יבמות ב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' אחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם, ואלו הן בתו ובת בתו ובת בנו, בת אשתו ובת בנה ובת בתה, חמותו ואם חמותו ואם חמיו, אחותו מאמו ואחות אמו ואחות אשתו ואשת אחיו מאמו
רש"י
[עריכה]
מתני'. חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן - כדתני [סיפא] שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות, וטעמא יליף בגמרא:
וצרות צרותיהן עד סוף העולם - במתני' מפרש:
חמותו - שמת בעלה ונשאה אחיו, ומת בלא בנים:
ואם חמותו ואם חמיו - שתיהן אסורות לו משום ערוה, כדכתיב (ויקרא יח) ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה, ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו ואם חמיו כדמפרש (ואזיל) באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עה.) ובתו (ובת בתו ובת בנו) דהכא בבתו מאנוסתו קמיירי, וכן בת בתו ובת בנו דאילו בתו מאשתו היינו בת אשתו, דכיון דכתיב (שם) אשה ובתה לא שנא ממנו ל"ש מאיש אחר, אבל בתו מאנוסתו לא ילפא ליה מהכא, דאשה ע"י קדושין משמע שהוא אישות, ומקרא אחרינא נפקא כדמפרש בגמרא:
אחותו מאמו - שנשאת לאחיו מאביו ומת, וכן אחות אמו שנשאה אחיו מאביו, שאין חיוב יבום אלא באחיו מן האב דכתיב (דברים כה) כי ישבו אחים יחדו וילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב אע"פ שאין מן האם הכי נמי לא שנא:
ואשת אחיו מאמו - שמת ונשאה אחיו מאביו שהיתה נכרית אצלו ומת בלא בנים ונפלה לפני יבם זה לייבום - אסורה לו לפי שהיתה אשת אחיו מאמו תחלה, ואסורה לו עולמית דכתיב (ויקרא יח) ערות אשת אחיך, ודרשינן לה בפ' הבא על יבמתו (לקמן ד' נה.) אחיך בין מן האב בין מן האם:
תוספות
[עריכה]מתני' חמש עשרה נשים פוטרות. אר"י דלא מצי למינקט עריות כדקתני בסיפא אחת מכל העריות האלו שש עריות חמורות מאלו (לקמן ד' יג.), משום דאמרינן בגמ' (לקמן ד' ג:) מנינא אתא למעוטי צרת סוטה וצרת אילונית וממאנת ומחזיר גרושתו, ואי הוה תני עריות הוה משמע דלמעוטי עריות דלא קא חשיב קאתי:
עד סוף העולם. הכא לא שייך למיפרך כיון דתנא עד סוף העולם צרות צרותיהן ל"ל כדפריך בהכותב (כתובות דף פג:) כיון דתנא עד סוף העולם פירות פירותיהן ל"ל דהתם ודאי בהכותב לא היה צריך לכתוב שניהם אבל הכא אורחיה דתנא למיתני לא זו אף זו וא"ת וכיון דתני צרות צרותיהן עד סוף העולם למה לי דהכי דייק בתמורה פרק אלו קדשים (ד' יז:) כיון דתנא ולד ולדן עד סוף העולם ל"ל ואר"י דהתם כיון דאשמועינן דולד ולדן קרב שלמים ממילא שמעינן דה"ה עד סוף העולם כיון דלא חייש לשמא יגדל מהם עדרים עדרים כדחייש התם ר"א אבל הכא ס"ד דצרות צרותיהן אסירי טפי (לא) משום דמלצרור דרשינן להו ולצרור משמע תרתי שני רישי"ן ואפי' לרב אשי דנפקא ליה צרת צרה מסברא לקמן בפירקין (ד' יג.) מ"מ איצטריך לתנא לאשמועינן דלא תיסק אדעתין למימר דמלצרור נפקן ועוד אמרי' דלרב אשי נמי צרת צרה נפקא מלצרור דהא בגמ' קתני בהדיא בשמעתין (לקמן ד' ג:) צרות צרותיהן מנין ת"ל לצרור ולא לצור ולקמן (ד' יג.) דקא בעי מנה"מ לא אצרות צרותיהן קאמר דבהדיא דריש להו בברייתא מלצרור אלא על אפי' הן מאה דמתניתין קאי ואמר רב יהודה דכולהו משתמעי מלצרור ורב אשי סבר דמלצרור לא משמע אלא תרי ואפילו הן מאה מסברא נפקי דצרתה מ"ט אסורה כל כך שאוסרת גם צרתה דבמקום ערוה קיימא צרת צרתה נמי תאסור צרה אחרת דבמקום ערוה קיימא:
בתו. פי' בקונטרס בתו מאנוסתו דאי מנשואתו היינו בת אשתו דלא גרעה מפני שהיא בתו ולפי זה הא דקאמר בגמ' (לקמן דף ט:) רב יהודה מתרגם מחמותו ואילך הא דתני ר' חייא בכולן אני קורא בהן האסורה לזה מותרת לזה אבל שיתא בבי דרישא לא משום דבתו כיון דבאונסין קא משכחת לה ובנשואין לא משכחת לה בנשואין קמיירי באונסין לא קמיירי לא כמו שפירש בקונטרס דאמתניתין קאי הא דקאמר בנשואין קמיירי ולא באונסין דא"כ היינו בת אשתו וכדאמר נמי לקמן (ד' י.) מאי אמו אילימא נשואת אביו היינו אשת אביו ועוד דבהדיא אמר בגמרא בתו הואיל ואתי מדרשא חביבא ליה והיינו בתו מאנוסתו ועוד לאביי דאמר דרבי חייא אכולה מתניתין קאי ע"כ איירי באונסין אלא יש לפרש בנשואין קמיירי ר' חייא דהכי משמע מילתיה דרבי חייא בכולן אני מוצא בהם בהיתר וברגילות האסורה לזה מותרת לזה אבל מתניתין איירי שפיר באונסין ונראה לר"י דליכא למימר דמתניתין דקתני בתו איירי באונסין ולא בנשואין דא"כ מאי קאמר בגמרא כיון דבתו בנשואין לא משכחת לה אפי' משכחת לה בנשואין לא מצי קאי אכולהו בבי דמתני' דאיירי באונסין אלא אר"י דהך בתו איירי בין מאונסין בין מן הנשואין:
אשת אחיו מאמו. משמע הכא דבאשת אחיו מאמו יש בה כרת דבחייבי לאוין סבר תנא דמתני' דחולצת כדתנן בפ"ב (לקמן ד' כ.) איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת ובהדיא תניא בגמרא מה אחות אשתו מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת כו' והקשה רבינו שמואל דבת"כ משמע שאין בה כרת דקתני התם ואיש אשר יקח את אשת אחיו באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר אתה אומר באשת אחיו מאביו או אינו אלא באשת אחיו מאמו והדין נותן הואיל ואסר אחות אביו ואחות אמו ואסר אשת אחיו מה אחות אביו ואחות אמו בין מן האב בין מן האם וכו' ת"ל נדה היא מה נדה יש לה היתר ויש לה איסור אף אשת אח יש לה היתר ויש לה איסור וזו היא אשת אחיו מאביו שיש לה איסור ויש לה היתר אם יש לה בנים אסורה אין לה בנים מותרת משמע דאתא למעוטי אשת אחיו מאמו דאין בה כרת ודוחק לומר ולפרש דדרשא דת"כ לא אתא למעוטי אשת אחיו מאמו אלא אתא למימר דאיכא כרת אף באשת אחיו מאביו באין לה בנים בחיי בעלה אע"ג דיש לה היתר לאחר מיתה דמה נדה אע"ג שיש לה היתר לאחר מכאן בשעת איסורה בכרת אף אשת אח כן והכי דריש בריש הבא על יבמתו (לקמן נד.) דאין הלשון משמע כלל כן ועוד דבירושלמי דפרק כלל גדול קאמר דאחותו יצאת לחלק ודודתו יצאת לידון בערירי והדר פריך מאשת אח למה יצאת ומשני לידון בערירי והדר קאמר ר' יוסי דודתו לצורך יצאתה למעט אשת אחיו מאמו דמה דודתו באשת אחי אביו מאביו כדיליף התם ערות דודו מדודו או בן דודו דאיירי באחי אביו [מאביו] אף אשת אחיו באחיו מאביו ובתר הכי דריש לה מנדה היא כמו בת"כ משמע בהדיא דלמעט אשת אחיו מאמו אתא ותירץ ה"ר משה דלא אתא למעוטי אלא מערירי דכתיב בההוא קרא אבל כרת יש בה והא דבעי למילף מאחות אב ואחות אם דבין מן האב בין מן האם אע"ג דבאחות אב ואחות אם לא כתיב ערירי אהקישא דר' יונה דריש הבא על יבמתו (ג"ז שם:) סמיך דמהקישא דאשת אחיו מן האב נקיש כל העריות לחומרא ולא נקיש לאשת אחיו מאמו לקולא דממעט מנדה היא ולא יתכן פירוש זה לרש"י שאומר. דכל כרת הוא וזרעו נכרת דהיינו דאיכא בין כרת למיתה בידי שמים אלא לריב"א שאומר דאין נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירי וחילוק יש בין מיתה לכרת כדאמר בירושלמי (פ"ב דבכורים) דכרת בן נ' ומפיק ליה מדכתיב אל תכריתו את שבט הקהתי (במדבר ד) ועבודתם עד נ' ומיתה היא בס' כמתי מדבר דכתיב (שם יד) יתמו ושם ימותו וחולק על הש"ס שלנו דבמ"ק (ד' כח. ושם) אמרינן מנ' ועד ס' זו היא מיתת כרת ונוכל לומר לפי הש"ס שלנו דמיתה בידי שמים אחר ס' וקודם זמן כרת וא"ת לפי' ריב"א דבריש הבא על יבמתו (לקמן נה.) מאי פריך ערירי דכתיב בדודתו למה לי כיון דמכרת לא שמעי' ערירי ואי משום דמאשת אח שמעי' ערירי בכל העריות אם כן ה"ל לאקשויי אערירי דאשת אח למה לי דכתיב לבסוף ואר"י משום דבההיא שמעתא לעיל יליף כל העריות מנדה להעראה להכי פריך ערירי דכתיב בדודתו למה לי לילף הא נמי מנדה דכתיב גבי אשת אחיו נדה היא:
ואחות אשתו. אין להקשות דנדה תאסר ליבם אע"פ שמטהרה אח"כ כמו אחות אשתו שאין מתייבמת אפי' מתה אשתו אחרי כן דלא דמי דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם אבל נדה לכ"ע אסירא ואפילו בנדתה משמע בפסחים ס"פ אלו דברים (ד' עב:) דבת ייבום היא דקאמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך עלה מאי שנא יבמתו דקעביד מצוה כו' משמע דקני לה ועוד נראה לחלק דאחות אשה אע"פ שמתה אשתו אחרי כן שוב לא תזקק לייבום כיון שנפטרה שעה אחת משום שנאמר דרכיה דרכי נועם (משלי ג) כדאמר ביש מותרות (לקמן ד' פז:) ואפי' היכא דלא מידחייא מהאי ביתא לגמרי כגון שיש אחים אחרים אסורה לזה שמתה אשתו כדאמר בפ' ד' אחין (לקמן דף כז:) כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה דאין זה דרכי נועם אם יש לה להזדקק לזה שנפטרה הימנו אבל נדה דרכי נועם היא דלבעלה נמי צריכה להמתין עד שתטהר וגבי קטן לקמן בפרק ב"ש (ד' קיא:) דקאמר רבה בלאו הכי נמי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסורה ליה ובתר הכי שריא ליה והא אמר רב כו' התם נמי אין זה דרכי נועם אם צריכה להמתין עד שיגדיל אבל מה שממתנת מחמת שהוא קטן ואינו ראוי לביאה הוי שפיר דרכי נועם דאינו מחמת איסורא והוי כאילו הלך יבם למדינת הים:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק א (עריכה)
א א מיי' פ"ו מהל' יבום הלכה י"ד, סמ"ג עשין נא, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ג סעיף א':
ראשונים נוספים
מתני': חמש עשרה נשים כו'. רבותינו הצרפתים ז"ל הקשו, ולתני ט"ז כגון מגרש את אשתו על מנת שלא תנשאי לראובן ונשאת לשמעון ומת ונפלה לפני ראובן, דמגו דהיא אסורה צרתה אסורה עליו, ואע"פ שזו קושיא של קנטור דמתני' תנאין לא קתני, אבל נ"ל בדינו שצרתה מתייבמת שאין זו צרת ערוה כלל אלא זו גרושה גמורה אצל ראובן כשאר כל האנשים, ומשום תנאי בעלמא אסורה עליו שלא יבטל את גיטה ממנו ומכל אדם, וא"ת אינה בגרושה אצלו הויא לך צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה, דהא לא רמיא ערוה קמיה ליבום אלא שהיא גרושה אצלו ודאי כדפירשי', והכי איתא בגיטין, מיהו בשנפלה לפניו בלא צרה אני מסופק אם צריכה חליצה ממנו כיון דמגורשת אצלו או כיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, וכן נראה אלא שצריך תלמוד.
שוב מצאתי קושיא שלהם ז"ל מוזכרת בירוש' בגיטין, היתיב ר' חנניא בשם ר' פנחס נתני ט"ז נשים, בר' אליעזר א"ל כבר אתמר טעמא תמן התורה אוסרתה עלה ברם הכא הוא אוסרתה עליו, פי' בחוץ איירו וקאמר דכיון דבעל אסרה לו משום אשת איש אין זו צרת ערוה של יבום כדפרישית בעל מנת, ומיהו בגמרא דילן בחוץ מתירה להתיבם, וכן במסקנא דירושלמי.
פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן וכו' עד סוף העולם. יש שואלין כאן עד סוף העולם ל"ל, כמו שכך הקשו בגמרא בריש פ' ואלו קדשים במס' תמורה (דף י"ז) כיון דתנא ולדן וולד ולדן עד סוף העולם ל"ל, ומתרצים הכא איצטריך סד"א לצרור תרתי משמע קמ"ל.
ולאו מילתא היא חדא דלצרור או חדא משמע או עד סוף העולם משמע, מדלא כתיב לצור וכדמפרש רב יהודה עלה (דף י"ג), ועוד דהא לרב אשי מסברא נפקא, כדמפרש כגמרא צרה מ"ט דבמקום ערוה קיימא צרת צרה נמי במקום צרה קיימא וכן עד סוף העולם מהך סברא נפקא, אלא לישנא דתנא למיתני עד סוף כל הדורות, והתם בתמורה משום דתנא כמה זימני ולדות ולא תניא בהו עד סוף העולם מש"ה בעי מיניה מ"ש בשאר דוכתי דלא תני הכי.
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן כו': הקשו בתוספות (להלן י, א ד"ה לעולם וגיטין פב, ב ד"ה אפילו) וניתני שש עשרה, וכגון המגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן והלכה ונשאת לשמעון אחיו, ומת ונפלה לפני ראובן ליבום, דמתוך שהיא אסורה צרתה אסורה. ויש לומר דזו ודאי אינה פוטרת לא מן החליצה ולא מן היבום, לפי שאין פוטרת צרה אלא ערוה גמורה כאחות אשה שהתורה אסרה עליו, אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת תנאי בלבד, ומגורשת גמורה היא אצל הכל, אלא שאינה יכולה להתייבם היא עצמה מחמת תנאו של זה וכדי שלא יבטל הגט למפרע לגמרי, בכי הא ודאי אין פוטרת צרתה אלא חולצת או מתייבמת. וגדולה מזו אמרו בירושלמי בגיטין פרק המגרש (ה"א) שהקשו שם בזו כדגרסינן התם, התיב ר' חנניה בשם ר' פנחס וניתני שש עשרה נשים כר' אליעזר (גיטין פב, א), כלומר דאמר המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לזה הרי זה גט, וסברוה בירושלמי דבחוץ פליגי ואפ"ה קא מכשר רבי אליעזר, ומשני כבר אתמר טעמא תמן התורה אוסרתה עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו. כלומר, בשיור זה ואינו כאסור גמור אלא כעין תנאי, ואין צרת אסור תנאי פטורה, ואף על פי שזו נראית יותר כערוה שמשייר בגיטו, וכל שכן בעל מנת דלכולי עלמא אינה פוטרת צרתה, שהרי מגורשת גמורה היא אצל הכל אלא שהתנה עליה תנאי ממקום אחר. ומשמע ודאי הכי מדלא אקשו לה בירושלמי בעל מנת ולכולי עלמא.
ומסתברא לי דאפילו היא עצמה חולצת, ואין אני קורא בזו כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, דבתנאין לא קא מיירי קרא, ולא אמרינן אלא באיסור ערוה, אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה להאסר דהיינו תנאי, חולצת אף על פי שאינה מתיבמת. ואף על פי שאף זו אם עמדה ונשאה לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ותאסר לו איסור ערוה, מכל מקום אין איסורה עכשיו אלא מחמת תנאו ולא מחמת ערוה שהרי גיטה גמור, ואין כאן שיור בגט מידי דהוה אתנאין דעלמא. והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפר' ב"ש (להלן קיא, ב) כופין אותו שיחלוץ לה, והרי זו אינה עולה ליבום דבר תורה דקיימא עליה בלאו ועשה ואף על פי כן עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר. [עי' רשב"א להלן כ, ב ד"ה אלא בשם בה"ג ובתשו' ח"ו סי' כ"א ועי' שעה"מ הל' יבום פ"ו הי"א, אב"מ סי' קע"ד ובאר יצחק יור"ד סי' כ'].
ואי קשיא לך אם כן מאי קא מקשה ר' טרפון עליה דרבי אליעזר בר"פ המגרש (פו, א) הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו של זה ומת בלא בנים לא נמצא מתנה על מה שכתוב בתורה, ומאי קושיא דהא מקיימא מצות יבמין בחליצה. לא היא, דחליצה במקום יבום לאו כלום היא, וכדאמרינן לקמן בפרק כיצד (כא, א) גמרא אלמנה לכהן גדול. וכיון דמחמת תנאו לא אפשר לה אלא בחליצה דייקא ולא ביבום, כמאן דמתנה על מה שכתוב בתורה הוא. ועוד דבדעת יבם תלה רחמנא אי בעי לייבומי ייבם ואי לא ליחליץ. והכא אף על גב דבעי יבם ליבומי לא מצי ליבומי מחמת תנאו של זה, והלכך מתנה על מ"ש בתורה הוא כנ"ל. אלא שראיתי להרמב"ן נר"ו (בד"ה מתני) שנסתפק בדבר זה, ומטין דבריו לפוטרה מן החליצה ומן היבום, דכל שאינה עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ואין דעתנו מכרעת במקומו.
הא דקתני פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם: לישנא דתנא הוא למתני הכי, ואף על גב דבתמורה ריש פרק ואלו קדשים (יז, ב) הקשו בגמרא כיון דתנא ולדיהן וולד ולדיהן עד סוף העולם למה לי, התם משום דתנא כמה זמני ולדות שלמים ולא תנא בהו עד סוף העולם, משום הכי בעי מאי שנא הכא דתני הכי ומאי שנא בשאר דוכתא דלא תני הכי. אלא דקשיא לי הא דתנן בפרק עשרה יוחסין (עז, א) בת חלל זכר פסול לכהונה לעולם. ואיבעיא לן בגמרא מאי לעולם, דאלמא בדוקא תני ליה, ואפשר משום דהדר תני ליה התם ישראל שנשא חללה בתו כשרה וחלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה, ולא תנא לעולם איבעיא ליה אמאי תני ליה ברישא. אבל הא דתנן בפרק הכותב (כתובות פג, א) לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה ובפירי פירותיהן עד סוף כל העולם ואיבעיא לן (שם פג, א) למאי תנא תרתי. התם משום דתנא עד שיכתוב דמשמע דדוקא תני ליה.
בתו: פרש"י ז"ל (בד"ה ואם חמותו) בתו מאנוסתו משום דבתו מנשואתו תיפוק ליה דבת אשתו היא דתני ליה במתניתין בתר הכין, אבל בתו מאנוסתו ליתא בכלל אשתו דאשה מאישות משמע. ובודאי דהאי בתו דאייתי' מדרשא כדאיתא בריש גמרין (להלן ג, א) בתו מאנוסתו היא, דקרא דערות בת בנך או בת בתך דמינה דרשינן לה בהנה הנה זמה זמה, בבת בתו מאנוסתו היא, וכדדריש רבא בפרק כיצד (להלן כב, ב) כתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה, הא בת בנה דידה בת בתה דידה גלי, וכתיב ערות אשה ובתה את בת בנה ואת בת בתה, לא קשיא כאן בבתו מן האונסין כאן בבתו מן הנשואין. ומיהו איכא למידק מדאמרינן בגמרא (ט, ב) גבי כללא דר' חייא דאמר בכולן אני קורא בהו האסור לזה מותר לזה ואחותה שהיא יבמתה רב יהודה מתרגם מחמותו ואילך אבל שיתא בבי דרישא לא, כיון דבתו באונסין משכחת לה בנשואין לא משכחת לה בנשואין קא מיירי באונסין לא קא מיירי. ויש לומר דלמאן דתני כללא דר' חייא אפילו בשיתא בבי דרישא. בתו לא קא מיירי אלא דוקא בבתו מן האונסין, ובת אשתו דוקא בת אשתו מאיש אחר, והלכך לרב יהודה לא ניחא ליה לאוקמי מתניתין דוקא בבתו מן האונסין ולא מן הנשואין. אבל למאן דלא מתרגם לה ארישא, מתניתין בכל בת קא מיירי בין באונסין בין בנשואין, אלא דצריכותא דידה ליתא אלא מן האונסין, דאלו מן הנשואין מבת אשתו שמעינן לה. ומיהו לכשתמצא לומר דבבתו מן הנשואין קאמר לא תקשי לך דמבת אשתו דתני במתניתין בתר הכי נפקא, משום דאורחא דתנא הוא בהכי דתנא בתו שהיא בת אשתו ובת אשתו שלא בתו.
ואשת אחיו שלא היה בעולמו: אסיקנא בפרק כיצד (יח, ב) בין נולד ואחר כך ייבם בין ייבם ואחר כך נולד. ופלוגתא דרבנן ור' שמעון היא התם ביבם ואחר כך נולד וקיימא לן כרבנן.
חמש עשרה נשים
מתניתין חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וק"ל וליתני שש עשרה כגון המגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן ונשאת לשמעון אחיו ומת בלא בנים ונפל' לפני ראובן והא נמי אית' בצרת צרה דלראובן הוא דאסירה משום תנאו של ראשון אבל לשאר אחים שריא. תירצו בתוס' דבתנאי לא מיירי והנכון שאין ערוה פוטרת צרה אלא כשהיא אסור' מחמ' עצמה שאסורה לביאה לב"ה קודם יבום דומיא דאחות אשה אבל זאת מותרת היא לראובן מחמת שום ערוה קודם שיבא עליה וכשבא עליה הוא דנתבטל גיטה ונמצאת אשת איש למפרע הילכך היא אינה עולה ליבום ולא לחליצה אבל אינה פוטרת צרתה וכן אמרו בירושלמי בפ' המגרש על דעתיה דר' אליעזר ליתני שש עשרה ופריקו תמן היא איסור' עליו ברם הכא הוא אוסרה על עצמו. עד סוף העולם:
וק"ל כיון דקתני צרותיה' וצרת צרותיהן הא משמע אפילו הן מאה ולמה ליה למתני עד סוף העולם ודכוותא דייקי בתמורה גבי הא דקתני ולדות שלמי' קדושי' הם ולדותיהן ולדי ולדותיהן עד עולם ופרכי' עד עולם למה לי וי"ל דאורחא דתנא הוא למתניי לישנא רויחא שלא לצורך והתם בתמורה הוא דפרכי לה משום דקתני שאר ולדות קדושי' ולדות ולדותיהם ולא קתני עד עולם ובפ' הכותב דקתני ר' יהודה אומר לעולם אוכל פירות עד שיכתוב דין ודברי' אין לי בנכסיך ובפירותי' ופירי פרותיך עד עולם ומשום דקתני עד שיכתוב משמע קפידא ולהכי פרכי' עד עולם למה לי:
בתו פרש"י ז"ל בתו מארוסתו אבל בתו מנשואתו הרי היא בכלל בת אשתו כדכתיב אשה ובתה ל"ש ממנו ולא שנא מאיש אחר אבל בתו מארוסתו לא נפקא מהתם דאשה בנשואים משמע ע"כ ובודאי דילמ' דאמרי' בגמרא דבתו עקר אסורא מדרשא אתיא קרוב הוא לומר דבתו הכתוב הכא בתו מארוסתו בלחוד היא ובתו בנשואתו תניא בכלל בת אשתו דאע"ג דאפשר ליה למכלליה עם בתו תנא נקיט סדרא דקרא דכייל בתו מנשואתו בכלל בת אשתו דודאי מאש' ובתה נפקא דהא לא אמרי' בשום דוכתא דאתי' מדרשא אלא בתו מארוסתו ומיהו מאי דקאמר מרן ז"ל דבתו מארוסתו לא נפקא מכלל אשה ובתה משום דאשה בנשואיה משמע לא דק בה מרן ז"ל דאש' סתם כל אשה משמע עד שיאמר אשתו או אשתך או אשת פלוני וטעמא דלא נפק' מהתם היינו משום דכתב בה שאר והכי אמרי עלה בהדיא בריש פרק אין נושאין וי"מ בתו דקתני היינו בין בתו מארוסתו בין בתו מנשואתו ובת אשתו היינו בת אשתו לחוד דטפי שייך למיכללא בהאי מהאי אשת אחיו שלא היה בעולמו פי' דליבום לא חזייא דבעי' ישבו אחים יחדיו ואסורא עליה משום אשת אח כדקאמ' דלגבי איסור אשת אח לא בעינן ישיבה אחת בעולם ואליבא דהלכתא מתני' בין שנולד ואח"כ ייבם ובין שייבם ואח"כ נולד ומיהו רש"י ז"ל פירשה כשנולד ואח"כ ייבם או אפי' לר"ש ולא ידעי' אמאי דהא אסיקנ' בגמרא דתנא פלוגתא מיירי' ואפשר דרש"י לא נקטה בדוקא אלא דבעא לפרושי הלכה:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק א (עריכה)
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף כל הדורות, בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו ובת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו אחותו מאמו ואחות אמו ואחות אשתו ואשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא הי' בעולמו וכלתו הרי אלו פוטרת צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם וכלן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או נמצאו יילנות צרותיהן מורתת שאין אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ובאם חמיו שנמצאו או שמיאנו, כיצד פוטרת צרותיהן היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשאוה לאחיו ולו אשה אחרת ומת כשם שבתו פטורה כך צרתה פטורה הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה אפילו הן מאה, כיצד אם מתיהן צרותיהן מורתות היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואות לאחיו ולו אשה אחרת ומתה בתו או נתגרשה ואח"כ מת אחיו צרתה מותרת, וכל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת, שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות אמו ואשת אביו אחות אביו אחותו מאביו ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו ב"ש מתירין הצרות לאחיו וב"ה אוסרין חלצו ב"ש פוסלין מן הכהונה וב"ה מכשירין נתיבמו ב"ש מכשירין וב"ה פוסלין אע"פ שאלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה ולא ב"ה מב"ש כל הטהרות והטומאות שאלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו ע"ג אלו:
פי' ט"ו נשים הן שהן מותרת לראובן והן עריות לשמעון אחיו מצד האב ומפני שהן מותרת לראובן והן עריות לשמעון אחיו מצד האב ומפני שהן מותרת לראובן קוראן התנא נשים, אבל שש עריות דסיפא שהן אסורות לכל האחין ואין קדושין תופסין בהן לשום אח קוראן עריות, בתו של שמעון מותרת לראובן וכן בת בתו ובת בנו וכן בת אשתו שאם נשא שמעון אשה והולידה לו בת יכול ראובן ליקח אותתה הבת וכן בת בתה ובת בנה לשמעון הן עריות, וכן אם נשא שמעון אשה יוכל ראובן ליקח אם אותה האשה שהאי חמותו של שמעון ואם אמה שהאי אם חמותו של שמעון ואם אביה של אותה האשה שהיא אם חמיו של שמעון, וכן נמי יכול ליקח ראובן אחות שמעון ממצד האם כגון יעקב שנשא לאה והוליד ממנה ראובן עוד נשא רחל שהיתה לה בת מאיש אחר והוליד ממנה ראובן עוד נשא רחל שהיתה לה בת מאשי אחר והוליד ממנה שמעון ואותה הבת היא אחות שמעון מצצד האם והיא נכרית לראובן וכן נמי יכול ראובן לישא אחות אחל שהיא אשת אביו ולשמעון האי אחות אמו וכן נמי יכול ראובן ושמעון לישא שתי אחיות ואשת ראובן היא לשמעון אחות אשתו וכן נמי יכול ראובן לישא אשת אחיו של שמעון מצד האם כגון יעקב נשא לאה והוליד ממנה שמעון עוד נשא רחל והוליד ממנה ראובן ורחל כשנשאה יעקב הי' לה בן מאשי אחר ואותו הבן הוא אתח לשמעון מצד האב ולראובן הוא נכרי הלך אותו הבן ונשא אשה ונתאלמנה ממנו או נתגרשה אותה האשה האי אסורה שהאי אשת אחיו מאמו ומותרת לראובן, וכן נמי יכול ראובן לישא אשת אחיו שלא הי' עולמו כגון יעקב שהוליד ראובן ואח אחד והלך אותו האח ונשא אשה ומת בלא בנים ונפלה אשתו לפני ראובן ליבום ואח"כ נולד שמעון אותה היבמה נקראת לשמעון אשת אחיו שלא הי' בעולמו וכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה א' בעולם אותו האח ראוי ליבם פרט לזה שלא היתה להן ישיבה א' בעולם הלכך אותה היבמה אשת אותו האח האחר אסורה לשמעון ומותרת לראובן, דכשימות ראובן אע"פ שמכח ראובן נופלת לפניו שזיקת אותו האח פקעה כשיבמה ראובן ועכשו מכח ראובן היא נופלת עליו אפ"ה כיון שנאסרה עליו שעה א' היא אסור הלו עד עולם וכן נמי יכול ראובן לישא אשת בת שמעון אחיו אם מת או גרשה ועל שמעון היא אסורה מפני שהיא כלתו אלו הן ט"ו נשים שהן אסורות לשמעון איסור ערוה ולראובן אחיו הן מותרת ואם נשא ראובן א' מהן ומת בלא בנים פטורה האי מן החליצה ומן היבום, א' מהן ומת בלא בנים פטורה היא מן החליצה ומן היובום, וכן נמי אם נשא ראובן אשה אחרת עם ערות שמעון כמו שהערוה פטורה מיבום ומחליצה כך צרתה פטורה, שהערוה פוטרות צרתה הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף כל העולם:
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. יש מקשים אמאי מתחיל סדר נשים ביבמות דהא אתחולי פורענותא לא מתחלינן ואדרבה היה לנו להתחיל קדושין וכתובות וגיטין ואח"כ יבמות. ונראה משום דכתיב והיה אמונת עתך חוסן ישועות ואמרו עתך זה סדר מועד חוסן זה סדר נשים וא"כ סדר נשים הוא בתר סדר מועד דמסיים במסכת מועד קטן א) דהוי פורענותא לכך התחיל סדר נשים במסכת יבמות ומסמיך פורענותא לפורענותא כדאמרינן פרק השותפין דמסמיך מלכים דסופיה פורענות לירמיה דכוליה פורענות. ב) אי נמי מפרש תחלה איזו אשה אסורה ואיזו אשה מותרת והדר מפרש כולהו מילי דנשים. ועוד י"ל משום דהיא מצוה ראשונה שאירעה בנשים כדכתיב בתמר בא אל אשת אחיך ויבם אותה:
א) ועוד י"ל משום דבעי למתני לקמן שש עריות חמורות מאלו קרי להו נשים א"נ לא מצי למתני עריות משום דאי הוה תני עריות לא הוה ידעינן למעוטי דרב ורב אסי דאיכא למימר דהאי דלא תני להו משום דלאו עריות נינהו לכך תנא חמש עשרה נשים:
ב) א"נ לקמן רוצה לומר הכי בנשואין קמיירי כלומר במקום דשייך נשואין קמיירי אבל במקום דלא שייך רק אונסין לא קמיירי ובתו שייכא בנשואין וא"כ קמיירי בה מתני' וא"ת מנא לן הא דפריש בין ממנו בין מאחר דלמא דווקא אשה ובתה אבל לא בתו ואין לומר דנפקא ליה מכל שכן דהא אמרינן בפ"ב אין עונשין מן הדין גבי אחותו דלא ילפינן בת אביו ובת אמו מכ"ש דבת אביו או בת אמו. וי"ל שאני (הכא) [התם] דכתיב מולדת בית או מולדת חוץ ומתרגמינן בת אביך דילידא מן אבוך מן אתתא אחרינא או בת אמך דאיתלידא מגבר אוחרן. משמע דקרא לא מיירי רק בבת אביו או בת אמו לחוד אבל הכא לא כתיב מעוטא וא"כ שפיר נפקא לן בתו מאשתו מכ"ש דבת אשתו שאינה בתו ואין זה רק גלויי מלתא בעלמא ג) דודאי משמע בכל ענין:
ג) ותמה בירושלמי זקן שאכל חלב מי מודיעו שחייב כרת פירוש משום שכבר עבר חמשים ומשני דמית פתאום וכו' ומאי פריך לימא שבניו יהיו נכרתים לפירוש הקונטרס דכרת הוי כמו ערירי אבל לפירוש דפרישית ניחא ויש לדחות דמיירי התם באין לו בנים או שיש לו בנים גדולים ד) שאין מתים בעון אביהם לפי שאין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם ותו לא חזי להו להוליד. ועוד יש להביא [ראיה] מדאמרינן במו"ק כי הוינא בן חמשים עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא נפיקנא מכרת ופריך התם נהי דנפק מכרת דשני מכרת דיומי מי נפיק. פירוש ימות פתאום. ותימה לפירוש הקונטרס אמאי לא פריך מכרת דבני מי נפק. ויש לדחות כדפרישית. דמיירי בשאין לו בנים או שיש לו בנים גדולים שאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם:
ד) א"נ כיון שיש לה היתר ע"י טבילה מקרי יבמה יבא עליה אבל הני אין להם היתר:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה