יומא ל א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מצוה לשפשף מסייע ליה לרבי אמי דאמר רבי אמי אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו מפני שנראה ככרות שפכה ומוציא לעז על בניו שהן ממזרים אמר רב פפא אצואה במקומה אסור לקרות ק"ש היכי דמי אי דנראית פשיטא אי דלא נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריכא דיושב ונראית עומד ואינה נראית ומאי שנא מצואה על בשרו דאיתמר בצואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ורב חסדא אמר אסור לקרות ק"ש במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא.
ת"ר גהלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל לא יטול מבחוץ ויכנס מפני חשד אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו ומחזיר הטפיח על האורחין א"ר חסדא לא אמרן אלא לשתות דאבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס דמידע ידיע דאנינא דעתיה אמר רב נחמן בר יצחק ואנא אפילו לשתות נמי מידע ידעי דאנינא דעתאי:
מתני' האין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול וחמש טבילות ועשרה קדושין טובל כ"ג ומקדש בו ביום זוכולן בקדש על בית הפרוה חוץ מזו בלבד פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם (קידש ידיו ורגליו):
גמ' שאלו את בן זומא טבילה זו למה אמר להם ומה המשנה מקודש לקודש וממקום שענוש כרת למקום שענוש כרת טעון טבילה המשנה מחול לקודש וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת אינו דין שטעון טבילה רבי יהודה אומר חסרך טבילה היא זו כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש במאי קא מיפלגי
רש"י
[עריכה]
מצוה לשפשף בידו - ניצוצות של מי רגלים הניתזין על רגליו שלא יצא בהן חוץ ונראה ככרות שפכה שאין מי רגליו מקלחין אלא שותתין וכרות שפכה אינו מוליד ויאמרו על בניו שאינם שלו:
במקומה - בנקב פי הטבעת אסור זה לקרות ק"ש. ידיו בבית הכסא מחיצה מפסקת ובית הכסא לפנים מהמחיצה וזה הכניס ידיו דרך חור שבמחיצה:
ורב חסדא אמר אסור - משום כל עצמותי תאמרנה וגו' (תהלים לה) טעמא משום כל עצמותי אבל משום זוהמת הריח לא וקשיא לרב פפא מתרוייהו:
במקומה נפיש זוהמא - שחמה היא שלא יצאה לאויר ולא נתפזר ריחה:
הלכה בסעודה - כלומר הלכה זו אמרו בהלכות סעודה:
אדם - שיצא מתוך הסעודה להשתין מים נוטל ידו אחת אותה ששיפשף בה ניצוצות:
והפליג - שהה:
נוטל שתי ידיו - דכיון שהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות:
לא יטול מבחוץ - שלא יאמרו עליו לא נטל:
ומחזיר הטפיח על האורחין - ה"ג לה בתוספתא [פ"ד] דברכות טפיח פך שיוצקין ממנו מים על הידים מחזירו על האורחים המסובין והשמש מחזירו עליהן ואומר יש בכם הצריך ליטול ואין זאת אלא להודיע שנטל זה שהכניס את ידיו:
לא אמרן - דלא יטול בחוץ אלא שאינו צריך עוד לאכול אלא לשתות הוא נכנס שהיו רגילין להאריך לשתות בשתיה אחר המזון ומיהו צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו:
מידע ידיע דאנינא דעתיה - ולא חשדי ליה:
מתני' לעבודה - לאו דוקא דאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול וטעמא מפרש בגמרא:
חמש טבילות וכו' - יליף לה בגמרא:
על בית הפרוה - על גג לשכת בית הפרוה:
חוץ מזו - הראשונה שאינה באה חובה ליום הכפורים דהא כל יומא נמי איתא אבל טבילות הבאות חובה ליוה"כ כתיב בהן במקום קדוש בעניינא דאחרי מות:
גמ' טבילה זו - של כל שחרית למה לטהור:
ומה המשנה מקודש וכו' - כהן גדול בחמש עבודות ביוה"כ המשתנות מחוץ לפנים ומפנים לחוץ ששני המקומות קדש ועל שניהן ענוש כרת הנכנס בטומאה:
טעון טבילה - בין עבודה לעבודה כדיליף בפרקין (דף לב.) וזה הבא מביתו לעזרה שהוא מחול אל הקדש וכו':
סרך טבילה היא זו - אין כאן חובה מן התורה אלא לסרך ולתפוש בשם טבילה כדי לעלות על לב שאין טבילה אלא לטמאין ולתת ללבו אם יש טומאה עליו ויזכור טומאה ישנה שיש עליו ושכחה ויפרוש מלבא לעזרה היום עד שיעריב שמשו אחר הטבילה ולא יעבוד היום:
תוספות
[עריכה]
מצוה לשפשף. תימה אמאי צריך לשפשף והא מסתמא קיימא לן כרבנן דר"א דאסור לאחוז באמה ואמרו ליה רבנן והלא ניצוצות ניתזין על רגליו וכו' אלמא דכשאוחז באמה אין ניצוצות ניתזין על רגליו וי"ל אעפ"כ אי אפשר שלא יהו מעט ניתזין על רגליו דזימנין מישתלי ולאו אדעתיה לאחוז באמה עד לבסוף אי נמי דרבנן מודו לבסוף לדיברי ר"א תדע דבפ' כל היד (נדה דף יג.) פריך אשמואל דאמר ליה לרב יהודה שיננא אחוז באמה והתניא ר"א אומר כל האוחז וכו' וכן בפרק כירה (שבת דף מא.) ואי רבנן פליגי מאי פריך מיהו יש לדחות זה דאפילו רבנן לא שרו אלא שלא יוציא לעז על בניו הא לאו הכי לא וההיא דכירה לאו משום הכי הוה והא דרב יהודה אאיגרא הוה קאי ומשתין למטה וליכא למימר משום ניצוצות אלא משום לכלוך הכותל ומשום האי מילתא לא הוו שרו רבנן מיהו יש להביא ראיה מדאמרינן פרק כיצד מברכין (ברכות דף מ.) אין מי רגלים כלים אלא בישיבה ובעפר תיחוח אפילו בעמידה וכו' אבל אוחז באמה לא קאמר דאע"ג דמסתמא כמו כן כלים ואמרינן נמי בפרק כל היד (נדה דף טז:) ג' שנאתי וכו' וחשיב אוחז באמה ומשתין ולא הוזכר שם ר"א אלא ש"מ דחזרו רבנן והודו לר"א ואע"ג דלא אשכחן בהדיא לא במשנה ולא בברייתא שחזרו יש לומר כן וה"נ אשכחן בפרק כל היד (שם דף יג:) אמילתא אחריתי דקאמר ר' טרפון תקצץ ידו על טיבורו פי' על שנגע באמתו אמרו לו ישב לו קוץ לא יטלנו משמע דרבנן שרו אפילו בלא קוץ אלא דהוו מקשי ליה אודי לן מיהת בישב לו קוץ ובמתני' דהתם באנשים תיקצץ ומסתמא אתיא נמי כרבנן דאין סברא לאוקומיה כר"ט אלמא דחזרו בהן אע"ג דלא אשכחן לה בהדיא וא"ת וכיון דמצוה לשפשף ויש תקנה לשפשף מאי קא פרכי ליה רבנן לר"א אין לו מקום גבוה ואין לו עפר תיחוח מאי אמר להם מוטב יוציא לעז על בניו שהן ממזרים ואל יראה רשע שעה אחת לפני המקום ואמאי לא אמר להו מצוה לשפשף וי"ל אם לא יאחוז באמה כלל אז יהיה רוב ניצוצות ניתזים על רגליו ואפילו אם משפשף יהא ניכר ויוציא לעז על בניו וגם יש לו טורח לשפשפן הכל ומניח):
אין אדם נכנס לעבודה אפילו טהור עד שהוא טובל. לאו דוקא לעבודה אלא אפילו לשחיטה דלאו עבודה היא מוכח לקמן דבעי טבילה ואפילו בלאו עבודה רק שנכנס לעזרה וכן מוכיח בירושלמי דקאמר לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה וכן מוכח לקמן כמו שאפרש בסמוך:
ומה המשנה בין קדש לקדש כו'. תימה לי איכא למפרך מה להתם שכן רוצה לעבוד עבודה אבל טהור הנכנס שלא לעבודה מניין וי"ל דודאי הק"ו אינו אלא בטהור הנכנס כדי לעבוד אלא דמדרבנן גזרו אפילו בנכנס שלא לעבוד גזירה שמא יעבוד וא"ת אכתי ליפרך מה ליום הכפורים כשהוא משנה מקודש לקודש שכן טובל במקום קדוש די"ל דבשאר ימות השנה נמי יטבול במקום קדוש מהאי דינא אבל קשה אם כן כי קאמר בסמוך במאי קא מיפלגי לימא דבהא פליגי דלבן זומא טביל במקום קדוש ולר' יהודה לא ועוד דאכתי איכא למפרך מה ליום הכפורים שהוא חמור שלא הוכשרה עבודת יום בכהן הדיוט אלא בכהן גדול או ליפרך שכן מרובה כפרתו של היום כדפריך בפ"ק דשבועות (דף ט.) אלא צ"ל דבן זומא לא מחשיב להו פירכות דאדרבה אלימי אלים לק"ו ע"י כך ונכניס אותן חומרי בק"ו ונימא הכי ומה המשנה מקודש לקודש אע"פ שטבל כבר טבילה חשובה במקום קדוש ואע"פ שהוא כהן גדול דקדוש טפי ואע"פ שהוטלה עליו כל עבודת היום וזריז וזהיר טפי מתוך כך ומחמת שכפרת היום מרובה אפ"ה צריך טבילה המשנה מחול לקודש לא כ"ש והאי דלא טביל במקום קדוש סברא הוא כיון דאכתי לא נתקדש בבגדי קודש שיטבול בחול:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יומא/פרק ג (עריכה)
ז א ב מיי' פ"ג מהל' ק"ש הלכה י"א, [ טור ושו"ע או"ח סי' ע"ו סעיף ה' . רב אלפס ברכות פ"ג דף יח]:
ח ג ד מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה ח', [ טור ושו"ע או"ח סי' ק"ע סעיף א' . רב אלפס סוף פ"ח דברכות דף מו]:
ט ה מיי' פ"ה מהל' ביאת מקדש הלכה ד':
י ו מיי' פ"ב מהל' עבודת יוה"כ הלכה ב':
יא ז ח מיי' פ"ב מהל' עבודת יוה"כ הלכה ג':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/יומא/פרק ג (עריכה)
כי מטו לילי שבת יקדש השלחן הלחם ויפסל ודחי רבינא כגון שקדם וסילקו קודם ביאת השמש ע"ש וחזר וסידרו בשבת. רב אשי אמר כיון שסידרו כו'. זה הכלל היה במקדש כו' ואוקימנא המטיל מים צריך קידוש ידים משום דמצוה לשפשף הניצוצות הניתזין על רגליו כשמשתין ורגליו משום הניצוצות עצמן ואיסורא נמי איכא מפני שנראה כאילו מי רגלים אינן יוצאין בקילוח אלא בשתיתה ככרות שפכה. לפיכך ניתזות הניצוצות על רגליו ומי שהוא כרות אינו מוליד ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים.
אמר רב פפא צואה במקומה. כלומר [במקום] הטנופת בחורי של אדם שיוצאה ממנו אפילו אם אינה נראית אלא כשיושב לעשות צרכיו אסור לקרות ק"ש כנגדה משום דנפיש זוהמא ולא דמיא לצואה על בשרו:
ת"ר הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין נוטל ידו אחת ונכנס. דיבר עם חבירו והפליג נוטל ב' ידיו ונכנס. ה"מ לסעודת אכילה אבל לשתיה נכנס ויושב במקומו ואח"כ נוטל ידיו:
[מתני'] אין אדם נכנס לעבודה אפילו הוא טהור עד שטובל כו'. שאלו לבן זומא כיון שהוא טהור טבילה זו למה.
אמר להם ומה כ"ג ביוה"כ שטבל ועשה תמיד של שחר כשיבא לעשות עבודת היום הוא טובל עוד טבילה אחרת מפני שצריך טבילה.
ור' יהודה אומר סרך טבילה זו. כלומר מנהג החמירו עליו כדי שישים בלבו ואולי יזכור שיש בידו טומאה ויפרוש.
זאת אומרת מצוה לשפשף: פרש"י ז"ל מצוה לשפשף בידים ניצוצות שברגליו שלא יראה ככרות שפכה. והכא מפני ניצוצות ששפשף בידיו צריך קדוש ידים גם כן ומכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל שהנכנס להשתין מים קטנים אינו צריך ליטול ידיו אם לא שפשף ואפי' לתפלה ודברי תורה דלא עדיפי מכניסה לבית המקדש דלא בעיא קדוש. ואפשר לדחות ראיה זו דדילמא קדוש ידים ורגלים בכיור לא בעי אבל נטילת ידים ונקיות בעי אבל יש להביא ראיה ממה דתניא בסמוך אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס והתם בשנכנס לשתות אוקימנא ואע"ג דבעי לברוכי תחלה וסוף אפילו הכי אינו צריך ליטול אלא ידו אחת ששפשף בה וגם בזו יש לדחות דדילמא התם בשקם מתוך הסעודה אחר שהתחיל לשתות דכי הדר לקבעי' הדר ואינו צריך לברך לפניו ובששתה פחות מרביעית שאין ברכה לאחריו אבל זה דוחק גדול ומיהו אע"ג דאקילו בברכות אין מקילין בתפלה וק"ש משום ארחץ בנקיון כפי ואעפ"י שלא שפשף צריך נטילת ידים במים או במידי דמנקי ולענין ברכה כתב ר"ת ז"ל שאפילו שפשף אין צריך לברכה של נטילת ידים וגם אינו מברך אשר יצר אלא על נקבים גדולים ור"י ז"ל היה מברך אשר יצר ונראי' דברי ר"ת ז"ל לענין אשר יצר שלא תקנוה אלא לנקבים גדולים כדכתי' בפ"ב דברכות אבל לענין ברכת הנטילה כל ששפשף שהוא צריך נטילת ידים לתפלה ודברי תורה לדברי הכל צריך הוא לברך ברכת נטילת ידים דכל שהנטילה חובה חייב לברך עליה. אבל יש אומרים שאין לברך ברכת נטילת ידים אפילו לתורה ולתפילה אלא בשיצא מנקבים גדולים וכן כתבו בשם הר' ר' מאיר האשכנזי ז"ל וכל שנפנה בנקבים גדולים לתפילה ודברי תורה מברך אשר יצר ועל נטילת ידים אבל שלא לתפלה ודברי תורה דעת רבותי שאינו מברך אלא אשר יצר אבל הנראה לי דכיון שחייב לברך אשר יצר ואסור לברך כן בלא נטילה הרי הנטילה חובה עליו ומברך עליה:
ומאי שנא מיה' דאיתמר צואה על בשרו וכו': כבר פרשתיה בפרק מי שמתו בסד"י ופרש"י ז"ל דקושיין הכא אפילו מדרב חסדא דהתם הוא משום כל עצמותי תאמרנה אבל משום זוהמא לא פי' לפירושו דכיון שעומד ואינה נראית לא חשיב מקום גלוי לדון בו משום כל עצמותי ולא נהיר אלא קושיין מדרב הונא ונוסחי איכא דגרסי ומאי שנא מדרב הונא וכן פי' הגאון ורבי' אלפאסי ז"ל וגם בתוספות ופסקו כרב הונא חדא דהכא פרכי' מיניה לרב פפא ועוד דרב חסדא תלמידיה דרב הונא כדאיתא בפרק אלו מציאות חסדא חסדא את צריכת לן עד ארבעין שנין וכן הסכימו כל הפוסקי' ז"ל אלא שרבי' חננאל ז"ל פסק כרב חסדא לחומרא.
דבר עם חברו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס: פי' נוטל שתי ידיו ונכנס מפני הסח הדעת שפוסל בנטילת ידים ומיהו אינו צריך לחזור ולברך ברכת הנהנין דכי הדר לקבעיה הדר וכדכתי' בפרק ערבי פסחים בס"ד:
לא אמרן אלא לשתות: פרש"י ז"ל דקאי אסיפא דדבר עם חבירו והפליג והקשו עליו דהסח הדעת אינו פוסל משום ידיו עסקניות אלא לענין אכילה כי הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ומיהו רש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דטעון נטילה שמא ימלך לאכול ואם נוטל מבחוץ חושדין אותו שאוכל בלא נטילה ואינו מחוור דכיון דעכשו אין דעתו אלא לשתות אין לנו לחייבו בנטילה משום חשש המלכה ואפילו נכנס למקום שאחרים אוכלין סעודת קבע לפיכך פי' בתוספות דארישא קאי שהשתין מים ושפשף בידו שהוא צריך נטילת ידו אחת לכל הפחות וה"ק לא שנו שנוטל מבפני' אלא ברישא דמיירי שנכנס לשתות אבל כל שנכנס לאכול כמו בסיפא אינו צריך ליטול מבפנים אלא נוטל שתי ידיו אפילו מבחוץ ונכנס והא דקאמ' אבל לאכול נוטל מבחוץ נוטל שתי ידיו קאמ' כדפרי' ולא הוצרך לפרש. ואע"ג דרישא קיימי' שנוטל ידו אחת דהא פשיטא דכל לאכול בעי נטילת שתי ידיו:
אין אדם נכנס לעזרה לעבודה עד שיטבול: כך הגרסא בפרש"י ז"ל ומיהו פי' הוא ז"ל דלעבודה לאו דוקא ונוסחי איכא דלא גרסי לעבודה אבל ר"י ז"ל פי' דלעבודה דוקא ומיהו לאו לעבודה ממש דהא קתני אין אדם נכנס ומשמ' אפילו ישראל. אלא לצורך עבודה קא' כגון לשחיטה או לסמיכה או להזאת עליו דומיא דמצורע דאמרינן בגמרא אמתני' דהכא. ולאפוקי ביאה רקנית שאינו טעון טבילה ופשט' דסוגיין דלקמן הכי ריהטא אבל בתוספות אמרו שיש סיוע בירושלמי לדברי רש"י ז"ל ונראה שיש לסייע דברי הר"י ז"ל מיהא דתנן במסכת כלים גבי עשר קדושות עזרת נשים מקודשת מן החיל שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת. עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כפורים נכנס לשם וחייבי' עליה חטאת. וש"מ דדוקא מחוסר כפורים אינו נכנס שם ביאה ריקנית אבל טהור גמור יכול ליכנס ומיהו רבינו שמשון ז"ל פירש שם דלאו דוקא נקט מחוסר כפורים דאפי' טהור גמור נמי אלא דבמחוסר כפורים איכא חיוב חטאת. א"נ דמחוסר כפורים אסור אפילו בטבילה דכל מחוסר כפורים כבר טבל ומתני' דהתם אפילו בנכנס סמוך לטבילה. ועוד י"ל לפי דרך רש"י ז"ל דמשום דבגמרא איכא תנא דפליג אמתניתין בטבילה זו דהיינו רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה במשנת מדות גבי לשכת המצורעין לא נחית תנא דכלים בפלוגתא וקתני מחוסר כפורי' דאיסורא דאורייתא וחייבין עליה כרת ומיהו עיקרא דמלתא כר"י ז"ל משמע לפום סוגיין וכל שכן לנוסחי דגרסי במתני' לעבודה. ומסרך ומטיל מים דקתני כולהו לצורך עבודה נינהו:
ומה המשנה מקדש לקדש: פי' רש"י ז"ל ממקום קדוש למקום קדוש כגון מן העזרה ולפנים והקשו עליו בתוס' דא"כ היינו ממקום שענוש כרת למקו' שענוש כרת שאף בעזרה ענוש כרת הנכנס שם בטומ' וכדפרש"י ז"ל. ותרתי למה לי לכך פר"י ז"ל המשנה מבגדי קדש לבגדי קדש וקשיא לי דהתם ליכא למימר המשנה מבגדי חול לבגדי קדש דהא טבילה דמתני' בלא שינוי בגדים לכל הנכנס לעזרה:
ואפילו תימא דמיירי בנכנס לעבודה כדפר"י ז"ל דהא איתא בכהן שהיה לבוש בגדי קדש ונכנס או בזר שנכנס לשחוט או לתנופה או להזאת עליו לכך נראה יותר כפרש"י ודקאמרת תרתי למה לי הא לא קשיא דאורחא דתלמודא היא דפתח בקילתא וסיים בחמירתא דאפשר דהוי ממקום קדוש למקום קדוש ולא הוי ממקום חיוב כרת למקום חיוב כרת וא"ת ולבן זומא יהא צריך קדוש ידים ורגלים מהאי ק"ו גופיה. וי"ל דלא דמי דגזרת הכתוב הוא שאין קדוש אלא בכהני' ושנכנסין לשרת כדכתי' בהדיא בפ' קדוש ידים ורגלים ורחצו אהרן ובניו כו' וכתיב או בגשתם אל המזבח לשרת:
ר' יהודה אומר סרך טבילה היא זו: פי' דמדאורייתא אפי' כהן הנכנס לעבודה אינו טעון טבילה ולא חייביה רחמנא אלא בקדוש ידים ורגלים:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/יומא (עריכה)
אין אדם נכנס לעזרה אפי' טהור עד שהוא טובל פי' המורה לעבודה לאו דוקא ואמת ודאי דבגמרא מוכח דכל הנכנס לעזרה אפילו שלא לעשות עבודה צריך טבילה מפני שנכנס ממקום חול למקום קודש אבל מיהו לעבודה דמתני' דוקא היא ולעבודה גרסי' עם ו"ו ותרתי מילי קתני וה"פ אין אדם נכנס לעזרה מחול לקודש בלא טבילה וגם אין אדם נכנס לעבודה אע"פ שהוא בתוך העזרה כגון שהי' עסוק כל הלילה להקטיר חלבי ואיברים ורוצה עכשיו להתחיל בעבודה של מחר אינו יכול להתחיל לעשות עבודה עד שיטבול והכי תנן בפ"ק דתמיד מי שהוא רוצה לתרום את המזבח משכים וטובל עד שאל יבא הממונה וכי באיזו שעה הממונה בא לא כל העתים שוות פעמים שהוא בא מקרות עליהם והן פותחין לו אמר להם מי שטבל יבוא ויפייס והפיסו וזכה מי שזכה הנה כל אלו שהיו מפיסין וטבלו בתוך העזרה היו עומדים כדתני הממונה בא ודפק עליהם ואפ"ה היו טעונין טבילה בעבור הרמת הדשן שהיא תחלת העבודה וכהן גדול ביוה"כ נמי בעזרה הי' עומד כל שבעת הימים ועכשיו כשהי' רוצה להתחיל עבודה הי' צריך לטבול הילכך לעבודה דוקא הוא ולעבבודה גרסי' ועונה על כהן גדול שהורידוהו לבית הטבילה שלא כהן גדול בלבד אלא אין אדם נכנס לעזרה אפילו שלא לעבוד או לעבודה ואע"פ שהי' בתוך העזרה עד שהוא טובל ועל שניהן דרש בן זומא ק"ו המשנה מחול לקודש היינו מבגדי חול לבגדי קדש ואע"פ שעמד בעזרה וממקום שאינו ענוש כרת למקום שענוש כרת היינו הנכנס לעזרה אפילו שלא לעבוד כגון ישראל:
מתוך: תוספות ישנים על הש"ס/יומא/פרק ג (עריכה)
מצוה לשפשף. אומר ר"ת כי מיכן יש ללמוד שהנכנס להשתין מים אין צריך ליטול ידיו אם לא שיפשף ואם שיפשף מיהא נראה דאין צריך לברך על נטילת ידים מידי דהוי אנוגע ידיו במקום הטנופת או היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה ואפילו אשר יצר לא היה רבינו מאיר רגיל לברך אך רבי רגיל לברך אשר יצר הר"ר אלחנן היה רוצה לדחות דהא כל המטיל מים טעון קידוש דמשמע אפי' ליכא כלל ניצוצות דלא פלוג רבנן בקידוש ה"ה גבי א) הערת המדפיס: צ"ל נטילה. טבילה אך י"ל דמ"מ נהי דגבי קידוש ידים לא פלוג רבנן נטילה לתפלה מיהא לא מצינו שהצריכו בכל ענין והילכך לא צריך ומיהו היכא דשיפשף ודאי צריך ליטול אותו יד כדאמרינן בסמוך גבי סעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת וכו' והוא הדין לתפלה ולדברי תורה אבל אין צריך לברך כדפירשתי:
צואה על בשרו כו'. במקום שמכוסה (בכובע) מיירי דאי במקום מגולה אפי' על הקרקע צריך להרחיק ד' אמות:
לא אמרן אלא לשתות. פירש ריב"א דאנוטל ידו אחת קאי צריך ליטול בפנים פן יחשדוהו שלא נטל אבל לאכול נוטל מבחוץ דאין כאן חשד דודאי נטל ב) הערת המדפיס: דודאי נטל דאנינא דעתיה וכו'. אמר רב נחמן וכו' הד"א.:
אנינא דעתיה. ליתן פרוסה בתוך פיו אם לא נטל:
אמר רב נחמן אנא אפילו לשתות מידע ידעי אנינא דעתאי. שלא הייתי שותה בלא נטילה לאחר שיפשוף מי רגלים אבל מתוך פירוש הקונטרס משמע דקאי אהפליג דנוטל שתי ידיו אפילו נכנס לשתות שמא יתן פרוסה לתוך פיו אבל משום שתיה לא דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח מ"מ נראה כדפירש ריב"א ומהך שמעתא שמעינן דכל אדם שהשתין מים ושפשף בידו צריך ליטול מיד אותו יד ששיפשף והיכא דהפליג שעה אחת או שתים לפירוש הקונטרס צריך ליטול שתי ידיו ואע"פ שלא שהה כל כך שיצטרך שיחזור ברכה למפרע כדאמרינן בערבי פסחים (דף קב.) ואפילו היכא שנכנס לשתות יש לחוש שמא יתן פרוסה לתוך פיו לפירוש הקונטרס דהכא:
אין אדם נכנס לעזרה כו'. פירש הקונטרס לעבודה לאו דוקא מיהו בכל הספרים שלנו וגם בפר"ח גרס אין אדם נכנס לעזרה לעבודה ואמאי נקטיה והכי נמי משמע בגמ' דלא מפיק ליה בן זומא אלא מקל וחומר דכהן גדול ביום הכפורים שמשנה מבגדי קדש לבגדי קדש כו' דהיינו לצורך עבודה ואפילו ר' יהודה לא פליג עליה דליכא בינייהו אלא לענין למיקם בעשה אבל אין הכי נמי בעי לצורך עבודה אבל קשה לרבי מדאמרינן בגמרא ומי אית ליה לר' יהודה הך סברא והתניא מצורע עומד וטובל בשער ניקנור ר' יהודה אומר אינו צריך לטבול שכבר טבל כו' ומצורע ודאי לא עביד עבודה י"ל דהכנסת ידיו לבהונות הוי לצורך עבודה אבל קשה לרבי מדאמר לקמן איבעיא ליה מהו שיעשה סכין ארוכה לשחוט בו תיבעי לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דלא עביד עבודה פי' והיינו רבנן דר' יהודה דאמר ששם מצורעין טובלין משום דדיישי בטומאה אבל שאר אדם לא מכלל דר' יהודה מצריך לטבול שאר אדם אפילו אין שם עבודה ואומר רבי דכל אדם דמחייב רבי יהודה לטבול מיירי שיש שם כעין עבודה דהכנסת ידים לבהונות כגון סמיכה ותנופה שבעלים נכנסין לסמוך או לקריאה והנחה דביכורים ופשיטא לן דמשכחת לה בכל אדם כגון מכניס ידיו לשחוט והא דאמר בירושלמי לא סוף דבר לעבודה הכי פירושו לא סוף דבר לעבודה גמורה ג) הערת המדפיס: אלא אפילו. ואפילו למתן בהונות וסמיכה צריך:
ומה המשנה מקדש לקדש כו'. פי' בקונטרס היינו ממקום קדוש למקום קדוש וקשה והא היינו דמסיק בתר הכי ממקום שענוש כרת למקום כו' ותרי זימני למה לי ועוד לישנא דמקדש לקדש לא משמע הכי דהוה ליה למימר בין קדש לקדש ע"כ נראה לרבי דמקדש לקדש היינו שמשנה מבגדי קדש לבגדי קדש דהיינו מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב:
אמר להם קל וחומר ומה המשנה כו'. תימה לריב"א (דמפרש) לבן זומא דמפיק ליה מק"ו ליבעי שני קידושין לפני הטבילה ואחריה כמו כהן גדול ביוה"כ. גי'. ושמא אין זה אלא גילוי מילתא בעלמא מיהו לפי' הקונטרס דגרס מקדש לקדש לא אבגדי קדש קאי ניחא דלא היו הקידושין אלא צורך פשיטה ולבישה ומיהו למה שפירש לקמן דבן זומא לא אצטריך טבילה מן התורה אלא בכהן שלובש בגדי קדש וכל אדם לא איצטריך אלא מדרבנן אתי שפיר מיהו שלא צריך שני קידושין אך מכל מקום לא אשכחינן שני קידושין אפילו כ"ג שלובש בגדי קדש אם לא נאמר שנלמד שאר אדם מכהן גדול וכהן שלובש בגדי קדש נילף מהקישא דשאר אדם לענין שלא יצטרך שני קידושין א) הערת המדפיס: הוא התחלת דיבור בפ"ע. בין בגד לבגד פירוש בגדי חול ובגדי קדש ובין עבודה לעבודה מבגדי לבן לבגדי זהב ותרי מילי נינהו ודלא כפירוש הקונטרס:
רבי יהודה אומר כו'. דלית ליה האי קל וחומר דבן זומא ושמא אית ליה שום פירכא עליה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה