יומא כו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
למאי אתא לכדתניא כיצד היה עושה אנותן את הפדר אבית השחיטה ומעלהו וזה הוא דרך כבוד של מעלה:
מתני' בהפייס השלישי חדשים לקטרת באו והפיסו גוהרביעי חדשים עם ישנים מי מעלה אברים מן הכבש למזבח:
גמ' תנא מעולם לא שנה אדם בה מ"ט א"ר חנינא מפני שמעשרת א"ל רב פפא לאביי מ"ט אילימא משום דכתיב (דברים לג, י) ישימו קטורה באפך וכתיב בתריה (דברים לג, יא) ברך ה' חילו אי הכי עולה נמי הכתיב (דברים לג, י) וכליל על מזבחך א"ל הא שכיחא והא לא שכיחא אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר לוי דכתיב (דברים לג, י) יורו משפטיך ליעקב יששכר דכתב (דברי הימים א יב, לג) (ובני) [ומבני] יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ואימא יהודה נמי דכתיב (תהלים ס, ט) יהודה מחוקקי אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא א"ר יוחנן דאין מפייסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה בו בשחרית זוכה בו ערבית מיתיבי כשם שמפייסין שחרית כך מפייסין בין הערבים כי תניא ההיא בקטורת והתניא כשם שמפייסין לו שחרית כך מפייסין לו ערבית אימא לה והתניא כשם שמפייסין לו שחרית כך מפייסין לו ערבית וכשם שמפייסין לה שחרית כך מפייסין לה ערבית אמר רב שמואל בר רב יצחק הכא הבשבת עסקינן הואיל ומשמרות מתחדשות ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא נפישי להו פייסות ומייתי כולהו מצפרא אתו דזכי ביה שחרית זכי דזכי בערבית זכי:
הרביעי חדשים עם ישנים וכו':
מתניתין דלא כרבי אליעזר בן יעקב דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר המעלה איברים לכבש הוא מעלה אותן למזבח במאי קמיפלגי מר סבר (משלי יד, כח) ברב עם הדרת מלך ומר סבר מקום שכינה לאו אורח ארעא אמר רבא לא רבי אליעזר בן יעקב אית ליה דרבי יהודה ולא רבי יהודה אית ליה דרבי אליעזר בן יעקב דא"כ בצרו להו פייסות ואי משכחת תנא דתני חמש
רש"י
[עריכה]
למאי אתא - הא אף הם בכלל הנתחים דבשלמא הראש דרשינן ליה בשחיטת חולין (דף כז.) דאיצטריך לפי שנאמר והפשיט וערכו אין לי בכלל עריכה אלא נתחים שהן בכלל הפשט מניין לרבות הראש שכבר הותז בשחיטה ולא היה בשעת הפשט ת"ל את הראש אלא פדר בכלל המופשטים הוא ולמאי כתבי':
דרך כבוד - לפי שבית השחיטה מלוכלך בדם הראש:
מתני' חדשים לקטורת - מי שלא זכה לקטורת מימיו ובגמ' מפרש מאי שנא חדשים וכך היו מכריזין קול בעזרה:
גמ' מפני שמעשרת - לפיכך לא היו מניחין אותו לשנות:
והא כתיב וכליל על מזבחך - בההוא קרא גופיה:
הא לא שכיחא - ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא דאם לא כן נמצאו הכל עשירים:
דמורי - שמורה הוראות בישראל:
אליבא דהילכתא - להורות כדת וכהלכה:
שזכה בו שחרית - איש איש שזכה בעבודה:
כי תניא ההיא בקטרת - לפי שלא שנה אדם בה:
הואיל ומשמרות מתחדשות - ומשמר שעבד שחרית אינו עובד בין הערבים:
ולמאי דסליק אדעתין - שהיו מפייסין בין הערבים נפישי להו פייסות:
כולהו מצפרא - ושם מפייסין מי יזכה לשל שחרית ומי לשל בין הערבים:
הוא מעלה לגבי המזבח - אותו איש שזכה בו להוליכו לכבש חוזר ומעלהו לאחר זמן למזבח וכשהיו מוליכין אותו מניחין אותו מחציו של כבש למטה כדי שלא יצטרך להוליכו כל הכבש והולך ועולה בכבש וכשמגיע למקום שהאיברים שם נוטלן והכי תנן במסכת שקלים (דף יג.) איברי תמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח:
לאו אורח ארעא - למיתחזי כמאן דטריח ליה מילתא:
לא ר"א בן יעקב אית ליה דר' יהודה - דאמר לא היה פייס למחתה ונותן ראב"י פייס למחתה תחת פייס מן הכבש ולמזבח:
תוספות
[עריכה]
יהודה מחוקקי. יש מקשה אמאי לא מייתי מדכתיב בתורה דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו (בראשית מט) וי"ל דההיא בברכה הוא דכתיב אבל מהאי קרא מייתי שכך היה שביהודה יש מחוקקים:
אלא כהן שזכה בו שחרית זוכה בו ערבית. תימה לי והא ע"כ היה צריך להפיס ערבית בשביל סידור שני גזירין שאותם של בוקר היו בכהן הזוכה בתרומת הדשן ושני כהנים זוכין בהן בערב ואין לתרץ דמודה הוא דבשבילם מפייסין לערב ולא אתא לאשמועינן אלא דבהנך עבודות שיש דוגמתן בבקר לא היו מפייסין דאם כן כי פריך בסמוך ולמאי דס"ד מעיקרא נפישי להו פייסות לר' יוחנן לרשב"י נמי תיקשי כיון דמפייסי בערב בשביל שני גזירי עצים א"כ נפישי להו פייסות ודוחק הוא לומר דהנך תרי מדשן מזבח הפנימי ומנורה שהיו בפייס של תמיד השחר ולא היו בערב הם היו זוכין בגזירין בערב נמצא שלא היו צריכין להפיס בשביל הגזירין לערב כי דוחק הוא לבדות דבר זה מדעתינו אלא נראה דלרבי יוחנן פשיטא ליה דמצפרא מפיסין נמי על שני גזירין של בין הערבים כיון דאותו פייס שמפיסין לתמיד השחר מהני נמי לבין הערבים סברא הוא שיפיסו אז כמו כן לצורך גזירין של בין הערבים והא דלא חשיב להו במתני' בפייס השני י"ל דלא חשיב אלא י"ג כהנים הזוכין בו בפייס השני לצורך תמיד של שחר אבל למאי דס"ד מעיקרא דלכל עבודה של בין הערבים חוזרין ומפיסין הוה ס"ד שבערב מפיס לו דאמאי מפיסין לו שחרית כיון דלא מהני פייס דשחרית לשל בין הערבים מידי ועוד לישנא דברייתא דקתני כך מפייסין לו ערבית משמע שבערב מפייסין וא"כ נפישי להו פייסות:
והתניא כדרך שמפייסין לו שחרית. פי' והכא לא מצי לשנויי בקטורת מדקתני לו לשון זכר אלמא לתמיד קאמר דאי בקטורת הוה ליה למיתני לה לשון נקבה:
דתנן ראב"י אומר המעלה איברים כו'. דתנן גרסינן משנה היא בתמיד פ"ה [מ"ב] (דף לב:) ולעיל בפ"ק (דף יד:) דפריך סתמא דתמיד אדיומא ומשני מאן תנא יומא ר"ש איש המצפה היא משום דאשכחן דפליג אחדא סתמא דתמיד דתניא ר"ש איש המצפה משנה בתמיד לא הוה מצי למימר ראב"י הוא דפליג הכא אסתמא דתמיד דקא תני ברישא הרביעי חדשים עם ישנים מי מעלה איברים מכבש למזבח והדר קתני ראב"י אומר המעלה איברים וכו' דהא אסתמא דיומא נמי פליג דבמתניתין נמי קתני הרביעי מי מעלה איברים ואוקמה דלא כראב"י ואע"ג דאיכא נמי סתמא דמתני' כראב"י דקתני תמיד קרב בתשעה ופרש"י דסתמא כראב"י אין נראה לפרש כן דא"כ ה"ל להש"ס לאקשויי רישא רבנן וסיפא ראב"י ולישני אין רישא רבנן וסיפא ראב"י ונהי דמרישא דרישא דקתני י"ג כהנים זוכין בו לא קשיא לן דלרבנן הוו להו י"ד עם המעלה איברים מכבש למזבח וא"כ תקשי רישא וסיפא ראב"י ומציעתא רבנן דההיא איכא לשנויי דאתיא אפילו כרבנן ולא קא חשיב אלא י"ג כהנים הזוכין בפייס השני אבל מעלה איברים מכבש למזבח ההוא פייס רביעי באפי נפשיה הוא מיהו הא קשיא רישא רבנן וסיפא ראב"י כדפרישית ונראה דתמיד קרב בט' לא הויא סתמא כראב"י אלא משום דבעי למימר לא פחות ולא יותר קאמר ליכא למ"ד שיהא תמיד קרב בפחות מט' אבל י' לא הוי כל שעתא דזימנין דבהעלאת איברים מכבש למזבח זכה אחד מהנך שזכו להוליך לכבש אבל בציר מט' לא הוו ובחג בציר מי' לא הוו וכן כולם אבל אין לפרש דלא קא חשיב אלא הולכת איברים לכבש דהא קא חשיב נמי צלוחית מים ובזיכין וגזירין מיהו מצי למימר דלא קא חשיב אלא תחילת הולכות בין דאיברים בין דצלוחית מים בין דבזיכין אבל גמר הולכת איברים מכבש למזבח לא קא חשיב וראשון נראה יותר:
מקום שכינה לאו אורח ארעא. אפילו ראב"י דקסבר הכא דלאו אורח ארעא נראה דמודה הוא בההיא דתמיד [נשחט] (דף סד.) בערב הפסח שחט ישראל וקיבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו' עד והכהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד ומפרש בגמרא טעמא משום ברוב עם הדרת מלך דהתם לא שייך למימר לאו אורח ארעא שהרי כשהיה נותנה לחבירו לא היה הולך לו אלא חוזר ומקבל ומושיט וחוזר ומקבל ומושיט שהרי רוב פסחים היה להם אבל היכא שמוליך עד לכבש והולך לו ההוא ודאי לאו אורח ארעא:
ואי משכחת תנא דתני חמש כו'. תימה לי לימא דההוא תנא סבירא ליה דחוזרין ומפיסין לתמיד של בין הערבים בערב דהשתא איכא ה' פייסות וי"ל דה"ק אי משכחת תנא דתני חמש בשחרית אי נמי י"ל אי קסבר דחוזרין ומפייסין לתמיד של בין הערבים אף על גב דהפיסו לתמיד של שחר א"כ היו חוזרין ומפיסין נמי להקטרת של בין הערבים ונפישי להו פייסות טפי מחמש:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יומא/פרק ב (עריכה)
כט א מיי' פ"ו מהל' מעשה הקרבנות הלכה ה' והלכה יא:
ל ב מיי' פ"ד מהל' תמידין הלכה ז':
לא ג ד מיי' פ"ד מהל' תמידין הלכה ח':
לב ה מיי' פ"ד מהל' תמידין הלכה ט':
לג ו מיי' פ"ד מהל' תמידין הלכה ח':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/יומא/פרק ב (עריכה)
ויש מי שאומר ב' תנאי שנו לה אליבא דר' יוסי נותן הפרד שהוא החלב על בית השחיטה כדי לכסות בו טינוף הדם שעל בית השחיטה. וזהו דרך כבוד של מעלה:
הפייס השלישי חדשים לקטרת. ירושלמי מעשה באחד שיבשה זרועו ולא הניח לקיים מה שנאמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. מיכן אמרו ב' כהנים מתברכין בכל פעם החותה ומכניס במחתה והמקטיר.
תנא מעולם לא שנה אדם בה משום שמעשרת מי שכבר הקטיר. לפיכך היו אומרים חדשים לקטרת. עולה אע"ג דכתיב בה כליל בנביאים שנאמר ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה עולה כליל לה' ויזעק שמואל אל ה' כו'.
שכיחא. הקטרת לא שכיחא.
אמר רבא לא משכחת חכם שמורה אלא אי מלוי דכתיב יורו משפטיך ליעקב. אי מיששכר דכתיב ובני יששכר יודעי בינה לעתים. אבל שבט יהודה אע"פ דכתיב יהודה [מחוקקי] שמועה אליבא דהלכתא לא סלקא להו.
א"ר יוחנן אין מפיסין על תמיד של בין הערבים אלא מי שזכה בו שחרית הוא יזכה בו ערבית. ומותבינן עליה והתניא כשם שמפיסין לו. כלומר לתמיד שחרית כך מפיסין לו ערבית ושנינן בשבת הואיל ומשמרות מתחדשות כדתנא דבי שמואל משמר היוצא עושה תמיד של שחר ומוספין והנכנס עושה תמיד של בין הערבים והבזיכין כו'. וכיון שמתחלפין צריכין להפיס.
הקטרת מפיסין לה בשחרית ובין הערבים.
ולמאי דסליק אדעתין כי מפיסין בזה ובזה ודלא כר' יוחנן נפישו להו פייסות. ואנן לא תנן אלא ד' פייסות בלבד. ופרקינן בקיבוץ אחד. היינו אומרים שמפיסין זה ולזה. הפייס הרביעי מי מעלה אברים מן הכבש למזבח.
דלא כר' אליעזר בן יעקב דתני בתמיד פרק ח' המעלה אברים לכבש הוא מעלן ע"ג המזבח ולא היה להן פייס בפ"ע. א"כ לר' אליעזר בן יעקב חסרו הפייסות ואינם אלא שלשה. ואמרינן אית ליה פייס אחת למחתה. והא"ר יהודה תני לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטרת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה.
אמר רבא ר' אליעזר לית ליה הא דר' יהודה אומר לא היה פייס למחתה אלא פליג עליה ואמר אית ליה פייס למחתה בפ"ע. ולא ר' יהודה אית ליה הא דר' אליעזר דאמר לא היה פייס לאברים להעלותם מן הכבש למזבח אלא אומר היה להן פייס בפ"ע. ולמחתה לא היה לה פייס. שאם יש אחד מהן שאומר לא היה פייס למחתה ולא לאברים שעל הכבש לא תמצא אלא ג' פייסות.
מתני' הפייס השלישי חדשים לקטורת וכו': הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח. ופליג' אדרבי אליעזר בן יעקב כדאיתא בגמרא דאיהו סבירא ליה דאין לזה פייס בפני עצמו אלא הזוכה להעלות מן השולחנות ולמזבח זוכה בהן. ומיהו אף לרבי אליעזר לא היה מעלה בפעם אחת למזבח אלא בשתי פעמים כדפריש' לרבנן וכן מוכיח במסכת תמיד. ולרבנן דעבדי פייס רביעי להעלות איברים מן הכבש למזבח פירש רש"י ז"ל בכל השמועה כי כהן אחד היה מעלה הכל. ולדבריו הא דתניא לקמן ששה לטלה אינו אלא להעלותו מן השולחנות לכבש. והקשו בתוספות חדא דששה לטלה דאמר קרא היינו להעלותו למזבח כדכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים כו' על העצים כו' אשר על המזבח ומהתם דרשי' בגמרא ששה לטלה ומדאורייתא אין לנו שתי העלאות אלא מדרבנן בעלמא. משום ברוב עם הדרת מלך וכדאיתא התם ועוד תנן במסכת תמיד שכשהיה כהן רוצה להקטיר היה עולה בראש המזבח הראשון היה מביא לו ראש ורגל ונוטלו מידו וסומך שתי ידיו עליו וזורקה לאישים וכן השני וכן כולם וההיא ודאי אף לרבנן היא. דהא סתמא תנן לה ולא אמרו עלה בגמרא דתיהוי רבי אליעזר ועוד הא דאמרי' לקמן דטעמא דרבנן משום ברוב עם הדרת מלך ואם אין מעלה אלא אחד מה הדרת מלך יש בזה אדרבא יותר הדור שיעלוהו הששה הראשונים:
אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא אילימא משום דכתיב כו': פרש"י ז"ל מאי טעמא מעתרא אילימא משום דכתיב בה כליל הרי עולה דאית בה כליל ולא מעשרא ופרקי' דעולה שכיחא ביחידים וקרבה על כרחין בכולהו כהנים ואין הכל ראויין שיתעשרו ומשום הכי לא מעתרה אפילו למי שראויין. ואינו נכון בטעם כי כמו שמתעשרין בקטורת כל הזוכה בו בין גדול בין קטון למה לא יתעשרו בעולה. ובתוספות פי' כדברי ר"ח ז"ל אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא אין מפיסין בה ישנים דמשום טעמ' דמעתרא בלחוד ליכא למימר דכל שכן דבעו כולהו לחזור ולפייס. ואילימא משום חומר קדושתה שכתוב בה כליל וראוי לעשותה בחדשים דזהירי טפי. הרי עולה דכתיב בה כליל ונהי דלא מעשרא מ"מ כיון דחמירא למיהוי כליל לא תהא אלא בחדשים. ופרקי' דעולה שכיחא ואי אפשר לה בחדשים בלחוד וקטורת לא שכיחא ואפשר לה בחדשים לחוד והא דאמרי' דעולה כתיב בה כליל פר"ח ז"ל דכתי' בשמואל ויקח טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל:
ואימא נמי יהודה דכתיב יהודה מחוקקי: וא"ת ואמאי לא מייתי לה מתורת משה דכתיב ומחוקק מבין רגליו. והנכון דההוא לנשיאים שבארץ ישראל דאחר חורבן דרשינן לה בסנהדרין כדאמרינן התם לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם במקל. ומחוקק מבין רגליו אלו של בית ר' שמורין תורה ברבים ואותן נשיאים לא היו מבית דוד אלא מצד האם שאינה קרויה משפחה וכדפר"ת ז"ל גבי הא דאמרינן דהתם שבט והכא מחוקק. ובתוספות פירשו דדוד נמי מלוי אתי שבא ממרים כדאיתא במסכת סוטה:
אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא אמרי': פי' להורות הלכה למעשה כדכתי' בלוי יורו משפטיך ליעקב. וביששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל:
אמר רב נחמן בר יצחק הכא בשבת עסיקי': כו' פי' ומתנייתא כולהו נמי בהכי מוקמי' להו ולא בשינויי דחיקי דלעיל. והרי הוא כאלו אמרו אלא אמר רב נחמן כו' והרבה כיוצא בזה בתלמודא דבעי למימר אלא ולא מפרש לה וכן פי' בתוספות:
ולמאי דסליק אדעתיה: כו' ופרקי' מיהא כולהו אתו מצפרא. וא"ת ולמאי דאסקי' שאין מפייסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה בו שחרית זכה בו ערבית ניחא בשאר פייסות. אבל בקטרת מאי איכא למימר דהא לא שנה אדם בה מעולם. ויש מתרצים שהזוכה בקטורת שחרית אמר לזה שעמו שיזכה בו ערבית. אבל במסכת מנחות משמע שלא אמרו חדשים לקטרת אלא לבקרים אבל בו ביום חוזר ושונה בו מי שזכה בו שחרית דתרוייהו כחדא חשיבי. ובהא אתיא שמעתין כפשוטה וכן פי' בתוספות במס' מנחות. (הגהה לאחד קדוש ז"ל עוד י"ל דמצפרא קא מפייסי לקטורת של בין הערבים וחשיב פייס אחד):
משום שכינה לאו אורח ארעא: פי' שנראה כאלו הדבר משא עליו להעלותו עד למזבח ולפיכך מניחו בכבש והולך לו ואינו חוזר לבא ולהעלותו:
דא"כ בצרי להו פייסות: הלכך ר' יהודה משלים פייסות בהעלאה מן הכבש למזבח. ור' אליעזר משלים אותה בפייס של מחתה דסבירא ליה לתלמודא דליכא תנא דמבציר מד' פייסות:
מתוך: תוספות ישנים על הש"ס/יומא/פרק ב (עריכה)
עולה נמי הכתיב בה כליל. פר"ח דכתיב בשמואל ויקח טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל כו':
עולה נמי הכתיב בה כליל. פי' א"כ יפיסו עליה בחדשים ומשני דהא שכיחא א) הערת המדפיס: צ"ל דיכולים. דיוכלו כל אחד ואחד להתנדב עולה ולהביא אבל קטורת אין יכולין להתנדב אלא אותה של ציבור ובקונטרס פירש עולה שכיחא ואין הכל ראוין להתעשר ולדבריו קא פריך עולה אמאי לא מעשרא ואין זה טעם מפורש כל כך כי למה לא יתעשרו כיון שיש בה כליל כמו בקטורת:
דכתיב יהודה מחוקקי. הכי נמי הוה מצי לאתויי מחוקק מבין רגליו אי נמי הוי מצי למימר בנשיא וראש הגולה שבאו מדוד כדדרשינן בסנהדרין (קד:) ודוד נמי ב) הערת המדפיס: צ"ל מיהודה. מלוי קאתי:
אלא כהן כו'. אע"ג שהיה ערבית בשני כהנים כדתנן בפירקין ושחרית לא היה אלא בכהן אחד כדאמרינן מי שזכה בתרומת הדשן היה זוכה בשני כו' יש לומר שכהן שהיה זוכה שחרית זוכה בו ערבית והיה אומר לכהן שעמו זכה עמי בשני:
הכא בשבת עסקינן כו'. וכולהו שינויי לא צריכי כיון דבשבת מיירי והוי כמו אלא:
מיהא אתו מצפרא. וא"ת ולמאי דאסיקנא לא ניחא אם לא תפרש דאתו כולהו מצפרא כי בקטורת לא היה פייס אלא כהן (אבל) הזוכה בה שחרית היה זוכה בה ערבית. ה"ר יוסף:
הרביעי מי מעלה כו'. דקטורת קודם לאברים כדמפקינן לקמן בפרק ג' (דף לג.) מקרא:
ומר סבר מקום שכינה לאו אורח ארעא. שיניח זה העבודה וילך לו ויעשה אחרת אבל ודאי כולי עלמא מודו שהיו מביאין האברים על הכבש כשמלחום כמו שמפורש במס' תמיד ובכמה דוכתי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה