חידושי הרמב"ן על הש"ס/מועד קטן/פרק ב

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יא עמוד ב

דברים המותרין בחולו של מועד משום דבר האבד אסורין לאבל בימי אבלו לעשותן בידו אבל אחרים עושין לו דתניא (מ"ק י"א ע"ב) אלו דברים שעושין לאבל בימי אבלו כגון זיתיו להפוך וכדו נגוף. ופשתנו לעלות מן המשרה. וצמרו לעלות מן היורה. ומרביצין לו שדהו משתגיע לעונת המים שלו. ר' יהודה אומר אף זורעין לו שדה ניר ושדה העומדת לפשתן. אמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל. אם לא תזרע פשתן תזרע מין אחר. רשב"ג אומר זיתיו הפוכין. ופשתנו לעלות מן המשרה. וצמרו לעלות מן היורה ואין שם אומן הרי זה עושה בצינעא. וכן היה רשב"ג אומר אם היה אומן לרבים והגיע שעת הרגל אם אין שם אומן אלא הוא הרי זה עושה בצינעא ומותר. ונראה לנו שהלכה כרשב"ג דאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל.

והתם באבל (פ"ה) תניא: אבל כל שבעת הימים אסור בעשיית מלאכה. הוא ובניו ועבדיו ושפחותיו ובהמתו. פי' בניו ובנותיו הסמוכין על שלחנו מעשה ידיהם שלו. לפיכך אסורים בעשיית מלאכה. וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך אחרים אסורין לעשות לו אבל עושין מלאכה שהיא אובדת. כונסין לו גרנו. מבעטין לו יינו מגיפין לו חביותיו. זיתיו הפוכין ר' יהודה אומר טוען קורה הראשונה ומניח את השניה אחר האבל ויגמור א"ל ר' יוסי והלא אובדין הן. אלא יגמור. זיתיו להפוך וכדו נגוף ר' יהודה אומר עושה לו לימודים ואחר האבל ימרח, א"ל ר' יוסי והלא אובדין הן אלא יגמור וכו'. מרביצין לו שדה הלבן לזריעה. זורעין לו נירו פשתן דברי ר' יהודה. וחכ"א אם לא זרעה פשתן יזרענה מין אחר אם לא זרעה בשבת זו יזרענה בשבת אחרת.

והאי דקתני בברייתא בגמרא דילן מרביצין לו שדה משתגיע אמת המים שלו. מסתברא דהיינו השקאה מועטת שעושין לשדה הלבן קודם לזריעה כדי לזרעה בזמנה מיד ודבר האבד הוא. שאם אי אתה מרביץ אותה בעונה באין ימות הגשמים ושוב אינה נזרעת בשנה זו יפה. וליכא למימר משקין לו שדה זרועה. שלא מצינו השקאה מותרת משום דבר האבד אלא בבית השלחין בלבד. ובית השלחין לא תני ביה שדהו סתם והיינו דקתני מרביצין לו שדה לבן לזריעה. ולשון מרביצין מוכיח כן. שהוא כדרך ריבוץ לבית. ולגבי מועד קתני בברייתא מרביצין פשיטא הא קתני משקין בית השלחין במועד. אלא ריבוץ זה ענין אחר השקאה קודם זריעה בשדה הצריכה לכך.

וזו היא ששנו בפרק ראשון (ו' ע"ב): ת"ר מרביצין שדה הלבן בשביעית אבל לא במועד והוינן בה והתניא בין במועד בין בשביעית. כלומר בין במועד בין בשביעית מרביצין. ופריק הא ר' אליעזר בן יעקב דמחמיר במועד ולא שרי חרפא לשוויה אפלא. הא רבנן דמקילין בכי האי גוונא. ופלוגתייהו בשדה גריד. וכן הא דתניא מרביצין לו שדה הלבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית. ולא עוד אלא שמרביצין בשביעית כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית כי האי גוונא הוא דמרביצין אותם בהשקאה מועטת בערב שביעית כדי שיצאו ספיחי ירקות בשביעית בשדה בור ובשדה ניר. וכיוצא בהן מן המקומות שהספיחין מותרי בהן. וכן מרביצין בשביעית כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית. בין לזרען בין לספיחים שלהם. דספיחי ירקות במוצאי שביעית בכל מקום פירושו השקאה מועטת על מנת לזורעה. וסמכו אותה השקאה בגמר' למחלוקת ר' אליעזר בן יעקב ורבנן דמועד. לרבי אליעזר בן יעקב אסור ולרבנן שרי. נמצאת זאת הברייתא ששנויה באבל מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו, שלא כדברי ר' אליעזר בן יעקב דמחמיר ורש"י ז"ל מפרש מרביצין השקאה מועטת לירקות. ואין פירושו מחוור.

ומכל מקום כיון דברייתא קתני מרביצין. והדבר ידוע שהרבה שדות בכלל שדה לבן. כגון בית השלחין ובית הבעל ושדה גריד ושדה מטוננת. דכל שאינו שדה אילן נקרא כן, שמע מינה אין היתר זה תלוי בגופה של שדה זה, אלא ריבוץ הוא דמותר במועד ובשביעית לרבנן, ולר' אליעזר בן יעקב בשביעית אבל לא במועד. והילכך ברייתא דאבל דקתני נמי מרביצין שדהו לכשתגיע עונת מים שלו. דאלמא דבר האבד מיקרי, כרבנן אתיא.

ומיכן אני אומר דהלכה כרבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בן יעקב לענין זרעים שלא שתו ושדה גריד, דטעמא דרבנן לאו משום דהרוחה שריא להו במועד אלא משום דדבר האבד מקרי להו, והא דקתני סיפא דברייתא דאבל ר' יהודה אומר אף זורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן. ואמרו לו אם לא תזרע בבכיר תזרע באפיל. הוקשה לנו עלה והלא בין בכיר ואפיל דבר האבד מיקרי לרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בן יעקב.

והיינו סבורין לומר דבזרעים שכבר נזרעו חרפא לשויא אפלא דבר האבד הוא, אבל זו שלא נזרעה פעמים שהאפיל מתברך והבכיר לוקה, וכן בפשתן, ומין אחר, עד שמצינו בירושלמי מנו אמרו ליה ר' יוסי מחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן אמר יאבד דבר מועט ואל יאבד דבר הרבה והכא הוא אמר הכין, שניי' היא, תמן שדרכו להערים, כל שכן מחלפא שיטתיה דר' יוסי מה אם תמן שדרכו להערי' את אמר מותר כאן שאין דרכו להערים לא כל שכן, אמר ר' חנינא מנו אמרו לו חכמים, שהן עושין כשיטת ר"י במועד, עד כאן גירסא ירושלמית.

ופירושה ברור, שהן מקשין מאן תנא דפליג עליה דר' יהודה לענין שדה ניר ושדה פשתן ר' יוסי דהוא בן פלוגתיה במועד, אם כן קשיא דר' יהודה אדר' יהודה ור' יוסי אר' יוסי, דאלו במתניתין לר' יהודה טוען קורה ראשונה דאית בה פסידא מרובה ומניח השאר לאחר המועד מפני שהפסד מועט הוא, ואלו הכא חייש להפסד מועט בין בכיר לאפיל, ומתרץ דבמתניתין חייש להערמה שמא יהפוך זיתיו ויטעון ויאמר זיתיו הפוכין היו וכן חושש שלא יהא זולף וגומר חביותיו ויאמר לדיין שבבור אני עושה, ולפיכך (אמר) [אסר] ר' יהודה בין במועד בין באבל כדקתני בברייתא דלעיל, ולא התיר אלא בשינוי דלא אתי למיערם, מוטב לו להמתין ולעשות כדרכו והדר מקשי וכל שכן דקשיא דר' יוסה אדר' יוסה, דאלו במתניתין אף על פי שיש לחוש להערמה אמר ר' יוסה זולף וגומר וגף כדרכו שלא יפסיד כלום, וכאן אינו חושש להפסד מועט בין בכיר לאפיל, ומתרץ דהאי אמרו לו לאו ר' יוסה, דלדידיה ודאי מותר, אלא רבנן דסבירא להו במועד כר' יהודה יאמרו לו כשם שאין חוששין להפסד מועט במשנתנו כך אין חוששין לו בכאן, דלית להו טעמא משום הערמה אלא שאין לחוש לדבר מועט, והנה כפי דרך זו הלכה כר' יהודה, דזורעין לו שדה נירה ושדה העומדת לפשתן, ובמועד מותרין ע"י עצמו, וכל זה סמך וראיה שלא לחוש לדברי ר' אליעזר בן יעקב דאפילא לשוויה חרפא כדבר האבד מיקרי, ומימרא דרבינא בתרביצא כרבנן אתא, לפי הנמצא בנסחאות (שלו), [שלנו] ואין לי להאריך.

וכבר ראינו דברי הראב"ד ז"ל בפי' דברים הללו, וגירסתו שהוא גורס מרביצין בעפר הלבן, ואין הדברים נכונים מכמה ראיות, אלא שאין מענין החיבור הזה בכך יותר מדאי, ושלא להטריח על המעיינים בו.

ורבינו הגדול פסק כר' אליעזר בן יעקב במועד, וכן השמיט ממתניתא דאבל מלתיה דר' יהודה בשדה נירה ושדה העומדת לפשתן, ויפה כיון לפי שיטתו אלו השמיט ממנה עוד הא דקתני מרביצין לו שדהו משתגיע עונת המים שלו, וכפי מה שנתבאר מדברינו שכתבנו למעלה, ובירושלמי שנו בברייתא זו משקין שדה בית השלחין לשיגיע זמנו לשתות וזה ודאי מותר לדברי הכל, אבל ענין אחר הוא אינו השנוי בגמרא שלנו:

האריסין והחכירין והקבלנין של אבל הרי אלו יעשו, החמרין והגמלין והספנין בספינה שלו הרי אלו לא יעשו. ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו. פירוש חמרין וגמלין וספנין שלו שכירי שנה שלו הם ומחמרין אחר חמורו ומספנין בספינה ולפיכך לא יעשו דמלאכה דידיה הוא, ואף על פי שנעשית ע"י אחרים וחוץ לתחומין אסור. ואם היו הבהמות והספינה מוחכרין של אחרים מותר, והוא הדין אם היו הגמל והספן הזה נוטלין בשכירותן למחצה ולשליש ולרביע דשרי, ובכל מוחכרין הוא כאריס בקרקע. ויש מי שאומר שלא התירו האריסות אלא בקרקע, משום דארעא לאריסי קיימא, אבל בבהמות וספינה אסור, משום שנקראת על שמו, ויש לזה פנים כענין שאמרו בפרק קמא דע"ז (כ"א ע"ב) אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי:

שכיר יום שלו אפי' בעיר אחרת לא יעשה, היתה מלאכת אחרים בידו בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה, היתה מלאכתו ביד אחרים יעשה. פירוש מלאכה של מטלטלין, שקבל עליו לתפור בגד שלו בסלע וזו היא קבולת בביתו לא יעשה, בבית אחרים יעשה דמלאכה דידהו היא, רב מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו גמלא בהדי הדדי. איתרע ביה מילתא במר בריה דר"א ופסקיה לגמליה, פי' בטלו ולא נתן רשות לשותפו להשכירו ולעשות בו מלאכה כל ימי אבלו, אמר רב אשי גברא רבא כמר בריה דרב אחא בריה דרבא נעביד הכי נהי דלפסידא דיליה לא חייש אפסידא דאחריני לא חייש. והתניא אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו, והוא סבור אדם חשוב שאני, שמעינן מיהא דשני שותפין שיש להם חמור וגמל או ספינה שאירע אבל לאחד מהן שותפו עושה בהן כדרכו ואעפ"י שחולקין בשכר מותר, דומיא דספינה מוחכרת ומושכרת שאם אירע אבל לבעליה אינו מבטלה, וירושלמי פליג דאתמר התם שני אחים שני טבחים שני שותפין שאירע באחד מהן דבר הרי אלו נועלין חנותם ואין הלכה כן.

אבל יש לומר שלא לבטל מלאכת השיתוף ולהפסיד מלאכת השותף אמרו. אלא נועלין את חנותן משום צינעא והשותף מוכר בביתו. שכן המוחכרין והמושכרין אצל אחרים ברשותן עושין ולא בבית האבל. וכן הגמל הזה של מר ברי' דרב אחא למר מריון היו מתירין אותו להשכירו ולחזו' לביתו.

ורבינו הגדול ז"ל השמיט המעשה הזה של מר מריון ומר בריה דרב אחא וכו'. וכתב הירושלמי שהזכרנו נועלין חנותן וזה תימה גדולה. אם עלה על דעתו שהגמרות הללו חלוקות בזה היאך הניח גמרא ערוכה וסמך על הירושלמי. ושמא סובר הרב ז"ל שהשותפין ודאי מבטלין מלאכת המשותפת להם כשאירע דבר באחד מהן כדרך הירושלמי. אבל מר מריון ומר בריה דרב אחא איטדא כתבו אגמלא מעיקרא. והשבוע הזה שאירע בו האבל למר בריה דרב אחא שבת של מר מריון היתה. והיינו ברייתא מוחכרין או מושכרין אצל אחרים, לפיכך היה ראוי לחוש לפסידא דמר מריון שלא לבטלו. אלא הוא סובר אדם חשוב שאני.

וכיון שכתב רבינו ז"ל הברייתא ופסקה בהלכות לא הוצרך למעשה הזה. וכתב הירושלמי שהוא כהלכה. ולשון הגמרא שאמרו נהי דלפסידא דידי' לא חייש משמע דשבת של שניהם היתה ושניהם מפסידין בבטולו.

וכיון דאמרינן דבר האבד באבל מותר ע"י אחרים כל אלו שאמרו במועד עושין משום דבר האבד. באבל אחרים עושין לו. וכל שאמרו חכמים אעפ"י שהוא דבר האבד אין עושין אותו במועד משום טירחא יתירא באבל מותר. דגבי מועד משום קדושת היום. ומסרך הכתוב לחכמים לאסור הטורח. והם גזרו שלא לעשות אפי' ע"י ארמי. דתניא כל שאינו עושה אינו אומר לארמי ועושה. אלא גבי אבילות מאי איכפת לן בטירחא דאחרים. וכי משום שבות ותענוג נאסרה מלאכה עליו לא נאסרה אלא כדי שיתאבל על מתו ויתאונן על חטאיו. הילכך משקין לו בית השלחין ואפי' ממי גשמים וממי קילון. ועושין לו עוגיות לגפנים ואמה בתחילה. וחופרין לו בורות שיחין ומערות כשצריך להם. ובונה את הפרצה כדרכן. וזופתין לו חביתא וכוזא ומכניסין פירותיו מפני הנגבים. ופרקמטי' כל שהיא אבד שרי, וכן היודע שתבא שיירה וחושש לפרקמטיאות שהן מוזילות מוכר אפי' להרויח ואצ"ל בחושש להפסד קרן שלו. ובלבד ע"י אחרים, ואי מסיק זוזי באינשי והאידנא משכח להו וביומ' אחריני' לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו והשליח לוקח בחובו עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאין מפני שהוא כמציל מידם.

ומכאן הורו הגאונים שאם היה לו לאבל דין על אדם אינו תובעו כל שבעה, ואם היה דבר האבד כגון שמבקש לילך למדינת הים או שהיו עדיו חולים עושה שליח ומורשה ודן עמו. וחצדין ליה חצדא דשערי ופרדיסא דמטא זימניה וכל דאית ליה פסידא, אפילו טריח ומעשה אומן.

וכל שהתירו חכמים במועד משום צורך המועד ואפי' אין לו מה יאכל כלן אסורין באבל ואפי' על ידי אחרים, אלא עני ממש שאין לו במה יתפרנס עושה ע"י עצמו משלישי ואילך בצינעא בתוך ביתו, ותבא מארה לשכניו, והיכא דלית ליה פסידא אלא רווחא מיתרמי ליה, ואי לא עביד אבדא מיניה לאו כדבר האבד הוא ואסו', דהא גמלין וחמרין וספנים בספינה שלו שאמרנו ודאי עבורי רוחא הוא, הגע עצמך שהיתה ספינה שלו נשכרת בכמה ריבוא ואם ממתין עד לאחר האבל יעבור זמן שפורשין בו לים, ואם ילכו להם התגרין ה"ז העברת שכר גדול ממנו, ואעפ"כ אסור.ושכירת חמורו וגמלו נמי הן לעצמו העברת שכר הוא, ואפי' בשוכרין מצויין לו למחר מ"מ שכירות היום אבד ממנו אף על פי כן אסור.

ולגבי מועד איתמר ברייתא (מ"ק י"א ע"א) לבאי כוארי פי' צפה הנהר על כל גדותיו והדגים שטין על פני הנהר ויצאו לחוץ ולא שרינהו רבא לצוד מהן אלא לדעת אכילה משום צורך המועד. והרי הנהר הזה שהוא צופה ודגים שלו ניצודין עכשיו בודאי והן אבדין ממנו אם לא יצוד לאלתר, שלא ימתינו להם עד לאחר המועד ואעפ"כ לא עשאוה כדבר האבד, אלמא הפסד דבר שברשותו נקרא נקרא דבר האבד, הנחת ריוח לא נקרא דבר האבד, עוד שנו בתוספתא אין כותבין דברי אריסות וקבלנות במועד, ר' יהודה התיר שמא יקדמנו אחר, פירוש בשקבל השדה קודם לכן התיר ר' יהודה כדי שלא יחזרו בהן, דקודם כתיבת שטר שניהם חוזרין עד שירד לתוכה, ואעפ"כ אסר תגא קמא והלכה כמותו, וגם זה הנחת ריוח המזדמן במועד.

ואי קשיא לך הרי אמרו בירושלמי הדא שיירה שרי מזבן מינה בחולא דמועד, וכתבוהו רבינו הגדול והגאונים ז"ל בפסק הלכה, יש לומר כל שאינן צריך לדבר אלא להשתכר בו אסור, והוא ששנינו אין לוקחין בתים בהמה ועבדים ושפחות אלא לצורך המועד לא להרויח ולא להשתכר. ואפילו שכר ניכר בהן כגון לוקח מן השיירה, אבל אם הי' צריך לבהמה ולעבדים ולפירות כסות וכלים לאחר המועד. ודעתו ודאי ליקח אותם ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול, והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירה, זה ודאי דבר האבד הוא אצלו והפסד גמור ומיעוט כיסו הוא אם אתה מונעו עכשיו, הרי זה דומה למכירת פרקמטיא שמוזלת לאחר המועד, אבל להשתכר במקח וממכר אסור, כך נראה לי.

ומכאן אני אומר שאסור לאבל להלוות מעות לארמי בריבית בימי אבלו ואפילו ע"י אחרים, והראב"ד כתב מן הירושלמי הזה עבורי רווחא מיניה פסידא הוא. וההיא דאסר רבא למיצד כוורי לממלח לרווחא, שאני מציאה דליכא שום פסידא, אי נמי עד כאן לא שרינן משום רווחא אלא מקח וממכר דרך חול בעלמא הוא. אבל טירחא ליכא ומלאכה נמי ליכא. אבו הכא במליחת דגים טירחא יתירא וכרישא דמתניתין נמי דלא שרינן מלאכה משום הרוחה ואע"ג דליכא טירחא כגון השקאת זרעים מן המעיין שבשדה בית הבעל, אבל מקח וממכר לאו מלאכה הוא אלא דרך חול בעלמא הוא, ובמקום רווחא שרי משום דליכא טירחא יתירה, ואלו מליחה מלאכה גמורה הוא וטירחא יתירה הוא, ואי לאו משום פסידא משום רווחא לא שרינן, ע"כ דבריו ז"ל. עשה הרב טורח גדול בזריקת מלח על דג אחד, ולא עשה טורח לשקול מאה ככרין של ברזל מן השיירה ולהביאו מן השוק על כתפו לבית, וליקח עבד מן השיירה הזו ולכתוב עליו בשטר, דבין בכתב בין בעל פה לוקחין ממנה, ועוד אין במועד חלוק בין מלאכה שחייבין עליה בשבת למלאכת פטור, עשאוה כחול להתיר מלאכה גמורה בדבר האבד בראיות הכתובות למעלה:

דף יב עמוד א

אמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר, אמר רב פפא חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבה להתם, ולא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם, אבל בחוה"מ דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם אסור. פי' מקבלי קבולת (של) ארמים שקבלו עליהם לבנות ביתו של ישראל, וקצץ להם דמים, ותוך התחום אסור דקאמר בכל יום האסור למלאכה דישראל קאמר כדמפרש ואזיל שבתות ויו"ט וחוה"מ, ואיסורא משום חשד שלא יאמרו שכירי יום נינהו, ומלאכה דישראל היא, חוץ לתחום מותר כענין ששנינו בעורות לעבדן וכלים לכובס ובלן בית הלל מתירין עם השמש, דכל קבולת כיון שקיצץ לו דמים מלאכה דארמי הוא ומותר במטלטלי בכל מקום, ובא שמואל ואסר בקרקעות תוך התחום מפני חשד, והוא הדין למטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל דמלאכת פרהסיא היא ואסור, ובחוש"מ אפילו חוץ לתחום משום דאיכא אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא.

ואיכא מאן דפריש שמעתא כולה באבל וליתיה ודאי, אלא בכל אדם בשבתות וי"ט וחוש"מ כפשוטן של דברים, מיהו גמרינן מינה דינא דאבל, דכל ימי אבלו כיון דהא אזלי אינשי בכל דוכתא מקבלי קבולת שלו אפילו חוץ לתחום אסור, ובשבתות וימים טובים שחלו להיות בימי אבלו מותר, ואע"פ שנוהג דברים שבצינעא כדבעינן למימר קמן.

ומסתברא לא שנא קבולת של בנין בתים ול"ש קבולת של חרישה שבשדות אסור, ואע"ג דאמרי' בפ"ק דע"ז [כ"א ע"ב] רשב"ג אומר לא ישכיר אדם מרחצו לארמי מפני שנקראת על שמו וארמי זה עושה בו מלאכה בשבתות וי"ט. אבל שדהו לארמי שרי מאי טעמא אמרי אריסותיה קעביד מרחץ נמי אמרי אריסותיה קעביד. אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, אלמא כיון דשדה לאריסי קיימא כל מלאכה דעביד בה ארמי לא אתי לידי חשד דאמרי אריסותיה קעביד, התם בשדה השכורה לארמי ברשותיה קיימא ואיהו אכיל פירי דהאי שתא, וישראל אינו נראה בה, אבל קבולת למחר הארמי יוצא ממנה וישראל אוכל פירות והכל יודעין שלא לדעת אריסות ירד לתוכה.

ויש להקל ולומר דכיון שלא ירד ישראל עתה לתוכה אלא ארמי זה חורש וזורע כבשל אריסותיה, ודאי הרואין אותה תולין בהיתר אין חוששין לחשד שלאחר זמן שאין בני אדם פונין מכל עסקיהם, לומר חרש זה בכאן שהיינו סבורים שהוא אריס ועכשיו בעלין אוכלין פירות ולחשוד עליו למפרע ויש לזה פנים.

באבל (פרק י"א) תניא: כבוד הבית והדחת הכוסות והצעת המטה אין בהם משום מלאכה לאבל, ות"ר (מ"ק כ"ז ע"א) אבל ההולך ממקום למקום אם יכול למעט בעסקיו ימעט ואם לאו יגלגל עמהן, פירש רב חננאל ז"ל אם יכול למעט בעסקיו שלא יקנה ושלא ימכור ימעט, ואם לאו יגלגל עמהן. כלומר יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהן חיי נפש: