרש דמאי דקתני כמה ראוי ליתן לה דהיינו עשור נכסים דהויא ליה דבר קצוב דאלו הוה אזלינן בתר אומדנא לא הויא דבר קצוב.
וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מה' מכירה שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו ויפרש אותו והלכך אי מה שראוי ליתן לה היינו עשור נכסים מקרי שפיר דבר קצוב דהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שהמחייב עצמו בקנין לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו שנה שנה הרי זה כקנין וחייב והכא נמי דכוותא אבל אי אזלינן בתר אומדנא לא מקרי דבר קצוב כלל ופשיטא דאפילו בגדולה בכל כי האי גונא לא הויא מחילה ולמה ליה למתני מדעתה ומאי רבותי' הלכך ודאי מוכרח הוא לפרש דלת"ק היינו עשור נכסים כנ"ל:
אם השיא את הבת כו' אין לפרש דרבי יהודה אתא לאפלוגי אמאי דקאמר ת"ק יכולה היא משתגדיל כו' וה"ק אם השיא כו' פי' כי אמרינן דיכולה היא משתגדיל להוציא מידן היינו דוקא כשגלה האב דעתו והשיא בת בחייו אבל אם לא גלה האב דעתו ולא אמידניה דעת האב מה שעשו האחים עשו ואינה יכולה משתגדיל להוציא מידן דהא ודאי ליתא להאי פירושא דא"כ לא הוה ליה לרבי יהודה למתני אלא אם השיא האב בת בחייו ינתן לזו כדרך שנתן האב אבל השתא דשני אם השיא את הבת הראשונה כו' משמע דלא אתא לאפלוגי אלא אעשור נכסים דקאמר ת"ק וכדדייקי לה מדברי ת"ק ופליג עליה רבי יהודה דאם השיא האב בחייו את הבת הראשונה ינתן כו' בין שהוא עשור בין שהוא פחות בין שהוא יותר ומיהו לעולם אית לן למימר יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה וכן פרש"י כנ"ל:
אלא שמין את הנכסים ונותנין לה. פי' שרואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כיוצא באלו וכן מפורש בתוספתא ובודאי דלר"י כל היכא דליכא אומדנא דאב אזלינן בתר שומת נכסים בדרבנן והכין מוכח בתוספתא דגרסי התם [פ"ו ה"א] כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרים אלו היה אביהן קיים כך וכך היו נוטלות אלא רואין שכנגדן כיצד נזונות ומתפרנסות ונותנין להם רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עשור נכסים ר' יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ע"כ. ואמרינן לקמן בגמרא דאליבא דרבי כי איכא אומדנא אזלינן בתר [אומדנא כרבי יהודה ואי היכא דליכא אומדנא אזלינן בתר] עשור נכסים מאי איכא בין רבי יהודה לרבי וליכא למימר דלרבי יהודה כי ליכא אומדנא לא שקלי מידי הלכך ע"כ לרבי יהודה כי ליכא אומדנא אזלינן בתר שומת נכסים כרבנן ושלש מחלוקות בדבר והלכתא כרבי. הריטב"א ז"ל.
וכן פי' ריב"ש דהא דתנן שמין את הנכסים כו'. לאו היינו עשור נכסים אלא שמין את הנכסים ורואין את שכנגדן שיש להם עושר כזה כמה נותנין לבתם דר' לחוד הוא דאית ליה עשור נכסים הכי איתא בתוספתא כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות כו' עד כדרך שנתן לראשון משמע דשלש מחלוקות בדבר כו' ע"כ. והתוס' לא פירשו כן אלא כי תנן שמין את הנכסים פי' לתת להם עשור נכסים וכן משמע מלשון של רש"י דאין כאן אלא שתי מחלוקות דמר אמר עשור נכסים ומר אזיל בתר אומדנא דאב ובגמרא נפרש עוד בזה בס"ד:
גמ' אמר שמואל לפרנס' שמין באב כתב רבינו חננאל דכי אזלינן בתר אומדנא דאב ה"מ לפחות מעשור נכסי אבל לא להוסיף דלפחות אשכחן כדאמרינן מעשה ונתן לה ר' אחד משנים עשר בנכסים אבל להוסיף לא אשכחן ועוד יש ראיה מדאמרינן לעיל בפרק נערה תקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ואמרינן עלה עד כמה אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עשור נכסי אלמא אפילו בחיים דאב לית ליה למיהב טפי ועוד הביאו ראיה מדאמרינן בפרק הנזקין גבי הא דאמר רבי חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות והא פרנסה דמיקץ קיצא מכתב לא כתיבא והשתא אי אמרת בשלמא אין מוסיפין אעישור נכסי הוא דקיצה אלא אי אמרת מוסיפין וגורעין מאי קיצה. ואינן ראיות כלל דמאי דקרינן לפרנסה מיקץ קיצה היינו שבשעת לקיחת הלוקח ואפשר לעמוד על דעתו מ"מ יוכלו להושיב ב"ד ולאמר לו שיניח לה בכדי אותה אומדנא מה שאין כן במזונות שאי אפשר לעמוד עליהם בשעת לקיחת הלוקח ועוד דהתם עלה דהא דאמר ר' חנינא גדולה מזו אמרו קאי ורבי חנינא בדלא אמדינן אמרה שנוטלת עשור נכסים עלה דההיא דמי שמת והניח שתי בנות כו' וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסים כו' והיכא דלא אמדינן קא קיצה עשור נכסי והא דפ' נערה נמי כיון דבחייו מיירי ליכא למימר שאם רצה להוסיף לה שלא יוכל להוסיף אלא תלמודא דבעי עד כמה היינו עד כמה היא אמדה בינונית לתת לבתו וקאמר עד עשור נכסי וההיא דמעשה דנתן לה רבי י"ב מנכסין מעשה שהיה כך היה וה"ה דאי אמדי' לדעתיה בטפי מעשור נכסי דהוו יהבי לה טפי.
ויש מקשים על ר"ח ז"ל מדתנן במתני' פעמים שאדם עני והעשיר עשיר והעני אלא שמין מכלל דרבי יהודה סבר אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה ואוקמינן מאי עשיר עשיר בדעת וש"מ דר' יהודה מוסיף דאית ליה שמין באב ורבנן פחתי ואינה קושיא כלל דרבנן הכי קאמרי אומדנא דידך לא כלום היא שאי אפשר לעמוד על דעתו של אדם ועוד שכבר פירשתי במתניתין דשמין את הנכסים לאו היינו עשור נכסי וא"כ אפשר דר' יהודה מוסיף על שומת הנכסים אם דעתו של אב רחבה יותר משאר בני אדם אבל אפשר דבין לר' יהודה בין לרבנן אין להוסיף על עשור נכסי. ועוד מקשינן על ר"ח ז"ל מדקרו ליה בפרק נערה מאי מעלויא מעלויא דאב וכדשמואל ולא לאפחותי ולא לאוסופי מאי עלויא גריעותא היא דאי לא אמדיניה יהבינן לה עשור נכסי י"ל מפני שמוסיפין על שומת הנכסים מחמת אומד הדעת דאב ודלמא שמואל נמי לא סבר לה כר' ומיהו אחר שאין ראיה מכרעת בדעת ר"ח ולא בהיפוך והדברים כפשוטן נראין בין להוסיף בין לגרוע הוא על ר"ח ראיה שלא נאמר אלא לפחות וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל דבין לפחות ובין לגרוע וכן פי' רש"י במתני' וכן דעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל.
ומצאתי בפסקי הרב ר' ישעיה מטראני דלעולם אין מוסיפין לבת על חלק הבן או אחד מן הבנים כדאמרינן לעיל כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל למשקל טפי מבן לא דאי לא תימא הכי זימנין דמתעקרא נחלה מדאורייתא כגון שנתן לראשונה כל מה שהיה לו אז ואם נאמר שיתן עתה לשנייה לא יהיה לבן כלום אלא דיה שתטול כחלק הבן שלעולם אין דעת האב שיצא הבן נקי מנכסיו והבת תטול הכל לפרנסת הבעל ולזה קשה א"כ מה הקשו לר' לדבריך מי שהניח עשר בנות ובן אין לבן במקום בנות כלום לימא להו היכא דמיעקרא נחלה דאורייתא לא קאמינא אלא נוטלות כחלק הבן ואפשר דקושטא דמלתא קא מהדר להו דעשור כל מה ששיירה כל אחת ולא מכל הנכסים. ריב"ש ז"ל. והתוס' לעיל בפ' נערה האריכו בזה בפי' של רבינו חננאל ז"ל:
מאי לאו פרנסת הבעל קשיא ליה לרשב"א ז"ל בתוספות דהשתא לא הוי שמין את הנכסים דנזונות ומתפרנסות שוה דלענין פרנסת הבעל הוי שמין את הנכסים לתת להם עשור נכסים דאין כאן אלא שומא אחת לידע כמה הם הנכסים ושוב אין צריך אומדנא ושומא כלל דעשור הנכסים מידע ידיע ולענין נזונות שמין את הנכסים אם עני הוא ונותנין כמו שמפורש באף על פי במשרה אשתו ע"י שליש ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד פי' והרי כאן שני שומות שומות הנכסים ואומדנא דהכל לפי הכבוד והיינו לשיטת התוס' דקא מפרשי שמין את הנכסים דמתני' דהיינו עשור נכסים אבל לשיטת הריטב"א וריב"ש ז"ל דקא מפרשי שמין את הנכסים כו'. שרואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כיוצא באלו אין כאן קושיא כלל דהרי השומות שווין אלא דהאי כדאיתא והאי כדאיתא ומיהו צריך שומא ואומדנא בתרווייהו. ולשיטת התוס' יש לתרץ דכי קתני כיצד אין אומרים אלו אביהן קיים כו' לא קאי אלא אפרנסת הבעל דאלו המזונות מידע ידיע שומת הנכסים ולא הוצרך לפרש אבל אפרנסת הבעל דאיכא מאן דאמר דאזלינן בתר אומדנא דאב לכך הוצרך לפרש כיצד אין אומרים אלו אביהן קיים כו' כנ"ל. והכריחו דבפרנסת הבעל קא מיירי משום דס"ד דכי היכי דבפרנסת הבעל שמין הכי נמי אית לן למימר בפרנסת עצמה דמאי שנא הא מהא ומשני לא בפרנסת עצמה ושאני פרנסת עצמה שהוא חייב בתנאי ב"ד אבל פרנסת הבעל תלוי בדעת האב כדתניא בסמוך האומר אל יתפרנסו בנותיו שומעין לו אל יזונו אין שומעין וכן פי' בתוס' ומיהו לקמן אית דגרסי איפכא וכדבעינן למכתב בס"ד. ולכך פרישנא דהיינו הכרח דמאי לאו ולא מאי דפריך עלה הא נזונות ומתפרנסות קתני משום דהדר וקאמר מאי לאו אחת פרנסת הבעל כו' וכיון דחזר וקאמר מאי לאו משמע דמעיקרא לאו משום הא אתינן עלה.
ואכתי איכא לאקשויי בהא שמעתא כי משנינן מעיקרא בפרנסת עצמם ע"כ בעי למימר אכילה ושתייה ולבוש וכסות דהכל נכנס בכלל פרנסה מעתה מאי פריך הא נזונות ומתפרנסות קתני בקל יש לדחות דמזון לחוד ופרנסה לחוד וכדאמרינן לעיל בפרק נערה זנין ומפרנסים את אשתו ובניו ודבר אחר ופרש"י זנין מזונות מפרנסין לבוש וכסות והכי איתא נמי בכמה דוכתי הלכך מאי שקלא וטריא דהכא ומאי כולי האי דאיצטריך לאורוכי בשנויי לא אידי ואידי בפרנסת עצמה ולא קשיא הא באכילה כו'. ועוד כי קא פריך והא נזונת ומתפרנסת קתני למה ליה למהדר ולמימר מאי לאו אחת פרנסת הבעל כו' ועוד איכא למידק דהרמב"ם ז"ל פסק כשמואל דשמין באב כדאיתא בפרק עשרים מהלכות אישות ובפ' י"ט כתב ז"ל האשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד הבעל ולבנות פוסקין להן דבר המספיק להן ובפרק י"ג מה' אישות כשכתב ז"ל דין האשה דאיתא בפרק אע"פ בדין המשרה את אשתו ע"י שליש וסיים בד"א בעני שבישראל וכו' כתב עוד ולא האשה בלבד אלא בניו ובנותיו הקטנים בני שש או פחות חייב ליתן להם כסות וכו' ואינו נותן להם לפי עושרו אלא כפי צרכן בלבד וכתב הרב המגיד דהיינו טעמא לפי שלא הוזכר חילוק בין העשיר לעני אלא באשה ע"כ. ואין לחלק בין הבת לאחר מיתתן לבניו ובנותיו קטנים וכ"ש דכבר כתב ז"ל בפרק י"ט דין הבת נמי וכדכתיבנא וכתב הרב המגיד ז"ל שם בפרק י"ט דכן מפורש בירושלמי דהבת לא עולה ולא יורדת מעתה קשיא היכי מצינן לתרוצי הך ברייתא לדידיה דפסק כשמואל ומאי שמין את הנכסים וכו' דקתני והרי אין כאן לא עליה ולא יריד' וכפי צורכן לבד בעי למיתב להו בין עני בין עשיר ויש לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל הכין דכתב ז"ל בפרק י"ט בד"א כשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות. והעולה מכלל דבריו כשהנכסים מרובין הבנות נזונות תחת יד אחיהן וכל הנכסים עומדים ברשותן ובמועטים מניחין מזונות הבת תחת יד ב"ד או ביד אפוטרופוס שמנוהו ב"ד לצורך הבנות וכן כתב הרב המגיד ז"ל הלכך איכא למימר דלהכי שמין את הנכסים כדי להניחן ביד אחיהן וה"ק אין אומרים אלו אביהן קיים כך וכך היה נותן וניתב להו מזונות וכסות כפי מה שהיה נותן להן אביהן לפי עושרו וותרנותו אלא שמין את הנכסים ויהיו מונחים ביד אחיהן או ביד אפוטרופוס ונותנין להו לפי צורכן. כ"נ ליישב דעת הרמב"ם ורש"י והתוס' לא פירשו כן. ודע כשכתב הרמב"ם פוסקין לבת מזונות וכסות וכו' כתב הרב המגיד ז"ל [פי"ט הלי"א] דין הכסות מבואר בירושלמי ונזכר בהלכות יתבן בביתי ומתזנן *סא מנכסי ע"כ. ופשוט הוא שהכל נכלל בכלל מזונות ע"כ. ונראה דנעלם מעיני הרב המגיד סוגי' זו.
ונ"ל לפר' שמעתין לדעת רש"י הכין ודע דלעיל בפרק נערה גבי הא דאמר רבי חייא בר יוסף דבזן מחיטי דעליה מבעיא לן מאי זן אי מזוני הויא אי פרנסה הויא וכולה סוגיא ריהטא בהכין דפרנסה דהיינו נדוניא מקרי שפיר בלשון זן כדאיתא התם ומעתה נבאר שמועתנו דמעיקרא קאמר מאי לאו פרנסת הבעל פי' דמאי דקתני ומתפרנסים היינו פרנסת הבעל ונזונות היינו מזונות ממש והלכך ע"כ כי קתני כיצד אין אומרי' כו'. אמאי דסליק מינה קאי ומשני לא בפרנסת עצמה פי' מזונות בעודה אצל האחין דאכתי לא אסיק אדעתי' דאי' לבת כסות כלל דמתזנן מנכסי כתיב אלמא לית לה אלא מזוני לבד ורב נחמן ה"ק דהא דקתני נזונות ומתפרנסות נזונות היינו נדוניא ומתפרנסות היינו פרנסת עצמה פי' מזונות וכדכתיבנא וכי קתני כיצד אין אומרין כו' אמאי דסליק מניה קאי דהיינו אמזונות וכדפרישנא לעיל לדעת הרמב"ם ז"ל ולא קאי אנדוני' דנדוניא שמין באב וכדאמר שמואל ופריך עלה הא נזונות ומתפרנסות קתני פי' תינח היכא דקתני זן בלחוד דאיכא לפרושי דהיינו נדוניא מיהו כי קתני תרווייהו בהדי הדדי נזונות ומתפרנסות היכי מפרשי' לשון נזונות לנדוניא ולשון מתפרנסות למזונות ואכתי הוה מצינן לפרושי דאע"ג דנזונות היינו מזונות ממש ומתפרנסות היינו נדוניא דילמא כי קתני כיצד אין אומרין כו' אמאי דפתח ביה קאי ולא אמאי דסליק מניה לכך האריך וקאמר מאי לאו אחת פרנסת הבעל כו' פי' הא ודאי דתנא דברייתא לאו מילי מילי קתני לאשמועינן דהבנות נזונות ומתפרנסות דלהא לא אצטריך למתני דכיון דהשתא קס"ד דאין לבת אלא מזונות ומאי נזונות מזונות ממש ולא כסות פשיטא דנזונות ולמה ליה למתני נזונות אלא ודאי ה"ק אחת פרנסת הבעל ואחת פרנסת עצמה פי' בין בין הוא דקתני כמו אחת ארוסות ואחת נשואות ועיקר חדוש התנא היינו לאשמועינן מאי דקתני בסיפא כיצד אין אומרין כו' וה"ק אחת פרנסת הבעל ואחת פרנסת עצמה כיצד הן נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרין כו' ועיקר חידושא דתנא בין אנזונות בין אמתפרנסות היינו מאי דקתני עלה כיצד אין אומרין כו' וכיון שכן ליכא למימר דכי קתני כיצד כו' קאי אחדא ולא אאידך כיון דתנא בין בין קתני והוה ליה כאלו קתני כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות אין אומרין וכו' והוה מצי לשנויי דהתנא לאו בין בין קתני ומאי נזונות אכילה ושתיה ולבוש וכסות ומתפרנסות היינו נדוניא ותנא מילי מילי קתני וכי קתני כיצד אין אומרין וכו' לא קאי אלא אנזונות ולא אמתפרנסות אלא דדחיקא ליה הך שינוייא דקאי כיצד אמאי דפתח ביה ולהכי משני דאיברא ודאי דאית לבת כסות ודלא כהס"ד עד השתא אידי ואידי בפרנסת עצמה ולא קשיא הא באכילה וכו' וכי קתני כיצד אין אומרין כו' קאי אתרווייהו.
ואם תשאל כיון דאין נותנין לבנות לפי הכבוד אלא כפי צרכן לבד בין במזונות בין בכסות אמאי *סו יחלקו כדי לשנויי עלייהו כיצד אין אומרין כו'. דמשמע דעיקר חידושיה אדלקמיה קאי וכדכתיבנא והרי בהכי אין לחלק כלל ביניהם. תשובתך לכך כתב רש"י ז"ל הא באכילה ושתיה כו'. שמין הנכסים אם עני הוא נותנין לו כפי מה ששנינו באע"פ במשרה את אשתו כו' עד הכל לפי הכבוד וכיון דלגבי הבנות נמי אזלינן לפי הכבוד להכי חלקן דאיכא למימר דדוקא בכסות איכא כבוד אבל במזונות מאי כבוד איכא לכך איצטריך למתני דבין בזו בין בזו שמין את הנכסים אם עני הוא וכו' וכדכתב רש"י ודוק שרש"י ז"ל לא פירש כן לעיל בסמוך כי קא משני לא בפרנסת עצמה אלא כי קא משנינן הא באכילה ובשתיה כו' דוק ותשכח כנ"ל:
אי נימא עני עני בנכסים כו'. קשיא להו לתוספות ז"ל ומאי מרווחנ' במאי דלהוי עני עני בנכסים עשיר עשיר בנכסים ואפילו יהיה פי' המשנה כן אכתי תקשי לשמואל דהא מתניתין הכי קתני כיון דפעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני אין ללכת אחר אומדנא ותירצו בתוספות דאלו הויא מתניתין עני ועשיר ממש שפיר אתיא כשמואל פי' כלפי שהיה אומר רבי יהודה שינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה היו אומרין חכמים שזה אינו אומד יפה כי פעמים שהוא מעני או שהוא מתעשר אלא אומדין דעתו של אב לפי הנכסים שהיה לו באותו שעה וכפי הנכסים שיש לו עכשיו והוקשה להם דא"כ היכי פריך מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר כו' הא לית ליה דמשמע דמשום דלית ליה כלל הוא דקשיא לן והא אפילו אית ליה טובא נמי כיון דלית ליה השתא כדהוה ליה בשעה שהשיא את הראשונה אין זה אומד יפה ותקשי לת"ק אמאי יתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ותירצו בתוס' דלאו דלית ליה כלל קאמר אלא כלומר לית ליה כמו שהיה לו מתחלה.
ויש לי לפרש שמעתא בענין אחר דתלמודא שקיל וטרי כדי לאותובי' לשמואל דרבנן לא אזלי בתר אומדנא כלל משום דאיכא תרי אומדני או אומדנא דאב או אומדנא דעלמא לראות שכנגדן היאך מתפרנסות בנכסים כיוצא באלו וכמו שפירשו הריטב"א וריב"ש דעת חכמים שבמשנתנו ואם אנו מפרשי' מאי עני עני בנכסים כו' אלמא משמע דכי קתני חכמים שמין את הנכסים כו' פירושו אומדנא דעלמא וכדכתיבנא ואינו דבר קצוב כגון עשור נכסים והילכך לא תותביה לשמואל כיון דסוף סוף קא אזלי רבנן בתר אומדנא אע"ג דאומדנא דעלמא קא אמרי מ"מ יודו רבנן דהיכא דאמידניה דעת האב דאומדנא דידיה עדיף והיינו דשמואל דקאמר שמין באב פי' היכא דאמדיניה ופריך עלה תלמודא מכלל דת"ק סבר אפילו עשיר והעני כו' פי' דהא לדעת חכמים נמי היכא דאמדיניה דעת האב אזלינן בתר דעת האב מכלל דת"ק ס"ל דאפילו לא אמדיניה דעת האב אם השיא בת הראשונה ינתן לשנייה כו' ואפילו עשיר והעני והא לית ליה אלא לאו עני עני בדעת כו' והלכך ע"כ כי קתני שמין את הנכסים ע"כ דבר קצוב קאמרי ולא אזלי בתר אומדנא כלל ואפילו אומדנא דעלמא דדבר קצוב תקנו חכמים דהיינו עשור ואין לך להוסיף ולא לפחות ותיובתא דשמואל דחכמים נתנו קצבה לדבריהם ונמוקן עמן דפעמים שאדם עני כו' ואיהו נמי לא קא' כדקאמר רבי יהודה ומשני הוא דאמר כרבי יהודה כו' כנ"ל:
והרא"ה ז"ל אזיל בשיטת התוספות וז"ל אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ותיובתא דשמואל. קשיא לן ולמה לו למיתב עלה מהאי דיוקא והא פשיטא מלתא דרבנן לא אזלי בתר אומדנא מדר' יהודה דאזיל בתר אומדנא ופליגי רבנן עליה וי"ל דאי לאו הכי הוה אמינא דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא ולא פליגי עליה דרבי יהודה אלא למימר דליכא למיזל בתר ההיא אומדנא דשמא לא היו נכסיו אח"כ כאותה שעה אבל אלו היינו יודעים נכסיו של אותו שעה ושל עכשיו ודאי אזלינן בתר אומדן דעתו לפי הנכסים של אותה שעה ושל עכשיו ומשום הכי מוכיחין דודאי לאו עני ועשיר בנכסים קאמר והשתא ודאי הויא תיובתא. ע"כ:
אי אמר הלכה כרבי יהודה כו'. ק"ו ותפוק ליה דאי אמר הלכה כר' יהודה הוה אמינא שהלכה כמותו לגמרי וכי ליתא אומדנא דאב אמדי' בתר שומת הנכסים קמ"ל דבפרנסה שמין באב כי איכא אומדנא וכי ליכא אומדנא לא פסק מידי וי"ל דכיון דרבי יהודה לא איירי במתני' בהדיא היכא דליכא אומדנא כי אמר הלכה כרבי יהודה לא הוה משמע אלא לענין אומדנא בלחוד כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
ומי אמר רבא הכי והתניא רבי אומר בת הנזונת וכו' וא"ת דילמא כי פסק רבא הלכה כרבי יהודה היינו דוקא בהשיאה דגלאי דעתיה אבל לא השיאה לא ופליג עליה דשמואל דס"ל דנקט רבי יהודה השיאה להודיעך כחן דרבנן דדוקא נקט השיאה ולהכי פסק כוותיה וכי פסק כדעתיה דרבי היינו בדלא גלאי דעתיה ואם היינו גורסין בשנויא הא דגלאי דעתיה הא דלא גלאי דעתיה הוה ניחא דהוה אמרי' דהיינו דקא משני אבל לפי ספרינו דגרסינן הא דאמדיניה הא דלא אמדיניה דמשמע דלא מחלק בין השיאה ללא השיאה מעתה הדרא קושיין לדוכתיה תדע דרבא פסק לעיל ממקרקעי ולא ממטלטלי כו' בין לפרנסה וה"נ פסק בסוף שמעתין ואי ס"ל שמין באב כשמואל מקרקעי ומטלטלי שוין בכך וכן הקשו בתוספות לעיל בפרק נערה ואי הוה משנינן הכי לא הוה קשיא ולא מידי וי"ל דאי רבי לא הוה מיירי אלא בדלא השיאה א"כ אין בין רבי יהודה לרבי מידי ולא חדית רבי מידי אדרבי יהודה וכיון שכן לא הוה ליה למתני מלתא באפי נפשה אלא הוה ליה למימר נראין דברי רבי יהודה ואם לא השיאה נוטלת עשור נכסים ועוד מדסתים רבי במתני' ושנה דברי רבי יהודה בלשון יחידאה ומאן דפליג אדרבי יהודה בלשון חכמים אלמא לא ס"ל כר' יהודה והלכך ע"כ כי קתני נוטלת עשור נכסים ס"ל דאין שמין באב כלל ומשני הא דאמדיניה כו' פי' הא דאמר רבי עשור נכסים בדלא אמדינא לאב ואע"ג דשני רבי במשנתנו דברי רבי יהודה בלשון יחידאה לאו משום דלית הלכתא כוותיה אלא דבעי לפרושי מאן אמרה ואיהו פריש דבריו בברייתא דר' יהודה לאו דוקא בדהשיא דגלי דעתיה אלא כל דאמדיניה שמין באב והיכא דלא אמדיניה נוטלת עשור נכסים והשתא חדית רבי טובא אדר' יהודה ומיהו לא פליגי וכדכתיבנא והא דלא קצר תלמודא וקאמר כי קאמר רבי בדלא אמדיניה ולמה ליה לאורוכי ולמימר הא דאמדיניה היינו משום דבעי לאתויי עלה הכי נמי מסתבר' פי' דמודה רבי באמדינא דשמין באב לכך נקט להדיא הא דאמדיניה וקל להבין כנ"ל:
ה"נ מסתברא דאמר רב אדא כו'. ומיהו לאו הכרחא הוא דאיכא למימר חזר בו רבי מדבריו ואי נמי דהתם לפי שאמר האב שלא יתנו יותר וקמ"ל שהרשות בידו והיינו דאמרינן ה"נ מסתברא. הריטב"א ז"ל:
ודע דלכך הוצרך למימר הכי נמי מסתברא דאי ממאי דפריך בסמוך מדרבא אדרבא הוה אמינא דלעולם רבי איירי בכל גוונא בין דאמדיניה בין דלא אמדיניה אלא דרבא לא פסק כותיה דרבי אלא בדלא אמדיניה לכך מייתי דמסתברא דרבי גופיה מודה דבדאמדיניה שמין באב כנ"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה