טור אורח חיים תמח
<< | טור · אורח חיים · סימן תמח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
[עריכה]חמץ של עובד גילולים שעבר עליו הפסח, מותר אפילו באכילה. וכן פסק רב אלפס והלכות גדולות, והכי איתא בשאילתות ובירושלמי, וכן פסקו הגאונים. ובעל העיטור כתב שאסור באכילה, והאריך בענין וסוף דבריו: ומן הדין עלינו להחמיר ממה שנוהגים עכשיו שישראל מקבל דורון חמץ של עובד גילולים מן המנחה ולמעלה שנעשה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה ולפיכך היה עלינו לגדור גדר. עד כאן. ומיהו אדוני אבי ז"ל אומר תקנה לזה, שיאמר הישראל איני רוצה שיקנה לי רשותי, ואז לא יקנה לו בעל כרחו. ואפשר לומר אפילו בסתם, ששתק ולא אמר כלום, לא קניא ליה רשותיה כדאיתא בבבא מציעא דהיתר ניחא ליה דליקני דאיסור לא ניחא ליה דליקני, אם לא שיקבלנה מהעובד גילולים או כיוצא בזה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בו.
ושל ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה, אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לעובד גילולים קודם הפסח, מותר. ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה. ורשאי לומר לו עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שאקחנו ממך אחר הפסח.
וחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח, אוסר בירושלמי אף על פי שביטלו, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא ביטלו. ובעל העיטור אסרו באכילה והתירו בהנאה, ואין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה.
ואוסר עוד בירושלמי להאכיל חמצו בפסח אפילו לכלב של הפקר שאינו נהנה בו כלום, דגרסינן בפרק כל שעה לא יאכיל חמץ אפילו לכלבים, במה אנן קיימין אם לכלבו היא הנייה אלא כאן אנו קיימין אפילו לכלב של אחרים, זאת אומרת אסור להאכיל לבהמת הפקר:
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה וכו' בפרק כל שעה (כח:) תנן חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה וכתבו הרי"ף והרא"ש הא דקתני של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה לאו למימרא דבאכילה אסור אלא משום דבעי למיתני של ישראל אסור בהנאה תנא גבי עכו"ם מותר בהנאה אבל מותר הוא אפי' באכילה וכתב עוד הרא"ש ובירושלמי קאמר הא דקתני מתני' חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה במקום שלא נהגו לאכול פת של עכו"ם אבל במקום שנהגו מותר אפילו באכילה:
מיהו א"א ז"ל אומר תקנה לזה וכו' בפרק כל שעה כתב וז"ל ועכו"ם שמביא לישראל דורון במוצאי פסח סמוך לערב ומניחו בביתו יאמר הישראל שאין רוצה שיקנה לו רשותו:
ומ"ש ואפשר לומר אפילו בסתם ששתק וכו' הם דברי רבינו שאומר כן מסברא וכ"כ הרשב"א בתשובה בשם התוס' שמה שמשלחים עכו"ם ככרות של חמץ דורון לישראל בי"ט האחרון של פסח מותר ונתן טעם משום דישראל לא ניחא ליה באיסורא וחצירו נמי לא קניא ואפילו משתמרת ואפילו עומד בצדה שאין חצירו קונה לו בע"כ ע"כ. ומתוך דבריו נראה דבסתם מיירי וכ"כ הגהות מיימון בפ"א וז"ל מעשה ששלח עכו"ם פת לישראל בי"ט האחרון של פסח וקבלתו השפחה שלא בפני הישראל וכשנודע לישראל צוה להצניעו בבית העכו"ם ולמחר שאלו לרבי והתירו משום דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא ה"נ לא היה דעת הישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר ולא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח עכ"ל. אבל מדברי הרא"ש נראה שצריך שיוציא בשפתיו שאינו רוצה שיקנה לו רשותו: ודע שכתב הרשב"א עוד בתשובה הנזכרת דלא מיבעיא בי"ט אחרון דמדרבנן אלא אפילו בי"ט ראשון שהוא אסור בהנאה ד"ת אינו אסור כשהניחו העכו"ם בחצירו המשתמרת ומן הטעם שאמרנו ע"כ:
ושל ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה משנה כתבתיה בסמוך ומ"ש אפילו הניחו שוגג או אנוס כ"כ הרמב"ם בפ"א:
ואם מכרו או נתנו לעכו"ם וכו' תוספתא כתבה הרא"ש בפ' כל שעה ישראל ועכו"ם שהיו בספינה וחמץ ביד ישראל הרי הוא מוכר לעכו"ם או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה ורשאי ישראל שיאמר לעכו"ם עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח וכ"כ הרמב"ם בפ"ד וסיים בה אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא וכתב ה"ה מ"ש ואם עשה כן הרי זה עובר וכו' הוא כפי דעתו שכתב שהמפקיד חמצו ביד עכו"ם עובר בלאו וכבר נתבאר זה בסימן ת"מ: רבינו ירוחם כתב על תוספתא זו בשם בה"ג ובלבד שלא יערים ואיני מבין דבריו דהא שרי ליתנו לעכו"ם במתנה ולחזור וללוקחו אחר הפסח ואין לך הערמה גדולה מזו ואפ"ה שרי מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי וכתוב בת"ה סימן ק"ד מי שיש בידו עניני חמץ ורוצה לתתם לעכו"ם חוץ לבית במתנה גמורה ואותו העכו"ם הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בו העכו"ם כלל אלא ישמור לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנם לו יראה דשרי רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט אבל מתנה ע"מ להחזיר לא מהני משום חומרא דחמץ כדאיתא בהג"מ בהלכות שבת ונראה מדברי בעל ת"ה בתשובה זו ובתשובה שקודם לה דלא מהני נתינת חמץ לעכו"ם אא"כ הוא עכו"ם שמחוץ לבית:
וחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אוסר בירושלמי וכו' בפרק כל שעה כתב הרא"ש וז"ל ישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח מן הדין הוא מותר דכיון דביטלו לא עבר על בל יראה וליכא למקנסיה ובירושלמי פליגי בה דגרסינן התם הפקיר חמצו בי"ד אחר הפסח מהו רבי יוחנן אמר אסור ריש לקיש אמר מותר רבי יוחנן חייש להערמה ריש לקיש לא חייש להערמה כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו עכ"ל וידוע דהלכה כרבי יוחנן ומפני כך סתם רבינו וכתב אוסר בירושלמי:
ומ"ש רבינו שבעל העיטור אסרו באכילה והתירו בהנאה אפשר שטעמו משום דס"ל דלא חיישינן שמא יערים אלא מפני הנאה מרובה דהיינו הנאת אכילה אבל לא מפני הנאה מועטת דאם אינו אוכלו אע"פ שהיא נהנה ממנו הנאה מועטת היא ואפשר שאע"פ שרבינו עלה על דעתו טעם זה לא הוכשר בעיניו והכי דייק לישניה שכתב ואין טעם נכון לחלק וכו' דמשמע טעם יש אבל אינו נכון:
ועל מ"ש ואוסר עוד בירושלמי להאכיל חמצו בפסח אפילו לכלב של הפקר וכו' מצאתי כתוב להאכיל בהמת חבירו חמץ שאינו שלו אלא מוצאו בתוך הפסח נראה דאסור כדדריש בירושלמי לא יאכיל חמץ אפילו לכלבים של הפקר ובאגודה נמי אסר ליתן בהמתו לעכו"ם להאכילה בימי הפסח וכן אסרתי ברגנשבור"ק משום דידוע שמאכיל אותה פסולת שכר אך סתמא כשאינו ידוע התירו רבותינו מההוא דפ"ה דע"ז (ס"ג.) דאומר אדם לפועליו וכו':
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
חמץ של עכו"ם וכו' וב"ה כתב שאסור באכילה וכו' תימה דבברייתא דחנות של ישראל דבסי' תמ"ט מפורש דמותר באכילה ועוד דבפ"ק דחולין קאמר דחמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין וכדלעיל בסוף סימן תמ"ג מיהו ברבינו ירוחם כתב דבע"ה מפרש מפני שהן מחליפין את השאור ועוד דבתוספות לשם מפורש בשם ר"ת דמיד לאו דוקא אלא בעינן כשיעור לישה אך מברייתא דחנות קשה וצ"ע:
ואם מכרו או נתנו לעכו"ם כו' תוספתא הביאה הרא"ש בפ' כ"ש בזה הלשון שמא אצטרך ואקחנו ממך וכ"כ הרמב"ם שמא וכו' וכן במרדכי ורבינו ירוחם אבל באגודה כתב בזה הלשון עד שאתה לוקח במאתים קח ממני במנה ואני אחזור ואקנה ממך אחר הפסח אלמא דרשאי להבטיחו שיחזור ויקנה ממנו וכדברי רבינו וכ"כ בתשובת מהר"ם שכתובה בתשובת הרשב"א סי' תת"ן גם מפורש באגודה דרשאי לומר לעכו"ם שיקנה בזול אע"פ דמשמע מדבריו שיחזור ויקנהו ממנו ביוקר ואפילו לומר לו בפי' שיחזור ויקנהו ממנו ויתן לו ריוח נמי שרי כיון דהמכירה היא עכשיו מכירה גמורה בלי הערמה אבל הרא"ש העתיק איפכא עד שאתה לוקח במנה קח במאתים כלומר שיקח חמץ הרבה בסך מאתים אע"פ שאין צריך ליקח אלא במנה אבל לא יפרש לו שיקנהו בזול ולתת לו אח"כ ריוח שזה הוי כהערמה כמו שיתבאר בסמוך וכ"כ שאר המחברים הלשון כמ"ש הרא"ש ומיהו אפשר לפרש לשון זה דה"פ עד שאתה לוקח במקום אחר בזול במנה קח ממני ביוקר במאתים שלאחר הפסח אני צריך אליו ואתן לך ריוח ואקחנו ממך. כתיב בתרומות הדשן בסימן קי"ט ראוי להורות לתת לעכו"ם מחוץ לבית כו' משמע שצריך שהחמץ עצמו יהא חוץ לבית וכ"כ במהרי"ל שלא יהא הישראל כמו נפקד בחמץ מן העכו"ם והב"י בש"ע כתב ואם מכרו או נתנו לעכו"ם שמחוץ לבית קודם הפסח וכו' ויש לטעות בלשונו שהקפידא היא שהעכו"ם יהא מחוץ לבית שאיננו משרת לישראל בביתו כי אז נראה כאילו לא יצא החמץ מרשות הישראל ואין להקפיד אם נשאר החמץ בבית הישראל אם לאו ואינו כן אלא כדפרישית ובמדינה זו שרוב משא ומתן הוא ביין שרף ואי אפשר להם למכרם לעכו"ם מחוץ לבית בפרט למחזיקים באורנד"א יש להתיר בענין זה שימכור לעכו"ם כל החמץ שבחדר וגם החדר עצמו ימכור לעכו"ם אלא כיון דקי"ל דאין העכו"ם קונה קרקע אלא בשטר עם נתינת הכסף כדאיתא פ"ק דקידושין וטריחא מילתא לכתוב שטר גם אולי יעלה על דעת העכו"ם להחזיק בחמץ שלא להחזירו כיון שהשטר בידו ואיכא הפסד מרובה צריך שיהא מתנה עם העכו"ם ושיאמר לו אני מקנה לך גם החדר בכסף זה שאתה נותן לי אע"פ שלא כתבתי לך שטר על מכירה זו דאמירה זו מהני דקני לה וכדמשמע בח"מ סוף סי' קצ"ד וכן פסק לשם בב"י ויהא נזהר שיאמר כן בתחלת המקח דאל"כ הו"ל אמירה זו פטומי מילי להרא"ש כמ"ש בח"מ סימן ר"ז ומיהו צריך למסור לעכו"ם גם המפתח דאל"כ כיון דדעת ישראל לחזור ולקנית חמץ זה אחר הפסח ה"ל כמשכיר ביתו וגמרו פיסוק הדמים בי"ג והמפתח ביד השוכר בליל י"ד דעל השוכר לבדוק לפר"י לעיל בסי' תל"ז ולא דמי למי שקנה באחד מדרכי הקנאות ונשאר המפתח ביד המוכר דבחמץ יש להחמיר ותו כיון שהמפתח ביד ישראל ויכול ליכנס לחדר וליטול החמץ משם לא סמכה דעתיה דעכו"ם דמכירה גמורה היא אלא סובר דאינה מכירה אלא להסיר מעליו איסור חמץ ועל כיוצא בזה כתב ה"ר ירוחם בשם בה"ג ובלבד שלא יערים ובתשובת הרשב"א סוף סי' ע' מבואר דהוא לשון התוספתא והיינו שלא יערים שיהא נראה שנשאר שום כח אצל הישראל בחמץ שמכר לעכו"ם אלא מכירה חתוכה ופסוקה ולפי זה כ"ש שלא יניח הישראל חותמו על החדר שלא יכנס בו העכו"ם הלוקח שא"כ אין כאן מכירה שהרי מעשיו שמניח חותמו על החדר הם מבטלין האמירה שאומר לעכו"ם הריני מוכר לך במכירה גמורה ויש לכופן ולנדותן על כך והא ודאי דאין להשכיר החדר לעכו"ם ולומר דשכירות קונה בכסף בלא שטר כיון דאין דרך לכתוב שטר על שכירות כמ"ש ב"י בח"מ בסי' קצ"ב חדא דאסור להשכיר ביתו להשים בו חמץ בפסח כמ"ש האגור ע"ש הירושלמי ועוד דמסיק בגמ' פ"ק דפסחים דשכירות לא קניא אלא צריך למכור לעכו"ם גם החדר וכדפרישי':
וחמץ שנמצא וכו' וב"ה אסרו באכילה וכו' נראה דטעמו דכיון דבפרק כ"ש קאמר בדין הוא דאפי' של ישראל נמי שרי לאחר הפסח אלא דאסור משום קנסא דקניס ר"ש הואיל ועבר עליה בבל יראה וכי קניס ר"ש בעיניה וכו' וכדכתב הרי"ף א"כ דוקא בלא ביטל ואפילו שוגג או אניס סוף סוף כיון שלא ביטלו ראוי לעבור עליו אבל בביטלו דאינו ראוי לעבור עליו אינו אסור בהנאה ומיהו באכילה אסור שמא יערים אם יתירו לו גם לאכילה ומיהו קשה מדתנן לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד אלמא דאף לאחר הפסח אסור בהנאה וי"ל דמתניתין איירי בלא ביטלו וכדלעיל בסי' תל"ה א"נ מפרש כפירש"י לאחר המועד היינו לאחר שש:
ואוסר עוד בירושלמי וכו' פי' דוקא בפסח שהוא לאחר איסורו אבל קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום הפקר ע"ל בסימן תל"ג:
ומ"ש זאת אומרת נראה דה"פ דמדקאמר אם לכלבו היא הנייה א"כ צ"ל דכלבו של אחרים דקאמר לאו שיש להם בעלים דא"כ אכתי קשה היא הנייה דיגיע לו הנאה מאחרים שנתן מזונות לכלבם אלא דשל הפקר קרי של אחרים שיכולין לזכות בו מדין הפקר ואפ"ה אסור. ועוד נראה דהאי זאת אומרת פירושו זאת אתה צריך לקבלו וכה"ג איתא ס"פ חלון א"ר שיזבי א"ר חסדא זאת אומרת חלוקים עליו חביריו על ר' יהודה וכו' ע"ש בפי' רש"י והכא נמי אתא לאורויי דלא תימא דוקא של אחרים אסור אבל של הפקר שרי דליתא אלא האמת הוא דשל הפקר נמי אסור: