טור חושן משפט שפג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן שפג (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

כשם שחייב על נזקי שאר ממון חבירו כך חייב על נזקי בהמתו לפיכך אם הניח נחלת על לב שור חבירו ונשרף או שדחפו לים חייב כאילו עשה כן לבגד חבירו: אבל אם הניח נחלת על עבד חברו ונשרף פטור שהיה לו לסלקה ולקמן בנזקי האש יתבאר שאינו חייב בהנחת נחלת על לב שור אלא בכפות ובעבד פטור אפילו בכה"ג אבל אם אינו כפות בשור נמי פטור ומ"מ כשדוחף השור לים וכיוצא בזה חייב לשלם:

שור שעלה ע"ג שור חבירו להרגו בין אם הוא תם או מועד ובא בעל שור התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל העליון ומת פטור דחף לעליון ונפל ומת אם היה יכול לשמטו חייב לא היה יכול לשמטו פטור:

כתב הרמב"ם שנים שהמיתו בהמה או שברו כלי כאחד משלשין ביניהן:

ה' שהניחו ה' חבילות עליה ולא מתה ובא אחרון והניח חבילתו עליה ומתה אם היתה מהלכת באותן חבילות ומשהניח זה חבילתו עמדה ולא יכלה לילך האחרון חייב ואם מתחילה לא יכלה לילך האחרון פטור אם אין ידוע כולם משלמין בשוה:

היתה בהמת חבירו במים וכבש עליה שלא תעלה ומתה במים או שהיתה בהמה ואחזה שלא יכלה לצאת עד שמתה חייב ודוקא שאחזה בידו אבל סגר עליה הדלת שלא תצא נראה שפטור מדיני אדם:

בית יוסף

(ב) כשם שחייב על נזקי שאר ממון חבירו כך חייב על נזקי בהמתו לפיכך אם הניח גחלת על לב שור חבירו ונשרף או שדחפו לים חייב כאילו עשה כן לבגד חבירו אבל אם הניח גחלת על עבד חבירו ונשרף פטור שהו"ל לסלקה בעיא דאיפשיטא בסוף פ"ב דב"ק (כ"ז.):ומ"ש ולקמן בנזקי האש יתבאר שאינו חייב בהנחת גחלת על לב השור אלא בכפות ובעבד פטור ואפי' בכה"ג אבל אם אינו כפות בשור נמי פטור:ומ"ש ומ"מ כשדוחף השור לים וכיוצא בזה חייב לשלם כלומר דע"כ לא פטרינן בשור כשאינו כפות אלא משום שהו"ל לנער הגחלת מעליו אבל בדחפו לים דלא שייך האי טעמא פשיטא דחייב:

שור שעלה על גבי שור חבירו להרגו ובא בעל השור התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל העליון ומת פטור דחף לעליון ונפל ומת אם היה יכול לשמטו חייב לא היה יכול לשמטו פטור ברייתא בר"פ המניח (כח.) ומבואר שם בגמ' דל"ש לן בין תם למועד לענין זה וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהלכות חובל שור שעלה על גבי שור להרגו ברשות הניזק שהוא בעל התחתון וכו' וכתב ה"ה מ"ש ברשות הניזק לומר דאי ברשות העליון ודאי לא עד כאן לשונו ונראה שזה על פי מה שנתבאר בפרק ההוא שדעת הרמב"ם לפטור המזיק ברשותו אף על פי שהניזק הכניס שם כליו מדעתו וכתבתיו בסימן שע"ט ואף על גב דהתם מיירי באדם המזיק שלא בכוונה י"ל דשור בכוונה דמי לענין זה:

(ה) כתב הרמב"ם שנים שהמיתו בהמה או שברו כלי כאחד משלשין ביניהם ה' שהניחו ה' חבילות עליה ולא מתה ובא אחרון והניח חבילתו עליה ומתה וכו' עד כולם משלמין בשוה בפ"ו מהלכות חובל וכתב ה"ה שנים שהמיתו וכו' זה פשוט ונלמד מדין זה דבהמה שהזכיר עתה ומדין הכסא ומ"ש ה' שהניחו ה' חבילות וכו' זה כתב בפירוש מה שאמרו מרבה בחבילתו בפ"ק דב"ק (י.) וזו היא גרסתו והא איכא מרבה בחבילות ה"ד אי דבלא איהו הוה אזלא פשיטא פירוש דחייב ואלא דבלא איהו נמי אזלא מאי קא עביד ופטור ודברי הרב וגירסתו נכונה עכ"ל:

היתה בהמת חבירו במים וכבש עליה שלא תעלה ומתה במים או שהיתה בחמה ואחזה שלא יכלה לצאת חייב בפרק הנשרפין (עו:) ההוא גברא דמצמצמה לחיותא דחבריה בשמשה ומתה רבינא מחייב רב אחא בר רב פוטר רבינא מחייב ק"ו מרוצח ומה רוצח שלא עשה שוגג כמזיד ואונס כרצון חייב בו את המצמצם נזקין שעשה בהן שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שיחייב את המצמצם רב אחא בר רב פוטר דאמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא ברוצח הוא דחייב לן מצמצם בנזקין לא חייב לן מצמצם ופסק הרא"ש כרבינא משום דהוי דינא דגרמי וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' חובל וכתב ה"ה דטעמא משום דהוי דינא דגרמי וכ"כ הרמב"ן:ומ"ש ודוקא שאחזה בידו אבל סגר עליה הדלת שלא תצא נראה שפטור מדיני אדם כלומר אבל בדיני שמים חייב דלא גרע מההיא דריש פרק הכונס (נה:) ולישנא דמצמצמה הכי משמע שאחזה בידו אבל סגר עליה את הדלת גורם בעלמא הוא ונראה לרבי' דפטור מדיני אדם:

בית חדש (ב"ח)

כשם שחייב וכו'. בעיא דאיפשיטא ספ"ק דב"ק וכתב שם נ"י ודוקא עבד גדול אבל עבד קטן דינו כשור ולקמן בסי' תי"ח בסופו יתבאר בס"ד:

שור שעלה ע"ג שור חבירו להרגו בין אם הוא תם או מועד ובא וכו'. כך הוא בספרים המדוייקים ומבואר כך בר"פ המניח וכ"כ הרמב"ם בפ"ו דחובל:

היתה בהמת חבירו במים וכו'. בפ' הנשרפים ופסקו הפוסקים כרבינא דמצמצם בבהמה חייב מדינא דגרמי: ומ"ש ודוקא שאחזה בידו וכו'. לישנא דמצמצמא הכי משמע דוקא שאחזה בידו וע"ל סי' שע"ה ס"ט ובסי' שס"ג סעיף ו' הארכתי בזה ע"ש:

דרכי משה

(א) וכתב נ"י ס"פ כיצד הרגל דוקא עבד גדול אבל עבד קטן דינו כשור עכ"ל