טור אורח חיים תלא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תלא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

כתיב "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" וכתיב "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", ודרשו חכמים דהאי יום ראשון הוא יום שלפני שבעת הימים, והוא י"ד בניסן, שאז הוא אסור מן התורה, ולא כולו אלא מו' שעות ולמעלה כאשר דרשו ממדרש הפסוקים, אלא שחכמים הוסיפו לאוסרו עוד שתי שעות קודם.

ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי, שיבטלנו בלבו ויחשבנו כאילו הוא עפר בעלמא ואז אינו עובר עליו, אלא שחכמים הצריכו להוציא מן הבית, לפי שאדם רגיל בו כל השנה וחשו שמא יבוא לאוכלו אם יישאר בבית. והצריכו עוד לבדוק אחריו בחורין ובסדקין בכל המקומות שדרך להשתמש שם חמץ, ומצאו להם סמך מן הפסוק שבדיקה זו תהיה לאור הנר, דכתיב "אחפש ירושלים בנרות", ומפני זה אמרו ליל י"ד בודקין את החמץ לאור הנר, פירוש לילה שמחרתו יהיה י"ד. דכיון שצריך לבדוק לאור הנר צריך לבדוק בלילה שאז אורו מבהיק, וגם היא שעה ידועה שכל אדם מצוי אז בביתו. ולכן יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק. ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד, לא ילמוד עד שיבדוק. וכתב ה"ר יונה שאם התחיל ללמוד מבעוד יום שאין צריך להפסיק. ונראה לי דכיון שהטעם משום שלא יטריד בלימודו וישכח מלבדוק, אין חילוק, ואפילו אם התחיל כבר פוסק.

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכו' בפ"ק דפסחים (ד:) דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנ"ל אמר אביי תרי קראי כתיבי שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כלומר דמשמע אפילו שעה אחת בתוך השבעה ימים וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כלומר וכשהוא משביתו ביום הראשון הרי שהה בו שעה אחת הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור כלומר דעל כרחך האי ראשון ראשון לכל שבעה קאמר דהיינו י"ד ופריך תלמודא ואימא מצפרא ומתרץ אך חלק ופירש"י אכין ורכין מיעוטין אלמא מקצת היום מותר ומקצתו אסור ומעתה יש לנו לחלק חציו לאיסור וחציו להיתר ואיכא דאמרי אך חץ בגימטריא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ ותופס ח' תחת האל"ף וצדי"ק במקום ך':

ומ"ש אלא שחכמים הוסיפו לאוסרו עוד שתי שעות קודם שם במשנה (יא:) ר"מ אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ר' יהודה אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל ה' ושורפין בתחלת שש ואסיקנא דהלכה כר' יהודה ומפרש בגמרא טעמיה דקאמר אין אוכלין כל ה' גזירה משום יום המעונן דכיון דליכא חמה אתי למיטעי ומיחלף ליה חמש בשבע ופריך א"ה אפילו ד' נמי לא ליכול ומשני ארבע זמן סעודה לכל היא ולא אתי למיטעי ודע שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ק דברכות אמאי דתנן וגומרה עד שלש שעות שכל השעות הנזכרות בכל המשנה הם השעות הזמניות ועניין הזמניות הם השעות שיש מהן י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה ומה שאמר עד שלש שעות כאילו אמר עד כלות רביע היום אחר שיהיה היום יום תקופת תמוז או יום תקופת טבת עכ"ל ולפ"ז כששנינו אוכלין כל ארבע היינו לומר שאוכלין עד שליש היום בין שהשנה פשוטה שהיום קצר בין שהשנה מעוברת שהיום ארוך וכן הוא דעת בעל תה"ד:

ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי הכי אמרינן בריש פסחים (ד.) ופי' רש"י דיליף לה מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו אלמא השבתה בלב היא והר"ן כתב שי"מ דיליף לה מדכתיב לא יראה לך והכי תניא בספרי לא יראה לך שאור בטל בלבך ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דמדאורייתא אין לנו אלא ביטול ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל אבל הר"ן כתב דא"א לומר כן אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים באחד משני דברים או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא אפילו בחמץ הידוע לו או אם לא ביטלו בלבו כלל צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם ולפיכך כל שאינו מבטל חייב לבדוק כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא אבל מי שביטל סגי בהכי אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהם שוות ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאוהו מלבם לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכוהו בדיקה וביעור או מפני שחששו שאם ישהנו בתוך ביתו יבא לאכלו וכתב דלפי דעת זה כל שאין לו חמץ ידוע ולא מקומות שהוא רגיל להמצא בהן לא חלה עליו מצות השבתה ומדברי הרמב"ם בפ"ב נראה שהוא סובר דמדאורייתא בעי תרווייהו ביעור לחמץ הידוע וביטול לשאינו ידוע זהו כפי נוסחא שלנו וא"א ליישבה ע"פ סוגיית הגמרא דאמרינן בהדיא בכמה דוכתי דביטול מהני אפילו לחמץ ידוע ומצאתי נוסחא אחרת בדבריו שנראה ממנה שהוא סובר דביטול דוקא הוא מדאורייתא ואין לבדיקה וביעור עיקר מן התורה כלל וכדברי רבינו וכן נראה מדברי סמ"ג. וכתב הר"ן ומהו ענין ביטול זה מוכח בגמרא (ז.) דמדין הפקר היא ואע"ג דהפקר כהאי גוונא לא מהני דודאי מאן דאמר בנכסי דידיה דליבטלו וליהוו כעפר לא משמע דהוי הפקר ותו דבגמ' (ז.) אמרינן מבטלו בלבו ובודאי דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני אלא ה"ט משום דנהי דמאי דהוי ברשותי' דאיניש לא מצי מפקר ליה כה"ג חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומש"ה בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותי' בגויה כלל סגי ומהני אפילו לחמץ ידוע עכ"ל ובפרק כל שעה גבי חמץ שנפלה עליו מפולת אהא דאמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו כתב הר"ן איכא מ"ד דלבו לאו דוקא אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים אבל רבינו כתב בסימן תל"ו שאם מחשב בלבו לבטל סגי וכן דעת ר"י ואם שליח יכול לבטל יתבאר בסימן תל"ד בס"ד:

ומ"ש רבינו והצריכו עוד לבדוק אחריו בחורין ובסדקין וכו' שם בפ"ק במשנה (ב.) ובגמרא (ח.):

ומ"ש ומצאו להם סמך מן הפסוק שבדיקה זו תהיה לאור הנר גם זה שם (ז.):

ומ"ש ומפני זה אמרו ליל י"ד בודקין את החמץ וכו'. משנה שם (ב.) אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר:

ומ"ש דכיון שצריך לבדוק לאור הנר צריך לבדוק בלילה וכו' שם (ד.) והשתא דקי"ל אור אורתא הוא מכדי בין לר"מ בין לרבי יהודה חמץ אינו אסור אלא מז' שעות ולמעלה ונבדוק בשש וכ"ת זריזין מקדימין למצות: נבדוק מצפרא אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה ופירש"י אור הנר יפה לבדיקה בלילה אבל ביום מחשיך וא"ת יבדוק לאור היום הא ילפינן לקמן דחיפוש מצותו בנר:

ומ"ש לכן יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה וכו' ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד וכו' (שם) אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר דילמא משכא ליה שמעתתא ואתי לאימנועי ממצוה. ופירש"י לא ליפתח בעידניה לא ליפתח בגירסא אם קבע עת לתורה בלילות לא יתחיל להתעסק בשמעתתא: באורתא דתליסר נגהי ארביסר ליל יציאת י"ג שהוא כניסת י"ד והוא ליל בדיקת חמץ:

ומ"ש ולא יאכל כן כתב ה"ה בשם התוס' וכ"כ ג"כ הגהות בשם סמ"ג ופשוט הוא דאתי במכ"ש מדין לא ליפתח בעידניה וכתב ר"י בשם הראב"ד דהא דתנן אור לי"ד בודקין היינו סמוך לאור הנר כלומר סמוך לכניסת הלילה וכ"כ הר"ן ג"כ בשמו בריש פסחים:

וכתב הר"י שאם התחיל ללמוד מבעוד יום שאין צריך להפסיק נראה שלמד כן מלישנא דאביי דאמר לא ליפתח משמע שאינו אסור אלא שלא יתחיל משחשיכה אבל אם התחיל מבעוד יום אינו חייב להפסיק משתחשך דאם לא כן הכי הוה ליה למימר האי צורבא מרבנן דגריס וחשכה ליל י"ד מפסיק:

ומה שהקשה רבינו דכיון שהטעם משום שלא יטריד בלימודו וכו' י"ל שמאחר שדבר זה מידי דרבנן הוא מסתיינהו דליגזרו דלא ליפתח בעידניה אבל לא להחמיר עליו לומר שיפסיק מדברי תורה כשתחשך מאחר שכבר התחיל בהיתר:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כתיב שבעת ימים וכו' הכי יליף לה אביי בפ"ק דפסחים ורש"י ותוס' נחלקו בפירושה ע"ש ולד"ה ילפותא גמורה היא שאז הוא אסור מן התורה ואיננה אסמכתא ובגמרא איתא דרבא יליף לה מדכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי וכ"כ הרמב"ם והרא"ש והשמיטו הך דאביי אבל הרי"ף הביא הך דאביי וכדכתב רבינו וצ"ע במה נחלקו ונראה לפע"ד דהרמב"ם נמשך לטעמו דפסק כרבי יהודא דיש לאו באכילת חמץ מתחלת שעה ז' ולא פסיק רבא הלכה כר"ש אלא בלאחר זמנו אבל בלפני זמנו ס"ל כר' יודא דלהכי קאמר רבא גופיה דטעמא דחמץ אסור בלפני זמנו מדכתיב לא תשחט על חמץ דאזהר רחמנא לבערו משעה שהגיע זמן שחיטת הפסח דאסור בהנאה וכך הוכיח ה"ה דרבא גופיה דפסק כר"ש בלאחר מודה בלפני דהלכה כר' יודא ע"ש בפ"א מהלכות חמץ הלכה ה' וכך היא דעת הרא"ש שתופס סברת הרמב"ם דיש לאו באכילת חמץ משעה ו' ולמעלה כדכתב להדיא בפ' כל שעה ומש"ה אסור בהנאה. אבל האלפסי ס"ל דרבא פסק הלכה כר"ש אף בלפני דאין עובר עליו ואין בו אלא איסור עשה דתשביתו אבל מלקות ואיסור הנאה מן התורה ליכא ולפיכך לא הביא אלא דברי אביי דפשטן לא משמע כ"א מצות השבתה בעלמא ואעפ"י דגם דברי רבא צריך לפרש לפי זה דמאי דאפקיה מלא תשחט אינו כ"א אזהרה לשחיטת הפסח אבל גבי איסור חמץ אינו כ"א מצות השבתה בעלמא דאל"כ קשיין דברי רבא אהדדי מ"מ כיון דדברי רבא כפשטן משמען דאיכא לאו בחמץ גופיה השמיט דבריו והביא דברי אביי שמבוארין להדיא שאין בו כ"א מצות השבתה והכי מוכח להדיא מדעת האלפסי בפרק כ"ש שכתב וז"ל האי דקתני חמץ של עכו"ם וכו' עד אבל על ידי תערובת לא עכ"ל מסדור לשונו מבואר להדיא דפסק לגמרי כר"ש ומ"ש בעל המאור בפ"ק דפסחים דנראה דעת האלפסי דפוסק כר' יודא מדהביא ההיא דרב גידל אמר רב המקדש מז' שעות ולמעלה אפילו בחיטי קרדנייתא אין חוששין לקידושיו ורב לטעמיה דס"ל כר' יודא ואל זה הסכים ה"ר ירוחם בנ"ה ח"ה כבר השיב הרמב"ן דאין זה סתירה כלל דאף לרבי שמעון דבלפני זמנו ולא כלום מודה הוא בכל ו' שעות דאסור בהנאה מדבריהם והמקדש בו אין חוששין לקידושיו והאריך בזה ובספר מנין המצות להרמב"ם סימן קצ"ט השיג הרמב"ן גם על הרמב"ם וכתב נמי דהלכה כר"ש אף בלפני וראיה דבפירוש אמרו דכ"ע חמץ מו' שעות ולמעלה דאורייתא מנ"ל אמר אביי תרי קראי כתיבי וכו' הנה זה מבואר שמ"ש בחמץ מו' שעות ולמעלה דאורייתא שאינו אלא במצות השבתה זו שהוציאו ממדרש פסוק זה דאך ביום הראשון והלכה כן עכ"ל הנה מבואר כדפי' דלאביי לא משתמעי כ"א מצות השבתה בעלמא דלא כרבא דאפשר לפרשו דאית ביה לאו וזו היא דעת האלפסי שלא הביא אלא דברי אביי והרמב"ן גם הוא תפס שיטתו וכך היא דעת רבינו אלא דקשה דבסימן תמ"ג משמע דפוסק כרבי יודא כהרא"ש וא"כ סותרין דבריו אדבריו וצ"ע. כתב ב"י דלדעת הרמב"ם אוכלין עד שליש היום בין שהיום קצר או ארוך ושכן היא דעת בעל ת"ה עכ"ל ואין נראה כן בת"ה אלא מתיר לעולם עד ב' שעות קודם חצות וזהו יותר משליש היום ומבואר בתשובתו בסימן קכ"א דאין ר"ל ב' שעות זמניות קודם חצות דהיינו שליש היום וע"ש וכך הוא מבואר בהגהת ש"ע שכתב בזה ב' סברות וכך פירט מורי מהר"ר הירש שור ז"ל ואנן נקטינן לחומרא שלא להתיר יותר משליש היום וכך פסק במהרי"ל ע"ש מהר"ש ואלו השעות התחלתן מעמוד השחר והכי מבואר בתוספות ריש פ"ק דפסחים דף ב' בד"ה והא קי"ל וכ"כ בדף י"א בד"ה אחד אומר שהתחלת מנין השעות מהיום מעמוד השחר הוא ועלה מייתי תלמודא פלוגתא דר"א ור' יודא בדין חמץ וע"ש והכי משמע פשטא דקרא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה חצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה וכדמוכחא הסוגיא בריש ברכות:

ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי ה"א בפ"ק דפסחים (דף ד) ופירש"י דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא השבתה וכ"כ הרמב"ם בריש פ"ב וכ"כ הרמ"ג בעשה והמרדכי ריש פסחים דרש"י והרמב"ם שוין בדבר זה והתוס' הקשו דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול כדמוכח בסוגיא ואומר ר"י דטעם ביטול הוי משום הפקירו ויצא מרשותו וכו' והר"ן הביא דברי שניהם והביא ראיה לפר"י מדתניא לא יראה לך בטל בלבך ונראה ליישב דעת רש"י דס"ל ודאי דתשביתו היא הבערה כדמוכח בסוגיא אלא דסבירא ליה דתלמודא מפרש כיון דלא כתיב בהדיא תבערו משמע נמי ביטול בלב ומדלא כתיב להדיא תבטלון בלבך משמע נמי הבערה דתרווייהו משתמעי מיניה וס"ל דכי היכי דבביטול בלב סגי מן התורה כך בבדיקה סגי בלא ביטול כלל והכי מוכח מדקאמר ר' יודא אין ביעור חמץ אלא שריפה וכן ר"ע אומר מצינו להבערה וכו' וא"כ הביעור יכול להתקיים באחד מב' דברים או בבדיקה או בביטול ומוכח מפי' רש"י (בדף ו) בהא דא"ל רבא לאביי ואי דעתו לחזור אפילו מר"ה נמי וכו' דחיוב הביטול מן התורה אינו אלא לחמץ ידוע אבל כל שאין לו חמץ ידוע א"צ לבטל. וכן משמע עוד מדאמר רבא לשם גזירה שמא ימצא גלוסקא וכו' וכן הבדיקה שהיא מן התורה כשלא ביטל אינה אלא לחמץ ידוע וכדמוכח בתוספות (סוף דף י') שכתבו אפירוש רש"י שפירש דבתוך המועד שעה ששית וכו' ע"ש ודלא כדברי הר"ן שכתב דמצות השבתה מן התורה היא גם מפני מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ דליתא אלא כל שאינו ידוע א"צ להשבתה מן התורה לא לבער ולא לבטל והא דתנן אור לי"ד בודקין וכו' דהיינו אפילו לחמץ שאינו ידוע אינו אלא מתקנת חכמים שחששו שמא ימצאנו בתוך הפסח ויאכלנו לפיכך לא סמכינן על הביטול אלא צריך בדיקה ולתנא דמתני' א"צ ביטול כלל אלא שרב יודא אמר רב הבודק צריך שיבטל ג"כ זהו ע"ד פירש"י למעיין בפירושו וכך הם דברי רבינו שכתב ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אלא שחכמים הצריכו להוציאו וכו' דמיירי בחמץ ידוע והוה סגי בביטול בעלמא וכ"ש בהוצאה אלא שחכמים הצריכו להוציאו בדוקא אבל באינו ידוע דאין שם הוצאה אף ביטול א"צ ואח"כ כתב והצריכו עוד לבדוק וכו' פי' דאף לחמץ שאינו ידוע דא"צ כלום הצריכו ג"כ לבדוק אחריו וכדתנן אור לי"ד וכו' כלומר דמלשון זה מבואר דאף לשאינו ידוע צריך בדיקה ולאור הנר וכ"ש לידוע שצריך ביעור ולהוציאו וע"פ זה נמשך בדיני בדיקה עד סימן תל"ד ולשם כתב ואחר הבדיקה מיד יבטל והיינו כרב יודא אמר רב ודלא כמ"ש ב"י שפירש דעת רבינו שאין לבדיקה וביעור עיקר מן התורה כלל ועוד יתבאר בס"ד. גם דעת הסמ"ג בעשה והרמב"ם בפ"ב לפי נוסחא אחת שכתוב בה ומה היא השבתה זו האמורה בתורה הוא שיבטל החמץ מלבו ויחשוב אותו כעפר וכו' אפשר לפרש דה"ק שאפילו בביטול סגי ומכ"ש בביעור כשמוציאו מן הבית ודלא כעלה ע"ד ב"י לפי גירסא זו ע"ש ומ"ש ב"י לפי נוסחא זו שלנו בדברי הרמב"ם דמדאורייתא בעינן תרווייהו ביעור לחמץ ידוע וביטול לחמץ שאינו ידוע שא"א ליישבה ע"פ סוגיית הגמרא נראה דקשיא ליה ממ"ש המוצא חמץ בביתו בי"ט כופה עליו כלי וכו' וכמבואר לשם בפירש"י (דף ו') ותו פריך בגמרא אהא דאמר שמא ימצא גלוסקא וכו' וכי משכחת לה ליבטלה וכו' ותו פריך ולבתר איסורא לא מצי מבטל ליה והא תניא היה יושב בב"ה וכו' ותו תנן בפ' אלו עוברין ההולך לשחוט את פסחו וכו' ואם לאו יבטל בלבו מכל הני סוגיין משמע בפשיטות דמהני ביטול אף לחמץ ידוע וכדכתב הר"ן בריש פסחים. אלא שקשה מהא דאמר בפרק כל שעה (דף כ"ז) לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל וי"ל דה"פ דכיון דקשה לר' יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה דלמה יגרע השבתתו בכל דבר מביטול בלב בעלמא בע"כ צריך לפרש דעת התורה דמי שחושש דשמא לא יהא מבטלו כדינו ורוצה לבערו מן העולם לגמרי אז אין ביעור חמץ אלא שריפה אם כן לזה ודאי קשה דאם לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל כיון שדעתו לבערו מן העולם לגמרי. אכן בכל בו מצאתי שכתב ע"ש גאון אחד דבחמץ ידוע לא סגי בביטול בעלמא והביא ראיה מהך דלא מצא עצים וכו' ונ"ל ליישב הסוגיא לדעת גאון זה שהיא כדעת הרמב"ם לפי נוסחא שלנו דהך דהמוצא חמץ בי"ט אע"ג דחמץ ידוע הוא ולא מהני ליה ביטול דאתמול מ"מ כיון דבי"ט לא אפשר ליה בשריפה דהוא עיקר מצותו לא קעבר עליה מידי דהוה אמי שאין לו עצים ותו דהרבה גאונים מפרשים להך דהמוצא בשלא ביטל ועובר עליה בבל יראה ואפ"ה לא התירו לו לטלטל ואפילו להרמב"ם דהלכה תשביתו בכל דבר כרבנן לא יבערנו בי"ט כיון דבי"ט לא מצי לפרורי ולזרותו לרוח כמ"ש ה"ה ספ"ג ולפי זה כי פריך וכי משכחת לה ליבטלה קס"ד דלבתר איסוריה נמי מצי מבטל ליה דהשתא מה נפשך אי משכח לה בע"פ או בחש"מ יבערנו מיד ואי משכח ליה בי"ט מבטל ליה דכיון דלא יכול לבעריה בי"ט אינו עובר אפילו בחמץ ידוע ויוצא בביטול אפילו ד"ת ומשני דילמא משכח לה לבתר איסורא וכו' ואין להקשות דמאי פריך הלא בי"ט אפילו לא מצי מבטל ליה אינו עובר עליה כיון דאנוס הוא כמ"ש התוס' בפ' כ"ש סוף דף כ"ט בד"ה רב אשי דאיכא למימר דמ"מ ודאי לכתחלה צריך ליזהר שלא יגיע לידי אונס דעומד עליו באיסור לאו. ותו פריך ולבתר איסורא לא מצי מבטל ליה והא תניא היה יושב בב"ה וכו' פי' בשבת ניחא דאעפ"י דהחמץ ידוע מ"מ כיון דאי אפשר לבערו בשבת יוצא בביטול אלא בי"ט דבתר איסוריה הוא מאי אהני ליה ביטול ומשני הכא בתלמיד וכו' דהשתא מבטל ליה מקמי דתחמיץ לא הו"ל חמץ דידיה אלא של הפקר ואף ע"ג דחמץ ידוע ברשותיה הוא איסורא לא ניחא ליה דליקני כדבעינן למימר לקמן. וההיא דפ' אלו עוברין איכא למימר דכיון דאין שהות ביום לחזור למצותו דנין אותו כדין מי שאי אפשר לו לבערו ודמי לחמץ ידוע בי"ד שחל להיות בשבת דסגי בביטול קודם זמן איסורו כיון שאי אפשר לו לבערו כנ"ל ביישוב הסוגיא לפי דעת זו ועוד נ"ל להביא ראיה מהירושלמי דקתני במפרש מיבשה לים ואין דעתו לחזור דבודאי חמץ אפילו מר"ה צריך לבער דאלמא דבחמץ ידוע לא מהני ביטול ד"ת דאל"כ מאי בין ספק לודאי וכתב הר"ן שאין נראה שהירושלמי חולק בזה אתלמוד שלנו ויתבאר בסימן תל"ז. ותו מדאמר גבי ב' ציבורין א' של מצה וא' של חמץ וכו' היינו ב' קופות ופריך אימור דאמר שאני אומר בתרומה דרבנן בחמץ דאורייתא מי אמרינן ומשני אטו בדיקת חמץ דאורייתא וכו' קשה וכי לא ידע המקשה דבדיקת חמץ מדרבנן כמו שמוכיחות המשניות בע"כ דס"ל דדמיא הך דב' ציבורין לחמץ ידוע דלא סגי ליה בביטול ד"ת ומשני ליה דכל שאתה צריך לבדוק אחריו סגי ליה בביטול ד"ת אבל דעת הגאון כפשטא דתלמודא דקאמר לא מצא עצים לשורפו דמשמע דבחמץ ידוע לא סגי בביטול ד"ת ולא האריך בראיות ולקמן בסימן תל"ח יתבאר בס"ד שדעת הראב"ד כדעת הגאון אלא שמחלק בין אם בדק וביטל ומצא לאחר זמן איסורו ולשם נאריך בזה בס"ד:

ומ"ש ומצאו להם סמך מן הפסוק כו' ולא הוי ראייה גמורה משום דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן כפירוש רש"י:

ומ"ש ומפני זה אמרו ליל י"ד וכו' אע"ג דתנן אור לי"ד מ"מ המסקנא לדברי הכל האי אור לילה קאמר ועוד דהא תנא דבי שמואל ליל י"ד כדאיתא התם:

ומ"ש פירוש לילה שמחרתו יהיה י"ד וכו' כלומר לאפוקי לילה שאחר י"ד שכבר חל זמן איסורו כדמוכח בגמרא ונמצא עובר עליו:

ומ"ש וכיון שצריך וכו' במקצת נוסחאות כתוב דכיון בדל"ת והוא עיקר והכי פירושו דמפני שצריך לבדוק לאור הנר אמרו ליל י"ד בודקין כלומר לפיכך צריך לבדוק בלילה שאז אורו מבהיק וגם היא שעה ידועה וכו' וכדמוכח בגמרא ונראה דמה שצריך עוד לטעם שהיא שעה ידועה הוא משום דקשה דגם קודם עמוד השחר של יום י"ד אורו מבהיק ולמה הצריכו לבדוק דוקא בתחלת ליל י"ד כמו שיתבאר בסמוך בס"ד לזה אמר וגם היא שעה ידועה וכו' אבל קודם עמוד השחר אינו מצוי בביתו לבדוק כי זמן שכיבה היא עד אור הבקר ולהאי טעמא דשעה ידועה לחוד הוי קשה גם ביום י"ג יבדוק כל אדם כשהוא מצוי בביתו ופנוי שאין לו שום טירדא ע"כ נתנו טעם שבלילה אורו מבהיק נ"ל וכך איתא בירושלמי אדם בטל ובית אפל לבדוק ביממא ואהדרו אין אורו מבהיק ביום כבלילה והביאה הרשב"א בתשובה סימן רל"ב:

ומ"ש לכן יזהר כל אדם כו' שם אהא דאמר ר"נ בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח וכו' וקצת קשה למה לא קאמר אביי מילתיה אפשטיה דמתניתין דתני אור לי"ד בודקין וכו' ולימא הלכך האי צורבא מרבנן וכו' וי"ל דפשטא דמתניתין אפשר לפרש דכל הלילה הוה זמן הבדיקה אבל מדברי ר"נ מוכח דעיקר המצוה הוא בתחלת הלילה דוקא וכמ"ש בסמוך דמש"ה קאמר נמי טעמא דבשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ולפיכך אמר אביי הלכך האי צורבא כו' מאחר דעיקר המצוה היא בתחלת הלילה וגם הרב רבינו ירוחם והר"ן משם הראב"ד הוכיחו מראייה אחרת דעיקר המצוה היא בתחלת הלילה שיש בו אור עדיין ואע"ג דבמהרי"ל בדין תענית של בכורות וכן במנהגי דמהרא"ק כתב שמצות הבדיקה היא בלילה ממש אבל לא קודם מ"מ נראה עיקר כדברי הראב"ד ואין ספק שהם לא ראו דברי הראב"ד בזה. ודע שהרמב"ם בפ"ב והסמ"ק בעשה ל"ט כתבו שאין קובעין מדרש בסוף יום י"ג משמע להדיא דאף שעדיין לא הגיע הלילה דהיינו בין השמשות נמי אסור וכ"כ בכל בו וסיים וכל שכן שלא יתעסק בדברים אחרים וכה"ג כתב גם הסמ"ק וסיים וכמו כן אסור לאכול מתחלת הלילה עד לאחר הבדיקה וכ"כ האגודה בשם הגאונים וכ"כ המרדכי וכ"כ ה' המגיד משם התוספות וזו היא דעת רבינו שכתב שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק והוא נלמד במכ"ש מן הלימוד שהוא אסור וק"ל. וראוי לדקדק מה ראו חכמינו ז"ל לאסור אף הלימוד ומ"ש מק"ש של ערבית דתניא בריש ברכות חכמים עשו סייג לדבריהם כו' עד ואם רגיל לשנות שונה ואח"כ קורא ק"ש ומתפלל וכו' דאלמא דאעפ"י שאסור לאכול מותר לשנות דע"י הלימוד לא יבא לידי פשיעה כמו ע"י האכילה או שאר עסקים וכה"ג כתב גם רשב"א הביאו הב"י לעיל בסימן רל"ה ונראה לתרץ דאעפ"י דאין הלימוד מן הדברים המביאים לידי פשיעה מ"מ גורם הוא שיטרד וישכח מלבדוק ובבדיקת חמץ שאינו כי אם משנה לשנה אפשר שיטרד בלימודו וישכח מלבדוק אבל בק"ש של ערבית שהיא תדירה בכל יום אין לחוש שמא ישכח ע"י שיטרד בלימודו. ומ"מ לאכול ולישן ודאי אסור שהם מהדברים המביאים לידי פשיעה. ומ"ש בתפלת המנחה שרי לאכול סעודה קטנה דכיון דזמנה ביום ואין רגילות שיאכל וישתה וישן ביום כל כך עד שיעבור זמן תפלה משא"כ בערב אבל תחלת הדין אסרו אפילו סמוך למנחה דרגילות הוא שיפסקו הדיינים הדין מיד אחר שישמעו הטענות כדי שלא ישכח הטענות ויש לחוש שע"י כן יבואו לידי פשיעה מיהו מהרי"ו בהלכות פסח כתב ונ"ל דה"ה תפלת ערבית מי שלא התפלל עם הציבור שאסור במלאכה ובלימוד קודם שיתפלל כדאיתא פ"ק דברכות ואוכל קימעא ואשתה קימעא וכו' עד וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ע"כ ובאמת שקשה דאדרבה מההיא דפ"ק דברכות משמע דיכול לקרות וכמ"ש בסמוך. ואפשר דהרב מפרש דההיא אינה אלא כדי לעמוד בק"ש ותפלה מתוך ד"ת אבל לימוד גמור אסור. ועוד אפשר לומר דמפרש כדברי הר"י בריש ברכות דהך ברייתא כשבא מן השדה קודם שהגיע זמנה של ק"ש אבל כשהגיע הזמן צריך לקרות ק"ש מיד ואין לו ללמוד כלל. והעיקר נ"ל דהרב מפרש דדוקא כשהולך לב"ה ולבית המדרש דליכא למיחש שמא יטרד בלימודו וישן שם וישכח מלקרות ק"ש ומלהתפלל שהרי יבא לביתו לאכול ולישן אבל כשהוא בביתו אסור לו אף ללמוד דשמא יטרד בלימודו כל הלילה עד שישן ולא יתפלל כלל וזהו שדקדק וכתב מי שלא התפלל עם הציבור כו' פי' דכיון שהוא צריך להתפלל בביתו חיישינן שמא יטרד בלימודו ועל זה הביא ראייה מההיא ברייתא דקאמר אלא ילך לב"ה כו' ולא קאמר אלא הולך לביתו אם רגיל לקרות כו' אלא ודאי בביתו אסור אפילו ללמוד והא דנקט בברייתא שלא יהא אומר אלך לביתי ואוכל קימעא כו' ולא נקט רבותא שאפילו ללמוד בביתו קודם אסור היינו משום דהתנא נקט בלשונו לשון בני אדם שאומרין כן אבל לפי האמת גם הלימוד אסור בביתו ואף ע"ג שלא הוזכר איסור זה בשום חיבור גם בפ"ק דשבת בההיא דלא ישב אדם לפני הספר וכו' לא הוזכר שום איסור בלימוד מ"מ יש לחוש לדבריו דדברי טעם הם גם הנסיון יעיד על זה דמי שלא הורגל להתפלל בביתו כי אם הציבור אם יקבע עצמו ללמוד בביתו לא נזכר כלל להתפלל ודמי לבדיקת חמץ שחששו שמא ישכח מלבדוק והשתא נוכל ליישב ג"כ מה שלא הוזכר איסור זה בשום חיבור מפני שהם היו רגילים לעולם להתפלל בלילה וללמוד קודם התפלה מי שרגיל לקרות וכו' אבל אנו שנוהגים להתפלל עם הציבור בעוד היום גדול א"כ מי שלא התפלל עם הציבור ובא לביתו ויתחיל במלאכה או בלימוד בודאי ישכח מלהתפלל כיון שאינו רגיל בזה תמיד ולכן נראה כדברי הרב להחמיר להתפלל קודם ודו"ק. פסק ומי שלא התפלל תפלת ערבית עם הציבור בליל י"ג מצאתי בהג"ה דיבדוק תחלה וכ"כ במחזורים מיהו נראה לי דיתפלל תחלה ואח"כ יבדוק דבתפלה שהיא קבועה וסדורה ליכא למיחש שמא יטרד כדפי' משא"כ אם יבדוק בתחלה דאפשר שיטרד בבדיקתו עד שישכח מלהתפלל מיהו דוקא במי שרגיל להתפלל עם הציבור אלא שעתה אירע שלא התפלל עמהם אבל מי שרגיל להתפלל כל לילה יבדוק תחלה ולא חיישינן ברגיל שמא ישכח מלהתפלל עכ"ה:

וכתב ה"ר יונה שאם התחיל כו' נראה שלמד כן מלישנא דאביי דאמר לא ליפתח כו' ומה שהקשה רבינו ע"ז יש לתרץ דס"ל לר' יונה אם התחיל בהיתר אפילו בדאורייתא אין מפסיקין וכמ"ש המרדכי בפ"ק דשבת ושכך פסקו בתוס' וראיה ברורה מפ' ערבי פסחים גבי בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהן היום דאינן צריכין להפסיק אע"ג דקידוש הוא דאורייתא וה"ה נמי בדיקת חמץ ולפי זה ה"ה באכילה נמי א"צ להפסיק ולא נקט לימוד אלא לפי שנמשך אחר לשון אביי שלא הזכיר כי אם הלימוד ומ"מ לפי מ"ש בסמוך דבבדיקת חמץ יש לחוש יותר שמא ישכח אפשר גם בענין ההפסקה אפשר דלא התירו רבותינו בהתחיל בהיתרא אלא בק"ש ותפלה וקידוש שהוא תדיר משא"כ בדיקת חמץ דקרוב לודאי שישכח מלבדוק ולפיכך יש להפסיק אפילו מן הלימוד כמ"ש רבינו וכ"ש באכילה ואף ע"ג דמדינא נראה כדברי ה"ר יונה ראוי לחוש לדברי רבינו שמחמיר וכ"כ בהגה' ש"ע דלא כב"י: במהרי"ל כתוב דוקא סעודה אסור לאכול קודם הבדיקה אבל טעימה בעלמא מותר דלא שייך בהו אימשוכי ע"כ ועיין סימן רל"ב: