טור אבן העזר כה
<< | טור · אבן העזר · סימן כה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
[עריכה]כתב הרמב"ם: אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב בני אדם לפרוש ממנו יותר מן העריות ומביאות האסורות, ואמרו רבותינו (חגיגה יא) גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן, ועוד אמרו רובן בגזל ומיעוטן בעריות והכל באבק לשון הרע, לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר הזה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעת נכונה כדי להנצל מהם, ויזהר מהיחוד שהוא הגורם הגדול, גדולי חכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו בדבר זה ויתרחקו מן היחוד, וכן יתרחק מן השחוק ומהשכרות ומדברי עוגבים שאלו גורמים גדולים הם והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה, וגדולה מכל זאת אמרו יפנה אדם עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבות העריות מתגברות אלא בלב הפנוי מן החכמה, ובחכמה מה הוא אומר "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד", ואשתו של אדם מותרת לו, לפיכך כל מה שירצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה.
ור"י פירש דאפילו בהוצאת שכבת זרע נמי מותר לשמש שלא כדרכה, ובלבד שלא יהא רגיל כן אלא אקראי בעלמא שמתאווה לאשתו לשמש שלא כדרכה, אלא אסור להיות רגיל בכך.
עוד מדברי הרמב"ם ז"ל: מדת חסידות שלא יקל ראשו בכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, ולא יסור מדרך העולם ושאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות, ולא ירבה בתשמיש להיות מצוי אצל אשתו תמיד שדבר זה פגום הוא מאד ומעשה בורות הוא אלא כל הממעט בתשמיש הרי זה משובח ובלבד שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו. עד כאן.
ואיזהו העונה האמורה בתורה, הטיילים שפרנסתם מצוי להם ואין פורעין מס, עונתם בכל יום. הפועלים שעושים מלאכה בעיר אחרת ולנים בכל לילה בבתיהם, פעם אחת בשבוע. ואם עושין מלאכה בעירם, פעמיים בשבוע. והחמרים אחת בשבוע. והגמלים אחת לשלשים יום. והספנים אחת לששה חדשים. ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת. וכל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ובשעה שהוא יוצא לדרך.
כתב עוד הרמב"ם ז"ל בענין ריחוק התשמיש: שכבת זרע הוא כח הגוף ומאור עינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה וחייו אובדים וזהו שאמר שלמה בחכמתו "אל תתן לנשים חילך", וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ומשיחיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרות, ושער זקנו ושיחיו ושער רגליו רבה ושיניו נופלים והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו, אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חולאים והאלף ברוב התשמיש, לפיכך צריך אדם ליזהר בדבר, אם רוצה להיות בטובה לא יבעול אלא כשימצא גופו בריא וחזק ביותר והוא מתקשה הרבה שלא לדעתו ומסיח דעתו לדבר אחר והקישוי כשהיה וימצא כובד ממתניו ולמטה וכאילו חומי הבצים נמשכין ובשרו חם, זה צריך לבעול ורפואה לו שיבעול. לא יבעול אדם והוא שבע או רעב אלא לאחר שיתעכל המזון במיעיו, ויבדוק נקביו קודם בעילה ואחר בעילה, ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביום ביאתו מן הדרך, לא לפניהם ולא לאחריהם. עד כאן.
ואף כשישמש בשעת העונה, לא יכוין להנאתו אלא כאדם הפורע חובו שהוא חייב בעונתו ולקיים מצוות בישראל.
ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה.
ויהיה צנוע מאד בשעת התשמיש, ולא ישמש בפני כל חי. גרסינן בנדה בפרק כל היד: רבה מקרקש גזי דכלתיה אביי באלי דדבי, פירוש היו מכריחים אפילו הצרעים והזבובים שסביב מטותיהם בשעת תשמיש. מיהו הם היו מחמירים על עצמן, דגרסינן נמי התם אמר ליה רב יהודה לשמואל אפילו בפני עכברים, פירוש שאל לו על מה שאין משמש מטתו בפני כל חי אם אסור אפילו בפני עכברים, אמר ליה לא אלא כגון של בית פלוני שמשמשים מטותיהן בפני עבדיהן, אלמא שמותר בפני עכברים אלא שהם היו מחמירים על עצמן, הילכך מותר אפילו בפני בהמה וחיה ועוף, ותינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי. והא דאסור בפני כל חי דוקא בניעור, אבל בישן שפיר דמי. ויש להסתפק אי מהני בהפסקת מחיצת עשרה, ומסתברא דלא מהני אף על גב דמהני גבי ספר תורה, הכא כיון דטעמא משום צניעות הוא לא מהני.
בית שיש בו ספר תורה, לא ישמש עד שיעשה בפניו מחיצה עשרה. ואם יש לו בית אחר, צריך שיוציאנו. ואם יש בו תפילין או שאר ספרים, לא שנא חומשין או ספרי תלמוד, אסור עד שיתן אותם בכלי תוך כלי, והוא שלא יהיה כלי השני מיוחד לו, אבל אם הוא מיוחד לו אפילו מאה כחד חשיב. ואם פירש טלית על הארגז, חשיב ככלי תוך כלי.
ויעשה הדבר באימה וביראה, לא בתחילת הלילה ולא בסופה, כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבוא לחשוב באשה אחרת, אלא באמצע הלילה, כדאיתא בנדרים בפרק אלו נדרים שאלו לאימא שלום אשתו של רבי אליעזר מפני מה בניך נאים ביותר אמרה מפני שאינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסופה אלא באמצע הלילה, פירוש מספר בשעת תשמיש, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד, פירוש באימה וביראה כמי שכפאו שד.
כתב הראב"ד: יש מפרשים מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד, שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ודומה כמי שכפאו שד שעושה הדבר מאונס. ונראה לי מגלה טפח באשה, כלומר מגלה אותה לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אותה, כלומר שלא היה מאריך באותו מעשה כמי שכפאו שד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה מקצר בתשמיש, ואם תקשה לך אם כן לא היה משהא על הבטן ואמרו חכמים (נדה לא:) "שכר פרי הבטן" בשכר שמשהין עצמן על הבטן עד שיזרעו נשותיהן הויין להו בנים זכרים, יש לתרץ כי כל לבבות דורש ה' וכל המעשים שהם לשם שמים טובים הם, מי שיודע בעצמו שיוכל לעשות המעשה ולא תכנס בו מחשבה אחרת והוא משהה עצמו כדי שתהנה האשה מן המעשה ותזריע היא תחילה, מכוין לעשות מצוה ועושה אותה הקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים, ומי שאינו בטוח בעצמו וממהר כדי להנצל מן החטא, גם הוא עושה מצוה והקב"ה משלם לו שכרו בבנים זכרים. עד כאן.
וש מפרשים מגלה טפח על הסינר שהיא חוגרת בו, שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגור בו, מגלה רק טפח ממנו ומכסה מיד לאחר תשמיש כדי למעט הנאתו.
גרסינן במסכת כלה: הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות. שמשו שניהם זה דרך עיקש. ואל יספר עמה לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן כדי שלא יתן דעתו באשה אחרת. ואם ספר עמה ושימש מיד, עליו נאמר "מגיד לאדם מה שיחו" אפילו שיחה בטלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין. אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאותו, כדאיתא בברכות פרק הרואה רב כהנא עייל גנא תותי פוריה דרב שמעיה שח ושיחק ועשה צרכיו, או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה.
כתב הרמב"ם ז"ל: אסור לשמש בשווקים וברחובות ובגנים ובפרדסים אלא בבית דירה שלא יראה כזנות וירגילו עצמן לזנות, והבועל אשתו במקומות אלו מכין אותו מכת מרדות. עד כאן.
אסור לשמש מטתו ביום, ובלילה לאור הנר. ובבית אפל מותר ביום. ותלמיד חכם כיון שצנוע בכל דרכיו מאפיל בטליתו ושפיר דמי.
אסור לשמש בשנת רעבון אלא לחשוכי בנים.
אכסנאי אל ישמש עד שיבוא לביתו.
מדברי הראב"ד[1]: צריך לברר איזו מחשבה נכונה שצריך שתהיה לאדם בשעת תשמיש, ודרשתי וחקרתי ומצאתי תוכן המעשה הזה על ארבעה כוונות, ג' מהם עיקר קבול השכר, והרביעית קרובה לקבול שכר ושכרה מועט מן הג'. ראשונה לשם פריה ורביה, והיא הנכונה שבכולן לקיים מצות עשה. השנייה לתקון הולד, כמו שאמרו רז"ל שלשה חדשים הראשונים קשה לאשה וקשה לולד אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד אחרונים יפה לזה ולזה שמתוך כך יצא הולד מלובן ומזורז, וגם זו הכוונה נמשכת לכוונת פריה ורביה. השלישית אם ילדה אשתו והיא מניקתו ומשתוקקת אליו והוא מכיר שמשדלתו ומרצה אותו והיא מתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה, וכן בצאתו לדרך שהיא משתוקקת אליו, גם באלו יש קבול שכר והיא מצות עונה האמורה בתורה. והרביעית שהוא מכוין לגדור עצמו מן העבירה כדי שלא יתאוה לעשות עבירה, כי רואה יצרו גובר ומתאוה על דבר ההוא, גם בזו יש שכר אך לא כראשונות, לפי שהיה יכול לדחות את יצרו ולכבוש אותו כענין שאמרו חכמים אבר קטן יש באדם מרעיבו משביעו, ומכל מקום מי שכוונתו לכך שישבע מן ההיתר כדי שלא ירעב ויתאוה אל האיסור, כוונתו לטובה ויש לו שכר, כאדם שיכול להתענות יום אחד בלא טורח גדול שלא יחלה ושלא יצטער הרבה אף על פי כן הוא אוכל מעט בדרך שאר בני אדם, שאינו נתפס באותה אכילה ומקבל עליה שכר, שמראה לנפשו מעט הנאה ואינו רוצה לצער אותו כענין שאומר (משלי יא) "גומל נפשו איש חסיד", ונאמר (שם יג) "צדיק אוכל לשובע נפשו".
אבל מי שאינו צריך לדבר ואין יצרו מתגבר עליו והוא מעורר תאותו ומביא עצמו לידי תאות קישוי כדי שישביע את יצרו ולמלא תאותו מתאוות העולם הזה, הוא עצת יצר הרע, מן ההיתר יסיתנו אל האיסור, ועל זה אמרו רז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי ופריך ולימא אסור דמגרי יצר הרע בנפשיה, וזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל ושותה יותר מדאי עד שמשתכר ומקיא, ודומה לבהמה שאוכלת עד שיאחזנה דם ותמות.
ויש עוד מחשבות המפסידות את שכרו והן בני תשע מדות. בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מורדת, ענין אחר בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה. ותניא לא תתורו אחרי לבבכם מכאן אמר רבי נתן שלא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר, ואמר רבינא לא נצרכא אלא אפילו לשתי נשיו.
בני אנוסה - אין צריך לומר שאם אנס אשה והוליד ממנה בן, אלא אפילו אנס אשתו, וכן שנינו במסכת כלה מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין מפני שתובעה ואינה נתבעת לו, פירוש אינה מתרצה לו, ורבי יהודה אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני, ואיכא בינייהו רוצה ואינו רוצה, נמצא כי האונס גם באשתו אסור, אלא אם הוא צריך לאשתו יפייס ואחר כך יבעול.
בני שנואה - כמשמעו, והוא ששנאה בשעת התשמיש, אבל אם רצויה בשעת תשמיש שרי אף על פי שהיא שנואה.
בני נידוי - בני נדה, אף על פי שאינו ממזר מן התורה. ויש מפרשים שהוא או היא בנידוי שאסורים בתשמיש המטה. והוא הדין נמי אם אחד מהם אבל.
בני תמורה - שהיה מכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו. ויש מפרשים אפילו שתי נשיו, שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת.
בני מורדת - דאמרה ליה לא בעינא לך ואף על פי כן משמש עמה, והרי היא אצלו כמו זונה אף על פי שהוא מדעת.
בני מריבה - שהם מתקוטטים יחד בכל פעם, דהוי ביאה זו כמו זנות כיון שאינה מתוך אהבה.
בני שכרות - שהוא או היא שכורים.
בני גרושת הלב - שבלבו לגרשה, אפילו אין בלבו שנאה, כגון מאותן שכופין להוציא וגמר בלבו לגרשה ואחר כך בא עליה.
בני ערבוביא - שמשמש עם אשתו ונתן דעתו על אחרת, אפילו שתיהן נשיו.
בני חצופה - שתובעו[2] בפה, והרי היא כזונה ואסור לקיימה. אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי ריצוי ומתקשטת לפניו כדי שיתן דעתו עליה, על זה אמרו רבותינו ז"ל שיבואו ממנה בנים חכמים כלאה שיצא ממנה יששכר.
וכל אלו מדות, אפילו צריכים לפריה ורביה כגון שאינה מעוברת, אפילו הכי באלו המדות פוגם הולד ונקרא רשע.
ויש עוד דברים שפוגמים המעשה ומקלקלים אותו, והן מה שפירש בנדרים אמר רבי יוחנן בן דהבאי ד' דברים שחו לי מלאכי השרת, חגרין מפני מה הויין מפני שהופכים שלחנם, פירוש שנוהגין כמעשה בהמה. סומין מפני מה הויין מפני שמסתכלים באותו מקום בשעה שהם רוצים לשמש, אף על פי שבשעת המעשה מצניע עצמו, אם ביום מאפיל בטליתו ובלילה מכבה הנר, מכל מקום נוהג בה מנהג הפקר, וכל שכן כשמסתכל שלא בשעת התשמיש שהוא משסה יצר הרע בעצמו. אלמין מפני מה הויין מפני שנושקין באותו מקום. חרשין מפני מה הויין מפני שמספרין בשעת תשמיש. הראשונות מפני שנוהג בה מנהג הפקר, הרביעית מפני שנותן דעתו באשה אחרת.
ומה שאמר רבי יוחנן אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי שאוסר, אינו אלא על הפיכת שלחן, אבל כל האחרים אסורים. והפיכת שלחן נמי שהתירו, דוקא שהיא מתרצה לו, אבל אם הוא כופה אותה לכך קורא אני עליו "גם בלא דעת נפש לא טוב", שהרי אמרו "אץ ברגלים חוטא" זה הבועל ושונה ופריך והאמר רבא הרוצה לעשות בנים זכרים יבעול וישנה ומשני כאן לדעת כאן שלא לדעת, השתא אפילו זה שבועל כדי לעשות בנים זכרים אם הוא שלא לדעת אסור, כל שכן אם הופך שלחנו שלא לדעת שנקרא חוטא.
ויש מקשין מהא דאמר יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, כיון שנתנו חכמים עונה לכל איש לפי כחו כדאיתא בכתובות, אם כן מה תהא עוד דחיית השמאל והקרבת הימין, ויש לתרץ שלא אמרו כן אלא על הטיילים שעונתן בכל יום שעליהם אמר תהא השמאל דוחה למעט מהן ברשותה כדי שלא יתגבר יצרו עליו, אבל מעונת תלמיד חכם אין למעט, וכל שכן מעונות אחרות כגון הגמלים והספנים.
ועוד יש לומר כי עונות שנתנו חכמים למלאות תשוקת האשה אינו רשאי למעט מהן שלא מדעתה, אבל אם יצטרך להרבות כדי להנצל מן העבירה הרשות בידו, ועל הדרך הזה הזהיר שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאותו אלא תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ולא דחייה גמורה, כי שמא מתוך לוחמו עם יצרו לדחותו יבטל עונתו, אלא תהא ימין מקרב[3] לקיים עונתו.
ועוד יש לומר כי העונות שקבעו חכמים ז"ל על דרך סתם קבעו אותם, כי אמרו[4] דעת האשה מתפייסת בכך, אבל אם רואה שהיא מבקשת יותר על ידי קישוטה והשתדלותה, חייב לשמחה בדבר מצוה, כדאיתא בפסחים אמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה ואפילו היא מעוברת, וכשהיא צריכה לאותו מעשה קאמר אמר רבי יהושע בן לוי היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה נקרא חוטא, ואם בשעת עונתה פשיטא דאורייתא היא, אלא אפילו שלא בשעת עונתה קאמר. ואמרינן נמי חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיוצא לדרך אפילו בשעת וסתה, ואיתא נמי במסכת כלה מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו, חפצי שמים יפזר מעותיו לעניים, חפצי אשתו רבי אלעזר אומר יפתנה בשעת תשמיש רבי יהודה אומר ישמחנה בדבר מצוה, ואחר שצריך לעשות חפצי אשתו לשמחה בדבר מצוה בכל שהיא צריכה, על כן הזהירו שתהא שמאל דוחה, פן תסיתנו לעבור על המדה הזאת ותמשיכהו אחריה להבלי העולם.
עד כאן מדברי הראב"ד ז"ל.
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כתב הרמב"ם אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב בני אדם לפרוש ממנו יותר מן העריות וכו' עד באהבתה תשגה תמיד בסוף הא"ב:
ואשתו של אדם מותרת לפיכך כל מה שירצה לעשות באשתו עושה בועל בכל עת שירצה וינשק בכל אבר שירצה כל זה לשון הרמב"ם בפרק כ"א מהא"ב וכתב כן מדגרסינן בספ"ב דנדרים (דף כ:) א"ר יוחנן בן דהבאי חגרים מפני מה הויין מפני שהופכים שולחנם אלמים מפני מה הויין מפני שמנשקים על אותו מקום חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש סומים מפני מה הויין מפני שהסתכלין באותו מקום א"ר יוחנן זו דברי רבי יוחנן בן דהבאי אבל אמרו חכמים אין הלכה כיוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ואמרי' תו התם ההיא דאתאי לקמיה דרבי א"ל ערכתי לו שלחן והפכו כלו' שבא עליה שלא כדרכה א"ל בתי התורה התירתך לו וכן אמר רב לאיתתא אחריתי דאתאי לקמיה ופסק הלכה כחכמים וכר' וכרב ומ"מ כתב שיזהר שלא יוציא ש"ז לבטלה כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא ודר' יוחנן אדר' יוחנן דא"ר יוחנן בפ' כל היד (יג:) הוציא ש"ז לבטלה חייב מיתה וכ"כ התוס' בשם ר"י בחד תירוצא כמו שאכתוב בסמוך:
ומ"ש רבינו בשם ר"י דאפי' בהוצאת ש"ז נמי מותר וכו' בספ"ד אחין (ד' לד:) אהא דקאמר דמעשה ער ואונן הוה הקשו התוס' מהא דשרי בדברים שלא כדרכה ואור"י דהת' איירי בלא הוצאת זרע דשרי דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן ועוד אומר ר"י דלא הוי כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד אבל באקראי בעלמא שמתאוה לבא על אשתו שלא כדרכה שריא וכתב הרא"ש שם דהאי שינויא בתרא עיקר ודבר קשה הוא להתיר לו להכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי ושומר נפשו ירחק מזה ומכיוצא בו וכבר כתבתי בזה: ב"ה ואילו היה ר"י רואה מ"ש הזהר בעונש המוציא זרע לבטלה כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה לא היה כותב זה שכתב: ודע שכתב רבינו בטור א"ח סימן ר"מ דהא דא"ר יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי אינו אלא הפיכת השלחן אבל כל האחרים אסורים והפיכת השלחן נמי שהתירו פי' הראב"ד דוקא שהיא מתרצה לו אבל אם הוא כופה אותה לכך אני קורא עליו גם בלא דעת נפש לא טוב כתבו רבינו בסוף סימן וה עוד מדברי הרמב"ם מדת חסידות שלא יקל ראשו בכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש וכו' הכל בפכ"א מהא"ב:
ואיזה עונה האמורה הטיילים וכו' עד ות"ח מליל שבת לליל שבת בפרק אע"פ (דף סא:) ויתבאר בסימן ע"ו בס"ד:
ומ"ש וכל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך בפ' הדר (ק י) ובפרק הבע"י (דף סב.):
כתב עוד הרמב"ם בענין ריחוק התשמיש שכבת זרע הוא כח הגוף ומאור העינים וכולי עד לא לפניהם ולא לאחריהם הכל פ"ד מהלכות דעות:
אף כשישמש בשעת העונה לא יכוין להנאתו וכו' לא יבעול אלא מרצונה בספ"ב דנדרים (כ:) אמרינן דקרא דוברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני ט' מדות וחד מינייהו בני אנוסה (ובסוף עירובין:) אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה:
ומ"ש ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה פשוט הוא ובסוף עירובין (שם) אמרו למדנו ד"א מהתרנגול שמפייס ואח"כ בועל ויהיה צנוע מאד בשעת תשמיש ולא ישמש בפני כל חי בפרק כל היד שכתב כמו בסמוך:
ותינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי והא דאסור בפני כל חי דוקא בנעור וכו' כל זה נתבאר בטור א"ח סימן ר"מ:
ומ"ש ויש להסתפק אי סגי בהפסקת מחיצת י' ומסתברא דלא מהני וכו' נראה דסברא הפוכה היאזו טעמא משום צניעות במחיצות י' מוצנע הוא ושמא יש לומר דאע"ג דבמחיצת י' הוא סמוי מעין היושב חוץ למחיצה מחוץ מכל מקום מרגיש הוא בשעה שהלה משמש וכיון שכן אין כאן צניעות:
בית שיש בו ס"ת לא ישמש עד שיעשה בפניו מחיצה י' ואם יש לו בית אחר צריך שיוציאנו ואם יש בו תפילין וכו' אסור עד שיתן אותם כלי בתוך כלי והוא שלא יהא הכלי מיוחד לו וכו' ואם פירש טלית על הארגז חשוב ככלי תוך כלי הכל סוף פרק מי שמתו (דף כה: כו.):
ומ"ש דחומשין וספרי תלמוד אסור עד שיתן אותם כלי בתוך כלי כן כתב הרא"ש שם:
ויעשה הדבר באימה וביראה לא בתחלת הלילה וכו' כדאיתא בנדרים פרק אלו מותרים (דף כ) שאלו לאימא שלום וכו' בסוף הפרק:
גרסינן במסכת כלה הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות וכו' ואל יספר עמה לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן וכו' ובספ"ב דנדרים (דף כ.) אהא דקאמר חרשי' מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש רמי מדתניא שאלו את אימא שלום אשתו של ר' אליעזר מפני מה בניך יפיפין ביותר א"ל אינו מספר עמי לא בתחלת הליל' ולא בסופה אלא בחצי הלילה וכשהוא מספר עמי מגלה טפח ומכסה טפח כלומר אלמא מספר היה בשעת תשמיש ומשני הא במילי דתשמיש הא במילי אחרנייתא ומדלא שני הא קודם תשמיש הא בשעת התשמיש משמע דל"ש קודם תשמיש ל"ש בשעת תשמיש לא יספר עמה:
ומ"ש ואם סיפר עמה עליו נאמר מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו וכו' בפ"ק דחגיגה (דף ה:):
ומ"ש אבל בעניני תשמיש יכול לספר עמה כבר כתבתי בסמוך דהכי מסיק בפ"ב דנדרים (דף כ:):
ומ"ש כדי להרבות תאותו כ"כ הרא"ש שם והר"ן כתב דבמילי דתשמיש שרי כדי לרצות וזהו שכתב רבינו בסמוך או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה וכו':
ומ"ש כדאיתא בברכות פרק הרואה (בדף סב.) רב כהנא עאל גנא תותי פוריה דרב וכו' בפרק דחגיג' (דף ה:) נמי איתיה:
כתב הרמב"ם אסור לשמש בשווקים וברחובות ובגנים ובפרדסים וכו' בפרק כ"א מהא"ב: וכתב ה"ה בפרק נגמר הדין (מו.) מעשה באחד שהטיח באשתו תחת התאנה והלקוהו:
אסור לשמש מטתו ביום ובלילה לאור הנר ובבית אפל מותר ביום ות"ח וכו' בפרק כל היד (דף יז י) וכתבו הגהות מיימון בפ"ד מהלכוח י"ט שדקדקו התוספות שבלילה אסור לשמש אצל הנר אפילו על ידי האפלת טלית:
אסור לשמש בשני רעבון אלא לתשוכי בנים בפ"ק דתענית (דף יא.) אכסנאי אל ישמש עד שיבא לביתו בסוף פ' אע"פ (ד' סה.):
ומדברי הראב"ד צרי' לברר אי זו מחשבה נכונה וכו' בספר בעלי הנפש:
ומ"ש כמו שאמרו חו"ל ג' חדשים הראשוני' קשה לאשה וכולי עד מלובן ומזורז וכולי בפ' המפלת (דף לא.):
ומ"ש כענין שאמרו חכמים אבר קטן יש באדם מרעיבו משביעו בפ' החליל (דף נ"ב.):
ומ"ש וע"ז אמרו ז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי בפ' כל היד (דף יג:) ונתבאר בסי' כ"ג ומ"ש ויש עוד מחשבות המפסידות את שכרו והם בני ט' מדות בני אנוסה בני שנואה וכו' בספ"ב בנדרים (כ.): ומ"ש ע"א בני מריבה פי' יש שגורסין בני מריבה במקום בני מורדת:
ותניא לא תתורו אחרי לבבכם מכאן א"ר נתן שלא ישתה אדם בכוס זה וכו' ואמר רבינא לא נצרכה אלא אפילו לשתי נשיו ג"ז בסוף פ"ב דנדרים:
ומ"ש בני חצופה שתובעו בפה וכו' אבל מי שאשתו מרצה אותו בדברי רצוי וכולי ע"ז ארז"ל שיבואו ממנה בנים חכמים וכו' שם ובפרק בתרא דערובין (ק:)
ומ"ש וכל אלו המדות אפילו צריכין לפ"ו כגון שאינה מעוברת וכו' נתבאר בטור א"ח סי' ר"מ:
ומ"ש ויש עוד דברים אחרים שפוגמים המעשה וכו' מהן שפי' בנדרים א"ר יוחנן בן דהבאי וכולי בסוף פ"ב דנדרים:
ומ"ש דהא דא"ר יוחנן אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי שאוסר אינו אלא על הפיכת שלחן אבל כל האחרים אסורים אין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב רבינו בתחלת סימן זה שכתב מנשק כל אבר שירצה:
ומ"ש שהרי אמרו אץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה וכו' בפרק בתרא דערובין (דף ק:) ומ"ש ויש מקשין מהא דאמרינן יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת בפרק חלק : ומ"ש כדאיתא בפסחים אמר רבא חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה אפילו שלא בשעת עונתה ואפילו היא מעוברת וכשהיא צריכה לאותה מעשה קאמר בפרק אלו דברים (עב:) וכשהיא צריכה לאותה מעשה פי' רש"י אם רואה שהיא תתאוית לו:
ומ"ש א"ר יהושע בן לוי היודע באשתו שהיא יראת חטא ואינו פוקדה נקרא חוטא ביבמות (סב:):
ומ"ש ר"א אומר יפתנה בשעת תשמיש פי' אבל אינו צריך להוסיף על עונה הקבוע לה ר' יהודה אומר ישמחנה בדבר מצוה כלומר יוסיף לה על עונתה אם רואה שהיא מתאוה לו:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כתב הרמב"ם ומדברי עוגבים לשון כנור ועוגב.
ומנשק בכל אבר שירצה לכאורה משמע דאפילו באותו מקום שרי לנשק דאין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי דאמר אלמים מפני מה הויין מפני שמנשקים באותו מקום אלא הלכה כחכמים דכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה אבל דעת הראב"ד אינו כן אלא דמה שאמר ר' יוחנן אין הלכה כר"י בן דהבאי אינו אלא על הפיכת שלחן כדכתב רבינו בסוף סי' זה בשמו וכ"כ בא"ח סי' ר"מ:
ור"י פירש דאפילו בהוצאת שכבת זרע וכו' עד אלא אסור להיות רגיל בכך איכא למידק לאיזה צורך חזר ואמר אלא אסור להיות רגיל בכך ונראה דס"ל לרבינו דברגיל אסור אפי' בלא הוצאת שכבת זרע וה"ק דל"מ דבהוצאת ש"ז אסור כרגיל אלא אפילו בלא הוצאת ש"ז אסור ברגיל וטעמא דמילתא דדומה במקצת למעשה ער ואונן שהיו רגילין בכך ואע"ג דאינו דומה לגמרי שהם השחיתו זרע מ"מ איסורא איכא וכן נראה מדברי הרא"ש בפ"ד אחין שכתב בהך שינויא וז"ל עי"ל דלא חשיב מעשה ער ואונן אלא א"כ רגיל לעשות כן תדיר אבל אם באקראי בעלמא מתאוה לשמש שלא כדרכה שרי וכו' מדלא הזכיר הוצאת זרע משמע דברגיל אסור אפילו בלא הוצאת זרע ודלא כדמשמע מדברי התוס' לשם שכתבו כהך שינויא וז"ל ועוד אר"י דלא חשיב כמעשה ער ואונן אלא כשמתכוין להשחית זרע ורגיל לעשות כן תמיד וכו' אלמא דבלא השחתת זרע שרי אפי' ברגיל ורבינו תופס דברי הרא"ש אליבא דר"י עיקר ואפשר דאף התוספות שכתבו ורגיל לעשות וכו' האי ורגיל פירושו או רגיל בכך אסור אפילו בלא הוצאת זרע והיינו כמ"ש הרא"ש:
ולא ביום יציאה לדרך י"מ דוק' כשהולך בדרך ברגליו אבל לא ברוכב או יושב בקרון וכ"כ מהרש"ל שכך שמע מיהו נראה ודאי הא דארז"ל חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיצא לדרך אפילו בסמוך לותה כדאיתא פ' הבע"י ובפ' הדר היינו אפילו בהולך ברגליו ולא קשיין אהדדי דכבר פירש ר"ת והרא"ש בפ' הע"י דההיא פקידה לאו בתשמיש אלא פירושו כשהוא רוצה לצאת לדרך אם הוא רחוק ממנה לא יצא בדרך אא"כ ישוב אליה ויפקדנה בשאר דברים וידבר על לבה אפי' באשתו נדה או סמוך לועתה דאסור לשמש מטתו מדאורייתא אפילו הכי מצוה לפוקדה לשמחה בדברי ריצוי והלשון משמע נמי תכי דהתם קאמר בשעה שיוצא לדרך והכא קאמר ביום יציאה לדרך אבל מ"ש רבינו בי"ד סי' קפ"ד די"א דאפילו פקיד' בתשמיש שרי צריך לומר דלאו ביום יציאה קאמר אלא בלילה שלפניו שסמוך ליום יציאה יפקדנה בתשמיש ומיינו דקאמר בשעה שיוצא לדרך וכאן קאמר דלא יבעול ביום יציאה לדרך ממש ודו"ק:
פירוש מספר תשמיש כצ"ל וכך פירש"י לשם להדיא והכא מוכח מהא דקאמר וכשהו מספר מגלה טפח וכו' אלמא דלתשמיש קורא מספר והא דפריך התם אהא דקאמר חרשי' מפני מה הויין מפני שמספרי' בשעת תשמיש דהא הכא דקאמרה אימא שלום דאינו מספר עמה אלא בחצי הלילה דאלמא דמספר היה בשעת תשמיש מדפריך הכי מכלל דמספר במשמעו הוא סיפור דברי' לא קשיא מידי דודאי אע"ג דמספר פירושו תשמיש כדמוכח מדקאמרה וכשהוא מספר מגלה טפח כו' מ"מ מדקרי לתשמיש מספר ואין ענין לשון סיפור להבין ממנו תשמיש אא"כ שנפרש דבשעת תשמיש צריך לספר עמה תחלה בענייני תשמיש לכך נקרא התשמיש בשם מספר:
בני נידוי בני נדה אע"פ שאינו ממזר מן התורה כו'. כתב מהרש"ל ולאו דוקא מן התורה אלא אפילו מדרבנן אינו אסור כדלעיל בסימן ד' אלא כלומר אע"פ שהתורה הכשירו ואינו ממזר מ"מ פגם גדול יש בו והוא מן בני ט' מדות וק"ל:
ומשני כאן לדעת כאן שלא לדעת ואע"ג דברישא דקרא כבר אמר גם בלא דעת נפש לא טוב אפילו הכי אשמועינן בסיפא דקרא דלא מיבעיא בבעילה הראשונה דאסור לבעול אותה בלא דעתה אלא אפי' נתרצית בראשונה וכשבא לבעול שנייה אינו מתרצית סד"א דיכול לבא עליה שלא ברצונה כדי לעשות בנים זכרים אפ"ה אץ ברגלי' חוטא והיינו דקאמר הרב השתא אפילו זה וכולי:
דרכי משה
[עריכה](א) וכן כתב שם המ"מ בהיו"ט וכ"נ מסוגית הגמרא פ"ב דביצה גבי הא דאין מכבין הנר ביו"ט מפני תשמיש המטה ונראה שם מלשון רש"י דכשעושה מחיצה בינו לבין הנר דאע"ג דאור הנר עדיין נראה דשרי דכתב שם דאפשר לעשות מחיצה בסדין ובודאי האור נראה דרך הסדין ואפ"ה משמע דשרי: