כתובות ט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו דכתיב (שמואל א יז, יח) ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערובתם תקח מאי ואת ערובתם תקח תני רב יוסף דברים המעורבין בינו לבינה אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום הרביעי ליום רביעי אין ליום חמישי לא מאי טעמא משום איקרורי דעתא ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתיב לה אלא לאוסרה עליו ודקא טעין טענה מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח לא דקטעין טענת דמים אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה ביהודה הוא דלא מצי טעין הא בגליל מצי טעין ולמאי אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא אלא לאו להפסידה כתובתה ודקא טעין טענה מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים
רש"י
[עריכה]
גט כריתות כותב לאשתו - שאם ימות במלחמה יהא גט מיום כתיבתו והרי מת אוריה במלחמה:
דכתיב - במלחמת שאול ואת אחיך כו' ודוד למד מישי אביו להנהיג שאף היוצאין למלחמותיו עושין כן:
דברים המעורבים בינו לבינה - אלו קדושין:
תקח - תטול מביניהם על ידי גט:
אף אנן נמי תנינא - דטוען פתח פתוח מצאתי אסרה עליו ולא אמרינן לא קים ליה:
איקרורי דעתא - עד שני בשבת הבאה:
ולמאי - קפדי רבנן אי מקררא דעתיה:
ניתיב לה - מה לנו להפסידה והרי הוא נותן מדעת:
אלא לאו לאוסרה - הוא דקפדינן שלא יקרר דעתו ויקיים את האסורה לו אלמא כי אתי וטעין אסרינן לה עליה:
טענת דמים - דטענה מבוררת היא וליכא למימר לא קים ליה אבל בפתח פתוח אימא לך לא קים ליה:
להפסידה כתובתה - על פי עצמו וטעמא לקמן מפרש חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה:
האוכל אצל חמיו - בימים שבין אירוסין לנשואין:
אין יכול לטעון טענת בתולים - כשתכנס לחופה:
מפני שמתייחד עמה - ביהודה היו מיחדין אותם כדי שיהא לבו גס בה:
ביהודה אמאי לא - האומר פשיטא לי שלא באתי אליה והא ודאי מאחר זינתה שוייה עליה חתיכה דאיסורא מה לי גליל מה לי יהודה:
אלא לאו להפסידה כתובתה - וביהודה לא מפסידה על פיו דאמרינן הוא בא עליה בארוסין ובגליל מצי טעין דהא לא נתייחד:
מאי לאו דקטעין טענת פתח פתוח מצאתי - דאע"ג דאין עדים בדבר זה ולא טענה מוכחת אלא עליה סמכינן דאמרינן אי לאו דקושטא הוא לא היה מפסיד סעודתו ואם היה שונאה מתחלה היה מגרשה ולא טרח בסעודת נשואין ומיהו ביהודה לא מהימן שמא בעל בימי אירוסין ושכח או הערה בה מתוך חבתה ולא ידע ששיבר בתוליה:
לא דקא טעין טענת דמים - לעולם אימא לך בדבר שאינו יכול לבררו אינו נאמן להפסיד כתובתה ודיוקא דמתני' דדייקינן הא בגליל מצי טעין דטעין טענת דמים וכגון שהיו להם שושבינים שמשמשו אותן ולא נעשית אונאה בדבר ולא ראה ואיבד וטענה ברורה היא:
תוספות
[עריכה]
כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. פי' בקונטרס שאם ימות במלחמה יהא גט משעת כתיבתו וקשה לר"ת דא"כ מאי כל היוצא אם לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו יבם ועוד דתנן במי שאחזו (גיטין עג. ושם) מה היא באותן הימים רבי יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה וקאי אמאי דקתני לעיל מינה הרי זה גיטך מהיום אם מתי וכן משמע בתוספתא אלמא אע"ג דאמר מהיום הויא אשת איש גמורה כדמפרש בגמרא באומר מעת שאני בעולם פירוש דהאי דאמר מהיום לא שיחול מיד אלא דעתו שיחול שעה אחת קודם מיתתו דהיינו מעת שהוא בעולם ולא אמר מהיום אלא למעוטי לאחר מיתה כלומר מאותו יום שאני בעולם יהא גט ומיהו יש לחלק בין מהיום לפירש בהדיא שיחול משעת כתיבה דע"כ משעת כתיבה קאמר שיהא גט ועוד נראה דאפי' אמר מהיום יש ליישב פי' הקונטרס דלאו דוקא פירש שאם ימות במלחמה אלא היו מתנים אם לא יחזור מן המלחמה ואגב ריהטיה נקט בקונטרס אם ימות דסתם מי שאינו חוזר מן המלחמה אינו חוזר לפי שמת אלא ה"ה אם נשבה והשתא מהיום דהכא אין שייך לומר מעת שאני בעולם כההוא דמי שאחזו אלא מהיום מיום כתיבה קאמר ואם תאמר והרי חזר אוריה ונתבטל הגט ויש לומר שהיה מתנה אם לא יחזור בסוף המלחמה והרי לא חזר לבסוף וניחא לפירוש זה הא דאמרינן בפרק הזהב (ב"מ נט. ושם) נוח לו לאדם שיבעול ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים ומפיק ליה מהאי מעשה דבת שבע דספק אשת איש הואי דדלמא יחזור מן המלחמה ור"ת מפרש כותב גט כריתות לגמרי בלא שום תנאי ולפי' קשה אמאי קרי לה ספק אשת איש הא הואי גרושה גמורה ואר"ת דקרי לה ספק אשת איש לפי שהיו מגרשין בצינעא שלא יהא נודע ויקפצו עליהם בני אדם לקדשם ולפי' הקונטרס קשה קצת איך בא עליה למה לא היה ירא שמא יחזור:
אי למיתב לה כתובה כו'. משמע אם היה בא לב"ד היה נאמן להפסידה כתובתה אע"פ שלאוסרה עליו לא היה נאמן משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח ואוקמה בחזקת היתר אבל מ"מ כתובתה הפסידה אע"פ שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוה ספק ספיקא ספק אי הוא בקי בפתח פתוח אם לאו ואם תמצא לומר פתח פתוח הוה ספק באונס ספק ברצון דאפי' אשת כהן באונס לא מפסדה כתובתה ואין לומר דאפי' בספק ספיקא מפסדה כתובתה משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה דהא לקמן (דף יב:) גבי משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות ואיכא מאן דמפרש לקמן (דף יא:) מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה אלמא משום דבאותו מנה הוי ספק ספיקא לא מפסדה דספק קודם שנתארסה ספק אחר שנתארסה ואם תמצא לומר אחר שנתארסה אימור באונס הוה דאי אמרת דאפי' בספק ספיקא מפסדה אמאי אית לה אפי' מנה וי"ל דלא חשיב ספק ספיקא כהאי גוונא משום דהאי ספיקא שמא באונס היה לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה דאימור קודם שנתארסה נאנסה והשתא אתי שפיר הא דתנן במתני' (לקמן דף יג.) היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את וקאמר ר' יהושע שאינה נאמנת ומפסדת כתובתה אי לר' יוחנן מנה אי לר' אלעזר ולא כלום ואע"ג דהוי ספק ספיקא ספק מוכת עץ ויש לה כתובה ואפי' אם תמצא לומר דרוסת איש אימור תחתיו נאנסה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה אלא ודאי ספק באונס לא חשיב ספק דאימור קודם שנתארסה נאנסה ועוד אומר רבינו יצחק דמוכת עץ לא שכיח דהא דאמרינן (לקמן לו:) כולהו נמי חבוטי מיחבטן היינו אליבא דר"ג אבל רבי יהושע שמעינן דלית ליה טעמא דמיחבטן דקאמר התם (לקמן לו.) חרשת ושוטה יש להן טענת בתולין והיינו משום דס"ל דחבטא לא שכיחא:
מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח. נראה לפרש דקס"ד דבטענת דמים. ליכא למיחש לאיקרורי דעתא דכיון דליכא דם לבו נוקפו ואין מתקרר אבל בפתח פתוח איכא למיחש שמא יתקרר:
נאמן להפסידה כתובתה. אור"י דשמואל מודה שפיר דנאמן לאוסרה עליו ולהפסידה כתובתה איצטריך ליה לאשמעינן דלא תימא דלא יהא נאמן אע"ג דקים ליה בפתח פתוח דנימא במזיד משקר להפסידה כתובתה ור"א נמי מצי סבר דנאמן להפסידה ונקט לאוסרה לרבותא וכ"ש דנאמן להפסיד כתובתה כדמוכח הסוגיא דלעיל [ומיהו בירושלמי משמע דלר"א אינו נאמן להפסיד כתובתה]:
אבל בגליל מצי טעין. וא"ת מנא ליה דלמא ביהודה נאמנת לומר שבא עליה באירוסין ולא בגליל אבל כשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא וי"ל דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל ענין בין שאומרת שבא עליה מן האירוסין בין שאומרת פתח נעול מצא דביהודה נאמנת במגו דאי בעיא אמרה באירוסין בא עליה ולא בגליל דליכא מגו אבל קשה דמייתי מדיוקא והוה ליה לאתויי מרישא דקתני (לקמן דף י:) בתולה אלמנה מן האירוסין כו' ויש להן טענת בתולין וע"כ לענין כתובה איירי דלאוסרה עליו אפילו מן הנשואין נמי יש לה טענת בתולין כיון דכנסה בחזקת בתולה כדמוכח לקמן (דף יב.) דפריך וניחוש שמא תחתיו זינתה:
מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח. וביהודה אע"ג דאיכא חזקה לא מהימן כדפי' בקונטרס א"נ כיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה דלא מוקי איניש. אנפשיה ואע"ג דגבי יבמה אמרינן (יבמות דף קיא:) דעד ל' יום מוקי אנפשיה רוב פעמים לא מוקי אנפשיה אפי' שעה אחת דעל דעת כן מתייחד. [עמה] ואיתרע חזקה:
לא דקא טעין טענת דמים. דהויא טענה ברורה מדאין סדינין מלוכלכים בדם ונראה דבטענת פתח פתוח וטענת דמים דשמעתין איירי שהיא טוענת שהוא בא עליה באירוסין או אומרת בתולה הייתי וא"ת ונהימנא לדידה במגו דאי בעיא אמרה משארסתני נאנסתי דנאמנת לר"ג דפסקינן לקמן (דף יג.) כוותיה וי"ל דאינה מודה ברצון שנבעלה מאחר ועוד דאין זה מגו דמיפסלא נפשה מכהונה אבל קשה דליהמנה במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני אפי' לרבנן דלקמן (דף יא:) דאמרי מוכת עץ כתובתה מנה דאין זה מגו דאינה רוצה להפסיד כלום מכתובתה מ"מ נאמנת במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ונסתחפה שדהו לכך נראה דהוי מגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה אע"ג דבעי' היא בפ"ק דבבא בתרא (דף ה: ושם) אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא שמא חזקה דהכא עדיפא ואי לא אמרינן מגו להוציא אתי נמי שפיר:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
נא א מיי' פי"א מהל' אישות הלכה י"ב והלכה יג, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ח סעיף ג' וסעיף ו:
ראשונים נוספים
כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו: פירוש: גט גמור, כדי שאם מת או גולה או נאבד במלחמה שלא תעגן בשוב אנשי המלחמה ולא שב. ובצינעא היו מגרשין כדי שלא ירגישו אחרים בדבר ויקפצו עליה לישאנה (עי' תוס' סד"ה כל וב"מ נט, א, ד"ה כוח).
ומה שהיו מביישים פני דוד הבא על אשת איש מיתתו במה, כדאיתא במציעא (נט, א), תנאי היא, ולאותן שאומרים שאשת איש היתה ולא אסרוה משום דאונס הוה. אי נמי, מלבינים היו פניו לומר שאשת איש היתה לפי שלא גירש בפרהסיא אלא בצינעא. ומה שהנביא מקנטרו, לפי שעשה שלא כהוגן, שאין מגרשין אלא שלא תתעגן ובטוחין היו בנשותיהן לנעול בפניהם. ורש"י ז"ל פירש בעניון אחר, וזה עיקר.
הא דאמר רב יהודה אמר שמואל פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה: כבר כתבתי לעיל שהוא נאמן לאסרה עליו כר' אלעזר, והא דאמר רב יהודה היא ובמכחשת אסורה עליו דשוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא כדכתבינן לעיל, וכדאיתא בירושלמי (כאן הלכה ו) דאף על גב דאיכא תרתי ספיקי כיון שמכחישים זה את זה בריא ובריא הוא, ואפילו לענין ממונא אוקי ממונא בחזקת מריה. ולענין כתובה, אפילו שותקת הפסידה כתובה, כיון דאיהו בריא והיא אינה יודעת לטעון משארסתני נאנסתי, אבל באשת איש ושותקת אינה נאסרת על בעלה דתרי ספיקא איכא ושריא, ובהא אפילו ר"ג ור' אלעזר מודים בה, דעד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא בבריא ושמא אבל בבריא ובריא לא, וכל שכן בבריא דידה ושמא דידיה.
ואם תאמר, כיון דאילו אינה מכחשת מהימנא וגביא כתובתה, השתא נמי נהימנא משום מגו, דהא אמרינן לקמן (יג, א) דטעמא דר"ג משום מגו. איכא למימר, מגו לאפוקי ממונא במקום ברי וברי לא אמרינן, ואף על גב דאיכא שטר כתובה אפוקי ממונא הוא. ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מב, א) בענין ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אמר ליה הנהו סטראי נינהו, ואמר רב פפא איתרע שטרא, והני מילי דאמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני אבל בפני עדים לא, מגו דאי בעי אמר ליה לא היו דברים מעולם, כי אמר ליה סטראי נינהו מהימן, דאלמא כל לאוקומי שטרא לאו אפוקי ממונא חשבינן ליה. דהא ליתא, דהתם היינו טעמא משום דההוא שטרא שעת הכושר הוה ליה, אבל הכא אם איתא דזינתה תחתיו שטרא כמאן דליתא דמי דלא חל שעבודא דשטרא כלל. ואי נמי, אם זינתה קודם שנתארסה לא חל שטרא כלל למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובתה כלל, וקיימא לן כותיה. ורבינו (הרמב"ן, רבינו יונה הובא בש"מ, ועי' תוד"ה לא) נ"ר תירץ, דאע"ג דאיכא למימר מגו, כיון דעכשיו הוא מכחישה ומסייעא ליה חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא אמרינן מגו במקום חזקה, ואע"ג דבעיא היא בפרק קמא דבבא בתרא (ה, ב) אי אמרינן מגו לאפוקי ממונא במקום חזקה, בהא ליכא מאן דפליג.
כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו : פירשו האחרונים ז"ל שהיה כותב גט כריתות ע"מ שאם ימות והקשה ר"ת ז"ל דא"כ לא היה גט זה אא"כ שיש לו אחי' ואין לו בנים דלא תפול קמי יבם ואלו אנן אמרי' דכל היוצא למלחמות היה עושה. וי"ל דכל היוצא לאו דווקא אלא כל היוצא שהיה צריך לכך ור"ת ז"ל פירש דין היה מתנה הרי זה גיטיך אם לא אשוב מן המלחמה וא"ת והרי שב אוריה וי"ל שאם לא אשיב בסוף המלחמה היה אומר וא"ת והא אמרי' התם שהיו אומרים לדוד שבא על א"א מיתתו במה וי"ל דעל ספק א"א אמרו דכל זמן שלא נתקיים הגט בספק א"א היתה וא"ת דמה הועיל גט זה דהא אמרינן התם בנותן גט מעכשיו אם מת מה היא באותן הימים ואמרי' שהיא כאשת איש לכל דברי' ואע"ג דמית וי"ל דאתיא הא כר"י שאמר שהיא מגורשת למפרע ורבנן מתרצינן בפריקא קמא דאונס הוא ומ"מ עכ"פ מיהו אמרי' במס' תענית כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דאמר ר"ש ב"נ ואי איתא הא ודאי חטא שבא עליה קודם שנתקיים התנאי שהיתה בספק א"א וכתב תירוץ עוד בלשון אחר דלר' שמואל בר נחמני גט כריתות גמור בלא תנאי היה כותב לאשתו ואם חזר ממלחמה חוזר וכונסה הלכך לא חטא דוד כלל והא דאמרו לו כל הבא על אשת איש מלבין היו פניו שלא כדין וזהו שהיה מתרעם כדכתיב ובצלעי שמחו ונאספו כי לפי שהיתה הדבר נעשה בצנעה לא היה הדבר ידוע לבריאות והיו מרננים לומר שהיתה א"א:
ואת ערובתם תקח דברים המעורבים בינו לבינה תקח ותסתלקא אותה ע"י (ידי) גט ואע"פ שזה היה במלחמת שאול מכאן הי' למד דוד והיה נהג מנהג זה בכל מלחמותיו לכל רוצ' מלחמותיו שיעשה בו בצנעה:
אמר אביי אף אנן נמי תנינא וכולי ודקא טעין טענת פתח פתוח אלמא מקים קים ליה ופרקי' לה אלא בטענת דמים דוקא ויש לפרש דקס"ד דמשום פתח פתוח דווקא וקא טעין טענת פתח פתוח דוקא דאיכא למיחש לאקרורי דעתא סבר דטעה ולא קים לנו דאלו בטענות דמים דקים ליה שפיר לא מקררי דעתא ומהדרינא לעולם משום טענת דמים דווקא דקים לנו שמא יפייסנו ותקרר דעתא דאלו לפתח פתוח לא חיישינן ולא מהימן ודחוי דחינן ולא נסתייע לר"א ממתני' אבל הלכתא כר"א דליכא מאן דפליג עליה ואפילו בטוען טענת דמים דקים ליה פשיטא דלא מתסרא אלא בחדא ספיקא דחלו בתרי ספיקא להדיא אמרי' לעיל דלא מתסרא אפי' לר"א בפתח פתוח ופתח פתיח לר"א כטענת דמים לדידן הוה דמיקים קים לי':
אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסיד' כתיבתה : פירש"י ז"ל וכ"ש לאוסרה עליו וכר"א פירש לעיל לאוסר' עליו אבל לא להפסידה כתובתה משמע דסבר מר"ן ז"ל דר"א ושמואל פליגי ולא נהירא דאמאי אוקימנא פלוגתא בינייהו וכיון דלא פרש לן תלמודא אלא וודאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא דר"א ניחא ליה לאשמועי' דאפילו לאוסרה עליו נאמן אע"ג דאית ליה חזקה דכשרות וכ"ש בממון נאמן דאוקי ממוני' בחזקת מרי' ושמואל ניחא ליה לאשמועינן אפילו בממון הקל נאמן וכ"ש לענין אסורא דחמיר א"נ דר"א איירי בחד ספיקא דמהימן אפילו לענין איסורא דחמיר ורבי יהודא אתי ופריש דלהפסד כתובה נאמן לעולם אפילו בתרי ספיקא דלגבי ממונא ליכא הפרש בין חדא ספיקא לתרי ספיקא והיינו דאמרינן לקמן מה הועילו חכמים בתקנתן ואם איתא דלא אמר ר"י אלא בחדא ספיקא הרי הועילו לרוב הנשים דאית בהו תרי ספיקא. וא"ת דר"א לאוסרה עליו דווקא קאמר כדפירש רש"י ז"ל איכא לאוקמי כשלא עשה סעודה אפילו ר"י מודה שלא תפסוד כתיבתה כדאמרי' בסמוך דאע"ג דקים ליה חיישינן דלמא משקר להפסידה כתובתה משא"כ לענין איסור דשוויה עליו חתיכה דאיסורא יפרע כתובתה אי נמי איכא לאוקמי כשלא טען אלא לאחר זמן מרובה דלאוסרה עליו נאמן ולא להפסידה כתובתה כדאמרי' ביבמות טענות בתולים כל שלשים יום דברי ר"מ ר"י אומ' נאסרה לאלתר א"נ דר"א מיירי כשיש שם דמים שנאמן לאוסרה לפי' השני כמ"ש לעיל ואינו נאמן להפסידה כתובתה כדאיתא בירושלמי ור"י מיירי כשאין שם טענת בתולים כגון שאבדה המפה ולהפסיד' כתובתה דווקא נקיט לכולהו פי' הא דר"י בשתקו או במכחישתו דאלו מדברת אינו מכחישו אינה מפסידה כתיבתה בברי דידה עכ"פ וכדאמר. רב במתני' הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים ושמואל גופיה פסיק הלכה כרב אף אנן נמי תנינא האוכל אצל חמיו ביהודא הוא דלא מצי טעין הא בגליל מצי טעין נקט גליל לרווחא דמלתא דהוא במקום שאין מייחדין וכדאיתא לקמן ולמאי אי לאוסרה עליו ביהודא אמאי לא פירש דקים לנו דהלכתא כר"א אפילו בפתח פתוח וכיון שכן לענין איסורא כל שטוען ברי נאמן לאוסרה עליו דשויי' אנפשי' חתיכ' דאיסורא וא"כ בטוענין שנתייחד עמה הוא שמצ' פ"פ דכי אמרי' ביבמות טענות בתול' בנסתרה לאלתר ה"מ לענין כתובה אבל לאוסרה עליו לעולם כל זמן שלא בא עליה אמרי' דאיכא עליה כבר הודה דשדי' עלוי':
אלא לאו להפסיד כתיבתה ודטען טענה מאי לאו דטוען טענת פתח פתוח : פי' מאי לאו דטענת פתח פתוח הוה נמי דמסתמא קתני שאין יכול לטעון טענת בתולים אלמא קים ליה בפתח פתוח ולא משקר ודחינן דדילמא לטענת דמים דוקא פי' דקים ליה ורש"י פי' דלעולם בפתח פתוח אינו נאמן כיון שאינו עומד להתברר ע"י משמוש והכא מיירי כגון שטוען טענת דמים דיכול להתברר ע"י משמוש ולא נהירא דהא סתם גליל אין משמשין ואעפ"כ יש להם טענות בתולים והשתא איירי ודאי בעלמא אבל הדין הלכתא דליכא דפליג עליו דשמואל ואפילו לפירוש רש"י ז"ל דפליג ר"א עליו הלכתא כשמואל דר"נ ס"ל כוותיה בדיני':
א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן: פי' מה מועיל היכא דאיכא דמים שהרי לא תקנו חכמים להעמיד שושבינין אא"כ שמא יראה ויאבד ויאמר פתח פתוח מצאתי:
כל היוצא למלחמת בית דוד וכו' — פירש רש"י ז"ל, שאם ימות במלחמה. וקשה, מאי כל היוצא? הא לא מהני אלא למי שאין לו בנים ויש לו אחים. ועוד, אם ילך בשבי או ימות במלחמה שם בלא עדים, מאי אהני האי גיטא? ועוד, תנן בפרק מי שאחזו: "מה היא באותן הימים? ר' יהודה אומר: הרי היא כאשת איש לכל דבריה", וקאי אדלעיל משנה הסמוכה לה, דקתני: "הרי זה גיטך מהיום אם מתי". ומיהו רש"י פירש דלא קאי א"מהיום" אלא מילתא באפי נפשה היא, וב"מהיום" מגורשת מיד. אבל אי אפשר לומר כן, כדמשמע בתוספתא דקאי א"מהיום", דקתני: "הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה, והימים שבינתיים" וכו' ומייתי פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי, ואף על גב דקאמר "מהיום", ופריש בגמ': "מעת שאני בעולם", ורבינו חננאל גריס: "כאומר מעת שאני בעולם", ופירושא דמתניתין קא מפרש, אף על גב דאמר "מהיום", לאו מהיום ממש קאמר שאם ימות שיחול הגט מעכשיו, אלא נעשה כאומר "מעת שאני בעולם", דכל המגרש על תנאי דעתו לאחר הגט לכל היותר שיוכל, ולא קאמר "מהיום" אלא למעוטי שלא יהא גט לאחר מיתה.
- ויש ליישב פירוש רש"י ז"ל, דהאי דקאמר "שאם ימות במלחמה", לאו דווקא שימות, אלא שאם לא יחזור מן המלחמה, והאי דנקט "שימות", דרוב שאינם חוזרים, מחמת מיתה היא. וההיא "מהיום אם מתי" לא קשה, דהיינו דווקא אי קאמר "מהיום אם מתי" בסתם אז היא כאשת איש עד שעה קודם מיתה, כדפריש, שכן דעת המגרשים בסתם על תנאי; אבל אם היו מפרשים בתנאי שאם לא יחזור מן המלחמה שיחול הגט משעת נתינה, דחיישינן אי יהיב סתם דילמא יקרע הגט או יאבד או לא יהא מונח ברשותה בשעת גמר מלחמה ואז לא יהא גט, כדאיתא בפרק מי שאחזו: "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, הרי זו מגורשת ותתן", ואמר רב יהודה "לכשתתן", ומסיק התם אליבא דרב יהודה דאם נקרע הגט או נאבד לא הוי גט, כיון דלא אמר "מעכשיו", דאין הגט חל עד שעת נתינה. תוספות הרא"ש ז"ל וגליון תוספות ז"ל:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: גט כריתות כותב לאשתו — פירש רש"י ז"ל, אם לא ישוב מן המלחמה. כלומר, מעכשיו אם לא בא. ואיכא למידק עליה, אם כן מה טעם לא אסרוה? שהרי אמרו: "מה היא באותן הימים? הרי היא כאשת איש לכל דבריה", הילכך מתסרא על בעלה ועל בועלה, שהרי כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ולאו מילתא היא, ד"מעכשיו אם מתי", מההיא שעתא מגורשת. והא דתנן: "מה היא באותן הימים"? אוקימנא בפרק מי שאחזו באומר "מעת שאני בעולם", לפי מה שפירש רש"י ז"ל התם. וכיון שמת, פנויה גמורה היתה, ולפיכך לא אסרוה. ואף על פי שאין אותו הפירוש, כמו שפירשתי במקומו, איכא למימר דהכא אליבא דרבנן קאמרינן, דאמרי: מגורשת לכל דבר ובלבד שימות.
- ואיכא למידק, אי הכי קשיא הא דאמרינן בפרק הזהב: "בשעה שאני עוסק בנגעים ואהלות, אומרים: דוד שבא על אשת איש, מיתתו במה? ואמר להו: הבא על אשת איש מיתתו בחנק", ובכמה דוכתי אמרינן הכי דאשת איש הואי. וכי תימא אמוראי נינהו, מכל מקום קשיא למאן דסבירא ליה הכי, אמאי לא אסרוה? לא קשיא, דסבירא ליה אונס הוה. אי נמי איכא למימר דהכי קאמרי ליה: את מי ידעת אי מיית אי לאו, או דילמא לא מיית? אשתכח דכי אתית עלה על ספק אשת איש באת, ורחמנא לבא בעי. ומכל מקום לא נהירא, דאי לא הוי גט אלא לאחר מיתה, משום יבם הוא דקא עבדי הכי, ואם כן היכי קאמר כל היוצא? הא אינו כותב אלא מי שיש לו אחים ואין לו בנים, ועוד, אוריה מנין לנו שהיו לו אחים ולא בנים? שמא בנים היו לו ולא אחים. ועוד, אין תנאי זה נכון, שאם ימות ואין עליו עדים תתעגן עליו. ושמא זהו שפירש רש"י ז"ל: "ואם לא ישוב מן המלחמה", בשובם של רוב היוצאים, ומשום תקנת עגונות היו עושין, שמא ימות בלא עדים ושמא יהא שבוי. ומה שחזר אוריה אינה שיבה עד שיחזור בגמר המלחמה. ואפשר דכריתות לגמרי קאמרי, והא דאמר בהזהב, אמוראי נינהו. אי נמי מלבינים היו פניו, שאם יאמר להם מגורשת היתה, יאמרו לו: לא היתה, שאין הדבר ידוע ובצינעה היו מגרשים, ואדכורי הוא דמדכרי ליה חטא אוריה כדי לביישו, ולא שהוא בא על אשת איש. עד כאן:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: גט כריתות כותב לאשתו — פירש רש"י ז"ל, שהיה כותב גט כריתות על מנת שאם ימות. והקשה רבינו תם ז"ל, דאם כן לא היה גט זה אלא למי שיש לו אחים וכו'. ויש לומר, דכל היוצא לאו דווקא, אלא כל היוצא שהיה צריך לכך. ורבינו תם ז"ל פירש שכך היה מתנה: "הרי זה גיטך אם לא אשוב מן המלחמה". ואם תאמר: והרי שב אוריה? יש לומר ד"אם לא אשוב בסוף המלחמה" היה אומר. ואם תאמר: והא אמרינן התם שהיו אומרים לדוד, "הבא על אשת איש מיתתו במה?" ויש לומר דעל ספק אשת איש אמרינן, דכל זמן שלא נתקיים הגט, בספק אשת איש היתה. ואם תאמר: ומה מועיל גט זה? דהא אמרינן התם בנותן גט "מעכשיו אם מתי", "מה היא באותן הימים?" ואמרינן שהיא כאשת איש לכל דבריה, ואף על גב דמיית. ויש לומר דאתיא הא כר' יהודה דאמר מגורשת גמורה למפרע, ולרבנן מתרצינן בפירוקא קמא, באונס הוה. ומכל מקום עדיין קשה, דהא אמרינן במסכת תעניות: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, דאמר ר' שמואל בר נחמני" וכו', ואם איתא, הא ודאי חטא, שבא עליה קודם שנתקיים התנאי, שהיתה בספק אשת איש. ורבינו תם תירץ בלשון אחר, דלר' שמואל בר נחמני גט כריתות גמור בלא שום תנאי היה כותב לאשתו, ואם ישוב מן המלחמה חוזר וכונסה, והילכך לא חטא דוד כלל. והא דאמרו לו: "הבא על אשת איש", מלבינים היו פניו שלא כדין, וזהו שהיה מתרעם מהם, כדכתיב: "ובצלעי שמחו ונאספו" (תהלים לה טו), לפי שהיה הדבר נעשה בצינעא ולא היה נודע לבריות, והיו מרננים לומר שהיתה אשת איש.
וכן פירש הרשב"א ז"ל וזה לשונו: גט כריתות — פירוש, גט גמור, כדי שאם מת או גולה או נאבד במלחמה, שלא תתעגן בשוב אנשי המלחמה ולא שב. ובצינעא היו מגרשים, כדי שלא ירגישו אחרים בדבר ויקפצו עליה לישאנה. ומה שהיו מביישים פני דוד: "הבא על אשת איש מיתתו במה?" כדאיתא במציעא, תנאי היא, ולאותן שאומרים שאשת איש היתה ולא [אסרוה] משום דאונס הוה. אי נמי מלבינים היו פניו לומר שאשת איש היתה, לפי שלא גירש בפרהסיא אלא בצינעא, ומה שהנביא מקנטרו, לפי שעשה שלא כהוגן, שאין מגרשים אלא שלא תתעגן, ובטוחים היו בנשותיהם לנעול בפניהם. ורש"י ז"ל פירש בעניין אחר, וזה עיקר. עד כאן:
ובשיטה ישנה כתוב וזה לשונה: גט כריתות — פירש רש"י ז"ל שהיה כותב: "מעכשיו אם מתי". והא דאמרינן בהזהב: "דוד הבא על אשת איש", פירושו ספק אשת איש. ובעלי התוס' ז"ל מפרשים דגט כריתות גמור כותב לאשתו, והא דאמרינן התם: "הבא על אשת איש" כו', מקנטרים היו אותו לביישו לומר שלא היה שם גט. דלפירוש רש"י קשה הא דמהפכין בסוף פרק במה אשה בזכותיה דדוד, לומר שלא חטא, דמכל מקום הוא נכנס בספק איסור חנק. אלא שיש לומר: דוד היה יודע בעצמו שימיתהו. אבל התימה אמאי דהוה אמר ליה דוד לאוריה: "רד לביתך", והיה מתכוון לבטל הגט. אמי"ץ. אי נמי אפשר שעל זה היו מביישין אותו, שהיו אומרים: שמא ירד לביתו. אי נמי, אף על פי שידעו שלא ירד לביתו, מכל מקום הוא נתכוון מתחילה לבוא על אשת איש, שהיתה סיבה שלא ירד לביתו. רבינו תם. עד כאן לשון שיטה ישנה:
ואת ערובתם תקח, דברים המעורבים בינו לבינה — ותסלק אותו על ידי גט. ואף על פי שזה היה במלחמת שאול, מכאן למד דוד והיה מנהיג כן בכל מלחמותיו לכל היוצא למלחמותיו, שיעשה כן בצינעה. הריטב"א:
אמר אביי אף אנן נמי תנינן כו' — הא כתיבנא בריש מכילתין, שהקשו בתוס' על פירוש רש"י, שפירש שמתוך כך יתברר הדבר ויבואו עדים שזינתה ברצון; דאם כן, היכי מייתי? דילמא אף על גב דאינו, מכל מקום ישכים לבית דין, שמתוך כך יבואו עדים. ותירצו בתוס' לעיל, דלא מייתי אביי ראיה לר' אלעזר אלא שהוא בקי ומכיר כו', ככתוב בתוספות לעיל. ויש לדייק כן ממה שכתב רש"י כאן: אף אנן נמי תנינן. דטוען פתח פתוח מצאתי, אסרה עליו, ולא אמרינן לא קים ליה. ומיהו ממאי דכתיבנא לעיל לשיטת רש"י, דסבירא ליה לר' אלעזר דאף על גב דלא קים ליה, כגון בבחור, אסרה עליו, ומשום הכי נאמן לאוסרה עליו ולא להפסידה כתובה, אי אפשר לתרץ תירוץ התוספות דלעיל, דוק ותשכח. לכן נראה לי פירוש קושית התוס' כך: דהיכי מייתי אביי, אף אנן נמי תנינן כו', ליום חמישי לא, מאי טעמא? משום אקרורא דעתא, ולמאי? אי למיתב כו'. פירוש, לא מייתי מדתקינו רבנן שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי, דאיכא למימר משום שמא יבואו עדים וכדכתיבנא, אי נמי תקינו על צד היותר טוב, כדי שלא תיטול מהבעל כתובה שלא כדין; מאי פריך תלמודא: אי למיתב כו'? אלא הכי מייתי, מדפירשו במתניתין טעם התקנה, "לומר שאם היה לו טענת בתולים" כו', אלמא יש קפידא גדולה בדבר אי מקררא דעתיה, אי משום שמא יבואו עדים או משום כתובה, הוה ליה לתנא למתני התקנה סתם בלא טעם, דכשהטעם של התקנה הוא חלוש אינו מפרש התנא הטעם, כי היכי דלא ליתו לזלזולי בה, כמו שכתב הר"ן בפירושיו של ההלכות בריש מכילתין וכדכתיבנא לעיל בארוכה. הלכך ודאי מדפריש התנא במתניתין טעם התקנה, אלמא משמע דקפידא גדולה יש בדבר, עד דכולי עלמא יודו דראוי לתקן תקנה זו בעבור טעם זה, ועל כרחך היינו משום דמתסרא בהכי עליו, ותקלה גדולה יש בדבר אם יתקרר דעתו עליו שיקיים את האסורה לו, כן נראה לי. והכין דייק לשון רש"י ז"ל לקמן, שכתב ז"ל: ולמאי. קפדי רבנן אי מקררא דעתיה. אלא לאו לאוסרה. הוא דקפדינן שלא יקרר דעתו ויקיים את האסורה לו, אלמא כי אתי וטעין אסרינן לה עליו עד כאן. ולישנא דתלמודא נמי הכי דייקא, דהאריך וקאמר: ליום רביעי אין ליום חמישי לא, מאי טעמא? משום אקרורי דעתא, ולמאי? אי למיתב כו'. ומה שכתב רש"י ז"ל: אף אנן נמי תנינא. דטוען פתח פתוח וכו' ולא אמרינן לא קים ליה, פירושו דאף על גב דלא קים ליה, כגון בבחור, מהימן וכדכתיבנא לעיל. ואם תאמר: אם כן, אכתי קשיא, מאי מייתי אביי? דילמא קפידא דרבנן שלא יתקרר דעתו היינו בנשוי, אבל בבחור לא, ואתא רבי אלעזר לאשמועינן אפילו בבחור? ויש לומר, דמתניתין "בתולה נישאת ליום הרביעי" קתני, אלמא מדתלי הנישואין בדידה משמע דלא שני לן בין כשנישאת לבחור או לנשוי. ועדיפא ליה לשנויי דטענת דמים, דמשמע דחידושיה דרבי אלעזר היינו לאשמועינן בחור, הוה לרבי אלעזר למתני: "בחור הטוען פתח פתוח נאמן לאוסרה עליו", אלא מדסתים וקאמר: "האומר פתח פתוח" כו', אלמא דבנשוי נמי קא אשמועינן רבותא, דלא נימא דילמא לא קים ליה במילתא שפיר דאין כל המקומות שוין וכמו שכתב הראב"ד ז"ל וכדכתבינן לעיל, קא משמע לן דאפילו תימא דלא קים ליה, כיון דאמר "פתח פתוח מצאתי" אסרה עליו. כן נראה לי:
ליום חמישי לא, מאי טעמא? משום אקרורי דעתא — ואם תאמר: אמאי לא אמרינן "בשאר ימים לא", ולמה ליה למנקט ליום חמישי? ואפשר משום דמרחקא טובא מיום רביעי ואיכא אקרורי דעתא טובא. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל: אקרורי דעתא. עד שני הבא. וקרוב לזה כתוב בשיטה ישנה. ולי נראה, דלהכי קאמר ליום חמישי לא, דאף על גב דהוא יום ברכה, ותניא עליו: "בתולה נישאת ביום רביעי ונבעלת בחמישי" משום ברכה, וכיון שכן, הוה לן למימר נמי דנישאת בחמישי. אלא משמע דקפדי רבנן טובא אי מקררא דעתא, עד דתקינו נישואין ברביעי, אף על גב דבעינן דליהוי בעילה ביום חמישי, והיינו משום דנאמן לאוסרה עליו וכדכתיבנא, כן נראה לי:
אי למיתב לה כתובה — כתוב בשיטה ישנה: לעיל פירש רש"י, "נאמן לאוסרה עליו, אבל לא להפסידה כתובתה, ופליג אדשמואל דלקמן". והקשו עליו, דאמרינן בסוגיין: ולמאי? אי למיתב לה כתובה, ניתב לה כו', אלמא פשיטא לן דלר' אלעזר נאמן להפסידה כתובתה. ונראה דלאו קושיא היא, דלהכי קאמר: אי למיתב לה כתובה, ונפשוט מינה דמפסדה כתובתה כדשמואל, וליכא ראיה לאוסרה עליו נסיב לה וכו'. רבינו תם. עד כאן בשיטה ישנה. ולא ידעתי מאי שינויא, דכיון דאמר רבי אלעזר: נאמן לאוסרה ולא להפסידה כתובתה, אלמא דלאוסרה פשיטא טפי מלהפסידה כתובתה, וכיון דאשכחנא דנאמן להפסידה, כל שכן שהיה נאמן לאוסרה, ומעתה מאי קאמר: אי למיתב כו'? אם כן, כל שכן דתנינא דנאמן לאוסרה עליו, ומאי חידש לן ר' אלעזר? וקשיא נמי לר' אלעזר, דאיהו סבירא ליה דאינו נאמן להפסידה. ויש לפרש דהכי קאמר: ולמאי? אי למיתב לה כתובה, פירוש, דממתניתין משמע שיהיה נאמן נמי להפסידה כתובתה, ואתא רבי אלעזר לאשמועינן דאינו נאמן אלא לאוסרה ולא להפסידה, ליתב לה, פירוש, מה לנו להפסידה? והרי הוא נותן מדעת. והלכך לא מצי מיירי מתניתין להפסידה, אלא לאוסרה, ואכתי מאי אתא ר' אלעזר לאשמועינן. ודוחק, דאם כן הוה ליה לר' אלעזר למימר: "האומר פתח פתוח מצאתי אינו נאמן להפסידה", וכיון שכן מאי משני, אי מיירי מתניתין למיתב לה כתובה? ויש לומר, כיון דקאי עלה דמתניתין, דבעי לפרושי דמתניתין מיירי לאוסרה, וממילא משמע דדווקא לאוסרה.
- ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: והרב ר' אליעזר מטוך ז"ל פירש, אי למיתב לה, ומיירי באשת ישראל גדולה ולא באשת כהן, דבאשת כהן לעולם יבוא לבית דין כדי לאוסרה עליו, דליכא למיחש לאקרורי דעתא בטענת דמים, ליתב לה, ומה לנו לחוש אם יפסיד הכתובה? אלא לאוסרה, ומיירי בקטנה בת ישראל לישראל או באשת כהן. ולפיכך יהא ניחא פירוש הקונטרס, שאם נאמן להפסידה כתובתה, יכול להיות שיהיה נאמן גם לאוסרה. עד כאן מצאתי בגליון תוס' ז"ל. והתוס' לא פירשו כן, אלא דאיכא למימר דטפי מהימן להפסידה כתובתה מלאוסרה עליו, דלאוסרה עליו לא יהא נאמן, משום דאית לן למימר דשמא אינו בקי בפתח פתוח ואוקמה בחזקת היתר; ומכל מקום הפסידה כתובתה, אף על פי שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח, דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה.
- וכתוב בקונטריסין: וקשה, מה צריכין התוס' לומר: אוקמה בחזקת היתר? והא איכא ספק ספיקא, ספק בקי ספק אינו בקי, ספק אונס ספק רצון. ויש לומר דלכך הוצרכנו לומר חזקת היתר, דכיון דסלקא דעתך השתא דאינו בקי, אם כן איכא למימר חזקת הגוף שהיתה בתולה, ולא אמרינן השתא הוא דנבעלה, ולכך צריכין התוס' לומר אוקמה אחזקת היתר, עד כאן. ואין התירוץ מחוור כלל, ומשמע לי דלהכי הוצרכו התוס' לומר: ואוקמה בחזקת היתר, משום דבשלמא ספק אונס מקרי שפיר ספקא, דהבעל גופיה לא מצי למידע אי נבעלה באונס; אבל ספק בקי לא מקרי ספקא, דהא הבעל צווח לפנינו דקים ליה דפתח פתוח מצא, וכיון דאיכא קמן מאן דברי ליה, היכי ניקום אנן ונימא דהרי הדבר בספק? וכל שכן אם הוא נשוי דקים ליה. לכך הוצרכו התוס' לומר: ואוקמה בחזקת היתר, כדי לחזק ספק זה, ומיהו קושטא דמילתא הוא דמטעם ספק ספיקא הוא דאינו נאמן לאוסרה עליו.
- והקשו בתוס', דכיון דהוי ספק ספיקא, אמאי מפסדה כתובתה? ואין לך לומר דכי קאמר תלמודא: אי למיתב לה כתובה, פירושו דמיירי באשת כהן, דליכא למימר ספק תחתיו ספק אין תחתיו, דלגבי כתובה אפילו אין תחתיו נמי מפסדא כתובה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום, ואפילו למאן דאמר יש לה כתובה מנה, מכל מקום הפסידה מאתים. דהא ודאי ליתא, דמכל מקום איכא ספק ספיקא, ספק אונס ספק רצון, דבאונס אפילו אשת כהן לא הפסידה כתובה. הלכך הא דקאמר תלמודא: אי למיתב לה כתובה, ליכא לאוקמא במידי. והא כתיבנא לעיל, דיש מי שפירש דלא אמרינן ספק ספקא אלא כשמתהפך בכל צד, והכא אילו אמרת ברישא: "ספק באונס ספק ברצון", שוב לא מצית למימר: "ואם תמצא לומר ברצון, ספק בקי ספק אינו בקי", דהא אמרת דברצון נבעלה. ובזה אין כאן קושיא כלל. ומיהו התוס' אינם סוברין כן, אלא דכך לי הך ספק ספיקא כמו ספק ספיקא המתהפך ואין ביניהם חילוק כלל. תדע, דכתבו התוספות ז"ל: "ואין לומר דאפילו בספק ספיקא מפסדא כתובתה, משום דמוקמינן ממונא בחזקתיה, דהא לקמן גבי "משארסתני", והוא אומר "לא כי אלא עד שלא ארסתיך" כו'. ואיכא מאן דמפרש לקמן, מקח טעות ממאתים, אבל מנה אית לה, אלמא משום דבאותו מנה הוי ספק ספיקא לא מפסדא כו', עד כאן. הא קמן דהך ספק ספיקא דמיירי מתהפך בכל צד, דהכי נמי מצינן למימר ברישא "ספק באונס ספק ברצון, ואם תימצי למימר ברצון, ספק קודם שנתארסה", דאפילו נבעלה ברצון קודם שנתארסה, אף על גב דהפסידה מאתים (ואפילו נבעלה באונס) לא הפסידה מנה, הלכך לגבי מנה איכא ספק ספיקא חזק דמתהפך בכל צד, ואפילו הכי מייתי התוס' ראיה משם, דכי היכי דבהאי ספק ספיקא לא מפסדא הכי נמי בהאי ספק ספיקא, אלמא דלא שני לן בין המתהפך ובין שאינו מתהפך, דמכל מקום הרי כאן ספק ספיקא. כן נראה לי:
שוב מצאתי בקונטריסין וזה לשונם: כתוב כאן בגליון, "שאם נאמר ברישא" וכו', פירוש, לא תוכל להפך אותו לומר מתחילה "ספק אונס ספק רצון", ואחר כך "ספק אינו בקי", שאם תאמר "אם תמצא לומר ברצון" לא תוכל לומר "דלמא אינו בקי", דכיון שנבעלה ברצון וזה מצא פתח פתוח, על כל פנים בקי הוא. אבל קשה לעיל, גבי מוכת עץ שאמרו התוס' ספק ספיקא, לא תוכל להפך אותו, שאם תאמר תחילה: "ואם תמצא לומר ברצון", לא תוכל לומר "דלמא מוכת עץ", דכיון שנבעלה ברצון אם כן אינה מוכת עץ. ואומר מורי הרב שגם זה תוכל להפך, ספק באונס היתה פתוחה ספק ברצון היתה פתוחה, ואם תמצא לומר ברצון, ספק מוכת עץ ברצון היתה ספק דרוסת איש, עד כאן. וזה דוחק, ואנן הא כתיבנא לעיל שגם למעלה יש מי שאמר כן, ואם נמצא גליון שכתב כן בזה הדיבור ולא כתב כן בדיבור שלמעלה הוא מהטעם דכתבינן, דוק ותשכח.
- ואין להקשות, דהיכי הוה מצינן למימר דאפילו בספק ספיקא מפסדא כתובתה, משום דמוקמינן ממונא בחזקת מריה? והרי כנגד חזקה זו איכא חזקה דאוקי איתתא בחזקת היתר, וכיון דהיא בחזקת היתר, ודאי דלא מפסדה כתובה. דבמאי דכתיבנא לעיל ניחא, דחזקה דאוקי איתתא בחזקת היתר בעינן לה כדי לעשות הספק דשאינו בקי, דאילולי חזקת היתר לא מצינן למימר "ספק בקי ספק אינו בקי", ומעתה לא תיקשי ולא מידי וקל להבין. ומכל מקום קשיא, דאמאי מפסדא כתובתה? דהא הוי ספק ספיקא. ותירצו בגליון התוס', דרוב בקיאין בפתח פתוח, והוה ליה לעניין כתובה רוב וחזקה ותו ליכא אלא חדא ספיקא. אבל לעניין לאוסרה עליו שייך למימר "סמוך מיעוטא דאין בקיאין לחזקה", ואיתרע ליה רובא והוי פלגא ופלגא וספק ספיקא. עד כאן:
וכן כתב הרא"ש ז"ל וזה לשונו: אי למיתב לה כתובה — כלומר, אי חיישת דלא אתי לבית דין ויצטרך ליתן לה כתובה, שאם היה בא לבית דין היה נאמן להפסידה כתובתה, דאוקי ממונא בחזקת מריה, ורוב בני אדם בקיאין להכיר פתח פתוח ואיכא חזקה ורובא, וליכא אלא חדא ספיקא ספק באונס, ואפילו באשת כהן באונס לא מפסדא כתובתה, וליכא לספוקי שמא לא היה תחתיו, דאפילו לא היה תחתיו אין לה כתובה כמאן דאמר מקח טעות לגמרי משמע, ואפילו למאן דאמר דיש לה מנה מכל מקום נאמן להפסידה מנה. אבל לאוסרה עליו נוכל לומר שלא יהא נאמן, כיון דקצת בני אדם אין בקיאין, סמכינן האי מיעוטא לחזקה ומוקמינן לה אחזקתה ואיתרע ליה רובא דבקיאין בפתח פתוח. ואף על גב דלרבנן אמרינן מיעוטא כמאן דליתיה דמי, יש לומר דאפילו אליבא דרבי מאיר בעי לאוכוחי מילתיה דנאמן לאוסרה עליו, דוודאי לרבנן כיון דמיעוטא כמאן דליתא דמי אית לן למיזל בתר רובא ונאמן לאוסרה עליו, דרובא וחזקה רובא עדיף והוי סייעתא לרבנן. אלא אפילו לרבי מאיר דאמר סמוך מיעוטא אחזקה ואיכא למימר הכא דאינו נאמן לאוסרה עליו, דמיעוטא וחזקה מרעי לרוב בקיאין דפתח פתוח ושרי, אפילו הכי מוכח שפיר, דלעניין כתובה ליכא למימר, דמאי איכפת לן אם נותן לה, אלא ודאי לאוסרה עליו וטעמא דכולן בקיאין בפתח פתוח, עד כאן.
והתוספות תירצו דלא חשיב ספק ספיקא כהאי גוונא, משום דהא ספיקא שמא באונס לא חשיב ספיקא גמורה למיתב לה כתובה, דאימור קודם שנתארסה נאנסה. ולפי האי תירוצא לא מיתוקמא מתניתין בפחותה מבת ג'. והביאו התוס' ראיה מהא דתנן: "היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את", וקאמר ר' יהושע דאינה נאמנת ומפסדת, אי לר' יוחנן מנה, אי לר' אלעזר ולא כלום, ואף על גב דהוי ספק ספיקא, ספק מוכת עץ ויש לה כתובה, ואם תימצי לומר דרוסת איש, אימור תחתיו נאנסה ונסתחפה שדהו ויש לה כתובה. אלא ודאי ספק באונס לא חשיב ספק, דאימור קודם שנתארסה נאנסה. ואכתי קשה, דאמאי מפסדא כתובה? אכתי הויא ספק ספיקא, ספק אם הוא בקי אי פתח פתוח הוה, ספק מוכת עץ. ולפירוש רבינו חננאל ז"ל דמוכת עץ פתחה סתום אתי שפיר, אבל לשיטת התוס' ז"ל קשיא. ולא מצינן לתרוצי מאי דתירצו התוס' ז"ל לעיל, דאם איתא דמוכת עץ היא הוה טענה, דאין גנאי בכך, דהא הכא אמתניתין דקתני "בתולה נשאת ליום הד'" קיימינן דאכתי לא ידעינן מאי דטענה היא. לכך אומר ר"י דמוכת עץ לא שכיח, דהא דאמרינן: "כולהו נמי חביטי" וכו' וכבר האריכו בזה המפרשים ז"ל וכדכתבינן לעיל, כן נראה לי.
ודע, שהרשב"א ז"ל סובר דאפילו בספק ספיקא דאינה נאסרת מפסדא כתובתה, וכדבעינן למכתב לקמן בסמוך:
מאי לאו דקא טעין פתח פתוח — פירוש, אף טענת פתח פתוח, אבל ודאי פשיטא דמתניתין בטענת דמים, דקתני "טענת בתולים" וכתיב "ואלה בתולי בתי". שיטה ישנה.
- ודע, דלשיטת התוספות ז"ל לא מצינן לפרושי הכין, דלהוי ההכרע משום דבעינן דלייה למתניתין בכל טענת בתולים אף טענת פתח פתוח כמו שכתוב בשיטה, דהא כפי מאי דפירשו: אי למיתב לה כתובה וכו' לא מצינן לפרושי מתניתין אלא בטענת פתח פתוח דאי לא קים ליה, אבל בטענת דמים לא מצינן למימר שיהא נאמן להפסידה ולא לאוסרה. ומעתה קשיא, דמעיקרא דקאמר אי למיתב לה כתובה הוה ניחא ליה לאוקומי בטענת פתח פתוח לחודה, והשתא דקא מפרש למתניתין בלאוסרה עליו דחיקא ליה למימר דלייה למתניתין בטענת דמים לחודה, דאדרבא פשטא דמתניתין טפי משמע דמיירי בטענת דמים מטענת פתח פתוח וכמו שכתוב בשיטה. לכך פירשו התוספות דההכרע היינו דקא סלקא דעתך דבטענת דמים ליכא למיחש לאקרורי דעתא, דכיון דחזי דליכא דם ליבו נוקפו ואין דעתו מתקררת. אבל בפתח פתוח איכא למיחש לקירור דעת ויחשוב שאינו בקי בפתח פתוח.
- עוד פירש הרא"ש ז"ל, דההכרע היינו משום דאיכא בוגרות דנישאות בד' ואין להם טענת בתולים ויש להם טענת פתח פתוח. ואין זה כל כך הכרע, דעל כרחך מתניתין לאו בכל הנשים מיירי, אלא באשת כהן ובאשת ישראל שקבל אביה קידושין פחותה מבת שלוש שנים:
נאמן להפסידה — הא כתיבנא לעיל דלשיטת רש"י ז"ל, כי קאמר רבי אלעזר: "נאמן לאוסרה עליו", דוקא לאוסרה קאמר ולא להפסידה, משום דמיירי אפילו דלא קים ליה, כגון בבחור. ומעתה יש לפרש, דכי קאמר שמואל הכא: נאמן להפסידה, מיירי בנשוי דקים ליה ולא פליגי (ומדמיירי בנשוי ולא פליגי).
וזה לשון הרשב"א ז"ל לעיל: הא דאמר רבי אלעזר נאמן לאוסרה עליו, והוא הדין להפסידה כתובתה, כשאין שם טענת דמים כגון שנאבדה המפה, אי נמי בבוגרת, וכדאמר שמואל בסמוך, ור' אלעזר ושמואל לא פליגי אהדדי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. אי נמי דשמואל מיירי כשעשה סעודה ודרבי אלעזר בשלא עשה סעודה. אלא דרבי אלעזר ניחא ליה לאשמועינן דאפילו לאוסרה עליו, אף על גב דאית לה חזקה דכשרות, ועוד דשאר נשים דעלמא לא אסרינן להו, דדווקא באשת כהן ובקטנה בת ישראל אסרינן, וכל שכן בממון דמהימן, דאוקי ממונא בחזקת מריה. ושמואל ניחא ליה לאשמועינן דהפסידה כתובתה, ואפילו בספק ספיקא דאינה נאסרת עליו, כתובתה נפסדת דאוקי ממונא בחזקת מריה. אבל רש"י ז"ל פירש, דרבי אלעזר נאמן לאוסרה דווקא קאמר ולא להפסידה כתובתה. עד כאן:
עוד יש לפרש, דלרש"י ז"ל מיירי שמואל אפילו בבחור ופליגי. ולכולהו פירושי, לשיטת רש"י ז"ל קצת קשה, למה ליה לאורוכי ולמימר, נאמן להפסידה כתובתה? דבשלמא ר' אלעזר האריך וקאמר: נאמן לאוסרה, למעוטי להפסידה, אבל שמואל היה לו לקצר ולמימר נאמן, וממילא משמע דלכל מילי מיירי דנאמן. ויש לומר דהא אתא לאשמועינן, דאפילו בא לבית דין וקאמר "פתח פתוח מצאתי" ואינו נותן לה כתובה, דהוה אמינא דילמא משקר כדי להפסידה על דרך מאי דאמרינן: "האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת", דאי תבעה כתובתה לא מהימנא, קמשמע לן דאפילו הכי מהימן. ואין לפרש: נאמן להפסידה ולא לאוסרה, ור' אלעזר קאמר לאוסרה וכל שכן להפסידה; הא לקמן לעניין להפסידה מפרשינן טעמא, חזקה אין אדם טורח, אלמא דלהפסידה אין הסברא נותנת שתפסיד, אבל לאוסרה פשיטא וסברא היא, דהא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואפשר דלכל זה כיון רש"י ז"ל שכתב: להפסידה כתובתה. על פי עצמו, וטעמא מפרש לקמן, חזקה אין אדם טורח כו', ודוק על פי עצמו שכתב הרב ז"ל וכדכתבינן.
- מיהו התוס' ז"ל לפי שיטתם, שפירשו גבי "אי למיתב לה כתובה" משמע דכי קאמר שמואל נאמן להפסידה ולא לאוסרה, ואי הכי קשיא, דקאמר לקמן: "הא בגליל מצי טעין, ולמאי? אי לאוסרה עליו" וכו', דאלמא דאי מיירי בלאוסרה ניחא דשמואל. ולפי שיטתם אדרבה קשיא, דשמואל להפסידה קאמר ולא לאוסרה, והכא תנן דאפילו לאוסרה עליו נאמן, והיינו כקושייתם ז"ל דקשיא להו גבי "אי למיתב לה כתובה" על פירוש רש"י ז"ל וכדכתבינן לעיל.
- לכך כתבו התוספות ז"ל: אומר ר"י דשמואל מודה שפיר דנאמן לאוסרה עליו, ולהפסידה כתובה אצטריך ליה לאשמועינן, דלא תימא דלא יהא נאמן אף על גב דקים ליה בפתח פתוח, דנימא במזיד. וקשיא להו לתוספות ז"ל, אם כן הדרא קושיין דלעיל אדוכתא, דאם כן אף אנו נאמר, דכי קאמר רבי אלעזר לאוסרה, דווקא לאוסרה קאמר ולא להפסידה, אם כן מאי קאמר לעיל: אי למיתב כתובה וכו' וכדאקשינן לעיל. ותירצו בתוספות: ור' אלעזר נמי מצי סבר דנאמן, ונקט לאוסרה לרבותא כו'.
- ואיכא למידק קצת, אמאי כתבו ז"ל: מצי סבר? על כרחך הכי סבר מכח הקושיא דלעיל וכדכתיבנא. ונראה דהכי פירושא לפירושם ז"ל: הא ודאי בטענת פתח פתוח איכא למימר דקים ליה ואיכא למימר דלא קים ליה, וכי בעינן למימר לעיל: אי למיתב לה כתובה וכו', סלקא דעתין דפתח פתוח לא קים ליה, וכי אמרינן דלא קים ליה, הא ודאי דאשמועינן רבותא טפי בלאוסרה מלהפסידה, וכמו שכתבו התוספות לעיל. אבל לבתר דאשמועינן דקים ליה, כגון הכא במילתיה דשמואל, דמשום דקים ליה אית ליה דנאמן להפסידה, הא ודאי טפי איכא רבותא בלהפסידה מלאוסרה, דכיון דקים ליה אין כאן אלא חדא ספיקא ובוודאי דנאמן לאוסרה, אבל להפסידה איכא למימר דמשקר. ואפילו תימא נמי דרבי אלעזר סבירא ליה דוודאי קים ליה, וחידושיה היינו דלא תימא לא קים ליה, קא משמע לן דקים ליה, וכדכתיבנא לעיל בשם הריטב"א גבי "מאי קמשמע לן תנינא" כו', אפילו הכי מצי סבר דנאמן להפסידה ונקט "לאוסרה" לרבותא, והכי קאמר: לא תימא לא קים ליה, וכיון שכן נאמן להפסידה ולא לאוסרה, אלא ודאי קים ליה ונאמן לאוסרה והוא הדין להפסידה, ורבותיה ד"לאוסרה" היינו דאילו הוה אמינא לא קים ליה לא היה נאמן לאוסרה, כן נראה לי. וק"ל:
והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: נאמן להפסידה — נראה דשמואל אית ליה שפיר דר' אלעזר, דנאמן לאוסרה עליו; והפסד כתובה אצטריך לאשמועינן, דלא תימא אף על גב דבקי בפתח פתוח אימא במזיד הוא משקר כדי להפסידה כתובתה, קא משמע לן שמואל דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ור' אלעזר נמי אית ליה שפיר דשמואל, ורבותא אשמועינן "לאוסרה עליו" אף על גב דאיכא חזקת היתר, כדפרישית לעיל. והאי דקאמר לעיל: "אי למיתב לה כתובה", אליבא דר' מאיר קאמר כדפרישית לעיל, אבל לרבנן אין חילוק בין להפסידה כתובה בין לאוסרה עליו, עד כאן.
- והיינו לשיטתו ז"ל דכתיבנא לעיל, אבל לשיטת התוספות ניחא כדפרישית.
ובקונטרס מצאתי כתוב וזה לשונו: כתבו התוספות: ור' אלעזר נמי מצי סבר וכו'. תימא, למה אמרו על ר' אלעזר מצי סבר ועל שמואל לא אמרו "מצי סבר"? ויש לומר, משום דלשמואל יש להם הוכחה גמורה, מדקאמר אי לאוסרה, ואיירי ודאי לאוסרה, ואי שמואל סבר אינו נאמן לאוסרה תקשי ליה מתניתין. אבל לר' אלעזר אינה הוכחה גמורה, שאם תוכיח דקאמר: "אי למיתב לה כתובה", ואם היה בא לבית דין היה נאמן להפסידה, ואי רבי אלעזר סבר דאינו נאמן להפסידה תיקשי ליה מתניתין? זו אינה הוכחה, דפריך ליה מיד פירכא דעדיפא מינה, דפריך: "ניתיב לה", דהויא יותר עדיפא מתיקשי ליה מתניתין. לכך אמרו מצי סבר על ר' אלעזר, עד כאן. ובמאי דכתיבנא ניחא טפי, ואין אנו צריכין לידחק כלל:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: הא דאמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח נאמן להפסידה — לאו למימרא לאוסרה עליו לא מהימן, דהא ודאי כיון דמפסיד כתובה מינה, מיקם קים ליה בגוה דמילתא, וכיון דקים ליה נאמן דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. אלא אף להפסידה קאמרינן. ואיכא מאן דפריש, להפסידה כתובה דווקא קאמר, ולא מחוור לן. ואיכא דקשיא ליה, והא אמר רבן גמליאל איהי מהימנא? ולאו מילתא היא, דהתם כשאמר איהו שמא, שאינו ברי אם מוכת עץ אם דרוסת איש, ומפני שלא מצא בה בתולים הוא חושש שמא דרוסת איש, ולא מחמת ידיעתו, שהוא אומר: איני יודע, אלא שכנסה בחזקת בתולה ולא מצא לה בתולים ואתרע חזקתה. והיינו טעמא דר' יהושע. וכל שכן לדברי מי שאומר דבוגרת פתחה פתוח, שאינו ברי אלא שמא. והכא נמי, אם היא טוענת "מוכת עץ אני" נאמנת, אלא כשאומרת "בתולה שלימה נבעלתי" או בשותקת. ובלשון הזה מפורש בירושלמי: "ר' ירמיה בעי, מעתה אין טענת בתולים כרבן גמליאל וכר' אליעזר, אלא כר' יהושע. חזר ואמר: יש לו טענת בתולים כרבן גמליאל וכר' אליעזר, בשותקת. אפילו תימא במדברת, באומרת: מצא ואבדו. ותהא נאמנת? לית יכיל, דמר ר' אילא בשם ר' אלעזר: מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה. הכא איתמר נאמנת, והכא איתמר אינה נאמנת? תמן שניהם מודים שהפתח פתוח". פירוש, במשנתנו, ומפני כך אינו נאמן, לפי שטענתו שמא. "הכא אין שניהם מודים שהפתח פתוח", פירוש, וטענתו ברי, ומפני כך אמר רבי אלעזר נאמן לאוסרה, וקא סלקא דעתך נמי להפסידה כתובתה, אבל בטענת שמא אינה אסורה עליו, מאחר שהיא טוענת ברי שמותרת, כדאמרינן: "ותהא נאמנת? לית יכיל, דמר ר' אלעזר", אלמא כי אמר רבי אלעזר אסור לקיימה, הני מילי במכחישתו ואומרת "אבדו", אבל בטוענת "מוכת עץ אני" או "נאנסתי" מותר לקיימה. וכן בדין, שמצינו בכל מקום אשה נאמנת לומר "מותרת אני" כיון שאין מי שמכחישה. ותמהתי על מה שאמרו שם במקום אחר במתניתין: "הדא דתימר שלא להפסידה" וכו'. מכל מקום למדנו משם מה שהוא צריך לנו לתרץ בו שמועתנו שבגמרא שלנו. אבל זו קשה לי, במכחישתו נמי נימא, מגו דאי בעי אמרה "נאנסתי תחתיך" או "מוכת עץ אני תחתיך" דנאמנת לרבן גמליאל, אף זו תהא נאמנת, דהא קיימא לן דאמרינן מגו בכהאי גוונא. ואיכא למימר, כיון דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, כל ברי וברי לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא מיניה. ובתוספות מתרצין, דטענת "נאנסתי" כסיפא לה, ומשום הכי אמרה "בתולה אני". ומיהו "מוכת עץ אני תחתיך" אינו פגם, ואין טעם שלהם מספיק. עוד למדתי משם, שהמוכת עץ פתחה פתוח, דגרסינן תמן, גבי מתניתין דתנן "היא אומרת מוכת עץ אני": "אמר ר' יוסי, הוינן סברין מימר, מה פלגין רבי מאיר ורבנן? כשכנסה בחזקת מוכת עץ, אבל אם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ, רבי מאיר מודה. מן מה דתנינן, היא אומרת מוכת עץ אני, והוא אומר: לא כי אלא דרוסת איש את. הדא אמרה, אפילו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ היא המחלוקת". פירוש, היינו סבריה דרמי בר חמא ואתקפתיה דרב נחמן דגמרא דילן. "ר' ירמיה בשם ר' זעירא לא אמר כן, אלא היא אומרת: מוכת עץ אני וכתובתי מאתים, והוא אומר: לא כי אלא דרוסת איש ולית לך עלי כלום. מנן קיימין? אם כשכנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ, אף רבי מאיר מודה. אם כשכנסה בחזקת מוכת עץ ונמצאת מוכת עץ, ניכרת", ואפילו מה ספק נולד לו לבעל? ואם טוען טענת ברי, איהו מהימן. ומהדרינן, "פתחה פתוח בין בעץ בין באדם", פירוש, ולפיכך הוא חושש שמא דרוסת איש. "רב הונא בשם ר' זעירא לא אמר כן, אלא היא אומרת: מוכת עץ אני וכן אתניית עמך, והוא אומר: לא כי אלא דרוסת איש את ולא אתניית עמי כלום", פירוש, רב הונא סבר שאם כנסה בחזקת מוכת עץ לא אמר ר' יהושע בזו דאינה נאמנת, דמאי קא טעין בעל? היא אומרת פתח פתוח והוא אומר פתח פתוח, וכיון דלא איתרע חזקתה ודאי נאמנת, ככל שאר האלמנות שאינו יכול לומר שמא זינו. אלא הכא במאי עסקינן? שהיא אומרת: בחזקת מוכת עץ כנסתני, והוא אומר: מעולם לא התנית עמי כלום ובחזקת בתולה כנסתיך, ומפני כך אני חושש שמא דרוסת איש את. ואף על גב דברי וברי הוא, שאם לא התנית עמו, אפילו מוכת עץ היא מפסידה כתובתה לגמרי, אפילו הכי מהימנא ואוקמה אחזקה דגופא. ולא מחוור, דלא הוה ליה למימר "דרוסת איש את", אלא לימא "לא התניתה עמי כלום", מכל מקום גמרא דילן לא אזלא בהך טעמא. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל. ויען כי ערבים עלי דבריו ז"ל חזרתי וכתבתי כל לשונו, הגם כי רוב לשונו כלול בלשון הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל דכתיבנא לעיל בריש שמעתין:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: נאמן להפסידה — פירש רש"י ז"ל: "וכל שכן לאוסרה עליו, וכדרבי אלעזר לעיל", פירוש, לאוסרה עליו, אבל להפסידה כתובתה לא. משמע דסבר מרן ז"ל דרבי אלעזר ושמואל פליגי, ולא נהירא, דאמאי מוקמינן פלוגתא בינייהו, כיון דלא פריש? אלא ודאי מר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי, אלא דר' אלעזר ניחא ליה לאשמועינן דאפילו לאוסרה עליו נאמן אף על גב דאית לה חזקה דכשרות, וכל שכן בממון דנאמן דאוקי ממונא בחזקת מריה; ושמואל ניחא ליה לאשמועינן דאפילו לממון הקל נאמן, וכל שכן לעניין איסורא דחמיר. אי נמי דרבי אלעזר איירי בחד ספיקא, דמהימן אפילו לעניין איסורא דחמיר, ורב יהודה אתא ופריש דלהפסידה כתובתה נאמן לעולם, אפילו בתרי ספיקי, דלגבי ממונא ליכא הפרש בין חדא ספיקא לתרי ספיקי. והיינו דאמרינן לקמן: "מה הועילו חכמים בתקנתן?" ואם איתא דלא אמר רב יהודה אלא בחדא ספיקא, הרי הועילו לרוב נשים דאית בהו תרי ספיקי. ואם תמצי לומר דר' אלעזר לאוסרה עליו דווקא קאמר, כפירוש רש"י ז"ל, איכא לאוקומי בשלא עשה סעודה, דבהא אפילו רב יהודה מודה שלא תפסיד כתובה כדאמרינן בסמוך, דאף על גב דקים ליה חיישינן דילמא משקר להפסידה כתובתה; מה שאין כן לעניין איסור, דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ויפרע כתובתה. אי נמי איכא לאוקמה בשלא טען כן אלא לאחר זמן מרובה, דלאוסרה עליו נאמן ולא להפסידה כתובתה, וכדאמרינן ביבמות: "טענת בתולים בכל יום, דברי רבי מאיר; ר' יוסי אומר, נסתרה לאלתר". אי נמי דרבי אלעזר מיירי כשיש שם דמים, שנאמן לאוסרה עליו, ולפי שכתבנו לעיל אינו נאמן להפסידה כתובתה, כדאיתא בירושלמי; ורב יהודה איירי כשאין שם טענת בתולים, כגון שאבדה המפה, ולהפסידה כתובתה דווקא נקט. ולכולהו פירושי, הא דרב יהודה בשותקת או במכחישתו, דאילו במדברת ואינה מכחישתו אינה מפסדת כתובה, דברי דידה עדיף וכדאמרינן במתניתין דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, ושמואל גופיה פסק הלכה כרבן גמליאל. עד כאן:
וכתב הרשב"א ז"ל, דהא דנאמן להפסידה, הני מילי בטוען מיד לאלתר שנתייחד; הא בטוען לאחר זמן – לא, דהורע כוחו, דאם איתא כדקאמר, כשנתייחד עמה הוה ליה לערער, ואין זה אלא מוציא לעז כדי לאבד זכותה ולא כל כמיניה, וכדאמרינן ביבמות פרק בית שמאי: "טענת בתולים כל שלשים יום, דברי רבי מאיר; ר' יוסי אומר, נסתרה, מיד; לא נסתרה, אפילו לאחר כמה ימים". ובירושלמי מייתי לה לפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי על שמעתין דהכא. והיינו טעמא נמי דרב יהודה דאינו יכול לטעון טענת פתח פתוח, דכיון דלא טעין כשנתייחד עמה בבית חמיו, שוב אין יכול לטעון, ואיתרע ליה חזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, דחזקה נמי אין אדם עשוי למצוא פתח פתוח ושותק. ורש"י ז"ל פירש שחוששין שמא בא עליה ושכח, או הערה בה מתוך חיבתו וכמדומה שלא שבר בתוליה ושבר. ואינו נכון, אלא טעמא דמילתא כדאמרן. והיינו נמי דאמרינן: "חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה", כלומר, אין אדם עשוי להוציא לעז על אשתו ומפסיד סעודתו, אבל לאחר זמן הוה ליה כמו לעז על אשתו שזינתה שאינו נאמן להפסידה כתובתה, ככל טוען לחבירו "פרעתיך" שאינו נאמן כששטר חוב בידו וגובה שטרו. עד כאן:
וכן כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: הא דאמרינן ביהודה הוא דלא מצי טוען טענת פתח פתוח, טעמא דמילתא דכיון דלא טען כשנתייחד עמה בבית חמיו, שוב אינו יכול לטעון, כדאמרינן ביבמות פרק בית שמאי: "טענת בתולים כל שלושים יום דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר" וכו'. והכא נמי, כיון שנסתרה עמו, לשם כך נכנסה לחופה, והואיל ולא טען מיד שוב אינו נאמן. ודברי רש"י ז"ל בכאן אינן נוחין, עד כאן.
- ולי נוחין דברי רש"י ז"ל מאיר עיני הגולה, דהא ודאי לאחר שנכנסה לחופה פליגי רבי מאיר ור' יוסי, דהא ודאי אתרע ליה חזקה דאין אדם טורח בסעודה, משום דחזקה דאין אדם עשוי למצוא פתח פתוח ושותק. אבל ביהודה שלא היה שם כי אם יחוד בעלמא כדי שיהא ליבו גס בה, ולאו דהוו מוסרין אותה כדי לבעול בהדיא, ואדרבה מי שהיה בועל היה לו חרפה וכלימה שבא על ארוסתו בבית חמיו, מעתה לא איתרע חזקה דאין אדם טורח וכו', דהא דלא טען כשנתייחד עמה בבית חמיו היינו מפני הבושה, ושוב כשנכנסה לחופה הרי הוא טוען מיד, ומיהו אי טעין כשנתייחד ביהודה, טענתו טענה. והא דתנן: "האוכל בבית חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים", היינו דוקא כשתיכנס לחופה, וכן כתב רש"י ז"ל. ואם תאמר: מאי "מפני שמתייחד עמה"? הוה ליה למתני "מפני שנתייחד עמה". ותירץ רש"י ז"ל, דנקט הכי על שם הא דאמרינן: "ביהודה היו מייחדין אותה כדי שיהא ליבו גס בה". ועוד, דאתא לאשמועינן דדווקא ביהודה, מפני שהיו מייחדין אותה תדיר כדי שיהא ליבו גס בה; אבל בגליל, אף על גב דפעם אחת או שתים נתייחד עמה דרך עראי, לא חיישינן ויכול לטעון טענת בתולים, דחזקה אין אדם טורח וכו'; דדווקא ביהודה, כיון דבתדירות מתייחד עמה כדי שיהא ליבו גס בה, חיישינן דילמא הערה ולא הרגיש ששבר בתוליה וכמו שכתב רש"י ז"ל לקמן. ודווקא האוכל אצל חמיו בימים שבין אירוסין לנישואין, וכמו שכתב רש"י, אבל בין שידוכין לנישואין לא, דלא חשדינן ליה שיבוא על הפנויה, אלא דווקא לאחר אירוסין שכבר נתקדשה לו קיל ליה ונראה בעיניו כאשתו גמורה. עד כאן לשונו:
מאי קא משמע לן תנינא האוכל אצל חמיו וכו' — האי דנקט הכא מאי קא משמע לן ולא נקט אביי הכי לעיל, יש לומר דאביי קאי אמאי דפריך כבר מעיקרא, "מאי קא משמע לן? תנינא, האומר לאשה קידשתיך" וכו', הילכך לא איצטריך למימר "מאי קא משמע לן", אבל הכא רב יוסף מתחיל להקשות עליה דרב יהודה, לכך נקט מאי קא משמע לן. והדברים ברורים, ולא כתבתי זה אלא שראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו שגמגם בזה בתשובותיו, ותירץ: לכך לא נקט אביי "מאי קא משמע לן" ורב יוסף נקט מאי קא משמע לן, משום דב"מאי לאו" דאייתי אביי אית לפרש מאי דקאמרי התוספות, מאי דלא שייך לפרושי ב"מאי לאו" דקאמר רב יוסף, עד כאן. ואין הגמגום גמגום, וכדכתיבנא. ואם הוא גמגום, אין תירוצו עולה כהוגן, וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא:
הא בגליל מצי טעין — הקשו בתוספות: מנא ליה? דילמא ביהודה נאמנת לומר שבא עליה באירוסין, וכנגד טענה זו אינו יכול איהו לטעון טענת בתולים, הא בגליל יכול לטעון ואינה נאמנת לומר שבא עליה באירוסין; אבל בשטוענת בתולה הייתי, בגליל נמי מהימנא איהי ואינו יכול לטעון כנגדה. ואתא שמואל לאשמועינן דאפילו בשטוענת בתולה שלימה הייתי, נאמן הבעל להפסידה כתובתה. ואם תשאל: היכי מצינן למימר הכי? דאם כן, בגליל לעולם היא נאמנת ואינו יכול לטעון, דאפילו כי טענה נמי שבא עליה באירוסין תהא נאמנת במיגו דהויא טוענת בתולה שלימה הייתי, דעדיפא הך טענה דלא פגמה עצמה כלל. תשובתך: מיגו למפגם אדם כשר ולהוציא מחזקתו לא אמרינן, דבשלמא ביהודה שהיו מייחדין, חשדינן ליה דילמא בא עליה קודם שנכנסה לחופה, דלא מוקים איניש אנפשיה וכמו שכתבו התוספות לקמן. ויש מי שתירץ דהוי מיגו במקום עדים, שאנחנו יודעים שאינם מתייחדים. וליתא, דהא אמרינן לעיל דדווקא ביהודה שהיו מייחדין תדיר, אבל מי שנתייחד במקרה שפיר מצי טעין:
ובקונטריסין' מצאתי כתוב וזה לשונם: ויש לומר דהוה ליה מיגו במקום חזקה, דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. וקשה, והלא התוספות ז"ל מקשים דכשטוענת בתולה הייתי, בגליל נמי מהימנא, ורצונם לומר בזאת הקושיא דאין ראיה לשמואל מן המשנה דנאמן להפסידה מטעם דאין אדם טורח בסעודה. אלא על כרחך חזקה דאין אדם טורח בסעודה אינה כלום, ואם כן חזרה קושיין לדוכתין, דאכתי נימא מיגו כדאמרינן, כיון דלא הוי מיגו במקום חזקה כיון שהחזקה אינה כלום. ויש לומר דכשטוענת בא עליה באירוסין בגליל הוא נאמן ולא היא, כיון דקים ליה אם בא עליה אם לאו, כיון שבגליל אינם מייחדים. אבל כשטוענת בתולה הייתי היא נאמנת, כיון דלא קים ליה, דשמא לא מצא פתח פתוח והוא אומר שמצא פתח פתוח, עד כאן. ומכל מקום קושיית התוספות במקומה עומדת.
ותירצו בתוספות, דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל עניין, בין שאומרת שבא עליה מן האירוסין, בין שאומרת פתח נעול מצא. ואם תשאל: והא קתני "מפני שמתייחד עמה", אלמא דטענתה היינו שבא עליה מן האירוסין ולהכי נאמנת, ואינו יכול לטעון כנגדה מפני שמתייחד עמה? תשובתך, אף כשטוענת פתח נעול מצא נאמנת ביהודה, במיגו דאי בעיא אמרה באירוסין בא עליה, ולא בגליל דליכא מיגו, נמצא דעיקר הטעם לשתי הטענות היינו מפני שמתייחד עמה. והילכך לפי תירוץ זה של התוספות ז"ל, כיון שהכרח קושייתו הוא משום דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל עניין, מעתה אף אנו נאמר שההכרע של "מאי לאו" דלקמיה היינו משום דמשמע ליה דבכל טענות מיירי ואפילו בטענות פתח פתוח.
- וכן כתב הריטב"א ז"ל: ודקטען טענה מאי לאו כו' — פירוש, לאו דטעין טענת פתח פתוח נמי? דסתמא קתני, שאינו יכול לטעון טענת בתולים, אלמא קים ליה בפתח פתוח ולא משקר. ודחי דדילמא דטענת דמים דווקא, פירוש דקים ליה, עד כאן:
והקשו בתוספות על זה, למה ליה לאתויי מדיוקי? הוה ליה לאתויי מרישא, דקתני: "בתולה אלמנה מן האירוסין וכו' ויש להן טענת בתולים", ועל כרחך לעניין כתובה איירי, דלאוסרה עליו אפילו מן הנשואין נמי יש לה טענת בתולים כיון דכנסה בחזקת בתולה, כדמוכח לקמן דפריך: "וניחוש שמא תחתיו זינתה". ויש להוכיח נמי מדקתני: "אלמנה וחלוצה יש להם טענת בתולים", אלמא דלא איירי לאוסרה, דהא אשת כהן חלוצה לא משכחת לה, וגם פחותה מבת שלש שנים לא משכחת לה, דחלוצה גדולה היא, אלא ודאי איירי לעניין להפסידה כתובה ובגדולה איירי:
ובשיטה ישנה הקשו עוד, דאמאי לא מקשינן ממתניתין דתנן: "הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותה מבנות שלש שנים כו' ויש להן טענת בתולים", מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח? ולאוסרה עליו ליכא לפרושי, שהרי אינה אסורה עליו אלא באשת כהן או באשת ישראל שקבל בה אביה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, ובגיורת ליכא למימר הכי, שאף על פי שנתגייר אביה אינו יכול לקבל קידושיה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ויש אומרים דגר רבנן תקון ליה שיהא יכול לקבל אף על פי שהוא כקטן שנולד דמי ואינה נחשבת לבתו, וצריך עיון. עד כאן לשון שיטה ישנה:
ורש"י ז"ל כתב וזה לשונו: אלא לאו להפסידה כתובתה — וביהודה לא מפסידה על פיו, דאמרינן: הוא בא עליה באירוסין; ובגליל מצי טעין, דהא לא נתייחד. עד כאן. פירוש לפירושו: אפילו אי טענה איהי בתולה הייתי, ביהודה מהימנא ולא בגליל, דביהודה אנן טענינן בעבורה שבא עליה באירוסין אף על גב דאיהי לא טענה הכין, משום דאמרינן דמפני הבושה לא אמרה הכין; אבל בגליל מצי טעין ולא מהימנא איהי כלל, דהא לא נתייחד. ולאו משום דמשמע ליה אינו יכול לטעון טענת בתולים בכל עניין. והכי נמי הא דקאמר: מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח, אינו ההכרע משום דמשמע ליה בכל טענת בתולים דטעין וכדכתיבנא, אלא כדפריש הרא"ש ז"ל,
- מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח — להכי נראה למקשה דאיירי בפתח פתוח, דאי בטענת דמים, אף ביהודה יכול לטעון, דבשלמא טענת פתח פתוח איכא למימר דהערה בה ופתח פתח בלא דם, כדאמרינן לעיל: אפשר לפתיחת פתח בלא דם; אבל טענת דמים אף ביהודה מצי למטען, דאם איתא שסר בתוליה היא היתה מראה לו כדי שלא יחשדנה בזנות. ואם תאמר: מכל מקום היכי טעין פתח פתוח? אי איכא דם ודאי משקר, דבתולה היא; ואי ליכא דם, אם כן היינו טענת דמים. איכא למימר כגון דנאבדה המפה, או בבוגרת שכלו לה דמיה. עד כאן:
- וכן כתב ה"ר אליעזר ז"ל בגליונותיו, וזה לשונו: מאי לאו דקא טעין פתח פתוח — דבטענת דמים ביהודה סלקא דעתך דמהימן, וליכא למימר שכח, דאם איתא דהוה דם כשנתייחד עמה לא הוה שכח, אבל בפתח פתוח איכא למימר דלא אסיק אדעתיה. ואם תאמר, דמכל מקום אם איתא דפתח לה פתח, דם הוה יוצא? ויש לומר דאפשר למפתח בלא דם. ולפירוש רבינו חננאל ז"ל איכא לאוקמי בבוגרת שכלו בתולי דמיה, שפתח פתחה ולאו אדעתיה כיון דליכא דם. ובכל בתולה אפשר לפתוח פתח בלא דם כדשמואל. ומיהו ההיא דשמואל אסיק נמי דפתחה נעול, מדאין ריחה נודף. ושמא יש לומר דמחמת דם נמי אין ריחה נודף, עד כאן:
וכתוב בקונטריסין: כתוב בגליון: ולפירוש רבינו חננאל אתי שפיר וכו'. פירוש, הא דקאמר: מאי לאו דקא טעין פתח פתוח, דכיון דרבינו חננאל מפרש דר' אלעזר לא איירי אלא או בבוגרת או במוכת עץ, אם כן מאי קא מייתי ראיה ממתניתין? דילמא מתניתין לא איירי אלא בנערות וקטנות שיש להם דמים. על כן מפרש הגליון, דלפירוש רבינו חננאל אתי שפיר, דמאי דקאמר: מאי לאו בפתח פתוח, מסתבר ליה לאוקמי בכל הנשים ואפילו בבוגרת. ודוחה, לא, בטענת דמים, ולא איירי בבוגרת. פירוש, ואיירי נמי אף בנשים שאין להם דמים, שמתוך שאנו צריכין להעמיד באותם שיש להם דמים, מוקמינן נמי בהני דלית להו דמים דלא פלוג רבנן. והשתא ניחא דלא הוי הן ולאו, וזה שמעתי ממ"ה ה"ר ישראל ז"ל. עד כאן:
עוד כתוב בגליון תוספות אחר וזה לשונו: מאי לאו דקא טעין פתח פתוח — דטענת דמים, מסתמא כשנתייחד עמה אם היו אז דמים בשעת תשמיש היתה מראה לאביה ולאמה או לבעלה כדי שלא יהא לו לב עליה כשישאנה אחר כך, דטענת דמים אף ביהודה יכול לטעון, אבל פתח פתוח אינה מרגשת אם פתח נעול ואם לאו ואינה מגדת. והשתא אתי שפיר דלא פריך מרישא, דפשיטא דאיכא לאוקמי בטענת דמים, עד כאן.
- ובקונטריסין כתוב וזה לשונם: תימה, מה חילוק יש בין זה הגיליון ובין הגיליון הראשון? כי ה"ר אליעזר עשה שניהם. ויש לומר, שהיה קשה לו על הגיליון הראשון, שאין סברא לומר: לא היה שוכח, כיון שיש חזקה דאין אדם טורח כו'. אבל זה הגליון אתי שפיר, דאף על פי שיש חזקה דאין אדם טורח בסעודה כו' אכתי יש חזקה אחרת כנגדה, דאם היו דמים בשעת תשמיש היתה מראה לאביה ולאמה, עד כאן. ואני בתוספותי מצאתי הגיליון הראשון בשם תוס' ה"ר שמשון משאנץ:
ולמאי אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא — פירוש, דקים לן דהלכה כרבי אלעזר ואפילו בפתח פתוח, וכיון שכן, לעניין איסורא כל שטוען ברי נאמן לאוסרה עליו דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ואפילו בטוען כי כשנתייחד עמה הוא שמצא פתח פתוח, דכי אמרינן ביבמות: "טענת בתולים בשנסתרה לאלתר", הני מילי לעניין כתובה, אבל לאוסרה עליו לעולם נאמן כל זמן שלא בא עליה. ואמרינן דאם בא עליה אחר כך, כבר הורה דשריא עליה. הריטב"א. אזיל בשיטת רבותיו הרמב"ן והרשב"א ז"ל, ומה שנראה לי לשיטת רש"י הא כתיבנא לעיל:
מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח כו' — כבר הרחבנו בביאור ההכרע לדעת התוס', ומה שכתבו הרא"ש וה"ר אליעזר בגליונותיו. וכל דברי הרא"ש והגליונותיו הם בנויים על דברי רש"י.
- וכתבו התוס' וזה לשונם: מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח — וביהודה אף על גב דאיכא חזקה לא מהימן, כדפירש בקונטרס. אי נמי כיון דנתייחד עמה ודאי בא עליה, דלא מוקי איניש אנפשיה כו'. פירוש, לא נסתייעו מפירוש רש"י אלא לתרוצי דביהודה נמי נימא חזקה דאין אדם טורח בסעודה כו', אבל לעניין לאכרועי דמיירי בפתח פתוח, עיקר ההכרע היינו דמשמע ליה דמיירי בכל עניין, וכדכתיבנא לעיל לשיטת התוס'. ואפילו לתרוצי הך קושיא דאמאי לא מהימן ביהודה, לא סגי להו כדפירש רש"י, דאכתי קשיא, דכיון דמספקא לן אי בא עליה ושכח או הערה כו', נימא אוקי ממונא בחזקת מריה. לכך תירצו תירוצא אחרינא, דכיון דמתייחד עמה ודאי בא עליה, דלא מוקי איניש אנפשיה כו'.
- ודע, דהא כתיבנא לעיל דלשיטת רש"י ר' אלעזר מיירי אפילו דלא קים ליה, ולהכי כתב דר' אלעזר דווקא לאוסרה קאמר ולא להפסידה, ושמואל מיירי בקים ליה ולכך נאמן אפילו להפסידה, ובבחור דלא קים ליה לא מהימן וכדכתיבנא לעיל וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא. וכיון שכן, לא מצינן לפרושי הא דקאמר הכא: מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח כו' כדפרשינן לה לעיל גבי מילתא דר' אלעזר, דלעיל הכי קאמר: מאי לאו דקא טעין פתח פתוח, אלמא אף על גב דלא קים ליה מהימן? ומשני, לא, דקא טעין טענת דמים, פירוש דטענה מבוררת היא וליכא למימר לא קים ליה, קא משמע לן ר' אלעזר דבטענת פתח פתוח נמי נאמן אף על גב דאיכא למימר דלא קים ליה. אבל הכא על כרחך שמואל מיירי דקים ליה בטענת פתח פתוח כמו בטענת דמים, וכגון בנשוי, ואם כן מאי הפרש בינייהו בין טענת דמים לטענת פתח פתוח? לכך פירש רש"י דההפרש היינו, דטענת פתח פתוח אף על גב דקים ליה, אי אפשר להתברר אלא על פיו ומפיו אנו חיים, אבל טענת דמים אפשר להתברר, כגון שהיו להם שושבינים שמשמשו אותן ולא נעשית אונאה בדבר, וטענה ברורה שנתבררה על ידי אחרים היא. והיינו דמשני הכא, לא, דקא טעין טענת דמים, דאי לאו דשמואל הוה אמינא דדבר שאינו יכול לברר אינו נאמן להפסידה כתובתה, והא דדייקינן ממתניתין: הא בגליל מצי טעין, מיירי כגון דטעין טענת דמים וכגון שהיו להם שושבינים כו' וכדפירש רש"י, קמשמע לן שמואל דאף על גב דלא העמיד שושבינים ואינו יכול לבררו נאמן, ומיהו טענה מבוררת לגבי נפשיה בעינן, וכגון בנשוי, אבל בחור דלא קים ליה לא מהימן וכדכתיבנא. וקשה קצת, דאם כן אמאי נקט שמואל פתח פתוח? הכי נמי הוה מצי למנקט טענת דמים ולאשמועינן רבותא, דאף על גב דלא העמיד שושבינין נאמן.
- עוד הקשה הריטב"א על פירוש רש"י, דהא סתם גליל אין ממשמשין, ואף על פי כן יש להם טענת בתולים, והשתא בגליל איירי, עד כאן.
- והתוספות לא פירשו כן, אלא דהכא נמי מתפרש כדלעיל. ואזלי לשיטתייהו, דסברי דר' אלעזר נאמן לאוסרה קאמר והוא הדין להפסידה, ואף על גב דלא קים ליה, וכמו שכתבו ז"ל לעיל גבי "אי למיתב לה כתובה", והכי פירושו הכא: מאי לאו דקא טעין פתח פתוח, ואף על גב שאינה טענה מבוררת, דאיכא למימר דלא קים ליה? ומשני, לא, דקא טעין טענת דמים, דהויא טענה ברורה מדאין סדינין מלוכלכים בדם, וקמשמע לן שמואל דאף על גב דלא הויא טענה ברורה, כגון בבחור דלא קים ליה, אי נמי אפילו בנשוי הא איכא למימר דלא קים ליה, אפילו הכי מהימן. כן נראה לי. ולשיטת התוספות על כרחך נצטרך לומר דבטענת פתח פתוח וטענת דמים מיירי שהיא טוענת שהוא בא עליה באירוסין או אומרת בתולה שלימה הייתי. אבל לשיטת רש"י ז"ל שפיר מיירי בכל טענה שתטעון היא, ואפילו משארסתני נאנסתי או מוכת עץ, כיון דהעמידו שושבינין. ולעיל נמי גבי ר' אלעזר דמיירי לאוסרה, הא ודאי דמיירי בכל טענה, דלאוסרה לעולם נאמן. ואפילו הכי גבי מילתא דשמואל לפום קושטא דמילתא אפילו דלא העמיד שושבינין, מכל מקום טענה ברורה בעינן, וכיון שכן עדיפא חזקה דאין אדם טורח בסעודה כו'. ואיכא למימר דאף על גב דטענה איהי משארסתני נאנסתי דלא מהימנא, ומתניתין דהיא אומרת משארסתני נאנסתי מיירי בדאיכא מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך, והיכא דטעין פתח פתוח אין כאן מיגו דמוכת עץ פתחה סתום וכמו שכתב רבינו חננאל. ואפילו תימא דהיכא דטענה איהי משארסתני נאנסתי דמהימנא, אין להקשות דלהימנא לדידה אפילו היכא דטענה בתולה שלימה במיגו דאי בעיא אמרה משארסתני נאנסתי, דמיגו במקום חזקה לא אמרינן. אבל לשיטת התוספות קשיא, דכיון דמיירי שמואל אפילו דלא קים ליה, אם כן אין כאן חזקה גמורה, דדילמא לא ידע, דלא אמרינן "חזקה אין אדם טורח" וכו' אלא כדי שלא נאמר דילמא משקר, אבל אי מספקינן דילמא לא ידע, מאי חזקה איכא הכא? ומכל מקום תירצו התוספות דהוי מיגו במקום חזקה, והוצרכו לתירוצם לסניפין דמיגו להוציא. דוק ותשכח, כן נראה לי. והרמב"ן והרשב"א האריכו בזה וכדכתיבנא לעיל.
- ועוד כתב הרשב"א: ואם תאמר, כיון דאילו אינה מכחשת מהימנא וגביא כתובה, השתא נמי מהימנא משום מיגו? איכא למימר, מיגו לאפוקי ממונא במקום ברי וברי לא אמרינן. ואף על גב דאיכא שטר כתובה אפוקי ממונא הוא, ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין בעניין ההוא דאמר ליה לחבריה: הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, אמר ליה: ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני? אמר ליה: הנהו סיטראי נינהו, ואמר רב פפא: איתרע שטרא. והני מילי דאמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אבל בפני עדים לא, מיגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם כי אמר ליה סיטראי נינהו מהימן. דאלמא כל לאוקומי שטרא לאו אפוקי ממונא חשבינן ליה? דהא ליתא, דהתם היינו משום דההוא שטרא שעת הכושר הוה ליה, אבל הכא אם איתא דזינתה תחתיו שטרא כמאן דליתיה דמי, דלא חל שעבודא דשטרא כלל, ואי נמי אם זינתה קודם (שזינתה) לא חל שטרא כלל למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה, וקיימא לן כוותיה. ורבינו נ"ר תירץ, אף על גב דאיכא למימר מיגו, כיון דעכשיו הוא מכחישה ומסייע ליה חזקה דאין אדם טורח כו', לא אמרינן מיגו במקום חזקה. ואף על גב דבעיא היא בפרק קמא דבבא בתרא אי אמרינן מיגו לאפוקי ממונא, במקום חזקה בהא ליכא מאן דאמר, עד כאן. ולקמן גבי פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל אי כתובת אשה מן התורה אכתוב מה שכתב הרשב"א בשיטה זו של רש"י דפירש בהעמדת שושבינין בסייעתא דשמיא:
וזה לשון שיטה ישנה: לא, דקא טעין טענת דמים — פירוש, שהיא טענה ברורה לו שלא מצא דם בתולים; אבל טענת פתח פתוח אינה ברורה לו, דאפשר שהטה. ורש"י ז"ל פירש, כגון אם העמיד שושבינין ולא מצא דם, והיא טוענת אבד, דכיון דאיכא שושבינין הרי טענתה רעועה. ובגליל היו מעמידין שושבינין במקומות, כדמוכח לקמן. והא דתנן דביהודה האוכל אצל חמיו שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה, פירושו שאם הוא טוען פתח פתוח מצאתיה עכשיו, והיא אומרת כבר בא עלי כשנתייחד עמי בבית אבי, נאמנת דמסתמא בא עליה. ו[אם] היא טוענת: לא כי אלא פתח סתום מצא, נאמנת משום מיגו דהוה מציא אמרה כבר בא עלי, ואם היתה טוענת כן לא היה לה הדבר קלון שהרי לכך היו מייחדין אותן שיהא ליבו גס בה. אבל ביהודה במקום שהיו מעמידין שושבינין ולא נתייחד עמה, טענת דמים ודאי יכול לטעון, וכן נמי טענת פתח פתוח. ואם לא נתייחד עמה ולא העמיד שושבינין אינו יכול לטעון טענת דמים, דאנשי יהודה רמאין היו ולכך היינו חוששין שמא יאבד. ואם תאמר: כשהיו מעמידין שושבינין נמי למה היינו מאמינים אותן בטענת פתח פתוח, ועדיין מה הועלנו בתקנתנו? שהרי הם רמאין ויטענו פתח פתוח מצאתי ונאמנים. ויש לומר, מאי דמצינו לתקוני מתקנינן. ואם לא העמיד שושבינין אינו נאמן לטעון טענת דמים, כיון שיש תקנה בשושבינין, והכי מקשה לה ומתרץ לה בירושלמי. ועוד יש לומר דפתח פתוח הוא מתבייש מלטעון, לפי שהיא טענת פריצות וכדאמרינן לקמן: מברכתא חביטא ליה. ואם תאמר: בטענת פתח פתוח אינו נאמן בשלא העמיד, דהא ליכא לתקוני ביה מילתא, ולמה נאמן בטענת פתח פתוח יותר בשושבינין, ולא בלא שושבינין? יש לומר, כי ליכא שושבינין, כיון שאינו יכול לטעון טענת דמים אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח, שלא רצו חכמים לחלק בהן. ואנו למדין דביהודה נמי כשלא נתייחד עמה והעמיד שושבינין הוא יכול לטעון טענת פתח פתוח, מדאמרינן: אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתייחד עמה, וקא סלקא דעתין לאוקמה בטענת פתח פתוח. ואיכא למידק, דווקא היכא דנתייחד עמה, אבל היכא דלא נתייחד אלא שהעמיד שושבינין יכול לטעון טענת פתח פתוח. וכן אנו למדים דאם לא נתייחד עמה ולא העמיד שושבינין אינו יכול לטעון טענת בתולים, ואפילו טענת פתח פתוח, מדאמרינן לקמן: ביהודה כל שלא מושמש אינו יכול לטעון טענת בתולים, דמשמע אפילו טענת פתח פתוח, ד"אינו יכול לטעון טענת בתולים" משמע שאינו בא לבית דין כלל, כדפירש רש"י ז"ל גבי "וליחוש שמא תחתיו זינתה" לקמן, דכי קתני "אין השני יכול לטעון טענת בתולים" משמע שאינו בא לבית דין. עד כאן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה