חידושי הריטב"א על הש"ס/תענית/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רבינו גרשום | רמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ראשון - מאימתי

דף ב עמוד א

מאימתי מזכירין גבור' גשמים:    מפ' בש"ס דלהכי קרי ליה גבור' גשמי' לפי שיורדין בגבור' שמפתח של גשמי' לא נמסרי' בידי שליח אלא כדי לרדות בהם את הבריו' שחיי בני אדם בעה"ז תלויי' בהם וקבעוהו חכמי' בתחיית המתי' לפי ששקולה כתחיית המתי' שהוא ענין דומה לו שהזרעי' נקברי' תחת הקרקע צומחי' ע"י הגשמי' ויוצאי' בכמה והוא ג"כ לראייה טל תחיית המתי' כדאמר בכתובות ק"ו מחטה לענין שאמר הכתוב ויציצו מעיר כעשב הארץ וגם שבני אדם כשהגשמי' נעצרי' ומזונותיה' נמנעי' הם נחשבי' למתי' והקב"ה מחיה אותם על ידי הגשמי'. ועוד שכל ענין החסדי' שבברכה זו מבטל מערכת הכוכבים ולפי' נקראת ברכת גבורות וכן ענין ירידת גשמי' ולפי' קבעוה בברכת תחיית המתי' וכן תמצא באותה ברכה שמזכיר ג' פעמי' מחיה המתי' והאחרון שבברכה הוא בלבד על תחיית המתי' ממש באמרו ונאמן אתה להחיות מתים וע"ד הנגלה הראשון הסמוך לגבורת הגשמי' הוא על ענין שאמרנו שמחיה בני אדם ע"י הגשמי' שמכין בהם מזונותיהן והשני הסמוך לסומך נופלים הוא על בני אדם שקרב קצם למות והקב"ה מאריך ימיה' וישלח דברו וירפאם. וה"ג שאומר מלך ממית ומחיה הוא על המתים שמתו ממש שהוא מחיה בעה"ז ע"י נביאיו כמתי' שהחיה אליהו ואלישע ועל אותם שמחיה בעול' הנשמות אח"כ אומר על העתיד לבא ונאמן אתה להחיות מתים ועל זה שנינו בברכות מזכירין גבורת גשמי' בתחיית המתים:

ובש"ס בעי תנא היכא קאי דקתני מאימתי מזכירין ופירושו הנכון דכל כי האי גוונא שאין חיובו מפורש בכתו' מעיקרא אית ליה לתנא למתני חיובא והדר תני ומנא דתיובא והיינו דבעי' בברכות גבי ק"ש תנא היכא קאי דקתני מאימתי דמעיקרא ה"ל לפרושי חיוב ק"ש דאע"ג דכתיב בשכבך ובקומך ההוא בדברי תורה הוא במשמ' שישנן תמיד ומהדרי' דאקר' קאי שזה מקובל היה וידוע ביניה' דכי כתיב בשכבך ובקומך על חיוב ק"ש הכי נמי אתמהי' היכא קאי דקתני מאימתי דהא מדרבנן הוא וצריך למתני חיוב הזכרה מעיקרא מה שאין כן בסוכה ולולב ושופר שחיוב' מפורש בכתו' ולא הוצרך התנא לשנות אלא הלכותיהן ואמרי' דהת' קאי דתנן מזכירי' גבורת גשמי' בתחיית המתי' והא דתנייה התם משום דמיירי התם בעניני סדור הברכות והתפלות וגם שברכות היא תחל' סדר זרעי' שענינ' תלוי כברכה וגשמי' ואקשי' ולתניי' התם מאי שנא דתנייה והדרי' אלא תנא מר"ה סליק דתנן ובחג נידונין על המים ואיידי דתנן ובחג נידונין על המים תנא נמי מאימתי והא ודאי לפום פשטה לא אתיא שפיר האי תירוצא למאי דבעי' היכא תני חיובא דהזכר' גשמי' אבל ודאי דהשתא נמי סביר' לן דעיקר חיובא התם בברכות תניא ליה מטעמא דאמרן אלא דקשיא לן דכיון דההיא בסדר זרעי' והא בסדר מועד לא הוה נטיר ליה עד הכא דלתני השתא מאימתי אי לאו דהכא בסדר מועד הדר תני רמיזא ובחג נידונין על המים ומניה סליק דרגיל בפומא דרבנן כדקתני הכא מאימתי ואע"ג דבתרי מסכתות קיימ' לן אין סדר קים לן שרגילין היו המסכתו' לשנות זו אחר זו ולא בערבוביא ופרשי' בדוכתי אחריני והיינו דנקיטינן בהאי פירוק' בתרא מר"ה סליק ואלו בפירוקא קמא אמר התם קאי ודוק:

דף ב עמוד ב

פיס' רבי אליעזר אומר מי"ט הראשון של חג נידונין:    פי' דקסבר דבעי' למעבד רצוי בהזכר' מי"ט הראשון כי היכי דעבדי' במקדש רצוי בנסוך המי' ומי' דוקא הזכרה אבל שאלה מודה הוא דלא עבדי' עד לאחר החג כיון שאין הגשמי' סימן ברכה בחג וכדאמרי' בש"ס אף אני לא אמרתי אלא להזכיר ואף בהזכרה השיב עליו רבי יהושע היאך הוא מזכיר והיתה תשובתו רבי אליעזר אף אינו אומר אלא מוריד הגש' בעונתו ומינה שמעי' דמודה בשאלה דליתה בתוך החג ולדידיה הזכרה לחוד ושאלה לחוד שצריכין אנו לרצות עליו קודם שאלה. והיינו דאמרי' בש"ס דסיפא דקתני אין שואלין את הגשמי' אלא סמוך לגשמי' רבי אליעזר הוא דאמר שאלה לחוד והזכרה לחוד רבי יהושט אומר מי"ט האחרון דקסבר דכיון דגשמי' אינן סימן ברכה אף הזכרה לית ליה למעבד ומיסתיין דעבדי' רצוי בי"ט האחרון של חג ולשאול בערב למוצאי י"ט ולר' יהוש' אפשר לפום מאי דאמרי' דהזכרה ושאלה חדא מילת' היא לומר שהם תכופי' זה לזה וכדאית' בש"ס וסיפ' דקתני אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמי' אליבא דאביי דאמר שאלה לחוד והזכרה לחוד מתני' אתיא אפילו לרבי אליעזר ויהא סמוך לגשמי' או בז' של חג ופליג אאידך תנאי דלקמן אומר בג' במרחשון כדברי רבי מאיר דלקמן אבל רבה דסב' סמוך לגשמי' היינו ז' של חג לא הויא מתני' רבי אליעזר ולא רבי יהושע דמתני' דר"ט לא מקדמי' שאלה להזכרה אלא ר' יהושע דברייתא היא דאמר מזמן הנחתו של לולב ועבדי' הזכרה ושאלה בז' של חג דהזכרה ושאלה לדידיה חדא מילתא היא וכדאמר בש"ס:

א"ר יהושע הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג למה הוא מזכיר:    פי' כדאמר בסוכה למה גשמי' דומה בחג לעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו ומכאן משמע דמשום כל החג קאמר ולא על לילה הראשון בלבד כדכתב רבינו אפרים ז"ל התם אלא שיש לדחות דבלילה הראשון סימן קללה ומכאן ואילך לא קללה ולא ברכה כלישנא דמתני' דהכי א"ל רבי אליעזר אף הוא אינו אומר אלא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו י"א שאומר בלשון זה ממש.

אבל הנכון דה"ק דלישנא דמוריד הגשם לא משמ' אלא בעונתו ויכול להזכירו אף בתוך החג אע"פ שאין הגשמים סימן ברכה כי היכי דנעביד רצוי וכדאמרי' בש"ס א"ל אף אני לא אמרתי אלא להזכיר כשם בתחיית המתים מזכיר כל השנה כלה ואינה באה אלא בזמנה והשיב רבי יהושע אם כן דהכי משמ' האי לישנא לעולם יהא מזכיר ולמה קבעו לו שום זמן אלא ודאי שאין לומר לשון זה אלא כשהדבר ראוי לשטתו וגם אינו לאומרה בלשון בעונתו כי חסרון הוא בהזכרה לומר כן ומוטב שלאחר הזכרה זו עד זמן הגשמים ובש"ס אמרי' שפי' אמר להו רבי אליעזר לרבי יהושע ואמרי' אמר לך רבי יהושע בשלמא תחיית המתים מזכיר דכולי יומא זמניה הוא אלא גשמי' לאו זמניה דהא תנן יצא ניסן אגשמי' סימן קללה מ"מ אינו מתברר מדברי רבי יהושע במשנתי' מאימתי שואל דס"ל דשאלה והזכרה חדא מילת' ושואל במוצאי י"ט ופליגי אמתני' דלקמן או אפשר דעביד שאלה כרבי מאיר בג' במרחשון או בכ"ג בז' בו והא דקתני אף אינו אומר אלא משיב הרוח לאו דלהוי חייב להזכיר משיב הרוח דהא דתניא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר אלא שתפש הלשון שהיו נוהגי' לאמרו כמו שאנו נוהגים היום וכמו שאמרו ואם בא להזכיר מזכיר ולדברי ר' יהושע כשמזכיר בי"ט האחרון מיד הוא מתחיל להזכיר בתפלת הערב בכניסתו והיינו דפליג עליה רבי יהודה שהאחרון בלבד הוא מזכיר בתפלת מוסף והלכתא כרבי יהודה כדאיפסיקא הלכתא כותיה בש"ס:

דף ג עמוד א

תאנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר:    עיקר הפי' לא חייבו חכמים להזכיר טל ורוחות בשום זמן ואפי' בזמן שרגילין להזכיר כגון טל בימות החמה ורוחות בימות הגשמים ואם בא להזכיר אפילו בזמן שאין רגילין בו כגון טל בימות הגשמים ורוחות בימות החמה מזכיר והכי מוכח מדרבי חנינא דבסמוך. והא ודאי לפי שאין בהזכרת הטל חיוב אף בימות החמה לא הוזכר במשנתינו בשום מקום וכדברי רבי יהודה שלפנינו מוכיח כן שנינו וביום טוב הראשון של פסח מזכיר הראשון והאחרון אינו מזכיר כלומר הראשון מזכיר גשם והאחרון אינו מזכיר גשם ולא קתני שיזכיר טל ואלו היה לו בחיוב היה לו לשנו' כמו ששנה בריש' האחרון מזכיר טל הראשון אינו מזכיר אלא ודאי שאין חיוב בדבר אלא שלא יזכיר גשם ואם רצה להזכיר טל מזכיר הכל ברשותו וכן לענין השאלה לא שנינו בו שום חיוב וכשאמרו כן לא חייבו חכמים להזכיר ה"ה לשאול ומשום דאיירי' במתני' בהזכרה וגם א"א לשאלה בלא רצוי הזכרה נקט הזכרה וכיון דליכא הזכרה פשי' דליכ' חיוב שאלה ואמרי' מ"ט אמר ר' חנינא לפי שאין נעצרים ושאלתנו על רוח מצוי' ועליה השיבו שאינה נעצרת דאילו רוח שאינה מצויה נעצרת היא ושמה מוכיח עליה וטל ג"כ אינו נעצר ומאי דכתיב באליהו חי י"י אם יהיה טל היינו טל של ברכה שהוא נעצר וטעמ' דידן היינו לטל בעלמא ואכולה מלת' יהבי' טעמא דכיון שאינן נעצרין ואינן בגבורה אין ראוי לתקן בהן חיוב הזכרה ומינה נמי שאם מזכירו אף בזמן שאין רגילין בו דלית לן בה. דהא זמנן הוא בכל שעה ואיכא למידק כיון דאיכ' טל ברכה שהוא נעצר למה לא חייבו בו שהרי צריך הוא לעולם צורך גדול ועוד למה לא חייבו ברוחות מפני רוח שאינה מצויה שהיא נעצרת בשלמא משום רוח שאינה מצויה דחזיא לבי דרי אינו בדין לקבוע בו חובה כיון דאפשרי בר מינה בנפוותא כדאיתא בש"ס.

אבל עדיין יש בה שתי תועלות גדולות שא"א להם בידי אדם הא' להביא הגשמי' וכדאמרי' במכלתי' אמר משיב הרוח נשב זיקא אמר מוריד הגשם אתא מטרא גם הדבר ידוע למין ומבורר מצד הטבע והשניה ידועה גם כן מצד הטבע שהיא מועילה לגדל הדשאים והצמחים וכעניין שאמרו בירושלמי דמסכת ר"ה הרי שלא היו ישראל כשרים בר"ה ונגזרו עליהם גשמים מועטין וחזרו בתשובה להוסיף עליהם א"א שכבר נגזרה גזרה אלא מה הקב"ה עוש' מורידין בזמנן ומשיב עליהם טללים ורוחות שתהנה הארץ מהם. וא"כ למה לא חייבו להזכיר ולשאול ברוחות בימות הגשמים שהם צריכי' להביא גשמים ואם לגדל הצמחים והזרעים וי"ל שלא רצו לחייב הזכרה. אלא בדבר ההכרח. שא"א זולתו אבל הרוחות האלו כל היכא דאיכ' גשמים כראוי אין צריך אליהם ואין לנו לחייב אלא בגש' שהוא עיקר הדבר בין שיבא ע"י רוחות או זולתם ואם ירדו גשמים כראוי אין אנו צריכין לרוחות לגדל דשאים וצמחים ולא שאלו בש"ס אלא על טל ורוח מצויה שהם צריכין לעולם צורך גדול ואין קיום לעולם זולתם והיה בראוי להזכירו ועל זה השיבו שאעפ"כ כיון שאינו נעצרין לא חייבו בו הזכרה שאינו באי' בגבורה אבל על הרוחו' שאינו מצויות שאפש' זולתם לא עלה על לב דעת לשאול עליו למה לא חייבו להזכירו.

ולענין טל של ברכה שהוא נעצר כיון שאין שנוי בגופו בטל של ברכ' ושאינו טל ברכה מין אחר הוא אלא שברכ' י"י תבלין להשבחו ואין הגבורה נכרת כדאיתא בש"ס. וגופו של טל אינו נעצר לא חייבו להזכירו. זו היא שורת הדין אבל העולם נהגו לפי מה שצריך כי לפי שרוח שאינה מצויה מועילה בימות הגשמים לב' ענינים שאמרנו אומרים משיב הרוח בימות הגשמים אבל לא בימות החמה מכיון דלא חזיא אלא לבצרי דאפשר זולתה ע"י אדם ולעניין הטל נהגו בו בימות החמה שצריך יותר לעולם וכיון שאין בו הזכרת גשם לא רצו שתהא ברכה זו פגומה לגמרי מהזכרה וקבעו בו הזכרת טל ובשאלת הטל נהגו לעולם ובלבד בטל של ברכה שהוא נעצר שאומרי' בימות החמ' ותן טל לברכה ובימו' הגשמים ותן טל ומטר לברכה אעפ"כ אם לא הזכיר ולא שאל אין בכך כלום וכבר כתבתי במס' ברכות שברכת השני' שוה היא בימו' החמה ובימו' הגשמים ולא חלק בה התלמוד לעולם אלא אימתי יזכיר בה שאלה כדאמר ושאלה בברכת השנים דאלמא בר מהאי שאלה דגשם איתיה לברכת השנים בדוכתה לזמן שאין שאלה וכן בדין שהרי בימות החמה צריכין אנו להתפלל על ברכ' הארץ ופירותיה כמו בימו' הגשמים או יותר אבל בארצות הללו נהגו להחליף הברכ' בין ימות החמ' לימות הגשמים ואין לנו סמך למנהגם. עיקר השאלה הוא לומר ותן טל ומטר לברכה.

ויש שואלים למה לא נהגו להזכיר בעבים כלום שאף הם אמרו שלא חייבו חכמים להזכיר בעבים כלו' ואם בא להזכי' מזכי' וצריכין הם לעול' כמו שאמרנו שניו' למט' עבי' והיינו עיבא דבתר מטרא והתשובה על זה שאין צורך העבי' בכל שעה שהרי ברבוי הגשמי' אין העבים צריכי' ולא ראויים כמו שאמרו שמשא דבתר מטרא כמטרא וזהו בימות החורף והקור ואמרו זיקא דבתר מטרא כמטרא אינו אלא כשהגשמי' מועטי' לעבים להעמיד הלחות. ולמה לנו לפתוח פינו לשטן שנהיה צריכי' לעבים מפני מיעוט הגשמים כל עיקר לא הוזכרנו רוחות להשלים מיעוט הגשמי' אלא להביא את הגשמים ולפי' הקדמנוהו לגשמים לומר משיב הרוח ומוריד הגשם זה נ"ל טעם נכון ונתבררו בע"ה יתברך דברים שנתקשו לרבים בענינים אלו:

דף ג עמוד ב

א"ר חנינא בימות החמה אם אמר משיב הרוח מחזירין אותו:    פירש כלה האי מימרא גרידא בתר מנהגא שנהגו להזכיר רוחות בימות הגשמים ועל בימות החמה והיינו סבורין שזה הדבר בחיוב ולפי' בא רבי חנינא לומר שאין זה בחיוב ואם שנה לא עכב. ולפי' הוא תולה האמירה בזמן שאינו נהוג שאמרי משיב הרוח בימות החמה ותולה מה שלא אמר בימות הגשמים וה"ה שהיה לו לומר בהפך שאם אמר כן בימות הגשמים או שלא אמר כן בימות החמה אין מחזירי' אותו שאין זמן קבוע להם בשום מקום אלא ודאי שדברי רבי חנינא קבועי' על המנהג ולפיכך אמר כי בימו' החמ' שאין אנו רגילין בהזכר' הרוח אם הזכירו אינו טעו' כן אם לא הזכירו בימו' הגשמי' כמו שנהגו אין בכך כלום טעם הדבר מפני מה שאמר למעלה שלא חייבו חכמי' להזכירם אם בא להזכיר' מזכיר ועל הדרך שפירשנו למעלה ולא קבעו זמן ידוע אלא לגשמים ולפי' אם עבר בהם על המנהג שאמר בימו' החמה מוריד הגשם מחזירין אותו וכן אם לא אמר כן בימות הגשמי' ובודאי לא חלקו חכמי' בדיניה' בענין זה ואפי' לבני נינוה דצריכי למטרא בתקופ' תמוז אם אמר בימות החמה מוריד הגשם מחזירין אותו ואם בשאלה אמרו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה.

ואמרו בירושלמי וש"ץ אמרו בשבע שהוא מוסיף כרבנן בתר רוב הנוהג בעולם אזול אף בשאלה וכ"ש בהזכרה שהיא כללית על כל העולם ומה שאמר בלוי דגזר תעניתא אמר מוריד הגשם אתא מטרא בימות הגשמי' היה ושלא כדעת רבים וזה שאמרו שאם לא אמר מוריד הגשם בימות הגשמים מחזירין אותו אוקמוה בירושלמי שלא הזכיר לא טל ולא מטר.

אבל אם אמר מוריד הטל אין מחזירין אותו:    אבל בש"ס שלנו לא אמרו כן אלא נראין להם דברי' כפשוטן דכל שלא הזכיר גשם מחזירי' אותו ולא חששו להזכר' הטל ולא תלו החזר' אלא בהזכר' הגשם וכן בדין שהרי בהזכרת הגש' הוא בחיוב ובהזכרת הטל אין שם שום חיוב ולא שום קפידא ואפילו אומר מפריח הטל. והיאך יתרום וישלול מן הפטור על החיוב ויצא בו ידי חובתו תדע שכל טעות הנמצא בעניין זה אינו מצוי אלא להלך כדרך לשונו לומר מה שהיה נוהג קודם לכן ולמנקט דיישיה ובשלא אמר מוריד הגשם בימות הגשמי' אינו שלא הזכיר לא טל ולא מטר אלא שהלך לשונו כמה שהיה רגיל בימות החמה והזכיר טל ולא הזכיר גשם ועל זה מחזירי' אותו. מכיון שלא הזכיר גשם.

וכן נראה ממה שהקשו בירוש' על מה שאמרו היה עומד בגשם והזכיר טל אין מחזירין אותו והתני' אם לא אמר גבורת גשמים בתחיית המתי' מחזירי' אותו ומאי קושי' דדילמא ר' זעירא ה"ק שאע"פ שהזכיר טל בימו' הגשמי' שלא נהגו בו אין מחזירין ולעולם כשהזכיר גשם שאמר מוריד הגש' והטל אלא על כרחין משום דהא לא שכיחא דליטעי בהכי שלא נהגו בו מעולם ולא היתה טעותו אלא על הדרך הרגיל שהיה עומד בגשם והזכיר טל ולא הזכיר גשם ברגילותו בימות החמה והיינו דקשיא לאידך ופירשוה לדזעירי בשלא הזכיר לא טל ולא מטר דלזעירי בשם רבי חנינא אלא דברי רבי חנינא גופיה דאידך מימרא דש"ס וסבירא לן דליתה לדזעירי בשם רבי חנינא דלרבי חנינא כל שלא הזכיר גשם בימות הגשמי' מחזירין אותו בין שיזכיר טל או שלא יזכיר ואנן אש"ס דידן סמכי' והסכמנו בזה על דעת הראב"ד ז"ל שכת' כן ולפי שיטה זו יצא לנו תירוץ לדבר שהקשו רבים למה לא דבר רבי חנינא בענין הטל שאין בו חזרה כמו שדבר בענין הרוחות וסמך על סוף דבריו שאפי' אמר מפריח הטל אין מחזירי' אותו ולפי שיטתנו כבר רמז אותו אף בענין הטל כי כשלא אמר בימות הגשמי' מוריד הגשם שמחזירין אותו היינו לפי אף כשאמר מוריד הטל כמנהגו בימו' החמה ואעפ"כ אין החזר' אלא מפני שלא הזכיר הגשם ולא מפני הזכרת הטל וכן בימות החמ' שאמר מוריד הגשם מחוירין אותו מפני שאמר מוריד הגשם ולא מפני שלא אמר מוריד הטל ובזה הור' לנו רבי חנינא שאם הזכיר טל בימות הגשמים או שלא הזכירו בימות החמה אין בכך כלו' והשתא אתי שפיר מאי דקאמר בתר הכי ולא עוד אלא אפילו אמר מעביר הרוח ומפריח הטל דאי לאו הכי טל מאן דכר שמיה אלא ודאי כדאמרן כנ"ל:

ורבי' אלפסי ז"ל הבי' בהלכותיו הירוש' וסומך עליו וכן הרמב"ם ז"ל והאמת מורה דרכו. ושמעתי מא' מרבותי י"א דכל היכי דאיירי' בדין חזרה היינו בשסיים אותה ברכה אבל קוד' שחתם בה אינו בדין חזרה ובכל מקום יש לנו לתקנה ולאמר' כראוי ואף במקו' שאמרו אין מחזירין אותו ואין זו חזרה מ"מ כל שסיים אותה ברכה אע"פ שלא התחיל באחרת הסמוכה לו ישנו בדין חזרה וכן כתבו בתוספו' ואע"פ שיש חולקין בדבר ובשם הרב החסיד ז"ל שאפילו אמר ברוך אתה י"י מסיים כקורא בתורה למדני חקיך כדין כל שרצ' לברך ונפלו פירות מפיו וכיוצא בו ונמצא שלא סיים ברכתו וחוזר לאומרה כראוי אף במקום שלא אמרו להחזיר שאין זו חזרה ואין כן דעת גדולי הצרפתים ז"ל אלא כל שהתחיל בחתמה חותם והולך לדרכן במקום שאין מחזירי' אותו אבל במקום שמחזירין אותו עושה כן וחוזר לדינו והא קי"ל דכל שטעה מג' ראשונות חוזר לראש והיינו לברכה ראשונה וא"צ לחזור ולומ' י"י שפתי תפתח ומי שנסתפק ולא ידע אם אמר מוריד הגשם או מוריד הטל אמרו בירושל' שכל ל' יום חוזר דודאי דיישיה כמעיקרא נקט כיון שלא כיון ומכאן ואילך אינו חוזר ובלשון הזה אמרו שם נתפלל ואינו יודע מה הזכיר א"ר יוחנן כל ל' חזקה מה שהוא למוד הזכי' מכאן ואילך מה שצריך הזכיר ע"כ ומ"מ לדברי הירושל' שכתוב למעלה אינו צריך לחזור בימות הגשמי' שאפילו אמר מוריד הטל כמנהגו אין מחזירין אותו אלא א"כ הוא באמצע הברכה ירוש' רבי זעירא בשם רבי חנינא וכו' עד בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר פי' קס"ד דהא דקאמר שאם עמד בטל והזכיר של גשם מחזירי' אותו שזהו לפי שלא הזכיר טל אלא שהזכיר גשם כמנהגו בימות הגשמים ועל זה הקשו שהרי אין חיוב בהזכרת הטל וברוחו' לא חייבו חכמים להזכיר ופריך לא דמי ההוא דמצלו ומקל לההוא דמצלו ולא מקל כלומר שאין החזרה מפני שלא הזכיר טל אלא מפני שהזכיר גשם שהוא סימן קללה בימות החמה אבל כשלא הזכי' לא טל ולא מטר אין מחזירין אותו שאין בדבריו קללה:

גרסי' בפרק תפלת השחר א"ר תנחו' א"ר אסי כו׳:    לא קשיא הא דאידכר מקמי שומע תפלה הא דאידכר וכו' וכתב רבינו ז"ל אי דאידכר מקמי שומע תפלה חוזר לראש ונראה מדבריו שאין די לו שיחזור לשומע תפלה דההוא לא מקרי ראש שהרי אינה לא ראש לברכות ולא ראש לשאלה וברכת השנים הוא הראש וטעם דבריו שכל שנתנו מקוים לתשלומין וטעה בו חוזר למקומו הראשון:

וכמו שאמרו בשלא אמר הבדלה בחונן שאין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס ואם טעה בזה ובזה חוזר לראש וסימני' אם בא לנפו' מנפ' את כלו וכן דעת הראב"ד והרמב"ם ז"ל אבל רבי' ז"ל כתב שחוזר בכאן לשומע תפלה וכדבריו הוא בירוש' בפי'. אבל הירוש' ההוא אינו מסכים בסופו עם הש"ס שלנו שאמרו שם שאם לא הזכיר גבור' גשמים בתחיית המתים ונזכר קודם שומע תפלה אינו חוזר אלא אומרו בשומע תפלה. ובגמרא דילן לא משמע הכי כדכתב רבינו אלפסי ז"ל דהא מימרא דרבי אסי לענין שאלה שאין מחזירין אותו אוקימנא דאדכר מקמי שומע תפלה ואפילו הכי קאמר בריש' דגבור' גשמים מחזירין אותו ולפי' הוצרך רבינו ז"ל לומר האי ושמעי' להוציא מדברי הירוש' ההוא ובודאי שהדבר עצמו תמה מה ענין להיות תשלומי' להזכרה בשומע תפלה שהוא תפלה ושאלה. ובתוספות סמכו על הירוש' הזה ואינו אלא כדברי רבי' ז"ל.

ואפשר דכי היכי דפליג הירוש' בזה פליג נמי באידך דשאלה לומר שחוזר לשומע תפלה דסתם מחזירי' אותו דאיתיאו בש"ס דילן ודאי לברכת השני' משמע ובאידך דרבי אסי דקאמר אין מחזירין אותו דהיינו לברכת השנים מפני שאומרה בשומע תפלה דאדכרו בברייתא ולא לשומע תפלה דלא אדכר בברייתא כלל. ונר' שדעת הירוש' שלא הפריזו חכמים כ"כ בחיוב הזכרת גשם ושאלתו ובכל דהו סגי להו ולפי' אמרו שם שאם הזכי' טל במקום גשם אין מחזירין אותו ושיש להזכר' תשלומין בשאלה בשומע תפלה ואע"פ שאינם מענין אחד ואם עבר שומע תפלה דיו שיחזור לשומע תפלה. ואין זו שיטת ש"ס שלנו ונר' שאף לדברי הירוש' אין תשלומין להזכרה אלא בשומע תפלה שאין בו מקום קבוע לשאלה ומינכרא מילתא אבל בברכת השנים לא מינכרא מילתא ואע"פ ששאל בברכת השני' משלי' ההזכרה בשומע תפלה ולא דמי להבדלה בחונן הדעת שיש לה תשלומין על הכוס שמבדיל כדרכו דהתם מפני שהם ענין אחד שגם הבדלה על הכוס עיקר אלא שכשקבעו קבעוה בתפלה אבל הכא דהזכרה ושאלה ותפל' תרי עניני נינהו לעשות לו תשלומי' אינו אלא אחר שאלה בברכ' השנים דהיינו בשומע תפלה או דאפשר דיש לו תשלומין בברכת השנים בלחוד כעין הבדלה ולא אמרו שאמרו בשומע תפלה אלא כשלא שאל בברכת השני' והלשון הראשון נראה יותר.

מיהו כשם שאין לו תשלומין בשומע תפלה לש"ס דילן כך אין לו תשלומין בברכת השנים דאי לא מאי שנא דתלי רבי אסי שיש חזרה בהזכרה ואין חזרה בשאלה כדאידכר מקמי שומע תפלה אף בהזכר' נמי הוה מצי למימר שאין מחזירין אותו בדאידכר מקמי ברכת השנים והא הויא רבותא טפי אלא ודאי דלגבורת גשמים אין לו תשלומי' בברכת השנים דתרי עניני נינהו ואפילו למ"ד דהזכרה ושאלה חדא מילתא היא לא אמרו כן אלא לענין שתהא התחלתן ביחד דמשעה שהתחיל שיתחיל לשאל ומה שכתב רבי' ז"ל דאי טעה ולא אמר גבורת גשמי' בתחיית המתים חוזר לראש אע"פ דאידכר מקמי שומע תפלה לאו למימר' דאי מדכר מקמי ברכת השנים אלא הכי נקט משום דירוש' תלי לה בשומע תפלה ואתא לאפוקי מההיא סברא ואפשר דמודו בירוש' שאין תשלומין בברכת השנים כדכתב לעיל ועוד דאיהו ז"ל נקט מאי דשמעי' להדיא מדרבי תנחום א"ר אסי דקתני מחזירי' אותו ואוקימנא למימר בדאידכר מקמי שומע וזה נ"ל נכון וברור וכן דעת מורי נר"ו:

והא דאמרינן דהיכא דאדכר לבתר שומע שחוזר היינו היכא דליתיה בצבור לא הוה צריך לאהדורי הואיל ושומע מש"ץ כדקתני הואיל ואומרה בשומע תפלה ומזה הטעם לא הביא רבינו אלפסי ז"ל אותו תירוץ שאינו נאות לדברי רבי אסי אבל עיקר הדין אמת הוא ואע"ג דקיימא לן דבשאר ימות השנה אין ש"צ מוציא אלא לשאינו בקי והוא שישנו שם התם בשלא התפלל אבל הכא בהתפלל וטעה עשאוהו כשאינו בקי וש"צ מוציאו והוא שיהא מתחלה ועד סוף וכן כתבו הגאונים ז"ל וכ"ש ש"צ שטעה בשום מקום כשמתפלל בלחש אין לו לחזור מפני טורח צבור אלא יוצא בתפלה שסודר בקול רם חוזר כדין היחיד חוץ ממי שטעה ביוצר של ר"ח ביעלה ויבא שאם סיים תפלתו אינו חוזר שהרי תפלת המוספי' לפניו כדאיתא בפר' תפלת השחר וכן כתב הרמב"ם ז"ל והירוש' שהזכרנו למעלה זהו לשונו רבי זעירא בשם רב הונא לא שאל בברכת השנים אומרה בשומע תפלה. ודכותה אם לא הזכיר גבורת הגשמים בתחיית המתים אומר' בשומע תפלה. ומה שאל' שהיא מדוחק אומרה בשומע תפלה הזכרה שהוא מרווח לא כ"ש. והתני' אם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורת גשמים בתחיית המתים מחזירי' אותן א"ר אבא מארי בשם רבי יוסי בשלא אמרו בשומע להיכן הוא חוזר א"ר שמעון בשם ר' יוחנן בר"ח אם עקר את רגליו חוזר לכתחילה ואם לאו חוזר לעבודה אף הכא אם עקר רגליו חוזר לראש ואם לאו חוזר לשומע תפלה ע"כ בירוש'. וכיון דנקט תשלומי עשרה בשומע תפלה להדיא ולא אדכר ברכת השנים כלל משמע לכאורה מאי דכתב לעיל ומה שאלה שהיא מדוחק לומר שהוא דבר הצריך ודאי לקבוע לו מקום ושמא דעת רבי' אלפסי ז"ל כדעת הירוש' בחזרה לשומע תפלה וכדברי רבי' האי ז"ל ומה שכתב שחוזר לראש היינו בשלא נזכר עד שעקר רגליו וחוזר לראש כל התפלה. מ"מ א"כ הוה דעתו היה לו לפ' יותר.

דף ד עמוד א

מתני' אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים:    אין לנו הכרח אימת קרי ליה סמוך לגשמים דאפשר דהיינו בג' במרחשון כדברי רבי מאיר או ביום ז' של חג כסברא דרבה בש"ס:

ומיהו קשיא לן טובא בסדורא דהא מתני' דהא ברישא דמתני' פתח בהזכרה והשתא מיירי בשאלה והדר רבי יהודה ואיירי בהזכרה והדר איירי בשאל' בג' במרחשון שואלין את הגשמים והנכון דתנא פתח בהזכרה שהיא הקודמת לעולם בתפלה ואיפליגו רבי אליעזר ורבי יהושע ומאי דהדר קתני אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים לא ללמד על דין השאלה ממש היא אלא דלאביי דסבר דהא רבי אליעזר אתא למתני דאע"ג דמזכירין בי"ט הראשון של חג מודה הוא שאין שאלה סמוך לגשמים שהם סימן ברכה דשאלה לחוד והזכרה לחוד ולפי זה לא הוזקק לפ' יום השאלה אלא נקט סתם סמוך ולרבה דאוקמה כרבי יהושע דבריית' בז' של חג ושאלה והזכרה חדא מילתא לחלוק על דין הזכרה בא על ר"א ור' יהושע ולומ' בין הזכרה ובין השאלה הם בז' של חג ולא מאחרי' הזכי' עד י"ט האחרון שהוא זמן הגשמים אלא עד זמן סמוך לגשמי' דהיינו בז' של חג ופליג אדר' יהושע ורבי אליעזר בהזכרה ואדרבי מאיר ור"ג בשאלה ונקט לשון שאלה לאשמועי' דאף בשאלה עבדי' בז' וכיון שכן א"א לאחר ההזכר' כי עיקר תנא זה לחלוק על רבי יהושע שיש טעם לדבריו יותר דאלו בי"ט הראשון של חג דרבי אליעזר ליכא למימר מטעמא דרבי יהושע והיינו דקתני אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים וכלל בדבריו שאלה והזכרה ומפני שחולק בדין ההזכרה דאיירי' נקטיה הכא וקתני בתריה פלוגתא דר' יהודה בהזכרה דס"ל שהזכר' היא בי"ט האחרון כדברי ר' יהושע דמתני' אלא שאינה בתחלת י"ט אלא בתפלת מוסף והאחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר וכיון דאיירי בהזכרה בתחלת' איירי נמי בסופ' ואמ' שהיא עד תפלת יוצר של פסח ואע"ג דשאלה קודמת לסוף ההזכר' בעי למיתני כולהו דיני ההזכר' שהם ממוסף י"ט האחרון של חג עד תפלת יוצר של י"ט הראשון של פסח ובדין השאלה לא איירי אם מתחיל לשאול במוצאי י"ט לאלתר שהוא חול או בג' במרחשון או בז' בו כאידך תנאי דלקמי' מי' קודם לכן א"א שאין שאלה קודמת להזכרה בשו' צד ומשום הכי אע"ג דקיימ' לן כר"ג בשאלה כדאיפסיק' הלכתא בהדיא קיימא לן נמי כר' יהודה בהזכר' כדאפסיק' הלכתא נמי בהדיא. ולא קשיא הלכתא אהלכת' דהזכרה לחוד ושאלה לחוד ואפשר דלא פליגי אהדדי ולכשתמצי לומר דפליגי אפשר לפסוק הלכה בהזכרה כר' יהודה ובשאלה כר"ג ולא סתרן אהדדי:

דף ד עמוד ב

ובש"ס אקשי' ממתני' מדתניא עד מתי שואלין את הגשמים רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח ופסק עולא דתרי תנאי נינהו אליבא דרבי יהודה דמתני' דאוקימנא לעיל משמא דר' יהושע בן בתירא ובן בתירא קאמר שהראשון מזכיר והאחרון אינו מזכיר ולמוצאי י"ט פוסק כמו כן מלשאול גשם ומשמא דנפשיה קאמר דעד שיעבור הפסח הוא שואל ומזכיר גשם ונקט שאלה לרבותא דלא תימא שמזכיר ואינו שואל כמו שעושה ר' אליעזר בתחלתו אלא אף שאלה הוא עושה עד שיעבור הפסח וקיימא לן כרבי יהודה משמא דבן בתירא רביה וכן נהגו. וכבר כתבתי למענה מהטעם שנינו בי"ט הראשון של פסח הראשון מזכיר האחרון אינו מזכיר ולא קתני איפכא ולענין הזכרת טל. ופירש הראשון והאחרון כדברי רבינו אלפסי ז"ל כי מנהגם היה שאין ש"צ אחד מתפלל יוצר ומוסף:

ש"ס א"ר אסי א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה:    לא פירשו לנו אי כר' יהודה משמא דנפשיה או כר' יהודה משמא דרביה דהא תרי תנאי נינהו ובירושלמי פירשו כר' יהודה בן בתירא. ובש"ס דידן לא הוצרכו לפ' דקים להו כר' יהודה דמתני' פסקינן שחולק על רבי יהושע בתחלת ההזכרה אף בסוף ההזכר' נמי ורבי' אלפסי ז"ל לא הוצרך לפרש יותר שהרי אלא משנתינו וזה ברור.

ואיכא נוסחי דגרסי' בהדיא הלכה כרבי יהודה בן בתירא ירוש' בהלכו' מאי טעמי' דר' יהודה כדי שיצאו כל המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם. ע"כ ובודאי שעיקר השאלה והתשובה בטעם דברי רבי יהודה אינו אלא על תחלת ההזכרה שבא לחלוק על רבי יהושע ועל זה אנו שאנו שואלין כיון שמודה לר' יהושע כי ההזכרה בי"ט האחרון מה טעם אותה לאחר תפלת מוסף ומהדרי' כדי שיצאו כל המועדו' בטל ובכלל זה קצת טעם למה אינו ממשיך ההזכרה בסופו אלא עד י"ט הראשון של פסח ולא עד י"ט האחרון כדי שיצאו כל המועדות בטל אבל אין בזה עדיין טעם מפסיק לסוף ההזכרה שאם מפני טעם זה מקדים לפסוק בסופו היה לו לפסוק מלערב וכ"ש שיהיה הפסח כלו בטל וזו בירושלמי שאלו אותה שאמרו ויתחיל מבערב והשיבו לית כל עמא תמן פירש ובעינן תחלת ההזכרה במקום כנופי' וביחד לכלם וכמו שאמר בירושלמי אסור ליחיד להזכיר גבורת גשמי' עד שיזכיר ש"צ ובלילי הפסח אין כלם בבית הכנס' שעסוקי' בעסקי הפסח ובמצה ומרור ועוד שאלו ויתחיל בשחרית והשיבו אף הוא סבור שמא התחילו מבערב והוא מידכר פי' ויטעה לשנה הבאה להזכיר בערב ולא תהא הזכרתו מתחלת עם הצבור מן גודי תמי לן דלא מדכרי' בקמיית'. ומדכרי' באחריתא אף הוא יודע שלא הזכירו מבערב ובמדרש לפי שאין דעתו של אדם מיושבת עליו אלא בתפל' המוסף מדכתב שמעה י"י צדק כו' שמעה י"י צדק הקשיבה רנתי זו תפלת יוצר האזינה תפלתי זו תפלת המוספי' מה כתי' בתריה מלפניך משפטי יצא. ואנן דאית לן תרי יומי וכו' והלכתא כרבא דכיון שהתחיל שוב אינו פוסק וכדאמר בש"ס כיון שעשיתו קדש אין אתה עושהו חול דשורת הדין השת' דידעי' בקביע' דירחא יום ראשון עיקר שמיני וזמן גשמים הוא אלא דרבנן תקון יום שני משום מנהג אבותינו כדאיתא בפ"ק דביצ' ולפי' אין לנו לחשוש לענין זה בח' לספק ז' לעשות הפסקה בהזכרה שהתחלנו.

דף ו עמוד ב

רב האיי ז"ל הא דאיתמר מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה. מהו חתן ומהו כלה כו' ועד כאן ראינו קדמונינו כשרואי' לחלוחית בארץ כו' י"מ כי בלחלוחית הארץ בגשמים שנבלעו בו אין הטפות של אחרי כן נבלעים לאלתר וכשימיר טיף טיף כנגד טיף טיף נוצצות אבעבועות כנפי למעל' כנגד טפה העליונה והבאה מן השמים היא הכלה והיוצאת מן הארץ לקראתה הוא החתן ואע"פ שלמעלה מזה אמר מטרא בעלה דארעא והקרקע הוא הנמשל לאשה והמטר לבעל זהו בדמיון הכללי בין המטר והארץ להוליד הצמחים שלכך נקראת רביעה אבל בגוף המטר עצמו בתחל' באו קודם שיוליד בנים יש שם בטפות הגשם דמיון החתן והכלה על הדרך שהזכרנו ושני ענינים הם. והרמ"בם ז"ל פי' משירבו המי' על הארץ ויעלו אבעבועות אבעבועות על פני המים וילכו האבעבועו' זו לקראת זו וזה נכון:

א"ר אבהו מאימתי מברך על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מאי מברך אמר רב יהודה מודים אנחנו לך כו':    בפ' הרואה מתברר עיקרו של ענין זה ושם מוכיח בפי' שברכה זו ברכת גשמים היא שהיא חובה תמיד על כל יחיד ויחיד אף בגשמים הבאים בלא תענית. ואין בזה ענין אומרים הלל הגדול צבור על הגשמים כדאי' במכלתי' דהלל הגדול אינו אלא בצבור ועל הגשמים הבאים אחר תענית ובנפש שבעה וכרס מלא' כדלקמן ואין להם חיוב לומר מדין ההלל אלא הלל הגדול דהיינו מזמור הודו לי"י כי טוב עד סופו ולא הזכרה בו ברכה חותמת כדאיתא לקמן בהדיא אבל ברכ' זו של מודים אנחנו לך הוזכרה בפרק הרוא' כי היא חובה על כל יחיד בכל מקום ובכל זמן על הדרכים שנזכיר ולא הוזכרה לפנינו בעניין ההלל של גשמים אבל נהגו העם לאומרה אחר הלל הגדול ואח"כ או' מודי' אנחנו לך כו' ואלו פינו מלא כו' עד הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו את שמך מלכנו וחות' ובישיבו' נהגו להוסיף בה מפני הצבור להשלים בסדר השבת עד כי לך נאה י"י אלהינו שיר ושבחה הלל וזמרה וחותם בא"י אל ההודאות רוב ההודאו' אבל היחיד אינו מאריך כ"כ אלא אומ' ואלו פינו עד הן הם יודו ויברכו וישבחו את שמך מלכנו וחותם בא"י אל ההודאות רוב ההודאות. וטעם מנהג זה כי לפי שכל יחיד ויחיד חייב בברכה זו מניחי' אותה לאומרה עד שעת ההלל כדי לאומרה בצבור ברב עם הדרת מלך ובכל כיוצא בזה בברכה של שבח רשאי' לשהותה אעפ"כ אם רצה לאומרה היחיד בזמנה קודם ההלל וקודם שיאכל אמרה ושוב אינו אומרה בצבור וזה דבר מבואר מאד אלא שהוצרכתי לבאר לפי ששנו רבים וגדולים

והרמב"ם ז"ל הזכיר בברכה זו על הגשמים על כל יחיד ויחיד בהלכות ברכות ובהלכו' תעניות לענין הלל הגדול לא הזכירה וזה עולה יפה עם מה שכתבנו והיא האמת ובפ' הרואה שקלינן וטרינן טובא בהא וההלכה שם מקופחת ויש בה שנוי גרסאו' ורבוי פירושים ושם ביררנוה כל הצורך והיוצא שם מהצעתה של הלכה שאין ברכת מודים אנחנו לך אלא מן דחזא מחזא אבל שמע משמע אומר הטוב והמטיב כדתנן על הבשורות טובות אומר הטוב והמטיב והאי אוקמתא לא אידחיא הת' כלל ואפי' היכא דחזא מחזא אמרי' התם דהיכא דלית ליה ארעא כלל אמר מודים אנחנו לך שהרי טובתו מגעת לו בכל הגשמים בכלל ולפיכך תקנו לשונה על כל טפה וטפה שהורדת לנו אבל אי אית ליה ארעא לדידיה בלא שותפיתא שותפ' אומר שהחיינו ואי איכא שותפא בהדיה כלומ' בההיא ארעא גופא דאי לא לא סגיא דליכא שותפא שאין כל העולם שלו ואין השותפות חשוב בענין זה אלא בההיא ארעא גופיה דמטרא דהאי ארעא לחוד ומטרא דהאי ארעא לחוד אבל כי הוי שותפי בהאי ארעא אף טובת הגשמים משותפת ביניהם ואומר הטוב והמטיב כדתנן על שלו הוא או' שהחיינו ועל שלו ועל של חברו או' הטוב והמטיב ועל זה שנינו על הגשמים הוא או' הטוב והמטיב זהו פשוטה של שמועה זו לפום חדא גרס' ולפי זה אין ברכת מודים אנחנו לך אלא במי שאין לו קרקע שאינו אדם וזהו דעת רבי' אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל אבל לפום נסחי עתיקי שלא עבר עליהם קולמוס של מגיהי ספרי' עדיין יש חלוק ברכות דכי אית ליה ארעא נמי שמברך שהחיינו יש לו לברך עוד מודים אנחנו לך על טובת הגשמים המגעת לעולם כלו וגם לו בכללם שאין ברכת שהחיינו שהיא פרטית לו פוטרתו מברכת הכלל ולא ברכת ההלל מברכת הפרט וכן אם יש לו קרקע בלא שתוף וקרקע בשתוף מברך שתים שהחיינו והטוב והמטיב אבל אין צריך לברך מודים אנחנו לך דכיון דמברך הטוב והמטיב שהיא כללית קצת ראוי הוא ליפטר מברכ' מודים שהיא טובה כללית יותר אבל ברכת שהיא על טובת כל העולם בכלל אינו פוטר מידי הטוב והמטיב שהוא חייב לברך על הטובה הפרטית המגעת לו בשדה של שיתוף והיכא דאית ליה שותפא דמברך הטוב והמטיב לא סוף דבר שיהא שותפו עמו בשעת ברכה כדעת רבים אפי' אינו עמו ולא אמרו דאיכא שותפ' בהדיה אלא ללמד שיש לו שותף באותה שדה עצמה וכדאי' לעיל ומאי דקתני תנא דמתני' התם על הגשמים הטוב והמטיב טפי מאידך ברכות דאיתנהו בגשמים נמי מסתבר לי טעמא דמלתא משו' דברכ' שהחיינו היא פרטית ולא שכיחא כולי האי ואיהו בעי למתני ברכה כללית ואלו ברכת מודי' אנחנו לך כיון שהיא על מי שאין לו קרקע שאינו אדם לא בעי למתניי' וקתני הטוב והמטיב שהיא כללי' וכמי שיש לו קרקע ומוציאה מידי מודים אנחנו לך ולהכי דיי לה בהדי בשורות טובות ותנא דברייתא הדר פריש דרך כלל דין שאר ברכות שעל כל טובה שלו אומ' שהחיינו ועל שלו ועל של חברו אומר הטוב והמטיב ואף ברכת גשמים בכלל ועל שאין לו קרקע פירשו ברכת מודים ומשום דהא שייכא בתעניות לעניין ההלל כדכתב לעיל אתי והא כנ"ל וכבר הארכנו בזה במקומה כל הצורך:

שם רבי יוחנן מסיים בה הכי ואלו פינו כו׳:    עד אמר רב פפא נמרינהו לכלהו ופי' רבי' אלפסי ז"ל דנימא הכי בדרך רוב ההודאות ואל ההודאות ונראי' דבריו ולא כדברי בעל המאור ז"ל שכתב דנמרינהו לתרוייהו היינו דנימא לדרב יהודה ולדר' יוחנן דנימא מודים אנחנו לך ואלו פינו שזה אינו נכון שהרי אף רבי יוחנן אומר שניהם כדאמר רבי יוחנן מסיים בה ואלו פינו ולא היה לו לרב פפא לומ' לשון זה דנמרינהו לתרוייהו או דנמרינהו לכולהו אינו אלא במקום מחלוקת שזה אומר כך ולא כך וזה אומר בהפך ולא במקום שהא' מוסיף על דברי חברו אלא ודאי אמאי דאיפלגו הכא בחתימה דמר חתים רוב ההודאות ומר חתים אל ההודאות:

אמר רב פפא ונמרינהו לתרווייהו רוב ההודאות אל ההודאות:    וא"ת וא"כ הדרא קושיין לדוכתה רוב ההודאו' ולא כל ההודאות זו ודאי קשיא ואנו מוסיפין להקשות עוד היכי ס"ד מעיקרא למיחתם ברוב ההודאות ומה טעם לשון זה והתשובה על שאלה כי לפי שברכה זו נתקנה על הטובה הכללית שהיא בטוב' כל העולם שמתברכין בגשמי' בכל טפה וטפה רצו להזכיר בחתימתה ג"כ לשון רבוי ההודאות כרבוי הטובה ושנאמר רב ההודאות מלשון רבוי הדבר כמושנ' את כבוד עשרו ורב בניו וברוב חסדיו וברוב גאונך שכל אלו לשון רבוי ולא לשון רב ממש ולא כל ולא כלן והתלמוד חשש שמא יטעה אדם לומר שהוא מלשון רוב ממש שפירושו רוב ההודאות ולא כל כענין ורצוי לרוב אחיו ואין לנו לתקן מלה שיש בהספק לשון לספק גדול כזה ח"ו שנאמ' שיהא ברוב ההודאות ולא בכולם אלא ודאי שנא' אל ההודאות שהוא לשון תוקף ויכולת ויהא זה במקום רבוי. ורב פפא ראה דברי שניהם שנזכיר רוב שהיא לשון רבוי ההודאות אמר דנימרינהו לתרווייהו בא"י אל ההודאות רוב ההודאות כי כיון שנזכיר סמוך לברכה ממילא משמע דרוב ההודאות אאל ההודאות קאי שהוא לשון רבוי ובתוספ' היו אומ' שאין צריך לומר ההודאות שני פעמים אלא שנאמר בא"י אל רב ההודאות דכיון שהוא מזכיר אל תו לא משמע אלא שהוא גדול ואל ברבוי ההודאות ולשון הגון הוא וכן בסדור הרמב"ם ז"ל אלא שאין לנו לזה ובזה ובכיוצא בזה מששת הגאונים ז"ל כי מנהגם תורה והם קבלו סדרי ברכות מישיבתם של רבינא ושל רב אשי נמצאת או' שיחיד מברך על הגשמים על הדרך שאמרנו למעלה מודים אנחנו לך י"י אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו וכו' ואלו פינו מלא שירה כים וכו' עד הן הם יודו ויברכו וישבחו את שמך מלכנו וחות' בא"י אל רוב ההודאות כדברי התוס' או בא"י אל ההודאות רוב ההודאות כדברי הגאונים ז"ל ובגשמים הבאי' ע"י תענית חובה על הצבור לומר הלל הגדול שהוא מזמור הודו לי"י כו' ואומר אותו בנעימה מ"מ אם ברכו יחיד ברכת מודים אנחנו לך שוב אין לצבור לומר אלא הלל הגדול בלבד אבל כל זמן שלא ברכו על הגשמים בשעתן ושהו ברכת גשמים כדי לאמרו בצבור בו ביום אחר שמשלימי' לומר הלל הגדול אומר כלן ברכת גשמים מודים אנחנו לך ואלו פינו כו' וחותמים כדין יחיד שברכת השבח אפש' להשותה בו ביום כדי לאומרה בציבור וכמו שנהגו במקצת מקומות בברכ' אשר יצר את האדם שאומר אות' בצבור בשחרית כדי לסדר' עם שאר ברכות בצבור וזה אינו בודאי אלא כשלא אמרה כל יחיד ויחיד בשעתו ואע"פ שברכה זו תקנוה על היוצא מבית הכסא אפשר להם לשהותה עד שיהיו בבית הכנס' להתפלל ויש מן החכמים ז"ל שהיה סובר כי לעולם אפי' בגשמים הבאים בתענית יש לכל יחיד ויחיד חובה לברך ברכת מודים אנחנו לך משיצא חתן לקראת כלה ואחר שיאכלו וישתו אומר הלל הגדול בלבד בצבור וזו שיטת הראב"ד ז"ל ואחרים מן האחרונים אומר שאע"פ שברך כל יחיד ויחיד ברכה זו יש לו לציבור לחזור ולאומרה מדין ברכת צבור על הגשמים אחרי ההלל שכל כיוצא בזה יש לשבח עליו בפרט וכלל והן בברכת אשר יצר ושאר הברכות הסמוכו' לה ומה שלא הזכירו לפנינו עם ההלל ברכה זו לפי שלא הזכירו שם אלא התוספת שיש לצבור על היחיד שהוא מדין הודא' צבור אבל ברכת גשמים פשי' שהוא בצבור בכללם כמו שהוא ביחיד ומה שכתבנו נראה יותר נכון לקיים המנהג וכן קבלתי מרבותי שיחיו וכבר כתבתי בס' ברכות שאע"פ שאמרו כל הברכות כלן פותחות בברכות וכו' שאין זה אלא ברכת המצות או ברכ' הנהניים אבל בברכות של שבת או תחנוני' פעמים שיש להם חותמת ולא פותחת בברכה זו של מודים אנחנו לך ובברכת אלהי נשמה ובברכת צרכי עמך מרובים ושם הארכתי בזה בס"ד ית' וית'.

דף י עמוד א

מתני' בג' במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אומר בז' בו שהם ט"ו יום כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת:    פי' בין לת"ק בין לר"ג משנתינו בזמן שבית המקדש קיים היא שנויה ולכ"ע זמן גשמי' הוא לאחר החג אלא דבזמן שבית המקדש קיים חיישי' לעולי רגלים שלא יעצר' הגשם בחזרתו ונמצאת מכשילן לעתיד לבא ור"ג חיישי' לכלהו לעולי רגלים ואפי' לאחרון שבהם ויהבי להו ט"ו יום אחר החג ואע"ג דאמרי' התם שא"י היא מהלך מ' יום לפי שהוא מהלך ת' פרסה על ת' פרסה ומהלך אדם בינוני ביום י' פרסאות וירושלם באמצע ארץ יש' ויש ממנה לכל צד הגבולי' מהלך כ' יום אפי' הכי כדי שלא תתאחר זמן השאלה מז' בו שהוא זמן רביעה בינונית לרבי מאיר רמו עלייהו דלזלו האי טפי מאדם בינוני או שילכו בלילה קצת כדי שיגיעו לביתם בט"ו יום ות"ק חיישי' לעולי רגלים אלא דסבר דמיסתיין דניתן להו להליכה י"ב יום עד ג' במרחשון שיחזרו רוב ישר' לבתיהם ואידך מיעוטא ליזלו ביממא ובליליא כי היכי דלא תתמנע שאלת גשמים אמתולטיהו כולי האי ויתחילו לשאול ב"ג במרחשון שהגיע רביעה ראשונה אבל ר"ג סבר דמיסתיין שנקצ' להם המהלך שהוא כ' יום לט"ו יום ונמתין לשאול עד רביעה שניה וזהו שהוצרך לפ' בז' בו שהם ט"ו יום ולא לאשמועי' מנינא דהאי ידעי' דבז' בו ט"ו יום הם אלא לטעמ' דאמרן ונקט נהר פרת שאותו הגדול היה מפורס' יות' וגם הי' מיוש' יות' משאר הרוחו' בזמן ההוא מפני נהר פרת שמימיו מתברכי' ופרין ורבין ודוקא שאל' הוא דמאחרי הני תנאי כולי האי מהאי טעמא אבל בהזכר' מקמי הדין היא לדידהו כחד מהני תנאי דלעיל ואפשר דסברי לן כרבי יהודה דקיימא לן כותיה ולדידהו שאלה לחוד והזכרה לחוד ודוקא בזמן שבית המקדש קיים דאיכא עולי רגלים אבל לאחר החורבן דליכא עולי רגלי' מודו דמשעה שהתחיל להזכיר מתחיל לשאול ומתחיל להזכיר מי"ט האחרון כדברי רבי יהוד' דקיימ' לן כותיה ובערב למוצאי י"ט שהוא חול ויש בו שאלה מתחיל לשאול:

ש"ס גרס' רבי' אלפסי ז"ל א"ר אלעזר הלכה כר"ג וכן הוא בעיקר נסחאו' אבל יש נסחאו' דגרסי' אמר רב חסדא הלכה כר"ג ונסח' דהלכות דיק' טפי דהא בש"ס פרכי' מהאי פסקא לרבו יוחנן דפסק הלכה כר' יהודה בן בתירא ואי רב חסדא הוא מאי קושיא מדרב חסדא לרבי יוחנן. ואע"ג דתלמודא אהדר גברא אגברא קא רמית. מ"מ היכי ס"ד למימרינהו כלל אבל למאן דגריס רבי אליעזר אתיא שפיר דרבי אליעזר תלמידי של רבי יוחנן והיינו סבורי' דהא דרבי אליעזר מדרביה הוא ופרקי' גברא אגברא ר' אליעזר לחוד ור' יוחנן לחוד כלומר דרבי אליעזר דנפשיה היא ולא שמיע ליה מרביה ודכותה בב"ק פ' שור שנגח את הפרה כדכתב התם בס"ד ובודאי דלקמן בש"ס אי פליג ש"ס בהדי אמימ' דאמימר בשם רב חסד' אמר הלכה כר"ג ואלו ש"ס כלישנא קמא אמר רב חסדא הלכה כר' יוסי ור"א הוא דאמר הלכה כר"ג וש"ס פריך הכא לפום שיטתיה דתלי לה להא בדר"א ולא כאמימר שגורס אותה בשם רב חסדא.

תניא חנניא אומר ובגולה עד ס' יום בתקופה:    פי' הא ודאי אין דברי חנניא בכל הגולה אלא בבבל ממש שהיה עיקר הגולה שם ומשום דבבל טיבעני ולא יבשני והגשמים מזיקים להם עד ס' יום בתקופת תשרי. אבל שאר ארצות שהם צריכין לגשם קודם לכן למה להם לאחר שאלתם עד ס' יום בתקופה והלא בארץ יש' שהיא צריכה לגשמים לאחר החג בזמן דליכא עולי רגלי' שואלין מיד במוצאי החג וכדאיתא לעיל בש"ס על פרכא דפרכינן מדרבי אלעזר אדר' יוחנן דסבר דמשעה שמזכיר שואל דאמרי' לא קשיא הא לן והא להו כלומר הא דר' אלעזר לן והא דר' יוחנן לדידהו. דרבי יוחנן מערבאה הוא ואיירי בדידהו ואמרי' מאי שנא לדידהו לדידן דאית לן פירי בדברא אינהו נמי אית להו עולי רגלים ואמר כי קאמר רבי יוחנן בזמן דליכא עולי רגלים פירש ובדרבי אלעזר ורבי יוחנן תרוייהו בזמן דליכא עולי רגלים והא דרבי יוחנן דאמר דמשעה שמתחיל להזכיר מתחיל לשאול לדידהו בני ארץ ישראל דלית להו עולי רגלים השתא ולית להו פירי בדבר' דבזמן בית המקדש דאיכא עולי רגלים הוו מאחרי עד חמשה עשר כדברי ר"ג כי דברי ר"ג לזמן בית המקדש קיים נאמרו אבל השתא דליכא עולי רגלים שואלין לאלתר שיצא י"ט והא דפסק רבי אלעזר הלכה כר"ג לדידן בני חוצה לארץ דאית לן פירי בדברא שאף בזמן בית המקדש קיים היינו מתאחרין עד זמן זה משום פירי דדברא ואע"ג דזמנין דלא צריכין כולי האי משום פירי כיון דמאחרינן בתר החג משום פירי מאחרינן עד ט"ו כבני ארץ ישראל כדי לעשו' כלנו שאלה בזמן א' ואע"פ שחרב בית המקדש דינו במקומו עומד דאכתי אית לן פירי בדבר' אשתכח דלהני תרי לישנ' בני ארץ ישראל בזמן דליכא עולי רגלים כיון דצריכי למטרא לא מאחרים לשאלה לאידך לישנא כלל דאמרי' השתא דאתית להכי הא והא לדידהו ולא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן לאחר שבית המקדש קיים פירש דבזמן שבית המקדש קיים הלכה כר"ג משום עולי רגלים ובזמן שאין בה"מ קיים דליכא עולי רגלים הלכה כרבי יוחנן וכיון שכן בני חוצה לארץ דליכא לא עולי רגלים ולא פירי בדברא אלא עד ז' במרחשון והם צריכין צורך גדול למה יאמר חנניא שיאחרו שאלתם עד ס' בתקופה אלא ודאי אין דברי חנניא אלא בבבל כמו שאמרנו וא"כ יש לנו לשאול על מה שנהגו בספר דעל פי' הגאונים ז"ל שאין שואלין גשמים עד ס' בתקופה בבבל ומורי נר"ו היה אוסר שדעת הגאוני' ז"ל לפי סוגיית התלמוד לא קבעו חז"ל לשאל' אלא שני זמנים א' לבבל וא' לארץ ושאר כל הארצות עושין כבבל או כארץ ישראל. ומי שהגשמים טובים לאחר החג לאלתר ולית פירי בדברא עושין כארץ ישראל ושואלין מיד למוצאי י"ט ואותן שיש להן פירי בדברא זמן מועט אחר החג כגון הארצות האלו לשאול למוצאי י"ט א"א להם שאינם להם סימן ברכה כיון שיש להם פירות בשדה הילכך יאחרו שאלתם עד ס' בתקופה כבבל ואע"פ שצריכין לגשמי' קודם לכן לאחר אסיפת הפירות הרי יכולי' לשאול כיחידי' בשומע תפלה. ואם נפשך לומ' שנקבע להם זמן שלישי בט"ו במרחשון דתו ליכא פירי בדבר' כבר אמרנו שאין דעת החכמי' לקבוע לנו זמן ג' אלא או כבני בבל או כבני א"י דכיפינן להו לכל עניני התורה והש"ס תדע דכי פרכי' לעיל מדרבי יוחנן לדר' אלעזר פרקי' כחד לישנ' קמ' דהא. לן והא להו ואוקי' תרוייהו בזמן הזה ודרבי יוחנן כבני א"י ששואלי' מיד בזמן הזה ודרבי אלעזר בט"ו בו לבני בבל דאית להו פירי בדברא ובתר הכי אוקים להו לתרוייהו כבני א"י וכאן בזמן המקדש וכאן לאחר החרבן דכתב לעיל וכד מעיינת בה לא משכחא טעמא להאי פירוקא בתרא אמאי נדיני ליה דהא לא מרוחינן ביה מידי דהא מעיקרא נמי ידעי' הני דיני דא"י בפירוקא קמ' דאוקים דרבי יוחנן בא"י בזמן שאין בית המקדש משום דליכא עולי רגלים ור"ג בחוצה לארץ כדינם מתחלה קודם חרבן שהיו נגררים אחר בני א"י ומי שמעי' להדיא דבני א"י בזמן שבית המקדש קיים היינו עד ט"ו יום כר"ג שעיקר דברי ר"ג על בני א"י נאמרו כדקתני לה בהדיא אלא שבני בבל נגררו אחריה' משום דאית להו פירי בדברא וא"כ נמצינו גורעי' את התירוץ האחרון לענין בני בבל שלא קבעו להם זמן ולא הרוחנו כלו' לעניין בני א"י ואין זו שיטת הש"ס בשו' מקו' אלא על כרחי' יש לנו לומר דלהכי נדינן לאידך פירוקא משום דלא ניחא לן במאי דאוקי' לדידן בני בבל כר"ג בט"ו יום דסבירא לן דליתא להא בחנניא דאמר בבבל עד ס' יום בתקופה והשתא דאתית להכי דן מינ' ומינה דאם איתא דשאר חוצה לארץ חוץ מבבל יש להם זמן ג' עד ט"ו דמשום פירי בדברא אמאי סתרי' לגמרי פירוקא נימא דלעול' תרווייהו לאחר החרבן והא לן והא להו כלומר ההיא דר"ג לדידן בני חוצה לארץ דאית לן פירי בדברא חוץ מבבל שהיה כחנניא ודר' יוחנן לבני א"י דלי' להו פירי בדברא (חוץ מבבל שהיה כחנניא) ומדלא אמרי' הכי שמעי' שאין לנו זמן ג' בשום מקום ונמצא זמנו של ר"ג שהוא בט"ו נעקר מכל העול' לאחר החרבן שבני א"י שואלין לאלתר ובני בבל ממש בס' בתקופה כחנניא ושאר ארצות או כבני א"י או כבבל ואותן שאין להם פירות בשדה נדינן ודאי עבדי לאלתר כבני א"י אבל אותן שיש להן פירו' בשדה הם בספק ששני זמני' אלו אינן דומין להם זמן א"י מפני פירות השדה וזמן בבל מפני איחור השאלה הרבה בררו הגאונים ז"ל זמן דבכל מקום מפני ג' עניני' הא' מפני שאנו נגררים אחריהם בכל ענינו והב' שתהא דין אחד כל הגולה כפשטה דש"ס דמימרא והג' שהשאלה לאלתר מחזקת לפירות השדה ואין צבור שואלין דבר שאינו צריך להם ואיחור השאלה עד ס' בתקופה יש לו תשלומין לשאול גשמים בשומע תפלה מאסיפת הפירות ואילך זו היא שטתן של גאונים וי"ל זה דעת רבינו אלפסי ז"ל שלא הביא מכל הסוגיות כולם אלא שהביא ומשנתי' כפשטה לדין בני א"י והביא הא דחנניא לכל בני ח"ל ועליה סמכו בכל המקומות הללו אלא שלא נהגו לשאול כלל עד ס' בתקופ' ואפי' בשומע תפלה ויש מקומות שנהגו לשאול בט"ו במרחשון כר"ג כדאמ' מעיקר' לעיל הא לן והא להו וזה ודאי אינו מנהג יפה כלל לפי מה שבררנו למעלה שאין לנו זמן ג' ויש מקומו' שנהגו לשאול מיד למוצאי י"ט כבני א"י והיינו סברא דש"ס דאוקי תרתי מימרי בא"י משום דלאחר חרבן כל שאר ארצות לבר מבבל. גופא דינם כבני א"י ולפירי דדברא לא חיישינן כדס"ד מעיקרא דמיעוטא הוא ואפשר קודם שיתקלקלו וליכא למיחש אלא לעולי רגלים או לחג שאין הגשמים סימן ברכה בו לעולם לכל ישראל אבל חששא דפירי אינ' חשש' כ"כ כדי לאחר השאלה זמן ארוך שצריכין לגשמים להתעכב עד ס' בתקופה וגם זה בודאי מנהג יפה וששה נכונה אלא שאין לשנות זו מפני המנהג שהוא כדרך הגאונים ז"ל ומסקנא אמר רב פפא הלכתא יום ס' כלאחר ס':

מתני' הגיע י"ז במרחשון ולא ירדו גשמים התחילו היהודים מתענין:    פירש וסתמא כרבי מאיר דאמר רביעה בכירה בשלשה בו בינונית בז' בו אפילה בי"ז בו ומקמי' ג' אין מתעני' כדקיימ' לן ג' להתענו' אבל לרבי יוסי אין רביעה ג' עד א' בכסליו כדאי' בש"ס ואין היחידי' מתעני' עד אותו זמן ובש"ס איתמ' חד לישנא משמא דש"ס אמר רב חסדא הלכה כר"י אלא דאמימר מתני משמא דרב חסדא הלכ' כר"ג. וללישנא דש"ס הא דר"ג כדר"א מתני לה כדכתב לעיל ובכל דוכתא דאיכ' כי האי גוונא דרך הגאוני' ז"ל לסמוך על לשון הש"ס כמו שכתב רבניו אלפסי ז"ל בהלכו' פסחי' גבי זמן הבדל' וא"כ סמכי' הכא אלשנא דגמרא דפסק משמא דרב חסדא הלכ' כר"י בזו ולית' לסתם מתני' דהכ' אבל רבינו אלפסי ז"ל שהבי' משנתי' כפשט' ולא הביא כלום מדברי ר"י ולא מה שפסקו כמות' נרא' שהוא סומך על לשונו של אמימר שלא פסק הלכ' אלא כר"ג ובשל ר"י לא פסק כלום וסתם מתני ומחלוק' דבריית' הלכ' כסת' מתני' וקשיא עליה דמרן ז"ל מאי דכתב בהלכו' פסחי' ועוד מאי דגריס לעיל א"ר אלעזר הלכ' כר"ג והיינו כלישנ' דש"ס ולא כלישנא דאמימ' ונקט חוטרא בתרי רישא ושמא דעת רבי' אלפסי ז"ל שהבי' משנתי' כפשט' דאע"ג דבעלמא תפסי' לישנ' דש"ס ושבקי' לישנא דאמוראי ואע"ג דהוי לישנא בתרא הכא נקיטינן לענין הפסק' כלישנא דאמימר משו' דלא לסתור כלל שבידינו מדר"י שהלכ' כסת' משנ' וסת' מתני' ומחלוק' דברי רבי הלכה כסתם משנ' ומאי דנקיט לעיל דר"א דאתיא כלישנא דש"ס משום דניחא טפי כסוגיא דלעיל דכתב התם דאפשר דלכולי עלמא דר"א פסק כרבן גמליאל ולא פסק כרבי יוסי דסבר תלמודא מעיקרא דבהא הלכתא כסתם מתני' כך נראה לתרץ דברי רבינו אלפסי ז"ל וכך פסק הלכתא כסתם משנה זו:

ש"ס מאן יחידים אמר רב הונא רבנן ומתעני' ב' וה':    פי' שאין גוזרי' תענית בתחלת ה' כדי להפקיע את השערי' דאפי' בתעני' של שאר צרות כדבעי' לפרושי בדוכתא לקמן ואשמועי' רב הונא שאפי' בתעניות של יחידים חוששין להפקעת שערים שלא להתחי' אל' בב' תנ"ה יחידים מתעני' רוב כו' כת' רבי' אלפסי ז"ל והאידנא דבטלה מגלת תענית אין מפסיקין אלא בחנוכה ובפורים דלגבי דידהו לא בטלה המגל' תעני' וכת' עוד ז"ל ודוק' היחידי' אבל צבור אין מפסיקין ולכאור' נרא' מדברי רבי' אלפסי ז"ל שטרח לברר עניין זה בכאן שזה דבר נוהג אף בזמן הזה שאע"פ שאין תעני' צבו' בבבל חוץ מט' באב לענין זה דין תעני' צבור יש לו שלא להפסיק בר"ח ובי"ט של דבריה' שכך הסכימו חכמי' שיהא כח לכל צבור לחול גזרתם בשהתחילו מכבר אף בימים אלו מפני צרת צבור שהרי יש בתעניותינו ברכות והתרעות תענית צבור כדבעי' לברורי קמ' הנה שאין כן בתעני' יחיד כדאי' בתוספת' בהדיא ובודאי באנשי מעמד שהיו יחידים היה נראה שדינם כענין זה מפני מה מפסיקין לראשי חדשי' דהא משמע לן לקמן בפרק בתרא שיש נעילה לאנשי מעמד ביום שיש בו קרבן מוסף והוא יום ר"ח ולעול' אין נעיל' אלא בתעניות שמרבין בהם בתפלה ונמצא שמתענית בר"ח כיון שגזר' תעניותיהם הית' סתם אין מפסיקי' לר"ח אבל אין זה דומה דשני אנשי מעמד שהיא תקנה קדמונית ותעניותיהם בגזרת ב"ד כתענית צבור ולפי' אין מפסיקין לר"ת אבל בזמן הזה שכל תעניותינו כתענית יחיד ואין לנו פה להפסיק מבערב ולא לנהוג בחומרי תעניו' אע"פ שיש לנו כח להרבות בתפלות בצבור לענין כ"ד ברכות ותקיעות ונעילה אין בנו כח לדחות גזרות ב"ד שגזרו קדושה בר"ח בחנוכה ובפורי' ואינו חל בהם כשם שאינו חל בשבתות וי"ט כי חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ולא עדפי' מהא דרב הונא דאמר ביחידי' המתעני' והם חכמים ותלמידיהם. ומפסיקי' בר"ח בחנוכה ובפורים ואפשר שאף רבי ז"ל לא כתבה אלא מפני תענית צבור שבא"י שיש להם נשיא ואב ב"ד לגזור להם כנ"ל ודוקא בחנוכה ובפורים הוא שאין גוזרין תענית ואפי' בזמן הזה אבל בשאר י"ט של מגל' תעני' לא מבעיא שאין מפסיקי' בהם יחידי' אלא אפי' לכתחלה גוזרים בהם תעניות על הצבור דכי בטלה מגל' תעני' לגמרי בטל' שיהיו כשא' הימים להספיד ולהתענו' בהם וכדאמר בר"ה מעשה שגזרו תענית בחנוכה ואמר להם רבי אליעזר צאו והתענו על מה שהתעניתם ואמרי' דקסבר רבי אליעזר לא בטלה מגלת תענית וש"מ דלמ"ד בטלה לגמרי בטלה שיהיו כשאר הימים ואף לגזור בהם תענית.

ואי ק"ל הא דאמרי' במכלתי' רב נחמן גזר תענית' וא"ל יום תוריינוס הוא ואע"ג דקיימא לן דבטלה מגל' תענית מקשו ליה לפי שגז' תענית ביום תוריינוס יש לומר דאינהו מקשו ליה הכי משום דסברי לה דלא בטלה מגלת תעני' או להוציאו מלבו של רב נחמן כמאן סברי' ליה או אם חושש לדברי האומר לא' בטלה שלא לעשו' מעשה כנגדו והוא השיב להם דיום תוריינוס בטולי בטלוה ומותר הוא לדברי הכל ומעתה מה שמתעני' העולם ביום י"ג באדר לפני פורים אע"ג שהיא יום ניקנור הם עושי' לפי שיטתנו דהא בטלה מגלת תענית לכל הימים לגמרי חוץ מחנוכה ופורים וא"ת למה לא ניחוש מפני שהוא יום לפני פורי' שהרי דלגבי חנוכה ופורי' לא בטלה מגלת תענית וקיימ' לן דימי' הכתובים במגלת תענית לפניהם אסור שהרי פסקו רב ור' יוחנן הלכה כרבי יוסי בזו ואע"ג דשמואל פסוק כרשב"ג דלפניהם ולאחריה' מותרין הא קיימא לן בכל דוכתא דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ורב ושמואל הלכתא כרב באסורי ומשמע דכיון דלענין חנוכה ופורי' לא בטלה מגל' תענית שלא בטלה כלל ואף לענין לפניה' ולאחריה' בדינן עומדי' תדע דלכ"ע בין לרב בין לשמואל בטלה מגל' תעני' חוץ מחנוכה ופורי' והכי אמר ר' בהדיא במס' ר"ה ואשכחן להו דאיפליגו בימי' הכתובי' במגל' תענית אם לפניה' אסור ומה ענין למחלקות' מאחר שכבר בטלה מגל' תענית לכל העמי' ואף לחנוכה ולפורי' לענין לפניהם ולאחריהם אלא ודאי בחנוכה ופורים בענינם הראשון עומדים ולפיכך חולקים באין לפניהם ואפשר לומר שיום שלפני פורים עיקרו היה מפני יום ניקנור וכיון שכל קדושתו מפני יום ניקנור שוב אין לו קדושה מפני יום שלפני פורים שא"כ נמצא שלא בטלה מגלת תעני' ליום ניקנור ודמיא להו מאי דאמרי' ביום י"ב לאדר שהוא יום אורייטוס שבטלוהו דפרכי' ותיפוק לי דה"ל שלפני ניקנור ואמר רב אשי השתא איהו גופיה בטלוה משום יום שלפני פורים ניקום ונגזור כלומר על שבטלה קדושת עצמו שעיקר בו היה שהיה ניקנור מהפכינן יונים וטוריינוס היה לאחר החרבן אעפ"כ עיקרו של יום מפני הנס שנעשה בו והוא עיקר בו וכיון שבטלה קדושה בשלו כל הטפל לו. ואע"פ שקדמה לעיקרו ואף אנו נאמר כן ביום שלפני פורי' אבל המפרשי' פירשו ז"ל דשאני הת' שביטול יום טוריינוס מפני התקלה שאירע בו מהריגת שמעי' ואחיו ואינו בדין שיהא י"ט יום המר הזה ולפי' אמרו שכ"ש שאין לנהוג בו י"ט מפני יום שלפני ניקנור כדי לחוש לתקלה שאירע בו אבל בטול יום ניקנור מפני תקלה שאירע בו אלא שנתבטל בכלל מגלת תענית שלא להרבות בימים טובים בגולה אני אומ' שכיון שקיימו חנוכ' ופורי' קדושתן קיימא לפניה' שלא להתענות בו והלשון הראשון יותר נכון אף לפי הלשון הב' אין לנו טעם לתענית שלפני פורים אלא שנאמר שבזה קיימא לן כשמואל דאמר לענין ימים הכתובי' במגלת תענית שהלכה כרשב"ג דאמר לפניהם ולאחריה' מותרין ואע"ג דבעלמא היכא דפליגי שמואל ור' יוחנן הלכה כר"י ורב ושמואל הלכה כרב באסורי דשאני הכא לעניין מגל' תענית שדעת חכמים לבטלה דהא קי"ל דבטל' מגלת תענית וכיון שכן יש לנו לפסוק בהן כדברי המקל דלפניה' ולאחריה' מותרין כשמואל וכיון שכן אע"פ שלא בטלה מגלת תענית לענין חנוכה ופורים והם עומדין בדינם הראשון לפניה' ולאחריה' מותרין וכ"כ הרב אלברצלוני ז"ל אבל דעת הראב"ד ז"ל שאע"פ שבטל' מגלת תעני' היינו לענין שאין לנו לעשותן י"ט ולהמנע בהם מהספד אבל ודאי אין גוזרין בו תענית צבור וראייתו מההוא עובד' דרב נחמן דמייתי' לעיל ולדבריו קשה מאד יום י"ג שלפני פורי' שהוא יום ניקנו' האיך מתעני' בו והוא פי' כי יום שלפני פורים אינו כשאר תענית לדחותו כי זכר לנס שנעשה בו הוא ועוד שכבר קבלו עליהם בימי מרדכי ואסתר כדכתב ואשר קיימו על נפש' ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם שפי' כי כשקבלו עליהם ענין ימי הפורים כך קיימו עליהם ענין הצומות שבזמן ההוא שאין פי' דברי הצומות מפני ד' הצומות שתקנו חז"ל על החרבן כי מה ענין להזכיר זה בכאן ועוד מה ענין וזעקתם של ד' הצומו' משום אבליה' ולא היו לזעקה ומה שמנו יום ניקנור בכלל ימים טובים אינו אלא לענין הספד אבל בתענית ודאי מותר שכב' היה נגזר בו מקוד' ואין שיט' זו נכונ' דכיון דאמרי' שבטל' מגלת תענית לשאר הימים ודאי לכל קדושת' בטלה ואף למה שכתב בהם דלא להתענאה והיינו דכי אקשי' התם הלכתא אהלכתא דאמרינן הלכתא בטלה והלכתא לא בטלה ואוקי' דלא בטלה והיינו בחנוכה ופורי' ולא אוקים נמי דאפילו לשאר ימים לא בטל' לגזור בהם תענית צבור על הצבור ועוד היאך י"ל שיום שלפני פורים היה קבוע תענית עשאוהו מפני ניקנור על איסור הספד בלבד ועוד שאע"פ שהפסוק שאמר דברי הצומות וזעקת' יתפר' על הצומות שהיו בימי' ההם מ"מ אין להם קבוע בזמן ההוא ובמס' סופרי' אומר שהיו מתעני' אות' פרודות לאחר ניסן מפני יום ניקנור וחבירו וזה הטעם כשחל פורי' בא' בשבת שמתענין באותו יום ה' שלפניו שהוא י"א לאדר וכיון שדינו קבוע למה יתענו ביום ניקנור כיון שהוא י"ט אם איתא שאין לגזור תעני' בתחל' בימים הכתובי' במגל' תענית אלא ודאי שהנכון כמו שכתבנו למעלה יכול שאין מפסיקי' בר"ח וחנוכה ופורי' נראה שאין מפסיקי' כלל מסדר תעניותיה' ואף מברכות והתקיעות הראויות בהם אלא דמ"מ נראה שקורי' בפריש' היום שלא לבטל סדר היום שפרש' תענית לא קבעוה אלא במנחה כדמוכח לקמן ומדכתב במס' מגלה.

וכן לענין ההלל נראה שאין דוחין אותו בחנוכה שיש בו הלל גמור משום פרסומי ניסא ויפה אפשר לנו להודו' לשעבר ולצעוק לעתיד לבא שיושיענו כמו שהושיענו בעת ובעונה הזאת אבל של ר"ח כיון שאינו אלא במקו' שנהגו ובצבור בלבד כדאיתא לקמן במכלתי' מפסיקין אותו מפני התענית ועושי' עצמן כיחידי' שאין אומר בו נעילה כאנשי מעמד שמתענין בהם והוא הדין לדידן לברכות והתרעות ונעילה ונפילת אפים ג"כ שנופלין בו על פניה' כשם שאומ' סליחות ופזמוני' ותחנוני' וכן נראה בירושלמי שהרי אמרו שם שאין קורין בפרשת ר"ח אלא בפרש' תענית ואע"פ שאין לנו צורך לזה לפי התלמוד שלנו שקריאת פרש' תענית קבוע במנחה ויכולין אנו לצאת ידי שתיהן כמו שאמרנו מ"מ למדנו שדוחין פרש' היום מפני פרש' תענית וסדורו ולמדנו עוד שאם אירע תענית בע"ש כגון י' בטב' או תענית צבור בערב ר"ח שנופלי' על פניה' במנחה:

דף י עמוד ב

ת"ר לא יאמר אדם תלמיד אני וכו' אי זהו תלמיד כששאולין אותו דבר הלכ' בתלמודו ואומר ואפילו במס' כלה:    יש שפי' מסכת דכלה שהיו רגילין לדרוש בה ביומא דכלה ברגלים והנכון שבמס' כלה היא אותה שתחלתה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה והיא מסכת קלה לרגיל בה אבל החכמים לא היו רגילין ולפירש אמרו במסכת שבת בשבח ת"ח אי זהו ת"ח הראוי למנותו פרנס על הצבור ששואלין דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במסכת כלה לא מפני שהי' חמורה דא"כ תקשי לן הא דהכא אלא מפני שאינן רגילין בה:

תוספות ת"ר לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד כו' והלכתא כר' יוסי אין החובה מוטלת אלא על החכמים ממש ולא אף על התלמידים אלא רשות הוא להם ולפיכך פירשו במתני' דלעיל אי זהו יחיד ואיזהו תלמוד ובודאי ללמד על דין זה פירשו וטרחו לפ' אותם ולא ללמד על דינם דעלמא בלחוד:

ת"ר הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על הצרה שעברה הרי זה מתענה ומשלים:    פירשו בו שלא תענית זה בלבד הוא משלים אלא כל תעני' שקבל עליו והא דתנן לקמן שאם ירדו להם קודם חצות לא ישלימו ואין צריך לו' שלאחר חצות שישלימו אותו היום אין מתענין שאר ימים כבר תרצה רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דהתם בתענית צבור כדמוכח מגופא דמתני' ומשום טורח צבור לכך היה דעתם בגזרתם והרי היא כמי שהתנו אבל הכא בתענית יחיד ממש דיקא נמי דהתם תני לה בלשון רבים והכא תני לה בלשון יחיד ובהא לא שני הכא והתם בין תענית גשמים לתענית שאר צרות מפי' רבינו נ"ר.

דף יא עמוד א

תאנ' חשוכי בנים משמשים מטותיהם בשני רעבון:    פירשו הראשונים ז"ל חשוכי בנים מלשון ולא חשכת את בנך, כלומר כי מי שאין לו בנים שלא קיים מצות פריה ורביה מותר לשמש מטתו בשני רעבון. ויש שהקשה עליו שלא מצינו לשון זה בשום מקום, וגם אינו לשון יפה. ופירשו מלשון (משלי כב, כט) בל יתיצב לפני חשוכים, וה"ק כי מי הם חשוכי בנים שאין בניהם יוצאים כשורה מי שמשמשים מטותיהם בשני רעבון, וסעדו פי' זה ממה שמצאו בקצת נסחאות משמשים מטותיהם בשני רעבון, ויש לדקדק שהרי יוכבד שנולדה בין החומותים כדאי' בבבא בתרא תוך שני רעבון היה והיאך שמש מטתו לוי. וי"ל דעל רעב של עובדי כוכבים ומזלות ואין לנו להצטער אלא שיוסף היה מצטער מפני שהיה סבור כי אביו ואחיו היו ברעבון:

תוספות תניא אידך בזמן שהצבור שרויין בצער לא יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי:    פיר' אע"פ שאין לו חלק בצרתם ואם עשה כן עה"א והנה ששון ושמחה פי' שלא היו מצרין בצרת אחיהם אלא אומרים דיה לצרה בשעתה מ"מ בהגיע הצרה אליהם אינם חוזרי' ש"נ התיו אקחה יין וגם באה שכר והיה כזה יום מחר וכתיב בתריה הצדיק אבד לוקח הב"ה הצדיקים מהם שלא יגיע עליהם ולא יחזרו בתשוב'.

דף יא עמוד ב

גרש"י ז"ל יחיד שקבל תעני' עליו אפי' אכל ושתה כל הליל' למחר מתפלל תפלת תענית לן בתעניתו והא קמ"ל דתפלת תענית היינו עננו לאו בענוי תליא מלתא אלא בקבלה תליא מלתא שהרי היום הראשון שקבלו עליו אע"פ שלמחר היה שבע מפני שאכל ושתה כל הלילה הרי הוא מתפלל תפלת תענית וכן דעת הרב בעל המאור ז"ל אבל רבינו אלפסי ז"ל סובר שאף בתפלת ערבית אומר עננו וראיותיו כתובות לפניו והדין עמו ושם נפרש טעם הדבר בש"ס והראיה שמביאי' מכאן לסברא דרש"י ז"ל אינה ראיה לפי גרסת הספרים שלנו והיא גר"ח ז"ל דגרסי הכי יחיד שקבל עליו תענית שני ימים בזה אח"ז ולמחר מתפלל תפלת תענית פי' למחר ביום ב' שקבל עליו ג"כ מתפלל תפלת תענית ואע"פ שלא קבלו אלא במנחה שקודם יום ראשון ההיא קבלה מהניא לב' ימים שקבל בפירש מכיון שהיו רצופים וכיומ' אריכתא דמי ואף על פי שאכל ושתה בין שניהם אין האכיל' מספקת בקבלה דהא תלמוד דין תענית היינו בלילי שבת לילו ויומו ועד שלא נגמ' הראשון מיד חל הב' ולפיכך אפילו למאן דסבר שהטרוד להתענות ימים רבים מפוזרים צריך קבלה בכל א' מהם בתפלת המנח' כל שהם רצופי' בקבלה א' סגי להו לכלם שיקבלם בכלל במנח' בתפל' הסמוכה להם והיינו רבותא דרישא דקתני למחר מתפלל תפלת תענית אע"פ שהפסיק באכילה ושתיה ואין צריך לומר שאומר תפלת תענית בליל כניס' השני שהיא קודם אכילה והיא סמוכה לתענית יום ראשון אבל אם לן בתעניתו ביום הב' שלא קבל עליו מתחלה אלא יום ראשון בלבד ולן בשני בתעניתו בלא שום קבלה אפי' למחר שהוא מעונה הרבה אינו מתפלל תפלת תענית וכ"ש בלילו סד"א כיון שלן בתעניתו ולא הפסיק בנתים כלום להוי כיומא אריכתא ויתפלל בו תפלת תעני' קמ"ל ובש"ס איבעיא לן אם מתענין לשעות ואם לאו והמתענה לשעות אם מתפלל תפלת תענית ואסיקנא שמתעני' לשעות ותמיהא מילתא אם מתענין לשעו' ומי המונע שלא יתענה כמו שירצה וא"ת דקא מיבעיא לן אם היא תעני' לענין תפלת תענית והא בתר דאמרינן מתענין לשעות איצטריכינן למימר אם הוא מתפלל תפלת' תענית וא"ת דקא מיבעיא לן המקבל עליו להתענות לשעו' אם הוא חייב לקיים דברו מה טעם שלא יתחייב בו בכל שהוא והלא תענית נדר הוא כדבעי' למימר במכלתיה אם נדרו קודם לגזרתנו ואמרי' נמי נדר להתענות ובנדרים אין הפרש בין לזמן מרובה בין לזמן מועט וכמה תשובות נאמרו בזה והאמת בזה כמו שפי' רבי' הגדול ז"ל כי ששאלו אם מתעני' לשעות היינו אם חייב לעמוד בדברו שאע"פ שהתענית הוא נדר אינו מנדרי איסר שהרי לא אסר חפצא עליה ואילו כן פשט שהוא בידו לאסור מאכל ומשקה כל זמן שירצה ואפי' רגע ויש בו משום בלא יחל דברו תדע שאמרו לפנינו לענין מגלת תענית שכל שגזרתם קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתם ואנן קיימא לן דנדרים חלי' על דבר מצוה כדבר הרשות ושנינו פותחי' לאדם בשבתות ובי"ט אלמא התר בעי ואין לפ' ידחה שישאל על נדרו ויתירו לו שאין זה במשמעו' הלשון ועוד שבירושלמי אמרו בפי' שאינו צריך התר חכם ואין לומר שחכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה לעקור לא יחל דברו דקונם מפני לקיים גזרתם שהרי אין חכמים מתנים לעקור מן התורה אלא בשב ואל תעש' וכ"ש בכיוצא בזה שאין גזרתם מתבטלת מפני אחר שיתענה בו אלא ודאי שאין זה מנדרי איסר על דבר מצוה כדבר הרשות אלא מנדרי הקדש שאסר עצמו להתענות ולא אמר כלום עליו אלא קבל לעשות מצוה כלשון נדרי הקדש שהם חיוב גברא שכל המקבל עליו לעשות מצוה נדר גמר נדר לאלהי ישראל כדאיתא בפ"ק דנדרים וכדכת' וזה שאמרו לוה אדם תעניתו ופורעו כי נדר הוא וללישנא בתרא אמרי' לא יהא אלא נדר וכדבעי' לפרושי קמ' ובודאי שהנוד' להתענות כדי לסגף עצמו ולהכניעו לעבודת הש"י או להכניע לעבודת השם או לשוב בתשוב' וכיוצא בזה דבר מצוה הוא ובנודר לעשות מצוה אבל דינו בשבועה שאינה חלה לבעל מצוה ולפיכך אמרו שאם גזרתם קדמה לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתם שהם עשאוהו י"ט גמור לענין זה שלא יחול עליו נדר זה וכיון שכן שוב אין בדבר אלא נדר של מצוה כשם שאין מצוה לידור להתענות בשבת ואע"פ שאמרו היושב בתענית בשבת קורעי' לו גזר דינו של ע' שנה ואין זה בתענית חלום שהרי סתם אמרוה ולא הביאוה ג"כ בפ"ק דשבת לענין תענית חלום ההיא טעם אחר הוא למי שהגיע עליו בשבת צרה דחוקה והוא רוצה לחזור בתשובה לפי שזמנו עובר וחושב שזכות שבת תרחם ועל ענין זה התיר' תענית בשבת שבין ר"ה לי"ה או לפי שהיה עושה ימיו כחגים רוצה לעשות תשובה קיימת לכבוש יצרו לענותו בזמן שכל בני אדם בעונג כי הוא רוא' שיצרו מתגב' עליו וצריך להכניעו בכך אבל לשאר דברי' אין לו להתענות ביום אחר ולפי' התנו אף בימים טובים של נדרים דבריהם שידחה נדרו מפני גזרתם אבל כשנדרו קודם לגזרתם והיה הנדר על יום חול חל עליו כנדר בדבר מצוה ולפיכך תדחה גזרתם מפני נדרו שאין כוונתם לעקור נדרו לעשות חזוק לדבר הם מעתה מפני כן שאלו לענין תענית שעות אם יש בענוי זה דבר מצוה עד שיהא נדר לדבר מצוה אוי אינו חשוב ענוי למצוה אלא במקבל להתענות יום גמו' דשעות לא חשיבי והיתה התשובה שחל עליו נדר ומתענין לשעות והוצרכו עוד לשאול אם חשוב כדאי להתפלל בו תפל' תענית או אין תפל' תענית אלא בתענית יום גמור או אם הוא חשוב אף לתפלה כי אע"פ שאמר זעירי לן בתעניתו אינו מתפלל תפלת תענית היינו לפי שלא קבלו כלל כראוי שאף תענית יום שלם שהוא לאחר תענית גמור אינו כלום בלא קבלה וכל שכן בתענית שעות ומסקנא מתעני' לשעות:

דף יב עמוד א

ואמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היו':    ודעת רוב המפרשי' זכרונם לברכה שכך פירושו שלא טעם כלום בתחל' היום שאם טעם כלום שחרית וקבל להתענות שאר היום אינו כלום ואינו חייב להתענות וזה שאמרו האי תעניתא מעליתא הוא דקס"ד דבעי' למימ' שלא טעם כלום כל היום לשם תעני' אלא שלא קבלה מבעוד יום ולהכי קרי ליה תעני' ולהכי פרכי' דהא ודאי תענית מעלייתא הוא כלומ' להיו' חשוב קבל' מצוה לענו' י"ב שעו' לשפוך חלבו ודמו ומאי רבות' ופרקינן דאמלך אמלוכי כלומר כי בתחלת היום שלא טעם לא היה לשם תעני' אלא שאירע לו כן לאי זו ענין ואח"כ נמלך להשלים שאר היום בתענית מהו דתי' כיון שאין ענויו לשם מצו' יום גמו' של י"ב שעו' בלבד לא חשיב האי קא חשיב האי קבל' מצוה יום גמור אלא שעו' ולא ליחול עליה תעני' קמ"ל דחייל מכיון שלא טעם כלום מקודם והוא מענה שאר היום נפשו ובכל טעימ' אפי' מים בלבד ובזה הש"ס שלנו עם הירו' שאמרנו מילתי' דר' יוסי אמרה מתענין לשעו' דר' יוסי אקלע לצור ששמע דדמך ר' ואע"ג דאכל גרבנין ושתה מיי אסקיה ההוא יומ' בתענית' הדא אמר' מתענין לשעו' ואח"כ אמרו א"ר חסד' כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית לומר שכשם שאם מתענה בסופו. וטעם כלום שחרית אינו תענית דבעי' שתשקע עליו החמה ונוסחי דגרסי רב חסדא לטעמיה שפיר' מתפלל דבכלל מה שאמ' שלא טעם כל אותו היו' הוא זה ג"כ ולפי זה חולק הש"ס שלנו עם הירושלמי שאמר מילתיה דרבי יוסה אמרה מתענין לשעות דרבי יוסה איקלע לצור שמע דדמך רבי ואע"ג דאכל גרבנין ושתה מיי אסקיה ההוא יומא בתעניתא הדא אמרה מתענין לשעות ואל תתמה שהרי חולק עליו בפי' בדבר א' בענין זה שאמרנו שם כי המקבל להתענו' עד חצי היום אע"פ שאכל אח"כ הרי הוא תעני' שעות שאמרו מילתיה דרבי יוחנן אמרה מתענין לשעות דרבי יוחנן אמר הריני בתעני' עד שאשלי' פרקי או מסכתי ואלו בש"ס דידן אמרו בפי' שאינו תעני' דלשמוטי נפשי' הוא דאמר וכמו שאמר' כאן כל תעני' שלא שקעה עליו חמה לאו שמי' תענית וכדרהטא כולה שמעתא בש"ס ואנן אש"ס דילן סמכי' ובודאי כשם שחולק ש"ס שלנו בפי' עם האוכל בסוף היום כך חולק אוכל בתחלת היום כי אין טעם להבדיל ביניהם ואדרבה המתענה הרבה בתחלתו מעונה יותר ותמה למאי דקיימא לן מתענין לשעות למימר' דשמיה תענית ואלו בסמוך אמר שמואל כל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית ומשמע דלאו שמיה תענית כלל ואמרו במפוח' מלי זיק' דמי וליכ' לדחוייה בתעני' שפוסק בה מבעוד יום דוקא כמו שפוסקי' רבי' דהא מלת' פסיקא קאמר שמואל כל תענית ועוד דסוגיין השתא בתעני' יחיד מיירי דאפילו תימא דאע"ג דאסקי' דמתענין לשעות דמ"מ אין מתפללין בו תפל' תעני' מ"מ משום דלא הוה למימ' דדמיא למפוח' מלי זיקא שאין לך לומר שכל תעני' שאין בו תפלת תענית אין מועיל כלום שא"כ אין בו נדר של מצו' ולמה הוא חייב להתענו' אלא ודאי תעני' הוא אלא שאינו שלם כראוי אלא כך י"ל כי אפי' תעני' קבלה יש לו קודם התחלתו ולפי' שמיה תענית לאותן שעות מיהת אבל כל שלא קבלו כלל כראוי אלא ששם על לבו להתענות אינו כלום דברים שבלב אינם דברים ודמי ודאי למפוחא דמלי זיקא וכשאמר שמואל כל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לא למימרא שלא קבלה מבעוד יום אבל קבלה משחשכה בתפלת ערבי' או שחרי' שוה תעני' שעו' הוא שהוא יפה אלא הכא שמואל לאו בתעני' שעות איירי אלא בדין תעני' יום גמו' ובמי שנתכון לכך אלא שלא קבל' כלל ונקט מבעוד יום לפי שיה שגמר בלבו להתענו' כל היום היה לו לקבל מבעוד יום וכיון שלא קבלו מבע"י אף לא קבלו משחשכה אלא שלן בתעניתו שסמך על מה שגמר בלבו ולפי' לא עלה בידו כלום.

ומי' שמעינן דתענית שעות שלא קבלה בפה או בתפלה קודם לאותה תענית דלא שמיה תענית ואם תמצא לפ' כדברי שמואל שלא קבלה מבעוד יום אבל משחשכה בתפלה א"כ יש לך לומר כי מה שאמרו דלא שמיה תענית ודמי למפוחא אינו לשעות שלאחר קבלה אלא לשעות שלקודם לכן דהשתא לא נחתינן לדין תענית שעות ויש מן החכמים שמפרשי' שאף תענית שעות אינו חשוב כלום אלא כשקבלה עליו להתענות עד חצי היום או יותר וכשהגיע חצי היום נמלך שישלים היום כלו בתעני' ולא טעם כלו' כל שאר היום אבל כל שלא קבלה כן אינו אפי' תענית שעות ודמי למפוחא דמלי זיקא וכן פירשו בתוספות בשם רבי יצתק הזקן זכרונו לברכה:

אבל הפי' הנכון מקובל בידנו מרבי' הגדול ז"ל מפי רבינו נ"ר והוא הנכון והנראה משיטת הירוש' לפי מה שכתבנו מעובד' דרבי יוסי אלא שהם חולקי' בשטע' שהרי' בדבר של עראי כגון גבינה ומים שאינו מעכב בתענית שעו' ולענין תענית שעות שלא פרשו במסקנת' מתפלל תפל' תעני' י"ל דכיון דאסקנ' סתם ולא פירשו שאין מתפלל תפל' תענית שכונת' לומר שמתעני' לשעו' תעני' גמור והכי רהטא סוגיין מדאמרי' בש"ס א"ל אביי לעול' מתענין לשעות והמתענ' לשעות מתפלל תפלת תענית מי' למאי דקיימא לן כשמואל דתענית יום גמור צריך קבלה מבעוד יום בתפלת המנחה שתהא קבלה בתפל' קודמת לתענית ה"ה לתענית שעו' שצריך קבלה בתפלה קודם שיאמ' עננו לפי' אם נמלך להתענות משחשכה מקבלה בתפל' ערבי' ואומ' עננו בתפלת שחרית ואם קבלה אחר ערבי' מקבלה בשחרית ואו' עננו בתפל' המנחה ואם קבלה אחר שחרית מתפלל מנחת נדבה ומקבלה באותה תפלה ובמנחה שניה אומר עננו וזה ג"כ בכלל דברי שמואל שכל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לאו שמי' תענית ונקט מבעוד יום לתענית שלם והוא הדין לתענית (שלה) שעות שלא קבלה מבעוד יום אותן שעות בתפלה כראוי שאינו כלום דדמי למפוחא דמלי זיקא וכדכתב לעיל ולא נתיישב לו יפה למה הביא רבינו ז"ל בהלכותיו הא דקיימא לן מתענין לשעות דהא אסיקנא הכא בהלכתא וכן בפ"ק דעובדי כוכבים ומזלות ולא פליגא הא דשמואל כדכתב ולא אדכרו בש"ס דליפלגו אהדדי כלל.

והרמב"ם ז"ל פסק שמתענין לשעות ואומר עננו והוא שלא טעם כלום שאר היום כגון שנתעס' בצרכיו בשחר עד חצות או עד ט' שעות ונמלך להתענות שאר היו' הרי זה מתענה אותן שעו' ואומר עננו שהרי קבל עליו קוד' שעות התענית והרי זה במקצת על הדרך שפירש במתענה לשעות שהמתפלל תפלת תענית כיון שיש לו קבלה קוד' השעות אלא שלא בירר בכאן שתהא קבלה בתפלת נשמה הוא סובר ז"ל דלתענית יום גמור בעי' קבלה בתפלת המנחה כשמואל אבל בתענית שעות אפי' בשוק הוא מקבלה כרב ובלבד שיקבלה בפה שדברים שבלב אינם דברים א"נ דקבלה בתפלה בעי נמי בהא אלא שיקצר דבריו וסמך על מה שפי' כבר דקבלה בתפל' המנחה וממנ' למדין בכאן ומ"מ אין דעתו בפי' תענית שעות כשיט' התוספות אלא כמו שאמרנו אבל הוא ז"ל כת' וכן אם אכל ושתה ואחר כך התחיל להתענו' שאר היום הרי זה תעני' שעו' ונראה שהוא מפ' מה שאמר בש"ס והוא שלא טעם כלום כל אותו היום על שאר היו' ומה שהקשו מתחל' דהאי תעניתא מעליתא היא זה שהיו סבורי' שרוצה לומר שלא טעם כלום כל אותו היו' ואפי' בשחרית וכשהשיבו לא צריכ' דאמליך אמלוכי פירשו לנו שאינו ר"ל אלא שלא טעם בשאר היו' דכולה מילתא תליא בסוף היו' שיהא בתענית וכאידך דרב חסדא דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמי' תענית וכן נמצא במקצת הנסחאו' רב חסדא לטעמיה דאמר כל תענית שלא שקע' עליו חמה לא שמי' תענית והולך רבי' ז"ל בזה ע"ד הירושלמי ומוסיף עליו שלא אמרו בירושלמי בשאכל ושתה בשחרית כזית וכיוצא שהיא אכילת קבע אלא שטעם סבר שהיא אכילת עראי שאין אדם סומך עליה ליומו כגון דאכל גובנין ושתה מיי וגם אפשר לדקדק יותר מש"ס שלנו אפי' לשיטה זו שאע"פ שנתפרש והוא שלא טעם כלו' על שאר היו' ולא על תחלתו כך יש לומר בסופו הוא שלא יטעים כלום אבל בתחלתו אע"פ שטעם ואכל אכילה אין לנו וכבר כתבנו שאין שיטה זו שיטת הש"ס שלנו:

אימת מקבלה רב אמר במנחה ושמואל אמר בתפלת המנחה:    פי' שלא יאמר בתפלת המנחה עננו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שזו הוא תפלת תענית נקראת בכל הסוגי' גם אין ענין לעננו בתפלת המנחה שאינו בתענית כלל אלא הקבלה הוא בשומע תפלה שיאמר הריני בתעני' למחר יהר"מ שתקבל תעניתי ותשמע תפלתי כי אתה שומע תפל' כל פה בא"י ש"ת ואם לא נזכ' עד לאחר ש"ת אומר כן בסוף תפלתן קוד' שיאמר יהיו לרצון וכו' או לאחר כן קוד' שיעקור את רגליו ולכאורה הי' נרא' דבין לרב בין לשמואל בשטת המנחה יש לו לקבל' סמוך ליום התענית ולא קוד' לכן שאף רב במנחה קאמר אבל זה אינו נכון ממה שאמרו א"ר יוסף כותי' דשמואל מסתברא מנינא להן כל אינש דאיתאי עלוהי מקדמ' דנא ייסר מאי לאו ייסר עצמו בצלו ופרקי' מאי מסתברא כוותיה דשמואל איכ' ולמה לן לתרוצי לא יאסר והלא אף לרב יש לפרש' דייסר עצמו במנחה דקבלה מעיקרא לא סגי ליה אלא ודאי דלרב כיון דמיקל בקבלה דסגי ליה בדבור ושלא בתפלה כשאר נדרי הקדש ה"ה שאפילו הקדים קבלה לתעני' זמן מרובה או שנדר להתענות כמה ימי' מפוזרי' בהכי סגי ליה כשאר כל נדרי מצוה ואין צריך לקבל עוד סמוך לתענית אבל לשמואל לפי שאין זה נראה נדר מצוה גמור ונראה כנודר להרע לעצמו וכדאמר שמואל גופיה לקמן לא יהא אלא נדר דאלמא לא חשיב ליה נדר גמור להדיא ומשום הכי בעי קבלה גמורה דקביעות בתפלה וסמוך לתענית ובשאר קבלות שבתו' וי"ט כשצריכין קבלה דבעי קבלה בתפלה או על הכוס כשתבא לקבלם מבעוד יום כדי לעשות קבע לדבר ולא נקט רב במנחה אלא לאפוקי מדשמואל דבעי בתפלת המנחה אבל היא הנותנת דכיון דלא בעי קבל' בתפלה שאף בזמן מרובה קודם לכן סגי ליה לקבוליה והשתא אתי שפיר מאי דאמר רב יוסף כותי' דשמואל כו' דלישנא דייסר משמע שאע"פ שקדם נדרו צריך הוא לאסור עצמו לקבל' סמוך לתענית וכיון דכן היינו דייסר עצמו בצלו ופרקי' לא יאסר דייסר פועל עומד הוא שיעמו' באיסורו ואמרי' ולרב מאי קא משמע לן ואמרי' דהא קא משמע לן דכיון שקדם נדרו לשבועתינו והוא מקובל עליו אין חכמים רוצים לבטל נדרו או שאין כח ביד' לעקור בנדרי הקדש הוא והרי הוא באיסורו אבל בשקדם גזרתנו לנדרו אע"פ שקבל עליו התענית קודם שהגיע אותו י"ט אין נדרו חל כנגד גזרתנו הקודמ' ולשמואל הא קמ"ל אלא לדידיה קא אשמעי' טפי אגב אורחיה שאפילו בנדר מקובל צריך לאסור עצמו בקבלה סמוך לתענית בתפלת המנחה ואם לאו אינו מתפלל בו תפלת תענית מיהת אעפ"כ מודה שמואל שאם קבלה במנחה או קודם לכן בדבור נדר הוא לחייבו בתענית אלא שאינו מתפלל תפלת תענית בלא תפלותיו וכבר כתבנו לעיל גבי מימרא דזעירי דכל שהם רצופים בקבלה א' בתפלת המנחה של קודם יום הראשון סגי להו ואפי' לשמואל וכן כתב הרמב"ם ז"ל ואע"ג דדחייה רב למתניתא ואע"ג דבעלמא רב ושמואל הלכה כרב באיסורי בהא קיימא לן הלכה כשמואל דהא רב יוסף אכרע כותי' וכן נראה דעת רבי' אלפסי ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל ואע"ג דדחייה רב למתניתא פשטא מסייע לשמואל ויש פוסקין כרב דהלכתא כותי' באיסורי ומתנית' הא דחייה רב:

ת"ר עד אימתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי ר' כו':    סוגיא זו בין בתעניית יחיד דאיירי' ביה לעיל בין בתענית צבור באותן שאין מפסיקין מבעוד יום וכן פירשה הרמב"ם ז"ל וכלה שמטתא במקבל עליו תענית סתם או שפי' שמקבל עליו תענית היום בלבד אלא אם התנה בפי' שיוכל לאכול כל הלילה כמו שירצה הכל לפי תנאו ותענית גמור הוי לתפל' היום ומה שאמרו בש"ס לפנינו אמר רב יחיד שקבל עליו תענית סתם חוששי' שמא תענית צבור קבל עליו ואסור ברחיצה דוקא ברחיצה וחבריו כגון סיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ונקט רחיצה במקום כלם שדין כלם שוה בכל מקום תענית אבל אינו מפסיק מבערב שאין הלילה לעולם בכלל קבלה עד שיפרש ועוד שא"כ היה לש"ס לומר חוששי' שמא קבל עליו וכיון שפי' היה לו לפ' ג"כ שמפסיק בערב כשם שפי' שאסור ברחיצה דודאי אין דין הפסקה בכלל בדין רחיצה וב' ענינים חלוקים הם ואין א' מהם בכלל חבירו אלא ודאי לנו אלא מה שפרט שיאסר ברחיצה וחביריו כי היום שהוא בכלל קבלתו מן הסתם חוששי' שקבלו בכל חומרי תעני' צבור והינו דנקטי' הכא סתם גבי תענית יחיד עד אימתי אוכל ושותה ואין לנו לדחוק ולהעמיד' דוקא במפ' שלא קבל תעני' צבור:

אמר רבא לא שנו אלא שלא סילק אבל סילק אינו אוכל:    פי' דכיון דגמר וסלק ודאי עיקר דעתיה ממיכלא וממשתיא דלהאי לישנא קמא כולה מילתא תליא בסלוק ולא שינה כלל ואיכא דאמר לא שנו אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל ולכאורה היה נראה דלהאי לישנא בתרא כולה מילתא תליא בשינה שאם ישן אינו אוכל אע"פ שלא סלק ואם לא ישן אוכל אע"פ שסלק וזהו שהקשו ממתניתא דישן ועמד הרי זה אוכל ולא העמידה בשלא סלק אבל זה אינו נכון דהא ודאי ענין זה בדעתו תלוי אימת עקר נפשיה ממיכלא וממשתיא ובירושלמ' אמרו שאף בשנה וסלק אם התנה הכל לפי תנאו לומר שהדבר תלוי בדעתו ואין הדעת נותנת בשינה של קודם אכילה תאסרנו מאכילה דהא ודאי משום שינה זו אינו מסיח דעתו מאכילה אלא ודאי דלהאי לישנא בתרא תרתי בעי' סלוק ושינה דסבירא לן דלא אסח דעתיה ממיכלא וממשתיא עד דאיכא הני תרתי ומקילינן על לישנא קמא דתלי כלה מילתא בסלוק ומאי דלא אוקי מתניתא דישן ועומד הרי זה אוכל בשלא סלק משום דמשמע לן דא"כ פשי' דשינה בלא סלוק אינו כלום ולהכי' אוקי' אפי' בסלק ובתנמנם דהשתא אשמעי' רבותא דאע"ג דסילק בעי' נמי שינה גמורה וזהו דעתו של רב אלפסי ז"ל שכתב בהאי לישנא בתרא לקולא הוא ואי לא תליא מילתא אלא בשינה אדרב' מחמיר טפי קמא והוא ז"ל פסק בלישנא בתרא דאיסורא דרבנ' הא ולקולא ועוד מטרח בש"ס לפרושי ה"ד מתנמנם ואיכא מרבוותא ז"ל מאן דפסק בלישנא קמא וכותי' דרבי' ז"ל מסתברא ע"כ.

דף יב עמוד ב

הא דאמרי' הכא נים ולא נים טיר ולא טיר על כרחי' הוא כשנעור משנתו א"כ הרי כבר ישן ואינו אוכל וכן ההיא דאמרי' בפסחי' אמתני' דמתנמנמי יאכלו אינו אלא כשיעור משנתו דהא תנן נרדמו יאכלו אבל מאי דאמרי' להו במגלה קראה במתנמנם יצא ופי' נים ולא נים טור ולא טיר ודאי אפשר לפ' נים ולא נים בתחלת השינה וטיר ולא טיר בסוף השינה כשנעור משנתו והם מן הלשונות שבתלמוד שענינ' מתחלף לשון אחד. א"נ בפרושי דוקא בההיא דמגלה והכי מוכח פשטיה דלישניה וכפלא דידיה ובאידך דוכתי נקט הכי באשגרת משום נים ולא נים ודוכתא טובא בש"ס דנקיט מאי דלא צריך באשגרת לישן בעלמא כדכתב בפ' בני העיר כתב רבי' ז"ל ולענין תעני' שפוסק בה מבעוד יום חזינן לגאון דקאמר הכי ובודאי שלא נאמרו דברי' הללו לענין י"ה בלבד מדנקטי לה סתמא וגם שהביאוה בכאן במסכתא זו אלא על ענין תעני' צבור ששנינו בהן ואוכלין ושותין מבעוד יום נאמרו וכן הדין בט' באב שאו' הוא דתעני' צבור כדאמר לקמן אין תעני' צבור בבבל אלא ט' באב ונראה מדברי כלם שחייב אדם להפסיק בהם מבעוד יום קודם שקיע' החמה כמו בי"ה אלא שהגאון ז"ל שאע"פ שהפסיק חוזר ואוכל עד שיבא השמש. ורבי' ז"ל מוסיף לאסור כל אכילה משעת קבלה כענין י"ה אבל בלא קבלה אוכל והולך עד שקיע' החמה.

ובדרך זו הלך הרמב"ם ז"ל שכתב בתענית צבור אוכלי' ושותי' מבעוד יום כמו שעושי' בצום כפור ע"כ. נתן לתענית צבור תוספת מחול על הקדש כי"ה. ויש מסייעי' סברא זו לפי שאמרו לענין ערב ט' באב סעודה המפסיק בה ומפרשי' שהיא סעודה שמפסיק בה לקבל התעני' שיש לו לפסוק מבעוד יום.

וגם הראב"ד ז"ל הלך בדרך זו וסמך דבריו לפי שאמרו בשלהי במכלתי' כל שהוא מחמת ט' באב אסור לאכול בשר ואסור לשתו' יין בסעודה המפסיק בה כי מפני שעיקרו של תעני' זה משום אבל ראוי לו לנהוג אבלות אף בסעודה המפסיק בה ולפי' אסור לרחוץ ה"ה לחברותיה שאין צריך לומר שנוהג איסור באכילה ושתיה שהפסיק מהם אלא אף ברחיצה וחברותיה נוהג איסור וכל שאינו מחמת ט' באב שאין עיקר התעני' משום אבל כגון י"ה ותענית צבור מותר לו שיאכל בשר ושישתה יין בסעוד' המפסיק בה שאין התעני' משום אבל כדי לנהוג בו שום איסור אכילה ושתיה והמ' הנותנת שכיון שאין שום התחלה בסעודה זו שאינה אוסרת בו בכלום ומותר לרחוץ שאין כאן התחלת דבר כמו בסעודת של ערב ט' באב וכשם שמותר לרחוץ ה"ה לאכול ולשתות ושאר הענין עד שיתחיל התענית או שיקבלנו עליו: והנה דברי' אלו לפי פי' זה סיוע לדברי רבי' אלפסי ז"ל לענין תענית צבור:

ורבי' הגדול ז"ל כתב בספר תורת האדם שאין דברים אלו נכוני' שאין לנו הפסקה מבעוד יום קודם שקיע' החמה ותוספ' מחול על הקדש אלא בי"ה בלבד אבל לא בט' באב ולא בתענית צבור שהרי בפי' נחלקו במכלתי' לענין בין השמשו' של ט' באב אם היא מותר או אסור ושמואל היה אומר דפסקו מותר כדין כל ספקא דרבנן דלקולא וכדאמר התם אמר שמואל אין תענית צבור בלבד אלא ט' באב ואמרי' למימרא דסבר שמואל ט' באב בין השמשות שלו אסור ור"ת קסבר שמואל תענית צבור נמי בין השמשות מותר והתנן אוכלי' ושותין מבעוד יום למעוטי מאי לאו למעוטי בין השמשות שלו ומהדרינן לא למעוטי משחשכה. הרי שלא נחלקו אלא בבין השמשות לפי שהוא ספק לילה אבל קודם לכן מותר לדברי הכל בין בט' באב בין תענית צבור ולא נאמר אוכלים ושותין מבעוד יום אלא למעוטי בין השמשו' לכל היותר. אבל קודם לכן רשאי לאכול בהם כמו שירצה ואין להם שום תוספת ומה שאמרו בענין ט' באב סעודה המפסיק בה לא מפני חיוב הפסקה מבעוד יום אלא שבאו לומר כי באותה סעודה שסומך עליה לתעניתו ומפסיק בה מאכילתו שלא לעשות אחריה סעודה אחרת של קבע אסור לאכול בשר ולשתות יין שלא יעשה כדרך שהגרגרני' עושים לעשות בערב סעודת קבע בבשר ויין ואח"כ עושים סעודה קטנה בלא בשר ויין שאין זו סעודה המפסיק בה.

ומה שהביא הראב"ד ז"ל סעד מההוא מתניתא דכל שהוא מחמת ט' באב לשון הבריית' מוכיח שאין הפי' כן שהיה לו לומר כל שהוא מחמת אבל כגון ט' באב וכל שאינו מחמת אבל כגון תענית צבור וכדנקיט ש"ס לקמן האי לישנא לגבי רחיצה דהיכי משמע לישנא דכל שאינו מחמת ט' באב כל שאינו מחמת אבל. ועוד שפי' הברייתא ההיא מפו' הוא בתוספתא שאמרו שם שכל שהוא מסעודת ט' באב וכל שאינו מסעודת ט' באב כלום סעודה המפסיק בה לסמוך עליה לתענית ט' באב וסעודה שאין מפסיק ואחר שלמדנו שאין לנו תוספת לט' באב והתענית צבור למדנו שרשאי לאכול כמו שירצה עד הלילה או עד בין השמשות ואפילו הפסיק וקבל עליו התענית שאין קבלה אוסרת אלא בי"ה שיש לו תוספת מחול על הקדש ואחר שהגיע זמן התוספ' שהוא מתחל' השקיע' עד סוף השקיע' כדכתב בדוכתי אחריני דכל שקבל שבת או י"ה בתוך זמן נתן לו תוספת שלו שאמרה תורה ועשאו קדש לכל עניינו ושוב א"א לעשותו חול ובלבד שקבל אותו בדברי' של קדושת היום כגון זמן בי"ה או קדוש דשבתות וי"ט או תפלת ערבית ועל הזמן הזה אמרו דרב צלי של שבת בע"ש ואומר קדוש' על הכוס דקבלה בדברי' לא מהני וקודם זמן התוספת אין שם קבלה מועלת ואין שם זמן ולא קדוש ולא תפלה ואפי' כשהיה בטעות מפני יום המעונן וזרחה השמש אחרי כן לא נאסר בכלום אלא דבצבור הקלו שלא לחזור ולהתפלל תפלת ערבית שהיא רשות אבל לשאר דברי' טעותא הדרא כדאי' בהדיא בפ' תפלת השחר ודין ערבי ט' באב ותענית צבור שאין להם תוספת עד הלילה כדין ערב י"ה קודם זמן התוספת דבשום קבלה לא מיתסר באכילה ושתיה ולענין בין השמשו' של ט' באב קיימ' לן שהוא אסור ואפשר שה"ה לתענית צבור או אפשר שהוא הנכון דלענין תעני' צבור הלכה כשמואל דספקו מותר דליכא אמורא דפליג עליה בהדיא אלא פרוקי ושנויי בעלמא לברורי שמעתא וכיון דכן נקיטינן לקולא דהא איסורא דרבנן הוא ומצינו באיכה רבתי רבי יהודה בן בתירא איקלע לנציבין בערב צומ' רבה אכל ופסק אתא ריש כנשת' לגביה א"ל אשכח עלי כלומר שיהא אושפיז שלו לסעוד עמו א"ל כבר אכלית ופסקית א"ל אשגח עלי דלא יהון אמרין לא אשגח ההוא רבי יהודה עלוי אזל עמיה ואייתי קומוי תמניא ביסוון דחמר חמר מן חמר כלומר יינות שונות ותמניא עגולין דפתא פתא מן פתא ותמניא תבשילין תבשיל מן תבשיל שיתא מן כל כיסי חד כס דחמר אכל מן כל עגול חד פתית אכל מן כל תבשיל ותבשיל חד כס כו' וזה לראי' ודאי לענין י"ה שאע"פ שאכל והפסיק רשאי לאכול עד זמן התוספת ואף בתוך זמן התוספת רשאי לאכול עד שיקבלנו בדבר שבקדושה כי זמן התוספות שהוא ד' מילין אחר תחלת השקיעה רצה לעשותו כלו קדש עושה רצה לעשות מקצת חול עושה כיון שיעשה קצתו קדש שיעור הניכר שיהא בו תוספת אבל לענין ט' באב ותענית צבור אין ענין אף לקבלה כמו שאמרו אלא אוכל ושותה עד סוף השקיעה שהוא בין השמחות ואע"פ שקבלה עליו ומכאן ואילך אסור לאכול ולשתות שאין צריך קבלה לאלו ולא לי"ה מבין השמשו' ואילך דהיא תבעה אנפשה ואפשר היה לדון בדברי רבי' אלפסי ז"ל דודאי לא נתנו חכמים בחיוב שום תוספ' לע' באב ולא לתעני' צבור אלא אם ירצה אוכל והולך עד בין השמשו' ואינו כי"ה שהוא חייב מן התורה להוסיף בו מחול על הקדש אבל אם רצה להחמיר בתעניתו ולהוסיף בו מזמן התוספ' הנתון בי"ה כיון שזה הזמן ראוי לכלול אותו בכלל היום הבא ואפי' להקל שהרי בשעת הדחק מתפלל של מוצאי שבת בשב' ואומר הבדל' על הכוס אם צריך להחשיך לדבר מצוה ואע"פ שהוא עומד באיסור מלאכה עד צאת הכוכבים הגדולים א"כ ראוי הוא להוסיפו בשל דבריהם בכלל היום הבא והוא שקבל עליו התענית בתפלה אחר זמן זה ובזה תקון קצת לדברי רבי' אלפסי ז"ל כך קבלתי שיטה זו מפי רבי' נ"ר.

כתב רבי' ז"ל ולעניין משתייא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למשתי כו' הילכך אחר שסלק וישן אסור לשתות מים אלא שתנאי מועיל בזה לדברי הירושלמי גרסי' בפ' היה קורא בתורה בעא מיניה ראשיין תנא דבי רבי אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעו' כו' ואסיקנא טועם ואין בכך ועד כמה עד רביעתא ומפרשי רבנן דצריך לאזדהורי כי היכי דלא לבלע כלום. ודעת בעל התוספו' ז"ל שלא התירו לטעום אלא בתענית שקבל היחיד על עצמו משום דאכילה ושתיה קביל עליה והא לא אכיל אבל בשאר תעניות של ציבור אין לו לטעום. ואינו נכון דהתם נמי אכילה ושתיה קבילו עלייהו ואין טעימה בכלל כיון שאינו בולע כלום. אבל מ"מ צריך לחוש לדבריהם לט' באב וי"ה שהוא אסור בהנאת רחיצ' ואפילו להושיט אצבעו במים משום תענוג ודילמא אית ליה הנאה להאי בטעימה זו כשהמשקה בתוך פיו וזו חומרא יתירה.

הביא רבי' ז"ל בהלכותיו ירושלמי דנדרים בפ' קונם יין שאני טועם נדר להתענות ושכח ואכל כבר איבד תעניתו פי' וסתם אכילה בכזית. רבי בא בשם רבנין דתמן והוא שאמר יום סתם פי' שיכול לפרעו למחר יפה הילכך לוה ופורע כי היכי דלעביד תענית מעלית'. שאף לדבר הרשות לוה אדם תעניתו ופורע כדבעי' למילף וכ"ש לענין זה אבל אם אמר יום זה מתענה ומשלים פי' ואע"פ שאכל ממש יותר מכזית שאע"פ שעבר על מקצתו יש לו לקיים את השאר וזה כלל גדול לכל נדר ושבועה בדבר כללי מחובר מפרטי' שאין הכלל אלא מאותן פרטים שאע"פ שנאנס או הזיד בפרט א' חייב בשאר ודוגמתו בפרעון בסך וכיוצא בו. ולא אמרן אלא אכל אבל טעם לא י"מ טעימה בלא בליעה דוקא אבל בשבלע איבד תעניתו אפי' בכל שהוא ואינו נכון דאכילה ושתיה קבל עליה ואע"פ שלכתחלה אסור לאכול ולשתות בכלה איסורי' חצי שיעור וחצי שיעור אסור מן התורה מ"מ אין במשמע שאיבד תעניתו בכך ומה שאמרו אבל טעם לא פירושו אפי' בבליעה אלא שאין בה שיעור אכילה ומצינו לשון טעימה ע"י בליעה ברוב המקומות וכדאמ' לעיל והוא שלא טעם כל אותו היום וד' הצומות וכל תענית צבור קבוע כנודר ביום זה ואפי' אכל מתענ' ומשלים ולא יתיר עצמו לאכיל' כמו שעושין רבים:

אמרו ליה רבנן לרב ששת קאתו כד מסיימי מסאני כו' עד רבנן דבי רב אשי סיימי כי אורחייהו סברי לה כדשמואל דאמר שמואל אין תעני' צבור בבבל אלא ט' באב בלבד:    פירשו המפרשים כולם ז"ל דהיינו שאין בו תענית צבור לנהוג כחמורו' ג' אמצעיו' שאסרו ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה אבל באכילה ושתיה גוזרי' וכדמוכח מהא דמיתיי' מרבנן דבי רב אשי דמסיימי מסאני שהיו מתעני' מבבל ונראה כדברי רש"י ז"ל שאין אלא בבל ממש ומפני הגשמים אבל על שאר צרו' אפילו בבבל או אף על הגשמים בשאר ארצו' יש תענית צבור כי הוא ז"ל פי' טעם דברי שמואל לפי שבבבל אינן צריכי' לגשמים כ"כ עד שינהגו חומרי תענית לפי שהיא טבעני ולא יבשני והתבואה מתקיימ' בלא רבוי גשמים ואינו נכון דא"כ מאי האי דקאמר חוץ מט' באב בלבד כל או ט' באב יש בו תענית צבור נמי בבבל על שאר צרות אלא שרבי ז"ל אפשר שהיה סובר שאין נוהגי' חומרי תעניו' בט' באב אלא על הגשמים בלבד וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל ולא נהיר דהא בפ' סדר תעניו' תנן כי על הדבר ועל המפולת מתריעי' עליהם מיד התרעה בתעני' כדין ז' אחרונו' כמו ששנינו בצמחי' ששינו שמתריעי' עליהם מיד שפי' שנוהגים בחומרי תעניו' אחרונו' מיד כמו שאנו עתידים לפ' בס"ד ורבי יהודה נשיאה גזר י"ג תעניתא על שאר ארצו' כדבעי' לפרושי בודאי בסדר הגשמים היה וחומר שלהם היה ולפי' היו י"ג והנכון כי מה שאמר שמואל שאין תעני' צבור בבבל כל ח"ל קרי בבל והני טובא בש"ס כדאמר אין דנין דיני קנסו' בבבל ופי' בחוצה לארץ ורצה לומר שכל תענית שגוזרי' ח"ל על הארץ אינו תענית צבור גמור לנהוג בחומרי תעניו' אלא תענית יחידים הוא שכל א' מקבל על עצמו וטעם הדבר לפי שאין עמנו נשיא ואב ב"ד מומחה שיהא לובש חלוקן של ישראל ויהא לו רשות לגזור על הצבור תעני' שיתחייבו בו עכ"פ כי על כל בתי דינין שלנו הדיוטו' הם. אבל בא"י היה להם נשיא שיגזור עליה' תענית בעל כרחם וחל על כלן האחת והתעני' הסכמה א' לכל וכן אמרו בירוש' ר' חלבו אמר לרבי יודן נשיא פוק עמן וצערך עבד א"ר יוסי הדא אמרה הדין דתעניתא דידן לית אינון תעניין למה דלית נשיא עמן וכו' וכן ראייה גמורה לפי זה.

ובש"ס דידן בפ' סדר תעניו' דבי נשיא' גזר תעניתא ולא אודעיה לר' יוחנן ולר"נ ולצפרא אודעינהו א"ל ר"ל לר' יוחנן אנן לא קבלינן א"ל אנן בתריה גרדינן וכתב ואפי' תהוי תענית יחידים מאי הוי דהא אמרי' בפ"ק אמר רב יחיד שקבל עליו תעני' אסור בנעילת סנדל חוששי' שמא תעני' צבור קבל עליו היכי לעביד לימא הריני בתעני' למחר ולא מסתברא דשמואל פליג עליה דרב בהא מדלא אדכר בש"ס האי פלוגתא ולא אשכחן מאי דפליג עליה דרב הא לא קשיא שלא אמר רב אלא בזמן שתענית צבור נוהג כי אנו חוששי' שקבל עליו כל חומר תעניו' אלו ובודאי שהיחיד רשאי לגזור על עצמו כל מה שירצה אבל מ"מ אין תענית יחיד גרידא אינו בחמורו' אלו תדע שהם אמרו שאם אמר בפי' הריני בתעני' יחיד שוב אין אסור בחומרי תעניו' וא"כ אף בסתם לא יאמרו דברי רב אלא בזמן שתעניו' של צבור נוהגים אבל לא בזמן הזה. וזהו הטעם שלא הביא רבי' ז"ל בהלכותיו ההיא מימרא דרב מעתה נתיישבו דברי שמואל שאין תעני' צבור בכל ח"ל חוץ מט' באב שהוא גזרת נביאים ונוהגים בו חומרי תעניו' אבל שאר תעניו' בין על הגשמים בין על שאר צרות אינו תעני' צבור אלא תעני' יחידים שאין בו איסור אלא באכיל' ושתיה ודעת הגאוני' ז"ל שלא נאמר זה אלא לענין חומרי איסור היום בהפסק מבעוד יום ושאר ענויין.

אבל לענין תפלות ובקשות תענית צבור הוא שאין בזה צורך לגזירת נשיא וכל צבור רשאי לבקש רחמים על עצמו הילכך אף בתעניות שלנו יש נעילה וז' ברכות והתרעות כמו בא"י וכן הנהיגו הגאונים ז"ל ואע"פ שאין התרעה לדברי הכל אלא או באחרונות בלבד לדעת רבינו ז"ל או אף באמצעיות לדעתנו לא מפני שראוי לומר ז' ברכות והתרעות אלא בתענית החמור בט' באב באיסו' ענויין שזה אינו כי מה ענין זה אצל זה אלא לפי שהתרעה סוף בקש' רחמים והיא בהגיע עת צרה שאין לה המתנה כדכת' וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרת' מאחרי' ההתרעה וגם סדר הברכות עד האחרונות שעובר זמן הגשמים ובצמחים ששנו ושאר צרות שאין להם המתנה שנינו שמתריעי' עליהם מיד ולעולם אין הברכות וההתרעה תלויין בחומרי תעניות דרחיצה ונעילת הסנדל וחביריו ובודאי דלמעוטי הוא אמרו חוץ מט' באב בלבד לומר שאין דיני שמואל אלא בדיני ט' באב ומחומרי ט' באב הוא בלחוד דאמעיטו תעניו' של בבל לא מכ"ד ברכות והתרעה ונעילה שאינן בט' באב כדאי' בפסחים פ' מקום שנהגו תדע דבמס' מגלה איבעיא לן לענין קריאה בתורה תענית צבור בכמה איקרו משום דאית בה מוסף תפלה ומוסף תפלה היינו ודאי תפלת נעילה או כ"ד ברכות דעננו בלחוד לא מקרו תפל' מוסף כמו שהיו סבורים רבים. ואתיא למפשט' מרב דאיקלע לבבל וקם קרא בצפרא ואלו לא היה תפלת נעילה בבבל מה ראיה מביא משם דשאני התם דליכא מוסף תפלה אלא ודאי דאיכ' נעילה בבבל ואלו בתענית יחיד אין בו תפלת נעילה ולא כ"ד ברכו' כמו שהוא מפו' בתוספתא אלא ודאי דלענין זה יש תענית צבור בבבל וכן אמרו ובגולה מתריעי' על רוב הגשמים ואין התרעה אלא בשופרות ועל סדר ברכו' וכל זה לראיה שיש כ"ד ברכו' ושופרו' ונעילה בתעניות של ח"ל כדברי הגאוני' ז"ל וכן אנו נוהגים בארצות הללו אלא שאין אנו נוהגים בתפלת נעילה כי אנו חוששי' שמא להוסיף תפלה יתירה כעין י"ה תענית צבור גמור בעי ומוסף תפלה דאמרי' שמא כ"ד ברכו' הוה דהוה נמי בבבל ואע"פ שאין זה מחוור אין מבטלים מנהג בדבר נמצאת למד שלענין חומר יום התענית כענין ולהפסיק מבעוד יום צריך תענית צבור שתהא הסכמה א' וצירוף א' אבל לברכות והתרעות כל צבור וצבור רשאי להתחייב בכך אלא שאין לעשות כן אלא בהגיע עת צרה שזמנו עובר והשעה דחוקה וצריכה רחמי'. כך קבלתי שיטה זו מפי מורי נ"ר בשם רבי' הגדול ז"ל וליכא למנדא מיניה.

אמר רב יהודה אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע:    פי' הא דרב סתמא איתמר ואפילו כשקבל עליו יום מסויים ראיה לדבר מהאי עובדא דאייתי' בסמוך דאמר' ליה להדיא ולוזפיה מר וליפרע היו חוששין שמא יום זה מסויים קבל עליה ולא שאלו על זה כלל ושמעינן מי' נמי דאפילו לדבר הרשות שאין שם אונס כלל יכול ללותו ואבי' קבל עליו יום מסויים ואחר שהוא כן למדנו ראיה למה שכתבנו למעלה שהנודר להתענות אין זה נדרי איסר שא"כ א"א לשנותו שהרי יום זה אסר עליו מאכל ומשקה וא"א לו להתירו מפני שום צער אלא ע"י התיר חכם כראוי או במקום סכנת נפש כדרך שמתירין לו חזיר ונבלה או בי"ה וכדאמרי' התם בשבועו' בנשבע על הככר ומסתכן עליה מסתכן לישרי ליה מר אפי' בלא פתח היתר כשאר איסורים ואם בלא סכנה גמורה אלא שיבא ליה חולי וכיוצא בו לישרי ליה ע"י פתח זה כלומר וכיון שכן בכל שיש בו דבר סכנה כשאכל בשוגג אין עליו קרבן שחזרו ושאלו מצטער עליה מהו ולא להתירו באכילה דהא פשיט דלא אלא לענין קרבן בשאכלה בשוגג אם חייב קרבן כיון שאלו נזכר היה אוכלה מפני צער ולא היה שב מדעתו דלענין קרבן איתמרא התם כולה מימרא כדפרי' בדוכתא ואם כן התירו בכאן ללות תעניתו ביום אחר ואפילו לדבר הרשות אלא ודאי שאין זה אלא מנדרי הקדש שנודר לדבר מצוה לשפוך דמו וחלבו לפני האל ב"ה ומפני זה יכול ללוותו שלא היתה בקבלת התעני' לחול על יום זה ממש אלא להתענו' לפני השם וייחד יום ידוע אם אפשר לו וכן כל נדרי מצוה שהאומר סלע זו לצדקה עד שלא באת לידי גבאי מותר לשנותה שפירש הנכון מותר ללותה ולתת אחרת תחתיה שאין זה הקדש ממש שיחול עליה קדושה אלא שיתן סלע לעניים וייחד סלע זו שהי' מצויה ואין קפידא בין שיתן זו או אחרת אבל משבאת לידי גבאי אסור לשנותה שאין לו לגבאי ללוותה שמא יבא עני ולא יהא מצוי בידו ליתן ובכיוצ' בזה מקפיד הנותן וכמו שהארכנו בעניני' אלו במקומות אחרים בס"ד וראיה על פירש זה שאמרו בש"ס על זה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נדר הוא צערא הוא דקבל עליה אי מצי מצער נפשיה אין ואי לא לא וה"פ וכי נדרי איסר הוא זה שאע"פ שמצטער צער גדול כל שאין בו סכנ' אין מתירין לו אין נדר של הקדש גמור הוא זה שיהא חייב לקיים היוצא מפיו יעשה עכ"פ אין זה אלא כעין נדר שקבל עליו בתור' להצטער על חטאיו לפני השם:

ואין במשמע אלא כמה שיוכל אבל אם אין הדבר נאו' לו אלא מפני צער עצמו או צער חביריו אין עליו שום חיוב ולוה ואינו פורע ובלישנא אחרי' אמרי' דהכי איתמר כי אמריתה קמי' דשמואל אמר לי לא יהא אלא נדר מי לא משלם ואזיל ליומ' וליומא אחרא כלומר הוא ודאי אין זה נדרי איסר כלל והיה אפשר לומר שאפי' נדר הקדש גמור אינו בכל כיוצא בזה שהוא לצער עצמו ולא לעשות מצוה מן המצו' מי' אפי' לכל היותר אלא שהוא נדר מצוה גמור מי לא משלם ואזיל ליומא אחרא הא ודאי אין קפידא לכל מסויים בשם שאינה כאומר סלע זו לצדק' שהוא נדר גמור אבל אלו היה נדר איסר ודאי לא הוה מזויף כלל ואם לוה עבר על נדרו ואין לדבר תשלומי' ועליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון והרי זה ברור ונכון וזהו שאמרו במגל' תעני' אם גזרתנו קודמ' לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו מן הטעם שכתבתי שאינו חשוב נדר של מצו' לחול על תקנ' חכמי' הקודמ' ולפי' אינו חל כלל כדי שיהא צריך ללו' ולפרוע אלא נדחה לגמרי שאלו היה צריך לפרוע לא היו צריכי' להתנו' כן שהרי בכל תעני' אדם לוה תעניתו ופורע וכן אינו צריך היתר חכם כמו שאמר בירושלמי בפי' וכשנדרו קודם גזר' חכמים הגזרה נדחי' ורשאי להתענו' כי נדר מצוה הוא ולא רצו חכמים להעמיד דבריהם במקום זה מ"מ אם רוצה ללוו' לפרוע הרשות בידו כדין תענית דעלמא ולא גרע ר"ח או י"ט דרבנן משאר דבר הרשו' שלוה ופורע כדכתב.

רב יהושע בריה דרב אידי איקלע וכו' ועד דאמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב יפה תעני' לחלום כאש בנעור':    פירש אע"פ שבדברים בעלמא אמרו חכמי' דברי חלומו' לא מעלין ולא מורידין ואפי' בזה שיש צורך איסור מ"מ כשבא לו התעוררו' בחלום על עניני עצמו ראוי לו לחוש לדבר אם רואה עצמו נבהל ונפחד שזה ודאי הערה מן השמים הוא שבא עליו שיחפש במעשיו ויחזור בתשובה ועל הדרך הזה אמרו בנדרים בפ"ק במי שנדוהו בחלום שילך לפני עשרה דהיינו הלכתא ויתירו לו והטעם לענין שאמרנו כי הערה הוא מן השמים שעשה נסתרות והיה צריך לנדות או היו נגלות או שעשה עבירו' חמורו' שהוא נזוף לשמים ומתוך שיטרח בכל זה יפשפש במעשיו ואותן חכמים יורוהו דרכי תשובה ולפי' כל שרואה חלום שמפחידו ראוי לו להתענות ולחזור בתשובה ואף שמואל דכי הוה חזי חלמא בישא הוה אמר החלומו' שוא ידברו לא לפטור עצמו מתעני' היה אומר כן אלא לפטור החלום לטובה שכל החלומות הולכות אחר הפה כדרהטא כולה סוגיא הרואה כך יאמר פסוק פלו' קודם שיקדמנו אחר בפסו' פלו' אבל כשלא היה דעתו מתיישבת בכך היה מתענה שהמימרא הזו של רב לא חילק בה שמואל ולא שום אדם והתענית יפה לא לבטל הגזרה לגמרי שלא ישאר ממנה כלום ככלות האש מן הנעורת במהרה ועד גמירא וכן בדין שזה שהתעורר מפני דברי חלומו' לחפש בדרכיו ולחזור בתשובה הראה נקיון לבב ורוח נדיבה לשם כמה היה עוש' על פי נביא או חכם ובודאי תשובתו שלימה והיא מקובלת יפה ולפי' אמרו בו ביום קודם שתתקרר דעתו ויסור פחד לבו כדי שירא מאד ויעש' תשובה גמורה וגם שיראה שהוא חושש מאד לרוח חלום שיערה עליו ממרום כי כשמאח' אותו אחר שתתקרר דעתו לא יחזור בתשובה כראוי וגם מראה עצלה וכמי שאינו חושש כ"כ ואמרו ואפילו בשבת מפני ענין זה כי יכולה שבת שתרחם כשנוהג צער ענוי בעצמו כשהאחרים אוכלים ומתענגים ואל תתמה שידחה מכל מצות עונג שבת מפני דברי החלום שזו היא עונג של שבת במקום הזה שאלו היה אוכל היה מצטער על גזר דינו ועכשיו רוחו נוחה ומתענגת בתענית ובמסכ' ברכות אמרו כל היושב בתענית קורעי' לו גזר דינו של ע' שנה ואין במשמע שתהא המימרא ההיא בתענית חלום דוקא מדלא פירשו הכי ועוד לא אדכרו לה הכא ולא בפ"ק דשבת גבי האי מימרא אלא בתענית דעלמא היא כגון מי שראה יצרו מתגבר עליו בהנאות העולם ורוצה להכניעו להביאו ברסן ולנהוג הקצה האחרון של עינוי על הדרך שאמר בנזיר במס' נדרים ורוצה להתענו' אפי' בשבתות שבני אדם מתענגי' ואפשר שזה לא היה לו לעשותו לכתחלה אם בא וימלך אבל מ"מ כשעשה לכוונה זו חשובה לתשובה גמור' וקורעי' גזר דינו אבל אמרו שחוזרים ונפרעין ממנו בטול עונג שבת כי מ"מ עונג שבת שלא כדין בטל וצריך עליו כפרה ואמרו שכפרתו דליתיב תענית' על תעניתי' והיה נראה לפי שיטה זו דדוקא התם שלא התענה ברשות אבל בתענית חלום שנתענה ברשות והיא שעה עוברת אין עליו עון אשר חטא מפני עונג שב' ואינו צריך למיתב תעני' על תעניתיה וזהו שלא הזכירו זה לעניין תענית חלום אבל נהגו העולם אפילו על תענית חלום ואפשר לקיים מנהגם שאע"פ שעשה ברשו' כיון שעונותיו גרמו לו לבטל עונג שבת צריך הוא כפרה ומ"מ בין הכא בין התם אינו מחויי' להתענו' בא' בשבת כי מה לו לצער גדול זה אפי' תעני' שקבל עליו הוא לוה ופורע אל יתענה ביום שיוכל לסבול הדבר יותר בלא צער גדול והנה נהגו מקצ' בני אדם להתענות בשבת שבין ר"ה לי"ה עם שאר ימי תשובה והיה נראה שלא הי' לעשות כן לכתחילה שלא התירו כן לעשות אלא בתענית חלום אלא שסמכו על דעת המפרשים ז"ל שפירש התם דמאי דאמרינן התם היושב בתענית בשבת היינו היושב ברשות שאפי' הכי ליתיב תעניתא על תעניתא כדרך שאמרו לענין תענית חלום ואף לפי שיטתנו י"ל כי י' ימי תשובה שהם זמן הדין והתשובה (שהם) זמן (הדין) יפה בהם והיא שעה עוברת בתעני' חלום הוא שמותר להתענות בשבת אפילו לכתחל' ולא נהגו בזה למיתב תעניתא אתעניתיה ואין למחות ביד שום אדם בזה לפי שנהגו בו חכמים ואנשי מעשה:

מתני' עברו אלו ב"ד גוזרין עוד בתעניות על הצבור אוכלין ושותין מבעוד יום:    פי' לאפוקי משחשכ' ובין השמשות שלו מותר כו' גוזרי' עוד ז' תעניות שהן י"ג תעניות פי' הא דקתני שהם י"ג לאו מנינ' אתא לאשמועי' אלא דליכא למגזר עלייהו טפי מי"ג תעניות ואוקי' בש"ס לגשמים ומה אלו יתרות על הראשונות פי' על האמצעיות שבאלו מתריעים בש"ס איפליגו במה מתריעי' רב יהודה אמר בשופריות ורב יהודה ברי' דרב שילא אומר בעננו פירש שאומר אלפא ביתא של עננו אבינו כדרך שאנו נוהגים בלילות של תחנונים ובי"ה ואמרי' קס"ד מאן דאמר שופרות לא אמר עננו ומ"ד עננו לא אמר שופרות ולא והתניא אין פוחתין מז' תעניות על הצבור ובהן ז' תרועות וסימן לדבר ירחו ויריחו בשופרות הואי אלא בשופרות דכ"ע לא פליגי דקרו ליה התרעה כי פליגי בעננו מר סבר עננו נמי קרי התרעה ומר סבר עננו לא קרי התרעה ואקשינן מדתניא ושאר כל מיני פורעניות כגון החכוך וכו' לא היו מתריעים אלא צועקים והא צעקה בפה היא אלמא עננו לא מיקרי התרעה ופרקי' תנאי היא דתניא על אלו מתריעים בשב' על עיר שהקיפוה עובדי כוכבים ומזלות כו' ובמאי אילימא בשופרות שופרות בשבת מי שרי אלא לאו בעננו וקא קרי ליה התרעה ש"מ זו היא סוגיית הש"ס שלנו ותמיה' מילתא היכי ס"ד דמ"ד בעננו לא אמר בשופרות א"כ ס"ל דהתרעה ששנינו באחרונות אינו אלא בפה והא היכא אפשר דהא בהדיא פריש במתניתא לקמן שבאחד תוקעין ובאחד מריעין ואומר תקעו הכהנים תקעו הריעו בני אהרן הריעו והראב"ד ז"ל שלא נחלקו על התרע' שעל סדר ברכות שנשנית במשנתי' דההיא ודאי בשופרות היא אלא על התרעה שהיו עושין אחר כל התפלה ואינו נכון דהשתא אמתניתא קיימא דקתני שבאלו מתריעין והיאך נאמר ששאלו על של משנתי'.

והנכון דאמתני' קאי תרועה זו שאמרו שהיא יתירה באחרונות על הראשונות במה היא איכא רב יהודה אמר התרעה בשופרות כשמה והיא אותה שתוקעין על סדר ברכות והיא באחרונות בלבד ולא בראשונות שאפילו תאמר שיש כ"ד ברכות בראשונות מ"מ בלא שופרות הם ורב יהודה בריה דרב שילת אמר בעננו וקס"ד דמ"ד בעננו לא אמר בשופרות פי' וקסבר דבתרועה של שופרות שהיא של סדר ברכות כך הוא בראשונות כמו באחרונות והתרעה זו ששנינו שהיא באחרונות ולא בראשונות אינה משום תקיעות שעל סדר ברכות אלא משום התרעה של עננו דלעננו לחוד קאי הא דקרי התרעה סתם ואותבי' ליה מדתניא אין פוחתים מז' תעניות על הצבור ובהם שבעה תרועות ראיה לדבר יריחו ויניחו בשופרות הואי פי' ומדקתני ובהם ז' תרועות אלמא אין ז' תרועות שעל סדר ז' ברכות אלא באחרונות אלמא כי קתני שמתריעין באחרונות יתרה על הראשונות אף על השופרות קאמר אלא דכ"ע לא פליגי דשופרות קרי התרעה וכי קתני במתניתין שמתריעין באחרונות ולא בראשונות משום שופרות קאמר ובהא הוא דפליגי דמ"ד בעננו סבר עננו נמי קרי התרע' פי' ואף על ההתרע' של עננו שנינו שהי' באחרונות בלבד ולא בראשונות ומ"ד בשופרות סבר דלשופרות הוא בלחוד דקרי התרעה ועליה בלבד שנינו שעל האחרונות יתירה על הראשונות אבל עננו לא קרי התרע' ואף בראשונות אפשר להם לומר עננו ואוקי' כתנאי ומ"ד עננו נמי קרי התרעה כתנא דתני על אלו מתריעי' בכל מקום דקרי התרעה לצעק' בפה וכיון דכן הוה לן למימר דהני הלכת' דעננו נמי קרי התרעה ואינה אלא באחרונות וכ"ש ביום אחר שאין בו תענית ומה שנהגו לאמרן בי' ימי תשובה ובי"ה משום דההוא זמנא שהוא שעת הדין ומלך יושב על כסא דין אין לך עת צרה גדול מזה וכז' אחרונו' דמי והרי זה נכון ומחוור מפי מורי נר' ובשם רבי' הגדול ז"ל מי' איכא למידק הכא משמע התרעה דבתעניות בשופרות היא ואלו במסכ' ר"ה פירש ראוהו בית דין אמרי' דבתעניות מצות היום בחצוצרות ובמקדש תוקעי' בשופר ובחצוצרות אבל בגבולים מקום שיש חצוצרות כגון תעניות אין שופר וכן הכתוב או' וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ובתוספות פירשו דהכא לא דק ולחצוצרות קרי שופרות ותו דהא אמרי' בפרק אלו טרפות דאישתני שמיהו דקרי לשופרא חצוצרתא וכן כתב הרמב"ם ז"ל ותוקעי' בחצוצרו' ולפי סברא זו נהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית צבור כיון שאין לנו חצוצרות ואינו מחוור דהא מייתי' ראיה מיריחו שהיא בשופרות ממש אלא שיש לדחות דכי אמרי' ויריחו בשופרות הואי לאו משום דהכא נמי בשופרות אלא לומר שאינה בפה אלא בכלי מ"מ הרי אמרו בירושלמי למה תוקעי' בקרנות לומר חשבנו לפניך גועין כבהמה ועוד אמרו שם קומי ריב"ל תוקעי בקרנות רבי יוסי בעי ויתקעון קומוי בחצוצרתא ומהדרי' ולא שמע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולי' אלמ' אין חצוצרות בגבולי' כלל ואפי' בתעניות והנכון דשמעתי' כפשטה בשופרות ממש ובגבולים ולא במקדש כדעת מקצ' החכמי' ז"ל והטעם שלא נאמרו בחצוצרות אלא בכנופיא דכל ישראל כגון בשעת מלחמה דכתב ביה והרעותם בחצוצרות שכן היו אומר שם ברכות של זכרונות ושופרות כדאמר בש"ס לקמן לרבי יהודא שאין אומר זכרונות ושופרות אלא בר"ה וי"ה של יובל ובשנת מלחמה אלמא בשעת מלחמה אומר אותה ותוקעי' עליה' בשופר במקדש וחצוצרות ובגבולי' בחצוצרות בלבד להעלות תפלה בתרועה אבל בתענית צרה של עיר א' או במדינה א' אפי' בא"י אין תוקעין אלא בשופרות ובזה נתקיים יפה מנהגנו כמו שהנהיגונו הגאונים ז"ל והא דתנן ומה אילו יתירו' על הראשונות שבאלו מתריעי' ונועלי' את החנויות ולא מני מלתא אמרי' בש"ס דלכ"ע איכא מלתא אחריתי והיינו תיבה שאין מוציאין את התיבה לרחוב אלא באחרונות ובענין כ"ד ברכות איפליגו דאיכא מאן דסבר דכ"ד ברכות איתנהו באמצעיות נמי בלא התרעה וכדתניא אין בין אמצעות לז' אחרונות אלא שבאלו מתריעי' ונועלין את החנויות הא לענין כ"ד ברכות זה וזה שוין ואין בין דוקא הוא ולא שייר מיד ואי משום תיבה ולאו שיורא דמלתא דצנעא קתני דפרהסיא לא קתני אבל ש"ס דדילמא אף כ"ד ברכות אינן אלא באחרונות ותנא ושייר כי היכי דשייר תיבה ורב אשי סבר דלא שייר ואמר מתני' נמי דיק' דקתני מה אלו יתרו' על הראשונים ומה אלו דוקא הוא אלמא לענין כ"ד ברכות זה וזה שוין ואי משום תיבה לאו שיורא הוא דהא קתני לה באידך פרקי' ולפי גרסא זו קיימא לן כרב אשי דהא מסקנא כותיה אבל ברוב הנסחאות גרסי' השתא דאתית להכי כ"ד נמי לאו שיורא דהא תני להו באידך פרק' פי' כדין ז' אחרונות אלמא ליתנהו אלא באחרונות דהכי ניחא טפי סדורא דמתני' דמסדר סדר ברכות באידך פרק' בהדי תיבה והתרעות שאינן אלא באחרונות וברייתא דקתני אין ביין לאו דוקא ותנא ושייר כדשייר תיבה דלית לן ההוא פירוקא דמילי דפרהסיא לא קתני וכן דעת רבינו הגדול ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל.

ויותר היה נראה לומר דכיון דברייתא קתני אין בין דמשמע בכל דוכתא דוקא בלא שיור ורב אשי דהוא בתרא סבר דהכי הוא ודיקא מתני' הכי וליכא אמורא דפליג עליה אלא שקלא וטרא דתלמודא דקא שקיל וטרי כדרך דחיתא דלא נידחי מימרא דרב אשי דאית בהדיא ודיוקא דמתני' ומתניתא ומאי דמסדר תנא לכ"ד ברכות באידך פרקא משום דהתם באחרונות מיתאמרן בשלמותא דהיינו בהתרעות ואע"ג דלא איירי התם תנא בהתרעות הא פרישו להו במתני' ותנא סמיך אמאי דקתני הכא שבאלו מתריעי' ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא וא"כ יהיו כ"ד ברכות אף באמצעיות אבל לא בראשונו' לדברי הכל כדאיתא בש"ס מ"מ אין לנו לזוז משיטת רבותי ז"ל.

עברו אלו ולא נענו ממעטי' במשא ומתן כו׳:   ‎ פשוטה היא היחידי' חוזרים ומתעני' עד שיצא ניסן איכא למידק דהא ודאי כיון שהיחידים מתעני' עדיין הזמן ראוי לגשמים ויש לתבואה אחרי' ותקוה עד שיצא ניסן (איכ' למידק דהא ודאי כיון שהיחידים) וא"כ למה אין הצבור חוזרים ומתעני' עד תוך זמן זה עד שיענו כמו שעושין על שאר צרות כדאי' בש"ס והנכון כי אע"פ שירדו להם גשמים בניסן וזרעו וקצרו עדיין תועלת ע"י נס עד ניסן כמו שהי' בימי יואל אבל מניסן ואילך לא והנכון כי אחר זמן זה ודאי יצאתה זמנה של רביעה כדאי' בש"ס לומר שלפי טבע ונוהג שבעולם אינו זמן גשמי' וגם בירידתם אין תועל' ואבד החריש והזריעה ואין ראוי לחרוש ולזרוע אבל מ"מ ע"י הצלח' מן השמי' היה אפש' שיזרעו עדיין ויהיה להם חריש וקציר וזה עד ניסן וכמו שהיה בימי יואל שירדו להם בניסן גשמים וזרעו וקצרו כדאי' בפ"ק וכיון שאין התועלת בא בגשמים אלא ע"י אחר אין לגזור תעניות עליהם על הצבור שלא יעשה להם נס ופיגא דעתייהו דצבורא. אבל מ"מ היחידי' מתעני' בתוך ביתם בצנע' ע"מ שיעשה ואם ח"ו לא יעשה להם אין קפידא בדבר כ"כ ולא פוגא בהכי דעתייהו דצבורא שאין הכל יודעין בדבר ומניסן ואילך שכבר הגיע זמן הקציר אינו ראוי לזריעה כלל ואפי' ע"י נס אם לא יהיה נס משונה כבקיעת ים סוף ולפי' אין ראוי ליחידי' להתענו' עוד והו' יודע שאין דברים אלו אמורים אלא בא"י או במקו' שעונת הגשמים שלהם קודם זמן זה או אחר זמן זה כשיגיע זמנם ולא ירדו גשמים עושי' הסדר הזה להתענו' היחידי' תחלה ואח"כ הצבור י"ג תעניו' כמו שאמרנו וכן כתב הרמב"ם ז"ל ופשוט הוא:

מתני' הגיע ר"ח כסליו ולא ירדו גשמים ב"ד גוזרין כו':    אמרי' בש"ס מה"מ אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא דאמר קרא קדשו צום קראו עצרה מה עצרת אסור בעשיית מלאכה אף צום אסור בעשיית מלאכה, פי' ולא בעי' אאידך עינוי דכיון דכולהו משום תענוג פשי' לן דבכלל ענויהם אבל מלאכה דאיכא צערא קשיא לן למה אסרוה בצום ומייתי' לך סמך מקרא וטעם הדבר כדי שיפנו לבם לתעני' ולחזור בתשובה וגם שיראו עצמם כאלו רפו ידיהם ומבוהלים מפני עונותי'.

ופרכי' אי מה עצרת מאורת' אף צום מאורת' א"ר זירא א"ר ירמי' בר אבא לדידי מיפרש לי מיניה דר' ירמיה דומי' דאסיפ' זקנים מה אסיפ' זקנים ביום אף צום ביום. ואמרי' ואסיפ' זקנים נמי מנא לן דכתיב תקעו שופר וכו' ואימא מטהרא ומהדרי' מסייע ליה לרב הונא מצפרא כנופיא כך הגרסא בנסחאות ישנות. ויש שמעבירי' עליה קולמוס משום דקשיא להו דאנן פרכינן ואימא מטהרא ולא פרקינן לה כלל ואמרי' דמסייע' ליה לרב הונא וגרסי' הכי מה אסיפ' זקנים ביום אף צום נמי ביום:

דף יג עמוד א

א"ר שישי ברי' דרב אידי מסייע לרב הונא:    ויש לפ' נוסחא דידן דמעיקר' הוה ולפי' דאסיפת זקנים ביום מדכתי' תקעו שופר ובהא ודאי איכא למפרך דאימא מטהרא דבקרא ליכא דהוכח והדרי' לומ' דלא ילפי' לה מקר' אלא מדרב הונ' דגמי' הכי דמצפר' כנופיא והשתא ילפי' שפיר דאם כ' זקנים ביום ומצפרא היכי עברא אמר אביי מצפרא לפלגיה דיומא כו' והא דאביי בכלהו תעניו' איתה ואפי' בג' ראשונו' וכן פי' הרמב"ם ז"ל מפלגיה דיומא לפניא ריבעא דיומא קרינן ומפטרינן ורבעא דיומא מצלינן ובעי' רחמי הא ודאי לא סגיא דבצפרא לא מצלי ונבעי רחמי אלא לומר דבפניא מפשינן כליה ריבעא דיומא בצלותא ורחמי. ושימעי' מינה דכ"ד ברכו' היכ' דאמרי' להו לא סגיא דלא נימרינהו במנחתא דהיא שעת' לאפושי רחמי ואפש' דאמרי' להו נמי מצפרא מיהו לא סגיא דלא נימרינהו במנחתא דאפי' תימא דמאי דקאמר דבפניא מפשינן רחמי היינו משום דעבדי' בה שתי תפלו' מנחה ונעילה. מ"מ ודאי כיון שקבעו לאריכו' התפל' ריבעא דיומא כי היכי דלפשו בהו צלויי. ומיבעי רחמי לא סגיא דלא נימרו בה כ"ד ברכות ור"ח ז"ל הביא מכאן ראיה שאין אומר אותן אלא בערב בתפלת נעילה והא ודאי אינה ראיה היא דאפי' לדבריו למה אין אומר אותן במנח' ועוד שאפשר שאומר אותן גם בתפל' שחרי' ולפי שמתפללי' בערב שתי תפלו' עושין אותה עיקר וכן כתב הרמב"ם ז"ל שאומ' אותן בתפל' שחרי' ובתפל' מנחה וכן כתב רב פלטוי מנהגא דידן למקרי בצפרא בפריש' דשבתא ובמנח' בפרש' תעני' ונרא' דברים שזה הדבר תלוי ברצון לאומר' בתפל' מנח' בלחוד או לאומרן בכל התפלו' ומדקא אמרי' דרבעיה דיומא קרינן ומפטרי' שמעי' שלא היה מנהגם לקרוא בפרש' תעני' האמורה במס' מגלה אלא מחצי היום ואילך וכן כת' רב פלטוי ז"ל מנהגא דידן למקרי בצפרא בפרשה דשבת' ובמנח' בפרש' תעני'.

ויש נוהגי' בספרד שלא לקרוא אלא בשחרי' ג"כ אינן קורי' אלא פרשת ויחל משה ולא בברכו' וקללו' כמו שאמר במס' מגלה ואפש' דאינהו דהוו עבדי כנופיא מצפרא לא הוו קרו ומפטרי מצפרא כי היכי דלהוו להו רווחא לעיוני במילת' דמת' אבל הכא לא עבדי' הכי קרינן ומפטרי' מצפרא דכלהו קריאות דעלמא והא לא קרינן ויחל שמדבר בענין רצוי מחילה והבטחתנו שאנו אומר י"ג מדות שאין אנו חוזרים ריקם ואנו סומכים על מה שאמר במס' סופרים וכן כתוב בספר המצות. וזמנין דקרי' ומפטרי' נמי ועניני' אלו תלויים במנהג. ואפשר דעבדי' נמי כל הני שנויי לאוכוחי דלאו תעני' צבור הוא גמור אלא כתעני' יחידים.

ת"ר כשאמר אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר:    פי' כלה מתניתא בתענית צבור וכדפריש' דפרט בר פפא שאמרי בש"ס מתניתא ברחיצה בחמין מיירי אבל בצונן אפי' כל גופו ובש"ס מסיק בברייתא זה וכן במנודה ולקמן מפרשי' לה הביא דברי רבי' ז"ל בהלכותיו ירוש' תני אבל ומנודה וכו' ולמדנו מן הירוש' הזה שמנודה אסור בנעילת הסנדל וכן נלמוד בסמוך מש"ס דידן. וכן מוכיח ממעשה של רבי אליעזר שבפ' הזהב שברכוהו וחלץ מנעליו וההוא ודאי מנודה הוה ולא מבורך כדפרי' התם בס"ד ואע"ג דמס' משקין איבעיא לן. מנודה מהו בנעילת הסנדל ולא איפשי' איכא מילי טובא בתלמודא דכותה דסליק בתיקו א' דוכתא ומפשטי בדוכתא אחריתי:

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון ט' באב ואבל:    כך הגרס' הנכונה ואפילו לנוסחי דלא גריס ואבל ה"נ משמועתי' מדנקיט טעמא משום אבל ורבא הוא דמפליג בין אבל לט' באב אסור בין בחמין בין בצונן נראי' הדברים דאסור לגמרי ואפי' אבר א' דלא פליג אמאי דא"ר אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו בט' באב כדרך שאסור בי"ה ולא איתו לה הכא ולא התם בפלוגתא וכל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר ובש"ס אקשי' לה ממתנית' דלעיל דקתני כשאמרו אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו כו' ועד כאן אתה מוצא במנודה ואבל מאי לאו אכולהו ופרקי' לאו אשארא וקושין ודאי מאבל דאלו רפרם משמא דרב חסדא משוי דין אבל לדין ט' באב שהוא אסור להושי' אצבעו במים ואלו מתנית' מדמי אבל לתענית צבור שיש בו הית' במקצ' גופו והשתא לא נחתי' בפי' דמתנית' אי בחמין אי בצונן אלא דמ"מ איכא היתרא במקצת גופו מיאת באבל כעין תענית צבור והיינו דפרכי' מאי לאו דכי קתני סיפא וכן את' מוצא באבל דאכולהי קאי ואף ארחיצ' שאף לענין רחיצה דין אבל כדין תענית צבור ופרקי' אשארא כלו' דכי אמרי' וכן אמלאכה ונעילת הסנדל בלחוד קאי:

וש"מ דמנודה אסור בנעילת הסנדל דהא לרפרם אוקי' וכן אשארא ולמאי קאי מנודה אי לאיסור מלאכה לא אפשר דהא קיימא לן נשכר ונשכרים לו אלא לאו אנעילת סנדל אלא א"כ אתה דוחק דאבל הוא דאוקי' אשארא אבל מנודה ארחיצ' בלחוד קאי ולא נהיר דמנודה ואבל כי הדדי (נינהו) נקיט להו אלא וודאי כדאמרן:

ויש נסחאות דגרסי בקושי' דלעיל וכן אתה מוצא במנודה ואבל במאי אי בחמין והאמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו במים חמין אבל לא בצוקי פי' אלמא אף בתענית צבור כל גופו אסור בצונן ומתעני' צבור הוא דפרכי' ולא פרכינן מאבל נמי משום דליתיה במימריה דרב חסדא בהדיא ולא גרסי' בה אלא כל שהוא משום אבל כגון ט' באב ואע"פ שאח"כ חזרו והקשו מדר' יוסי בר חנינא שמתו בניו ורחץ בצונן כל ז' והקושיא הזאת היא לאבל דרב חסדא השתא מיהת ניחא להו לאקשויי מתענית צבור ופרקי' לעולם מתני' בחמין ודוקא קשיא לך וכן אתה מוצא במנודה ואבל לאו אכלהו אלא אשארא וכן גרס' זו מחוורת מ"מ למדנו ממנה דכרפרם מתניתא דתענית צבור בחמין היא דמוקי' לה והא דאמר רפרם דבתענית צבור בחמין אסור בצונן מותר ה"ק בחמין אסור כל גופו בצונן מותר אפי' כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו אפילו בחמין מותר ואמרי' בש"ס אמר רבא אבל בחמין אסור בצונן מותר מ"ט מידי דהוה אבישרא וחמרא דשרי פירש מה שאין כן בט' באב באכיל' ושתיה דאסור אפי' ברחיצה בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים ופליג אדרב חסדא דמשוי אבל לט' באב ולרבא לפום האי לישנא דקתני במתני' וכן אתה מוצא במנודה ואבל יפה היה אפשר לומר דקאי על כולהו שאף בתענית צבור יאמ' רבא דבחמין אסו' כל גופו בצונן מותר כל גופו ומוקים למתנית' בחמין כדרפרם שאף בחמין לא אסרו בתעני' צבור אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו ולא מוקים פלוגתא בזו רב חסדא ורבא בדין תענית צבור מדלא פליג בהדי' כדפליג באבל ואותבי' לה מדתניא אין הבוגרת רשאי לנוול עצמ' בימי אבל אבי' וקס"ד דהיינו שהקלו בה שאין לה להמנע מרחיצה כדין אבל ואינה רשאה לנהוג חומר' בכך ולהכי אמרי' הא נערה רשאה לנוול כלומר שלומר שאין לה לרחוץ ובמאי אי לימא בחמי' פי' כדבריך דלא סגיא לה אלא לאוקמה דהא בצונן לכל אבל אפילו רחיצת כל הגוף וא"כ אפי' נערה מותרת לרחוץ אלא ע"כ בחמין הוא דשרי לבוגרת לרחוץ ומקל בה יותר מאבל אין הבוגרת רשאה והאמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו במים חמין פירש וכיון דמחמרי' כולי האי באבל דעלמא הכא בבוגרת דאפשרי לה בלא נוול ברחיצ' בצונן למה נתיר לרחוץ לה בחמין אלא לאו בצונן וש"מ דדוקא בבוגרת הקלו לרחוץ בצונן דאיכא נוול כי לא רחצה אפי' בצונן אבל באבל דעלמא אסור ופרקינן כי קתני אכיחול ופיקוס פירש דברחיצה לא הקלו בבוגרת כלום שהרי אפשר לה בצונן שהוא מותר לכל אדם ותו לית ליה נוול וכיחול ופיקוס הוא שהקלו בה משום נוול ומדתריץ הכי ולא מתרצי' דלעולם ארחיצה ומתנית' בצונן והקלו בבוגרת משום נוול לרחוץ כל גופה מאי שאין כן באבל דעלמא דכל גופו אסור וכי אמרי' בצונן מותר היינו פניו ידיו ורגליו שמעינן דרבא דשרי אבל בצונן לגמרי שרי ואפי' כל גופו מיהו לאו ראייה היא דלעולם אימא לך דרבא לא שרי באבל צונן אלא פניו ידיו ורגליו ומתנית' דתענית' דצבור בצונן מוקים לה ופליג אדרפרם אמר רב חסדא א"נ והוא הנכון דבתענית צבור לרפרם ס"ל וכי קתני וכן באבל אשארא כדפרישנ' רב חסדא דבוגרת לא בעי לאוקמה כל גופה דברחיצ' כל הגוף ליכא משום נוול ולא נהיר דברחיצ' הגוף נוול כדאי' בפרק בתרא דנדרים ותו דודאי לישנא דבצונן מותר לגמרי משמע ואפילו כל גופו וכי היכי דשרי בבשרא וחמרא לגמרי וכן הדין לדבריו בתענית צבור דבצונן מותר לגמרי ובחמין אסור כל גופו לגמרי וקאי וכן באבל אכולהו:

דף יג עמוד ב

איכא דאמר' אמר רבא אבל אסור בין בחמין בין בצונן ומאי שנא מבשרא וחמרא התם לפדוחי פחדא הכא לתענוג:    ובודאי דלא משמט דרבה לא באבל כדין תשעה באב ואפילו פניו ידיו ורגליו כדין תשעה באב מדנקיט אבל לחודי' אלא כל גופו הוא דאסור ואפילו בצונן אבל פניו ידיו ורגליו שרי ואפילו בחמין דלהאי לישנא חמין וצונן באבל שוין הם ומסתברא דהשתא נמי לא פליג עליה דרפרם בתענית צבור ולא משוי אבל ותענית צבור כדין זה מדלא נקט אלא אבל ותענית צבור מותר בצונן כל גופו ומתניתא בחמי' וכי קתני וכן באבל שפיר קאי אכולהו ובין חמין וצונן שאסרו באבל לא אסרי אלא כל גופו כעין חמין דתענית צבור ואמרי' לימא מסייע ליה אין הבוגרת רשאה וכו' אלא לאו בצונן וש"מ דנערה ואבל דעלמא אסור לרחוץ אפי' בצונן כל גופה בדברי רבא ואוקי אכיחול ופיקוס אבל ברחיצה לא הקלו כלום בה שאף באבל דעלמא מותר בצונן ואפילו כל גופו לא ולהני תרי לישני לפום האי פירושא לא נחלקו רפרם ורבא לעניין ט' באב ולא לענין תענית צבור אלא באבל בלבד ומפני זה לא טרח התלמוד לפסוק הלכה אלא באבל דאמרינן דהלכתא אסור בין בחמין בין בצונן פי' כל גופו ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ושלא כדברי רפרם שאוסר אבל בט' באב ואפי' להושיט אצבעו בצונן ושלא כדברי רבא שרי אבל בחמין מקצת גופו לפום מאי דפירש ואלו בתענית צבור לא פסקי' מידי דברי הכל הוא דבצונן מותר כל הגוף ובחמין מקצת הגוף ומתניתא בחמין וכי קתני וכן באבל אשאר' נמצינו למדין שג' מקומות הן ודיניהם ג' דט' באב החמור שהוא משום אבל דכל ישראל אסור להושיט אפילו אצבעו בצונן ואין צריך לומר בחמין מי' כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט' באב בין בי"ה ובלבד בטבילה בזמנה שהיא מצוה ואבל שהוא אבילות דיחיד קיל מיניה דשרי בצונן מקצת הגוף ותענית צבור דקיל טפי דלא הויא אלא משום תענוג שרי כל הגוף בצונן ושרי בחמין מקצת גופו והשתא מתני' דבוגר' שפיר מתוקמא ברחיצה ובצונן ולענין רחיצת כל הגוף דבנערה ובאבל דעלמא אסור ובדידה שרי משום נוול לרחוץ כל גופה ואם להעביר את הזוהמא מותר פירש וכ"ש לרפואה אם יש לו חטטין בראשו דהא אפילו בט' באב וי"ה שרי ובזה שמועתינו שנתקשתה לרבים מתפרשת תושבחתא למארי שמיא כל אלו דברי ש"ס.

אדבריה רב יהודה לרב יצחק בריה ודרש כו׳:    עד אמר רב יצחק אומרה בשומע תפלה והיושב בתענית חלום בשבת כתבו הגאונים ז"ל שאומר' אחר תפלותיו קודם שיאמר יהיו לרצון אמרי פי אבל בירושלמי אמרו שאומר בעבודה דכל שהוא להבא אומר בעבודה וכן בר"ח בתפלת מוסף והכי גרסי' לקמן בפרק בג' פרקים בשנה וכן בברכות פ' תפל' השחר ר"ח שחל להיות בתענית פי' כגון צבור שגזרו תעניות ופגע בהם ר"ח דקיימא לן דאם התחילו אין מפסיקין והיינו טעמא דנקט לישנא דר"ח שחל להיות התענית ולא קאמר תענית שחל בר"ח היאך הוא מזכיר של תענית ה"ג ואיכא נוסחי דגרסי' היאך הוא מזכיר של ר"ח וא"כ יהיה פירושו האיך הוא מזכיר תפלת מוסף של ר"ח בענין שיזכיר בה תפלת תענית דאלו של שחרית אומרה כמנהגו בין גואל לרופא אבל ליכא לפרושי כפשטא דמבעי' ליה משום יעלה ויבא של ר"ח היכי אומרה דמאי תיבעי ליה ולמה לא יאמר אותה כמנהגו אלא ודאי כדאמרן והיינו דמהדרי' רבי זעירא אומר בהודייה רבי אבא בר ממל בעבודה רבי אבינא אומר בברכה רביעי' א"ר אבא מפני מה מצי' בכל מקום אומרה ברכה רביעית פי' כדקיימא לן דש"צ אומרה בין גואל לרופא ורביעי' לאו דוקא אלא חמישית אף כאן אומרה ברכה רביעי' פירש בתפלת יוצר כמנהגו ובתפלת מוסף ג"כ אומרה ברכה רביעית בפני עצמה וכן נפק עובדא בהדה דרבי אבא ע"כ ולמדנו שיחיד אומרה בעבודה שאין היחיד אומרה ברכה בפני עצמה וכל שצועק להבא אומר בעבודה.

כתב רבי' ז"ל ירושלמי רבי יונה בשם רב ואפילו שגזר על עצמו תעני' צריך להזכיר מעין המאורע והיכן הוא אומר ר' זעירא בשם רב הונא אומר' בלילי שבת ויומו פי' בערבי' ושחרית ומנח' פי' ולא בתענית שפוסק מבעוד יום כדברי בעל המאור ז"ל דהא כתיבנא דסתם תעני' יחיד אין בו הפסק' מבעוד יום וגרסי' בפ' במה מדליקין ימים שאין קרבן מוסף כו' עד ערבית שחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בשומע תפלה וזו ראיה גמור' לדברי רבי' אלפסי ז"ל שאף בתענית שאוכלין ושותין משחשכה אומר עננו בתפלת ערבית בכניסתו דהכא ודאי בתענית שאוכלים בהם משחשכה איירי' דהא אמרי' עלה התם ואין בהם הזכר' בברכת המזון ואלו בתעניות שפוסק בהם מבעוד יום היאך יש בהם הזכרה בברכת המזון שאם בסעודה של התענית' מה ענין הזכר' תעני' בברכ' מזון אלא ודאי כדאמרן וכן מסורת ביד הגאונים ז"ל ופעמים שאדם מתענה ואומר עננו ופעמים שאינו מתענה ואומר עננו כאן בכניסה כאן ביציאה וכן הלשון הזה בתוספת'.

וא"ת כיון שדעתו עוד לאכול ולהשתכר אם ירצה היאך אומר יעננו ביום התענית הזה בתפלתו האי לא רישיה דודאי תעני' יום גמור אינו אלא מכ"ד שעות כענין (י"ה) [יוה"כ] שאמרה תורה מערב עד ערב אלא שבמקצת תעניות צבור מפני טורח צבור הקלו בענין היום שלא לאסור אכילה ושתיה כל הכ"ד שעות וכן נמי דעתו של יחיד מן הסתם שזהו מה שיוכל לסבול אבל מ"מ עיקר התענית כל כ"ד שעות הוא שאלו לא היה אלא ביום למה הצריכו לקבלה מבעוד יום ולמה נתנו זמן לאכילה בלילה עד שישן או יגמור אלא ודאי מפני שכבר חל עליו וכיון שכן ראוי הוא שיזכיר עננו בכל תפלותיו ובודאי שאין אמירת עננו חיוב ענוי והתחלת עד שתאסרנו לאכול אחריו תדע שאמרו ליה אדם תעניתו ופורע ואפי' בשהתחיל בו כדמוכח מההוא עובדא דרבי יהושע דלעיל ומסתברא אומר עננו בתפלת שחרית לדברי הכל ואפי' הכי אמרו ליה דלוזפיה וליפרע וכן צבור שבאו להם גשמים קודם חצות מפסיקי' תעניתם ואע"פ שאמרו עננו שאין תפלת תענית ערבון שלא יאכל אח"כ לשום צד שלא יתענה וזה נכון וברור כתב רבי' ז"ל ושמעי' מי' שאם טעה ולא אמר עננו בתפלת תענית אין מחזירין אותו אלא מקמי דעקר רגליה אומר עננו ואפי' אמר מכבר יהיו לרצון אמרי פי כיון שלא עקר רגליו אומר עננו דודאי רשאי אדם לומר תחנונים בין קודם יהיו לרצון אמרי פי בין לאחר כן כדמוכח במס' ברכות ולפי' הירושלמי שכתבנו לעיל כל שנזכר לאחר שומע תפלה קודם שיסיים ברכת עבודה אומר עננו בעבודה במקום יעלה ויבא ותו לא מידי.

דף יד עמוד א

תנא עוברו' ומיניקו' אינן מתענו' לא בראשונו' ולא באחרונות אלא באמצעיו':    בש"ס אתמרו בהא תלתא לישני ואמר רב ששת נקוט מציעתא בידך ונראה דהא היא מציעתא דרבי' ז"ל אבל בנוסחי דידן הא היא בתרייתא דה"ג תני חדא עוברו' ומיניקו' מתענו' בראשונו' ואין מתענו' ותניא אידך מתענו' באחרונו' ואין מתענו' בראשונו' ותניא אידך אין מתענו' לא בראשונו' ולא באחרונו' ופירושו ברור דת"ק סבר מתענו' בג' ראשונו' ממש שאין בהם חומר תעני' צבור ויוכלו לסבול אבל לא כל השאר שמפסיקים מבעוד יום ושאר החומרו' ואפי' אמצעיו' קרי אחרונו' לגבי ראשונו' ואידך תני מתענות באחרונו' ממש שהן שבע החמורו' שהגיע הצרה כבר אבל לא בראשונו' ואפי' אמצעיו' קרי אחרונו' לגבי ראשונו' חשיב להו לגבי אחרונו' ותניא אידך לא בראשונו' ולא באחרונו' אלא באמצעיות וטעמא דמילתא דבראשונו' אינן מתענו' לפי שלא הגיע עת צרה כ"כ והן תעניות קלות אבל באמצעיות הן מתענו' לפי שהן חמורות שנוהג בהם חומרי תעניות בט' באב ושוב אין מתענו' באחרונות אע"ג דחמירי טפי משום חולשא דידהו דהוו נפישי תעניו' עלייהו וי"א דרבי' ז"ל הכי גרסא כגרסא דידן אלא שהוא מפ' נקוט מציעתא בידך כלו' הדבר הממיצע והבינוני דהיינו אמצעיות שאינן לא בקולא של ראשונות ולא בחומרא של אחרונות ומן הטעם שכתבנו ונכון היה אלא שאין הלשון הזה מתפר' כן בשום מקום ואפשר עוד להוסיף דלא פליגי תנאי כלל וכולהו מודו שאינן מתענות אלא באמצעיות אלא דמר קרי להו אחרונות לגבי ראשונות ומר קרי להו ראשונות לגב' ז' אחרונות וכן פרש"י ז"ל ורבי' משה ז"ל כתב שאין מתענין לא בראשונות ולא באמצעיות אלא באחרונות פי' שהן חמורות מנלן והיינו לישנא מציעתא כנוסחא דידיה כנוסחא דידן וכתב עוד ז"ל שאע"פ שאין מתענו' אין מתענגות עצמן בתפנוקין אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד וכן בירושלמי

דף יד עמוד ב

רבי יהודה נשיאה גזר י"ג תעניתא ולא איעני סבר למגזר טפי:    פי' ועל שאר צרות היה דלגשמים מפו' הוא במשנתי' שאין לגזור יותר מי"ג א"ל רבי אמי אין מטריחין על הצבור יותר מדאי דקסבר דגשמים ושאר צרות שוין בדבר זה ומה ששנו בגשמים י"ג תעניות בלבד אינו מפני שעבר זמן של רביעה אלא לפי שאין מטריחים על הצבור יותר מדאי ואמרי' בש"ס רבי אמי דעבד לגרמי' הוא דעבד אלא הכי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שנו אלא לגשמים אבל לשאר פורענות מתענין והולכין עד שיענו וה"פ הא דא"ר אמי שאף על צרות אין להתענות אלא י"ג תעניו' ועשה מעשה בדבר שיטת עצמו היא וסברא שלו ולא שיטת רבי יוחנן רבו כדאמר במס' משקין כי נח נפשייה דרבי יוחנן יתיב רבי אמי ז' ול' דהא א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן דלשאר פורעניות מתענין והולכין עד שיענו וכדסבר רבי יהודה למעבד:

ותנ"ה כשאמרו שלש וכו' ואמרי' לימא תהוי תיובתיה דרבי אמי ומהדרי תנאי היא דתניא אין גוזרי' יותר מי"ג תעניו' על הצבו' שאין מטריחים על הצבור יותר מדאי דברי ר' ר"ג או' לא מן השם הוא זה אלא שכבר יצתה זמנה של רביע' פי' דרבי אמי דאמר כר' אבל אנן כרבי יוחנן קיימא לן דרביה דרבי אמי הוא וכן דעת רבי' אלפסי ז"ל ולדחות דברי רבי אמי הביא דרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן ומאי דתניא כותיה ובמקומו' שלא יצאו זמן גשמים בי"ג תעניות הרי הוא כשאר צרות וגוזרים יותר ובמקום שאין זמן הרביעה כ"כ מחסרי' מן התעניו' ונוהגי' כחומרי תעניות של ברכו' והתרעות בב' ובה' ושני האחרונים ואחר שכדרכו דהא דרבי יהודה נשיאה על שאר צרות הות יש לנו לומר שהיתה צרה נמשכת כעין של גשמי' שהיה להם מתון שאלמלא כן מה ענין סדר של י"ג תעניות והלא מתריעי' על הצרות מיד ואינו נראה לומר כי אע"פ שמתריעי' מיד על שאר צרות מ"מ אין התעניות אלא בסדר של גשמים ג' ג' וז' ואח"כ חוזרי' לסדר כי ודאי לא נאמר סדר זה אלא בגשמים של רביעה ראשונה שיש מתון ולפי שהן מחמירין והולכין לפי מה שהשעה הולכת אלא מה שלמדנו מדברי רבי יהודה נשיאה שלא על סדר גשמים בלבד עושין כן אלא ה"ה על צרה כיוצא בה שהתחילה ואינה דחוקה בתחלתה ודוחק והולכ' יש להם לנהוג כסדר תעניות אלו אבל בצרה דחוקה שמתריעי' עליה מיד אין סדר זה אלא לנהוג ולגזור אותן הן ג' ג' או פחות כפי הצרה כי אם היא צרת היום למה גוזרין תעניות ג' אלא גוזרין כפי הזמן או גוזרין סת' ב' וה' עד שיענו תדע שאף בגשמים לא נאמר סדר תעניות אלא ברביעה ראשונה אבל בצמחים ששנו וכיוצא בו שמתריעי' מיד אין סדר זה נמצא' למד שדין גשמים ושאר צרות שוה בדבר זה.

שלחו ליה בני ננוה לר' כגון אנו שצריכין למטר ואפי' בתקופת תמוז היכי עבדי' שאלה בתפלה כיחידי' דמינן ובברכת השנים ושלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה רבי יהודה פליג עליה ואמר לענין שאלו בברכת השנים הכל לפי המקומו' הכל לפי הזמן ואמרי' מאי הוי עלה ואסיקנ' והלכתא בשומע תפלה והא דאמרי' במס' עובדי כוכבים ומזלות אם צריך לפרנסה אומרה בברכת השנים ה"מ לשאול בפרנסה לעצמו אבל שאלת גשמים שהוא צרכי רבים ופרנסתם שקבוע' בברכת השנים אין לומר אותה בברכ' השנים אבל בזמן שהוא הגון לכל ולא בזמן שהוא קשה לשאר רוב העולם כנ"ל וגרסי' בירושלמי וש"צ אמרה באותן שש שהוא מוסיף ע"כ ושמעי' מי' שיש כ"ד ברכות בח"ל שאין זה נוהג בא"י דהתם מניסן ואילך אין תועלת בגשמים ואינן צריכין למטר בתקופת תמוז.

הא דא"ר אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ נענה כיהושע:    כבר פירשתי' במסכ' מגלה בס"ד שאינה אלא במתחנן על הצבור ובפני צבור דומיא כיהושע ומשום דלא תפיג דעתייהו דצבורא ואי אצלי אצלויי שפיר דמי והאידנא נהוג כ"ע מצלא אצלויי יצא ניסן וכו' הדא דתימא בשלא ירדו גשמים כבר אבל אם ירדו להם גשמים מכבר סימן ברכה הם ובהכי סליק פרקא.