טור חושן משפט רנ

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רנ (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות מתנת שכיב מרע

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור

במה דברים אמורים שמתנה צריכה קנין או אחד מדרכי ההקנאות במתנת בריא אבל במתנת שכיב מרע אינה צריכה כלום שהחכמים תקנו שדברי ש"מ ככתובין ובמסורין דמו בין אם כתב או אמר נכסי לפלוני קונה לכשימות למפרע משעת נתינה אפילו בלא קנין: ואם יעמוד חוזר אפי' אם היתה בקנין ואין צריך לחזור בפירוש כשיעמוד ולומר חוזרני בי אלא מיד כשיעמוד תתבטל המתנה אפילו אינו אומר כלום וה"מ כשנתרפא לגמרי אבל אם לא נתרפא לגמרי אלא ניתק מחולי זה לחולי אחר אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה וכתב רב אלפס הא דמתנתו מתנה ואין צריך אומד היינו כשלא עמד ולא הלך על משענתו בשוק אבל אם עמד בין חולי לחולי והלך על משענתו בשוק אומדין אותו ע"פ רופאין אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם לאו אינה מתנה ואם הלך בשוק בלא משענתו אין צריך אומד ובטלה מתנתו וכן כתב הרמב"ם: במה דברים אמורים בנותן מתנה אבל אם הודה על נכסיו שהם של פלוני לא הוי כנותן וקנאה זה שהודה שהם שלו ואפי' אם יעמוד אינו חוזר:

ואם הקדיש נכסיו או הפקירן או נתנן לעניים מיבעיא אי הוי דינו כמו נותן וחוזר בו אם יעמוד או לא ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם והרמ"ה ז"ל כיון דלא איפשיטא חוזר בו דנכסי בחזקת נותן קיימי וא"א הרא"ש ז"ל כתב כיון דלא אפשיטא אין מבטלין ההקדש וההפקר והחילוק שחילק לעניים שהרי אנו באין לבטל מעשיו מכח אומדנא ואין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן האומדנא: ואם מכר כל נכסיו ועמד ורצה לחזור אם המעות בעין יכול לחזור בו שיש הוכחה שעל דעת כן מכרם ועל כן הצניע המעות ואם הוציאם אינו יכול לחזור בו:

בד"א בנותן כל נכסיו אבל אם שייר כלום שלא נתן אז דינו כמתנת בריא ואינה נקנית אלא בקנין אפי' אם מת צריך קנין לפיכך אם עמד אינו חוזר בו וכמה הוא השיור שנעשה אותו במתנת בריא כתב רב אלפס אפילו כל שהוא בין בקרקע בין במטלטלי וכן כתב הרמב"ם ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב כל זמן שלא שייר כדי פרנסתו יש לו דין מתנת שכיב מרע דטעמא דמתנת שכיב מרע בכולה שחוזר בו אם יעמוד משום דאמדינן דעתיה ודאי מחמת דאגת מיתה הוא נותן דלא יהיב איניש כל מאי דאית ליה ומיית הוא ברעב וכיון שהוא נותן משום דאגת מיתה תקנו חכמים שאין צריך קנין כדי שלא תטרף דעתו אם יראה שאי מקיימין דבריו ומטעם זה אם עמד חוזר שלא היה דעתו אלא אם ימות אבל כשמשייר ליתא האי טעמא הלכך כל זמן שלא שייר כדי פרנסתו איתא להאי טעמא ויש לה דין מתנת שכיב מרע וכתב א"א הרא"ש ז"ל ויראה שיעור פרנסתו אם הוא עובד אדמה שישייר קרקע כדי פרנסתו ובני ביתו ואם הוא מתעסק בסחורה או ברבית שישייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח עד כאן וכן דעת בעל העיטור דבעינן כדי פרנסתו אלא שנסתפק בשיעורו וכתב דאיכא למימר כדי פרנסתו לשנים עשר חדשים כדאמרינן גבי נכסים מרובים:

וכל ג' ימים הראשונים יש לו דין מתנת שכיב מרע מכאן ואילך יש לו דין מצוה מחמת מיתה בד"א שלא קפץ עליו החולי אבל אם קפץ עליו החולי אפי' תוך שלשה ימים כל צואתו סתמא מחמת מיתה היא:

לשון הרמב"ם ז"ל הסומא או הפיסח או הגידם או החושש בראשו הרי הוא כבריא לכל דבר במקחו ובממכרו ובמתנתו אבל החולה שתש כחו וכשל מחמת חולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המטה נקרא שכיב מרע וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה: ואם נשתתק ואינו יכול לדבר ורמז ליתן מתנה בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין כמו שפירשתי בספר אבן העזר ואם הוא בדעתו מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה:

וגוסס כתב ר"ח דאין מתנתו מתנה אפילו שמדבר וכן פי' רש"י אבל רשב"ם ורבי יצחק פירשו שמתנתו מתנה וכן היא מסקנת א"א ז"ל: בד"א שמתנת שכיב מרע שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר כשנתן סתם ולא פירש מחמת מיתה אבל אם פירש מחמת מיתה או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה אפילו אם יש בה שיור נקנית באמירה בלא קנין לכשימות ואם יעמוד חוזר אפילו אם יש בה קנין:

ור"ש בן הפני פירש מי שמזכיר מיתה הוא הנקרא מצוה מחמת מיתה הא לא"ה לא ובעל העיטור כתב מסוכן שחוליו קשה וניכר שצואתו מחמת מיתה אע"פ שלא הזכיר מיתה דינו כמצוה מחמת מיתה וג' ימים הראשונים נקרא שכיב מרע ואם הוא מזכיר מיתה אפילו בג' ימים הראשונים נקרא מצוה מחמת מיתה וזהו כדעת א"א הרא"ש ז"ל:

כתב רב אלפס היוצא בקולר ומסוכן ומפרש ויוצא בשיירא דינם בצואתם כמצוה מחמת מיתה וא"א הרא"ש ז"ל כתב מסתבר טעמיה ביוצא בקולר ומסוכן אבל לא במפרש ויוצא בשיירא:

כתב הרמב"ם ז"ל הא דמתנת ש"מ במקצת בעיא קנין ובנותן הכל א"צ קנין היינו בסתם אבל אם נתן מקצת נכסיו בפירוש במתנת ש"מ שאינו קונה אלא לאחר מיתה א"צ קנין ואם עמד חוזר ואם לא עמד קונה זה המקצת ואף אם יש בה קנין אינה קונה אלא במיפה את כחו:

וכן אם כתב כל נכסיו ומפרש שנותן הכל מעכשיו ומקנה לו מחיים הוא כשאר מתנת בריא שאם הגיע השטר ליד מקבל או שקנה מיד הנותן קנה הכל ואין יכול לחזור בו עד כאן: אע"פ שנתן ש"מ כל נכסיו הידועים לנו חשבינן ליה כמתנת בריא וצריכה קנין ולפיכך אינו חוזר אם יעמוד משום דחיישינן שמא יש לו עוד נכסים שאין ידועים לנו ולא חשבינן ליה מתנת ש"מ בכולה אא"כ מוחזק לנו שאין לו עוד נכסים אחרים ופירש רשב"ם שמוחזק בעדות גמורה שאי לו יותר ור"י פירש שאין צריך עדות אלא בחזקה בעלמא סגי א"נ באומר כל נכסי ופירש רשב"ם שאומר אני נותן כל נכסי לפלוני דהשתא ליכא למיחש למידי שהרי נותן לו כל נכסיו בכל מקום שהם ור"ח פירש שאין צריך לפרש שיתן לו כל נכסיו אלא אומר כל נכסי אלו הן ואנו מאמינים לו שאין לו יותר וכן פירש ר"י:

אין חילוק במתנת ש"מ בכולה בין אם נתן לאחד בין אם נתן לשנים כאחד לפיכך ש"מ שחילק כל נכסיו לשנים או לשלשה אם לא הפסיק בין אחד לחבירו אלא חלק זה לפלוני וזה לפלוני ומת קנו כולם אפילו בלא קנין עמד חוזר בכולם אפילו בקנין דכולה חדא מתנה היא בלא שיור ואם הפסיק בין אחד לחבירו דהשתא הויא כל חדא מתנה בפני עצמה כל הראשונים חוץ מהאחרון יש לה דין מתנת ש"מ במקצת שצריכין קנין אפילו אם מת ולפיכך אם עמד אינו חזור ואם אין בהם קנין לא יקנו אפילו אם ימות והאחרון הוה מתנת שכיב מרע בכולה וקונה אם מת אפילו בלא קנין ולפיכך אם יעמוד חוזר:

שכיב מרע שנתן כל נכסיו וחזר במקצתן מסתמא חזר בכל: לפיכך אם נתן כל נכסיו לאחד וחזר ונתן מקצתו לשני הראשון לא קנה אפילו אם ימות שהרי חזר בו והשני יש לו דין מתנת שכיב מרע במקצת שהרי שייר לו מה שחזר בו מן הראשון המותר שלא נתן לשני לפיכך אם יש בה קנין קונה אפילו אם לא מת ואם אין בה קנין אפילו אם מת אינו קונה:

נתן מקצתו לראשון בקנין והמותר לשני ראשון קונה אפילו לא מת והשני הוא מתנת שכיב מרע בכולה ואם מת קונה אפילו בלא קנין עמד לא קנה אפילו הוא בקנין:

שכיב מרע שנתן כל נכסיו דקיימא לן שחוזר אפילו שכתב לו שטר ומסרו לידו יכול לחזור בו אבל אם מסרו לידו ולקח עוד בקנין פירש רשב"ם שאינו יכול לחזור בו ור"י כתב אפילו כתב לו שטר ומסרו לידו וגם לקח לו בקנין אפילו הכי יכול לחזור בו: וכן נמי אם כתב לו שטר ומסרו לידו וזיכה לו המתנה ע"י אחר כגון [אם הם] מטלטלין ונתנן ליד אחר שיזכה בהן למקבל ואם הוא קרקע ואמר לאחר לך חזק וקני לפלוני אפילו הכי יכול לחזור בו אם אין בו קנין כל זמן שלא הגיעה המתנה ליד המקבל וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל לפיכך אם שנים הוציאו כל אחד שטרו אפילו אם כתב השטר ומסרו וזיכה לזה על יד אחר וכתב ומסר וזיכה לזה השני קונה שהרי חזר בו מהראשון ודוקא במיפה כחו דשני כדלקמן דאי לאו הכי לא קנה דאין שטר לאחר מיתה:

וכתב הרמב"ם ז"ל דה"ה במתנת שכיב מרע במקצת ולא נהירא דמתנת שכיב מרע במקצת דינו כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו: אבל אם כתב לו שטר ומסרו לידו וגם זיכה לו המתנה ע"י אחר ולקח בקנין ודאי קנה ואינו יכול לחזור בו בין לעצמו בין לאחר בין בכולה בין במקצתה. וכתב הרמ"ה דמצוה מחמת מיתה נמי יש לו דין כותב כל נכסיו שאם זיכה לו וגם קנו מידו אינו יכול לחזור בו אם עמד: ומיהו הני מילי בסתם מצוה מחמת מיתה כגון דאמר ווי דקא מיית אבל אם פירש בהדיא דמחמת מיתה הוא נותן אפילו הקנה בכל מיני הקנאות חוזר בו:

שכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד לפי שיצא עליו קול שהוא בן חורין:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן ואשתו שהתנו ביניהם שאם ימות בחייה שיירשו אחיו שני שלישי הממון והיא תטול שליש הממון ונכתב ונחתם והגיע השטר ליד האחין וחלה ראובן וצוה ליתן משני שלישי הממון גם לאחרים ומת ובאין אחיו לבטל הצוואה ואומרים שזכו הם בשני שלישי הממון בקנין שהקנה להם ובא השטר לידם בחייו ולא היה לו כח למעט חלקם וליתן לאחרים שכבר קדמו הם לזכות בשני שלישי הממון אחר מותו. תשובה לא זכו האחין בחייו של ראובן כלום כי לא זיכה להם בחייו כלום אלא התנאי היה עם האשה שלא תטול כתובתה אלא שליש נכסיו ושני שלישים ישארו ליורשיו ומה שצוה ליתן לאחרים קיים:

מתנת שכ"מ בכולה לא בעיא קנין כדפרישית ואם היה בה קנין ל"ש אם כתב לו שטר ופירש בו הקנין לא שנא נתן לו על פה גרע ולא קנה אפילו אם מת ואפילו אם מסר לו השטר מחיים לא קנה דשמא לא גמר להקנות לו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה:

וכתב הראב"ד דה"ה נמי מצוה מחמת מיתה בקנין הוי דינא הכי שהקנין מגרע כחו ואם פירש שלא הקנה אלא כדי ליפות כחו כגון שכתב וקנינא מיניה ומוסיף על מתנתא דא קנה:

ומיהו הא דאמרי' אפי' הגיע השטר ליד המקבל אינו קונה אלא במיפה את כחו היינו שאין השטר כתוב בלשון צוואה אלא בלשון מתנה שכתוב בו שדי נתונה לך ומסר השטר לידו דאז הוי מסירת השטר כמו קנין דקרקע נקנית בשטר והוי כמו מתנת שכיב מרע שיש בה קנין שצריכה יפוי כח אבל אם השטר כתוב בלשון צוואה בדרך שמצוה אל ביתו שאז אינו עומד אלא לראיה אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה (אלא) דאיכא למימר שהיה בדעתו שתתקיים צואתו במסירת השטר ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר רק כשלא מסר השטר לידו מחיים: גם בכאן כתב הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל דמתנת שכיב מרע במקצת שיש בה קנין אינו קונה אלא במיפה את כחו ולא נהירא דבמקצת הויא כמתנת בריא לכל דבר: ואם כתב לאחד והקנה לו וחזר וכתב גם לשני והקנה לו כתב הר"ם מרוטנבורק שהשני קונה אף בלא יפוי כח ואפילו אם לא הגיע השטר לידו מחיים דלא תלינן למימר דהאי קנין דשני לגרועי אתא אלא תלינן למימר כיון שכתב והקנה לראשון היה סבור שאם יפחות לשני ממה שעשה לראשון שלא יקנה ולהכי הקנה לו ולא לאחר הקנין עד לאחר מיתה: ולפי זה אם כתב ומסר וזיכה גם לשני שני קונה אף בלא יפוי כח דקנין דשני לאו לגרועי אתא דקסבר שלא יקנה אם פיחת לו מן הראשון:

וכן אם צוה שכ"מ שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה אין כותבין ונותנין ופר"ש בין אם אמר כתבו ותנו לו או תנו וכתבו לו ומת קודם שנכתב השטר לא יכתבו ויתנו דשמא לא גמר להקנות לו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלא אם כן יפה כחו בכתיבה כגון שאמר תנו ואף כתבו לו וכתב הראב"ד אם לא יפה את כחו אפילו אם נכתב השטר מחיים אין נותנין לו ע"כ:

ודוקא דאמר כתבו ותנו או כיוצא בזה דאיכא למיחש שמא לא גמר להקנות לו אלא בשטר אבל שכיב מרע שמסדר עניינו וגומר צוואתו ומצוה לכתבה ודאי אינו מצוה לכתבה אלא לזכרון בעלמא וגמר להקנות לו מיד ואין צריך יפוי כח: אבל ה"ר יונה כתב דוקא דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני הוא דבעינן יפוי כח דמשמע כתבו מנה לפלוני ותנו לו את השטר ולכך חיישינן שמא לא גמר להקנות לו אלא בשטר אבל כשאומר תנו מנה לפלוני וכתבו לו את השטר כיון שאינו מזכיר שיתנו לו את השטר לא נתכוין בצוואת כתיבת השטר אלא לזכרון דברים ולא להקנות לו בשטר:

וכן שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ולאחר כדי דיבור אמר כתבו ותנו לו את השטר מסתמא לא לחזור בו ממתנה ראשונה נתכוין אלא ליפות כחו שיהא לו לראיה והעדים כותבין מה שצוה בפניהם ואין כותבין ואמר לנו כתבו ותנו לפי שנמצאו מבטלין בכך המתנה דמשמע בשעה שאמר להם תנו מנה לפלוני אמר להם כתבו ותנו ע"כ:

ובריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין נותנין אפילו במיפה את כחו וכתב ר"י אבל אם אמר להם תנו ולא אמר כתבו נותנין אע"ג דליכא אלא דיבור בעלמא משום מצוה לקיים דברי המת דשייך אף בבריא:

והרמ"ה כתב דבבריא ובמתנת שכיב מרע במקצת שאינו מצוה מחמת מיתה לא שנא אם אמר כתבו ותנו ל"ש אם אמר לנו לו להודיה אין כותבין ונותנין לו לא שנא מחיים לא שנא לאחר מיתה ולא קנה אלא במשיכה א"נ אגב ארעא: והא דאמרינן בריא שאמר כתבו ותנו ומת אין כותבין ונותנין לאו למימרא דמחיים כותבין ונותנין דהא בריא הוא ולא קנה באמירה ולא בכתיבה כה"ג אלא רבותא קמ"ל דאפילו אם מת דסד"א בהך דאמר כתבו גלי דעתיה דבדעת שלמה מפקד ומצוה לקיים דברי המת אפילו הכי אין כותבין דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסיה ביד שליש:

וה"מ דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני אבל היכא דאמר כתבו ותנו שדה לפלוני אפילו בריא נמי איכא לפלוני אי מחיים כותבין ונותנין אי לא הדר ביה קמי דמטא שטר לידיה דמקבל לאחר מיתה אין כותבין ונותנין ואי קנו מיניה ואמר להו כתבו ותנו בכל ענין כותבין ונותנין אף לאחר מיתה ע"כ:

מי שמת ונמצא קשורה בו צוואת שכ"מ שאינה חלה עד לאחר מיתה או שמפורש בו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה שגם בזה לא נגמר הקנין עד לאחר מיתה שהרי כל ימיו יכול לחזור בו לא יתנוהו לזה שכתובה על שמו דכל זמן שלא הגיע ליד המקבל בחיי הנותן לא קנה זיכה בו לאחר בחייו בין מן היורשין בין שלא מן היורשין דבריו קיימים: פי' רשב"ם אם זיכה בו לאחר ואמר ליה זכה במה שכתוב בזה השטר אע"פ שאינו כתוב על שמו שכתוב על שם ראובן ואמר לשמעון זכה במה שכתוב בה קונה דלא גרע משאר צוואתו שהיא בכתובה וכמסורה והראב"ד פירש זיכה בה לאחר שאמר לראובן זכה בשטר זה לצורך שמעון קנה אפילו אם ראובן הזוכה בשביל שמעון הוא יורש ולא אמרי' כיון שהוא יורשו כאילו לא יצא מתחת ידו ודוקא בחולק מקרקעי אבל מטלטלי לא שאין שטר למטלטלי ע"כ:

כתב הרמב"ם וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם שאחר או בשם אחד מבניו ונתן אותו ביד שליש ואמר לו יהא זה אצלך ולא פירש כלום או אמר לו הנח עד שאומר לך מה תעשה בו ומת הרי זה אינו כלום וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה על דבריו דהיינו דוקא בשטר חוב לפי שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ושמא כתב ללוות ולא לוה: אבל במתנת בריא בקנין כשהקנה קנה המקבל:

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

במה דברים אמורים שמתנה צריכין קנין או אחד מדרכי ההקנאות במתנת בריא אבל במתנת שכ"מ אינה צריכה כלום שהחכמים תקנו שדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו בפ' מי שמת (קנו.) איפליגו ר' אליעזר ורבנן במתני' בהא וידוע דהלכה כרבנן דאמרי הכי ובפרק מי שמת (דף קנא.) גבי מלוגי דשטרי דרב עמרם ובסוף בתרא (קעה.) ובספ"ק דגיטין (טו.) אמרינן בהדיא דקי"ל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו:ומ"ש בין אם כתב או אמר נכסי לפלוני קונה למפרע הכי משמע בהנך דוכתי דבאמירה בלא כתיבה נמי הוי דברי ש"מ קיימין. ולישנא דככתובין וכמסורין דמו הכי דייק וכ"כ הרא"ש בכלל פ"ג סי' ד' וסוף כלל א' ועיין שם : כתב הריטב"א בתשובה מה שטוען ראובן לבטל הצואה לפי שאין כתוב בה שהיה מוטל במטה ודעתו מיושבת עליו והלשונות שרגילים זה אינה טענה שלא היצרכו אותן בדיקות שהוזכרו בר"פ מי שאחזו (סו:) אלא במי שאחזו קורדיקוס וכיוצא בו אבל סתם ש"מ דעתו צילתא היא ובלא שום בדיקה דבריו קיימים וכן מוכח באותו פרק ופרק יש נוחלין ופר' מי שמת אלא דבנשתתק מתוך חליו אמרו בירושלמי שצריך בדיקה פעם אחת וכל הלשונות שכותבים בסתם צוואה לשופרא דשטרא הוא דכתביה וכ"ש שכבר כתבו כאן ששאלו אותו והשיב על הן הן ועל לאו לאו עכ"ל: ומ"ש קונה לכשימות למפרע משעת נתינה אפי' בלא קנין ק"ל שהרי אמרו מתנת ש"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה:

ומה שכתב ואם יעמוד חוזר אפי' אם היתה בקנין בפר' מי שמת (קנב.) א"ר יהודה אמר שמואל ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שקנו מידו עמד חוזר בידוע שלא היה מצוה אלא מחמת מיתה:ומ"ש וא"צ לחזור בפירוש כשיעמוד ולומר חוזרני בי אלא מיד כשיעמוד תתבטל המתנה אפי' אינו אומר כלום וה"מ כשנתרפא לגמרי וכו' בפרק מי שאחזו (עב.) אמר רב הונא גיטו כמנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר תנן זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט ואי אמרת אם עמד חוזר ל"ל אומדנא הרי עמד אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא שניתק מחולי לחולי והא עמד קתני עמד מחולי זה ונפל לחולי אחר והא הלך בשוק קתני הלך על משענתו והא קמ"ל דהלך משענתו היא דבעינן אומדנא אידך אומדנא נמי לא בעי ש"מ שכ"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה דאמר רבי אלעזר משמיה דרבה ש"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה רבה ורבא לא ס"ל הא דרב הונא גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. ופרש"י גיטו דש"מ כמתנתו מה מתנתו אמרינן בב"ב אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ולא מיבעיא היכא דאמר אם מתי דהא לא מיית אלא אפי' לא אמר אם מתי אלא יהב לה גט סתמא אם עמד חוזר דמסתמא אדעתא דמיתה יהיב לה: שניתק מחולי לחולי. ואין זו עמידה אא"כ בא לכלל רפואה שעה אחת: על משענתו. נשען על מקלו ולעולם חולה הוא והא דנקט הלך לאו משום דעמידה היא דתילף מינה אם עמד אינו חוזר אלא הא קמ"ל טעמא דהלך הוא דבעינן אומדנא אם מחמת חולי הראשון מת דאיכא למיחש הואיל והנך ניצול מאותו חולי ומת מחולי אחר והוא אמר מהחולי זה. אידך מי שלא הלך בשוק מסתמא אע"פ שניתק לחולי אחר יש בו מחולי הראשון ולא בעי אומדנא. מתנתו מתנה. אם מת מחולי האחת אמרת לאו עמידה היא וגבי גט דמתני' היא דבעינן אומדנא משום דמחולי קאמר. וכתב הרא"ש יש לדקדק מכאן דהא דאמרינן דש"מ אם עמד חוזר לאו דוקא חוזר שיצטרך לומר אני חוזר בי ואם לא אמר כן ומת אחר כך הויא מתנה אלא מיד כשעומד מחליו נתבטלה המתנה ממילא מדדייק הכא ואי אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד משמע מיד שעמד נתבטל הגט ועוד ע"כ צ"ל הכי דאי עד דאמר אני חוזר בי למה לי עמד הא אמרינן כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו עכ"ל וכן כתב עוד בפ' מי שמת גבי עובדא דההוא דהוה כתיב ביה כד הוה קציר ורמי בערסיה ולא כתיב ביה ומגו מרעיה איתפטר לבי עלמיה וכ"נ נ"י בפרק מי שמת. וכתב הריב"ש בסימן ר"ז שכן כתבו כל האחרונים ושכן נראה מל' הרמב"ם פ"ח והדבר מוסכם אין חולק בו עכ"ל. וכתב הרי"ף בפרק מי שמת וז"ל גרסינן בפרק מי שאחזו אמר רבי אלעזר ש"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה וסוגיא דשמעתא התם בשלא עמד והלך על משענתו אבל עמד בין חולי לחולי והלך על משענתו אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה ואם הלך לשוק בלא משענת אין מתנתו מתנה ואינו צריך אומד וכן פי' הרמב"ם בפ"ח מה' זכיה וכתב ה"ה דברי המחבר כדברי ההלכות והרמב"ן אמר בגיטין דבהלך על משענתו לא בעינן אומדנא אלא באומר בפירוש מחולי זה שדברי רב הונא שלשם אמהיום אם מתי מחולי זה קאי ושטה אחרת יש דאמהיום אם מתי קאי והיא דעת המחבר וההלכות ומפורשים בחידושי הרשב"א ז"ל עכ"ל: כתב המרדכי בפרק מי שמת אם עמד והלך על משענתו לא נתבטלה מתנתו דבעינן שעמד והלך על משענתו בשוק: [%א] כתב הריב"ש בסימן ר"ז בשם הרשב"א בתשובות מצוה מחמת מיתה כל שעמד חזרה מתנתו ממילא ואפי' אמר בפירוש ואפי' איתרפא לגמרי ואחיה כמה ימים תהא צואתי קיימת כל זמן שלא אחזור בי אין בדבריו כלום דמתנת ש"מ דרבנן היא והם לא אמרו שתהא מתנתו קיימת אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו ולפיכך קיימו דבריו לאחר שימות אבל זה שעמד ונתרפא לגמרי הרי יש לו זמן לחזור וליתן ואין חוששין לו שמא תטרוף דעתו מעתה וכשעמד נתבטלה לגמרי מתנתו והרי זה כאילו צוה בבריאתו בלשון מצוה לאחר מיתה שאין בדבריו כלום עכ"ל והיא בתשובת הרשב"א סימן תתקע"ה ובתשובה להרמב"ן ז"ל סימן ו' עיין עוד שם :

ומ"ש בד"א בנותן מתנה אבל אם הודה על נכסיו שהם של פלוני לא הוי כנותן וקנאה זה שהודה שהם שלו אפי' אם יעמוד אינו חוזר בפרק מי שמת (קמט.) איבעיא להו ש"מ שהודה מהו ת"ש דאיסור הו"ל י"ב אלפי זוזי בי רבא רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה הוה אמר רבא היכי נקנינהו רב מרי להני זוזי וכו' ואסיקנא לודי איסור דהלין זוזי דרב מרי ולקנינהו באודיתא ופר"ש דמיבעיא ליה אי אמרינן שאמר כן שלא להשביע את בניו או דילמא כיון דאודי אודי והתוספת הקשה עליו וכתבו דנראה לר"י לפרש שכ"מ שהודה מהו מי שהודה שיש לפלו' מנה בידו אע"פ שאנו מוחזקים בו שאין לו מי אמרי' דקני כמתנת שכיב מרע ואם עמד חוזר או דילמא קני לגמרי ואם עמד אינו חוזר ופשיט מההוא מעשה דאיסור גיורי דקני לגמרי כמתנת בריא על ידי הודאתו דאי כמתנת שכיב מרע היאך קנה והא אמרינן כל מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנת ש"מ וכן משמע מתוך פר"ח שפירש לודי איסור דהני דמים דרב מרי בריה וקני להו באודיתא דאביה עכ"ל וכן פירש הרא"ש ז"ל. והרמב"ם כתב בפ' ט' מהלכות זכיה שכיב מרע שהודה שיש לפלוני אצלו כך וכך תנהו לו או שאמר כלי פלוני פקדון היא בידי לפלוני תנהו לו חצר פלוני של פלוני הוא חוב שיש לי ביד פלוני אינו שלי של פלוני הוא בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הודאתו הודאה ואפי' הודה הגר לבנו שאין הורתו בקדושה דבריו קיימין אפי' הודה שכיב מרע לעכו"ם נותנין לו אבל שכיב מרע שצוה ליתן לעכו"ם מתנה אין שומעין לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו וכ' ה"ה שכיב מרע שהודה שיש לפלוני וכו' בעיא דאיפשיטא פרק מי שמת ומ"ש תנוהו לו שאם לא כן אין נותנין כמו שיתבאר פרק י' ופירש הרב ן' מיגאש שהודאתו כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר שאין זה מתנה ואינו צ"ל אתם עידי שאין אדם משטה בשעת מיתה וכ"כ הראב"ד ז"ל עכ"ל. ואם האי הודאה מהניא דוקא בפקדון או אפי' בהלואה עיין במרדכי בפרק הנזכר: [%ב] כתב הרשב"א בתשובה אפילו הודה שמעון בשעת פטירתו שקבל כך וכך מעות בפקדון מראובן ואפילו עשה לו שטר הודאה אינו מזיק לאשה דהודאת בעל דבר במקום שחב לאחרים אינה כלום כמו שאמרו בפ' ב' דכתובות (יט.) עכ"ל. וכיוצא בזה כתוב בתשובותיו דפוס סי' אלף ומ"ז וכן מצאתי בתשו' הגאונים על ש"מ שצוה לפלוני עלי כך וכך תנו אותו לו מממוני ותנו לו כך וכך שיש לו עלי שגנבתי בנערותי ויש עליו כתובת אשה ושטרי חובות אין סומכין על הודאת המת להקדים מי שאין בידו ראיה קדומה ומ"מ כולם נשבעים לבעל הצואה ולבעל הגניבה:

ומ"ש ואם הקדיש נכסיו או הפקירן או נתנם לעניים מיבעיא אי הוי דינו כמו נותן וחוזר אם יעמוד או לא ולא איפשיטא בפ' הנזכר (קמח:) איבעיא להו הקדיש כל נכסיו ועמד מהו מי אמרינן כל לגבי הקדש גמר ומקני או דילמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני הפקיר כל נכסיו לעניים מהו מי אמרי' צדקה מיגמר גמר ומקני או דילמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני חילק כל נכסיו מהו מי אמרינן כיון דאף לעניים כעשירים גמר ומקני או דילמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני תיקו ל"א הקדיש כל נכסיו מהו הפקיר כל נכסיו מהו חילק כל נכסיו לעניים מהו תיקו ז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות זכיה ש"מ שהקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום או הפקיר או חלקן לעניים אם עמד חוזר בכל הטעם פשוט דכיון דעלו בתיקו אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה וכ"כ רבי' בסימן רנ"ב בשם הרמ"ה ומ"ש בשם הרא"ש שאין מבטלין ההקדש וההפקר והחילוק שחילק וכו' שם בפסקיו ודברים תמוהים הם בעיני דהכא ודאי איכא אומדנא ברורה דלא עביד איניש דיהיב כל נכסיו לאחריני והוא יחזיר על הפתחים אלא משום דלדבר מצוה נינהו מספקא לן דילמא גמר ומקני הילכך מספיקא אין מוציאין מידו כדברי הרמב"ם והרמ"ה ז"ל וכ"ד הריב"ש בסי' ק"ס : [%ג] וכתב עוד שם ומה שכתבת שקודם בא היורש החזיקו עניי עולם בחלקם אין זה חזקה אלא תקיפה במה שאינו שלהם שיורש הבא ליירש מחמת קורבה חזקתו בנכסי' ברורה וההקדש בא לזכות מכח הצוואה שהוא ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי ואפשר שאם הספק היה בשניהם כגון שזה לא בא מחמת קורבה וירושה דממילא אלא ששניהם באים לזכות מכח הצואה שהיא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואיפשר שאם הספק היה בשניהם באים לזכות מכח הצואה ויש בה ספק אז היה איפשר שתועיל להקדש התפיסה במטלטלין לא [%ד] בקרקעות שאין תפיסה מועלת בהם וגם במטלטלין יש מהאחרונים סוברים שאין תפיסה מועלת בהם אלא בלא עדים אבל בעדים לאו תפיסה של כלום היא [%ה] והרמב"ן סובר דאפילו בלא עדים אין תפיסה מועלת אלא כשהספק הוא מחמת הכחשה אבל כשהוא מחמת הדין עצמו [%ו] כגון כל תיקו שבתלמיד כיון שדינו לקולא לנתבע בין תפס בעדים בין שלא בעדים מוציאין מידו וטעמא דמסתבר היא אע"פ שדעת הרמב"ם בקצת תיקו שבתלמוד דאי תפס לא מפקינן מיניה כמו שכתב זה בספר מגיד משנה בפ"א מהל' נזקי ממון ואלו הדינים מתבארים בסוגיא דתקפו כהן בפרק קמא דמציעא עכ"ל (ו:): אלמנה שהיתה חולה ואמרה לקהל אחר מותי בואי בחדרי וקחו כך וכך לצדקה וביום השני אמרה לאחיה כל אשר בחדרי קא לך ולאחיותיך ולא היה לה כי אם חדר אחד עיין במרדכי פ' מי שמת:

ומ"ש ואם מכר כל נכסיו ועמד ורצה לחזור שם (קמט.) איבעיא להו מכר כל נכסיו מה זימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אמר אינו חוזר ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו הא דפרעינהו בחובא ופי' ר"ש הא דאיתנהו בעינייהו. חוזר דלהכי שבקינהו אם אעמיד מחליי אחזירם:ומ"ש רבי' וגם הרמב"ם בפ"ט מהל' זכיה הוציאם במקום מה שאמרו בגמרא פרעינהו בחוביה משום דמשמע דבכל ענין שהוציאם אינו חוזר דכל שהוציאם מוכחא מילתא דלא מכר ע"מ להחזיר אם יעמוד:

ומ"ש בד"א בנותן כל נכסיו אבל אם שייר כלום שלא נתן אז דינו כמתנת בריא וכו' קאי אכל מה שכתב בסימן זה דמתנת ש"מ אינה צריכה קנין ואם עמד חוזר וקאמר דהיינו דוקא בשנתן כל נכסיו אבל אם שייר כלום שלא נתן אז דינו כמתנת בריא ואינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר בו וכו' דין זה הוא משנה בפ' מי שמת (קמו.) ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ופר"ש ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים. וה"ה אם חילק על פיו בלא כתיבה שאמר נכסי לפלוני כדתנן לקמן באמן של בני רוכל ומתה וקיימו חכמים את דבריה: מתנתה מתנה. דמתנת ש"מ במקצת אם עמד מחליו אינו חוזר וכגון שכתוב בו קנין כדפסקינן לקמן בגמרא והלכתא מתנת ש"מ בעי קנין אע"ג דמית ומצוה מחמת מיתה לא בעי קנין והוא דמית: מתנתו מתנה. הואיל ושייר לעצמו הרי היא כמתנת בריא הלכך בין עמד מחליו בין מת מתנתו קיימת דשלא מדאגת מיתה נתן: לא שייר קרקע כל שהיא אין מתנתו מתנה. ואם עמד חוזר שנראין הדברים שמחמת מיתה נתן וע"מ שאם לא ימות לא יתקיים דמדלא שייר מידי אמרי' לאו אדעתא דהכי יהב ליה שאם יעמוד מחליו ימות ברעב ויצטרך לבריות אבל אם מת מיהא מתנתו מתנה בין שייר בין לא שייר כדמוכח בגמרא אמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אם כמחלק מת קנו כלם וכו' ואפי' לא קנו מידו קנו הנכסי' לאחר מיתתו היכא דלא שייר מידי דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וטעמא מפרש בגמרא ודוקא ש"מ שכתב כל נכסיו סתם ולא צוה מחמת מיתה ולא הזכיר דברי מיתה בשעת צואה אבל מצוה מחמת מיתה אפילו שייר קרקע כל שהו וקנו מיניה אין מתנתו מתנה אלא אם עמד חוזר כדפסקינן לקמן בגמרא וכדפרישית וז"ל הר"ן שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת וכו' פירוש שייר קרקע כל שהוא דהו"ל מתנת ש"מ במקצת מתנתו קיימת אפי' שעמד ומיהו דוקא בשקנו מידו הא לאו הכי לא מהניא ולא מידי דהא אסיקנא בגמרא דמתנת ש"מ במקצת בעיא קנין לא שייר קרקע כל שהיא אין מתנת קיימת אע"פ שקנו מידו וכדאמרינן בגמרא אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ומיהו כשמת מתנתו מתנה אפי' בלא קנין ואם בקנין צריך הקנין במיפה כחו וכדמסקינן בגמרא אליבא דשמואל דקיי"ל כוותיה הא לאו הכי לא מהניא ולא מידי כל שיש בה קנין אע"פ שמת אליבא דשמואל כדאיתא בגמרא עכ"ל:ומ"ש וכמה הוא השיור שנעשה אותו כמתנת בריא כתב רב אלפס אפי' כל שהוא וכו' שם אהא דתנן שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת וכמה כל שהוא רב יהודה אומר קרקע כדי פרנסתו רב ירמיה אמר מטלטלין כדי פרנסתו א"ר זירא כמה מכוונין שמעתתא דסבי קרקע מ"ט דאי קאי סמיך עלה מטלטלי נמי סמיך עלייהו אמר רב יוסף מאי כוונתך מאן דאמר מטלטלין קרקע תנן ומאן דאמר כדי פרנסתי כל שהוא תנן וכתב רב אלפס וליתא לדרב יהודה מדרבא אמר רב נחמן ה' עד שיכתבו כל נכסיהם ואלו הן ש"מ עבדו אשתו ובנו ומברחת וש"מ דשיור מידי בכולהו הוי שיור ולא בעינן כדי פרנסתו ובכולהו מטלטלי הוי שיור וכתב הרא"ש ותמהני על הדין פסקא דלא אשכחן מאן דפליג על רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורבי זירא ששיבח דבריהם אלא רב יוסף שתמה על ששיבח רבי זירא דבריהם ולא מלאו לבו לחלוק על דבריהם וגם אביי הקשה יפה לרב יוסף שתמה על דבריהם ורב יוסף דחה דברי אביי בדברים שאין בהם ממש ומה שרצה רב אלפס להשוות כל חמשתן ביחד בשייר מידי בכולהו הוה שיור אין בראיה זו ממשות לדחות דברי אלהים חיים דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דרב נחמן לא קאמר אלא הדין שאמרו חכמים אין נוהגים במקצת נכסים ולאו דוקא שיהא שיור כולן שוה דלכולהו מטלטלי הוי שיור לבר מכתובה משום דכתובה ממקרקעי תקינו רבנן וכן לענין שיור נמי מסתבר דשכיב מרע בעינן כדי פרנסתו דמידי הוא טעמא אלא משום אומדנא דלא יהיב איניש כל מאי דאית ליה וימות ברעב אלא אדעתא דמיית קא יהיב והאי אומדנא לא בטלה אם לא ששייר כדי פרנסתו ומסתבר כי היכי דבטלה תמיהת רב יוסף על קרקע הכי נמי איתבטלא על כל שהוא עכ"ל:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש ויראה שיעור פרנסתו אם הוא עובד אדמה וכולי שם ודברי הרמב"ם. ז"ל בפרק שמיני מה' זכיה כדברי רב אלפס: (ב"ה) צריך לומר לדעתם שאע"פ שאין בשוויה כדי פרנסתו שמא דעתו לחיות חיי צמצום מאז והלאה: ומה שאמר רבינו וכן דעת בעל העיטור דבעינן כדי פרנסתו אלא שנסתפק בשיעורו וכו':

ומ"ש וכל שלשה ימים הראשונים יש לו דין מתנת שכיב מרע מכאן ואילך יש לו דין מצוה מחמת מיתה בד"א שלא קפץ עליו החולי אבל אם קפץ עליו אפילו כל צואתו סתמא מחמת מיתה היא כן כתב הרא"ש בפרק מי שמת וז"ל מסוכן שתקף עליו החולי ונטוי למות כל צואתו חשבינן מחמת מיתה אפילו לא הזכיר מיתה והכי איתא בירושלמי דפאה איזהו ש"מ כל שלא קפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסים אצלו מיד והרחוקים אחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים מיד אלמא משמע דאחר ג' ימים נקרא ש"מ וכל צואתו מחמת מיתה היא עכ"ל:

ומ"ש לשון הרמב"ם הסומא או הפיסח וכו' אבל החולה שתש כחו וכו' בפ"ח מה' זכיה:ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה כלומ' הרמב"ם כתב שאולי שתש כחו וכו' נקרא ש"מ ולא חילק בין תוך ג' ימים לאחר ג' ימים וא"א הרא"ש כתב כסבר' ראשונה שמחלק ביניהם ומיהו מ"ש הרא"ש דקפץ עליו החולי הוי מצוה מחמת מיתה גם הרמב"ם כתב כן בפ"ט מהלכות זכיה וז"ל המסוכן והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו כמצוה מחמת מיתה הוא והרי דבריו ככתובין וכמסורין אם מת ואם ניצל ועמד אפילו קנו מידו במקצת חוזר:

ומ"ש ואם נשתתק ואינו יכול לדבר ורמז ליתן מתנה בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין ואם הוא בדעתו מתנתו מתנה ואם לאו אין מתנתו מתנה ברייתא בפ' מי שאחזו (ד' עא.) כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין למשאות ולמתנות:ומ"ש כמו שפירשתי בספר אבן העזר בסימן קכ"א כתב ענין בדיקות הללו לענין גיטין:

ומ"ש וגוסס כתב ר"ח דאין מתנתו מתנה אע"פ שמדבר וכן פי' רש"י אבל רשב"ם ור"י פירשו שמתנתו מתנ' מחלוקת זה כתוב בפרק י' יוחסין (עח:) בתוס' ובפסקי הרא"ש ושם הסכים הרא"ש לדעת ר"י וכ"ד רשב"ם בפ' י"נ (קכז:) וכן דעת הרשב"א והר"ן בפרק מי שאחזו וכ"ד סמ"ג וסמ"ק ובטור א"ה סימן קנ"א כתבתי בדין זה: כתב המרדכי בספ"ק דמציעא פסק הר"מ דאף הבריא שאמר לפלוני כך וכך אם ימות זה נקרא מצוה מחמת מיתה וקנה וכן משמע מתוך פירש"י עכ"ל וכ"כ עוד בפרק יש נוחלין והרשב"א בתשובה חולק עליו וכתבתיה בס"ס זה ושם כתבתי תשובת מהרי"ק בזה:

בד"א שמתנת ש"מ שיש בה שיור אינה נקנית אלא בקנין ואם עמד אינו חוזר כשנתן סתם ולא פי' מחמת מיתה אבל אם פירש מחמת מיתה או אפילו לא פירש אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה וכו' אפילו אם יש בה שיור נקנית באמירה בלא קנין לכשימות ואם יעמוד חוזר אפילו אם יש בה קנין בפרק מי שמת (קנא:) אסיקנא והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואף על גב דמת מצוה מחמת מיתה לא בעיא קנין והוא דמת עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה וגרסי' תו התם (שם) אחתיה דרב דימי בר יוסף הו"ל פיסקתא דפרדסא וכו' זימנא חדא חלשה שלחה ליה תא קני שלח לא בעינא שלחה ליה תא קני כל היכא דבעית אזל שיירה וקנו מינה כי קימה הדרה בה אתאי לקמיה דרב נחמן א"ל לסהדי היכי הוה מעשה א"ל אמרה הכי ווי דקא מיתא הך איתתא א"ל א"כ הוה מצוה מחמת מיתה ומצוה מחמת מיתה חוזר ופר"ש א"ל. העדים: אמרה. כששלחה בשביל אחיה: ווי דקא מיתא הך איתתא. ולא תראה את אחיה שאינו רוצה לבוא אלי: וכתב הרא"ש אע"ג דלא הזכירה מיתה בשעת המתנה דבגילוי מילתא בעלמא סגי:

ומ"ש רבינו ומ"ש בן חפני פי' מי שמזכיר מיתה הוא הנקרא מצוה מחמת מיתה כלומר אבל אם לא הזכיר מיתה אפי' אחר ג' ימים לחלי ויש לו דין ש"מ ולא דין מצוה מחמת מיתה וזה כדעת הרמב"ם דלעיל בסמוך:ומ"ש ובעל העיטור כתב מסוכן שחליו קשה וכו' וג' ימים הראשונים נקרא שכיב מרע וכו' וזה כדעת א"א הרא"ש ז"ל נתבאר לעיל בסמוך: וז"ל [%ז] הרשב"א בתשובה אין צריך שיאמר המצוה שהוא מצוה מחמת שהוא חולה אלא כל שהוא מוטל בערש דוי וצוה על נכסיו ה"ז מתנת ש"מ ואם חילק כל נכסיו הרי הוא כמצוה מחמת מיתה ואפילו חילק מקצתם והוא מסוכן אע"פ שלא הזכיר שם מיתה אנו דנין אותה כמתנה מחמת מיתה עכ"ל: כתב נ"י בשם רבוותא דמצוה מחמת מיתה אפי' בקנין וזיכוי מצי למהדר וכ"כ הר"ן ן' מיגאש ונראה בעיני האחרונים וכתב עוד בשם הריטב"א אם התנה בפירוש שנותן מתנה קיימת לעולם וקנו מידו במעכשיו הרי הוא כמתנת בריא לדברי הכל עכ"ל: וכתב עוד אהא דאמרינן דמצוה מחמת מיתה אפילו בקנין וזיכוי חוזר נראה מדברי הרא"מ דמחיים אפילו לא עמד חוזר אלא שזה אינו נראה בעיני הרא"ה והריטב"א:

כתב רב אלפס היוצא בקולר ומפרש ויוצא בשיירא דינם בצואתם כמצוה מחמת מיתה בפרק התקבל (דף סה:) תנן בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא ר"ש שזורי אומר אף המסוכן ופר"ש היוצא בקולר. ליהרג למלכות ואמר כתבו אע"פ שלא אמר תנו יכתבו ויתנו דאגב פחדיה טריד ולא פריש ובגמרא אמר רב הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ומה גיטו אע"ג דלא פריש כיון דאמר כתובו אף על גב דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנן אע"ג דלא קנו מיניה וכתב הרי"ף על זה למימרא דהני ארבעה דתנן במתניתין כולהו כשכיב מרע דמצוה מחמת מיתה הוא וכן הלכתא וכ"כ עוד בפרק מי שמת וכתב עליו הרא"ש ולא מסתבר טעמיה במפרש ויוצא בשיירא דודאי יוצא בקולר הוי יוצא ליהרג ואין לך מצווה מחמת מיתה גדול מזה אבל מפרש ויוצא בשיירא נהי דלענין גט מדמינן להו ליוצא בקולר היינו לענין בהלה דמחמת טרדת הדרך הם בהולים ואין דעתן מיושבת עליהם לגמור דבריהם ולומר תנו ובהילי טפי ממסוכן אבל לענין נתינת ממון לא דמו כלל דיוצא בקולר ומסוכן כשנתנו כל ממונם ודאי מדעתם שהם סבורים למות נתנו אבל מפרש ויוצא בשיירא מדעתם יצאו ודעתם לחזור וכן כתב ה"ר יונה ז"ל עכ"ל ומה שכתוב בספרי רבינו וא"א ז"ל כתב מסתבר טעמייהו דבני מערבא טעות סופר הוא וצריך למחוק דבני מערבא ויו"ד ווי"ו מתיבת טעמייהו וכ' ר"י בנתיב כ"ד שדעת התוספות כה"ר יונה והרא"ש. ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות זכייה כדברי הרי"ף וכתב ה"ה שדעת הרמב"ן כהרמב"ם ודעת הרשב"א כה"ר יונה ז"ל והר"ן בפרק התקבל ובפ' מי שמת האריך בטענות וראיות שתי סברות הללו והסכים לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל והכי נקיטינן ועיין בנ"י פרק מי שמת:

כתב הרמב"ם ז"ל הא דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ובנותן הכל אין צריך קניין היינו בסתם אבל אם נתן מקצת נכסיו בפירוש במתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה א"צ קנין ואם עמד חוזר וכו':

וכן אם כתב כל נכסיו ומפרש שנותן הכל מעכשיו וכו' קנה הכל ואין יכול לחזור בו בפ"ח מהלכות זכייה ודברים פשוטים הם:

אע"פ שנתן שכיב מרע כל נכסיו היודעים חשבינן ליה כמתנת בריא וצריכה קנין ולפיכך אינו חוזר אם יעמוד משום דחיישי' שמא יש לו עוד נכסים שאין ידועים לנו ולא חשבינן ליה מתנת שכיב מרע בכולה אלא א"כ מוחזק לנו שאין לו עוד נכסים אחרים וכו' א"נ באומר כל נכסי וכו' בפ' מי שמת (קמח:) א"ר יוסף בר מניומי אמר ר"נ שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישי' שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת היכי משכחת לה אמר רב חמא באומר כל נכסי אלו מר בר רב אשי אמר במוחזק לן דלית ליה ופר"ש ש"מ שכתב כל נכסיו הידועים ולא נמצא לו שיור ועמד אינו חוזר בו: באומר כל נכסי. לא חילק שדותיו וכרמיו לכל א' בפני עצמו אלא לשון זה כתב כל נכסי אני נותן לפלוני ופלו' דכל היכא דאיתנהו נתונים הם במתנה ואין כאן שיור ובפר"ח גרסי' כל נכסי אלו הן ול"נ: במוחזק. שאנו מוחזקים בו שאין לו עוד נכסים: וכתב הרא"ש חיישי' שמא יש לו נכסים במ"ה והא דחיישי' מספיקא לאפוקי ממונא היינו טעמא משום דיש כאן מתנה גמורה בקנין אלא דמחמת אומדנא הוא דאמרי' אם עמד חזור והאי אומדנא לא אמרינן אלא היכא דבריר לן בודאי דהוי מתנה בכל נכסיו אבל היכא דמספקא לן לא אמרי' אומדנא ומ"ש רבי' שפרשב"ם שמוחזק בעדות גמורה שאין לו יותר ור"י פי' שא"צ עדות אלא בחזקה בעלמא סגי. כתב הר"ן אמר רב אחא באומר כל נכסי ובהלכות הרי"ף באומר כל נכסי אלו ויש לתמוה דלפי גירסא זו יש לחוש יותר שיש לו נכסים במקום אחר דאי לא מאי אלו אבל הרמב"ם פי' בפרק ח' מהלכות זכייה וכ"כ עד שיאמר כל נכסי שהם אלו עד כאן לשונו: וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר ש"מ שנתן הנכסים שהדבר גלוי שהם כל נכסים שיש לו הרי זה כמתנה במקצת ואם קנו מידו ועמד אינו חוזר חוששין אנו שמא נשארו לו נכסים אחרים במד"ה עד שיאמר כל נכסי שהם אלו או שהיה מוחזק שאין לו נכסים אלא אלו ואח"כ תהיה המתנה בכל וכתב ה"ה לשון הגמרא אמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים וכו' ופי' לא שאמר כל נכסי אלא שנתן כל הנכסים הידועים לו כאן וחיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר והלכך הו"ל מתנה במקצת ואינו חוזר ופירש' המחבר בשקנו מידו שאם לא קנו יכול לחזור ודאי שאם תאמר יש לו נכסים אחרים הרי זה מתנת ש"מ בכל ואם עמד חוזר וזה מוכרח ומ"מ נראה שאף בלא קנין אם מת זכו ואין היורשים יכולים להוציא מידן שיאמרו ה"ז מתנת ש"מ במקצת וכיון שאין בה קנין אינה מתנה עד שיבררו בראיה ברורה שיש לו נכסים במקום אחר שלא אמרו חיישינן אלא לתועלת המקבלים: עד שיאמרו כל נכסי שהן אלו כגירסת ההלכות ופירש ן' מיגאש דגלי אדעתיה דלית ליה נכסי אחריני כ"ש אם אמר כל נכסי סתם ע"כ אבל הרשב"א ז"ל כתב ולפי גירסא זו יש לחוש יותר שיש לו נכסים אחרים במקום אחר דאי לא מאי אלו וגירסת ספרים שלנו באומר כל נכסי סתם וזו נראית עיקר עכ"ל ועיין בתשובת הרשב"א סימן אלף ונ"ח:

אין חילוק במתנת ש"מ בכולה בין אם נתן לאחד בין אם נתן לשנים כאחד לפיכך שכיב מרע שחילק כל נכסיו לשנים או לשלשה אם לא הפסיק בין אחד לחבירו וכו' (שם) אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואים אם כמחלק נכסיו מת קנו כולם עמד חוזר בכולם אם כנמלך מת קנו כולם עמד אינו חוזר אלא באחרון ודילמא עיוני קא מעיין והדר יהיב סתמיה דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב ופירש ר"ש אם כמחלק. שמשעה ראשונה שהתחיל לחלק היה בדעתו לחלק כל נכסיו ולא לשייר כלום אם מת קנו כולם כדין כל מתנת ש"מ שאין צריכה קנין אם מת: אם כנמלך. שלא היה בדעתו לחלק כל נכסיו אלא אחר שחילק שתק ולא רצה לחלוק עוד חזר ונמלך בעצמו לחלק כל הנותר: אלא באחרון. (כ"כ) דלא הוי ביה שיור אבל קמאי קנו כדקתני מתני' שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת: ניחוש דילמא האי דשתק וחישב בין מתנה למתנה לא הוי כנמלך אלא עיוני מעיין מה יתן לכל אחד ומעיקרא היה בדעתו לחלוק את הכל ויחזור בו כשיעמוד מחליו ואמאי קנו קמאי. סתמא דש"מ. עיוני מעיין בלבו מה יתן לכל א' קודם שיבואו לפניו ואין לו לשתוק בין זה לזה ומדשתק נמלך הוי וכתב הר"ן ואם כנמלך מת קנו כולם עמד אינו חוזר אלא באחרון עד כאן אליבא דהלכתא בשקנו מידו ובמיפה כחו עסקי' דאי לא קנו מידו למה אינו חוזר אלא באחרון והא הו"ל הנך קמאי מתנת ש"מ במקצת ובעיא קנין כדמסקי לקמן ואי בקנין גרידא ובלא מיפה כחו מת אמאי קנו כלום דהא הו"ל האי בתרא מתנת ש"מ בכל הנכסים וקי"ל כשמואל דאמר לקמן דמתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין לא מהניא דאין קנין לאחר מיתה אלא ודאי אליבא דהלכתא לא מתוקמ' אלא בקנין ובמיפה כחו עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפ"ח מהלכות זכיה ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק כתבה מת קנו כלום עמד חוזר בכולם ואם כנמלך אחר ששייר חזר וכתב וקנו מידו על כל אחד ואחד מת קנו כולם עמד אינו חוזר אלא באחרון שהרי נתן לו כל הנכסים הנשארים וכתב ה"ה וז"ל כתב המחבר בנמלך וקנו מידו וכו' דאי לא הויא לגבי חד מתנת ש"מ במקצת ובעיא קנין וכ"כ בעיטור ופשוט הוא ובהשגות א"א האחרון צריך שיהא קנינו ליפות כחו ע"כ והאמת כן הוא שאם קנו מידו אף באחרון צריך שיהא הקנין ביפוי כח משום דלדידיה הו"ל מתנת ש"מ בכל שכתוב בה קנין וחוששין לה כמו שנתבאר וכבר ביאר כל זה המחבר בפ"ט ומ"מ אני מוסיף על דבריהם דודאי לגבי האחרון לא בעיא קנין כלל דכיון שנתן לו כל נכסיו הנשארים הו"ל לגבי מתנת ש"מ בכל נכסי ולא בעיא קנין וזהו שאם עמד חוזר במתנת האחרון שהרי לא היו לו נכסים אחרים בשעה שנתן לזה ופשוט הוא עכ"ל: כתב הרשב"א בתולדות אדם לרשב"א סימן רצ"ג שנשאל על יעקב שנתן קרקע א' לבנו מתנת בריא מהיום ולאחר מיתה ואחר כמה שנים צוה יעקב מחמת מיתה וחלק כל נכסיו לבניו והניח אותו קרקע לשמעון בנו ולא פירש שום דבר מהמתנה שכבר נתן לראובן וצוה לכתוב בסוף הצואה שכל מי שיסרב או יערער בשום דבר מכל מה שצוה ושנתן עכשיו לא יטול כלום בנכסיו ויהיה הכל לאחיו האחרים והשיב הדעת נוטה ששכחה גרמה לו אבל מה נעשה ואין אומדן דעת הזה חזק כל כך ויודע אני שנוכל לסמוך עליו לבטל מה שצוה שאם יסרב או יערער על מה שצוה שלא יטול כלום ויהיה הכל לאחיו ושמא זכור היה באותה שעה ובאמת אילו אמר בפירוש וקרקע שנתתי לראובן אני מצוה שיהיה לשמעון או יתננו ראובן לשמעון ואם יסרב ראובן לא יטול כלום בנכסי ויהיה הכל לאחיו בלי פסק אם יערער ראובן לא יטול כלום באותו חלק דומה לתנאי בני גד ואע"פ שלא כפל תנאו הא קי"ל דלית הלכתא כר"מ דאמר בעינן תנאי כפול ומ"מ אני אומר שלא זכה שמעון באותו קרקע ואין לו בו אלא כאחד מן השוק דבמה זכה בו שאילו מכח מתנת האב מה שלא היה שלו נתן לו אלא שראובן מעוכב לירד לאותו קרקע מכח אותו תנאי וכאילו אמר האב ואם ידור ראובן בבתים שקנה יהיו כל נכסי לשאר בני אבל אם מת ראובן יורשיו נכנסים לקרקע זה ג"כ ומי מעכב והלא קרקע זה של ראובן מורישם הוא אלא דכל ימיו אריא דתנאו של זקן רביע עליה ופומיה דראובן הוא דכאיב ליה וקרקע זה אינו הפקר שיזכה בו שמעון וכיון שראובן לא סירב ולא ערער כבר זכה בחלק ירושתו שהורישו אביו עוד אני רואה בלשון צואה זו פטפוטי דברים שכתב שאם יערער אחד מהאחים כלום בצוואת האב אותו אבד נכסיו ויחזרו כל נכסי הזקן לאמצע שאר אחים ויחלקו הכל בשוה וא"כ אם צוה ונתן רוב נכסיו לשמעון ונתן לו גם כן בתוך מתנותיו אותו קרקע ועמד ראובן וערער נמצא שמעון מפסיד אותו קרקע ומפסיד יתרון חלקו שחוזר וחולק את הכל עם שאר אחיו ונמצאו קרח מכאן ומכאן ומפסיד מתוך שבחו עכ"ל :

ש"מ שנתן כל נכסיו וחזר במקצתן מסתמא חזר בכל:

לפיכך אם נתן כל נכסיו לא' וחזר ונתן מקצתן לשני הראשון לא קנה אפי' אם ימות וכו'.

נתן מקצתן לראשון בקנין והמותר לשני ראשון קונה אפי' לא מת וכו' שם איבעיא להו חזרה במקצת הוי חזרה בכולה או לא ת"ש כולן לראשון ומקצתן. לשני שני קנה ראשון לא קנה מאי לאו בשמת לא בשעמד הנ"מ מדקתני מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קני שני לא קנה אא"ב בשעמד מש"ה שני לא קנה אא"א בשמת תרוייהו ליקנו א"ל רב יהודה לרב אשי ותהוי נמי כשעמד אא"ב חזרה במקצת הויא חזרה בכולה היינו דשני מיהת קנה אא"א חזרה במקצת לא הויא חזרה בכולה להוי כמחלק וחד מינייהו לא ליקני והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה רישא משכחת לה בין שמת בין שעמד וסיפא לא משכחת לה אלא כשעמד וכתב הרא"ש פי' וכולן מה ששייר ולא נתן לראשון ומשכחת לה לרישא בין כשמת בין כשעמד ראשון לא קנה דחזרה במקצת הויא חזרה בכולה ושני קנה אפילו עמד דהו"ל מתנת שכיב מרע בקנין דסיפא לא משכחת לה אלא בשעמד דאי כשמת שני נמי קנה וז"ל הרמב"ם בפ"ט מה"ז שכיב מרע שחזר במקצת חוזר בכל כיצד נתן כל נכסיו לראשון וקנו מידו כדי ליפות את כחו וחזר ונתן מקצתן לאחר וקנו מידו כדי ליפות את כחו השני קנה אבל ראשון לא קנה כלום בין שעמד בין שמת נתן מקצת נכסיו וקנו מידו ואח"כ נתן כולן לאחר וקנו מידו כדי ליפות את כחו אם מת קנה הראשון המקצת וקנה השני את השאר ואם עמד ראשון קנה שני לא קנה וכתב ה"ה כיצד נתן כל נכסיו לראשון וקנו מידו וכו' פי' ואפי' קנה מידו ומבואר הוא בגמרא במימרא דשמואל אף על פי שקנו מידו אם עמד חוזר: וכתב נ"י הא דפסק תלמודא דהויא חזרה בכולהו ודאי לא משמע היכא דאמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתן דהא ודאי נשארו מקצתן לראשון ואע"ג דהשתא הוי מתנת מקצת ובעי קנין אנן בתר שעתא קמייתא אזלינן וההיא שעתא בדיבור בעלמא יהיב ואם מת קנו כולם כך מצאתי כתוב לאחד מהאחרונים וכתב עוד ואפילו נתן נכסיו לב' בני אדם וחזר בו באחד מהם הוי חזרה באידך כיון שהיא בדייתיקי והיכא שנתן מקצת נכסיו לאחרים והשאר ליורשיו דעת הרמב"ן דלא הוי חזרה לאידך כי מה שנתן ליורשיו לא הוי אלא כירושה דעלמא וכן נראה עיקר הריטב"א ז"ל ונ"ל דהיינו כשנותן זה הנשאר שחזר בו לאחרים דסוף סוף כל נכסיו בעי למיתן אבל אם משייר אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת ש"מ יהיב אלא מתנת בריא ואם כן בלא קנין א"א כלל עכ"ל (י): איש ואשתו שהתנו ביניהם שאם ימות הוא יטלו יורשיו שני שלישים והיא שליש והגיע השטר ליד היורשים ואח"כ צוה מחמת מיתה לתת קצת מהשני שלישים לאחרים בכלל מ"א סימן ה' עיין בסוף סימן קכ"ה:

ש"מ שכתב כל נכסיו דקי"ל שחוזר אפילו כתב לו שטר ומסרו לידו יכול לחזור בו אבל אם מסרו לידו ולקח עוד בקנין פרשב"ם שאינו יכול לחזור בו ור"י כתב אפילו כתב לו שטר ומסרו לידו וגם לקח לו בקנין אפ"ה יכול לחזור בו וכו' שם (קנב:) פשיטא כתב לזה וכתב לזה היינו דכי אתא רב דימי אמר דיאתיקי מבטלת דיאתיקי כתב וזיכה לזה כתב וזיכה לזה רב אמר ראשון קנה ושמואל אמר שני קנה רב אמר ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא ושמואל אמר שני קנה הרי היא כמתנת שכיב מרע בסורא מתנו הכי בפומבדותא מתני אמר רב ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבי' שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וקנו מידו מהו שלח להו אין לאחר קנין כלום סבור מיניה הני מילי לאחר אבל לעצמו לא אמר ליה רב חסדא כי אתא רב הונא מבי כופרי פירשה בין לעצמו בין לאחרים ההיא דקנו מיניה אתא לקמיה דרב הונא אמר ליה מי אקנית כדקנו אינשי ופירש ר"ש כתב וזיכה לזה. כתב כל נכסיו לראובן ומסר לו את השטר לראיית זכותו בפומבדיתא מתנו שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו כתב וזיכה לראשון וקנו מידו מאי שלח להו כיון שזיכה לו וקנו מיניה קנה ואין יכול לחזור במתנתו וכ"ש להקנותה לאחר ואין אומרים בזה שמא וכו' כיון דכולי האי עביד לא הוי אלא ליפות כחו קנה: סבור מיניה ה"מ. דאין לאחר קנין כלום שאם כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה לאחר ראשון קנה לגמרי וכגון שמת שכיב מרע אבל לעצמו יכול לחזור בו אם יעמוד מחליו אמר ליה רב חסדא בין לאחר בין לעצמו ולא דמי לדרב יהודה אמר שמואל דאמר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה דהתם כתב וקנו אבל הכא כתב וזיכה וקנה דכל כך ודאי ליפות את כחו: ההיא דקנו מיניה. כתב וזיכה וקנו מיניה רצה לחזור בו כשעמד מחליו: כדקני אינשי. ש"מ הנותנים לאחר מיתה לדעת שיחזרו בהם אי יעמדו שכותבין או מקנין או כותבין ומקנין אבל אתה כתבת וזכית והקנית דהא ודאי שמואל מודה בין לעצמו בין לאחר. והרא"ש הקשה על פרשב"ם וכתב וריב"ם פי' כתב לזה וכתב לזה כתב ומסר לזה וכתב ומסר לזה דייתיקי מבטלת דייתיקי כת' וזיכה לזה פי' שכ' ומסר לו השטר וגם זיכה לו הנכסים ע"י אחר אם מטלטלין הם מסרן לאחר שיזכה לו בהן ואם מקרקעי הן אמר לך חזק לצרכו וכתב לו הזיכוי בתוך השטר והיינו ממש מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין דאיפליגו בה לעיל ולכך אמר רב ראשון קנה ושמואל אמר שני קנה דהוי כמתנת שכיב מרע דקני שני לאחר מיתה כדין דייתיקי מבטלת דייתיקי ומיירי בייפה כחו דבלא ייפה כחו אף שני לא קנה כדאמר שמואל במתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין והלכתא כשמואל בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו שלחו מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו שכיב מרע שכתב וזיכה וקני מידו מהו פי' שכתב ומסר וזיכה לו הנכסים על ידי אחר וקנו מידו א"ל אין לאחר קנין כלום ולא מצי למהדר ביה בין לעצמו בין לאחר ההיא דכתב לכולהו נכסיו וקנו מיניה פי' אחר הכתיבה והזיכוי אתא לקמיה דרב הונא אמר מאי אעביד לך דלא אקנית כדמקנו אינשי עכ"ל:

ומ"ש רבי' בשם הרמב"ם דה"ה במתנת שכיב מרע במקצת וכתב עליו לא נהירא ז"ל הרמב"ם בפ"ט מהלכות זכייה שכיב מרע שכתב לזה וחזר וכתב לאחר האחרון קנה שיש לו לחזור עד שימות בין בכל בין במקצת בין לעצמו בין לאחר ואפי' כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה לאחרון האחרון קנה ששכיב מרע שזיכה עדיין מתנת שכיב מרע היא אבל שכיב מרע שכתב וזיכה וקנו מידו אין לאחר קנין כלום ואינו יכול לחזור בו לאחר ולא לעצמו בין שנתן הכל בין שנתן מקצת עכ"ל ורבינו תמה עליו במה שכ' דבמתנת מקצת יכול לחזור בו דהא מתנת ש"מ במקצת דינו כמתנת בריא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו וכמו שנתבאר בסי' זה ויש לומר דמשכחת לה מתנת ש"מ במקצת שיוכל לחזור בו כגון שבשעה שנתן לו אותו מקצת פירש שהוא נותנו לו בתורת מתנת שכיב מרע דכל כה"ג יכול לחזור בו וכמו שכתב הרב ז"ל בפ"ח מה' זכייה והעתיק דבריו רבי' לעיל בסימן זה:

(כה) ומ"ש רבינו אבל אם כ' שטר ומסרו לידו וגם זיכה לו המתנה ע"י אחר ולקח בקנין ודאי קנה ואין יכול לחזור בו וכו' מבואר לפי פי' ריב"ם שהעתקתי בסמוך מדברי הרא"ש ז"ל. וכתב ה"ה על דברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך כתב וזיכה פר"ש שמסר לו שטר מתנה. והגאונים פירשו דא"ל לך חזק וקני:ומ"ש רבי' בשם הרמ"ה דמצוה מחמת מיתה נמי אם זיכה לו וגם קנו מידו אינו יכול לחזור בו אפי' אם עמד:

ומיהו אם פירש בהדיא דמחמת מיתה הוא נותן אפילו הקנה בכל מיני הקנאות חוזר בו דברים נכונים הם וטעמם מבואר:

ש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד וכו' מימרא דרב נחמן בפ"ק דגיטין (ד' ח:) וכתב ה"ה בפ"ח מהלכות זכייה נתן הרשב"א טעם לדבר וכתב ואינו חוזר בעבד שהרי יודע הוא שיצא עליו שם בן חורין ואין בן חורין חוזר ונעשה עבד ולפיכך גמר וזכהו לעצמו מעכשיו עכ"ל. וכן כתב הר"ן וסיים בה ומיהו אם כתב לו בפירוש מהיום אם ימות ודאי מצי למהדר ביה כיון שהתנה בפירוש:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כלל מ"ה סימן ה':

(כט) מתנת ש"מ בכולה לא בעי קנין כדפרישינן ואם היה בה קנין וכו' גרע ולא קנה אפילו אם מת ואפי' אם מסר לו השטר מחיים לא קנה וכו' ואם פירש שלא הקנה אלא כדי ליפות כחו וכו' קנה בפרק מי שמת (קנב.) איתמר מתנת ש"מ שכתוב בה קנין בי רב משמיה דרב אמרי ארכבה אתרי ריכשי ושמואל אמר לא ידענא מה אדון בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ובגמרא רמי אהא דשמואל מדאמר רב יהודה אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אף ע"פ שקנו מידו עמד חוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה ומוקי לההיא דאמר רב יהודה אמר שמואל במיפה כחו ה"ד מיפה כחו אמר רב חסדא וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא ופר"ש על מתנת ש"מ שכתוב בה קנין ע"כ בכותב על נכסיו מיירי דאי במקצת הא אסיקנא לד"ה הלכתא דמתנת ש"מ במקצת בעיא קנין: שכתוב בה קנין. וה"ה אם אין כתוב קנין בתוך השטר או אפילו אין כאן שטר כלל אלא ש"מ שהזכיר צואת שכיב מרע כשחילק כל נכסיו וגם הקנה אותם בקנין סודר אבל אורחא דמילתא נקט שדרך לכתוב הצואות והקנינים בשטר וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא בכל מאי דכתוב מפורש לעיל במנא דכשר למקניא ביה שריר וקיים כלומר וקנינא מיניה קנין גמור להוסיף וליפות כחו לבד המתנה שנתן בע"פ ולישנא יתירא ליפות כחו היא: ובס"פ יש נוחלין פר"ש וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא כלומר אינו אלא תוספת בעלמא לייפות את כחו: וכתב הרמב"ן מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין לאו דוקא כתוב אלא אפילו צוה בקנין ולא כתב כמו שכתב דמי שהרי על דרך בריא הקנה לו וחיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין סודר לאחר מיתה והרי הוא כבריא שפירש קני לאחר מיתה ולא עכשיו כלל דודאי לא קני ותמהני מה לי ולגמר דעת שלו הא תקינו רבנן בש"מ דליקנו לאחר מיתה ולאו מילתא היא דהא כיון דמקניא כבריא דיניה כבריא שנתן לאחר מיתה בפירוש דלאו כלום הוא ועוד הא קי"ל בפרק הספינה (עו.) דכל כהאי גונא קפידא הוי בהא קני בשאר מילי לא תיקני עכ"ל. וכתב נ"י שכן הסכימו כל המפרשים. ועיין במרדכי פרק מי שמת: וכתב עוד הרמב"ן נקטינן מתנת ש"מ שכתוב מהיום צריכה קנין כמתנת בריא ולא קניא אלא בקנין ואפילו כתוב בה מהיום ולאחר מיתה: וכן כתב נ"י בשם המפרשים וכתב שאם אין כתוב כן בפירוש מהיום אע"פ שכתוב זמן בשטר לא מהני:ומ"ש רבינו ואפילו אם מסר לו השטר מחיים לא קנה וכו':

ומיהו הא דאמרינן אפילו הגיע השטר ליד המקבל אינו קונה אלא במיפה את כחו היינו שאין השטר כתוב בלשון צואה אלא בלשון מתנה וכו' אבל אם השטר כתוב בלשון צואה וכו' אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה וכו' כל זה כתב שם הרא"ש בפסקיו ויש בספרי רבינו בסוף דברים אלו חסרון תיבת אלא וכך צריך להגיה ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר אלא בשלא מסר השטר לידו מחיים ויש לתמוה כיון שיש בה קנין חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין אלא לאחר מיתה כשהשטר כתוב בלשון צוואה ומסרו לו מחיים היאך מוציאנו מידו אין קנין לאחר מיתה ועוד ק"ל מה שכתב כשאין השטר כתוב בלשון צואה אלא בלשון מתנה דאז הוי מסירת השטר כמו קנין ואי במתנה שיש בה קנין עסקינן מה צורך למסירת השטר שיהיה כמו קנין:

ומ"ש גם כאן כתב הרמב"ם ז"ל דמתנת ש"מ במקצת שיש בה קנין אינו קונה אלא במיפה כחו ול"נ דבמקצת הויא כמתנת בריא לכל דבר כבר ישבתי בסמוך דברי הרמב"ם ז"ל: כתבו התוספות בר"פ אע"פ (נה:) למאי דקי"ל כשמואל יש תימה מה שתקנו הגאונים לכתוב במתנת ש"מ ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בכל לשון של זכות ולא כתבו שום ייפוי כח וי"ל דכל לשון של זכות חשוב ייפוי כח וטוב שיכתוב וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא או יכתוב בתחלה ואף קנו ממני בכל לשון של זכות דומיא דאף כתבו וחתמו והבו ליה בפרק י"נ עכ"ל וכן כתב סמ"ג כתב הריב"ש בסימן קס"ז וצ"ע בצואה זו מפני שכתוב בה קנין וקי"ל כשמואל דאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו' וא"כ כל צואה זו בטלה ונשארו כל הנכסים בחזק' היורש ואיפשר לומר בזה כי מה שכתוב בצואה שאחר הקנין שאלוהו אם הוא קיים במה שצוה שיעשה בנכסיו ואמר שהוא קיים בכל מה שאמר וצוה שיעשו כן שזהו כדי שיהיה הקנין כדי ליפות כח המקבלים ולזה כיוונו וראויה שיהיו עידי הצואה נשאלים על זה ונאמנים הם לבאר דבריהם בכונת המוריש עכ"ל: וכתב בסי' קס"ח וז"ל ומ"ש בספר חשן משפט ששכיב מרע שמסדר צואתו בדיבור ואח"כ מצוה לכתבה לא נתכוין אלא לזכרון בעלמא לא אמר זה בקנין אלא באומר כתבו שגם בזה צריך ייפוי כח כגון שיאמר ואף כתבו ובזה אפשר שאם לאחר שסידר כל עניניו בצואתו וגמר אותה צוה לכתבה לא נתכוון אלא לזכרון אבל בצואה שיש בה קנין אין ענין הקנין לזכרון וגם בעל ספר המצות כתב יותר מבואר שכתב שאין צורך ייפוי כח לומר ואף כתבו אלא כשנתכוון דוקא להקנות בשטר אבל אם לא נתכוון להקנות אלא שיכתבו לזכרון דברים בעלמא להיות לראיה כמה מניח לכל אחד מתנתו קיימת ואין לאותה מתנה דין שטר כלל נראה מלשונו שהמצוה מבאר שלזכרון דברים הוא מכוין . גם תשובת רבינו האי שהשיב והאי דנהגו בני מקומכם לכתוב בצואת שכיב מרע וקנו ממני וחששת שמא שטר זה לאחר מיתה אל תחוש שאין בזה הזמן מי שמתכוין להקנות בשטר אלא בצואה בעלמא הם מקנים וראיה בעלמא הוא לאו רבינו האי חתים עליה ואם היא אמיתית לא הוה משתמיט הרי"ף והרמב"ם לכתוב זה בחיבוריהם גם לא אחד מהאחרונים וכולם כתבו להדיא דמתנת שכיב מרע שיש בה קנין בטלה כדין הגמרא ואיפשר כי רבינו האי גאון לבני המקום ההוא שכולם נהגו כן היתה כונתו לא לשאר מקומות וזה אמת ויציב וגם מה שכתבת בשם גאון אחר שלא ידענו מי הוא אין לנו להניח תלמוד שבידינו והרי"ף והרמב"ם וכל המחברים ז"ל ונלך אחר דברי נביאות ועוד שכל שיש מחלוקת בדבר הנכסים בחזקת היורש עכ"ל: [%ח] ובתשובה אחרת כתב שנשאל על ש"מ שצוה ואמר הוו עדים עלי וכתבו וחתמו בכל לשון של זכות ותנו לפלוני ופלוני שרציתי ומיניתי אותם אפוטרופסים על כל מה שיש לי בעולם שיהיה להם כח ורשות לעשות מכל ממוני מה שירצו הן למכור הן למשכן הן להלוות הן לשאת ולתת יהיה מרוצה ומקובל אצלי יורשי אחרי והשיב מסתברא שלא אמרו מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין או שכתוב בה אמר לנו כתבו וחתמו לא ידענא מה אידון בה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכו' ומסתברא שלא אמרו אלא לענין מתנותיו אבל לענין אפטרופסות אינו כן דמה הוא נותן להם שנאמר לא גמר להקנותו להם אלא בשטר והלא השטר אינו אלא לראיה שהוא ממנה אותם אפוטרופסים ולענין מה שאמרת שלא הזכיר במינוי האפטרופסות אלא נכסי או מה מיש לי ממוני ותכף שמת יצאו הנכסים מכלל ממונו כההיא דפרק השותפין (ד' מו.) קונם לביתך שאיני נכנס ומת או שמכרו לאחר הרי זה מותר כו' ועוד נ"ל דלענין שכיב מרע אנו הולכים אחר אומדן דעתא ומקיים דבריהם בכל מה שאנו רואים שהיה בדעתם לומר בכל כיוצא בדברים אלו עכ"ל : כתוב בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תתפ"ב בשכיב מרע שנתן [%ט] קרקעותיו ואגבן כל נכסיו שלא זכה במטלטלין ובשטרות מפני שלא קנה קרקעות עד לאחר גמר מיתה והרי זה כמקנה מטלטלי אגב קרקעות של עצמו שלא קנה אפילו אמר במתנת המטלטלין והרי אני נותן לו מטלטלי אגב מקרקעי אינו אלא כמיפה כחו אא"כ יאמר והריני נותן לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי שהדבר נראה שהוא נותן לו מטלטלי במתנת ש"מ ועוד מוסיף לו אגב קרקע ולכשאתה אומר שקניית האגב בטלה יקנה מצד מתנת ש"מ עכ"ל: [%י] וכתב עוד שנשאל על שכיב מרע שאמר אני ממנה את פלוני אפוטרופוס על בני ולא היה לו אלא בן אחד ילוד והניח אשתו מעוברת וילדה בן אחר מיתתו והבן הראשון נפטר והנער הנולד לאחר מיתת האב הוא שהאפטרופוס משתדל בנכסיו אם יש לו דין אפוטרופא והשיב נ"ל שהאפוטרופסות קיים על היולד לפי שדעת האב קרובה אצל בנו ואע"פ שלא נולד עדיין דעתו למנות עליו אפוטרופוס שהרי הוא ידע שאשתו מעוברת וכשצוה ומינה אפוטרופוס על הכל צוה עכ"ל והאריך בטעם הדבר ואח"כ כתב ועוד שהיתום הזה הילוד הרי סמך על האפוטרופוס כיתום שסמך אצל בעל הבית אלא שאם היינו באים מזה הצד לא היו יכולין למכור בקרקעות אלא כאפוטרופא סתם ואולי מדין מינוי האב רשאים בכל מה שהרשה אותם עכ"ל: [%יא] כתב בתשובות להרמב"ן סי' ו' זה שנתן בצואות ש"מ לא חלה מתנתו עד לאחר גמר מיתה וא"כ אפילו קנו מידו במייפה כחו לא נתייפה שתהי' מתנתו מעכשיו ולאחר מיתה אלא שתהא לאחר מיתה כמו שצוה וא"א שאין שטר לאחר מיתה ועוד שאפשר שאפילו אמר כן בפירוש שהוא רוצה שיקנו בקנין זה לאחר מיתה לא קנו שלא אמר רבי יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו אלא משום דכתב הוא זמן בשטר וצוה לעדים לכתוב בו זמן עכ"ל ותשלום דבריו בתשובה זו אכתוב בסימן רנ"ח: ומ"מ מ"ש שאפילו קנו מידו במיפה כחו לא נתיפה וכו' תמיהא לי דאם כן כשאמרו במתנת ש"מ שכתוב בה קנין שאם קנו מידו במיפה כחו מהני היכי משכחת לה וצ"ע:

ואם כתב לאחד והקנה לו וחזר וכתב גם לשני והקנה לו כתב הר"מ מרוטנבורק שהשני קונה אף בלא יפוי כח ואפי' אם לא הגיע השטר לידו מחיים דלא תלינן למימר דהאי קנין דשני לגרועי אתא וכו':

ולפי זה אם כתב ומסר וזיכה לזה וכתב ומסר וזיכה גם לשני שני קונה אף בלא יפוי כח וכו': לאה שהיתה חולה וחלקה נכסיה במתנת שכיב מרע ואמרה נכסי לפלוני ופלוני חוץ ממה שנתנה לצדקה ומתה ושוב ראו ביד ראובן מנכסיה ותבעוהו מקבלי המתנה ואמר היא נתנה לי במתנת ש"מ קודם שנתנה לכם עיין בתשובות מיימוניות דספר קנין סימן י"ב ועיין בתשובות הרא"ש שאכתוב בסימן זה: ע"ש סי' י"ג פשיטא שיש להשיב לאחד מהיורשים אע"פ שאין כל היורשי' בכאן: יהודית שנפטרה ואמר הרא"מ ליורשיה שנדרה ס' דינרים לצדקה והוא החזיק בממונה אחר פטירתה והיה אומר שלא ישיבם ליורשיה אלא יתננו לצדקה והם אומרים שאינם יודעים מצדקה זו כלום ג"ז שם סימן י"ט:

וכן אם צוה ש"מ שיכתבו שטר למקבל עם הנתינה אין כותבין ונותנין וכו'. בס"פ י"נ (קלה:) שלח רבין משמיה דרבי אבהו הוו יודעים ששלח רבי אלעזר לגולה משום רבי' ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלו' ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ור' יוחנן אמר תבדק מאי תבדק כי אתא רב דימי אמר ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת רואין אם במיפה כחו כותבין ואם לאו אין כותבין מתיב רבי אבא בר ממל בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין הא שכיב מרע כותבין ונותנין הוא מותיב לה והוא מפרק לה במיפה את כחו ה"ד מיפה את כחו כדאמר רב חסדא וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא ה"נ דאמר אף כתובו וחתומו והבו ליה איתמר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין וכן אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כותבין ונותנין ופירש ר"ש כתבו ותנו מנה לפלוני ומת השכיב מרע קודם שכתבו ונתנו לו את השטר למקבל מתנה שוב אין כותבין ונותנין לו את המנה שמא לא גמר וכו' והא דנקט כתבו ותנו לאו דוקא דה"ה אם אמר תנו וכתבו כדמוכח לקמן דלא חשיב ליה מייפה את כחו לקנות בלא שטר עד דאמר להו תנו אף כתבו אם במייפה את כחו וכו' אם כדי ליפות כחו של מקבל מתנה צוה לכתוב לו השכיב מרע את השטר להיות לו לעדות על מתנה זו ולא לעכב המתנה נתכוון דלא יקנה אלא בשטר כותבין ונותנין אפילו לאחר מיתה כותבין ונותנין דכי היכי דאמרינן גבי צואת ש"מ דדבריו ככתובין וכמסורים דמו משום שלא תטרף דעתו עליו הכי נמי אמרי' גבי שטר שלו דיש שטר לאחר מיתה דכנכתב מחיים דמי. והוא מפרק לה להך דוקיא במיפה את כחו ומיהו בריא אע"פ שמיפה את כחו כענין ייפוי ש"מ דקאמר תנו אף כתבו אפ"ה אין כותבין ונותנין לאחר מיתה דבבריא אמרי' משום דדבריו אינן ככתובין הוצרך לזכות לו בשטר ולא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. הלכה כותבין ונותנין לאחר מיתה במיפה כחו כר"י דאמר תבדק והכי מוקמינן לה בהדיא בפרק מי שמת להא דשמואל במיפה את כחו עכ"ל: ולשון וכן שכתב רבינו מבואר דקאי אמאי דכתב לעיל דמתנת ש"מ שיש בה קנין לא קנה משום דשמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה. וה"נ אמרינן הכא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה: ומ"ש בשם הראב"ד שאם לא ייפה את כחו אפי' אם נכתב השטר מחיים אין נותנין לו הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות זכייה שכיב מרע שאמר כתבו ותנו לפלוני מנה ומת קודם שיכתבו ויתנו לו אין כותבין ואין נותנין לו שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואם אמר כתבו כדי לייפות כח המקבל כגון שאמר תנו מנה לפלו' ואמר ואף כתבו ותנו לו הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לאחר מיתה וכתב ה"ה סברת המחבר שאם כתבו ונתנו קודם מיתה שקנה ובהשגות אני וחברי אומרים אפי' כתבו מחיים לפי שהעדים שלוחין הן וכיון שהשולח מת מעשה השליחות בטל שהרי לא נתקיים מעשה השליח אפילו שעה אחת מחיים ע"כ וכדברי רבינו פיר"ש ולזה נוטה דעת בעל העיטור וכן עיקר דודאי אם נכתב ונמסר מחיים ודאי זכה דלא גרעה ממתנת בריא וזהו ששנינו במימרא ומת אין כותבין ונותנין הא לא מת כותבין ונותנין דברי הר"א ז"ל תמוהים אא"כ נאמר דמתנה זו אינה חלה אלא לאחר מיתה ולפיכך השטר בטל וצריך עיון עדיין דודאי זו שנכתבה ונמסר מחיים דין מתנת בריא יש לה ונראה שאינו יכול לחזור בו ודברי המחבר עיקר אבל ודאי אם נכתב ולא נמסר אין נותנין לאחר מיתה ועיקר וכן כתבו ז"ל עכ"ל. ול"נ דגם הר"א לא אמר אלא בשכתבו השטר מחיים ולא מסרוהו עד לאחר מיתה אבל אם מסרוהו מחיים כבר עשו שליחותן מחיים והר"א לא להשיג בא אלא לבאר וכ"נ שהוא דעת רבינו שהביא. דברי הראב"ד לבד. וכתב נמק"י בפרק י"נ שהרבה מהאחרונים הסכימו לדעת ר"י שחולק על הרמב"ם והר"ש:

ומ"ש ודוקא דאמר כתבו ותנו או כיוצא בזה וכו' אבל שכיב מרע שמסדר ענינו וגומר צואתו ומצוה לכתבה ודאי אינו מצוה לכתבה אלא לזכרון בעלמא וכו' כן כתב רבינו ירוחם וז"ל כתב ספר המצות ודוקא שנתכוון להקנות בשטר אבל לא נתכוון אלא שיכתבו לזכרון דברים בעלמא להיות לראיה כמה הניח לכל אחד מתנתו קיימת ואין לאותה כתיבה דין שטר כלל וכן כתבו הגאונים עכ"ל וגם בתשובות הרשב"א סימן אלף ומ"ד כ"כ בשם סה"מ ובתוספות כתיבת יד ר"פ אף על פי אפלוגתא דרב ושמואל במתנת ש"מ שכתוב בה קנין מצאתי חילוק זה. ועיין בהריב"ש סי' קס"ח בתשובות הרמב"ן סימן פ"ג: וכתב עוד רבינו ירוחם והא דאמרי' שאין כותבין ונותנין אם כתבו ונתנו מחיים קנה ואחר כן כתב וז"ל מה שאמרנו שצריך ליפות כחו דוקא שלא נמסר לו שטר מתנה מחיים אבל אם מסר לו השטר מחיים אינו צריך יפוי כח אם נכתב השטר בלשון צואה דאינו עומד אלא לראיה ומשמסר לו לא אמרינן שמא לא גמר להקנות אלא בשטר אבל אם לא נכתב השטר בלשון צואה אלא בלשון מתנה שכתוב בו נתונה לך אפי' מסר השטר לידו אם היה מסורת השטר כמו קנין דקרקע דנקנה בשטר דינה כמתנת שכיב מרע דכתיב בה קנין וצריך ייפוי כח ובלא יפוי כח אינו קונה עכ"ל ואח"כ כתב בסוף נתיב כ"ד בריא שאמר ביפוי כח אף כתבו ותנו אם לא כתבו מחיים לא קנה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואם היה ש"מ כשאמר כן קנה מטעם דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי ונמק"י כתב הא דקאמרינן אין קנין לאחר מיתה לרבותא נקט ואפילו קנו מידו וכתבו לו את השטר לא קני ורש"י כתב בכתובות כיון דמית תו לא מצו למכתב שטרא בשמיה וכתב הריטב"א נראה מדבריו שאם כתבוהו מחיים שהיה קונה וכן כתב רשב"ם והרמב"ם ואינו נכון עד שיקנה ויאמר מעכשיו כדין בריא עכ"ל: [%יב] כתב הרשב"א שנשאל על ש"מ שעשה צוואתו בגופן של עכו"ם וצוה שיושמו הדברים בצואתו ע"פ פלוני ופלוני שיועילו בלשון עברי ולאטי"ן מהו שישימו אותם פלוני ופלוני אותם דברים בצואתו אחר פטירתו והשיב דברים ברורים הם דלאחר מיתה אין יכולין להוסיף ולא לגרוע על מ"ש ואפי' עודנו חי אא"כ עמד הוא על אותו לשון וצוה כן אלא שיכולים לכתוב בשטר ולחתום ואפילו ק' ואפילו לאחר מותו ובלבד שיאמר בפירוש אף כתבו וחתמו והבו ליה הא לאו הכי חוששין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכ"ש זה שצוה שיושמו הדברים בשטר בלשון שיועיל דאלמא כונתו היתה על השטר ונ"ל שאלו דברים פשוטים הם לכל יודעי דת ודין עכ"ל ועיין בתשובותיו דפוס סימן תתש"ד: כתב הריטב"א בתשובה מתוך לשון הצואה אני דן שהוא כמתנה מהיום ולאחר מיתה שהרי קנו ממנו בק"ג מעכשיו ואפילו מאן דפליג בזמנו של שטר במעכשיו מודה ואע"פ שכתוב בתחלתו שצוה מחמת מיתה ושנתן מתנותיו לאחר מיתה אין השם ההוא מוציא מידי עכשיו הכתוב בסופו ואנו מצרפים שניהם והם מתנה מהיום ולאחר מיתה ואינו דומה למתנת ש"מ שכתוב בה קנין דאמר שמואל לא ידענא מה אידון בה דהתם ספיקא דשמואל מפני שלא כתב בו מהיום ולא מעכשיו ושמא לא גמר להקנות מתנתו שנותן לאחר מיתה כדין הקנאת ש"מ המקנה בדברים אלא כדין בריא ובדין בריא. ולא בהקנאותיו אין מתנה לאחר מיתה הא כל שפירש מעכשיו מתנתו קיימת מעכשיו וזה פשוט עכ"ל:

ומ"ש אבל ה"ר יונה כתב דוקא דאמר כתבו ותנו מנה לפלוני וכו' אבל כשאומר תנו מנה לפלוני וכתבו לו את השטר וכו' לא נתכוון בצואת כתיבת השטר אלא לזכרון דברים ולא להקנות לו בשטר כלומר ודלא כדפר"ש דבאומר תנו וכתבו נמי אין כותבין ונותנים:

ומ"ש עוד ה"ר יונה וכן ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני ולאחר כדי דיבור אמר כתבו ותנו לו את השטר מסתמא לא לחזור בו ממתנה ראשונה נתכוון אלא ליפות כחו וכו' מבואר הוא לפי שיטתו. וכל דברי ה"ר יונה שכתב רבינו כתבם נ"י בפרק י"נ גבי הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא וכתב עוד בשמו שאם אמר תנו כל נכסיו לאשתו ואחר כך שאלו ממנו אם יכתבו לה את השטר והודה שיכתבו לה שודאי ליפות כחה נתכוון אי נמי שפירש ואמר תנו לה כל נכסי וכתבו לה שטר לזכרון בעלמא בפרק מי שמת כ' שאם כתב בכתב ידו שדה פלוני נתונה לפלוני או שאמר לעדים שיכתבו לו למזכרת צואתו וכתבו בו לשון זה שדה פלוני נתונה לפלו' ומחתים עליו עדים ובכה"ג לא חיישינן למימר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלא דוקא כשאמר לעדים כתבו ותנו משמע מתוך דבריו שהמתנה לא תהיה אלא בכתיבה כ"כ האחרונים בשם הראב"ד עד כאן לשונו :

ומ"ש רבינו ובריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין נותנין אפילו במיפה את כחו מבואר בגמרא שכתבתי לעיל בסמוך:ומ"ש בשם רבינו יונה אבל אם אמר תנו ולא אמר כתבו נותנין אע"ג דליכא אלא דיבור בעלמא משום מצוה לקיים דברי המת דשייך אף בבריא בס"פ מציאת האשה (סט:) פסק רב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני הלכה כר"מ דאמר מצוה לקיים דברי המת ובספ"ק דגיטין (טו:) משמע דאף בבריא אמרי' הכי:

ומ"ש בשם הרמ"ה דבבריא ובמתנת ש"מ במקצת שאינו מחמת מיתה ל"ש אם אמר כתבו ותנו לא שנו אם אמר תנו לחודיה אין כותבין ונותנין לו וכו' דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא היכא דאתפסיה ביד שליש זה שכתב דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא באתפסיה ביד שליש כ"כ התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל בסוף פ"ק דגיטין ובס"פ מציאת האשה בשם ר"ת: (ב"ה) וכתבו רבינו בסי' רנ"ב: ומ"ש בסוף דבריו ואי קנו מיניה וא"ל כתבו ותנו בכל ענין כותבין ונותנין כו' פשוט היא דכיון דקנו מיניה וסתם קנין הוי במעכשיו משעת קנין הוא קנוי לו ומה שכותבין אינו אלא לראיה וז"ל נ"י בפרק מי שמת שאף על פי שלא אמר עם הקנין יפוי כח אם אמר בפירוש שנותן בקנין מהיום ולעולם הכל לפי תנאו ואפילו הוא מצוה מחמת מיתה וצריך שיהא מקנה כדין בריא וכמו שכחב הרמב"ם עכ"ל: [%יג] כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף ונ"ה הא דאמרינן בספ"ק דגיטין דאומר תנו מנה לפלוני דלמנה קבור לא חיישינן ה"מ דמי שמצאו לו מנין בעין אבל אם לא מצאו לו שום מנה אין חייבין ליתן לו ואין אומרים דשוה מנכסיו אמר ליתן לו ועיין שם: כתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ד בשם הרשב"א דמתנת ש"מ דכתיב בה אגב לא קנה דמאחר שאינה קונה אלא לאחר מיתה אז הקרקע אינו שלו ונמצאו מקנה על גב הקרקע שאינו שלו: ראובן תבע את שמעון שאמו הפקידה בידו ואמר לו שיתנהו לראובן אחר מותה ושמעון משיב כך אמרה לי אם אצטרך תנהו לי ואם אמות תנהו לראובן בני עיין במרדכי פ' י"נ: רחל שהיתה חולה וחילקה נכסיה ואחר מותה נודע שלאה היתה בביתה ותפסה צררי מעות ומטלטלי והיא אומרת שמחיים נתנתם לה עיין במרדכי פרק מי שמת בתשובת הר"מ: אלמנה שנשאת וחזרה ונתאלמנה ונתנה מטלטלי לבתה ומתה ובניה מבעלה הראשון מערערין על המתנה מפני שלא נשבעה על כתובתה מאביהם עיין במרדכי פרק הנזכר ובכמה מקומות אחרים וכתבתים בטור אה"ע: אלמנה שצותה בשעת מיתה לתת מנכסיה לפלוני והבן שתק ועכשיו טוען שלא נשבעה על כתובתה ומה ששתק שלא להכעיסה עיין במרדכי פ"ג דסנהדרין: כתוב בסוף הגהות מרדכי דבתרא ש"מ שאמר תנו ח' זקוקים לפלוני למחר חזר ואמר שמונה זקוקים לפלוני מסתברא דאין לו אלא ח' זקוקים וכ"כ המרדכי בפרק נערה שנתפתתה בשם ר"ת:

מי שמת ונמצאת קשורה בו צואת ש"מ וכו' לא יתנהו לזה שכתובה על שמו וכו' זיכה בו לאחר בחייו בין מן היורשים בין שלא מן היורשים דבריו קיימים משנה בפ' י"נ (קלה:) מי שמת ונמצאת דיאתיקי קשורה על ירכו אינו כלום זיכה בה לאחר בין מן היורשים ובין שאינו מן היורשים דבריו קיימים. ופר"ש דייתיקי. צואת ש"מ: על ירכו. רבותא נקט דליכא למימר אחר כתב ונתנה לשם כדי לזכות בנכסי המת: ה"ז אינו כלום. שאפי' אם החזיק אחר מיתה באותו השטר אותו שנכתבה לו המתנה לא קני דאע"ג דצואת ש"מ קונה לאחר מיתה ה"מ כדי שלא תטרף דעתו עליו אבל כח השטר לא עדיף כצואתו שהרי לא גמר להקנותו אלא בקבלת השטר ואין שטר לאחר מיתה: זיכה בה. הש"מ לאחר מחיים אע"פ שלא נכתב לשם אותו האיש אלא כך א"ל נכסים שבשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממנו ה"ז קנה דלא גרע מצואת פיו לרבותא קתני לאחר: דבריו קיימים. אע"ג דאין ראוי ליורשו קנו לאחר מיתה בלא קנין דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי. וז"ל הרמב"ם בפ"ט מהל' זכיה מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו אע"פ שהיא בעדים וקנו מידו כדי ליפות כח אלו שנתן להם ה"ז אינה כלום שאני אומר כתבה ונמלך ואם זיכה בה לאחר בין מן היורשין ובין שאין מן היורשין כל הדברים שבה קיימין ככל מתנות ש"מ וכתב ה"ה מ"ש המחבר וקנו מידו כדי ליפות כחו של מקבל הוא במתנת כל הנכסי' הא במקצתן ודאי לא אלא זכה בהן כיון שיש בהן קנין ואע"ג דלא מטא שטרא לידי' וכ"כ הר"ם ז"ל ודייתיקי זו אינה הקנאה מחיים בקנין כדי שנאמר שעבד נפשיה משעת קנין ע"כ אלמא דבמתנת בריא בקנין לא בעי מטא שטרא לידיה וכמו שכתבתי פי"א מה' גזילה כדעת קצת המפרשים ז"ל. ונראה שהמחבר פירש דבריו קיימים שאם זיכה במקצת לאחד אף כל השאר קיים שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בה ולא ראיתי כן לאחד מן המפרשי' שיהיה מפרש זה כדבריו בכאן עכ"ל: (ב"ה) ונ"י בסוף פ"ק דמציעא חולק בהבנת הרמב"ם בזה ועיין בהריב"ש סימן קס"ה כי הכריח מרברי הרמב"ם בפרק ה' כדברי הרב המגיד: ומה שאמר רבינו בתחלת דבריו או שמפורש בו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה שגם בזה לא נגמר עד לאחר מיתה וכו' כן כתבו שם התוס' אהא דאמרי' אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה מפרש ר"ת מהיום ולאחר מיתה היינו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ומיירי כגון שפירש בפירוש מהיום אם לא יחזור עד לאחר מיתה דמסתמא אם אמר מהיום ולאחר מיתה הוי מהיום קני גופה ולאחר מיתה קני פירות כדמשמע במתני' בסמוך:

כתב הרמב"ם וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם אחר או בשם אחד מבניו ונתן אותו ביד שליש וכו' בפ"ט מהלכות זכיה: [%יד] כתב הרשב"א בתשובה אמרו משמן של גאונים כי נותן סתם מטלטליו לאחר מעכשיו ולאחר מותו ואחר שמת טוענים היורשים הבא ראיה שמטלטלים אלו היו לו בשעת המתנה דשמא לאחר מכאן לקחם ואמרו שעל היורשים להביא ראיה דמסתמא כאן נמצאו וכאן היו וכל שטען חדש עליו הראיה עכ"ל: [%טו] וכתב עוד בתשובה סימן תתפ"ב על שכיב מרע שנתן קרקעותיו ואגבן כל נכסיו שלא זכה במטלטלין והשטרות מפני שלא קנה קרקעות עד לאחר גמר מיתה והרי זה כמקנה מטלטלין אגב קרקעות של עצמו שלא קנה ואפילו אמר במתנת המטלטלין והריני נותן מטלטלי אגב מקרקעי אינו אלא כמיפה כחו אלא אם כן יאמר והריני נותן לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי שהדבר נראה שהוא נותן לו מטלטלי במתנת שכיב מרע ועוד מוסיף לו אגב קרקע ולכשאתה אומר שקניית האגב בטלה יקנה מצד מתנת ש"מ עד כאן לשונו וכתב עוד בתשובה אפי' קדם אחד מהיורשים והחזיק בנכסים אין חזקתו כלום דהו"ל כשותפין שאין מחזיקין זה על זה ואפי' בטוען אתה מכרתם לי לאחר מיתת המוריש שאינו נאמן ואפי' במטלטלין שנודע להם בירושה אי איכא עדים וראה דומיא דאומן ונפקד וכ"ש בקרקעות וכתב עוד מה שטען ראובן שאפי' מה שחייב זה היורש למורישם יש לו ליתן לו חלקו הדין עם ראובן כל זמן שאין זה בא אלא מכח מתנה זו שנתן לו מוריש' כל חובותיו בין בשטר בין בעל פה לפי שמלוה ע"פ אינה ניקנית בשטר וכיון שמוריש' לא מחל לו חוב זה אלא שנתן לו נכסיו סתם אין מלוה של אחרים בכלל נכסיו אע"פ שנכסי הלוה משועבדים לו דקי"ל כרבא דבפרק כל שעה (ל:) דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ועוד שאפילו נתן לו בשטר מתנה כל מה שאדם חייב לו אינו קונה ולפיכך אפילו מה שחייב לו לא קנה ולא נמחל לו מחמת מתנה זו אא"כ טען שפרעו או שמחל לו בפירוש ומה שטען ראובן שישבע שלא היה תחבולה באותה מתנה אינו חייב לישבע לפי שאין לו בזה טענת בריא עכ"ל: וכתב עוד ח"ג סי' קי"ב שאלת ראובן שהוא חולה ומתיירא שמא ימות פתאום ומהלך בחוץ כשאר בני אדם ועלה בדעתו לצוות על ביתו מחיים כדי לסלק מחלוקת מבין יורשיו ורוצה למנות אפטרופסין על בניו והם קטנים מעכשיו ולאחר מיתה ולחלק נכסיו בין יורשיו. תשובה תחלת כל דבר צריך אתה לדעת שמתנת ש"מ שאינה צריכה קנין ולא כתיבה ולא מסירה שאינו מדאורייתא אלא מדרבנן כדי שלא תטרף דעתו עליו כדאיתא בפרק מי שמת ובש"מ בלחוד היא שתקנו ר"ל בחולי שנפל למשכב מתמת חוליו דהשתא היא דאיכא למיחש שמא תטרף דעתו עליו אבל במהלך על רגליו לא תקנו ולפיכך ראובן זה שאין מתנותיו קיימות אלא א"כ נותנן במתנת בריא ויכול הוא ליתן מהיום ולאחר מיתה ובכך קנו מקבלי המתנות גוף הנכסים מהיום ופירות לאחר מיתה וכדאמרינן בפרק י"נ גבי הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו ומיהו אם כתב כן אם רצה לחזור בו לאחר מכאן אינו רשאי ואפילו מכר לצורך מזונותיו אינו מכור אלא עד שימות האב אבל אם רצה לשייר ישייר בפירוש כן שאם רצה למכור שיהא רשות בידו או שיכתוב בשטרו המתנות ולכשלא אחזור בי כדאמרינן בר"פ האשה שנפלה (ד' עט.) הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותב' שטר פסים לאחר דברי רשב"ג וחכ"א משחק בה שתכתוב לו מהיום ולכשארצה כלומר ולכשארצה שלא אחזור בי ויכול היא למנות אפוטרופא על בניו לפקח על נכסיהם לאחר מותו דבין חולה בין בריא יכול למנות אפטרופסין ויכתוב להם שהוא ממנה אותם אפטרופסין על נכסיו אלו ועל הנכסים שהוא מזכה להם ושיפקחו בנכסיהם לאחר פטירתו ומ"מ אם יש לו עסק או סחורה או מטלטלין שאינם מסוימים ורוצה לחלקם ביניהם ולרבות לאחד ולמעט לאחר איני יודע לו דרך שיוכל לזכותם להם במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה שמא מה שיש לו היום לא יהיה לו בשעת פטירה ולפיכך אין לו תקנה בזה אלא בחיובים ר"ל שיחייב עצמו ונכסיו מעכשיו ולאחר פטירה לכל אחד ואחד כפי מה שירצה למעט או לרבות והמרדכי בספ"ק דמציעא ובפרק י"נ ופרק מי שמת חולק על זה ובתשובת מהרי"ק סי' צ"ד על אשר לא היתה חולה כשצותה צואה זו הרבה יש לגמגם דאע"ג דפסק מהר"ם דכל זמן שהמצוה מצוה בפירוש לאחר מותו דחשיב כמצוה מחמת מיתה נחלקו עליו שאר פוסקים ואף הוא עצמו כתב שאינו מועיל אם לא יכתוב זמן בשטר וכרבי יוסי ואף כי אומרים שצותה סמוך למיתתה להחתים העד השני מ"מ אין העד מעיד שבאותה שעה הזכירה מיתה אלא שחתם הצואה שנעשית מחמת בוריה עכ"ל ובתשובת הריב"ש שכתבתי בראש סימן זה נראה שסובר כהרשב"א: [%יז] אשה שעשתה צואה ונטל הבעל קנין לקיים צואת אשתו בהריב"ש סי' ר"ז ובתשובות הרא"ש כלל מ' סימן ב' ובכתבי מה"ר איסרלן סי' פ"ו: [%יח] כתוב בתשוב' הרא"ש סימן אלף ומ"ג מי שהיו לו ב' בנים ובת ונתן לשלשתם כל נכסיו והתנה שבזמן שישאו הבת או תשיא הוא עצמה תטול נדוניא ותסתלק אם השיאה אח א' ופסק לה בנדוניתה יותר משליש לאו כל כמיניה שלא בא אלא לגרוע כחה אם נשאת והכניסה בנדוניתה פחות משליש הנכסים שתסתלק בכך: [%יט] וכתב עוד ח"ג סי' קכ"ג שנשאל על ראובן שצוה בשעת פטירתו שתטול בתו מנכסיו כך וכך ולא צוה שתטול מחמת נישואיה אם תטול אותו סך מוסיף על עישור נכסים והשיב שדעתו נוטה לומר שאע"פ שפסקו הפוסקים כר' יוחנן דאמר בפרק מי שמת גבי מי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן שניה ויתרה משום דאית לה רווח ביתא מהני נכסי כיון דבירושלמי פסקו כר' חנינא דפליג אר' יוחנן די לנו שנפסוק כר' יוחנן במה שנתפרש בהדיא דהיינו כשמת הבן דאית לה רווח ביתא בירושת הנכסים כבן אבל רווח ביתא מחמת מתנת האב לא שאין מתנה זו אלא בנכסים שבאו לה במתנה ממקום אחר: וכתב עוד שם סי' קכ"ג שאם הבת קטנה ויש לה אפוטרופסין יכולים מעכשיו לתובע מה שהניח לה אביה כי מעכשיו הוא שלה והפירות שלה: [%כ] וכתב עוד שם סימן קכ"ז על ש"מ שצוה לעשות שני ספרים והסופר שכתב הצואה קבע זמן להשלמתן שתי שנים וכששמע כן הש"מ אמר זמן מועט הוא שתי שנים די שיעשו תוך ה' שנים והסופר שכח ולא תיקן הצואה והשיב שאע"פ שבצואה כתוב שיעשו תוך שני שנים אין הולכין אלא אחר דבריו האחרונים אפי' קבע מתחלה זמן שתי שנים יכול הוא לחזור בזו ולומר חמש וכל שאתם יודעים האמת שכך אמר הולכים אחר דבריו ואחר גילוי דעתו : [%כא] וכתב עוד שם סי' קכ"ח אמרת שהוא אמר ויהיו אותם ספרים כס"ת אחר שהקדיש פלוני ונסתפקת אם דמיון זה הוא במשקל העטרה ובנויי הספר או בשיווי הדמים תשובה נראה שהוא רצה לעשות בנוי והידור כאותו ספר בכתיבה נאה ונויין ותפוחים וקשוטי הספרים כאותו ספר שנתכוון שיזכרו אותו לטוב שעשה שנים כאחד שעשה פלוני: [%כב] וכתב עוד שנשאל על ראובן שעשה שטרי מתנת בריא שנתן לשמעון אחיו בתים וכרמים ונתן השטר ביד נאמן וצוהו שיתן לאחר פטירתו שטר זה לאחיו ואח"כ נשא ראובן אשה והוליד בנים ונפטר ואז מסר הנפקד אותו שטר לשמעון והאלמנה והיורשים מוחים ביד שמעון וטענו כי אחר שכתב השטר חזר ראובן ולקח משמעון והחזיק בהם שני חזקה ולא מיחה שמעון והשיב שמעון כי הוא לא ידע במתנה עד עכשיו ומפני כן לא מיחה והשיב הרב דטענת שמעון יפה היא ודומה למה שאמרו בפרק ב' דכתובות (יז:) אין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל ומיהו דוקא אם היורשים והאלמנה מודים לו שלא בא לידו שטר המתנה עד עכשיו אבל אם אינם מודים לו עליו להביא ראיה כי כל מי שטוען לא הייתי יודע שקרקע זה שלי או שטוען שזה החזיק בקרקעי עליו להביא ראיה שהיה במקום רחוק שלא נודע לו או שהיה בענין שלא יכול למחות כגון שהיה בורח מחמת מרדין או שהיה בשכוני גוואי ואע"פ שהנפקד מעיד לו אינו אלא עד אחד עכ"ל. ראובן כתב לשמעון כל נכסיו במתנה ונפטר ראובן ושמעון מקבל המתנה שואל ללוי על קצת מטלטלין שאומר שהנותן הפקידם בידו ולוי אומר שראובן נתנם לו מחיים עיין בתשובות הרא"ש כלל ק"ז סימן ב' ועיין בתשובות מיימון בספר קנין סי' י"ב ועיין בכלל פ"ג סי' ג' וסי' ד'. כתוב בתשובות הרשב"א סי' אלף ונ"ג הנותן ביתו ומשייר דירה לעצמו יש מחכמי האחרונים שאמרו שאינו יכול להשכירם לאחרים ואינו מחוור וכן הסכימו הראשונים ז"ל עכ"ל. עיין בדברי רבינו סי' רצ"ד והריב"ש שמ"ה. עיין בכלל ס"ח סי' ב' וכ"ג וכ"ח צוואת אשת איש שנתרצה לה הבעל עיין במרדכי פרק הזהב:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

במה דברים אמורים וכו' האי בד"א מקושר עם מ"ש בסי' רמ"ט דבמתנה מרובה לא הוי אפילו ממחוסר אמנה אם חוזר בו דלא סמכה דעת המקבל עד שיקננה לו בקנין או באחד מדרכי ההקנאות ועלה קאי ואמר בד"א שמתנה צריך קנין וכו': ומ"ש שדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו בין אם כתב או אמר וכו' כ"כ רשב"ם במשנה פ' מי שמת (דף קמו ) דתנן ש"מ שכתב כל נכסיו וכולי וז"ל וה"ה אם חילק על פיו בלא כתיבה שאמר נכסי לפלוני כדתנן (בדף קנו) באמן של בני רוכל שמתה וקיימו חכמים את דבריה וכו' עכ"ל ופירוש ככתובים וכמסורים דבקרקע דצריך שטר הוה ליה ככתובים ובמטלטלים דלא בעי כתיבה הו"ל כמסורין: ומ"ש וקנה לכשימות למפרע וכו' כתב ב"י ק"ל שהרי אמרו מתנת ש"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה עכ"ל. ולפעד"נ דודאי אינה קונה אלא לאחר מיתה ולפיכך מוציאין מיד המקבל למזון האשה והבנות כדלקמן ריש סי' רנ"ב אלא דמכל מקום צריך לומר דלכשימות קונה מטעם דחשבינן ליה ככתובין וכמסורין למפרע משעת נתינה דכשנתן ואמר נכסי לפלוני בעוד שהיה חי חשוב כאילו אז בשעה זו כתב ומסר לו שיהא קונה בה לאחר מיתה ולאפוקי דלא אמר ככתובים וכמסורים לאחר מיתה דמי דא"כ לא קנה דאין שטר לאחר מיתה ומשום הכי כתב במרדכי סוף יש נוחלין דפסק ר"ג מ"ה על אחד שציוה לאפוטרופסים שמינה בחייו שהם יחלקו הנכסים כמו שירצו דאין בדבריו כלום דחשבינן ליה כאילו ציוה שיכתבו וימסרו לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה ואע"ג דרשב"ם האריך לחלק לשם על דבריו הכא ודאי אף רשב"ם מודה דאי אמרינן דככתובים וכמסורים לאחר מיתה דמי לא קנה כלום ולפיכך צ"ל דככתובים וכמסורים למפרע משעת נתינה שיקנו לאחר מיתה דמי ודו"ק וכ"כ רבינו למעלה סוף סי' קכ"ה סעיף י"ב ע"ש. ומ"ש אפילו בלא קנין צריך לפרש דה"ק אפילו בלא קנין עם יפוי כח ואצ"ל דקונה בקנין במיפה את כחו דאילו בקנין גרידא הא ודאי דלא קנה כדלקמן בסי' זה סעיף כ"ח כ"ט וכן מ"ש ואם עמד חוזר אפילו אם היתה בקנין היינו לומר בקנין במיפה את כחו והיינו דוקא במתנת ש"מ בכולו כמו שיתבאר בס"ד:

ואין צריך לומר בפירוש וכו' כ"כ הרא"ש בפרק מי שאחזו ובפ' מי שמת: ומ"ש וה"מ כשנתרפא לגמרי וכו' בפ' מי שאחזו א"ר אליעזר משמי' דרב שכ"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנ' וכך הביאו הרא"ש בפסקיו ופרש"י שניתק מחולי אל חולי ואין זו עמידה אא"כ בא לכלל רפואה שעה אחת. ואיכא לתמוה על דברי רבינו במ"ש דבניתק מחולי זה לחולי אחר אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה דזו מניין לו חדא דהרא"ש כתב בסתם מימרא דרב ולא פירש דבעי אומדנא אם מחמת חולי הראשון מת אלמא דאפי' לא מת מחמת חולי הראשון נמי מתנתו מתנה ותו דרש"י פי' להדיא מתנתו מתנה אם מת מחולי האחר דהא לאו עמידה הוא לגבי גט דמתני' הוא דבעיא אומדנא משום דמחולי זה קאמר לה עכ"ל וכן בדין דלגבי מתנה לא נפקא לן מידי אם מת מאותו חולי שצוה מחמתו או ניתק לחולי אחר ולא מת מחמת חולי הראשון דמכל מקום כיון שלא עמד מחליו מתנתו מתנה ולפענ"ד דהאי אם מחמת חולי הראשון מת ט"ס הוא. וצ"ל אפי' לא מת מחמת חולי הראשון ומ"ש בשם רב אלפס בפ' מי שאחזו כתב כן וטעמו דבשלא עמד והלך בשוק על משענתו הא ודאי דמתנתו מתנה כיון דלא עמד ואפי' לא מת מחולי ראשון אלא מחולי אחר דמ"מ כיון דלא עמד אינו חוזר ואם עמד והלך על משענתו בשוק בעינן אומד ואם מחמת חולי הראשון מת א"כ אין זה עמד ואם לאו הו"ל עמד מחולי הראשון ומתנתו אינה מתנה ואם הלך בשוק בלא משענת הא ודאי דהו"ל עמד וא"צ אומד ומתנתו אינה מתנה. ואיכא למידק דבאלפסי כתב וז"ל בשלא עמד והלך על משענתו ורבינו כתב כשלא עמד ולא הלך על משענתו ונראה דרבינו ר"ל לא עמד או לא הלך ולא זו אף זו קאמר לא מיבעיא כשלא עמד כלל אלא אפילו עמד והלך בביתו אנה ואנה אבל לא הלך בשוק כלל אף על משענתו לא הלך התם אין צריך אומד דלא עמד קרינן ביה וכ"כ המרדכי פרק מי שמת שאם עמד והלך על משענתו לא נתבטלה מתנתו דבעינן שעמד והלך על משענתו בשוק והביאו ב"י:

בד"א בנותן מתנה אבל אם הודה וכו' בפ' מי שמת (ד' קמט) איבעיא להו ש"מ שהודה מהו ופרשב"ם מי אמרי' שהוא אומר כן שלא להשביע את בניו א"ד כיון דאודי אודי ומסקנא דהודאתו הודאה והא דאמרי' בפ' זה בורר במסקנא דאדם עשוי שלא להשביע את בניו היינו דוקא באומר פלניא ופלניא אסקו בי זוזי כיון דעושה עצמו עבד לוה לאיש מלוה ודאי להחזיק עצמו כעני היה עושה אבל כאן שהממון בעין והוא מודה של פלוני הוא י"ל שהפקידו אצלו וכו' עכ"ל והתוס' הקשו דאדרבה כ"ש הוא דיותר יש לנו לומר שאומר אמת במלוה כיון שמשעבד עצמו אבל גבי פקדון עושה שלא להשביע את בניו ונראה לר"י לפרש ש"מ שהודה מהו מי שהודה שיש לפ' מנה בידו אע"פ שאנו מוחזקין בו שאין לו מי אמר דקני במתנת ש"מ ואם עמד חוזר א"ד קנה לגמרי ואם עמד אינו חוזר ופשיט מאיסור גיורא דקנה לגמרי במתנת בריא ע"י הודאתו וכו' וכן פי' הרא"ש ותימה גדולה היאך כתב רבינו בסתם דבהודה אפי' אם עמד אינו חוזר ואמאי לא נימא דשלא להשביע את בניו אמר הכי ואפי' לא טען אנן טענינן ליה וההודאה תתבטל מיד אפילו אינו טוען כלום כדמוכח פ' ז"ב וס"פ ג"פ וכדלעיל סי' ל"ב וסי' פ"א והכי משמע בתוספות להדיא שם בד"ה ש"מ שהודה מהו דדוקא גבי איסור גיורא שהודאתו היתה אמת כדי שיזכה בה רב מרי בריה דלא שייך לומר מידי שלא להשביע אבל בעלמא ודאי אמרינן שלא להשביע: ואין לפרש דרבינו ס"ל כפרשב"ם לחלק בין מלוה לפקדון וכן פסק במרדכי פרק מי שמת בשם ראב"ן וכן פי' נימוקי יוסף ודלא כדברי התוס' הא ודאי ליתא דהא לקמן בסי' רנ"ה סעיף ד' הביא רבינו דברי הרא"ש בתשובה דמוכח מתוכה דאף בנכסים שהן בעין אמר שלא להשביע את בניו אמר כך ולא קנאם וכך יש להקשות אמ"ש רבינו סוף סי' רנ"ב בפירוש דש"מ שהודה על נכסיו שהם של פלוני בידו בתורת פקדון בין שאמר כך בכל נכסיו בין במקצתן הויא הודאה ואם עמד אינו חוזר ואמאי הא איכא למימר דלא להשביע אמר כן מיהו לקמן יש לומר דמיירי דכשעמד הודה בעצמו דלא אמר כך שלא להשביע אלא להודאה גמורה נתכוין הלכך אינו יכול לחזור אבל כאן דכתב רבינו ואפילו אם יעמוד אינו חוזר דאלמא דכ"ש דאם מת דהודאתו הודאה ואמאי הא טענינן ליתומים דשלא להשביע את בניו אמר כן מיהו בהגהת אשירי פ' מי שמת אהא דפשטינן דהודאה לא הוי כמתנה ואם עמד אינו חוזר כתב וז"ל ומשמע אפי' בלא קנין רק בהודאה ודוקא כעין הודאה דאיסור גיורא דקים לן דלזכותו נתכוין אבל בעלמא לא קני מידי בהודאה היכא דשייך למימר אדם עשוי שלא להשביע את בניו וכו' עכ"ל וא"כ אפשר לפרש גם כן דברי רבינו דמיירי בהודאה דכעין איסור גיורא דוקא וכו' וכגון שההודאה היתה ע"י תביעה דליכא למימר טענת שלא להשביע וטענת השטאה נמי ליכא דאין אדם משטה בשעת מיתה אי נמי אפילו בהודה בעצמו אלא דאמר לעדים הוו עלי עדים גמורים שאני מודה בפניכם שכל נכסים שבידי הם בתורת פקדון ושל פלוני הם דליכא שוב טענה שלא להשביע והלכך בין עמד בין לא עמד מתנתו מתנה ומה שלא כתב רבינו כך בפירוש מפני שסמך על מ"ש כבר דלא הוי הודאה אא"כ דליכא למימר דשלא להשביע אמר כך ואפשר לדקדק כך מלשונו כמו שהאריך ואמר אבל אם הודה על נכסיו שהם של פלוני וכו' וקנאם זה שהודה שהם שלו דחזר וכתב שהודה שהם שלו לאורויי דמיירי בהודאה דאין ספק בה דודאי הם שלו דליכא טענת שלא להשביע את בניו אמר כן ובכה"ג מיירי בסוף סימן רנ"ב וע"ש:

ואם הקדיש וכו' בפ' מי שמת קמיבעיא ליה באת"ל בהקדיש לא גמר ומקני הפקיר כל נכסיו מהו מי נימא כיון דאף לעניים כעשירים גמר ומקני דלעניים גמר ומקני טפי מלהקדש ואת"ל בהפקר נמי לא גמר ומקני חילק על נכסיו לעניים מהו מי אמרינן צדקה ודאי גמר ומקני דהא אין לעשירים דבר בממונו כי אם לעניים כולו. כך היא גירסת ספרים ישנים ולגירסת רשב"ם איפכא קמבעיא ליה באת"ל גמר ומקני ובהפקיר לא קמבעיא ליה משום דאף לעניים כעשירים אלא הכי קמבעיא ליה את"ל בהקדיש הכל מוקדש דגמר ומקני הפקיר מהו. ואת"ל גבי הפקר כיון דאינו חושש בזה הממון הואיל והפקירו הוציאו מדעתו לגמרי דאינו חפץ בחזרתו שאינו רוצה ליהנות עוד ממנו חילק נכסיו לעניים מהו מי לימא יד עניים כיד הקדש ואם עמד אינו חוזר או לא ומ"ש בשם הרמ"ה דחוזר בו כ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות זכייה גם רבינו כתב כך בשמו בסי' רנ"ה והרא"ש לשם הביא ראיה לדבריו ואיכא לתמוה על תמיהת ב"י אדברי הרא"ש מסברת עצמו ולא השיב דבר על ראייתו. ואיכא למידק אמאי לא קמבעיא להו הנך בעיא אדר"ש בן מנסיא במי שהלך בנו למ"ה ושמע שמת וכתב נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דחוזר כדלעיל בריש סי' רמ"ו הקדיש הפקיר חילק לעניים מהו ואפשר דהתם בבריא דכותב גוף מהיום ופירי לאחר מיתה כדפי' לשם לא שייכא הך בעיא דהפקיר להכי לא קמבעיא ליה אלא הכא דשייכא גם בהפקיר ואה"נ דבהקדיש וחילק לעניים דשייכא התם נמי קמבעיא ליה:

ואם מכר וכו'. מימרא דרב יודא אמר רב בפרק מי שמת (דף קמ"ט):

בד"א בנותן כל נכסיו וכו' משנה שם (דף קמ"ו) ש"מ שכתב כל נכסים ושייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ובגמרא אסיקנא מתנת ש"מ במקצת בעי קנין ואע"ג דמית: וכמה הוא השיור וכו' דעת רב אלפס דלית הלכתא כרב יהודה דאמר פרק מי שמת (דף קמט) קרקע כדי פרנסתו והרא"ש פסק כרב יודא וקרקע לאו דוקא אלא אפילו במטלטלי ועיין באשיר"י: וכתב בספר ב"ה וצ"ל לדעת רב אלפס והרמב"ם שאע"פ שאין בשיור כדי פרנסתו שמא דעתו לחיות חיי צמצום מאז והלאה:

וכל ג' ימים הראשונים וכו' כן כתב הרא"ש פ' מי שמת והביא ראיה מהירושלמי דפאה:

לשון הרמב"ם וכו' בפ"ח מזכיי' פירוש מלשונו משמע דבתשש כחו ונפל על המטה נקרא ש"מ ואין חלוק בין ג' ימים ראשונים לאח"כ מיהו בקפץ עליו החולי כתב גם הרמב"ם בפ"ט מזכייה דהוי מצוה מחמת מיתה: ומ"ש וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה פירוש דמחלק בין ג' ימים לאחר ג' ימים דלא כהרמב"ם ואם נשתתק וכו' ע"ל בסי' רל"ה סעיף י"ט:

וגוסס וכו' עיין בא"ע סי' קכ"א והמסקנא דגוסס ה"ה כחי ומתנתו מתנה:

בד"א שמתנת ש"מ וכו' בפרק מי שמת סוף (דף קנא) והילכתא מתנת ש"מ במקצת בעיא קנין ואף על גב דמית. מצוה מחמת מיתה לא בעיא קנין והוא דמית עמד חוזר ואף על גב דקנו מיניה ואיתא התם בעובדא דאחתיה דרב דימי בר יוסף אמר ליה ר"נ לסהדי היכא הוה מעשה א"ל אמרה הכי ווי דקא מיתא הך איתתא אמר ליה אם כן הוה מצוה מחמת מיתה ומצוה מחמת מיתה חוזר ופי' רשב"ם אמרה כששלחה בשביל אחיה ווי כי מתיא הך איתתא ולא תראה את אחיה שאינו רוצה לבא אלי וכו' עכ"ל וע"פ פירושו כתב הרא"ש אצל מניין למתנת ש"מ מן התורה וז"ל כדחזינן באחתיה דרב דימי דאמרה ווי ווי דקמייתא הך איתתא וקרי לה מצוה מחמת מיתה אף על גב דלא הכירה מיתה בשעת המתנה דבגלויי מילתא בעלמא סגי עכ"ל וז"ש רבי' אבל אם פירוש מחמת מיתה כלומר בשעת המתנה או אפילו לא פירש בשעת המתנה וכו' והיינו דוקא תוך ג' ימים דאילו לאחר ג' ימים כבר כתב למעלה לדעת הרא"ש דבסתמא יש לו דין מצוה מחמת מיתה:

ור"ש בן חפני פירש מי שמזכיר מיתה כלומר בשעת המתנה מזכיר מיתה הוא הנקרא מצוה מחמת מיתה אבל לא פירש בשעת המתנה אינו נקרא מצוה מחמת מיתה ולדעתו צריך לפרש דאחתיה דרב דימי בשעת המתנה אמרה ווי ווי דמיתה הך איתתא דלא כפירוש רשב"ם והרא"ש והבית יוסף לא הבין כך: ומ"ש ובעל העיטור כתב מסוכן שחוליו קשה וכו' פירש אפילו לא הזכיר מיתה כלל לא בשעת המתנה ולא קודם לכן ולא היה מתאונן על מיתתו וכיוצא בזה אפ"ה דינו כמצוה מחמת מיתה כיון שניכר שצוואתו מחמת מיתה היא דלא כסברא הראשונה ור"ש בן חפני דבעינן עכ"פ שיזכיר מיתה בתחלה או בסוף ואם אינו מסוכן שחליו קשה וכו' כל ג' ימים הראשונים נקרא ש"מ במצוה בסתם ואם הוא מזכיר מיתה אפילו בג' ימים הראשונים נקרא מצוה מחמת מיתה ואמר רבינו וזהו כדעת א"א הרא"ש דלעיל סעיף ז' אלא דבזה איכא קצת ספק דלרבינו מיד בקפץ עליו חולי כל צואתו סתמא מחמת מיתה היא כתב כלשון הירושלמי אבל בדברי הרא"ש משמע דוקא מסוכן שתקף עליו החולי ונטוי למו' וכו' ותו דלרבינו משמע דאם לא קפץ עליו החולי אף על גב דמסוכן וחליו קשה אינו אלא ש"מ ולבעל העיטור ג"ז הוי מצוה מחמת מיתה ומיהו אפשר דאין שום חילוק ביניהם אלא בין כך ובין כך הוי מצוה מחמת מיתה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכן עיקר. וע"ל סעיף כ"ט דבמצוה מחמת מיתה ובקנין אם מת הקנין מגרע כחו ולא קנה אלא במיפה את כחו:

כתב רב אלפס דיוצא בקולר וכו' עיין באשיר"י פרק מי שמת אצל מניין למתנת ש"מ מן התורה:

כתב הרמב"ם הא דמתנת ש"מ וכו' בפ"ח מה' זכייה ומ"ש ואף אם יש בה קנין אינו קונה אלא במיפה את כחו פי' אע"פ דיש בה קנין אין לה דין מתנת בריא שיהא קונה אף אם עמד אלא אדרבה הקנין מגרע כחו אא"כ היה מיפה כחו בקנין כגון שכתב וקנינא ממנו מוסיף על מתנה זו כדלקמן סעיף כ"ט שאז יש לו דין ש"מ אבל אם אינו במיפה כחו לא קנה כלל בין מת בין עמד וכך מפורש בל' הרמב"ם שם:

אף על פי שנתן ש"מ כו' בפ' מי שמת (דף קמ"ח) אמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת ואלא מתניתין דקתני לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת היכא משכחת לה אמר רבי חמא באומר כל נכסיי ור"ח גורס באומר כל נכסיי אלו הן מר בר רב אשי אמר במוחזק לן דלית ליה:

אין חילוק במתנת שכיב מרע בכולה וכו' מימרא דרב נחמן שם (דף קמא): ומ"ש אם לא הפסיק וכו'. קנו כולם אפילו בלא קנין פירוש ומכ"ש בקנין במיפה את כחו שיש לו דין שכיב מרע ולפיכך אם עמד חוזר בכולם אפילו בקנין במיפה את כחו אבל בקנין בלא מיפה את כחו אפילו מת לא קנו כלום: ומה שאמר אחר זה ואם הפסיק וכו' שצריכין קנין אפילו אם מת וכו' היינו קנין גרידא כדין מתנת בריא ומה שאמר אחר זה והאחרון הוה מתנת ש"מ בכולה וקונה אם מת אפילו בלא קנין וכו' ומשמע ומכל שכן בקכין היינו במיפה את כחו דאי בקנין בלא מיפה את כחו לא מהני דהוה ליה האחרון מתנת ש"מ בכולה שכתוב בה קנין דאמר שמואל לא ידענא מאי אידון בה וכו' והקנין מגרע גרע ולא קנה כלום ורבינו קיצר במובן מעצמו וכבר האריכו בזה ה' המגיד בפ"ח מזכייה והר"ן ומביאו בית יוסף:

ש"מ שנתן כל נכסיו וחזר במקצתן וכו' שם (דף קמח) איבעיא להו חזרה במקצת הוי חזרה בכולה או לא ואסיקנא והלכתא חזרה במקצת הויא חזרה בכולה ונמשכו מזה חלוקי דינים אלו שכתב רבינו:

ומ"ש לפיכך אם יש בה קנין וכו' היינו אפילו קנין גרידא ואם אין בה קנין וכו' פירש אין בה קנין כלל:

נתן מקצתו לראשון בקנין פירוש אפילו בקנין גרידא. ואם מת קונה אפילו בלא קנין פירוש אפילו בלא קנין כלל ואצ"ל דקונה בקנין במיפה את כחו אבל בקנין בלא מיפה את כחו אינו כלום ולא קנה עמד לא קנה אפילו הוא בקנין פי' אפילו במיפה את כחו בקנין. ולכאורה איכא למידק דמ"ש רבינו כאן נתן מקצתו לראשון בקנין זכו' הוא ממש הדין שכתב למעלה בסמוך סעיף י"ז דאם הפסיק בין אחד לחברו וכו' ותרתי למה לי ולא קשה מידי דלמעלה אתא לאשמעי' דאם נתן לראשון בקנין לא אמרינן דלא חיישינן להפסקה דמעיקרא נמי היה בדעתו לחלוק את הכל ולחזור בו כשיעמוד מחליו והא דהפסיק ושתק בנתים עיוני מעיין מה יתן לכל אחד ואחד ואם כן אם עמד אף ראשון לא קנה אע"ג דהוי בקנין ואם מת כולם קנו אפילו לא היה שם קנין כלל קמ"ל דלא משום דסתמיה דש"מ מידק דייק והדר יהיב ואין לו לשתוק בין זה לזה ומדשתק נמלך הוי והראשון שהיה בקנין קנה אפי' עמד כדין מתנת ש"מ במקצת וכדאיתא להדיא בגמ' וא"כ עיקר חידושי' דהראשון קנה אפילו עמד ומש"ה כשכתב לעיל והאחרון הוה מתנת ש"מ בכולה וכו' קיצר ולא כתב אלא דקונה אם מת אפי' בלא קנין ואם עמד חוזר אבל כאן עיקר חידושיה דהשני לא קנה אם עמד אפי' היה בקנין במיפה את כחו דהכי תניא התם בסיפא מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה והכי פירושו דנתן מקצת נכסים לראשון וחזר ונתן כל מה ששייר שלא נתן לראשון נתן את הכל לשני ראשון קנה כדין מתנת ש"מ במקצת שני לא קנה כלל אם עמד ומיהו צריך לפרש דכאן נמי לא איירי במחלק נכסיו לראשון ולשני בזה אחר זה אלא בהפסיק וכדמשמע מפירוש רשב"ם שכתב לפרש סיפא דבריתא מקצתן לראשון וחזר ונתן כולן לשני וכו' מדהוסיף לשון וחזר משמע דהפסיק וחזר ונתן וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מזכייה וז"ל נתן מקצת נכסיו וקנו מידו ואחר כך נתן כולן לאחר וכו' מדכתב ואחר כך אלמא להדיא דדין זה מיירי נמי בהפסיק ואח"כ נתן ובפרק ח' שכתב דין מחלק ונמלך כתב ג"כ וז"ל ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואים אם כמחלק כתבם מת קנו כולן עמד חוזר בכולן ואם כנמלך אחר ששייר חזר וכתב וכו' ודו"ק שוב ראיתי דמהרו"ך לא פירש כך ואין דבריו נ"ל אלא כדפירש עיקר:

שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו' שם (דף קנב) שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים וקנו מידו מהו שלח להו אין לאחר קנין כלום סבור מינה ה"מ לאחר אבל לעצמו לא א"ל רב חסדא כי אתא רב הונא מבי כופרי פירשה בין לעצמו בין לאחרים ופרשב"ם ילמדנו רבינו כתב וזיכה לראשון שמסר לו השטר לראיית זכותו וקנו מידו מאי שלח להו כיון שזיכה לו וקנו מיניה קנה ואין יכול לחזור במתנתו וכ"ש להקנותה לאחר ואין אומרים בזה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה דכולי האי לא הוי עביד אלא לייפות כחו וקנה: וז"ש רבינו שכיב מרע שנתן כל נכסיו וכו' דלפירוש רשב"ם כדאיכא תרתי דכתב ומסרו לידו דהיינו פירוש דכתב וזיכה יכול לחזור בו אבל בדאיכא תלתא כתב ומסר וגם קנו מיניה אינו יכול לחזור. ור"י הקשה על פי' רשב"ם כמ"ש התוס' והאשיר"י לשם ופירשו זיכה היינו זיכה לו על ידי אחר ולכן אפי' איכא הני תלתא דכתב לו שטר ומסרו לידו וגם לקח לו בקנין אפילו הכי יכול לחזור וכן נמי בכתב ומסר וזיכה יכול לחזור בו אם אין בו קנין אבל בדאיכא נמי קנין אינו יכול לחזור בו בין לעצמו בין לאחר וכן אפילו אין בו קנין והגיע המתנה ליד המקבל ומיהו כשהגיע ליד המקבל עדיף טפי מקנין דאילו בלא הגיע ליד המקבל אפילו דאיכא הני תלתא כתיבה וזכוי וקנין לא קנה אבל בהגיע ליד המקבל היכא דכתב לו שטר ומסרו לידו אפי' לא קנו מיניה קנה ופשיטא דא"צ שוב זכוי ע"י אחר דכיון שהגיע המתנה ליד המקבל עומד לו במקום זכוי ע"י אחר ובמקום קנין ומ"ש וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל היינו דאסיק כפר"י דלא כפירשב"ם כמפורש לשם בפסקיו: ומ"ש לפיכך וכו' חזר וכתב דין זה לפרש בו החלוקים חדא דאם שנים הוציאו כ"א שטרו וכו' השני קונה שהרי חזר בו מהראשון ודוקא במיפה כחו דשני וכו' והאי ודוקא וכו' קאי אהיכא דכתב לו שטר ומסרו לידו זיכה לו ע"י אחר אלא דלא הקנה לו בקנין דקנה השני אע"ג דגם לראשון כתב במיפה את כחו בכתיבה מ"מ קנה שני כיון דיכול לחזור בו מן הראשון וכ"כ הרא"ש לשם:

אידך דהביא דברי הרמב"ם במתנת ש"מ במקצת והשיג עליו ותימה הלא דברי הרמב"ם מפורשין דכתב תחלה היכא דכתב וזיכה וחזר וכתב וזיכה לאחר האחרון קנה שיש לו לחזור בין בכל בין במקצת כיון שלא קנו מידו אבל אם כתב וזיכה וקנו מידו אין יכול לחזור בו בין בכל בין במקצת ומביאו ב"י ואיכא למימר דבמקצת וקנו מידו מודה דמתנת בריא היא לכל דבר ואינו יכול לחזור בו וכמ"ש להדיא בפ"ח וז"ל שייר כלום לעצמו וכו' ה"ז מתנה במקצת וכו' לפיכך אינו חוזר והוא שקנו מידו וכו' והא דכתב בפ"ט דבעינן כתב וזיכה וקני מידו דמשמע אבל כתב וקנו מידו ולא זיכה לא קנה לא כתב כן אלא היכא דכתב לו כל נכסיו התם הוא דלא קנה אלא בדזיכה לו ג"כ ולא היה צריך לבאר את זה בפירוש כאן בפ"ט כיון דכבר כתב בפ"ח דבמתנה במקצת בקנין הו"ל מתנת בריא וא"כ בע"כ הא דכתב בפ"ק דבכתב וזיכה וקנו מידו אינו יכול לחזור בו בין שנתן מקצת אינו אלא לומר דבדאיכא כל תלתא אינו יכול לחזור בו אפי' בנתן הכל משא"כ בכתב וקנו מיניה ולא זיכה דיכול לחזור בו בנתן הכל אבל בנתן מקצת וקנו מיניה פשיטא דאינו יכול לחזור אפי' לא זיכה והוא לפע"ד דבר פשוט לא ידעתי מה עלה על דעת רבינו לכתוב על דבריו ולא נהירא גם על ב"י איכא לתמוה טובא שנדחק לפרש דברי הרמב"ם בכאן דמיירי בפירש שנותנו לו בתורת מתנת ש"מ וכו' ולא שם לבו לדבר פשוט שכתבנו לפי הנוסחא בדברי הרמב"ם שהעתיק ב"י גופיה ומדברי ה' המגיד שכתב כך אצל הדין הכתוב בסמוך סעיף כ"ח למד ב"י לפרש כך גם כאן ולא היה צריך לזה כדפי' ועיין במ"ש בסמוך סעיף ל"א:

ומ"ש אבל אם כתב לו השטר וכו' מבואר הוא לפי פי' ב"י ומסקנת הרא"ש דבדאיכא כל הני ארבעה אינו יכול לחזור בו:

וכתב הרמ"ה דמצוה מחמת מיתה וכו'. מיהו ה"ה בפ"ט כתב וז"ל אבל ש"מ וכו' מפורש שם אין לאחר קנין וזכוי כלום והוא דאיכא תרתי אבל האחד בלא חברו לא ומצוה מחמת מיתה אפילו בשניהם חוזר עכ"ל. וכ"כ נ"י ע"ש הר"י מאג"ש ומשמע דאין חילוק דאפילו בכגון דאמר ווי דקא מיית נמי חוזר. ונראה דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא נכסי בחזקת יורש קיימי:

מתנת ש"מ בכולה וכו' בפרק מי שמת (דף קנ"ב) פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הפוסקים כשמואל דאמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה: ומ"ש ל"ש אם כתב לו שטר וכו' כך פי' רשב"ם לשם: ומ"ש ואפילו מסר לו השטר מחיים לא קנה וכו' זה מבואר מדין כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה וכו' לפי פירש ר"י ומסקנת הרא"ש דאפילו מסר לו השטר וקנו מיניה לא קנה אא"כ כתב ומסר וזיכה וקנה וע"ל סעיף כ"ב:

ומ"ש ומיהו הא דאמרינן וכו' כל זה כתב שם הרא"ש בפסקיו. והב"י הבין דהאי ומיהו הא דאמר וכו' קאי אדסמיך ליה אמתנת ש"מ בכולה בקנין דלא קנה ולכן כתב ויש לתמוה כיון דכשיש בה קנין חיישי' שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין אלא לאחר מיתה כשהשטר כתוב בלשון צואה ומסרו לו מחיים היאך מוציאנו מידי אין קנין לאחר מיתה ועוד ק"ל מ"ש כשאין השטר כתוב בלשון צואה אלא בלשון מתנה דאז הוי מסירת השטר כמו קנין ואי במתנה שיש בה קנין עסקינן מה צורך למסירת השטר שיהיה כמו קנין עכ"ל אבל נראה ברור דרבינו לא קאי אדסמיך ליה היכא דאיכא קנין אלא לאחר שכתב דין ש"מ שכתב כל נכסיו מסעיף כ"א עד כאן חוזר על מ"ש בסעיף כ"ב לפיכך אם שנים הוציאו כ"א שטרו וכו' ודוקא במיפה כחו דשני כדלקמן וכו' דהיינו דמיפה כח בכתיבה שכתב תנו לו כך וכך ואף כתבו לו כדפי' לשם ומיירי לשם בדכתב שטר בלא קנין וקאמר רבינו עלה דהא דצריך יפוי כח גבי שטר בלא קנין ובלא יפוי כח לא קנה אפילו כתב ומסר לו השטר והגיע ליד המקבל היינו כשכתב השטר בלשון מתנה אבל אם נכתב בלשון צואה וכו' אם הגיע ליד המקבל מחיים קנה וכו' ולפי זה ניחא דלא תיקשי דלעיל אמר דאפילו מסר לו השטר מחיים לא קנה אא"כ דכתב לו במיפה את כחו ולקמן סל"ד אמר דלא בעינן יפוי כח בכתיבת השטר אלא היכא שמת הנותן קודם שנכתב השטר אבל בשנכתב ונמסר בחייו לא בעינן יפוי כח. וכדי שיתיישב זה צריך לחלק דלעיל איירי בשלא היה כתוב בלשון צואה אלא בלשון מתנה וכו':

ומ"ש גם בכאן כתב הרמב"ם דמתנת ש"מ במקצת שיש בה קנין אינו קונה אלא במיפה את כחו ולא נהירא וכו' וז"ל הרמב"ם בפ"ח מזכייה מתנת ש"מ שכתוב בה קנין בין שהיתה במקצת נכסיו בין שהיה בכל נכסיו חוששין לה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר והואיל ומתנה זו לא תקנה אלא לאחר מיתה אין שטר לאחר מיתה והרי המתנה בטלה עכ"ל וכשנעריך לשון זה עם הלשון שכתב באותו פרק שייר כלום לעצמו וכו' ה"ז מתנה במקצת כו' שקונה מזמן הכתיבה לפיכך אינו חוזר והוא שקנו מידו וכו' עכ"ל יראה הרואה דהרב מחלק בין מתנת ש"מ במקצת שכתוב בה הקנין בשטר לשאין כתוב הקנין בשטר דלא כפי' רשב"ם דל"ש דפי' וכתב הקנין בשטר ל"ש נתן לו בע"פ וכו' ודייק הכי מדאמר לשם מתנת ש"מ שכתוב בה קנין בי רב משמי' דרב אמרי ארכביה אתרי רכשי ושמואל אמר לא ידענא מאי אידון בה שמא לא גמר להקנותו וכו' מדלא אמר מתנת ש"מ שיש בה קנין אלא מתנת ש"מ שכתוב בה קנין אלמא דוקא בדכתב בשטר הקנין התם הוא דחוששין כיון שמתנה זו לא תקנה אלא לאחר מיתה שמא לא גמר להקנותו בקנין הכתוב בשטר אלא לאחר מיתה אבל בכתב שטר בסתם וקנו מידו ולא כתב בשטר שקנו מידו משמע שהקנה לו עכשיו במתנת בריא כנ"ל דעת הרמב"ם אבל הרב המגיד פירש שהרב רבינו משה בר מיימוני מיירי כאן במגלה דעתו שמחמת מיתה נותנן עכ"ל ומשם למד בית יוסף לפרש כך דבריו גם בפ"ט שהביא רבינו לעיל סעיף כ"ג וכבר כתבתי שדוחק הוא פי' זה גם הרב המגיד לא הוקשה לו דבר בפ"ט אלא כאן הוקשה לו ותירץ מה שתירץ אבל לפע"ד עיקר כדפי': הב"י הביא במחודשים תשובה להרמב"ן דאם קנו מידו במיפה את כחו לא נתיפה וכו' והשיג עלה וז"ל תמיהא לי דא"כ כשאמרו במתנת שכ"מ שכתוב בה קנין שאם קנו מידו במיפה כחו מהני היכי משכחת לה וצ"ע עכ"ל ולא ידעתי מאי קשיא ליה הלא מבואר מדבריהם דצריך לכתוב וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא כדאיתא בגמ' אבל שאר לשונות שכותבין והריני נותן ומקנה לו כמיפה את כחו או שאר לשון אינו כלום שלא כתב ואף קנו ממני וכו' וכן נראה דעת התוס' בר"פ אע"פ ומביאו ב"י כאן בסעיף זה:

ואם כתב לאחד והקנה לו וכו'. תימה לי דכתב תלינן למימר וכו' דהלא כיון שאמרו רבנן דמתנת שכ"מ בכולה בקנין לא קנה מטעם דשמא לא גמר להקנותו אלא בקנין לאחר מיתה עדיין חששא זו במקומה עומדת דשמא לראשון ולשני לא גמר להקנות להם אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה אלא דחזר בו מן הראשון ונתן לשני וכיון דחיישינן שמא לא גמר להקנות אלא לאחר מיתה אף השני לא קנה ולכן נלפע"ד כיון דנכסי בחזקת יורש קיימי אין להוציא מידם ע"פ סברא זו שהם דברי יחיד ועי' במ"ש בסמוך סעי' ל"ג ונרא' נמי דאף לסברא זו היכא דנתן מקצתו לראשון בקנין והמותר לשני בלא קנין אם לא הפסיק בנתיים הוה ליה מחלק נכסיו ואם לא עמד ראשון לא קנה ושני קנה ואם עמד חוזר בשניהם דאפי' את"ל דלשני לגרועי אתא כיון שלא הקנה לו בקנין מ"מ גם לראשון חיישינן שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה והילכך ראשון לא קנה בין עמד בין לא עמד ושני קנה אם לא עמד ואם עמד לא קנה ועיין במ"ש לעיל סעיף כ':

ומ"ש ולפי זה וכו'. פי' לפ"ז ודאי כי היכי דכתב הרמ"מ בהקנה לו בקנין הכי נמי היכא דליכא קנין אלא דכתב ומסר לו שטר וזיכה ע"י אחר כיון דבכתב בלשון מתנה לא קנה אפילו מסר לו שטר כל היכא דלא מיפה כחו בכתיבה לומר ואף כתבו וכו' א"כ היכא דחזר זכתב ומסר וזיכה לשני שני קונה אף בלא יפוי כח וכו' דתלינן לומר דקנין דשני בשטר שמסר לו בלא יפוי כח לאו לגרועי אתא וכו' וכוונת רבינו בזה לבאר דכיון דלפי זה ודאי צריך לפרש כך א"כ חולק הוא הרמ"מ אמ"ש רבינו לעיל בסעיף כ"ב לפיכך אם שנים הוציאו וכו' השני שהרי חזר בו מהראשון ודוקא במיפה את כחו וכו' שהרי לדברי הרמ"מ השני קונה אפי' בלא מיפה את כחו וק"ל ותמיה לי כיון דהרא"ש כתב להדיא אהך דכתב ומסר וזיכה לזה וכתב ומסר וזיכה לזה דהשני קנה ומיירי במיפה כחו דבלא מיפה כחו אף שני לא קנה כדאמר שמואל וכו' עכ"ל א"כ לית ליה להרא"ש להא דהרמ"מ ולאיזה צורך הביאו רבינו להך דהרמ"מ כיון דלא ס"ל כוותיה וכדכתב רבינו בסתם לעיל סעיף כ"ב כדברי הרא"ש דדוקא במיפה את כחו וכו' אלמא דס"ל הכי לפסק הלכה וכאן הביא דברי הרמ"מ החולק על פסק הרא"ש ואפשר דרבינו נתכוין להביא דברי הרמ"מ ולכתוב עליהם ולפי זה וכו' לאורויי כיון דלפי זה צריך לומר דחולק הוא אפסק הלכה דלעיל א"כ לית הלכתא כוותיה דהרמ"מ אף במ"ש בהקנה לו בקנין ואלמלא שלא הביא דברי הרמ"מ בזה אפשר שלא היה עולה על הדעת האי לפי זה שכתב רבינו ולא היה מובן שחולק הוא הרמ"מ על דברי הרא"ש והי' פוסק כדברי הרמ"מ במ"ש בהקנה לו בקנין דקנה שני אף בלא יפוי כח לכך הביא דבריו לגלויי דחולק הוא כדי לדחות דברי הרמ"מ מהלכה ודוק כנ"ל ובסמוך כתבתי דאף בלאו הכי אין להוציא ממון ע"פ דברי הרמ"מ:

וכן אם צוה שכ"מ וכו'. כלומר כי היכי דחיישינן במתנת שכ"מ בכולה בקנין שמא לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה ה"נ בלא קנין אלא בשטר גרידא נמי חיישינן שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ולא קנה אלא א"כ במיפה כחו וכדאיתא ס"פ י"נ שלח רבין וכו' עד ה"נ דאמר אף כתבו וחתמו והבו ליה ופסק תלמודא דכך הלכה ופר"ש דאע"ג דהאי דשלח רבין אינו אלא בשכ"מ דאמר כתבו ותנו לאו דוקא דה"ה אם אמר תנו וכתבו ולא אמר כיון שאינו מזכיר שיתנו לו את השטר לא נתכוין בצוואת כתיבת השטר אלא לזכרון דברים וכו' וכדס"ל להר"ר יונה בסמוך אלא אין חילוק וכתב רשב"ם דהכי מוכח מדלא חשיב לו מיפה את כחו לקנות בלא שטר עד דא"ל תנו ואף כתבו אלמא דלאו דוקא כתבו ותנו אלא אפילו תנן וכתבו וכו' אבל דעת ה"ר יונה דתלמודא מחלק מיניה וביה דגם בדאמר כתבו ותנו כותבין ונותנים לאחר מיתה היכא דאמר תנו ואף כתבו לו שטר דהשתא ודאי דלא נתכוין להקנות בשטר אלא אמר כך ליפוי כח אבל בתנו וכתבו לא איירי תלמודא דפשיטא הוא דלא נתכוין בכתיבת שטר אלא לזכרון דברים בעלמא: וכתב הראב"ד אם לא יפה את כחו וכו'. נראה מלשונו דדוקא בדלא נמסר לו השטר מחיים אין מוסרין לו לאחר מיתה אף ע"ג דנכתב מחיים אבל בדכתב ונמסר לו מחיים קנה מיד לאחר מיתה מאחר שלא נכתב השטר בלשון מתנה אלא בלשון צוואה וכדכתב רבינו לעיל סעיף ל' ואין כאן מחלוקת וכך היא דעת ב"י דהראב"ד לא בא להשיג אדברי הרמב"ם בפ"ח מזכייה אלא לבאר ודלא כמו שהבין הרב המגיד מדברי הראב"ד דבנכתב ונמסר לו מחיים דלא קנה ובא להשיג אדברי הרמב"ם דליתא:

ודוקא דאמר כתבו ותנו וכו'. כ"כ בסמ"ג והביאוהו האחרונים לפסק הלכה ועיין בב"י שהביא דברי האחרוני' בזה: ומ"ש בשם הר"ר יונה. כבר נתבאר דעתו: כתב בתשוב' הרשב"א שכ"מ שנתן קרקעותיו ואגבן כל נכסיו לא זכה במטלטלין מפני שלא קנה קרקעות עד לאחר גמר מיתה והרי זה כמקנה מטלטלין אגב קרקעות של עצמו שלא קנה והביאו ב"י במחודשין סעיף ח' וז"ל הר"ר ירוחם בנתיב כ"ד בשם הרשב"א דמתנת שכ"מ דכתב בה אגב לא קנה דמאחר שאינו קונה אלא לאחר מיתה אז הקרקע אינו שלו ונמצא [הקנין] ע"ג קרקע שאינו שלו עכ"ל ונראה דר"ל דאם היה קונה קודם מיתה דאז הקרקע של נותן הוה ניחא דכיון שקנה קרקע באחד מדרכי ההקנאות נקנו המטלטלין עמו אבל כיון שאינו קונה הקרקע והמטלטלין אלא לאחר מיתה שאז הקרקע אינו של נותן דעם מיתתו נפלו נכסי קמי יתמי היאך אפשר שיהא קונה לאחר מיתה המטלטלין על גבי קרקע שאינו של נותן ומ"ש וה"ז כמקנה מטלטלין אגב קרקעות של עצמו ר"ל של המקבל ולאו דוקא אלא כלומר אגב קרקעות שאינן של נותן אלא האמת נקט דהקרקעות הן של המקבל מיד לאחר מיתה והמטלטלין כשהן נקנין לאחר מיתה אגב קרקעות אלו נמצא שנקנית ע"ג קרקע שאינו שלו וכ"כ הרב בהגהות ש"ע עם הקרקע של המקבל ושארי ליה מאריה למהרו"ך שהשיג על זה והאריך בדברים דחויים:

ובריא שאמר כתבו ותנו וכו'. מבואר בגמרא בההיא דשלח רבין וכו': ומה שכתב בשם ר"י דבדאמר תנו ולא אמר כתבו נותנין וכו' ועדיף טפי מדאמר כתבו ותנו אפילו במיפה את כחו מבואר בפירוש רשב"ם (סוף דף קל"ה) שכתב וז"ל ומיהו בריא אע"פ שמיפה את כחו כענין יפוי שכ"מ דקאמר תנו אף כתבו אפילו הכי אין כותבין ונותנין לאחר מיתה דבבריא אמרי' משום דדבריו אינן ככתובים הוצרך לזכות לו בשטר ולא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה עכ"ל פי' לפירושו דבבריא אין חילוק בין אמר כתבו ותנו ובין אמר תנו ואף כתבו וכו' לעולם אין כוונתו להקנות באמירה גרידא אלא על ידי שטר ואין שטר לאחר מיתה אבל בדאמר תנו ולא אמר כתבו הא קא חזינן דלא היתה דעתו אלא להקנות באמירה בלא שטר ולפיכך אם מת מצוה לקיים דברי המת וא"ת א"כ מתנת שכיב מרע במקצת דדינו כמתנת בריא ואינה נקנית אלא בקנין ואפילו אם מת לא זכה במתנה במקצת בלא קנין ואמאי לא קנה מטעם מצוה לקיים דברי המת לפר"י דשייך אף בבריא אפילו לא אתפסיה ביד שליש ויש לומר דאה"נ דמטעם מלד"ה כופין אותו אפילו במתנה במקצת בלא קנין אלא דמטעם דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמילא קנה וג' חילוקים איכא בין מלד"ה ובין דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי ויתבארו בסי' רנ"ב סעיף ב' בס"ד:

והרמ"ה כתב וכו' הביא דבריו לחלוק אדין מלד"ה שכתב ר"י וע' בסי' רנ"ה ושאר דברי הרמ"ה מבוארים זולת מה שמחלק בין מנה לשדה צריך לבאר דה"ט דמנה אין נקנה אלא במשיכה או בהגבהה ולא בשטר דכתב ליה הוא או עדים בשליחותו משא"כ שדה דנקנה בשטר הילכך כשאמר לעדים כתבו ותנו שדה לפלוני כותבים ונותנים מחיים בשליחותו וקנה המקבל כאילו כתב הנותן בעצמו בשטר שדי נתונה לך ונתן לו בפני עדים דזכה בו המקבל ה"נ כשכתבו העדים שטר בשליחותו נמי קנה המקבל:

מי שמת ונמצא קשורה וכו'. משנה פ' י"נ (דף קל"ה) והרשב"ם [פי'] דתנא קשורה לרבותא דליכא למימר אחר כתב ונתנה לשם כדי לזכות בנכסי המת: ומ"ש או שחפורש בו מהיום וכו'. כ"כ לשם התוס' בד"ה כל שכתוב בה: ומ"ש פרשב"ם אם זיכה בו לאחר וכו'. שם: וכתב הרב המגיד דמדכתב הרמב"ם בפ"ט מה' זכייה ואם זיכה בה לאחר וכו' כל הדברים שבה קיימים וכו' אלמא דאם זיכה במקצת לאחר אף כל השאר קיים שהרי גילה בדעתו שהוא רוצה בה ולא ראיתי כן לאחד מן המפרשים שהיה מפרש זה כדבריו בכאן עכ"ל ומביאו ב"י אבל בספר ב"ה כתב דנ"י פ"ק דמציעא חולק בהבנת הרמב"ם בזה ועיין בהריב"ש בסי' קס"ה כי הכריח מדברי הרמב"ם בפרק ח' כדברי הרב המגיד עכ"ל ומשמע דהכי נקטינן כפי' הרב המגיד להרמב"ם:

כתב הרמב"ם וכן מי שכתב ש"ח על עצמו וכו'. פירוש כי היכי דבנמצא צוואה קשורה וכו' חיישינן דכתב ונמלך ה"נ בש"ח חיישינן דילמא כת' ללות ונמלך ולא לוה:

וכתב א"א ז"ל בתשובה וכו'. פירוש דבמתנת בריא שהקנה בקנין בפני שני עדים ונתנו לשליש וא"ל יהא זה אצלך ולא פירש לו כלום אי נמי א"ל הנח עד שאומר לך מה תעשה ומת קנה המקבל דמשעת הקנין קנהו המקבל והשטר אינו אלא לראיה וא"ת אכתי ניחוש דשמא מתחלה כשהקנה בקנין התנה עם העדים שיקנו מידו ויכתבו שטר מתנה לפלוני בכך וכך ויתנו השטר לידו שמא יהא נמלך מליתן וכן היה דלאחר שנתנו לשליש חזר ונמלך וצריך לומר דהרא"ש מיירי בידוע דהקנה בסתם ולכך בשט"ח מן הסתם נמי חיישינן שמא לא לוה אבל במתנה מן הסתם קנה המקבל אבל ודאי אם אינו יודע דהקנה בסתם לא קנה המקבל דאיכא למיחש שמא התנה מתחלה עם העדים. ועדיין יש להקשות דהכא אמרינן דבשט"ח בין להרמב"ם בין להרא"ש אינו כלום אלמא דמחזיר אותו ליורשי לוה ולעיל בסימן נ"ה סעיף י' כתב רבינו דאין מחזירין לא לזה ולא לזה וי"ל דלעיל מיירי בשט"ח בקנין כמפורש לשם דמטעם שיש בו קנין לא יחזירנו גם ליורשי לוה והכא מיירי בשטר דלית ביה קנין אך לפי זה קשה דלא הו"ל להרא"ש לחלק בין ש"ח למתנה בקנין דבש"ח גופיה הוה ליה לחלק בין יש בו קנין לאין בו קנין וי"ל דהרא"ש השיב להשואל במעשה שהיה במתנה ורצה השואל להשוותו למ"ש הרמב"ם בש"ח שנמצא ביד שליש שאינו כלום דה"נ במתנה שנמצא ביד שליש והשיב לו הרא"ש דלא אמר הרמב"ם אלא דוקא בש"ח לפי שכותבים ללוה אע"פ שאין הלוה עמו וכו' אבל ודאי ס"ל להרא"ש דאע"ג דבשטר שאין בו קנין אינו כלום מ"מ בשטר שיש בו קנין אין מחזירין לא לזה ולא לזה: כתב הרשב"א בתשובה היכא דטען היורש שהמטלטלין שנתן מורישם מעכשיו ולאחר מותו שמא לא הוו ליה בשעת המתנה דאמרו משמן של גאונים על היורש להביא ראיה דמסתמא כאן נמצאו כאן היו וכל שטען חרש עליו הראיה עכ"ל (פי' כל שטען איני יודע עליו להביא ראיה דלשון זה כותבים על מי שאינו יודע וכ"כ הרמב"ם פ"ח מהלכות עדות הרי הן כחרשים) מיהו לעיל בסי' קי"ב כתב רבינו בשם הגאונים דהיינו דוקא בדלא נודע שקנה נכסים אח"כ ע"ש וכתב עוד רבינו שם דיש חולקים והכי מסתברא דלעולם על המקבל מתנה להביא ראיה ונראה לפי הטעם שכתב שם דאין חילוק בין נתן מטלטלין לנתן קרקע ובין טוען היורש ודאי לטוען שמא לעולם על המקבל להביא ראיה דלא כמ"ש הרשב"א בשם הגאונים דבמטלטלין והיורש טוען שמא על היורש להביא ראיה. ולפי זה קשה דכאן פסק בש"ע כדעת הרשב"א דעל היורש להביא ראיה ובסי' קי"ב הביא בש"ע שתי הדיעות והכריע הרב בהגהותיו דהעיקר על המקבל להביא ראיה וכן פסח בסי' פ' סעיף ו' ויש לומר דבסי' ס' ובסימן קי"ב מיירי בטוען המחזיק ברי ובין שהנותן חי ובין שמת היורש טוען ברי ולכן הכריע הרב דעל המקבל להביא ראיה וכאן מיירי ביורש טוען שמא הילכך על היורש להביא ראיה:

דרכי משה

(א) כתב נ"י פרק מ"ש דף ר"ל ע"ב מיהו אם כתב בשטר מהיום בעי קניין דכל שמקנה מחיים לא קני בדיבור אלא אי לא אמר מהיום אע"ג דיש בו זמן לא בעי קניין ולא אמרינן בזו זמנו של שטר מוכיח עליו וע"ש וכ"כ רבינו ירוחם בנכ"ד כ"ע נ"י פרק י"נ ד' רט"ו ע"ב דאין לחלק במתנת ש"מ בין שנותן לאחר זמן או שנותן מיד לאחר מיתתו וכ"מ מתשובות הרשב"א שכתבתי לעיל ס"ס רמ"ח:

(ב) וכן מבואר לקמן בסימן זה כדברי הרמב"ן וכמו שאכתוב לקמן ונ"ל ללמוד מזה דש"מ שנתן מתנה והתנה שיהיו מתנותיו כמתנת בריא ולא קבל קניין עליה דמתנתו בטילה מאחר שחפץ ליתן במתנת בריא צריך קניין ומאחר דלא קנה המתנה בטילה וכ"מ מההיא דכתבתי לעיל ריש סימן זה מנ"י במתנת ש"מ שכתב בו מהיום כו' ולכן צריכין הסופרים ליזהר בצוואה זו כי ראיתי הרבה צוואות שקלקלו הסופרים וכתבו במתנת בריא לשופרא דשטרא בצוואה שלא היה בו קנין ונ"ל שקילקלו בזה וגרעו כח הצוואה ויש ליזהר:

(ג) ועיין בהר"ן פרק מי שאחזו ד' תקפ"ח ע"ב דפליג בהא וע"ש:

(ד) וכתבו התוספות פרק מ"ש דאע"ג דידעינן דהנכסים אינן של פלוני אפ"ה קנאן על ידי הודאה זו ולא יוכל לחזור בו וע"ל סימן פ"א אם הודה אם צ"ל אתם עדים כב"י לקמן סי' רנ"ב בשם הרשב"א האומר רוצה אני שיהיו מטלטלין אלו לשמעון הרי זה לשון הקנאה ולא לשון הודאה אבל אם אמר מטלטלין אלו לשמעון או שאמר יש לשמעון בידי הוי לשון הודאה עכ"ל. ועיין במרדכי פרק מי שמת אי מהני הודאת שכ"מ בהלואה וע"ש דף רצ"ה ע"ג:

(ה) וכתב ריב"ש עוד שם דאפי' תפסו העניים מוציאין מידם וע"ש אבל במרדכי פרק מ"ש דף רצ"ו ע"א פסק כדברי הרא"ש דבהקדש והפקר לעניים דהוה איסורא אזלינן לחומרא וכתב מהר"ד כהן בתשובה סי' ל' דאף לדברי הרא"ש דוקא מסתמא אם עומד אין המתנה בטילה אבל מיהו יוכל לחזור בו ומהר"ם פד"ו פסק בתשובה סימן ט' דלא נקטינן בזה כדברי הרא"ש אלא כדברי החולקים עליו וכ"נ דעת ב"י. וכ"ע במרדכי פרק מ"ש ע"ב באלמנה שצותה ליתן לאחר מותה את כל אשר לה בחדרה להקדש ולמחרת צותה ליתן את אשר בחדרה לאחיה ולא היה לה רק חדר אחד ופסק דיכולה לחזור מן ההקדש ואפי' למ"ד דמתנת הקדש אינו חוזר היינו בסתם מתנת שכ"מ אבל כאן שצותה בפירוש ליתן לאחר מיתה פשיטא שיכולה לחזור בה קודם לכן ועיין בזה בהגהות מרדכי דב"ב דף רס"א ע"ד באשה שכ"מ שצותה להקדיש נכסיה לאחר מותה גם לעיל ס"ס רמ"ב נתבארו דינים אלו:

(ו) וכתב המרדכי בתשובת מוהר"ם ע"ד דכמו שקנין מהני כן משיכה או מסירה או הגבהה מהני כל אחד לפי קניינו וקרקע בכסף ושטר וחזקה והא דמהני תפיסה דוקא במתנת שכ"מ במקצת דאם עמד אינו חוזר ולכך מהני תפיסה מחיים כמו קנין אבל מתנת מצוה מחמת מיתה דיכול לחזור אם עומד אף תפיסתו דמחיים לא מהני דהא יכול לחזור בו ולכן אם נתן אחר תפיסתו לאחרים לא מהני תפיסה וקנאן האחרים וע"ש איזה תפיסה מהני והאריך שם בדין זה וע"ל בדברי רבינו דלא משמע כן שהרי כתב לקמן גבי זיכה לו ע"י אחר דלא מהני אא"כ בא ליד המקבל מתנה משמע דאם בא לידו מיהו קנה מיהו יש לחלק דהתם כתב לו ג"כ שטר זיכוי וע"ל:

(ז) מזה יש ללמוד ג"כ לדין שכתבתי ריש סימן זה דאם כתב בצוואת שכ"מ שנותן במתנת בריא ואין בו קנין דמתנתו בטילה דהרי כתב הרמב"ם דאם כתב לו דנותן במתנת בריא יש לו דין מתנת בריא והוא פשוט לדעתי ולא כתבתי כן רק שראיתי תשובת הרב בעל ב"י שכתב בה שקנה בכה"ג משום דתלינן בט"ס ואני השבתי לו בזה ובאו דברי שנינו לפני מוהר"ם מפדוו"ה והסכים לדברי דלא קנה כמו שמבואר מהראיות בתשובות הנכתבות ע"ז וע"ל סי' רנ"ג עוד מזה:

(ח) ולא משמע כן מדברי רבינו שכתב דהוי כמו מתנת בריא וצריכה קנין משמע אבל בלא קניין אינו כלום ועיין בזה בתשובת הרשב"א סימן אלף נ"ח:

(ט) כתוב בתשובת הרא"ש כלל י"ג סימן ט"ו בראובן שהיה בידו ספרים של שמעון ושמעון נתן במתנת שכ"מ כל אשר לו לבתו וראובן אומר ששמעון צוהו להקדיש הספרים ופסק דמתנת בתו קודמת כי הקנה לה מטלטלין אגב קרקע ומוציאה היא הכל מיד ראובן וע"ש חילוקים בזה:

(י) כתב המרדכי ריש אלמנה ניזונת באחד שצוה לראובן ליתן מה שבידו לשמעון אביו ושמעה אשתו ולא מיחתה ואח"כ חזר להלוך על משענתו בביתו ואח"כ הכביד עליו חליו וחזר וצוה לראובן ליתן מה שבידו לשמעון ואז שמעה אשתו ומיחתה ופסק ראב"ן דקנה שמעון דהא השכ"מ לא חזר ממתנתו אדרבה החזיקה ואע"ג דמיחתה אשתו אז מ"מ קנה שמעון מכח מתנה הראשונה ועוד דהמתנה הב' היתה במעמד ג' ומיד קנה שמעון ואין בהמחאת אשתו כלום וע"ש וכן תשובה זו היא במרדכי פרק מ"ש דף רנ"ו ע"ב וע"ל סימן ר"ס אימתי אמרינן דביטל מתנה אחרונה את הראשונה ועיין בתשובת מיימוני ס"ס קנין סימן י"ב מדין אחד שנתן נכסיו במתנת שכ"מ ואח"כ נמצא מקצת נכסיו ביד אחד והוא אומר שנתנו לו תחלה וע"ש גם בתשובות הרא"ש כלל ק"ז ס"ב מדין זה וע"ל ס"ס קכ"א מדיני מתנת שכ"מ:

(יא) וכ"ה במרדכי פ' מ"ש דף רנ"ז ע"א אמנם במרדכי סוף פ"ק דגיטין בשם ר' יואל דבכה"ג לא יוכל לחזור בו וע"ש:

(יב) ועיין בזה בתשובת מהרי"ל סימן ע"ה:

(יג) וכ"ה בנ"י פ' מ"ש דף ר"ל ע"ב אבל במרדכי שם דף רנ"ז ע"א דאם א"ל בעל פה לא בעינן יפוי כח וכ"פ המרדכי פרק אף על פי:

(יד) ועיין בתשובת מוהר"ם פדו"ה סימן כ"ו שהאריך בזה וכתב מוהר"ם כ"ש אם כתב בשטר דשטר זה יהא בכל אופן המועיל או יהא נדרש לטובת בעל השטר דמהני והוה כאילו כתב ביה יפוי כח וע"ש וכתב נ"י דף ר"ל ע"א דאף אם כתב לו ליפוי כח אפ"ה אם עומד חוזר בכל מתנת שכ"מ וכ"כ שם המרדכי פ' מ"ש ע"א ועיין במרדכי פרק מי שאחזו דף תרי"ג מדיני יפוי כח כתב מהרא"י בפסקיו סימן ר"ל הא דאמרינן דילמא לא גמר להקנות אלא בקנין או בשטר אין חילוק בין ת"ח שיודע להקנות לעם הארץ שאינו יודע להקנות אבל יש לחלק בין אם השכ"מ ביקש הקנין או שהמקבל ביקש הקנין שאז בודאי הקנין אינו אלא ליפוי כח וע"ש ובתשובת הריב"ש סימן קס"ז על מתנת שכ"מ שהיה כתוב בה קנין בלא יפוי כח רק אח"כ שאלוהו עדים אם קיים צוואה זו ואומרים הן (שמקיימים) [שקיים] ופסק דזה הוי כיפוי כח ועיין בתשובה סימן שמ"ה אי הקנה לאחד באגב וקנין סודר אימתי בעינן שיכתוב ליפות כח:

(טו) וכתב מהרי"ק שורש צ"ד הא דמהני אם כתב בלשון צוואה היינו שהגיע השטר לידו מחיים אבל בלא"ה לא וע"ש ובתשובת מהרד"ך בית ל' שהאריך בזה:

(טז) וע"ל סימן ס"ח מדין צוואה הנעשית לפני ערכאות של עכו"ם אי מהני וכן לקמן ס"ס רנ"ג יתבאר דין זה בדברי רבינו:

(יז) ועיין לקמן ס"ס רנ"ב מדין מצוה לקיים דברי המת:

(יח) וכתב המ"מ פ"ט מה"ז כ' הרמב"ם אע"פ שקנו מידו כדי ליפות כח אפ"ה יכול לחזור בו ודוקא בנותן כל נכסיו דאז אין המתנה חלה אלא לאחר מיתה אבל במקנה ליה במקצת נכסיו וקנו מידו ודאי קנה דהוי כמתנת בריא וע"ש עוד חילוקים מדין זה. כתב המרדכי ס"פ י"נ השיב רבינו גרשום על ראובן שצוה לשמעון אפוטרופוס שלו כך וכך תן לבני ודאי דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו אבל אם לא א"ל מה שיתן לו אלא א"ל ידך כידי ופיך כפי לחלק הנכסים אחר מותו כפי מה שירצה יש ללמוד מדבריו שלא נתן מחיים כלום אלא שמסכים למה שיעשה שמעון אחר מותו ואין מתנתו כלום דמיד שמת נפלו הנכסים קמי יתמי ושוב אין לאפוטרופוס זה כח בהן וכתב שם דרשב"ם מפקפק בה וחולק על ר"ג וס"ל דיש כח ביד אפוטרופוס לעשות מה שירצה ובתשובת הרשב"א סימן אלף קמ"ז משמע קצת כדברי ר"ג וכ"נ דעת מהרי"ק שורש צ"ד וכן פסק בהדיא בתשובת הרשב"א סימן תס"ד והאריך שם בתשובות דאין מוסיפין כלום על דברי שכ"מ ואין ליתן אלא מה שנתן הוא עצמו בחייו וכ"פ שם בתשובות סי' תתקי"ח דלא אזלינן בתר אומדנא בדברי שכ"מ ואין כותבין אלא מה שאמר בפירוש אבל ב"י כ' מתשובות ריב"ש כדברי רשב"ם דאזלינן בתרה ומדכתב ואע"ג שאמר כך וכך יחלוקו מנכסי או מממוני לא אמרינן דמיד שמת נפלו הנכסים קמי יתמי וכ"נ דעת הרד"ך בתשובות בית ל' ועיין לקמן סימן ר"ך מדין אחד שמינה אפוטרופוס לבניו הגדולים אי מהני וע"ל סימן ס' שכ"מ שהקנה מטלטלין ואח"כ אמרו יתומים שבשעת המתנה לא היו מטלטלין ברשותו:

(יט) וכן משמע בתשובותיו שהביא המרדכי פרק יש נוחלין ד' רנ"ד ע"א וע"ש שהאריך בזה וכ"כ מוהר"ם פד"ו בתשובותיו סימן נ"ב וע"ש וכן נראה מתשובות ריב"ש סימן י"ז וע"ל סימן רנ"ז כתבתי ישוב אדברי מוהר"ם ושלא יחלוק אדברי רשב"א:

(כ) כתב בפסקי מהרא"י ז"ל סימן נ"ט מי שבקש מיורשיו שיעשה כך וכך מיקרי צוואת שכ"מ ומה שבקש לחזק הענין עשה :