כתובות לט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ומי מעברא והתני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך אלו הן קטנה ומעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר ותמות מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול את בנה ואיזוהי קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד שתים עשרה שנה ויום אחד פחות מיכן ויתר על כן משמשת כדרכה והולכת דברי ר"מ וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום שנאמר (תהלים קטז, ו) שומר פתאים ה' וכי תימא דאיעברא כשהיא נערה ואולידה כשהיא נערה ובשיתא ירחי מי קא ילדה והאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים וכי תימא בציר הוא דליכא הא טפי איכא הא אלא קאמר אלא הכי קמיבעיא ליה יש בגר בקבר ופקע אב או דלמא אין בגר בקבר ולא פקע אב מר בר רב אשי בעי לה הכי מיתה עושה בגרות או אין עושה בגרות תיקו בעי מיניה רבא מאביי בא עליה ונתארסה מהו א"ל מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה ולטעמיך הא דתניא בא עליה ונשאת לעצמה מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא נשואה הכי השתא התם הואיל ובגרות מוציאה מרשות אב ונישואין מוציאין מרשות אב מה בגרות בא עליה ובגרה לעצמה אף נישואין בא עליה ונשאת לעצמה אלא אירוסין מי קא מפקי מרשותא דאב לגמרי הא תנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין לה נדריה:
מתני' המפתה נותן שלשה דברים והאונס ארבעה המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו אונס שנותן את הצער מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער והמפתה אינו נותן את הצער האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא האונס שותה בעציצו והמפתה אם רצה להוציא מוציא כיצד שותה בעציצו אפילו היא חיגרת אפי' היא סומא ואפילו היא מוכת שחין נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר (דברים כב, יט) ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו:
גמ' צער דמאי אמר אבוה דשמואל צער שחבטה על גבי קרקע מתקיף לה רבי זירא אלא מעתה חבטה על גבי שיראין הכי נמי דפטור וכי תימא הכי נמי והתניא ר' שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון אונס אינו משלם את הצער מפני
רש"י
[עריכה]
ומי מעברא - בקטנות או בנערות כשהיא בת קנס שתלד בנערות:
משמשות במוך - מותר להן לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע:
שמא יעשה עוברה סנדל - שאם תתעבר עובר שני פוחת השני את צורת הראשון ודומה לסנדל שהוא דג שבים:
שמא תגמול את בנה - מפני שהחלב נעכר כשמתעברת ואינו טוב ליונק ותצטרך להעתיקו משדים וימות:
פחות מכאן - מבת אחת עשרה שנה משמשת כדרכה לפי שלא תתעבר:
ויתר על כן - על בת שתים עשרה שנה משמשת כדרכה שאם תתעבר לא תמות אלמא בקטנות לא מיעברא שיבא לכלל לידה דהא ותמות קתני:
וכי תימא - מבת שתים עשרה ויום אחד שהגיעו ימי הנעורים נתעברה וילדה בנערות ומתה בנערות הא נמי ליתא דאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים משתביא שתי שערות הויא נערה באותן שתביא משתים עשרה שנה והלאה ומשתביאם עד שתבגור ששה חדשים ותו לא ומתניתא דקתני מבת שתים עשרה ואילך אי מעברא לא מתה במביאה שתי שערות קודם שתתעבר קאמר אבל כל זמן שלא הביאה קטנה היא והאי דנקט מנין שנים משום דבבציר משתים עשרה ויום אחד אפילו הביאה שערות אינו אלא שומא כדאמרינן במסכת נדה ובקדושין:
ופקע אב - פקעה תביעת אב וזכה הלה במה שבידו שאין בעל דינו קיים וקנס לאו ממון הוא להורישו לאביה בתורת ירושה כל כמה דלא גבתיה:
או אין בגר בקבר - לאפקועי תביעת אב:
מר בר רב אשי - לא בעי לה בעיא דרבא משום בגר בקבר אלא אם מתה בנערותה מי פקעה כי בגרות דמחיים או לא ולהאי לישנא דמר בר רב אשי אליבא דרבא אמרו לעיל מילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא דאילו ללישנא קמא מפשט פשיטא ליה לרבא דמיתה לא מפקעא ודלא כאביי כל זמן שלא בגרה וכי קא מיבעיא ליה בבגר בקבר קמבעיא ליה אבל במיתה כל זמן שלא בגרה פליג אדאביי ואמר לא מפקעא וחייב:
מיתה עושה בגרות - עושה דין בגרות דמפקעא כח אב כי בגרות:
מהו - מי הוי לאביה או לעצמה:
בגרות מוציאה מרשות אב - דלא מצינו שזיכתה לו תורה בבתו אלא מכר בקטנות ושאר שבח כגון קנסה ומעשה ידיה בנערות כדילפינן בפרק נערה (לקמן דף מו:) אבל בבגרות לא אשכחן וכיון דלא זיכתה לו תורה אנן מהיכא תיתי לן לזכותו בשלה:
ונשואין מוציאין מרשות אב - כדאשכחן בהפרת נדרים דכל זמן דלא ניסת אביה מיפר ומשניסת אין יכול להפר:
בא עליה - כשהיא נערה ובגרה:
לעצמה - דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה אם נערה היא בשעת נתינה:
אביה ובעלה - ואינו מופר עד שיפרו שניהם:
מתני' בושת ופגם - במתני' לקמן מפרש להו:
האונס נותן מיד - לאביה אע"פ שכונסה:
לכשיוציא - בגמרא פריך אטו אשתו היא ומפרש לה לכשלא יכנוס דאם כנסה אינו נותן קנס כדכתיב מהר ימהרנה לו ואם מאן ימאן וגו' כסף ישקול אבל אונס כתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה:
שותה בעציצו - בכלי שבחר לו לשתות בו כלומר על כרחו ישאנה כדכתיב לא יוכל לשלחה (דברים כב): גמ'
תוספות
[עריכה]
שלש נשים משמשות במוך. פי' בקונטרס מותרות לשמש במוך אע"ג דשאר נשים אסורות משום השחתת זרע ואין נראה לר"ת. דהא קטנה ואילונית מותר לשמש בהדייהו ולא הוי השחתת זרע כיון שהוא דרך תשמיש ומפרש ר"ת משמשות צריכות לשמש במוך אחר תשמיש ועצה טובה קמ"ל ולר"י נראה לקיים פי' הקונט' דבריש נדה (דף ג.) משמע שהמוך הוא במעיה כל שעה והוי כמשמש על האבנים ועל העצים ולא דמי למשמש קטנה ואילונית ועוד אפילו היתה נותנת מוך אחר תשמיש אסורה דאף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה מ"מ אסורה היא להשחית זרע כדמשמע בנדה (דף יג.) דתנן כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תיקצץ ומפרש בגמרא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משמע דאם היו בנות הרגשה הוו אסירי ויש לדחות דלאו בנות איסור הרגשה נינהו קאמר:
וכי תימא בציר הוא כו' והא בלבד קאמר. בקונטרס (בקדושין דף עט.) ל"ג ליה דבלאו בלבד משמע טפי לא.:
בא עליה ונתארסה מהו. לרבי עקיבא דמתני' קא מיבעיא ליה דאמר נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה דמי אמרינן כיון שיצאה מרשות האב לענין קנס יהא קנסה לעצמה או דלמא כיון דלענין שאר מילי לא נפקא מרשות האב יהא קנסה לאביה אבל לרבי עקיבא דברייתא פשיטא דקנסה לאביה ולר' יוסי הגלילי נהי דאמר אין לה קנס נמי לא מיבעיא ליה דהא דאין לה קנס לאו משום מיפק מרשותא דאב היא אלא גזירת הכתוב הוא דאין לה קנס ולא נפקא באירוסין כלל מרשות אביה דאב זכאי בקדושיה ובמעשה ידיה אע"ג דנתארסה והא דקא בעי לה סתם ולא קאמר לרבי עקיבא בהדיא מהו משום דהלכה כר' עקיבא מחבירו:
הואיל ונישואין מוציאין מרשות אב. פי' בקונט' דילפינן מהפרת נדרים ואע"ג דקי"ל דממונא מאיסורא לא ילפינן ה"מ לאוקמה ברשות אב הוא דלא ילפינן ממונא מאיסורא אבל לאפוקי מרשות אב ילפינן שפיר מהפרת נדרים דבסברא מועטת יש להוציאה מרשות אב ור"י ב"ר אברהם פי' כיון דגלי לן קרא דלאוקמה ברשות אב איסורא וממונא שוין ה"ה לאפוקה [ור"י מפרש דנישואין מוציאין מרשות אב מדדרשינן איש אמו ואביו תיראו איש סיפק כו' אשה אין סיפק בידה לעשות ולא נהירא דמעשה ידיה אינו לבעל מן התורה]:
מה בוגרת בא עליה ובגרה לעצמה. פירוש דהא מצינו בוגרת שיוצאה מרשות אב לענין ממון וקשה דה"נ נישואין מוציאין מרשות אב לענין ממון ואמאי צריך למילף מבוגרת ונראה דבא עליה ובגרה לעצמה נפקא לן מונתן לאבי הנערה דדרשינן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת:
צער דמאי. קשה לר"י דמאי קא מיבעיא ליה וכי לא ידע הש"ס שיש צער גדול לבתולה בביאה ראשונה וכמה קטנות חולות מזה וכ"ת דמאותו צער פשיטא ליה להש"ס דפטור שהרי סופה להצטער בכך תחת בעלה והא איכא כמה תנאי בהכונס (ב"ק דף נט. ושם) דלא חיישי לכחש גופנא פירוש דבר שסופו להיות כן ונראה לר"י דצער בעילה משום תאות תשמיש אינו בא בשעת תשמיש אלא אחר כך וכל צער החבלה דמחייב היינו אותו צער הבא לו בשעת חבלה אבל מה שבא לו אחר כך מיפטר דגרמא בעלמא הוא הלכך בעי צער דמאי ורשב"א מפרש דפשיטא דצער של בתולים ליכא למימר דע"כ תנא דמתני' חייש לכחש גופנא מדמפתה פטור:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ג (עריכה)
סט א מיי' פ"ב מהל' אישות הלכה ב', טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ד סעיף א' בהג"ה:
ע ב מיי' פ"ב מהל' נערה הלכה ט"ז, סמ"ג עשין נד, טור אה"ע סי' קעז:
עא ג מיי' פ"ב מהל' נערה הלכה ט"ו:
עב ד מיי' פי"א מהל' נדרים הלכה ט', סמג לאוין רמב, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ד סעיף ה':
עג ה מיי' פ"ב מהל' נערה הלכה ז', סמ"ג עשין נד, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ז סעיף א':
עד ו מיי' פ"א מהל' נערה הלכה ג', סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ז סעיף ג':
עה ז מיי' פ"א מהל' נערה הלכה ה', טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ז סעיף ד':
ראשונים נוספים
ומי מעברא: לרבותא קאמר, לומר דאפילו לרבנן דאמרי דקטנה יש לה קנס, ויש שהות בין אונס לבגר בימי עבורה, מכל מקום אי אפשר שתתעבר דהא קטנה לא מיעברה, כדתניא בברייתא וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו, כלומר שאינה מתעברת, וכל שכן לר' מאיר דסבירא ליה דאין לקטנה קנס עד שתהיה נערה, דאי אפשר לה, דהא אין שהות בין אונס לבגר בימי עבור, דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. והא דקא מקשה ומי מעברא, קא מקשה לרבנן, והא דמסיק בקושיא ואמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, קא מקשה בין לרבנן בין לר' מאיר, וזה שלא כדברי רבנו אלפסי ז"ל, כמו שאנו עתידין לכתוב לקמן בסיעתא דשמיא.
קטנה שמא תתעבר ותמות: וקשיא לי, דהא אסיקנא ביבמות (יב, ב) שמא תתעבר ושמא תמות קאמר, ומכלל דקאמר שמא תמות אלמא איכא קטנה דמעברא וילדה והיא ובנה חיין ומאן לימא לן דרבא לא איבעיא ליה להאי לישנא. ויש לומר, דהא אמרינן התם, אמר רב ספרא בנים הרי הן כסימנים, ואיכא דאמרי אמר רב ספרא בנים עדיפי מסימנין, והכי קאמר בנים הרי הן כסימנים משעת העבור, והילכך כשילדה והיא ובנה חיין, משעת לידה הרי היא כבוגרת, דאי אמרת דבנים עצמן כאילו הביאה סימנין משעת עיבור להוציאה מרשות אב, דאיגלאי מילתא למפרע שמיהרה גדלותה והרי היא כבוגרת משעת לידה, ואם כן מאי קא מבעיא ליה לרבא להאי לישנא אם יש בגר בקבר או לא, דהא מחיים פקע זכות אביה, ולאו למימרא דבנים עצמן הרי הן כסמנין דקאמר רב ספרא לומר בשעת לידה חשבינן כסימנין, אבל בשעת עבורה קטנה היתה, דהא אמרינן דתוך הזמן הזה חייבת לשמש במוך אף על פי שאינן יולדות עד זמן נערות, אלמא כל שמתעברת בקטנות אי אפשר לה ולולדה לחיות, אלא על כרחך כיון שהיא ובנה חיין, איגלאי מילתא דבשעת עבורה כנערה היא, ובשעה שילדה הרי היא כבוגרת, דאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, והלכך שפיר קא פריך הכא, דאלו בעודה קטנה אינה מתעברת ויולדת אלא היא ובנה מתים, ואלו היא ובנה חיים משעת לידה הויא לה בוגרת ופקע אב מחיים.
ואי קשיא לך הא דאמרינן התם בנים עדיפי מסמנים למאי נפקא מינה, דאפילו לר' יהודה דאמר (נדה נב, א) עד שירבה שחור על הלבן, בבנים מודה, ואם איתא דבנים כבוגרת משוו לה, אפילו למאן דאמר נמי בנים הרי הן כסימנין מודה ר' יהודה דמכי ילדה הא הויא לה בוגרת, ולא פליג ר' יהודה בבוגרת. ויש לומר, דנפקא מינה להיכא דמיאנה בעודה מעוברת ואחר כך ילדה והיא ובנה חיין, דלמאן דאמר בנים עדיפי מסימנין, לאו מיאון הוא, כלומר, דמשעת עבור משוי לה כבוגרת.
ולמאן דאמר בנים הרי הן כסימנים, מיאונה מיאון, ואף על גב דאמרינן דבנים הרי הן כסימנים משעת עבור, ובימי עיבורה יש יותר מששה חדשים של ימי נערות, ובאותן ימים המיותרים יכולה למאן ולא משוינן לה כבוגרת אלא משעת לידה, ולא אמרינן דהוו כסימנין אלא להוציאה מרשות אב, אבל לגבי מיאון מיאונה מיאון.
שלש נשים משמשות במוך: פירש רש"י ז"ל: מותרות לשמש במוך ואינם כמשחיתות זרע. ואינו נכון, דאם כן רבנן דקאמרי משמשת כדרכה אסור לשמש במוך קאמרי, ואינו כן שהרי אפילו לרבנן אינה מתעברת כדקאמרי ומן השמים ירחמו, ומפני מה נאסר אותן הרי אין כאן השחתת זרע. אלא חייבות לשמש במוך קאמר ומשום ומשום הכי קאמרי רבנן דאינן חייבות בכך, ואינן נמנעות מלשמש בין במוך בין שלא במוך ומן השמים ירחמו. הרמב"ן נ"ר.
ומי מעברה והא תני רב ביבי קמי' דר"נ שלש נשים משמשות במוך : פי' וקושיין מדקתני קטנה שמא תתעברה ותמות והכא כשבגרה בקבר ע"כ נתעברה כשהיתה קטנה שאין בין נערה לבוגרת אלא ו' חדשים בלבד והרי ילדה קודם שתמות ותבגר והתם בפ"ק דיבמות איכא בהדי' תרי לישנא חד אמר שמא תתעבר ותמות ודאי וחד אמר שמא תתעבר ושמא תמות קשיא הכי אפי' להאי לישנא שמא תמות משום דהתם אמר להאי לישנא בנים עדיפא מסימנים או כסימנים למפרע משעת העיבור. וא"כ לההיא לישנא ליכא לבעי' דרבא דכיון שילדה בנים עדיפא מסמנים והרי בגרה מחיים ואי ס"ל שמא תתעבר ותמות ודאי א"כ אי אפשר שיהא לה בן כשמתה קודם שתבגר והיינו מדפרכינן מינה סתמא וכן פירוש בתוס' בשם ר"י ז"ל. והא דאמר ג' נשים משמשות [במוך] פי' רש"י ז"ל רשאות לשמשות במוך ואף ע"פ שמשחיתות זרע בעליהן שרינן להו משום סכנה דידה או דעובר כלומר ואע"ג דאתתא לא מפקדא אפריה ורביה אסורין להשחית זרע בעלה וכולן לקו בדור המבול ואע"ג דלגבי דידיה שרינן לבעול בעילה שאין בה זרע כגון בקטנה או מעוברת או זקינה או עקרה ולא חשיב השחתת זרע דשאני איהו משום מצות עונה ועוד דהוה דרך תשמיש אבל להשחית זרע הראויה להוליד ולאבדו במוך אסור אפילו לדידה ואפילו היה המוך מונח בשעת תשמיש כל זה למדנו מדברי רבן ז"ל אבל מכל מקום אין פירושו מחוור א"כ דקתני פחות מכאן משמשת כדרכה אסורה לשמש במוך היא דאמרי והא אמאי שהרי אין כאן השחתת זרע ותו רבנן דאמרי אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת היינו שאסורה לשמש במוך קאמר והא אמאי כיון שיש סכנה בדבר וכי משום שומר פתאים ה' תהא אסורה בזה ומכניס עצמה בסכנה לכך פירש בתוספתא שלש שנים חייבות לשמש במוך וחכמים אומרים משמשת כדרכה אם תרצה ואין חייבות לשמש במוך. מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל. דאע"פ דאין אשה מעוברת חזרה ומתעברת כדאיתא במסכת נדה ה"מ שאין מתעברת ולד של קיימא אבל מתעברת הוא ולד [שאינו] של קיימא ועושה את האחד סנדל שמיחו את צורתו:
איזה קטנה: פירוש איזה קטנה לענין זה מבת י"א שנה דאלו פחות מכאן אינה מתעברת כלל לאחר הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת פירוש כשהביאה ג"כ ב' שערות שהיא גדולה שאם אי אתה אומר כן מצינו ממאנת למאן דאמר התם אינה בסימנים דליכא בקטנות קודם ב' שערות ותמאן אחר כך אלא וודאי כדאמרן:
מר בר רב אשי בעי לה הכא אליבא דרבא והיינו למ"ד לעיל דמלתיה דפשיטא ליה לאביי מבעיא ליה לרבא דאליבא דהאי לישנא הוא דאמרינן לה כדכתיב' לעיל כדפרש"י ז"ל:
בעי מיניה רבא מאביי בא עליה עד שלא נתארסה ואח"כ נתארסה מהו : [פי'] רש"י ז"ל מי הוה קנסא לאביה או לעצמה פי' לפירושו דהאי בעי' לאו אליב' דר' יוסי הגלילי הוא דאמר נתארסה אין לה קנס דאם כן הוא ל"ה בעי' דידה אם יש לה קנס או לאו דאי אזלינן בתר שעת ביאה יש לה קנס ואי אזלינן בתר שעת העמדה בדין אין לה קנס דהוה לה נערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס וסוגיא מוכח דאנן לא אבעייא לן אלא אי הוה לעצמה דהא מייתינן עלה ההיא דבא עליה ונשא' לעצמה הלכך ע"כ האי בעי' לר"ע היא ואליבא דרבי עקיבא דמתניתן דאמר נערה שנתארסה ונתגרשה קנסא לעצמה דאלו לר"ע דברייתא ליכא למבעי' דלדידיה לא שאני לן בין נתארסה ללא נתארסה ולעולם קנס' לאביה אלא אירוסין מיהא נפקא מרשות האב לגמרי:
והא תנן אביה ובעלה מפירין את נדריה: פירוש דהאי ודאי אי לממון דעלמא מדמינן לה כגון מעשה ידיה וחבלותיה מדמינן ליה אירוסין ולא מפקינן ליה מרשותיה כלל ואפילו אם תמצי לומר דמדמינן דין קנס לדין הפרת נדרים הא לא מפקינן לה מרשותיה דאב לגמרי הוא קיים בהכי כדמעיקרא אלא שנוסף עליו הפרת נדרים משום שנוסיף עליו רשות אחרת:
צער דמאי: פי' ר"י ז"ל דלהכי לא משמע לן דלהוי צער דהשרת בתולים משום דאלו צער שמשעת הסרת תשמיש נוח לה מן הצער ועוד דאם כן מפותה וכ"ש נערה לאחר גמר ביאה דליכא למימר שאדם משלם צער אלא אותו שהוא בשעת חבלה ממש:
תניא בא עליה ונשאת לעצמה הואיל ובגרות מוציאה מרשות אב. פי' שלא מצינו שזכתה לו תורה בבתו אלא מכר בקטנותה ושאר שבח ממון כגון קנסה ומעשה ידיה בנערות כדילפי' לקמן בפ' נערה ונשואין נמי מוציאין מרשות אב. פירוש כדאשכחן בהפרת נדרים דכ"ז שלא נשאת אביה מפר נדריה ומשנשאת אין יכול להפר. מה בוגרת בא עלי' ובגרה לעצמה דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה. אם היא נערה בשעת נתינה אף נשואין בא עליה ונשאת לעצמה:
מתני' המפתה נותן ג' דברים והאונס ד' המפתה נותן בושת ופגם וקנס מוסיף עליו אונס שנותן את הצער מה בין אונס למפתה האונס נותן את הצער והמפתה אין נותן את הצער האונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא האונס שותה בעציצו. פי' בכלי שבחר לו לשתות בו כלומר ע"כ ישאנה דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו והמפתה אם רצה להוציא מוציא. פי' האונס נותן מיד ואע"פ שכונסה שנאמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה. ודרשי' תו לו אתה כופה ולא לה:
וז"ל הריטב"א ז"ל ומי מעברא והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות וכו'. פי' וקושיין מדקתני קטנה שמא תתעבר ותמות והכא כיון שבגרה בקבר ע"כ נתעברה כשהיתה קטנה שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד והרי ילדה קודם שתמות ותבגר והתם בפרקא קמא דיבמות איכא בהא תרי לישני דחד אמר שמא תתעבר ותמות ודאי וחד אמר שמא תתעבר ושמא תמות וקשיין הכא אפילו לההוא לישנא דשמא תמות משום דהתם אמרינן דלההוא לישנא בנים עדיפי מסימנין אי הוו כסימנים למפרע משעת עבור ואם כן לההוא לישנא ליתיה לבעיא דרבה דכיון שילדה בנים עדיפי מסימנין והרי בגרה מחיים ואי ס"ל דשמא תתעבר ותמות ודאי אם כן אי אפשר שיהא לה בן כשמתה קודם שתבגר והיינו דפרכינן מינה סתמא. וכן פי' בתוספות בשם ר"י ז"ל. ע"כ:
משמשות במוך. פרש"י ז"ל מותרים לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע משמע ששאר נשים אסורות להשחית זרע ובריש פרק ב' דנדה לא מוכח כן דקאמר התם [יג א'] כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ומפרש בגמ' משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו פי' אינם בנות איסור הרגשה משום דאינם מצוות בפריה ורביה ואינן אסורות נמי בהשחתת זרע וכנ"ל צריכות לשמש במוך מפני הסכנה או אי נמי נוכל לפרש כפרש"י אף על פי שנשים אינן מצוות בהשחתת זרע מכל מקום אין לה להשחית זרע האיש אם לא מפני הסכנה ולא דמי לקטנה ואיילונית דאע"ג דלאו בנות בנים נינהו המשמש עמהם אין בו משום השחתת הזרע דשאני התם דדרך תשמיש בכך והכא נמי אם היתה נותנת המוך לאחר תשמיש לא היה בו צד איסור אבל בשמעתא קמייתא דכל היד מוכח דנותנת המוך קודם תשמיש הילכך שאר נשי אסור דהוי כזורע על העצים ועל האבנים. לשון הרא"ש ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל שלש נשים משמשות במוך פרש"י ז"ל מותרות לשמש וכו'. ואיכא דקשיא ליה דכולהו נשי נמי מותרות דהא לא מפקדי אפריה ורביה ולדידי לא קשיא לי הא דמכל מקום זרע גברייהו אסור להן להשחית אלא הא קשיא לי אי מותרות קאמר ר' מאיר חכמים במאי פליגי עליו דהא ס"ל לרבנן נמי דלא מעברא כדרבי מאיר ואמאי אסרי לשמש במוך אלא ה"פ חייבות לשמש קאמר כי היכי דלא ליתו לידי סכנה ובלא מוך אסור להן ולבעליהן לשמש וחכמים אומרים הרשות בידה לשמש בלא מוך שמן השמים ירחמו. עד כאן:
וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו פי' רש"י ז"ל מותרות לשמש וכו'. וליתיה להאי פירושא דאם כן לפום האי טעמא רבנן אסרו והא מאי טעמייהו כיון דמסתכנא ואמרינן נמי התם ביבמות לחד לישנא דאילו מתעברא ודאי מתה וכיון דכן רבנן כי קא אמרו מן השמים ירחמו היינו דלא מעברא דאי מעברא לא סגיא דלא מתה וכיון דכן מ"ט לא שריא לה במוך אלא ודאי חייבות לשמש במוך קאמרינן וכו' וחכמים אומרים דאינן אסורות אבל הרשות בידן אבל איסור לבעליהן ליכא שהרי הם אין משחיתים ותו משום עונה נמי מותר. ע"כ:
וכן כתב תלמיד הרשב"א ז"ל דמה שפרש"י אינו נכון דאי כרבנן דקאמרי משמש' כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו ומפני מה נאסור אותן אחר שאין כאן השחתת זרע דלא אמרינן השחתת זרע אלא כשהוא ראוי להזריע וזה כיון שאינו במקום שראוי להזריע לא קרינן ליה השחתת זרע אלא חייבות לשמש במוך קאמר משום סכנה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל פרש"י ז"ל רשאות לשמש במוך ואפילו שמשחיתות זרע בעליהן שרינן להו משום סכנה דידה או דעובר כלומר דאף על גב דאיתתא לא מפקדא אפריה ורביה אסורה להשחית זרע בעלה וכולן לקו בדור המבול דאף על גב דלגבי דידיה שרינן לבעול בעילה שאין בה זרע כגון קטנה או מעוברת או זקנה או עקרה ולא חשיב השחתת זרע שאני איהו משום מצות עונה ועוד דהוי דרך תשמיש אבל להשחית זרע הראוי להוליד ולאבדו במוך אסור אפילו לדידה ואפילו היה המוך מונח בשעת תשמיש. כל זה למדנו מדברי רבינו ז"ל אבל מכל מקום אין פירושו מחוור חדא דאם כן כי קתני פחות מכאן משמשת כדרכה אסורה לשמש במוך קאמר והא אמאי שהרי אין כאן השחתת זרע ותו רבנן דאמרי אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת היינו שאסורה לשמש במוך והא אמאי כיון שיש סכנה בדבר וכי משום שומר פתאים ה' תהא אסורה בזה ומכניס עצמה בסכנה לכך פירשו בתוספות שלש נשים חייבות וכו'. ע"כ:
שמא תעשה עוברה סנדל. פרש"י שמא תתעבר עובר שני ויפחות השני את צורת הראשון ובפרק כל היד מוכיח דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ואפילו לנפלים ונראה לפרש שמא נתעברה תאומים ויכנס הזרע ביניהם ויפחות צורתן. הרא"ש ז"ל:
אבל הריטב"א ז"ל כתב וז"ל שמא יעשה עוברה סנדל דאף על גב דאין אשה מעוברת חוזרת ומתעברת כדאיתא במסכת נדה קמ"ל שאינה מתעברת עובר של קיימא אבל מתעברת היא ולד שאינו של קיימא ועושה את הראשון סנדל שפוחת צורתו ע"כ:
איזו היא קטנה פי' איזו היא קטנה לענין זה:
מבת י"א שנה דאילו פחות מכאן אינה מתעברת כלל. לאחר הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת פירוש כשהביאה גם כן שתי שערות שהיא גדולה שאם אין אתה אומר כן מצינן חמותו ממאנת למ"ד התם דבנים אינם כסימנים דילדה בקטנותה קודם שתביא שתי שערות ותמאן אח"כ אלא ודאי כדאמרן:
מר בר רב אשי בעי לה הכי פי' להאי בעיא דרבא בעי לה הכי אליבא דרבא והיינו דאמרינן לעיל דמילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא דאליבא דהאי לישנא הוא דאמרינן לה כדכתיבנן לעיל וכדפרש"י ז"ל. כל זה מהריטב"א ז"ל:
בעא מיניה רבא מאביי בא עליה ונתארסה מהו פי' רש"י ז"ל מי הוי קנסה לאביה או לעצמה פי' לפירושו דהאי בעיא לאו אליבא דרבי יוסי הגלילי היא דאמר נתארסה אין לה קנס דאם כן הוה לה בעיא דידיה אם יש לה קנס או לא דאי אזלינן בתר שעת ביאה יש לה קנס ואי אזלינן בתר שעת העמדה בדין אין לה קנס דהויא ליה נערה שנתארסה ונתגרשה שאין לה קנס וסוגיין מוכחא דאנן לא מבעיא לן אלא אי הוי לעצמה דהא מייתינן עלה ההיא דבא עליה ונשאת לעצמה הילכך ע"כ האי בעיא לרבי עקיבא היא ואליבא דרבי עקיבא דמתני' דאמר נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה דאילו אליבא דרבי עקיבא דברייתא ליכא למבעי דלדידיה לא שני ליה בין שנתארסה ללא נתארסה ולעולם קנסה לאביה. הריטב"א ז"ל. משמע מלשונו ז"ל דצדדי הבעיא היינו אי אזלינן בתר שעת הביאה וקנסה לאביה או דילמא אזלינן בתר שעת העמדה בדין וקנסה לעצמה והיינו אליבא דר"ע דמתני'. וקשה דמשמע דלסברתו דאביי קא בעי ואיהו הא פשיטא ליה דבא עליה ומתה פטור דאלמא דלא אזלינן בתר שעת ביאה אלא בתר שעת העמדה בדין ואפילו לאפטורי נמי מקנסא לגמרי דהוה ליה חוטא נשכר כל שכן דלענין הוצאות מרשות אב מנלן למימר דניזל בתר שעת העמדה בדין ויהא קנסה לעצמה דסוף סוף הרי החוטא פורע קנסו ומה לי אם יפרע לאביה או לעצמה. והיה אפשר לפרש דרבא הא קא מבעיא ליה מאי דפשיטא ליה לאביי וכדאמרינן לעיל והילכך קא בעי נמי מאביי בא עליה ונתארסה והכי קאמר לדידי קא מבעיא לי בא עליה ומתה אי אזלינן בתר ביאה או בתר העמדה בדין ואם תמצא לומר דאזלינן בתר ביאה היינו משום שלא יהא חוטא נשכר ויפטר לגמרי אבל בא עליה ונתארסה מהו דמכל מקום הרי פורע הוא הקנס אלא דמיבעיא לן אי הוי קנסה לאביה או לעצמה. ולא נהירא האי פירושא כלל דכיון דלאביי פשיטא ליה מאי קא בעי מיניה. ועוד דהיינו טעמא דקא מיבעיא ליה בא עליה ומתה היינו משום דמספקא ליה אי מיתה עושה בגרות כו' וכדפריך לה מר בר רב אשי וכדכתיבנא והילכך דוקא במיתה הוא דמסתפקא ליה אי חשיבא כבוגרת או לא אבל אירוסין לא חשיבא כבוגרת ואפשר דקושיא זו תירצו רש"י ז"ל שכתב וז"ל מיתה עושה בגרות וכו'. עושה דין בוגרת דמפקעא כח אב כי בוגרת. ע"כ. פי' לפירושו לא מיבעיא לן אי חשיבא בוגרת דמי תלה הבוגרת במיתה אלא הכי קא מבעיא לן אי מיתה עושה דין בוגרת דכי היכי דמפקיע כח האב בבוגרת הכי נמי ליפקע כחה דאב במיתה וכיון שכן הכי נמי מצי למבעי אי פקע כח האב באירוסין כבוגרת אי לא. ומיהו ליתא להאי פירושא דהא לאביי פשיטא ליה וכדכתיבנא ואפשר לפרש דלאביי נמי קא מבעיא ליה דדוקא מיתה עושה בוגרת דכי היכי דבבוגרת יצתה מרשות אב הכי נמי במיתה יצתה מרשות אב והילכך איכא למימר דדמיא לבוגרת ופטור מקנס דכיון דפקע כח האב ואיהי הרי מתה הילכך פטור אבל אירוסין דאכתי אגידא ביה באב מי נימא דלא פקע כח האב וכיוצא בזה פירשו התוספות צדדי הבעיא וז"ל לרבי עקיבא דמתני' קא מיבעיא ליה דאמר נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה דמי אמרינן כיון שיצתה מרשות האב לענין קנס יהא קנסה לעצמה או דילמא כיון דלענין שאר מילי לא נפקא מרשות האב יהא קנסא לאביה ע"כ. והיה אפשר לומר דאפילו לרבי עקיבא דברייתא קא מבעיא ליה דדוקא נתארסה ונתגרשה הוא דקאמר רבי עקיבא דחזרה לרשות אביה אבל נתארסה ע"כ הרי יצאה מרשות אביה במקצת דהא בעלה נמי מיפר נדריה ואינו מופר עד שיפירו שניהם והאירוסין הוו תחלת נשואין וכי היכי דבא עליה ונשאת קנסא לעצמה הכי נמי איכא למימר בבא עליה ונתארסה וליתא דכיון דלרבי עקיבא לעולם קנסה לאביה אין חילוק בין נתארסה ונתגרשה לבא עליה ונתארסה. ומצינן למימר נמי דלרבי יוסי הגלילי נמי בעי אי דמיא לבוגרת או לא וליתא דמילתא דפשיטא היא דלא דמיא לבוגרת דבוגרת אשתני גופה ויצאה מרשות האב אבל נתארסה לא יצאה מרשות האב דעד כאן לא מדמי בתר הכי לבוגרת אלא נשואין משום דמפקי מרשות האב אבל אירוסין דלא מפקי ליכא לספוקי במידי ואף על גב דאיהו ס"ל דלית לה קנס לאו משום מיפק מרשותיה דאב היא אלא גזרת הכתוב הוא דאין לה קנס ולא נפקא באירוסין כלל מרשות אביה דאב זכאי בקדושיה ובמעשה ידיה אף על גב דנתארסה אבל רבי עקיבא דמתני' דס"ל קנסה לעצמה ע"כ היינו טעמא דבקנסא מיהא מפקא מרשות אב והילכך לדידיה קא מיבעיא ליה וכדכתבינן ולא הוצרך לפרש בהדיא לרבי עקיבא דמסתמא אליבא דהלכתא קא בעי והלכה כרבי עקיבא מחברו:
וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל בעא מיניה רבא מאביי בא עליה ונתארסה מהו כלומר לדידך דדרשת ונתן לאבי הנערה ולא לאבי המתה משום דמיתה מוציאה מרשות אב לגמרי לרבי עקיבא דמתני' דאמר נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה בא עליה ונתארסה מהו מי אמרינן אירוסין מוציאין מרשות אב לגבי קנס במיתה וכיון שכן קנסה שלה או דילמא כיון דברשות אב נאנסה ולכל מילי לא נפקא מרשות אב קנסה לאביה אבל לר' יוסי הגלילי דאמר קנסה לאביה ולאו מטעמא דנפקא מרשות אב באירוסין אלא גזרת הכתוב היא דדריש ליה לקרא כפשטיה על כרחך בא עליה ונתארסה קנסה לאביה דברשות אביה נאנסה ואהדר ליה דבאירוסין לא מפקא לגמרי מרשות אב דהא תנן נערה המאורסה וכו':
א"ל מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה פי' אם צדדי הבעיא היינו אי אזלינן בתר ביאה או בתר שעת העמדה בדין הכי קא מהדר ליה מי כתיב ונתן וכו'. פי' דלא הוה ליה למכתב אשר לא אורשה גבי שעת שכיבה כדכתיב כי ימצא איש וגו' אשר לא אורשה וגו' דמשמע דבשעת ביאה בעינן דתהוי אשר לא אורשה והכל תלוי בשעת ביאה אלא הכי הוה ליה למכתב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה כי היכי דלשמעינן דבתר שעת נתינה אזלינן וממילא נשמע דבא עליה אחר שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה והויא נמי מופנה לג"ש דלאפנויי כך לי אי כתיבא גבי שעת ביאה או אי כתיבא גבי שעת נתינה דהיינו שעת העמדה בדין ואהדר ליה ולטעמיך הא דתניא בא עליה ונשאה לעצמה וכו' פי' לטעמיך דסבירא לך דאירוסין מפקי מרשות אב ומשום דלא כתיב אשר לא אורסה גבי נתינה להכי לא אזלינן אלא בתר ביאה. מעתה תיקשי נמי הא דתניא בא עליה ונשאת לעצמה מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא נשואה פירוש דהוה ליה למכתב הכין להדיא כי היכי דלא נילף מארוסה כי היכי דארוסה אף על גב דמפקא מרשות אביה אפילו הכי אזלינן בתר שעת ביאה ולא בתר שעת העמדה בדין הכי נמי איכא למימר בנשואה והילכך הוה ליה למכתב להדיא אשר לא נשואה. ומשני הכי השתא הואיל ובוגרת וכו' פירוש שניא נשואה מארוסה דנשואין מוציאין מרשות אב לגמרי ואילו אירוסין אכתי אגידא בה רשות אב והילכך ליכא למילף נשואין מאירוסין כי קא דמי לה לנישואין היינו בוגרת ומינה ילפינן לנישואין דבוגרת ונשואין כהדדי נינהו וכיון שכן לא אצטריך למכתב להדיא אשר לא נשואה אבל אירוסין אי בתר שעת העמדה בדין אזלינן הוה ליה למכתב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה כנ"ל. וניחא להאי שיטתא כמה קושיי חדא דמאי קא מהדר ליה מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא אורשה והא אין דרך המקרא להאריך אלא לקצר והיינו דמבעיא לן אי אזלינן בתר שעת ביאה או בתר שעת העמדה בדין וכי כתיב ונתן לאבי הנערה הכי בעי למימר אשר לא ארוסה וסתמא כמפרש דמי ואי היינו קושיא דלא הוה ליה למכתביה גבי כי ימצא איש דהיינו שעת שכיבה אלא גבי נתינה אם כן קשיא מאי קא מהדר ליה ולטעמיך הא דתניא וכו' והא לא כתיב אשר לא נשאת כלל. ועוד מאי לשון ולטעמיך והא מיותר הוא. ועוד דהוה ליה לשנויי בקוצר מעיקרא דאירוסין לא מפקא מרשותא דאב לגמרי ולמה ליה למהדר מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה. ועוד למה ליה לאדכורי בשנויה ההיא בהפרת נדרים דסוף סוף הרי בעלה נמי אגידא בה הוה ליה למימר מי קא מפקא מרשות אב לקידושיה ולמעשה ידיה. ולקמן נאריך עוד בתירוץ קושיא זו בס"ד. ומכל מקום במאי דפרישנא ניחא הכל דוק ותשכח. והיינו אם צדדי הבעיא אי ניזל בתר שעת ביאה או בתר שעת העמדה בדין. ומיהו לשיטת התוספות לא מיישבא שפיר וכי מעיינת בה שפיר גם לשיטת התוספות אתיא שפיר דכיון דלא כתביה רחמנא להאי אשר לא ארוסה גבי שעת נתינה אלמא דקנסה לאביה כיון דלענין שאר מילי לא נפקא מרשות אב וכולה שיטתא כדפרישנא לעיל כנ"ל:
ונשואין מוציאין מרשות אב. פרש"י ז"ל כדאשכחן בהפרת נדרים דכל זמן דלא ניסת אביה מפר ומשנשאת אין יכול להפר. ע"כ. ויש לפרש פירוש לפירושו דה"ק מצינו בבגרות דמוציאה מרשות אב לכל דיני ממונות ואשכחן בנישואין נמי דמוציאין מרשות אב לענין הפרת נדרים והילכך אית לן למילף נישואין מבגרות אף על גב דלא דמי לגמרי דהא מכל מקום הרי לענין הפרת נדרים מוציאין מרשות אב לגמרי מה שאין כן באירוסין דאפילו לענין הפרת נדרים לא מפקי מרשות אב לגמרי. וליתא דהא לגבי כל דיני ממונות קי"ל דנישואין מוציאין מרשות אב וכיון שכן ע"כ הכי בעי למימר הרב ז"ל דנישואין מוציאין מרשות אב לכל דיני ממונות דומיא דבגרות ומהפרת נדרים ילפינן לה וכן פירשו בתוספות. וקשיא להו ז"ל דהא ממונא מאיסורא לא ילפינן. ותירצו דהני מילי לאוקמה ברשות אב הוא דלא ילפינן ממונא מאיסורא אבל לאפוקי מרשות אב ילפינן שפיר מהפרת נדרים דבסברא מועטת יש להוציאה מרשות אב. עוד תירצו בתוספות דכיון דגלי לן דלאוקמה ברשות אב איסורא וממונא שוין ה"ה לאפוקה. וז"ל הרא"ש ז"ל הואיל ונשואין מוציאין מרשות אב היינו לענין הפרת נדרים אף על גב דלענין לאוקמי לרשות האב אמרינן בשמעתין דלא ילפינן ממונא מאיסורא אבל לאפוקי מרשות האב ילפינן שפיר מהפרת נדרים דמסתבר טפי להיות יוצאה מרשות האב ממה שתהא ברשותו. ועי"ל דלענין ממון נמי אשכחן דמוציאין מרשות אב מדאמרינן בפ"ק דקידושין איש אמו ואביו תיראו כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים אם כן מה ת"ל איש איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות פי' שצריכה לעבוד את בעלה הרי מצינו כשנשאת עובדת את בעלה ואינה יכולה לעשות עוד מעשה ידיה לאביה ואף על פי שמצינו שנישואין מוציאין מרשות אב לענין ממון מכל מקום צריך ללמוד מבגרות משום שנעשה המעשה קודם נשואין דבבוגרת גופה אי לא כתיב לאבי הנערה דדרשינן מיניה ולא לאבי בוגרת הוה קנסה לאביה אף על גב דאשתני גופה אף על גב דנשואין אינם מוציאין מרשות אב לענין מאה כסף של מוציא שם רע תירץ רמ"ה ז"ל משום דהתם הוציא לעז על האב שיאמרו ארור שזה גדל ולכך נסקלת נמי על פתח בית אביה הילכך עיקר חיוב הממון הוי בשביל גנאי האב. ע"כ:
מה בוגרת בא עליה ובגרה לעצמה לשיטת רש"י דלא שמעינן דנשואין מוציאין מרשות אב לענין דיני ממונות אלא משום דילפינן לה מהפרת נדרים איכא לפרושי דלהכי צריך ללמוד מבגרות דבבוגרת מצינו להדיא שיוצאה מרשות אב לענין ממון והילכך איכא למימר בא עליה ובגרה לעצמה דהרי מצינו להדיא דיוצאה מרשות אב לענין ממון והיינו צדדי הבעיא וכמו שפירשו התוספות לעיל ולא שני לן בין נעשה המעשה קודם בגרות לנעשה אחר כך דבתר שעת העמדה בדין הוא דאזלינן. ומיהו נשואין לא מצינו להדיא דיוצאה מרשות אב אלא בהפרת נדרים ודיינו שנלמוד מהפרת נדרים דנשואין מוציאין מרשות אב אבל בא עליה עד שלא נשאת ונשאת דילמא לעולם קנסה לאביה והילכך בעינן דנלמוד אותה מבגרות כך יש מפרשים. ומיהו התוס' ז"ל לא פירשו כן דקשיא להו עלה דהאי פירושא דסוף סוף הכי נמי נשואין מוציאין מרשות אב לענין ממון ומה לי אי כתוב להדיא או דילפינן לה מהפרת נדרים וכ"ש דבבוגרת לא מצינו בהדיא שיוצאה מרשות אב לענין ממון אלא משום דלא אשכחן בבוגרת דזכתה לו תורה וכדפרש"י ז"ל לכך פירשו התוספות דבא עליה ובגרה קנסה לעצמה נפקא לן מלאבי הנערה דדרשינן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת. ורש"י ז"ל כתב וז"ל לעצמה. דכתיב ונתן האיש (וגו') השוכב עמה לאבי הנערה אם נערה היא בשעת נתינה. ע"כ. וקשה קצת ממה נפשך אם באנו לדייק מאי דכתיב ונתן האיש וגו' לאבי הנערה דנערה בעינן בשעת נתינה אם כן תלמוד בשעת נתינה בעינן ולא סגי בשעת העמדה בדין והא ודאי ליתא דאפילו ר"ש דאמר בריש פרק נערה אם לא הספיק לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה לגבי בוגרת מודה דבשעת העמדה בדין סגי. ואם לא נדייק לגבי שעת נתינה מעתה מנ"ל דלא סגי לן בשעת ביאה לחוד ולא תיבעי לן בע"כ אוחרי כלל. ויש לומר דכיון דכבר נתחייב בדין קרי כאן שעת נתינה ולא בעינן תו שעת נתינה כלל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל בא עליה. נערה ובגרה. ע"כ. פי' דביאה לבד היתה בעודה נערה ושוב בגרה קודם שעמדה בדין כלל ולהכי אמרי' לעצמה אבל בא עליה ועמדה בדין נערה ושוב בגרה קודם נתינה קנסה לאביה דמאחר שנתחייב לתת הוה ליה כאילו כבר נתן דכל העומד לגבות כגבוי דמי וקרינן ביה שפיר ונתן לאבי הנערה דהויא לה נערה בשעת נתינה דשעת העמדה בדין הויא ליה כשעת נתינה ואם נתעכב לתת עד שבגרה אין בכך כלום כנ"ל:
אלא אירוסין מי מפקא מרשות אב לגמרי והא תנן אביה ובעלה מפירין נדריה פי' דהא ודאי אי לממון בעלמא מדמינן לה כגון מעשה ידיה וחבלותה (מדמינן לה) אירוסין לא מפקי מרשותיה כלל ואפילו תמצי לומר דמדמינן דין קנסה לדין הפרת נדרים מ"מ הא לא מפקא מרשותיה דאב לגמרי כי עדיין כחו קיים בהפרתה כדמעיקרא אלא שנוסף עליה צד הפרת בעל משום שנוסף עליה רשות אחרת. הריטב"א ז"ל:
מתניתין המפתה נותן ג' דברים תנא מניינא למעוטי שבת וריפוי דאע"ג דחלתה מחמת השרת בתולים אינו נותן אלא שלשה דברים אלו ולא דמיא לשאר חבלות:
בושת ופגם לכך הקדים בושת ופגם לקנס אע"ג דקנס מפורש בתורה בהדיא משום דאיידי דחביבא ליה וצריך לפרושי במתני' מהו בושת ופגם לכך אקדמה ואפשר דלהכי כתב רש"י בושת ופגם. במתני' לקמן מפרש להו. ע"כ. ועוד משום דגבי מפתה בושת ופגם נותן מיד וקנס לכשלא יכנוס להכי אקדמינהו כנ"ל:
מה בין אונס למפתה וכו' פי' מדלא קתני אין בין אונס למפתה אלא דהמפתה נותן בושת ופגם וקנס והאונס מוסיף את הצער כדקתני במגילה בפ"ק כמה דברים אין בין אדר ראשון וכו' אין בין מצורע מוסגר כו' אין בין תפילין וכו' אלמא דהכי נמי איכא בינייהו מידי אחריני ומדלא קתני נמי אלא הך הפרשה אלמא דאינך הפרשות לא חשיבי ולהכי קא בעי מה בין אונס וכו' ומהדר האונס נותן את הצער וכו' פי' לא מצי למתני אין בין דהא איכא כמה דברים בינייהו ולא חשיב אלא הך חילוקא דמחלק בינייהו טובא דזה נותן וזה אינו נותן אבל הדברים האחרים לא חשיבי כולי האי חילוקא דסוף סוף זה וזה נותנין קנס ומה לי אי נותן מיד או לכשיוציא ולא איירי אלא בענין תשלומין דבענין נישואיה לא קא מיירי ולהכי לא חשיבא ליה חילוקא וכיון שכן כי נחית מעיקרא למניינא לא קא חשיב אלא צער דמוסיף האונס על המפתה כנ"ל:
לכשיוציא לכאורה משמע מלישנא דמתני' דדוקא כשהעכוב אתי מחמתיה הוא דמשלם קנס אבל אי לא אתי מחמתיה אף ע"ג דלא כנס אינו משלם קנס ולהכי תני לכשיוציא והא ודאי ליתא דהכתיב אם מאן ימאן אביה וגו' אלא במאי דפריך תלמודא ומשני מתרצא נמי הא. ודע דבגמרא פריך אשתו היא ומשני אימא לכשלא יכנוס ואם נפרש דהכי פריך לכשיוציא אשתו היא ופי' דקס"ד דאחר שנשאה קאמר ולהכי פריך דאחר שנשאה אשתו היא והיכי משלם קנס לאחר שנשאת והא אין כתובתה אלא מנה ומשני אימא לכשלא יכנוס. והלכך לא מתרצינן אלא דעד שלא נשאה מיירי מעתה אכתי תקשי לן דמדקתני לכשיוציא משמע דדוקא היכא דעכוב אתי מחמתיה ומיהו אם נפרש דהכי קא קשיא ליה אטו אשתו היא פי' ולישנא בעלמא קא קשיא ליה דלישנא לכשיוציא משמע דכבר היא אשתו הלכך כי קא משני אימא לכשלא יכנוס כולה לישנא מתקנינן דהכי בעי למימר כשלא כנסה פי' דדוקא אם כונסה אינו נותן קנס ואם מאן ימאן בין היא בין אביה נותן קנס כנ"ל. וכן פרש"י ז"ל דוק ותשכח:
שותה בעציצו רוצה לומר אפי' יהיה בעציץ מאוס שאינו מועיל אלא לזרוע בו חייב לכונסה. תלמידי הר"י ז"ל:
מצא בה דבר ערוה וכו'. אינו רשאי לקיימה והא דלא קתני אינו רשאי לכונסה משום מצא בה דבר ערוה כלומר לאחר שכנסה ואינו רשאי לקיימה כולל הכל. הרשב"א ז"ל:
גמרא צער דמאי תימא מאי קא בעי תלמודא וכי לא ידע שיש צער גדול לבתולה כשהיא נבעלת תחלה הלא רוב קטנות חולות בכך וליכא למימר שאותו צער פשיטא ליה לתלמודא שאותו צער אין לה לגבות שהרי סופה להצטער תחת בעלה ופשיטא שהמשנה לא דברה בו לחייב דהאיכא תנאי בפ' הכונס דלא חיישי לכחש גופנא פירוש בדבר שסופו להיות נכחש בדבר זה ולא ה"ל למפרך כל כך בפשיטות וליכא למימר נמי דהכי פריך צער דמאי דהאי לאו צער בעילה היא כיון דמפתה פטור דאי בצער בעילה ה"ל לחייב כמו באונס דאם כן דיש צער בעילה במסקנא תבעי לך מפתה אמאי פטור ונראה לפרש דצער בעילה בשעת ביאה ליכא דאינה מרגשת מחמת הנאת תשמיש אלא אחר כך בא הצער וכל צער חבלה דמחייב היינו צער דבא לו באותה שעה אבל צער הבא לו אחר מכאן פטור דגרמא בעלמא הוא הלכך בעי צער דמאי כיון דבשעת ביאה אינה מרגשת בצער ובצער של אחר ביאה נמי פטור אם כן איזה צער הוא שחייבתו תורה. לשון הרא"ש ז"ל וכן תירץ ר"י ז"ל בתוס'. ורבינו שמשון פי' דלא קשה דלעולם ידע דיש צער גדול בביאה ומדפטר תנא דמתני' מפתה ע"כ חייש לכחש גופנא אם כן צער דאנוסה אין זה צער הביאה דע"כ אפי' מפותה נמי אלא מדפטר מפתה ע"כ חייש לכחש גופנא ואם כן צער דאונס חייב צער דמאי ובעי למימר צער של חבטה ופריך ליה ושני רב נחמן צער של פסוק רגלים ופריך ליה אי הכי מפותה נמי דכל אשה יש לה צער של פסוק רגלים ומדקא מחייבי באונס אם כן לא חייש תנא לכחש גופנא אי הכי מפותה נמי ומשני רב נחמן בצער של ביאה ומפותות אין להם צער.לשון הרא"ש ז"ל. והתוס' כתבו פי' הר"ש בקוצר ולקמן נאריך בפירושו בס"ד:
וז"ל הריטב"א ז"ל צער דמאי פר"י ז"ל דלהכי לא משמע לן דליהוי צער של השרת בתולים משום דאילו צער שבשעת השרה ממש הנאת התשמיש נוח לה מן הצער ועוד דאם כן אפילו מפותה נמי וכל שכן צער שלאחר גמר ביאה דליכא למימר שאין אדם משלם צער אלא אותו שהוא בשעת חבלה ממש. ע"כ:
וכ"ת ה"נ והתניא ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש אונס אינו משלם וכו'. שסופה להצטער וכו' פירש"י ואי חבוט על גבי קרקע הוא וכי סופה ליחבט על גבי קרקע תחת בעלה. ע"כ. ולכאורה משמע דלפירושו ז"ל הא דמייתי והתניא לא קאי לדחות הא דקאמר וכ"ת ה"נ אלא קאי לדחויי עיקר אוקמתיה דאבוה דשמואל ואין במשמע לישנא דתלמודא כן וש לפרש דה"ק וכ"ת ה"נ דאי חבטה על גב שיראין פטור והתניא ר"ש בן יהודה וכו' אלמא משמע דצער מחייבי ביה רבנן באונס היינו מידי דסופה להצטער תחת בעלה ועל גבי שיראין סופה ליחבט תחת בעלה אבל חבוט על גבי קרקע אטו סופה ליחבט תחת בעלה. ואם תאמר ואמאי לא אקשי להדיא עלה דאבוה דשמואל מדתניא ר"ש בן יהודה וכו' דאלמא דצער לאו היינו חבטה על גבי קרקע ואמאי אקדים אתקפתא דשיראין עד דהוצרך לומר וכ"ת ה"נ כדי לאקשויי מדתניא ר"ש בן יהודה וכו' ויש לומר דאי לאו אתקפתיה לא מצינן לאקשויי מהברייתא דהוה מצינן לשנויי דבהכי פליגי דר"ש בן יהודה סבר דלא מקרי צער כדי לחיובי אלא צער בעילה וצער בעילה נמי פטור מפני שסופה להצטער תחת בעלה ואהדרו ליה רבנן אינו דומה נבעלת באונס וכו' פי' דבנבעלת באונס איכא צער חבטה וברצון אין כאן חבטה הלכך האי צער בעי למיתב לה האונס אבל השתא דאתקיף מההיא דשיראין ולית לה פתרי אלא במאי דנימא דהכי נמי דפטור כשחבטה על גבי שיראין מעתה קשיא ליה שפיר מהברייתא דכיון דהיכא דחבטה על גבי שיראין פטור מאי אהדרו ליה רבנן לר"ש בן יהודה והרי ע"כ ר"ש בן יהודה לא איירי בחבטה ע"ג קרקע מדקאמר שסופה להצטער תחת בעלה ואי חבוט ע"ג קרקע וכי סופה ליחבט על גבי קרקע וכיון שכן מנא להו לרבנן דר' שמעון סבירא ליה דחבטה ע"ג קרקע פטור דמהדרי ליה אינו דומה נבעלת באונס וכו' דילמא לא איירי אלא כשלא חבטה על גבי קרקע דאינהו נמי מודו דפטור ואי הוה אמרינן דאפילו חבטה על גבי שיראין חייב דסוף סוף הרי יש כאן צער של חבטה ואפילו שלא יהיה על גבי קרקע ובכל אונס יש חבטה מעתה הוה אתי שפיר דמהדרי ליה רבנן אינו דומה נבעלת באונס וכו' משום דלר"ש בן יהודה כיון דקא פטור אונס היינו משום דלא חשיב ליה צער חבטה כדי להשתלם צער בעילה הוא דמקרי צער והא נמי פטור משום דסופה להצטער ואהדרו ליה רבנן אינו דומה וכו' ובכל נבעלת באונס איכא צער חבטה וראוי להשתלם ומיהו אבוה דשמואל לא חשיב ליה צער אלא כשחבטה על גבי קרקע אבל על גבי שיראין לא חשיב ליה צער ולהכי אתקיף עליה רבי זירא ופריך עלה מהברייתא וכדכתיבנא כנ"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה