חידושי הרמב"ן על הש"ס/יבמות/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו'. פי' איכא למימר אורחא דמילתא קתני שאם היתה מעוברת שהוכר עוברה לא הי' חולץ לה לכתחילה ואיכא למימר רבותא קמ"ל שאעפ"י שלא הוכר עוברה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה וכן היא בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה ואף על פי שצריכה כרוז ואי תנא החולץ למעוברת ה"א דוקא למעוברת שהכל יודעין ומכירין שחליצתה על הספק אבל בשלא הוכר עוברה לגזר דלמא איכא דחוי בחליצה ולא הוי בהכרזה קמ"ל.
ובגמרא דאיתמר החולץ למעוברת התם נמי רבותא קמ"ל שאעפ"י שחליצה זו חליצה של ספק משעה ראשונה לר' יוחנן אינה צריכה חליצה מן האחין ולא אמרינן דילמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בלידה [פי' בהפלה] וגזירה שמא יאמרו חליצה מותרת למעוברת [קודם לידה] אף על פי שהולד בן קיימא.
וסיפא דמתניתין דקתני ונמצאת מעוברת התם על כרחנו היה לו לשנות משנתנו כן בשבא עליה בתוך שלשה ולא הוכר עוברה שאם הוכר מזיד הוא ולא מייתי קרבן ואי לאחר שלשה ולא הוכר אנוס הוא שהרי התירוה ב"ד לינשא משום דרוב היולדת עוברה נכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא הוכר אנוס הוא וכי האי גונא אמרינן במסכת שבועות (דף י"ח) אי בשלא סמוך לוסתה אנוס הוא וכו', וכך מפורשת משנה זו בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל.
גמ' אינה צריכה חליצה מן האחין. לאו דוקא דלר' יוחנן אף ממנו אינה צריכה כלום אלא משום דריש לקיש נקט לה ולריש לקיש נראה שצריכה חליצה מן האחין דוקא כלומר שהאחין חולצין לה דכיון דחליצה פסולה היא שהרי אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו כדאמרינן לקמן צריכה היא לחזר על כל שאר האחין דומיא דבעלת הגט אלא שהרב רבי משה הספרדי ז"ל כתב ממנו או מן האחין.
אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה. הא דלא אקשינן אמאי אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו דאיכא למימר האי תנא סבר יש זיקה וכל זמן שלא חלצו לה אחין זקוקה היא לו.
וא"ת ולריש לקיש תקשי סיפא דמתניתין דקתני ואם אין הולד של קיימא יקיים ומשמע ופטורין מן הקרבן ואי ס"ד ביאת מעוברת לא שמה ביאה אמאי פטורין מן הקרבן אשת אח שלא במקום מצוה היא.
לאו קושיא היא דאעפ"י שאין שמה ביאה לפטרה דרחמנא אמר עיין עליו מכל מקום כיון שהפילה והוזקקה לו משעה ראשונה לא הויא עליה כאשת אח שלא במקום מצוה דלא מצינו יבמה שאסורה בשעת נפילה באיסור אשת אח ולאחר כן תתיבם אלא עיין עליו בעיונא בעלמא אמר רחמנא לומר שלא תחלוץ ולא תתיבם ולא תנשא עד שנדע מה יהא בסופה דהכי משמע בן אין לו כלל ולא משום דמחיים אין לו ולר' יוחנן דאמר אין לו אמר רחמנא והא לית ליה דוקא כשאין לו בסוף קאמר דאיהו אית ליה תגלי מילתא מסברא ומקרא אי נמי התם טעמא כדמפרש בירושלמי דגרסי' התם הרי שמת והניח אשתו מעוברת יכול תהא זקוקה ליבום ת"ל ולא ימחה שמו יצא זה שאין שמו מחוי יכול תהא מותרת לינשא ת"ל להקים שם בישראל עד שתדע אם בן קיימא הוא אם אינו בן קיימא.
ויש שטועין ואומרים דלריש לקיש ודאי חייבין בקרבן דהא לא קתני מתני' ופטורין מן הקרבן ולאו מילתא היא וכן נמי ולד של קיימא אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ואף על פי כן אינה זקוקה משעה ראשונה ואין ביאה וחליצה כלום וחייבין בקרבן.
אי ביאת מעוברת שמה ביאה חליצת מעוברת שמה חליצה ואי ביאת מעוברת לא שמה ביאה חליצת מעוברת נמי לא שמה חליצה. פי' דאי משום איסור ספיקא כיון שעבר ובא עליה אמאי לא נפטרה צרה ואע"ג דאיכא חייבי לאוין ועשה שהם בעלו ולא קנו וצריכה חליצה התם איסור דבר אחר נורם לה ורחמנא רבינהו אבל הכא אם כשהיא מעוברת אינה ראויה ליבום שאם בא עליה לא קנה אם כן אשת אח שלא במקום מצוה היא ולחליצה נמי לא חזיא.
ואמרי קא שרו חלוצה לכהן. ואי קשיא הא תינח אלמנה גרושה מאי איכא למימר כדאקשינן לקמן בפירקין (יבמות דף מ"א) איכא למימר הכא האשה קתני תפתר באלמנה ולא בגרושה אבל לקמן קתני מתניתין היבמה וכן כל הנשים וכו' וכולן במשמע.
מכר הבן בחיי האב וכו'. מפורש בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קל"ו) .
הכי גרסינן וכן במקצת נוסחי: תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא .ורש"י ז"ל גורס יוציא בגט וקשיא לריש לקיש דאמר יחזור ויקיים ומדלא אוקימנא לפלוגתייהו כתנאי ש"מ דליתא להך גירסא.
ובתוספות מפרשים דגט וחליצה בעיא משום דדמיא לכנוסה ולא מיחוורא שמעתייהו ועוד דא"כ בזה הלכה כר"א שאם בא להוציא אינו מוציא בחליצה [לבד] ורבינו ז "ל לא הזכיר בהלכות אבל רבי משה בר מיימון ז"ל כתבה בחיבורו וכן מצאתי לרב רבי אפרים ז"ל.
עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא בדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואי קשיא לך והא שמעינן ליה לר"מ דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים כדאיתא בריש פ' אע"פ (דף כ"ו) איכא למימר התם תנאי שבממון אבל במקום שיש לחוש לאיסור של דבריהם צריך חזוק ושל תורה הכל זהירין בהן.
ולא קתני יפריש ש"מ.איכא למידק והא אנן תנן בפ' ארוסה (סוטה דף כ"ד) מעוברת חברו ומינקת חברו לא שותות ולא נוטלות כתובתן דברי ר"מ וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן איכא למימר יפריש משמע הכי ומשמע הכי אבל יוציא אין משמעו אלא בגט.
ובתוספות אומרים התם כיון שנסתרה ונאסרה מן התורה מיבדל בדילי אינשי מיני' ואם תאמר והרי עמדה ונתקדשה דמשמע לקמן דיוציא ואף על פי שעדיין אסורה עליו שמחוסרת ברכה וחופה ואסורה לבעלה כנדה לא קשיא דהתם נמי איסורא דרבנן הוא ועוד דקדושין לחופה וברכה קיימי שהמקדש על מנת לכנוס הוא מקדש אבל המקנא לאשתו ונסתרה אינו עשוי לבא עליה, ואינו מחוור.
ה"ג: מת בתוך שלשים וכו'. ופירושו כל בתוך שלשים ואפילו בתוך שמנה דלרבנן לא חיישין לנפל ופרישנא במסכת שבת בפרק ר"א דמילה (שבת דף קל"ו) מנו רבנן וכן גרסת הלכות רבינו ז"ל המדוקדקות. ובמקצת נוסחאות שבהלכותיו וכן יראה גרסת בעל הלכות ראשונות מת ביום שלשים ולא דייקא דאפילו בתוך שלשים עצמן כיון דלא אפשר עבדינן ברבנן ועוד דיום שלשים פלוגתא היא בבכורות (דף מ"ט) וקיימא לן יום שלשים כלפני שלשים.
קדשה בתוך שלשה וברח. פירש"י ז"ל ערוקי' מסתייה ולא בעי למכפיה למכתב גיטא דגלי דעתיה דלא בעי לכנוס עד זמנו ומשמע מהאי פירושא דאם כנס אף על פי שברח משמתינן ליה עד שיגרש וכן דעת הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל ועוד החמיר שמפרישין אותו אחר תשעים כימי שעמד עמה בתוך תשעים דאם כן מה הפסיד כשבעל באיסור ומתניתין דקתני בא על יבמתו בתוך ג' חדשים אם אין הולד של קיימא יקיים ולא קתני יוציא התם מפני שהיא יבמה ואם יתן לה גט נאסרה עליו וזו חומרא יתירה ואם איתא לא שתיק גמרא מיניה ואיפשר לפרש לקולא דה"ה לכנס דכיון שברח בשביל שלא יכופו אותו לגרש ערוקיא מסתיי' וה"ה למעוברת ומינקת כל כ"ד חדש שלהם דכל דכן הוא שבתוך תשעים איכא תקנת ולד.
והרב ר' משה הספרדי ז"ל פירש שהכונס בתוך תשעים יום מפרישין אותו עד אחר הזמן ואין צריך להוציא בגט והטעם שהוא קל מן המעוברת מפני שזה ספק וזמנן קצר ויכולין להשתמר ואם כן לדבריו ארס למה מנדין אותו הרי הוא כפרוש ממנה ובלבד שלא יכנוס ואיפשר שהמארס והכונס מנדין אותו שלשים הואיל ועבר על מצות חכמים ולאחר שלשים מתירין לו ובלבד שיפרוש הימינה וכשקדש וברח ערוקיא מסתיי' ובמארס מעוברת לא חייב נדוי כלל, ולא דייק.
יחודי בעלמא הוא דמיחדי להו. פי' ומודעי להו דלא בעי אלא ליחודי וכיון דידען הכי לא מחמדן דאי מחמדן אסור הוא ליחד כדתניא בפרק קמא דכתובות (דף ד') וכן מי שפרסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ויש לפרש לעולם שלוחי משדרי ומודעי להו מעיקרא ומיהו לא סמכי אבקיאות דשמייהו אלא יחודי בעלמא מיחדי להו.
ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא. בכולהו הוי מאן דחזי לירש ודאי ואידך ספק והוקשה לקצת חכמי הצרפתים הא דתנן (בב"ב דף קנ"ח) נפל הבית עליו ועל אמו יחלוקו ועוד דאיכא מאן דאמר התם בחזקת יורשי הבן שהם אחין מן האב ולא בחזקת יורשי האם שהם שאר בנים שלה ואדרבה הוי ליה שאר בנים ודאי וראויין לירש מחצה ואלו אחין מן האב ספיקות בירושה זו לגמרי ואין ספק מוציא מידי ודאי ותירץ הרב ר' שמואל רומרוג'י ז"ל מאן יורשי האם אחין שלה וזה דוחק גדול שמשנתנו סתם שנו אותה.
אבל הטעם ברור לפי שהבן המת ודאי כשאר אחיו בנכסי אמו ואי אפשר לו לירש אותם שלא יורישם לאחין אלו מן האב שהן ודאין עמו הילכך רואין כאלו הוא חי ודן עמהן וזהו טעם כל הדיעות שנאמרו שם לכשתדקדק בהם ואין בשמועה זו ספק שלא ידע מורישו.
עוד אני מתמיה במה שאמרו (דף ל"ח) סבא וספק בנכסי יבם חולקין שהאב ודאי בירושה שלא במקום בן ואעפ"כ הספק הזה מספק עליו ירושת ודאי מאחר שהוא שמא בנו ואין האב ראוי לירש בפניו ולמה כן והרי אמרו והוא אינו יורש אותן והא מילתא פסיקא תנן שאפילו [לא] היה לו מת [אלא] אחין ואלו הספקות באין לירש עמהן האחין נוטלין הכל ואמאי נימא כיון שאין אחין ראויין לירש בפני הבן ושמא זה בנו הוא יחלוקו ומה שפירשנו בטעם דאחין הספיקות אינו מספיק כאן ולא יהי' זה אלא במקום שיש למת בנים ודאין.
אבל יש לומר כיון דספק דשמעתי' מן הראוין לירש במשפחה זו הוא שהרי לפחות בן אחיו של יבם הוא ואין מעכב עליו ירושתו אלא סבא זה כשם שהוא מספק עליו ירושתו כך הוא מספק ש לו עליו הילכך חולקין אבל מה ששנינו הוא לא יורש אותן מפני שהוחזקו נכסים לבני משפחה וזה ספק רחוק לגמרי.
מתני': שומרת יבם שנפלו לה נכסים מתה מה יעשו בכתובתה. פי' בין בנדוניא בין במנה מאתים ותוספות שהכל בכלל כתובה בכל מקום.
ובנכסים הנכנסין והיוצאין ב"ש אומרים יחלוקו. מפרש בגמרא דאנכסים הנכנסין והיוצאין עמה קאי אבל בכתובה לא פליגי ותנא תנא מה יעשו בכתובתה ושיירה כלומר מדב"ש עד שפרשה דינה בדברי ב"ה וה"ה לב"ש.
נכסים בחזקתן. פי' הנכסים הכתובין בכתובה כלומר הנישומים בה שהם צאן ברזל בחזקתן הראשונה הן עומדין. כתובה שהיא שאר הכתובה מנה מאתים ותוספות בחזקת יורשי הבעל ולא פירשו במשנתנו נכסים בחזקתן בחזקת מי.
ותנן בפרק מי שמת (ב"ב דף קכ"ח) כי האי גונא מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ב"ש אומרים יחלוקו וב"ה אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי אשה ופליגי עליה בגמרא בחזקת מי איכא מאן דאמר בחזקת יורשי הבעל וה"ה הכא ואיכא מאן דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו וקיימא לן התם הכי וה"ה להכא ואיכא דאמר התם בחזקת יורשי אשה ולדידיה הוא הדין להכא ולא סבירא ליה כמאן דאמר הכא בגמרין (דף ל"ט) ידו עדיפא מידה כדבעינן לפרושי בגמרא ולא סבירא ליה נמי כמו דאמרינן בגמרא בכתובה לא פליגי אלא מודים ב"ש לב"ה ולא נחלקו אלא במלוג שאם כן להנך סברי מצינו נכסי צאן ברזל קנויין לאשה יותר מנכסי מלוג דאלו נכסי מלוג או כולן לבעל או חולקין ואלו צאן ברזל בחזקת יורשי אשה אלא ודאי לית ליה הנך סברות דהכא אלא לב"ש לעולם חולקין בכל הנכסים ולב"ה בחזקת אשה הם, כן דרך פי' רש"י ז"ל במשנתנו.
ולשון אחר יש לומר שנכסין בחזקתן שבכאן לדברי הכל בחזקת יורשי הבעל דלא נתנה כתובה לגבות ממש בחיים והכי קתני נכסי צאן ברזל בחזקתן הראשונה עומדין כשם שאם מתה תחת בעלה יורשה כך כשמתה תחת יבם יבם יורשה וכן פי' הרב ר"ת ז"ל וכן פי' בספר הישר.
ולדברי הכל האי דלא פירשו ב"ה בחזקת מי בין במשנה זו בין במשנה פרק מי שמת משום דאתי לאשמעינן טעמא כלומר ללמד שיש להם חזקה לאחד מהם או לשניהם ולפיכך דנין בהם דין זה והאי דלא בעי תלמודא הכא בחזקת מי משום דפשיטא ליה מילתא כי היכי דלא בעי לה התם גבי משנת עליו ועל מורישן.
גמרא דאי ס"ד ודאי נשואה ב"ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב והתנן נפלו לה נכסים משנשאת וכו'. י"מ דרישא דמתניתין אייתי וה"ה לסיפא דב"ה דכ"ש הוא דהכא אמרי ב"ה כולן בחזקת יורשי האב והתם הבעל מוציא מיד הלקוחות.
ויש לפרש דאי מדב"ה איכא למימר לאו ספק נשואה היא כלל אלא ספק ארוסה היא ולפיכך נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב לגמרי ואפילו למכור לכתחלה מוכרח ונותנת וקיים כתובה אין לה נכסי צאן ברזל למאן דפריש יחלוקו מספקא להו לב"ה אי נתנה כתובה לגבות מחיים ולמאן דפריש בחזקת יורשי הבעל אי משום ספיקא אי משום פשיטא לא נתנה כתובה לגבות מחיים.
ואביי לותביה מהא. קשי' לן והיכי לותבי' דלדידי' נמי קשיא דהיכי אתי ספק ועדיף מודאי לאפוקי מיני' לגמרי יחלוקו מיבעי י"ל דהכי קאמר לותבי' מהאי דאתו ספק ומוציא וכ"ש דעדיף לי' דהוה גמר מרביה טעמא דהאי עדיפות דספק וי"ל דקס"ד דאביי דכיון דספק כודאי הוא מוקמינן לאשה בחזקתה כשרה אע"ג דאתרעי א"נ חצי כתובה נוטלת לדעתי' דאביי.
ולותביה מכתובה דמתניתין בכתובה לא פליגי. פירש"י ז"ל דודאי בכתובה לא פליגי בין למאי דס"ד אדעתי' דאביי מעיקרא בין למאי דמתרץ השתא דלא נתנה לגבות מחיים ואע"ג דשמעינן לי' דאמר במסכת כתובות (דף פ"א) נתנה כתובה לגבות מחיים ה"מ להתחייב יבם בקבורתה דאמרינן מינה דידה ירית ולא מאחיו אבל דלישקלו יורשין דילה כתובה לא שמעינן לי' והיינו דאמר רב אשי מתניתין נמי דיקא וכו' דטעמא לאו משום דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי אלא משום שלא נתנה כתובה לגבות ממש מחיים ולישנא דגמרא נמי דיקא דלא אמרינן הכא דילמא בכתובה לא פליגי כדאמרן באידך דילמא כתובה שאני ומשום חינא.
וקסבר אביי ידו כידה. פירש"י ז"ל קסבר אביי דאוקמה למתניתין הכי דנשואה ידו של בעל כידה בנכסים הילכך כשמת ואין ליבם בה אלא זיקה שהיא ספק ידו גריעא מידה שהיא בחזקת שנה עומדת וזה בא לירש מחדש הילכך נכסים בחזקתה וב"ש פליגו ואמרי נשואה ידו עדיפא מידה ובחזקת הבעל עמדו נכסים עד היום וכשמת יד היבם כידה ששניהם באין לירש ויחלוקו ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה ואפילו ב"ה מודו שאם מת בעל יד היבם כידה ויחלוקו ומיהו בכתובה לא פליגי דלדברי הכל בחזקת יורשי הבעל וה"ה לנכסי צאן ברזל.
ולמאן דאמר התם בפרק מי שמת (דף קכ"ה) בחזקתן יחלוקו הכי נמצאו ב"ש וב"ה מודים כאן שיחלוקו דמספקא להו אם נתנו לגבות ממש מחיים והואיל והללו באין לירש יחלוקו והא דאמרינן בכתובות (דף פ"א) דיורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובתה ולא מסייעי יורשי אשה בקבורתה משום דקבורה תחת עיקר כתובה או תחת נדוניא תקינו לה אם יורש כתובה ממנה כגון זה קוברה תחת עיקר דהא מ"מ מינה דידה ירית ואם אינה ראוי' ליטול כתובה כגון האשה שמתה בחיי בעלה קוברה תחת נדוניתה אבל ארוסה שמתה כיון שאינה ראוי' ליטול כתובה ונדוניא אינו יורש אותה אינו קוברה וכן נראין דברי רש"י ז"ל בכתובות.
וממה שכתב רבינו יצחק ז"ל בפרק הכותב נראה שהוא מפרשה כן וקסבר ידו כידה כלומר אביי דקא מוקי לה למתניתין הכי סבר ידו של בעל כידה ורשות שניהם השוו חכמים בנכסים בין מחיים בין לאחר מיתה הילכך כשם שאם מתה אשה [יש כאן חסרון דברים וז"ל הרשב"א דכמו שאלו מתה היא נתרוקן זכותה אצל הבעל וירשנה כך כשמת הוא נתרוקן זכותו אצל האשה ותטול היא כל הנכסים] נתרוקנה הרשות לעצמה אפילו במקום יבם וקמו להו כולהו נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב לב"ה וב"ש סברי מחיים ודאי ידו כידה ונפקא מינה לכותב לאשתו נשואה דין ודברים אין לי בנכסיך שלא אמר כלום ולענין תקנת אושא. ומיהו לגבי יבם כיון דיבם במקום אח קאי מספקא להו אי ירית אי לא ירית הילכך יחלוקו.
ורבא אמר אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה לענין דבר זה שאם מתה היא נכסיה לבעלה ואם מת הוא ואף על פי שאין יורשיו יורשין אותה אם היתה שומרת יבם לא נתרוקנה הרשות לעצמה אלא יבם נוטל את כולם במקום אחיו, ובדבר זה ידו עדיפא מידה וכשתדקדק בלשון שכתב שם תבין שזהו פירוש לפירושו.
ולפי פירוש זה נכסין בחזקתן דקאמרי ב"ה במשנתנו על כרחך בחזקת יורשי הבעל דלא גרעי מנכסי מלוג שלה שהן בחזקתן.
וכבר פסק רבינו ז"ל כרבא בפרק הכותב וזה שכתב משנהזו סתם מפני שהיא שנוי' בשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם.
נמצא הכלל העולה בידינו בשומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם בין שעשה בה מאמר בין שלא עשה בה מאמר מוכרת ונותנת וקיים דלא קני מאמר לב"ה כלל אלא לדחות צרה מן היבום מדרבנן נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל ומתה יבם יורשה בכל וכן כתובה ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל לעולם אלא שאם מתה קוברה תחת כתובתה דהיינו נכסי צאן ברזל.
ומסתברא דכל הני מילי ליתנהו אלא בשנפלה מן הנשואין אבל מן האירוסין מי עדיף מאחיו דאתי מכחו ואע"ג דאיהו לא בעי חופה ואחיו בעי חופה מ"מ לא מצינו ליורש מה שאין לו לאחיו ודכ"ע לא פליגי עלי' דעולא בהך סברא תדע דאמר רבא הא והא דנפלה ליה כשהיא נשואה ולא קאמר אידי ואידי לא שנא נפלה ליה ארוסה ולא שנא נפלה ליה נשואה אלמא ליכא דפליג במן האירוסין שאין לו ליבם יותר מאחיו הילכך מוכרת ונותנת וקיים דידי ארוסה עדיפא מידו וכדמוכח בפרק הכותב (כתובות דף פ"ג) ובעל הלכות ז"ל פסק כאביי.
והרב רבי משה בר מיימון הספרדי ז"ל כתב בחבורו שומרת יבם שמתה אפילו עשה בה אחד מן האחין מאמר משפחת בית אבי' יורשין נכסי מלוג שלה וחצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל יורשין כתובתה עם חצי נכסי צאן ברזל ויורשי הבעל חייבין בקבורתה הואיל והן ירשו כתובתה.
ונראה שהוא מפרש דהויא דאביי ורבא לפרוקה לדב"ש איתמר והכי פירושא לעולם דנפלה ליה כשהיא נשואה וזיקה עושה ספק פנויה לענין נכסים כדאמרינן לעיל הילכך רישא דנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם והוחזקו נכסים לבני משפחה עליו להביא ראיה שיש לו בהן זכית של כלום לפיכך מוכרת ונותנת וקיים סיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל והואיל וידו כידה זו באה לירש והללו באין לירש הילכך יחלוקו וב"ה פשיטא להו דזיקה לאו נשואין עושה הילכך נכסי מלוג בחזקתיורשי האב אבל בנכסי צאן ברזל מספקא להו אי נתנו לגבות מחיים אם לאו והואיל ושניהם באין לירש ויחלוקו כבר קפרא דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ח) ורבא אמר אי דנפלו כשהיא תחתיו דבעל דכ"ע ידו עדיפא מידה דודאי סבירא לן בכל מקום דאיהו מוחזק טפי מינה הילכך לב"ש דמספקא להו זיקה אי נשואין עושה נכסים בחזקת יורשי הבעל הן ומיהו לב"ה פשיטא להו דאפילו אירוסין ודאי אינה עושה הילכך לא שנא נפלו כשהיא שומרת יבם ולא שנא כשהיא תחתיו דבעל לעולם נכסים בחזקת יורשי האב ואפילו לכתחילה.
וזה הפירוש נאה ומתקבל, דכולה שמעתא מתחלה ועד סוף דב"ש קשיא ודב"ש מתרצים ודבית הלל לא קשיא מידי כדאמרינן מאי שנא רישא דלא פליגי ומאי שנא סיפא דפליגי לא קשיא להו אלא פלוגתא הא מתניתא אתיא שפיר לבית הלל ואין דבר מתקשה בזה אלא שאמרו בפרק הכותב (כתובות דף פ"ג) נפקא מינה לשומרת יבם שאנו צריכין לומר נפקא מינה לשומרת יבם אליבא דבית שמאי אלא דסברי דאביי ורבא קאמרי בתירוצא דמתניתין.
ובזה אין אני מודה לרב הנזכר ז"ל, שהוא כתב שאפילו בנכסי צאן ברזל שהכניסה לאחיו אין לו פירות עד שיכנוס שאני אומר אף בחייה ולפירות יחלוקו מחצה שלו אוכל פירות מחצה שלה אוכלת היא פירות ומיהו אינו פודה אותה כלל דתחת פירות דצאן ברזל לא תקנו פדיון כלל והיינו דאמרינן אין היבמין חייבין לפדותה.
דוקא דמתניתין כותיה דאביי ואע"ג דקשיא מתה. פי' אבל רבא לא דיקא מתניתין כותיה וקשיא ליה מתה ובתוספות מפרשין דבחיי' לפירות מודים בית שמאי שאין לו ליבם משום דאינה אלא ספק נשואה והיא ודאי ואינהו ספק אבל מתה הללו והללו באין לירש כסברא דרבא.
ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. מפורש בכתובות (פ"ב ע"ב) .
אמר רב אין כופין. פירש"י ז"ל דאמצות חליצה קודמת קאי כלומר שאם רצו שניהם ליבם אין כופין אותן לחלוץ וקשיא לן א"כ למה להו לרבנן למפתח ביבום תחלה לימרו להו זילו חלוצו ואם לא רצו ילכו ויבמו. ועוד מאי האי דאמר רב דבדידיך תלא רחמנא י"ל יבום רמא עליה למצוה ומיהו כדי שלא יהא כפוגע בערוה אמרו חכמים שיחלוץ.
ועוד כתב רש"י ז"ל ומיהו היכי דאיהו צבי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרין אי מצינן לאטעויי ולומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כייפינן ליה וחלץ לה דאמר רב ששת (בפרק קמא דף ד') מניין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין וכו' כמו שכתוב בפירושיו
ואין דבריו בכאן נכונים, דמאי דאמר רב ששת שומרת יבם שנפלה לפני מוכה שחין דוקא קאמר והוא מן הנמנין במשנתנו בכתובות (דף ע"ו) שכופין אותן להוציא וקמ"ל רב ששת שלשם שכופין בבעל כך כופין ביבם ואין אומרין יבעול ויוציא כדי לקיים מצות יבום וכן נמי בורסי מאותן שכופין אותן להוציא הוא וזהו שאמרו יכולה היא לומר לאחיך הייתי רוצה לקבל ולך איני רוצה לקבל טעמא משום דאיכא למימר הכי הא איניש אחרינא אין כופין ולפי' שנו אותה משנה גבי אלו שכופין אותן להוציא.
ומה שהביא ראיה מדאמרינן התם (שם דף ס"ד) אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם אדרבה קשיא ליה ז"ל דאי ס"ד כופין אותן לחלוץ אגרת מרד מבעיא דלא כתבינן אטואלו ששנינו שכופין אותן להוציא צריך הדבר לומר שמוציאין ונותנין כתובה אלא שמע מינה שאין כופין לחלוץ ולפי' נחלקו אם כותבין עלי' אגרת מרד אי לאו ואסיקנא התם דאין כותבין מדרבי יוחנן דאמר מצות חליצה קודמת וכיון שקודמת אין חוסמין אותה שלא לקיים מצוה כהלכתה ורבינו אלפסי ז"ל פסק שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם משום דהלכה כמשנה ראשונה שהרי חזרו לומר מצות יבום קודמת וכן עיקר.
ותו קשיא לדברי רש"י ז"ל מהא דתני בפרק ב"ש (דף קי"ז) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ומת כופין אותו לחלוץ לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואם נתכונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין ממנו ואין כופין אלמא מותרת ביבמה אין כופין אותו לחלוץ.
והיה נראה מדברי רש"י ז"ל שהוא אינו דן לכופו לחלוץ אלא כשנתנה אמתלא לדברי' אלא שלא היה לו להביא ראיה מאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם.
ובעל הלכות ז"ל כתב הכי דכי אמרה לא ניחא ביבם לית לה כתובה דכי אמור רבנן אית לה כתובה ה"מ כי נפלה קמי מוכה שחין דלא חסמינן לה ואי לא מיבמה פקעה כתובתה ואית רבנן דפליגי ואמרי מ"מ מבעי למיתן לה כתובתה בין דנפלה קמי מוכה שחין בין דלא נפלה קמי מוכה שחין ושדרו ממתיבתא דסורא דלית לה ועבדינן לה ככלתיה דרב זביד כי תפיסא לא מפקינן לה וכי לא תפיסא לא יהבינן לה ע"כ.
וזו היא מחלוקתן של שתי ישיבות בכותבין אגרת מרד כמו שכתב רבינו הגדול ז"ל בכתובות אבל אף מכאן נלמוד שלא אמרו כופין אלא במוכה שחין וכן כתב רבינו ז"ל בענין אלו שכופין אותן להוציא בשילהי המדיר (כתובות ע"ז ע"א) .
ומי שרוצה לפרש דלאו דוקא מוכה שחין יכול הוא לומר שפירוש אין חוסמין אותה לא שכופין אותו לחלוץ אלא שאין כופין אותה להתיבם ואין כותבין עליה אגרת מרד אלא משיאין להם עצה ההוגנת להם ודאמר רב אין כופין ארישא דמתניתין קאי דאף על גב דמן התורה מצות יבום קודמת אין כופין אותו ליבם דבדידיה תלא רחמנא וכן נמי תיקן רב יהודה בגמרא משום דחזרו לומר יבום קודם הא למאן דאמר חליצה קודמת אין אומרין להם כלום.
ומזה נמי מסתייעין דברי הגאונים שפוסקין יבום קודם כמסקנא דשמעתא וכתרצתא דרבא במתניתא ואין בה בית מיחוש ואף על פי שהצרפתים חוששין לה מהא דתני בר קפרא בפרק בית שמאי (יבמות דף ק"ט) כאבא שאול ומדקאמר רבי פדת אמר רבי יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו תבע ליבם אין נזקקין לו בפרק אעפ"י (כתובות דף ס"ד) ולכל זה אין לחוש דמסקנא דשמעתא בדוכתה עדיפא דהא סלקא גמרא בהכי ודבתרה הוא ולפי נוסחתו של רבינו ז"ל שהוא גורס אמר רב אסי אמר רבי יוחנן אמוראי נינהו לדידי' א"נ למשנה אחרונה אין נזקקין וליה לא סבירא ליה מ"מ דרבים ומסקנא עדיפא מכולהו בלא ספיקא.
ומשמע לי דלהך סברא דאבא שאול הבא על יבמתו אנוס ומזיד לא קנה דהא איהו דריש יבמה יבא עליה למצוה ואנן דרשינן בעל כרחה והאיך איפשר שיהא זה כפוגע בערוה והולד ממזר ורחמנא רביי' לקניי' אלא ודאי לאבא שאול לא קני מעתה הדבר מוכרע שהלכה כדברי חכמים מכמה סוגיות שבפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ג ונ"ד) דכולהו אמוראי מודו בהו דקנה.
הא דאמרינן הכא אכילה גסה מי שמה אכילה. איכא דקשיא לי' הא דאמרינן במסכת הוריות בפרק כהן משוח (דף י') אמר ר' יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וגו' משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר לי' ר"ש בן לקיש האי רשע קרית לי' נהי דלא עבד מצוה מן המובחר פסח מיהא הא קא עבד וניחא לי' אכילה גסה דהתם לאו דוקא אלא להשביע את עצמו ולא לשום מצוה והך מימרא איתא נמי במסכת נזיר (דף כ"ג) וגרסינן בה התם בנוסחי אכלו לשום אכילה גסה. ולי נראה דהתם לאו משום דנפיק באכילה גסה אלא נהי דלא עבד מצוה דאכילת פסח אבל ידי פסח מיהא יצא שאין אכילת פסחים מעכבת ולפיכך לא מיקרי פושע.
הא דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו. פרש"י ז"ל כגון ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה לראובן וקשה לן שאפילו בעריות אין צרה אלא מאח וכ"ש בזו ועוד חלוצה עצמה שנשאת לאחד מן השוק ולו אשה אחרת ומת וכי אין אותה נכרית מותרת לו וא"כ מצינו אסור בקרובה יותר מן החלוצה עצמה וא"ת שהחלוצה עצמה אוסרת צרה שלא במקום מצוה וכי אפשר לומר כן שחמור' חלוצה יותר מן העריות.אלא ה"פ: ראובן חלץ ללאה ורחל אחותה נשואה לאחיו מאביו ולו אשה אחרת מת כשם שרחל חולצת ולא מתיבמת כך צרתה. אבל קרובת צרת חלוצתו אפילו במקום מצוה מותרת כדאיתא בפרק ד' אחין (יבמות דף כ"ז) ומשום דאחות חלוצה מדבריהם איצטריך למתני בצרתה דאסורה סד"א בדידה גזרו בצרה לא גזרו אפילו במקום מצוה קמ"ל.
הא דאזלה בהדה לבי דינא גזרו בה רבנן. פירש"י ז"ל דסברי דלאחותה חלץ וכי נסיב צרתה דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב וכן כתוב בהלכות.
ואיכא למידק אם כן אחות חלוצה תאסור לעולם אלמה תנן חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי ניחוש שמא יאמרו חלוצה חוזרת ונשאת לחולץ ולא קשיא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולא היו רשאין להחמיר באחות חלוצה יותר מאחות גרושה וכיון שהיא מותרת אף צרתה מותרת שאין צרה לאשה אלא בזמן שהיא אסורה והיא במקום מצוה, וכל זה אינו מחוור כל הצורך.
ובתוספות מצאתי שהם גורסין הא דאזלא בהדיה והא דלא אזלא בהדיה ופירושו אף על גב דחלוצה שליחותא דצרה קא עבדה אותה שהלכה עמו לב"ד ונעשה בה מעשה אסרו עליו ולא איתה שלא הלכה עמו וזהו הפירוש הנאה והגרסא הנראית ובלבד שיהו הנוסחאות מודות לה.
ופקפק הרב ראב"ד ז"ל במה שאמר רבינו הגדול ז"ל דהלכה כר' יוחנן משום דלא אתמר מנינא דתלת אלא בפלוגתא דתרווייהו בלחוד והכא שמואל קאי כריש לקיש ואין דבריו של ר' יוחנן במקום שנים וכן אמר בפסקא דרב אחא ורבינא לקולא דכיון דאיכא רב אשי דפליג בה וסבר כריש לקיש הלכתא כותיה ודברי רבינו ז"ל נראין דתלת מילי דמנינן דלא כרבי יוחנן תניא כותיה דריש לקיש בכולהו ואפילו הכי מני להו אלמא אפילו משום סייעתא לא משכח אחרינא והתם גבי לשון מתנה פלוגתא דאמוראי אחרינא טובא היא דרב נחמן ורב המנונא ורב ששת ורבי אלעזר אלמא ליכא אפילו בהדי אחרינא דאיתא לריש לקיש אלא בהני תלת וכן בדרב אחא ורבינא וכן בדאביי ורבא כל היכי דפליגי אזלינן בתר כללא דידהו ואע"פ דפליגי אחרינא בהדייהו כי ההיא דריחיה חלא וטעמיה חמרא בבבא בתרא (דף צ"ה וצ"ו) ועובדות כוכבים ומזלות (דף ס"ו) וכי היכא דריחא מילתא בפסחים (דף ע"ו) ועכו"ם (דף ס"ו) שהן מפורשות בהלכות.
ובעל הלכות ראשונות כתב כלשון רבינו ומוסיף עליו אמר ואע"ג דרב אסי ס"ל כריש לקיש רב אשי ורבינא דבהדי רב אחא הלכה כרבינא דרב אחא ורבינא לגבי רב אשי בתראי נינהו.
ולא תקשי לך משוס דמשכחינן תניא כותיה דריש לקיש יותר מהני כגון נשא ונתן בפרק קמא דעכו"ם (דף ו') וכן גבי טמא שנגע בקדש בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י"ד) דהני לכ"ע קשיא אלא שאין למדין מן הכללות במקום שהגמרא מכרעת בהדיא כאחד מהן הא בסתומות למדין ומשיבין.
מתיב רב המנונא שלשה אחין וכו'. הא דלא מותיב ממתניתין דארבעה אחין (דלעיל יבמות דף כ"ו) כדמותיב ר' יוסי בר חנינא לרבי יוחנן בפירקין (דף כ"ז) ואמאי ליקום חד מינייהו ולחלוץ לה לשניה ותהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון משום דאיכא למימר בחיי' לא אמרינן אי משום גזירה אי משום שאסור לבטל מצות יבמין והא דלא מותבי התם מהך מתניתא משום דמתניתין עדיפא ליה א"נ משום דהא מיתוקמא כר"א וההיא לא מתוקמא ליה כותיה.
הא מני ר"א היא וכו'. פירוש דרבי אלעזר סבר נשואין הראשונים מפילין והויא לה כיבמה שהותרה מתחלת נשואין הראשונים ונאסרה אחר כך כשגירש וחזרה והותרה כשהחזירה ואינה חוזרת להתירה הראשון ואיכא למידק לרב מי ניחא הא אמר בפרק ד' אחין (יבמות דף כ"ז) דאפילו באסורה מעיקרא בשעת נפילה דלא מתסרא אלא היכא דקאי באפה איסור אחות אשה דאורייתא ובהא מתניתין זיקה דרבנן קאי באפה ואנן לא שמעינן ליה לר"א בדרבנן כלום ואיכא למימר לר"א בנשואין הראשונים ואפילו מדרבנן הוא דהא קאמר חולצת אלמא לאו איסורא דאורייתא היא אלא מדרבנן כמו שהלכו אחר נשואין הראשונים לנבי נשואין דצרות בזיקה כדאיתא לעיל (יבמות דף ל') הילכך ש"מ דלרבי אלעזר אפילו שעה אחת של איסור דבריהם אוסרת עולמית.
ואקשינן אימר דאמר ר"א היכא דבשעת נפילה לא חזיא. דכיון שהוא הולך אחר נשואין הראשונים כשהחזירה אינה מתיבמת דנמצא איסורה איסור גמור והתירה כשהחזירה אינו גמור דכל שמשעת נפילה [פי' נשואין הראשונים] אין אני קורא בה יבמה יבא עליה אינו היתר.
דחזיא בשעת נפילה מי אמר. כלומר אי ס"ד לרבנן לית להו לר"א נמי לא שמעינן ליה דלא פליגו רבנן ור"א בהא מילתא כלל ואמאן תרמייא למתניתא דמאמר אלא ש"מ דרבנן נמי לית להו יבמה שהותרה ונאסרה חוזרת להיתרה ואם אין אתה מפרש כן היכי אמר מקשה דחזיא בשעת נפילה מי אמר כ"ש דלא תקשי לרב.
ומפרקינן אין והתניא כו'. וכי היכי דשמעינן ליה התם הכי נמי מפרשינן טעמא דמתניתין דהמגרש.
ואקשינן לימא שמואל דאמר כר"א. פירוש ר"א דבפ' ב"ש (יבמות ק"ט ע"א) .
ומפרקינן אפילו תימא כרבנן התם דמנפילה ואילך לא איתסר. וכיון דמנפילה לא איתסר לא מתסרא כלל דרבנן מיתה מפלת סבירא להו אבל היכא דאיתסר אפילו רבנן מודו ורבי אלעזר דברייתא לא פליגי רבנן עלי'.
ותחלוץ ומה בכך קרא עליו המקרא הזה.פירוש לרבי יוחנן איצטריך טעמא למפלת ולשאינה מעוברת לריש לקיש למפלת לא צריך דבן אין לו עיין עליו ליבום ולחליצה משמע כי איצטריך לנמצאת שאינה מעוברת ומדרבנן בעלמא הוא זה ובתוספות מפרשין בע"א.
והא דמותיב רב חיננא הספקות חולצות ולא מתיבמות. קשיא ליה לרב אב"ד ז"ל ולותבי' ממתניתין דבפ' כיצד (דף כ"ג) ופריק משום דבעי לפרושי אי נמי משום דבכלל הספיקות אף ספק מעוברת משמע ואע"ג דליכא למיקשי הכי מיהו אלימא ליה לאותובי' מינה.
והא דאמרינן דהא קטנה דלאו בת איעבורי היא ואפילו הכי צריכים להמתין. ק"ל הא לר"י קאמרינן ואיהו לית ליה בכל שאינה ראוי' לעיבור המתנה כלל כדלקמן איכא למימר גמרא מפרש ואזיל סברא דנפשיה מיהו ר"י גופי' בראויה להתעבר אית ליה גזירה ואפילו אליהו יבא לא משגח אי נמי גבי הבחנה מיקל וגבי יבום לא מיקל ר"י כלל.
עמד בדין וברח נזונת משל יבם. פירש"י ז"ל דקנסינן ליה ולי נראה משום דכיון שעמד בדין הוה ליה כהגיע זמן ולא נשאו ואוכלת משלו והיינו דאתמר בירושלמי חלה כמי שברח הלך למד"ה כמו שברח אלמא כיון שלא רצה לא לכנוס ולא לפטור וחייבוהו ב"ד נזונת משלו והוא שחלה לאחר שעמד בדין הא בחולה מתחלה אינו עומד בדין ואין מחייבין אותו לזון.
אלא תמתין חדש א' ותנשא וכו'. כתב רש"י ז"ל וה"ה דמצי לתרוצי אי נמי לשבעה איכא למימר בר תשעה לקמא הוא ומעיקרא חודש אחד איעבר קודם מיתתו אלא הואיל ותריץ מילתא בהכי אוקמא בהכי משום דמתניתין מילתא פסיקא קתני אפילו לא עמדה אצל ראשון אלא חד יומא דליכא למימר מעיקרא חדש א' איעבר אפ"ה לית ליה בדיקה וכיון דאסיקנא טעמא דמעוברת משום מניקה הוה איפשר למימר טעמא בתוך שלשה משום מניקה אלא חששא דחיקתא היא וכולי האי לא גזרו בספק מעוברת אלא גזרו [משום] טעמא דעדיף מהאי.
ה"ג ר"י מתיר ליארס ולינשא מיד.ולא גרסינן ר' יהודה דר' יהודה אפילו בגיורת קטנה גזר כדתניא בכתובות (דף ל"ז) הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות מבת שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין ג' חדשים ד"ר יהודה ואם תאמר מנא לן דמתניתין דפליגי אדר' יהודה יחידאה היא דהך ברייתא ר' יהודה נמי מודה בה איכא למימר כיון דר"מ איירי בהך גזרה ש"מ סתמא דמתניתין כותיה.
סתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם. פירש"י ז"ל שהרי מחלוקת ר' יהודה ור"י בצד ונראה מכאן דסתם ואח"כ מחלוקת ומחלוקת ואח"כ סתם בין במשנה אחת בין בשתי משניות הוא סתם ואח"כ מחלוקת במשנה אחת כגון זו ובשתי משניות כגון סתם בב"ק ומחלוקת במציעא אין הלכה כסתם מחלוקת ואח"כ סתם במשנה אחת כגון זו ששנינו לקמן בפרק ר"ג (יבמות דף נ') ר"ג אומר אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר וחכמים אומרים יש וכו' וקתני סיפא כיצד עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין וסתמא כרבנן וכגון הא דתנן בפרק הערל (יבמות דף ע"ט) גבי סריס.
ואיכא למידק אשמעתין, דאמרן דכיון דמחלוקת רבי יהודה מן הצד סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם והא אמרינן בריש מסכת ביצה (דף ב') גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים וכו' אלמא כי האי גונא סתמא הוא והלכה היא ואע"ג דמחלוקת רבי יהודה בצדה דקתני (שבת דף קנ"ז) רבי יהודה אומר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן.
ואיכא למימר דסתמא ממש לא הויא למרמי' מינה לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה מיהו כיון דבלשון רבים נשנית סתם קי"ל כוותה כאות' שאמרו במסכת חולין (דף פ"ה) ראה ר' דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בל' חכמים ודברי ר' שמעון בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים וכו' וכיוצא בו במסכת נדה בשילהי המפלת (נדה דף ל') דתנן המפלת ליום ארבעים ואחר תשב לזכר ולנקבה ולנדה ר' ישמעאל אומר יום מ"א תשב לזכר ולנדה יום פ"א תשב לזכר ולנקבה ולנדה לפי שהזכר נגמר ליום מ"א והנקבה ליום פ"א וחכמים אומרים זה וזה לארבעים ואחד והוינן בה בגמרא הא תו למה לי וכי תימא למסתמא בדרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתבר טעמיה דרבי ישמעאל דמסייעי ליה קראי קמשמע לן פי' קרי ליה סתמא כרבנן משום דתני לה בלשון חכמים ורישא נמי בלשון רבים היא אלא משום דס"ד למפסק כרבי ישמעאל מסיועא דקרא הדר תנא וסתם לה זימנא אחריתי למיתני לה בלשון רבים שהלכה כמותן כל זמן שלא נפסקה הלכה כדברי היחיד וכיוצא בהן עוד בסוף פרק כל הכלים (שבת דף קכ"ו) דמקשו נגד הנגדר נמי סתמא היא אע"ג דפליג בה רבי יהודה בצידה.
וכן נמי משנתנו, אי לאו דרבי יוחנן הלכה כרבי מאיר שנשנה סתם אלא כיון דרבי יוחנן ראה דבריו של רבי יהודה ופסק כמותו הוה ליה כמו שפסקו בכמה מקומות כדברי היחיד וליכא לאקשויי עליה מכללא דידיה דאמר הלכה כסתם משנה דלאו סתמא ממש היא כיון דמחלוקתה בצדה והוא הדין אפילו הויא לה מתניתין דרבים דאיפשר ליה למפסק כדברי היחיד ומה שהקשו מכלל דיחידאה פליג עליה לפרושה הוא דבעי משום דלאו אורחייהו למדחי סתמא דרבים אלא היכא דאיכא טעמא דמוכח.
ומשמע משמעתין דסתם ואחר כך מחלוקת שאין הלכה כסתם בין במשנה אחת בין שתי משניות כמו שפירשתי לא שאין הלכה לעולם כסתם אלא שאינו קרוי סתם שיהא הלכה כמותו לעולם דומיא דמחלוקות דמתניתין וסתמא דברייתא דאמרינן אין הלכה כסתם דליכא למימר שאין הלכה לעולם כסתם שאם ר' לא שנאה במשנתנו רבי חייא מנין לו.
והא דאמרינן בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ב) וכ"ת קסתם לן תנא כרבי יוחנן בן ברוקה סתם ואחר כך מחלוקת היא וכו' לאו לאקשויי שא"א שיהא הלכה כמותו אלא לומר כיון שאין הלכה ודאי כסתם למאי טרח תנא למסתמא הכא כוותיה ובאידך מתניתין דפלוגתא דריב"ב ורבנן קתני לדרבנן בסתמא ולריב"ב ביחיד וכן הא דאמרינן לקמן (יבמות דף מ"ד) ודילמא קסתים לן תנא כר"ש התימני משום ששנאו בלשון חכמים קרי לה סתם והיינו טעמא דלא רמינן עלה סתם ואחר כך מחלוקת היא משום דכיון דיחיד ויחיד הוא פלוגתייהו והדר תנא מילתיה בלשון חכמים ודברי פלוגתי' בלשון יחיד, דידהו עדיפא.
וגרסינן בירושלמי (ד,יא) בהא מילתא למה הוא מורי לה כיחידאה רבי שמואל בר אגיא בשם רב הדא דתימר בשאין מחלוקת אצל סת ם אבל אם יש מחלוקת אצל סתם לא בדא הלכה כסתם רבי יוסי ב"ר בון בשם רב אחא הדא דתימר ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל חכמים לא בדא הלכה כסתם פי' אם שנה רבי סתם ואחר כך מחלוקת יחיד אצל יחיד הלכה כסתם אבל אם שנה ליחיד סתם ומחלוקת בלשון חכמים בין באותה משנה בין במשנה אחרת אין הלכה כאותו סתם אלא דדברי רבים.
ויש מפרש דהיינו טעמא דקרי למתניתין סתם ואחר כך מחלוקת ואין הלכה כסתם משום דרבי יהודה ורבי יוסי פליג את"ק ורבים נינהו ולאו מילתא היא.
ה"ג וכן גרסת רש"י ז"ל ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס וכו'. ופירוש כיבוס בעלמא שאינו גיהוץ שאין שלשים של אבל אסורין אלא בכלים לבנים חדשים מגוהצין כדאיתא בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ"ג) ומיהו בתוך שבעה החמירו עליו לאוסרו בכל כיבוס כדאמרינן התם (דף י"ז) במי שתכפוהו אביליו מכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול.
ורבינו יצחק ז"ל כתב בהלכותיו התם ומה במקום שאסור לספר ולכבס וכו' שלשים של אבל שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ש"מ שהאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה.
ולא נהירא לי, משום דאזיל בתר טעמא התם משום נוול הוא ובתוך שבעה מיהא אסירא דליכא נוול וגבי תשעה באב כיון דלא מיתסר בכיבוס אלא אותו שבת בלבד אשה נמי אסירא דליכא נוול ולעולם אימא לך שלשים של איבול חמורין משבת של תשעה באב ועוד דאי מאשה דוקא לא הוה סתם מלתא סתומי והל"ל ומה במקום שאסורה לספר מקום שהיא מותרת לספר ולאתויי נמי דתניא האשה מותרת בנטילת שער וכו'.
שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה שאני בין אבילות דיחיד לאבילות דרבים. פירש"י ז"ל תשעה באב אבילות דרבים ואבילות ישינה הילכך קילא קשיא לן דהא מ"מ ק"ו מיה איתי' ומה במקום שאסור לכבס אעפ"י שהוא קל התירו באירוסין מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס דעיקר ק"ו מכיבוס לאירוסין הוא.
אלא ה"פ: אבילות ישינה קילא ליה ולפיכך החמירו עליו בכיבוס ולא הוצרכו להחמיר כן באבילות חדשה ושאני בין אבילות דיחיד לענין אירוסין לאבילות דרבים דשל יחיד חוששין שאם אתה מתירו ליארס אף הוא יעשה סעודה או יכנוס אבל אבילות דרבים אין לחוש לכך שלא יקלו הם באבילותם משום שמחתו של זה ודמיא הא מילתא לההיא דאמרינן בפ"ק דכתובות (דף ד') כאן באבילות דידה כאן באבילות דידיה וכו' דידה לא גזרינן שאם יצרו תוקפו היא מונעתו דידיה לא איכפת לה.
ואי קשיא הא דתניא בפרק ואלו מגלחין (מ"ק דף כ"ג) שלשים יום לנשואין משמע אבל לאירוסין לא איכא למימר ה"ה לאירוסין אלא רבותא קמ"ל סד"א משום דמקיים מצוה לישתרי קמ"ל א"נ ההיא משום סיפא נקט נישואין דקתני סיפא מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעבדו עליו שלשה רגלים דדוקא לישא אבל ליארס שרי א"נ ההיא אתיא כרבי יהודה דאיהו איירי עלה ולית ליה שלשים לאירוסין ומיהו אנן כרבי יוסי קיי"ל.
וקשיא לי הא דתניא באבל רבתי שלשים יום לאירוסין שלשים יום לנשואין כיצד לאירוסין אסור לעשות סעודת אירוסין עד שישלימו שלשים יום, כיצד לנשואין אסור לעשות סעודת נישואין עד שלשים יום ואפשר דמשבשתא היא א"נ ההיא נמי משום סיפא נקט סעודה דקתני סיפא אבל אם היה טבחו טבוח וכו'.
ה"ג בנוסחי ונייבם לתרווייהו. והדר ונחלוץ לתרווייהו והדר ונחלוץ לחדא וניבם לחדא והדר וניבם לחדא ונחלוץ לחדא וכולהו משום דתמיהא לן מילתא האיך אחת מפקעת זיקה מצרתה בין ביבום בין בחליצה.
והצרפתים מוחקין ונחלוץ לחדא משום דמקרא דאינו חולץ שני בתים מיניה שמעינן דבחליצה אחת מתרת שתיהן לשוק ועוד דר"ל דאמר צרה בכרת תקשי דהכא מוקי לה קרא אלאו דומיא דחליצה עצמה ואיני רואה דבריהם למחוק הספרים.
אלא הכי קאמר: מדקס"ד שאין ב' נשים פוטרות זו את זו מזיקה כשם שאין פוטרות זה את זה בגט אחד מש"ה קס"ד דכי אמר רחמנא ואינו חולץ שני בתים גזירת הכתוב שלא יחלוץ לשתים אלא ע"כ ייבם אחת מהן דבחדא הוא דתלא רחמנא בדידיה שמא לא תמצא חן בעיניו בשתים יקח איזו שירצה הלכך יחלוץ וייבם וממעט לה מכיון שלא בנה דאפילו לר"ל מיעוטא הוא שלא יבנה בכולן מיהו לא מוקמיה ליה לאפוקי לצרה מדינה דלדידה לגופיה איצטריך שאין מצות יבום עליה והדר ה"ל אשת אח שלא במקום מצוה אבל לחלוצה מקום מצוה הוא ודאי ופרח איסור אשת אח מינה לגמרי מסברא הילכך ליכא אלא לא יבנה אי נמי יש לומר דהשתא מפרש ואזיל הוא אבל כיון דמסיק כל העולה ליבום וכו' תו לא צריכין להך דרשא דכיון דאין שתיהן מתיבמות אחת פוטרת את חברתה אפילו מחליצה בין ביבום בין בחליצה דידה והדר מיתר קרא דכיון שלא בנה ללאו בחלוצה וצרה לר"ל כדקיימא קיימא ובהלכות דגרסי ונחלוץ וניבם כל העולה ליבום אפשר הוא לפי מה שפרשתי.
מיהו מאי דגרסי ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ נראה טעות דאנן לדאורייתא קאמרי ושמא כך פירושא של גירסא זו וכ"ת נהי דמאורייתא אינה עולה לחליצה מדרבנן תעלה שמא יאמרו ראינו יבמה יוצאת בלא כלום אדרבא אי נימא ייבם ויחלוץ יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ואתי ליבומי אחר חליצה ואין גירסא זו נכונה אלא שהיא במיעוט נוסחאות ובהלכות.
הא דתנן אם חולץ חולץ לפסולה ופריש רב יוסף משום שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים וכו'. איכא למימר דרב יוסף מוקי לה דוקא בפסולה לעלמא ולדידי' חזיין ליה ומיהו אפילו מוקי לה בפסולה לדידי' כגון מחזיר גרושתו כדאוקימנא בפ"ק (דף י"א וי"ב) אפ"ה דייק מינה לא ישפוך אדם מי בורו משום דקסבר מתני' היא דהא קתני אם הי' חולץ חולץ לפסולה ולא לכשרה.
וא"ת והלא חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה וע"כ הוא צריך לשפוך מי בורו לא היא דכי אמרינן חליצה פסולה ה"מ שפסל זיקתו כגון שעשה בה מאמר או נתן גט או שחלץ חליצה פסולה כגון של מעוברת או שנאסרה עליו בזיקה אבל באיסור אחר חליצה כשרה היא כדתניא בפ' כיצד (דף כ') איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או חלץ לה נפטרה צרה ואם תדחה התם בששתיהן איסור מצוה או איסור קדושה זו אינה תורה חדא דאפילו צרה כיוצא בה לא פטרה חליצה פסולה כדכתיבנא בפ"ד אחין (דף כ"ז) ועוד דנפטרה צרה סתם כל שהיא צרה משמע.
והכי תני לה בתוספתא (ו,ה) היתה אחת מהן אסורה על האחין איסור ערוה וחלץ לה לא עשה כלום ולא פטר צרתה אלא או היא או צרתה מתיבמת לשאר אחין היתה איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או בא עלי' נפטרה צרתה זו מצאתי בתוספתא וכך שמעתי דין זה.
אבל הרב ר' משה בר מימון ז"ל כתב שכך הדין בשני' או חייבי לאוין או חייבי עשה שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה חלץ לצרה הותרה האסורה ואפשר דטעמא דמלתא לדידי' משום דכיון דקמי' רמיין וזיקת שתיהן זיקה גמורה נחליצה אע"פ שהיא פסולה פוטרת ואפילו נמ"ד בשתי חליצות פסולות שאינן פוטרות זא"ז זהו כי רמיא באיסור זיקה קמי' דכי היכי דביאתן פסולה חליצתן גרועה וכי היכי דתקינו גט לכל א' וא' ובכל א' ואחת במאמר אחר מאמר בכולן כדאתמר בפ' ר"ג (דף ל"א) ה"נ זיקה פסולה אינה עושה כל הבית א' אלא לכל א' תקנו חליצה בכל אחת כיון דאיסור זיקה היא כגון פסול גט ומאמר או אחיות דאיסור דכל הני בזיקה עצמה הוא דהוו גריעותא לפיכך אינה פוטרת [אפי' בשוין אבל באיסור אחר פוטרות בשוין] וצריך תלמוד.
שוב מצאתי לבעל הלכות ז"ל מי שהיה נשוי ב' נשים א' שניי' ליבם ואחת אשה אחרת ומת כשהוא מייבם מייבם לאשה אחרת כשהוא חולץ חולץ לשניי' ע"כ וזה וזה שלא כדברי הרב ר' משה ז"ל.
הא דאמרי' אי אמרת בשלמא איירי בה וכו'. ה"פ: אא"ב איירי בה ר"ע היינו דקתני מודים שלא תאמר רבנן אכולהו פליגי אלא אי אמרת לא איירי בה פשיטא אם חלקו בחייבי לאוין יחלוקו בחייבי כריתות ואי קשיא וליטעמך ר"ע אמאי איירי בחייבי כריתות כלל איכא למימר רבי עקיבא הכי קאמר המחזיר גרושתו והנושא את חלוצתו כנושא קרובת גרושתו כלומר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמו.
מאן הכל מודים שמעון התימני. פי' אבל ר' יהושע לא מודה, דהא שמעינן ליה (דאמר בפ"ק דף ט"ז) בני צרות מעידני לכם ותו אמר ר"י בת משולחת כשרה לכהונה היא תועבה ואין בני' תועבין בשלהי מסכת נדה (דף ס"ט וע') וקשי' לן ונימא משום דק"ו דאלמנה ליתי' איכא למימר ההיא פלוגתא היא דהא אמר ר' יוחנן בן נורי בפ"ק דמכילתין (דף י"ד) אם נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש דהיינו מק"ו דאלמנה וכן פירש"י ז"ל אלמא איכא דדריש ק"ו ולא פריך ומש"ה לא אמר ר' יהושע לאנשי אלכסנדרי' במס' נדה (דף ס"ט) ק"ו דאלמנה ליתי' אלא א"ל רחמנא מעטי' משום דמשמע ליה לר"י מיעוטא היא בין לצרה בין לבני' ור' יוחנן ב"נ לא משמע לי' מיעוטא אלא לצרה אבל בני' תועבין ואי משום פירכא דשכן היא עצמה מתחללת ס"ל נמי דאף זו מתחללת ולית לי' הא דאתמר בפ' אלמנה לכ"ג (יבמות דף ס"ט) לאיש זר מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו וכן יבמה לשוק אלא כל שזר אצלה אפי' הנך מתחללות מ"מ איכא אתמהה בהך סוגיין היכי לא אקשי לרב יוסף מר' יהושע ולא מסייען לי' מר' יוחנן ב"נ ונראה שהולד פגום דקאמר ר' יוחנן ב"נ מזוהם קאמר משום לעז שהוא מטפה אסורה אבל לא שיהא פגום לכהונה ממש ומש"ה לא מייתינן הכא סיוע לשמעתי' ודר' יהושע לא מייתי' הכא משום דמיקל ולדידי' לא קאמרינן והא דמקשינן הכא מהך ברייתא דקתני וחכ"א הולד כשר בדין הוא דלוקמה כר' יהושע אלא משום דרבנן דפליגי' עלי' דר"ע במתני' שמעון התימני ואינון נמי רבנן דברייתא [עוד י"ל] דההוא דאמר להו ר' יהושע לאנשי אלכסנדרי' היא תועבה בעלמא אוקמינהו ולא אמר להו ק"ו ליתי' משום דבורים נינהו וזר אצלה מעיקרא לא משמע להו ומיהו עיקר טעמא לדידי' משום פירכא דק"ו והכי משמע בפ"ק דמסכתי' (דף ט"ו) דקאמרינן לר' יהושע או דילמא איכא למפריך מה לאלמנה וכו' ועלה קאמר בני צרות מעידני לכם.
הכל מודים בעכו"ם ועבד וכו'. מאן הכל מודים שמעון. פי' אבל לא ר' יהושע משום דלדידיה לא יהא לאו זה חמור מחייבי כריתות שאעפ"י שאין קדושין תופסין בהן אין הולד ממזר ומנא תימרא שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות לר' יהושע מדתנן הכי במסכת קדושין (דף ס"ו) ואיתמר בגמרא מנא לן והוינן בה ולר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וכו' ולא מדכר ר' יהושע ותו תנן (ברפ"ק דף ב'] חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ולא פליג בה ר' יהושע כדאמרינן ענה (דף ט') בפלוגתא לא קמיירי ושמעינן ליה נמי דמודה בה דבעי מיניה (דף ט"ו) צרת הבת מה הוא ואמר להו מחלוקת ב"ש וב"ה והתם נמי אמר בחייבי כריתות הולד פגום ובחייבי לאוין אין הולד פגום ואיתמר עלה משום דחייבי כריתות אתי מק"ו דאלמנה דכיון דאין קדושין תופסין בה פסולה משא"כ בחייבי לאוין וכדפירש"י ז"ל (שם) והיינו נמי דאמרינן בסוף פרק ר"ג (יבמות דף נ"ג) אלא לר"ל דאמר בכרת איצטריך לאשמועינן אין קדושין תופסין בחייבי כריתות ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ"ג) נמי איתמר מי איכא למ"ד קידושין תופסין בחייבי כריתות אלמא ר' יהושע נמי לא פליג אלא בממזרות כדלקמן הילכך לר' עקיבא ושמעון התימני דלא אשכחן אין קדושין תופסין ולאו ממזר האי נמי ממזר לר' יהושע כיון דמיעט רחמנא כריתות מממזר האי נמי לא הוי ממזר.
והא דאמרינן אבל הני דלא תפסי בהו קדושין כחייבי כריתות דמו. עבד משום דכתיב עם החמור והכי איתא במסכת קדושין (דף ע"א) גבי שפחה ועכו"ם נמי ליתי' בתורת קדושין זה פירש רש"י ז"ל ולא כתב כאן מניין אבל בפרק אלמנה לכהן (דף ס"ח) כתב מדכתיב אשת רעהו פרט לאשת אחרים ואם תאמר דילמא בנשי דידהו דלא תפסי בהו קדושין ההיא לא צריכה האי קרא דהא נפקא לן מדוכתא אחריתי כדמפרש בקדושין (דף ס"ה) מאחר כן תבא אליה ועוד דלגבי ישראל איכא למימר משום איסורא לא תפסי בעבודת כוכבים קדושין משום איסורא אבל לגבי עכו"ם אי ס"ד בני קדושין לגבי בת ישראל בעכו"ם כיוצא בו אמאי אין קדושין תופסין לו בה ובשאלתות דרב אחא משבחא ז"ל מפיק לה מדאמרינן במסכת סנהדרין (דף נ"ז) בעולת בעל יש להן נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן וכיון דלדידהו לית להו אלא קדושי ביאה גבי בת ישראל אפילו ביאה נמי לא דמקשי' הויות להדדי ומאן דלא קני בכספא לא קני בביאה ולא נהירא ובמכילתא (פ' משפטים פ"ב) גבי עבד והוא יצא בגפו מגיד שאינה צריכה הימנו גט אין לי אלא אמה שאינה צריכה מבן ישראל גט בת ישראל אינה צריכה מן העבד גט מניין ת"ל מהם תקנו עבד ואמה מקיש עבד לאמה והכי נמי תניא בסיפרא ומיהו גמרא דילן לא מפיק לה מהכא בפ' האומר שבמסכת קדושין (דף ע"ד) .
וכלהו אמוראי דמכשרי מודו דהולד פגום לכהונה. נראה לי כיון דגמר ק"ו מאלמנה כאלמנה מה אלמנה יש לה דורות אף זה הפגום ואם בא על הכהנת ועל הלויה וישראלית בתו פסולה לכהונה כבת חלל זכר ואף זה בכלל משנתנו כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולך אחר הזכר וזהו בנה פגום דקאמרינן בגמרא ורש"י אמר בנקבה ולאו דוקא נקט לה.
ומשמע מדא"ל רבא איטמר או גלי דאינהו לית להו פגם לכהונה כלל דא"כ נפק מיני' חורבא גלי ונסיב והם מחזיקין אותו בישראל ואתי כהן למנסב ברתי' וא"ת כהן לא ישא עד שיבדוק והלא אינו בודק אלא ארבע אמהות וזה אמותיו כשרות הן וכדברי חכמים אינו בודק כלל אא"כ קרא עליו ערער ושמא לא יקרא עליו ערער כיון דמיטמר ועוד היכי יהיב לי' עצה לאיטמורי נפק מינה חורבא לאחר ארבע דורות.
ומסתברא דהצעה דשמעתא הכי דאמר רב יוסף רבותא למחשב גברי לממזר הא רבנן מכשרי אלא אמר רב יוסף מדרב דימי דפסל לתנא דהיינו רבי ופגים לאמוראי דאפילו ר' יהושע בן לוי דמכשר משוי לי' פגום ומינה אף כולהו אמוראי דמכשרי פוגמין אותו הילכך לפחות פגום ואמר לי' אביי סמוך אדרבין דר' גופי' מורי בה להיתירא והיתירא לגמרי קאמר אפילו לכהונה ואף רב מורי בה להיתירא משום דקאמרי לי' הב לי ברתך ושתיק ואי ס"ד פגום הוא מי יהיב רב פסולה דכהונה בזרעיה דהא בתו פסולה לכהן וכן כולה סוגיא.
ולפ"ז כיון דפסקינן הלכתא הולד כשר לאפוקי מן ממזר ולא פסקינן פגום ולא כשר לכהונה הדבר ספק אי כר' יהושע בן לוי ורב יוסף אי כרב ורב יהודה ורבא וזהו טעמא של רבינו הגדול ז"ל דאמר ספיקא היא משום דבתראי דפסקי הלכה הכשירוה מממזר ולא הורו בה להתיר לכהונה ועוד אמרינן בפ' כיצד (דף קי"ג) עלי' דרבינא ישראל פסול מיקרי ואע"ג דהוא אכשר הכא משמיה דרב גזא ומיהו ההיא נמי לא מכרעא לפסולא דדחייא בעלמא היא בגמרא.
והיינו דגרסינן בפ' יש בכור לנחלה (דף מ"ו) אמר רב פפא דאיעבר מעכו"ם ולא תימא אליבא דמ"ד אין מזהמין את הולד אלא אפילו למ"ד מזהמין את הולד לוי פסול מיקרי והאי לישנא משמע דאיכא מ"ד אין מזהמין אותו כלל אלא אכשר גמור הוא לכהונה הילכך כלויה שילדה מישראל היא ולמאן דאמר מזהמין היינו מאן דפסול לכהונה ולפיכך מיקרי לוי פסול שהיא הולך אחר אמו מ"מ בירושלמי אמרו אע"ג דרב אמר הולד כשר מודה שאם היתה נקבה פסולה מן הכהונה אלא שי"ל דס"ל כרב יוסף ודחוי' היא הילכך מסתברא דספקא הוא ולא מנסבינן בתו לכהן א"נ נקבה היא אסורה לי' ואם נשא אין מוציאין מידו והולד ספק חלל.
ויש שהביא ראיה לפגום אותו מדאמרינן בפ' נושאין (דף ק') עשרה כהנים ופירש א' ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה משום דבעינן מיוחס אחריו ולאו מילתא היא כלל דהתם לא שיהא פגום אלא שאין כהן לעבודה ומדרבנן ולא שייכא לשמעתין.
הכי אשכחן בנוסחי שניהם לא למדוה אלא מאשת אב מה אשת אב דלדידי' לא תפסי בה קדושי לאחריני תפסי בה קדושין לאפוקי הני דלא תפסי בהו קדושי כלל. ולא דייקא שמעתין דכל שכן הוא אבל לרבינו האיי גאון ז"ל מצאתי בתשובה בנוסח הזה ואנחנו הכי גריסנא דמאן דפסיל סבר וכו' ומר סבר כאשת אב מה אשת אב שזרעו מיוחס אחריו הולד ממזר אף כל מיוחס אחריו הולד ממזר לאפוקי האי שאין זרעו מיוחס אחריו והולד כשר והאי לישנא הוה בריר טעמי' ע"כ אלא שאיפשר לדחוק ההיא גרסא אחריתי בכי האי לישנא והאי טעמא נמי אפשר דמפיק ליה אפילו מפגם דרחמנא אפקרי' לזרעי' דאב ולא פסיל ולא פגום.
כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. משמע הכא דאפילו לדיני ממונות בעינן אמו מישראל ואיכא למידק דתנן בסנהדרין (דף ל"ב) הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין כשרין לדון דיני נפשות ואמרינן (שם דף ל"ו) לאתויי גר ומשמע אפילו אין אמו מישראל וכן פירש"י ז"ל לקמן בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"א וק"ב) ואיכא למימר נהי נמי דכשר לדון דיני ממונות מיהו לא ממנינן לי' לא ריש מתא ולא ריש גרגותא דהיינו משימות שאתה משים שלא יהו אלא מקרב אחיך ואי אמו מישראל אפילו למנויי ריש מתא.
ואי קשיא דתנן בפרק ואלו נאמרין (סוטה דף מ"א) אגריפס המלך אל תתירא אחינו אתה ואיתמר עלה באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני שהחניפו לו לאגריפס ופירש"י ז"ל שהיתה אמו מישראל אלא שהוא מבני עבדי חשמונאי והכא מכשרינן בן עכו"ם שבא על בת ישראל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא בי'.
וראיתי שם שפירש"י ז"ל דעבד הוה וזילא מילתא וקשה לי דלא עבד הוה שהרי אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה ועוד אי כשר הוי למלכות משום זילותא לא נתחייבו כלי' ויש לומר לגבי מלכות מובחר שבאחיך בעינן דתניא בתוספתא במסכת סנהדרין אין מעמידין מלך אלא א"כ נשוי לכהונה כלומר משפחות המשיאין לכהונה וזהו אגריפס מפני שהוא בן עבד הבא על בת ישראל פגום לכהונה ולא קרינא ביה מקרב אחיך שאלו היה אביו גר או משוחרר כשבא מאמו מישראל כשר היה לכהונה כדאמרי במכילתין (דף מ"ח) אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל ומשמע דתרין אחיך דכתיב דרשינן שום תשים עליך כל משימות במשמע ואמר רחמנא לא תוכל לתת איש נכרי לגמרי אשר לא אחיך הוא וכיון דאמו מישראל אחיך הוא מקרב אחיך תשים עליך מלך היינו מלכות ממש מקרב אחיך דהיינו מיוחסין שבאחיך שמשיאין לכהונה והא דאמרינן הכא מקרב אחיך קרינא ביה לאו דוקא אלא לא קרינא ביה אשר לא אחיך הוא.
ויש מפרשין דלגבי מלכות אפילו משיאין לכהונה כגון אמו מישראל והורתו ולידתו בקדושה פסול והא דקתני נשוי לכהונה על אביו ואמו קאמר שכל אחד משיא לכהונה שאפילו הורתו ולידתו בקדושה לא נתברר אם הוא משיא לכהונה.
ורבינו יצחק ז"ל פירש במסכת סנהדרין דלא מיתוקמא ההיא דאמרינן התם (דף ל"ז) לאתויי גר אלא כשאמו מישראל וקשיא לן דתנן (בסנהדרין דף ל"ד) כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ומפרשינן לה התם בסנהדרין (שם) לאיתויי סומא באחד מעיניו ואי ס"ד גר שאין אמו מישראל פסול לדיני ממונות א"כ מצינו שכשר להעיד ואינו כשר לדון חוץ מסומא שהרי גר עצמו שנתגייר משהגדיל ועבד משוחרר כשרין להעיד כדמפורש בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ח) ובמקומות אחרים ויש לומר אין הכי נמי והא דלא אמרו בגמרא לאתויי גר שאין אמו מישראל משום דשם גר בעולם כשר לדון כגון שאמו מישראל או לדון את חברו גר.
ויש שפירשו משנתנו דהכל כשרין לדון דיני ממונות דמרבינן בה גר לדון את חברו גר ולאו מילתא היא משום דהתם (דף ל"ו) מצרכינן להי ואמרינן אי תנא גר ואי תנא ממזר וכו' אלמא לדון את ישראל קאמר דומיא דממזר דהוא כשר ודאי אפילו לדין ישראל כשר דבדידי' לא שייך לחלק דהא מקרב אחיך ממש הוא ואפילו למנותו רישא כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ו) נבי כל מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים וכו'.
וסיוע לדברי רבינו ז"ל זו שאמרו בפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ב) ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שהחמיר בה הכתוב בכאן כדיני נפשות שאלו לפירוש רש"י ז"ל לא מצינו כשר לדיני נפשות ופסול לשום דבר ופירשו בתוספות אביו ואמו לאו דוקא אלא אביו מישראל דהכל הולך אחר הזכר ואני אומר רחבעם ואבשלום יוכיחו שאף למלכות כשרין כדבריהם ורב אחא משבחא כתב נמי בשאלתא דבראשית כדברי רבינו ז"ל.
מי לא טבלה לנידתה מי לא טבל לקרויו. קשיא להו לרבוואתא והא"ר יוחנן (דף מ"ו) גר צריך שלשה משפט כתיב ביה ותניא נמי הכי מכאן אמר ר' יהודה וכו' ובעל הלכות ז"ל אמר מי לא טבל לקרויו והאידנא דקיימא לן גר צריך שלשה וכו', ואין זה נכון.
וניחא ליה לרבינו הגדול ז"ל דההיא דר' יוחנן לכתחלה היא דלא נהגינן בה מנהג ישראל ומנסבינן ליה בת ישראל עד דטבל בפני שלשה ואין דבריו ברורין משום דקשיא ליה הא דאמר רב יהודה ואי אתה נאמן לפסול בניך והלא כשרין היו וא"ת אף הבנים לכתחלה פוסלין אותן והרי אומר לו לדבריך עכו"ם אתה ויש לדחוק שהיה אומר שלא טבל לקרויו מעולם.
מיהו הא קשיא לן טפי דאמרינן במסכת קדושין (דף ס"ב) בענין המקדש את האשה לאחר שתתגייר גר נמי לאו בידו דאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא ואי ס"ד לא צריך בי דינא אלא לכתחלה אמאי לא תפסי בה קדושי דהא בידו הוא ואיפשר לומר דגבי קבלת מצוות צריך שלשה אפילו בדיעבד דמשפט כתיב ביה מה התם שנים שדנו אין דיניהן דין אף כאן אינו גר אפילו בדיעבד אבל מי שהודיעוהו מקצת עונשין של מצות ומתן שכרן וקיבל עליו בב"ד לטבול ולמול אם הלך ומל יטבל שלא בפני ב"ד הרי זה כשר ולא פסלינן לזרעיה ולא מינסביה ליה לדידיה בת ישראל עד דטבל בפני שלשה משום דלכתחלה בעינן שלשה בין בקבלה בין בטבילה כדאמרינן לקמן (יבמות דף מ"ו) שהי כאן ונטבילך למחר וכדתניא אשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה ושני תלמידי חכמים מושיבין לה מבחוץ ומודיעין אותה ואמר לי' ר' יוחנן לתנא תני שלשה אלמא בעינן קבלה בשעת טבילה ממש הכל בפני שלשה ואפילו בגר זכר שקבל עליו קודם מילה חוזר ומקבל עליו בשעת טבילה בפני שלשה כדקתני לקמן (שם) ומוקמי לה לכתחלה.
והרב ר' משה בר מימון הספרדי ז"ל כתב כלשון הזה גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש מעיסתה תרומה וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטבל לקירויו ועושה כל המצות הרי אלו גר צדק ואע"פ שאין שם עדים בפני מי נתגיירו ואף על פי כן אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותן עד שראו עדים או שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו עכו"ם ונראה שבא לפרש כן זו השמועה.
ודברי תימה הם דא"כ הוה ליה למימר מי לא שמר שבת אחת ולא לימא מי לא טבל לקרויו דיותר היה לו קל לידע ששמר שבת או נהג מצות מן הטבילה שהרבה שלא טבלו לקרוין מעולם ועוד מדאמרינן אטבלה לההיא עכו"ם לשום אנתותי' משמע דהכי הוה עובדא ודאי דלא אטבלה אלא לשום אנתותא ואפ"ה אכשרוה משום האי טעמא דמי לא טבלה לנדתה.
ובירושלמי במסכת קדושין בפ' האומר (הי"ב) אלא ר' יהושע בן לוי כהדא דתני בר קפרא גר שמל ולא טבל הרי זה כשר שאין גר שלא טבל לקרויו וקשיא עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה אמר ר' יוסי בר בון מכיון שזו וזו לשם קדושת ישראל עלת לו ע"כ ויש לנו סמך לדבריהם.
וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו. פי' שקדם וטבל קודם שיטבלנו רבו לשום עבדות קנה עצמו בן חורין ואין צריך גט שחרור משום דלא קני ליה לגופו ומשמע מהא דלוקח עבד מן העכו"ם ורצה להשתחרר להתגייר אינו צריך גט שחרור אלא דלימא ליה באפי תרי זיל ויטבול לשום בן חורין דמאי שנא מקדם וטבל דפקע מדנפשיה ומדקאמרינן קנה עצמו בן חורין סתם משמע ואינו צריך גט שחרור כלל וטעמא מוכח דהא לא קני ביה אלא מעשה ידיו וכן דעת חכמי הצרפתים בתוספות ופשוט הוא.
ומסתברא דאע"ג דקנה עצמו חייב הוא לכתוב לרבו שטר על דמיו כאותה ששנינו בפרק השולח (גיטין דף מ') העושה עבדו אפותיקי ושחררו שורת הדין וכו' רשב"ג אומר אין העבד כותב אלא המשחרר כותב משום דמזיק שעבודי של חבירו הוא וקיימא לן כותי' משום דינא דגרמי כל שכן לגבי עבד דמשתרשי לי' דמי דהאי דמחייב לשלומי אף על פי שאינו כותב לו גט כלל.
והא דאמרינן מוהרקייהו דהני בספטא דמלכא מנח דצריכי גיטא דחרותא. אפשר שהטבילום הלוקחים לשום עבדות שלא מדעתם והכי בעי מיניה מי אמרינן עבדים הם למלך יהיה ליה כקונה עבד מן העכו"ם ומטבילו אפילו בעל כרחו אי דילמא אין קנין המלך שבהם כלום ואין כפותן עושה אותן עבדים כלל וזה אינו מחוור שהיה לו לישאל בתוך זמן אם הם עבדים או עכו"ם וי"ל דעדיפא מיניה בעי וחד טעמא הוא.
ויש לפרשה משום דקנין המלך עדיף דמשוי להו עבדים בלא טבילה משום דכיון דמקבלים הם מלכותו ומקבלין הם גזרותיו הרי הם כנמכרים לדעת עצמם והוה ליה [קנין] על גופם והיינו דקאמר מיהרקייהו דהני בספטא דמלכא מנח וכיון דגופא משתעבד לכרגא הפורע מס שלהם כלוקח גופם מהם דהא לדידהו משתרשי זוזי ואינהו פרעי להו חובם וזהו הנכון.
ובתוספות מפרשים שהם עצמם הלכו לרב פפא ושעבדו לו עצמן לכרגא שלהם ושאל אם הוא כמוכרין גופן או שעבוד בעלמא לפרעון הדמים ופשיט ליה דמכירת הגוף.
הא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. כתב רש"י ז"ל דוקא הקדש מזבח דהויא קדושת הגוף ופקע לשעבודא קמא אבל קדושת בדק הבית לא מפקע כדתנן (בעירובין דף כ"ג) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכן פר"ח ז"ל.
ורבינו ת"ם ז"ל הקשה דהא מכר נמי מפקיע וא"כ מצינו כח הדיוט חמור מכח הקדש (בב"ק דף י"א ול"ג) שאלו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו ואלו הקדישו לבדק הבית בעל חוב גובה ממנו ומה לי מכרו להדיוט ומה לי מכרו לשמים.
ולדידי לא קשיא לי דכי אמרינן הקדש מזבח מפקיע והקדש בדק הבית אינו מפקיע בדאקני לי' מטלטלי אגב מקרקעי דגבי הדיוט גבי מטלטלי ומקרקעי בדאיתא בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ד) דמדינא טריף ואין הקדש בדק הבית מפקיע את הדין וגבי הקדש מזבח מפקיע השעבוד אבל בדנא אקני לי' מטלטלי באגב ההיא לאו משום הפקעה הוא אלא מדינא לא גבי משום דלית לי' קנא ואפילו ממקבלי מתנה לא גבי וה"ה להקדש וכל שכן מלקוחות ואי שעבודא דאורייתא כדין טריף בעל חוב מהקדש דמים מקרקעי ומטלטלי דאגבן ומן התורה אפילו בלא אגב טריף ואי שעבודא לאו דאורייתא בעל חוב מהקדש דמים מדרבנן הוא [דטריף] כתקנתא דטריף מן הלקוחות מ"מ קדושת הגוף וכל דלית לי' תקנה בפדיון כגון איסורא דמת וחמץ מפקיעין שעבוד מן התורה דאיסורא דחאיל לא פקע.
ויש אומרים דלגבי הדיוט לא גבי משום דלית לי' קלא ואיכא פסידא ללקוחות ואפילו למקבל מתנה משום דאי לאו דעבד לי' נייח נפשא לא הוי יהיב לי' מתנה והויא לה מתנה כמכר אבל לגבי הקדש ליכא למימר הכי וזיל בתר טעמא ולאו מילתא היא דלא פלוג רבנן.
ואיכא נמי דקשי לי' מדתני רב תחליפא בר מערבא קמי דר' אבוה בפרק המניח (בבא קמא דף ל"ג) שור תם שהזיק מכרו אינו מכור הקדישו מוקדש ואיתמר עלה מכרו אינו מכור ואפילו לר' ישמעאל דהא משעבדא לי' לניזק הקדישו מוקדש ואפילו לר' עקיבא משום דר' אבוה דאמר ר' אבוה כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וההיא ודאי כיון דמוקמינן ליה אפדיון כדר' אבוה ש"מ הקדש בדק הבית הוא ואמרינן הקדשו מוקדש אפילו לר' עקיבא משום דר' אבוה הא לר' ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו הקדישו מן הדין מוקדש לגמרי.
ולאו מילתא היא, דלר' ישמעאל נמי מדר' אבהו קדיש אלא אפילו לר"ע קאמרינן משום דאיתי' לטעמא אפילו לר' עקיבא תדע דהא תניא אידך התם (שם) מכרו מכור הקדישו מוקדש ומפרש לה בגמרא מכרו מכור לדידי' הקדישו מוקדש משום דר' אבהו וההיא אליבא דר' ישמעאל היא דלר' עקיבא כיון דאמר שותפי נינהו אפילו לרדיא אינו מכור דהא דידי' הוא ואפילו לא עמד בדין ואפילו לר' ישמעאל קאמרינן מוקדש משום דר' אבהו לאוקמי' אפדיון דינר בעלמא אבל מדינא לא קדיש ואי קשיא לך אי כר' ישמעאל לימא הקדישו למזבח מוקדש מן הדין ולא היה צריך לומר משום דר' אבהו לא קשיא דאי הכי ליפלוג וליתני בהקדש גופיה הקדישו לבדק הבית אינו קדוש ומאי שנא דקתני מכרו.
ויש לדחות ראי' זו שאין שום הקדש מפקיע מידי שעבוד שור תם שהזיק דאלים משאר שעבודי משום דלא מצי לסלוקה בזוזי ואפילו לר' ישמעאל כדעת מקצת חכמי הצרפתים ז"ל.
ואי קשיא לדברי רש"י ז"ל, והלא מת מפקיע מידי שעבוד כדאמרינן לקמן בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ו) בההיא איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא לא קשיא דמת נמי כיון דאיסורי הנאה נינהו ולית להו פדיון כקדושת הגוף דמו דטעמא דכולהו משום דאיסורא דחאיל שעה אחת לא פקע והני כיון דממונו דמקדיש הוא חיילו עלי' ולא אתי שעבוד ומפקיע קדושי אלא קדושת דמים דכיון דפדיון מפקע ליה שעבוד דומיא דפדיון ומפקיע וכל דליתי' בפדיון בכלל הקדש דגוף הוא כדאמרינן התם (בכתובות דף נ"ט) קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו ומהקדש נמי גמרינן דמת איתקש להקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה במס' ע"ז (דף כ"ט) .
ור"ת ז"ל פי' בספר הישר שכל הקדש מפקיע מידי שעבוד ואפילו מטלטלין ובעלי מומין שהקדישו לבדק הבית והא דתנן בערכין (דף כ"ג) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו שאני מקרקעי דכמאן דגביא דמיא כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"י) גבי יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבי דמיא והכי נמי אמרינן בשנים אוחזין (דף ז') גבי מקדיש מקרקעי כי יכול להוציאה בדיינין אע"ג דלא אפקה ברשותא דמרה קיימא והא דאמרינן בפרק אע"פ (כתובות דף נ"ט) קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו הכי קאמר כמקדש גוף הידים דמי וחייל עלייהו נדר מהשתא דמפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודי' דבעל במעשה ידי' ולא בידי' עצמן ואף על גב דמהשתא לא קדושי לקמי' קדוש, זהו תורף פירושו של רבינו תם ז"ל.
ואין דבריו נכונים כאן לפי דעתי, דכי איתמר בפרק המקבל נכסי בחזקת בעל חוב קיימא לא איתמר אלא בדשוי' ניהלי' אפותיקי מפורש שאין היורשין יכולין לסלקו והיינו דאמרינן כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא אבל בדלא שוי' ניהלי' אפותיקי מפורש לאו כמאן דגביא דמיא והכי מוכחא שמעתא התם וכך פרש"י ז"ל וההיא נמי דאיתמר בפרק שנים אוחזין אע"ג דלא אפקה ברשותה דמרא קיימא בארעא דידי' היא אבל בשל לוה לאו כמאן דגביא היא דמלוה לא מצי מקדיש ולא מזבין ואע"ג דגבו בחובו בסוף דקיימא לן בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף ל"א) וה"ה דלוה מצי מקדיש ומצו מזבין אלא דאי לא פרע לי' אתי וטריף.
ובמקצת נוסחי כתיב פירושא דקמאי בפרק אעפ"י דלא מיתמר קדושת דמים משום קושיא דמוסיף עוד דינר ופודה וכו' ידחה הרב ז"ל קדושת דמים דההיא היינו קדושת קרקעות דלעולם תורת דמים עליהן אבל בקדושת מטלטלין קדושת הגוף היא שיש מהן ראוין למזבח ויש מהן ראויין לשקע בבנין ואין טענה זו כלום דעבד ובהמה טמאה מאי איכא למימר אלא גמרא דקמאי היא דדוקא בקדושת הגוף מפקיע אבל קדושת דמים אינו מפקיע.
ואי קשיא ולימני נמי רבא מת ועכו"ם שמפקיעין כההיא דבפרק אלמנה לכהן גדול איכא למימר היינו הקדש דמהתם גמרינן כדכתבינן לעיל א"נ היינו חמץ דהיינו איסורי הנאה.
אבל עכו"ם גופיה. ופי' כיון דקני ליה קנין הגוף בלא טבילה צריך גט שחרור ומספקא לי מילתא כיון דעכו"ם ליתיה כלל בתורת גיטין היכי אית ליה יד בשלמא עבד שטבל הא איתי' במצות וגמרי לה מאשה וגיטו וידו באין כאחד לשחרור אלא עכו"ם היכי מקבלו ליה ועוד מנא לן שטר בעכו"ם מלה לה גמר מאשה וגבי האי דליתי' כלל במצות ליכא ג"ש.
ואיכא למימר כיון דקנוי הוא קנין הגוף כעבד דמי שצריך שטר וקונה עצמו בשטר ע"י אחרים דקיימא לן זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו ואע"ג דליתי' בתורת שליחות כלל הך זכיי' לאו מדין שליחות נתרבה והכי משמע בקדושין (דף כ"ג) ואכתי לא שמיע לי דהא עכו"ם לא קני בשטר אלא כל קנינו בכסף כדאיתא בפ"ק דקדושין (דף י"ד) אלא ודאי בכסף על ידי אחרים שקבלת רבו גרמה לו ויוצא הוא אפילו שלא מדעתו וזהו הדרך שמוציאתו מידי ספק.
ומדברי ר' משה הספרדי ז"ל נראה שאף העבד שהוא עודנו עכו"ם ייצא בגט על ידי עצמו ויש בו בית מיחוש.
מסרי' ניהלייהו לרבינא ולרב אחא. פי' לדידהו מסרי' שיטבילוהו עם אחר לשם עבדות דכיון דעכשיו מתחייב במצות צריך הוא לטבול בפני שלשה וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל ואין העבד טובל אלא בפני ג' וביום שמקצת גירות הוא ואיכא מ"ד לא בעי אלא ב' ולאו מילתא היא וכ' הר"ר יהודה הנשיא אלברצלוני ז"ל שהרב מברך על הטבילה שהוא צריך לה ולא העבד ולאו מילתא היא שהעבד הוא שעושה מצוה ונכנס תחת כנפי השכינה במקצת מצות והוא צריך לברך.
שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו. כתב רש"י ז"ל כשמלו בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל תורה וליכנס תחת כנפי השכינה ותמיהא לן מנ"ל דאיכא מילה כשבאו ליכנס תחת כנפי השכינה ובפ"ד מחוסרי כפרה (דף ט' ] אמרינן בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים אי נמי מהכא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך אלא דמהכא לא משמע מילה בשעת מתן תורה.
ואיפשר שבשעה שאמר להם משה כל ערל לא יאכל בו מלו עצמן או הטיפו דם ברית מן המולים וע"מ ליכנס במצוה זו מעתה תחת כנפי השכינה ולקבל עליהם כל מה שיצום מלו עצמן ותניא במכילתא (פ' בא פ' ה') היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיעה שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ולא היה להם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושעריך צמח ואת ערום ועריה עריה מכל המצות נתן להם הקב"ה ב' מצות מצות פסח ומצות מילה שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו' פי' שני דמים דם הפסח ודם המילה וההוא קרא אחרינא דמייתי בכריתות מדכתיב כי מולים היו משמע לי' כשיצאו מלו מדכתיב כל העם היוצא.
והרב רבי משה ז"ל כתב, מילה היתה במצרים שנאמר כל ערל לא יאכל בו מל אותם משה רבינו ע"ה שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבטו של לוי שנאמר ובריתך ינצורו ע"כ ואם כן שבט לוי האיך נכנסו תחת כנפי השכינה אלא הטיפו מהם דם ברית.
ולי נראה דמדין מילה אינן חייבין להטיף דהא מלו ולא דמו לערבי מהול וגבעוני מהול דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמו והכי איתא במסכת עבודת כוכבים ומזלות פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ז) ואם תשיבני בני קטורה לא נתחייבו אלא הם הא זרעם לא נתחייבו וכן פר"ש בפרק ד' מיתות הילכך בני לוי נדונו כנשים להכנס בטבילה תחת כנפי שכינה עם המילה שלהם.
ורבי יהושע טבילה באמהות מנ"ל. פי' מנ"ל דמזכי ביה לר' אליעזר בטבל ולא מל דלדידיה ודאי כי היכי דנפקא לי' באבות נפקא ליה באמהות משום הזאה ובתוספות אמרו שמא לא היתה הזאה באמהות.
וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול. אי קשיא ודילמא לכתחלה היא דאמרו ליה דלכתחלה ודאי צריך מילה וטבילה איכא למימר אי משום לכתחלה לא הוי אמרי לי' שהי כאן דלא הוה צריך שלשה לטבילה אלא בפני שנים או בינו לבין עצמו סגי ליה אי נמי משום דאי הוה גר במילה מטבילין אותו בלילה כשם שמטבילין אותן אפילו בשבת דלאו דין הוא.
ומיהו קשה לי נהי דשמעינן מינה דמל ולא טבל אינו גר טבל ולא מל מנא לי דלא הוי גר דלמא ס"ל כר' יהושע וי"ל מסברא קאמר דשקולין הן [מילה וטבילה] וע"כ סברינן או כר' אליעזר או כרבנן הילכך מוכח דכרבנן סבירא לה ובעיא מילה וטבילה.
שמעת מינה נמי דבעי' מומחין דילמא דאקלעו. וקשה לן, כיון דגר צריך שלשה משום משפט דכתיב ביה ליבעי נמי מומחין שהרי אפילו עשרה והן הדיוטות שדנו אין דיניהם דין מן התורה וליכא למימר משפט כתיב ביה אסמכתא דרבנן הוא דהא מכאן אמר ר' יהודה נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר.
ואיכא למימר מדאורייתא הכי נמי אלא אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אגיטי דמעשינן ואקדושי דדיינינן בהו משום שליחותייהו כדאיתא בפ' המגרש (גיטין דף פ"ח) ולא דאיק דשליחותא והדיוטות משום תקנתא דרבנן וגבי קדושין וגיטין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל גבי גר היכי מנסבי' לי' בת ישראל ואפשר דגר צריך שלשה גמירא ומשפט כתיב בי' אסמכתא וכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי.
ואי קשיא למאי דאמרינן דבעינן מומחין בזמן הזה דליכא מומחין בעונות היכי מקבלינן גרים איכא למימר נפקא לן הא דנפקא לן הרצאת דמים דגרסינן בכריתות בפ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט') אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים אמר רב אחא בר יעקב וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם כתיב ואפשר דמן התורה אפילו הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין.
וש"מ אין מטבילין גר בלילה. ואיני יודע אם הטבילוהו בדיעבד מהו שהרי משפט כתיב ביה ותחילת דין ביום הזה והרב ר' משה ז"ל כתב אם הטבילוהו הרי זה גר וכבר נתבאר לנו במסכת בבא בתרא (דף קי"ד) שאם דנו בלילה אין דיניהם דין הילכך מטבילין אותו פעם אחרת ביום.
מי שבא ואמר גר אני. פירשו רבותינו ז"ל עכו"ם שאמר נתגיירתי אבל מי שאמר גר אני נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כאותה ששנינו (בכתובות דף כ"ב) אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שאלו מתחלה בא ואמר ישראל אני נאמן אבל ליוחסין צריך לבדוק ולדברי חכמים שאמרו כל המשפחות בחזקת מיוחסות אף אשה משיאין לו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל הרב ר' משה ז"ל כתב בחוצה לארץ צריך להביא ראיה ואחר כך ישא אשה ישראלית ואני אומר שזו מעלה ביוחסין.
ומעשה באחד וכו'. קשיא ליה להרב אב ב"ד ז"ל כיון דקיימא לן (לעיל יבמות דף מ"ח) עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למאי נפקא מיניה אי הלכתא כרב נחמן דאמר לדבריך עכו"ם אתה ואי תימא נהי דהולד כשר לבא בקהל אבל פגום לכהונה מיהא הוי אי הכי לר' יהודה אפילו נתגייר בפנינו בתו פסולה לכהונה דהא אמר (בקדושין דף ע"ה) בת גר זכר כבת חלל זכר וניחא ליה דגר וגיורת הוו שבאו לפני רבי יהודה והיו מוחזקים לנו כישראל מעליא.
וקשיא לי שהרי לדבריוהכל תלוי בגירותה של אשה ואין האב נאמן לפסול את האשה ולא האשה נאמנת לפסול בנה ולמה היה צריך לומר לדבריך עכו"ם אתה ואם תאמר הוא נאמן על הבנים והאשה על עצמה והלא כיון שהבן נפסל בדבורה של אשה אף על עצמה אינה נאמנת וכן האב אינו נאמן על הבן לומר אמו שפחה במקום שפוסל את אמו כדאמרינן לענין יכיר בסוגיין ואינו נאמן על בנו גדול ולא קשיא דכיון דאמרי נתגיירנו שנינו בינינו לבין עצמנו והיא מודה לדבריו נאמנת על עצמה בשאין לה בנים והוא נאמן על בנו לומר מן השפחה נולד לי הרי עדותן מצטרפת לפסול הכל אלא מיהו בגמרא לא אמרינן הכי אלא מעשה באחד שאמר נתגיירתי ולא הוזכרה כאן גיורת.
אלא איכא למימר ר' יהודה סבר עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כר' אליבא דרב דימי (לעיל יבמות דף מ"ה) אי נמי כר' עקיבא (לקמן יבמות דף ס"ח) דהא ר"ע דריש לא יגלה לקמן בפרקין (יבמות דף מ"ט) כר' יהודה והא דאפסיקא הלכתא כרב נחמן לא לענין דבריו של ר' יהודה אלא להכשירה לכהונה דקיימא לן בעכו"ם הולד פגום וקיימא לן בת גר זכר כשרה לכהונה אי נמי שהיו מוחזקין בו שהי' ישראל והוא אמר גר אני ונתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר ר' יהודה אעפ"י שבת גר זכר פסולה וכל שכן עכו"ם ועבד בזה אינו נאמן כלל לפגום הולד אלא אמרינן אין עדות לעכו"ם ומוקמינן ליה אחזקי' קמייתא דישראל ובכי האי גונא לא פלגינן דבורא לומר גר זכר הוא ובתו כשרה לקהל ולא לכהונה לר' יהודה משום דעכו"ם ליתיה כלל בעדות ואנן קיימא לן הכי שאין הולד פגום בעכו"ם ועבד שבא על בת ישראל ולדברינו שאין אנו מודים לפגום הולד נפקא מינה שאם אמר אני ובני נתגיירנו בינינו לבין עצמנו אין עדות לעכו"ם.
נאמן אתה לפסול בניך. פי' הרב ז"ל היכא שאין לך בני בנים ואי אתה נאמן לפסול בני בניך ומאחר שיש לך בני בנים אינך נאמן אפילו על בניך וכן משמע מהא דאמרינן ואינו נאמן על בנו גדול דמשמע מכיון שהוא גדול שיש לו בנים אינו נאמן עליו ומיהו לגבי עצמו אם בא ליכנס בקהל אסור דהא שוי' נפשי' חתיכה דאיסורא וכן כתב הר"ר משה ז"ל אינו נאמן לפסול את הבנים וחוזר וטובל בב"ד.
נתרפא מטבילין אותו מיד. תמהני למה משהין אותו יטבילוהו תחלה ומיד ימול ושמא מצוה למול ואחר כך לטבול אי נמי כיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה כדי שאם דעתו נוקפו יפרוש ומיהו אם טבל ואחר כך מל הרי זה גר דלא שנא מילה וטבילה ולא שנא טבילה ומילה תדע דהא אמרינן לקמן בפרק הערל (יבמות דף ע"ח) גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה והרי קדמה טבילה למילתו אם זכר הוא והוה לי' למימר בתה אין צריך טבילה.
הכי אשכחן בנוסחי עתיקי ובהלכות רבינו ז"ל: וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה. וזו היא גרסתו של רש"י ז"ל, ופירושו: כל דבר שחוצץ בטבילת טהרות חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה לבעלה וקשיא לן דהא אמרינן בפרק בתרא דנדה (דף ס"ז) גבי ריבדה דכוסילתא ולפלוף שבעין וכחול שעל גבי העין ופתחה עיני' ביותר ועצמה עיניה ביותר דאיתמר התם חוצצין ומסקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רשב"ל וכו' וכתב רבינו ז"ל וכן במקצת נוסחאות התם ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי אתמר הכי לטהרות איתמר אבל לבעלה שפיר דמי כי הא דאמר ריש לקיש וכו' ולדברי רבינו ז"ל צריכה רבה.
אבל לפי רוב הספרים איכא לפרושי ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כלל לא לגבי טהרות ולא לגבי בעלה שלא שנינו במשנתנו במסכת מקוואות (פרק ט') אלא לפלוף שחוץ לעין אבל שבתוך העין אפילו יבש אינו חוצץ וכחול לא שנינו כלל ואפילו שעל גבי העין וקצרה שפתותיה תנן אבל פתחה עיניה ועצמה עיניה לא תנן ויש שם פירוש אחר אכתוב אותו במקומו אם יגמור השם עלי ומקצת נוסחאות כאן שאין בהן "ובנדה".
הא ר' שמעון ב"א הא רבנן.דלר' שמעון אין צריך לקבל בשעת שחרור ולרבנן צריך לקבל דלאו טעמייהו דרבנן משום שאינו יכול לכופה לעבדות אלא משום שאין יכול לחזור ולהטבילה לשחרור שלא לדעתה והא דאמרינן מאי טעמיה דרשב"א [פי'] בטבילת השחרור שלא לדעת דכתיב עבד איש פי' דאלו כתב רחמנא וכל עבד מקנת כסף ומלתה אותו מיני' נמי משמע דטבילת עבדות בע"כ הוא ומדמיעט רחמנא איש לדרוש ואין אתה מל בן איש בעל כרחו ש"מ טבילה דכותה ממעט דהיינו לשם שחרור והכי קאמר אתה מל על כרחו להכניסו לישראל כלומר שכופהו ומלו לשם עבדות ומשחררו ומטבילו כר' שמעון ב"א אלמא טבילת עבדים לשחרורן שלא לדעתן היא וטבילת גרים לדעתן.
ומסקנא דעבד הלקוח מישראל אין צריך לקבל וכתב רבינו הגדול ז"ל דכבר קבל עליו מעיקרא ומשמע מהא דבטבילות עבדות צריך לקבל ומיהו לא מחוור דהא אמר ר' שמעון ב"א כופה ומטבילה לשום עבדות ולא פליגי רבנן אלא שאינו חוזר ומטבילה [לשם שחרור] אבל בטבילת עבדות לא פליגי וכדפרישית ואפשר דרבינו ז"ל מפרש [כן בהא דאמר ר"פ] דכל פלוגתייהו דרבנן ביפת תואר דלא שייכא במצות מפני שאין טבילתה [הראשונה] לשום כלום הואיל והיתה בעל כרחה אבל עבד דשייך במצות כלומר שהטבילוהו מדעתו לשום עבדות אין צריך ל קבל וכופין אותו ומשחררו ומטבילו.
אבל רש"י ז"ל סובר לדברי כולם דכל טבילת עבדים על כרחן היא והא דאמרינן אימר דשמע' להו לרבנן ביפת תואר דלא שייכא במצות משום שלא קבלה עלי' מצות ולא נהגה בהם אבל עבד ששהה אצלו כמה ימים ונוהג עליו מצות הנוהגות בעבד אינו צריך לקבל אלא מכיון שהורגל ונהג עצמו בדת משה ויהודית בין מדעתו בין שלא מדעתו ישראל הוא וחייב במצות.
וסיוע לדברי רבינו יצחק ז"ל הא דאמרינן ולא רצה למול מגלגל עמו שאלו לדברי רש"י ז"ל יכול הי' לכופו ולהטבילו בעל כרחו אלא שיש לומר בשאינו רוצה לכופו או שאינו יכול לו שאינו רוצה להנהיג עצמו כלל בדת ישראל ומה יעשה לו תדע דהא ר' שמעון ב"א גופי' אמר לקמן (יבמות דף מ"ח ע"ב) אין משהין אותו בא"י בשום הפסד טהרות ולא אמר שיכפוהו וא"ת האיך יכנס תחת כנפי השכינה שלא מדעת אם כן שאל לר' שמעון ב"א אלא התורה נתנה רשות לרב לעשות בעבדו מה שירצה בדבר זה.
והרב ר' משה ז"ל כתב העבד הנלקח מן העכו"ם אין אומרין לו מה ראית להתגייר אלא אומרין לו רצונך שתכנס בכלל שבטי ישראל ותהיה מן הכשרים אם רוצה מודיעין אותו עיקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושכרן כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר ומודיעין אותו כשהוא במים ואם לא רצה לקבל מגלגלין עמו אלו דברי הרב הזה שהוא סובר כדעת רבו זכרו לברכה.
אבל בירושלמי מצאתי כלשון הזה בפרק הערל (ח,א) כתיב וכל עבד איש מקנת כסף וגו' עבד איש אתה מוהלו על כרחו בן איש אין אתה מוהלו על כרחו ר' יוחנן בעי הא בן קטן מוהלו על כרחו אפילו בנו של אורכנוס פי' דזכות הוא לו כדאיתא בכתובות ר' חזקיה בשם ר' ביגי מצא בתוכה תינוק מושלך הטבילו לשום עבד את מוהלו לשום עבד לשום בן חורין את מוהלו לשום בן חורין רבי יוחנן בעי לשום עבד הרי הוא כעבד ואפילו בבנו של אורכנוס ר' אבהו ור' אלעזר בשם ר' הושעיא לא אמר כן אלא וכל עבד איש מקנת כסף עבד איש אתה מוהלו על כרחו בן איש אין אתה מוהלו על כרחו כההיא דמר ר' הילא בשם ר' אמי הלוקח עבדים ערלים מן עכו"ם על מנת למהלן מה נפשך כעבד איש הוא אתה מוהלו על כרחו על מנת שלא למהלן כבן איש הוא אי אתה מוהלו על כרחו משמע מהכא שהרוצה לכוף ולהטביל עבדו לשום עבדות רשאי ושמא סוגיא שלהם כר' שמעון ב"א.
ובפירקי ר' אליעזר (פרק כ"ט) בהגדה מצינו: ר' יוחנן אמר כל הגרים הבאים בישראל נמולים בטובתם וברצונם וביראת שמים הן נמולים ואין מאמינים בגר עד ז' דורות שלא ישובו למוצאיהן אבל עבדים נימולין בטובתן ושלא בטובתן ברצונם ושלא ברצונם ואין אמונה בעבדים וכו' ומזה נראה שהוא דבר פשוט בטבילת עבדות שבעל כרחן היא.
ובתוספות מפרשין כדברי רבינו אלפסי ז"ל דצריך דעת ואומרים דלרב ששת נמי בטבילת עבדות פליגי רבנן אלא קס"ד דכי היכי דפליגי בטבילת עבדות פליגי נמי בטבילת השחרור דהיינו מתניתא דאחד גר ועבד משוחרר אלא מתניתא דאין צריך לקבל מוקי רב ששת כר' שמעון בן אלעזר והדר אתא רב פפא ופרכי' דלא פליגי אלא בטבילת העבדות כדפרישית והסוגיא פשוטה יותר לזה אבל מכל מקום ביפת תואר דלא שייכא במצות דיקא כפרש"י.
ושוב מצאתי מחלוקת אחרת בזה שיש אומרים דעבד הלקוח מישראל כיון שאינו צריך לקבל אינו צריך שלשה והביאו ראי' לדבר ממה שאמרו במסכת קדושין (דף ס"ב) גבי ההיא דאמרינן גר נמי לאו בידו דאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה ומי יימר דמזדקקי ליה בי דינא ואקשינן אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרריך הכי נמי דהוו קדושי ואי ס"ד צריך שלשה הכי נמי מי יימר דמזדקקי ליה וזו כדעתנו אנו שכתבנו שאין צריך שלשה בדיעבד אלא לקבלה אבל לא לטבילה וזה כיון שאינו צריך לקבל אין ב"ד מעכבו ולפיכך קדושין תופסין בשפחתו משום דבידו אלא שאנו צריכין להוסיף בסברא זו ולומר דלכתחלה מיהא צריך שלשה כדרך שהגר צריך לכתחלה אפילו בטבילה והרב ר' יהודה הנשיא ז"ל כתב שצריך לטבול בפני שלשה והרב ר' משה ז"ל כתב כשישתחרר העבד צריך טבילה בפני שלשה ביום ולא הפרישו חכמים ז"ל בין גר לעבד בזה כלל.
ודעת אחרת בחבור מקצת חכמי הדורות ואיכא מאן דאמר דטבילה לא מעכבא ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושין וכן מצאתי בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל ואין ראיותיהם בה נכונות והם שואלין למה אין צריך נמי מילה כלומר הטפת דם ברית ומתרצים לפי דעתם כיון דטבילה זו מדרבנן בעלמא היא לא הטריחו עליו לצער ולסכן עצמו במילה ולדעתי כל הנימול למצותו אינו מטיף דם אלא הרי הוא כאשה ובטבילה נכנס לדת ישראל כמו שפירשתי למעלה בלווים.
הגר זה גר תושב. פירש"י ז"ל שקבל עליו שלא לעבוד עכו"ם ואוכל נבילות ומזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעובד עכו"ם וקשי' לי הא דגרסינן בפ' ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט') ת"ר גר תושב עושה מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד וכו' עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול א"ר אידי בר גרשון אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון הא לדברי כולם לא הוזהרו על השבת ואדרבה הרי אמרו (בסנהדרין דף נ"ח) עכו"ם ששבת חייב מיתה.
אלא שמעתין בלצורך ישראל היא שהכתוב מזהיר לישראל שלא לעשות מלאכה בשבת ע"י עבדו בין שהוא ערל עכו"ם ומהול בין ע"י גר תושב וגזירת הכתוב היא אעפ"י שאין גר תושב זה קנוי לו שאלו בעכו"ם אמירה לעכו"ם [אינו אלא] שבות אפילו לעשות מלאכה לצורך ישראל.
ובמכילתא ראיתי דר' ישמעאל קתני לה בהדיא חדא ברייתא והגר זה גר תושב הרי הן בשבת כישראל בי"ט הלוקח עבדים ערלים מן הנכרים ה"ה בשבת כישראל בחוש"מ ושמעינן מינה שמותר אדם לומר לעבד ערל צא מעשה ידיך במזונותיך בשבת אם רצה לעשות לעצמו יעשה ויאכל ואם לאו לא יאכל שכיון שהוא אינו חייב במזונותיו אם לא רצה [כדקיי"ל בגיטין י"ב] נמצאת מלאכה זו לעצמו ולא לישראל, וכן נהגו.
גרסת רש"י ז"ל: ור' יהושע ליכתוב רחמנא לא יגלה לא יקח למה לי. אלא הכי קאמר. וכך פירש, ליכתוב רחמנא ולא יגלה דמשמע לר' עקיבא חייבי לאוין ולרבנן כריתות וכל שכן אשת אב שהיא חייבי מיתות אלא ש"מ מדכתבי' הא קמ"ל דלא יבא ממזר עלה קאי ד מינה הוי ממזר אבל אלא יגלה לא קאי ואי קשי' לא יגלה למאי אתא אי בשומרת יבם לעבור עלי' בשני לאוין.
וקשיא לי ודילמא לא יקח כתבי רחמנא לעבור עליו בשני לאוין ולא יגלה למדרש דמיניה הוי ממזר וטפי הוי ניחא לן למימר הכי משום דלא יגלה סמיך לי' ללא יבא ממזר טפי מלא יקח ועוד שאין גרסתו של רש"י ז"ל כתובה בכל הנוסחאות.
אלא הכי גרסינן, וכן בהלכות רבינו ז"ל: ליכתוב רחמנא או לא יקח או לא יגלה לא יקח ולא יגלה למה לי וכך פי' לכתוב רחמנא או לא יקח לשמעון התימני ואנא אמינא אשת אב היתה בכלל ויצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו שהוא חייבי כריתות שבכרת כללן הכתוב כדכתיב ונכרתו הנפשות העושות ולא במיתה הלכך מחייבי כריתות הוי ממזר לא יגלה למה לי אי נמי בין לשמעון התימני בין לר' עקיבא לכתוב לא יגלה דמשמע למר חייבי לאוין ולמר חייבי כריתות תרווייהו למה לי ש"מ לומר מחמור הוא דהוי ממזר מקל לא הוי ממזר זהו פירושו של רבינו ז"ל ויפה כיון וסעד לדבריו מצאתי בירושלמי ומה ראו לומר הלכה כשמעון התימני אמר ר' יוסי בר חנינא מקום שנכללו כל העריות להכרת יצאת אשת אב ללמוד על הממזר וכו'.
הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שהולד כשר.פירש"י ז"ל בנדה מודה שמעון התימני, ובסוטה מודה ר"ע דמחזיר גרושתו דמתניתין (דף מ"ד) דלא בעי חייבי לאוין דשאר והכל מודים בשומרת יבם היינו [נמי] הך תנא דר' עקיבא.
ותימה הוא לדבריו, דרישא דמתניתין ר' סימאי אליבא דר"ע היא וסיפא אידך תנא דר"ע והיכי לא מפרשי' בגמרא הכי ובמסכת קידושין (דף ס"ח) ובכתובות (דף ל') נמי לא משכחינן דמרבי שאר חייבי לאוין אלא ר' סימאי ובמאי דקאמר מודה ר' סימאי בשומרת יבם שאין ולד ממזר איכא למידק עלי' מדתניא בפ' האשה רבה (יבמות דף צ"ב) זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה והוינן בה ולימא אין ממזר מחייבי לאוין ומשני האי תנא הך תנא דר' עקיבא הוא דאמר מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מחייבי לאוין גרידי לא הוי ממזר אלמא לאידך תנא דר' עקיבא דלא בעי חייבי לאוין דשאר מיבמה נמי הוה ממזר ותו דתנן בפרק הזורק (גיטין דף פ') תרי זימני ביבמה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ובפ"ק דמכילתין (דף י"ד) נמי אמרינן אע"ג שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות מודים שאין ממזר אלא מי שאיסורו ערוה וענוש כרת ואמרינן לאפוקי מדר' עקיבא וכו' ותו גרסינן בשילהי פרק היה מביא (סוטה דף י"ח) אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה הא מני ר' עקיבא היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין.
לפיכך פי' רבינו תם ז"ל, הכל מודים בבא על הנדה אפילו רבנן דאמרי בחייבי כריתות הוי ממזר מנדה לא הוי ממזר [ועל הסוטה] אפילו לר' עקיבא [דהוי ממזר מח"ל] דשאר בסוטה מודה וא"ת פשיטא בכל שאר חייבי לאוין דלאו דשאר נמי מודה ויש לומר אע"פ שלא נאסרה מתחילתה משום שאר אשתו שארו היא ומשום שאר דידי' הוא שנאסרה וחייבי לאוין דשאר הוא ולהאי פירושא כולה מתניתין דמחזיר גרושתו וחלוצתו חייבי לאוין דשאר נינהו ודלא כר' סימאי היא וכן במשמע ומיהו הכל מודים דאביי אליבא דכולא עלמא הוא דאפילו ר' סימאי מודה בסוטה שהרי קדושין תופסין בה אלא אפילו לר' עקיבא דשאר איצטריכא לי' למימרא. והכל מודים ביבמה נמי ר'
והכל מודים ביבמה נמי ר' עקיבא דמתניתין דבעי שאר סד"א לא תפסה בה קדושי כרב וכיון דלא תפסי בה קדושי להוי כחייבי לאוין דשאר קמ"ל דר' עקיבא תרתי בעי דלא ליתפסו בה קדושי ולהוי לאו דשאר כי היכי דבעי שמעון התימני תרתי דלהוי חייבי כריתות ולא ליתפסו בה קדושי אי משום דשמואל דאמר קידושין תופסין בה אבל ר' סימאי לא מודה בשומרת יבם כדכתיבנא וברייתא לר' עקיבא דשאר נשנית משום הכי ערבינהו הא לר' סימאי בנדה וסוטה מודה דמפרש בהו קרא דתפיסא בהו קידושין בשומרת יבם לא מודה.
ואביי שומרת יבם מספקא לי' אי כרב אי כשמואל. פי' הרב ז"ל דסבר אביי דאי כרב כיון שאין קידושין תופסין בה הוי ממזר והוא צריך לומר דאביי מטעא טעי בהא דתניא בהדיא לתנא דר' עקיבא דבעי שאר אין ממזר מיבמה.
ויש לפרש מספקא לי' אי כרב ואי כשמואל דאי כרב היה צריך לומר ואי כשמואל כיון דלית בה שאר אמאי צריך לומר שמודה בה ר' עקיבא פשיטא חייבי לאוין שאין בהם שאר היא וקידושין תופסין בהן ובדין הוא דמצי למימר דאביי אפי' לר' סימאי קאמר אלא דאמתני' קאי.
והקשה הרב ז"ל לרב דאמר אין קדושין תופסין ביבמה אמאי לא הוי ממזר כדאמרי' (לעיל יבמות דף מ"ה) בעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל שהולד ממזר ואפילו מאן דלית לי' דר"ע ותירץ לשמעון התימני הא אמרן התם [במסקנא] דלא הוי [ממזר] ולר"ע נמי כיון דלית לה קדושי [לא עליו] ולא על אחרים הוי לי' כחייבי לאוין [דלאו] דשאר ואפשר נמי למימר דאי ר"ע כרב סבירא לי' דביבמה לא תפסי קדושי אין ה"נ דיש ממזר ביבמה דאיהו בקדושי תלי מילתא ומיהו לרב גופי' כשר דגבי עכו"ם ועבד נמי מורה להתירה ולא תלינן בקדושי. ובירושלמי בפרק האומר שבקדושין מצאתי תני עכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל הולד ממזר ר' שמעון בן יהודא אומר משום ר"ש אין הולד ממזר וכו' התיב ר' שמואל בר אבא על הדין תניא קדמייא הרי יבמה שזנתה הרי אין לה עליו ולא על אחרים קדושין הולד כשר ולא פריק מיהו איכא למימר כדאמרן.
סוטה נמי הא תפסי בה קדושי.פירש"י ז"ל דלא פקעי קדושי קמאי ואיכא דקשיא לי' דתפסי בה אם גרשה מנא לן וכי תימא כיון דלא פקעי קמאי בתראי נמי תפסי בה א"כ בנדה נמי נימא הכי אלמה בעינן בשילהי פרק האומר (דף ס"ח) מנא לן ואמרינן תהי' בנדתה אפילו בשעת נדתה תהא בה הוי' ולאו קושי' היא דשאני נדה דשנוי החוזר לברייתו הוא ואם אתה אומר קידושין פוקעין ממנה לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת לפני בעלה אבל עכשיו כיון דחייבי כריתות היא שמא לא תפסי בה קדושי שלא נמסרו לביאה.
ויש מפרש, סוטה דתפסה בה קדושי מדכתיב להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה וכי כתיבא טומאה בסוטה כתיבא והויה נמי בה כתיבה [וקשה דהא] לרבי עקיבא דסבר דלא תפסי בה קדושי במחזיר גרושתו ע"כ לית לי' הך דרשא [פי' למידרש מלהיות דתפסי קידושין].
כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה ומשה נסתכל באספקלריא המאירה. פר"ח נ"ל כל הנביאים כולם נסתכלו בשאינה מאירה וגרמה להם שראו מראה וזה כמו אדם זקן שאורו כחוש ורואה הנמוך כאלו גבוה והאחד כשנים וכיוצא בהן ואינו כן וזהו שכתוב וביד הנביאים אדמה מראה שרואין דמיון הוא ולא עיקר ומשה נסתכל בכבוד ובהוד השכינה באספקלרי' המאירה מאחורי השכינה ובקש יותר ולא נתן לו וכן מפורש בהגדה דויקרא ומ"מ אין שם מבורר שהרי יחזקאל שפירש במרכבה לא הזכור אלא רוח גדולה וענן גדול ואש מתלקחת ומתוכו כעין החשמל אבל דברי הכל ההוד והכבוד הגדול בכבוד השכינה לא נתנה רשות לכל ברי' להסתכל בו אלא מי שהוא חכם מבין מדעתו אבל לפרש יותר מזה בהוד השכינה לא ניתנה רשות לכל ברי' אלו דברי ר"ח ז"ל וכענין זה כתב רש"י ז"ל באספקלריא המאירה ובשאינה מאירה.
והפירוש שהוא אמת, כל הנביאים נסתכלו בעין וראו כענין ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו' וזהו שאמר הכתוב וביד הנביאים אדמה ולפי עניות דעת שבי הוא שאמר הכתוב אשר עין בעין נראה אתה י"י שלשון עין במקרא בהרבה פסוקים כמו מראה ואשר משמע בלשון דהא ופירוש הכתוב הזה אמר משה רבינו להקב"ה הלא שמך הגדול בקרב העם הזה כי המראה שבמראה ושהוא נראה הוא שמך הגדול ית' והרי אתה דבק לכנסת ישראל ואי אפשר לכלותם כענין שנאמר כי שמי בקרבו אבל משה נסתכל באספקלריא המאירה הסתכלות הדעת שהיא תפארת ישראל ומנע ממנו מראה פנים שנאמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ) , ואני ידעתי גאלי חי (איוב יט כה).
כאן שנה ר' משנה שאינה צריכה. פי' כולה אינה צריכה וליכא למימר בה איידי דסיפא תנא רישא איידי דרישא תנא סיפא דהא דקתני אשתו שמתה מותר באחותה וגרשה ומתה נמי מותר באחותה פשיטא בחיי' כתיב וא"ת ללמוד שאפילו גרשה אסור בה לעולם כל שבחיי' כדדרשי' בפ"ק בגמ' (דף ח') תנינא כמה זימני ולעיל תנן אחות גרושה מד"ת נשאת לאחר נמי פשיטא מה הוסיף ומה גרע באיסור שבה מפני נשואי' יבמתו שמתה מותר באחותה פשיטא ואי לאשמועינן דבחיי' אסור בה הא תנינא כמה זימני יש זיקה ואסור לבטל מצות יבמין.
וא"ת ודילמא לאשמועינן דוקא באחותה אבל באמה אפילו לאחר מיתה לא והא רבותא היא באמה דלא כתיבא בהדיא ומדרשא אתיא במסכת סנהדרין (דף ע"ו) ור' קמ"ל יש זיקה אפילו לאמה איכא למימר סבירא לן כמאן דאמר יבמתו שמתה מותר באמה ורש"י ז"ל משמע שפירשה ארישא בלחוד דקתני אשתו שמתה מותר באחות' פשיטא זיל קרי בי רב הוא עלי' בחיי' ולא נהיר דבכמה דוכתי קתני תנא מאי דכתיב בהדיא משום סיפא ורישא.
ולי נראה שאין דברי רב יוסף אלא על מה ששנינו נשאת לאחר ומתה בין ברישא בין בסיפא שזו משנה של חנם ואין לך כיוצא בה דמה הוסיף ומה גרע כלל ודבר שלא לצורך כלום לא תני רבי ואפילו אגב סיפא ורישא דהכי נמי מצי למיתני הלכה למדינת הים ומתה מותר באחותה.