חידושי הריטב"א על הש"ס/תענית/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רבינו גרשום | רמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


פרק רביעי - בג' פרקים

דף כו עמוד א[עריכה]

בג' פרקים בשנ' הכהנים נושאין כפיהם ביום בשחרית במוסף במנחה ובנעילה:    פירש וסתמא כר"מ דקתני הכי במתני' ומדחשיב נעילה ביום ושמעינן דתפלת נעילה ביום היא קודם בין השמשות והיינו שיש בה נשיאות כפים שאין נשיאות כפים בלילה. ובירושלמי אמרו מאי נעילת שערים רבי יוחנן אמר שערי נעילת שמים ורבי שמעון אמר נעילת שערי היכל והיינו אחר צאת הכוכבים מתני' מסייע ליה לרבי יוחנן בג' פרקים הכהנים נושאים את כפיהם ד' פעמים ביום ש"מ דנעילת שערי שמים היא ביום והיינו קודם סוף בין השמשות שהוא סוף השקיעה והמאחרים אותה לאחרי כן טועין הם בב' שמתפללין אותה שלא בעונתה וגם שאומרים ברכת כהנים בלילה ואינה אלא ביום ובש"ס דילן אמרינן כיון דסמוך לשקיעת החמה מצלו ליה כתפלת נעילה דמיא אלמא תפלת נעילה סמוך לשקיעת החמה כלומר סוף השקיעה שאף הוא ראוי לתפלת המנחה ואין להקדים אותה קודם תחלת השקיעה בעוד שהשמש בעולם דאכתי ליכא נעילת שערי שמים ותפלת נעילה שהיא פוטרת של ערבית כדאי' במסכ' יומא משום דהא מצלו לה אף בשעה הראוי' לתפלת ערבית דמתחלת שקיע' החמה ראוי בין לתפלת מנחה בין לתפלה ערבית ורב צלי בה של שבת וכדאי' בפרק תפלת השחר:

בתעניות ובמעמדו' ובי"ה:    פי' תעניו' אלו אינן הצומו' הקבועי' על כל ישראל דהנהו לית בהו נעילה כדאמר בפ' מקום שנהגו ט' באב אינו כתעני' צבור ואסיקנא דהיינו לענין נעיל' וכ"ד ברכות אלא תעניו' אלו היינו תעניו' של צבור ונראה שאף בג' ראשונו' שאינן אסורין אלא באכילה ושתיה יש נעילה דלא תליא נעילה בתענית החמור ברחיצה וסיכה וחבריהם תדע שהרי אנשי מעמד יש בהם נעילה ואף על פי שאינן אסורין בתעניותיהן באותן חומרות שלא הוזכרו בהן והיתה גזרה שא"א לעמוד בהתרע שכל תעניו' שנוהגים בהן חומרות אלו מפסיקין בהן מבעוד יום ואלו היו אנשי מעמד חייבין להפסיק בהן מבעוד יום לא היו טועמי' כלום מיום א' בשבת בערב עד ליל יום ששי שהרי כל השבוע חוץ מא' בשבת וששי בשבת כדאיתא בש"ס וכיון שלמדנו שיש תפלה יש נעילה אף בג' ראשונות יש לדון שיש נעילה בתעניו' צבור של חוץ לארץ ואף על פי שאינן כחומר ט' באב ומוסף תפלה דהוה בבבל כדמוכח במסכ' מגלה תהא תפלת נעילה אבל לא נהגו כן בכל ספרד וטעם הדבר שאף על פי שנעילה אינה צריכה חומר תעניו' מכל מקום תעניו' צבור בעי שאף על פי שלענין כ"ד ברכות שהיא תוספ' תפלה ורחמים דינו כתענית צבור כדכתב לעיל לענין תפלת נעילה שהיא תפלת גמור לעצמו עשינו עצמנו כיחידי' שאין היחיד מתפלל נעילה כדאי' בתוספ' וכ"ד ברכות היינו מוסף תפלה דאמ' במסכ' מגלה ואע"פ שאנשי מעמד עושי' נעילה שאני אנשי מעמד שגזרתם קודמין מימו' הנביאים וגזר' הנביאים וגזר' ב"ד היא ואין תעני' צבור גדול ממנו ולפיכך אין מפסיקי' לראשי חדשים כדאי' בפ"ק מעתה אין לנו לבטל מנהג בדבר זה ובמעמדות פירש בימים שמתענים בההו לאפוקי א' בשב' וששי בשבת שאין נעילה אלא ביום תעני' ואע"ג דאמרי' בש"ס שהיה להם נעילה ביום שיש בו קרבן מוסף דהיינו ר"ח לפי מה שאמר כל שיש בו קרבן מוסף אין מעמד בנעילה שקרבן עצי' אין במנחה אבל כשלא היה בו קרבן עצים היה מעמד בנעילה ואמרי' נמי בש"ס לרבי יוסף דמוסף דידיה דלאו דידיה היינו נעילה לא דחי האי פרי' שמתעני' היה בו שאין מעמד מפסיקין כיחידים בר"ח בחנוכה ופורים וזה ברור ושלא כדברי הראב"ד ז"ל גם מה שכתב הוא ז"ל שאנשי מעמד היו מתפללין ברחוב אינו כלום שהרי טעם יציא' לרחוב מפו' הוא בפ' דלעיל ואין לו ענין לאנשי מעמד תדע שהרי אמרו בפ"ק וחכמים הרחוב אין בו משום קדושה ומפרש טעמא משום דלא מצלו בה אלא באקראי בעלמא ואלו היו אנשי מעמד היו מתפללין בו בתעניותיהם היכי הוה אקראי אלא ודאי ליתה ומה שאמרו שם לדברי רבי מנחם ברבי יוסי כי הרחוב יש בו משום קדושה הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ומעמדו' תעניו' עיקר ומעמדות אשרת לישן דעלמא הוא ודוכתא איכא בש"ס טובא כדכתב בדוכתא וענין מעמדו מפו' במשנת ואלו הן מעמדו' לפי שנ' את קרבני לחמי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד עליו התקינו נביאים הראשונים כ"ד משמרו' ועל כל משמ' ומשמר היה מעמד כהנים לויים וישראלים הגיע זמן משמרה לעלו' כהני' לויים עולים לירושלם ויש' שבאותו מעמד מתפרנסי' בעריהם וקורים מעשה בראשי' וראיתי לפ' קצת במשנה זו אע"פ שאינה כתובה בהלכות ואינו נוהג' לפי שיש בה דברים שנתקשו לרבי' כי ממה ששנינו כי נביאי' הראשונים תקנו מעמדו' ואמר בבריי' משה תקן לישראל ח' משמרו' בא שמואל והעמידן על י"ו בא דוד והעמידן על כ"ד שנאמר הנה' יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם נראה שתקון המשמרות תקנת נביאים ואינה מצוה מן התורה ותימה ממה שאמר בספרי לבד ממכריו על האבות מה שמכרו אבות זה לזה טול אתה שבתך ואני שבתי וכן אמר התרגו' בר ממטרתא דייתי בשבתא דכן אתקינו אבהתא ומצינו בלויים מצוה מפורשת במשמרותם שלא יעבדו בערבוביא קהת יחנה במקום פלוני ומהם יש לנו ללמוד לכהנים בל"ב מדות של רבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמרו מדבר שאינו מתפ' במקומו ומתפ' במקו' אחר כיצד משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה. אבל לא שמענו שצוה אהרן את בניו שיהיו כ"ד משמרות והיכן שמענו אלה פקדת' לעבדת' לבא לבית י"י כמשפט' ביד אהרן אביה' מלמד שמצוה זו מימי משה ואהרן והמשמרות הללו הן החלוקות לשמירת שערים שאף הם כ"ד וכן מפו' בדברי הימים נמצא שחלוק משמרות לשמירת המקדש מן התורה וכיון שכן ה"ה לשאר עבודת הקרבנות וכן הדעת נותנת שאלו אינן חלוקים למשמרות דהיו כלן עובדי' בערבוביא ויבא הדבר לידי פשיע' שלא ישמור כל א' עתו וה"ל קדרה דבי שותפי אבל עיקרן של דבריו שמצוה מן התורה לחלוק משמרות כדכתב לבד ממכריו על האבות אבל אין להם מנין מן התורה כמה משמרות יהיו ומשה תקן ח' שהיו מועטין וכשנתרבו בימי שמואל חלקם לי"ו ורבו יותר בימי דוד וחלקן לכ"ד וכן תמצא בד"ה כשמסדר דוד המשמרות שחלקו הכהנים כשכת' בו פקודיהם כאשר צוהו י"י אלהי ישראל ובספרי אמרו היכן צוהו אלהי ישראל ולבני קהת לא נתן וכו' והלויים לא חדשו כלום אלא הכל מפי משה ומשה מפי הקדש והחכ' אנקלוס למדנו זה במה שכתב בר ממטרתא דייתי בשבת' דכן אתקינו אבהתא למדנו שיש בו מצוה מן התורה וגם תקנת האבות וזה כמו שפי' וזו שיטת רבי' הגדול ז"ל ומה ששנינו על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלם כהנים לויים ויש' לא שיהא באנשי מעמד כהנים ולויים שזה אינו בטעם כלל אלא חנונה שהיו מצואי' ג' כתות אלו בשעת הקרבן כהנים לעבודת' ולויים לדוכנם ויש' במעמדם וכמו שאמרו במשנה הגיע זמן משמרה לעלות כו' לא הזכירו במעמד אלא יש' בלבד ולמדנו שכל אנשי מעמד לא היו באנשי ירושלם אלא מקצתם בירושלם לעמוד על הקרבן דלא סגיא בלאו הכי והשאר בעריהם כמו שאמרו מתכנסי' לעריהם כי כיון שלא היו צריכין לקרבן כמו הכהנים והלויים די להם שיעמדו על הקרבן אותן שהיו בירושלם אלא אותן שהן בעדם מתענין וקורי' בפרשת בראשית כדרך שעושים אנשי ירושלם כי ממה שאמרו בירושל' שסנהדרי גדולה היה מתענה עמהם למדנו שאף מעמדות שבירושלם היו מתענין ג"כ ומה ששנינו שכל יום שיש בו קרבן מוסף אין מעמד במנחה קרבן עצים אין בנעילה לא היה במשמע אלא על אותן שבירושלם שהיו טורדי' אותן לעמוד על הקרבן אבל אותן שבעריה' לא היה נדח' מעמדן אלא ביום שהיה בו הלל שאין מעמד בשחרית וממה שהיה נדחה המעמ' במנחה מפני קרבן עצים למדנו שביום קרבן העצים קרבן חלוק לעצמו שאם לא היה בו חדוש אלא לבער במזבח במערכה באותו היום מן העצים שנתרבו הרי הקרבן קרב כהלכתו בעצי נדבה אלו כמו בשאר הימים מעצי המערכה וי"א שהיו מבערי' במזבח בפני עצמו מן העצים שהתרבו וזה היה קרבן העצים וכן אמר במסכ' תמיד ששני גיזרין היו קרבין עם תמיד של בין הערבים וזה מוכיח כי קרבן עצים ממש הוא ולא שאר קרבנות שהיו מביאין באותו יום כדעת קצת רז"ל.

ועדיין יש בו שאלה גדולה שהרי קרבן עצי' זה אינו של כל ישראל אלא של אותן משפחות שהיה יום שלהם ואם כן מה עסק יש בזה לאנשי מעמד וצריכים אנו ללמוד כדברי הראב"ד ז"ל שאין קרבן עצים דוחה מערכה לכל אנשי מעמד אלא לאותן שהם מאותן המתנדבין באותו היום בלבד שאין קרבן עצים י"ט לכל א' וא' ביומו וכן אמר בפ"ק אני מבני סנאב בן בנימן והתענינו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה.


דף כו עמוד ב[עריכה]

ש"ס תעניות ומעמדו' מי אי' בהו מוסיף:    מכאן תשובה לדברי ר"ז ז"ל שכתב שז' ברכו' של תעניות לא היו אומר אותן בשחרית ולא במנחה ונעילה אלא בתפלה לעצמה כעין מוסף וזהו שאמר במסכת מגלה והביא זה ממה שאמר בירושלמי בפ"ק דברכות רבי יוסי ורבי אחא נקפון לתענית' אתא צבורא מק"ש בתר ג' שעין ובעא רב אחא מימתי צידון א"ל רבי יוסה והלא כבר קראו אותה בעונתה כלום הן קוראי' אותה אלא כדי לעמוד בתפל' מתוך דברי תורה א"ל מפני הדיוטו' שלא יה' אומרו בעונתה קורין אות' ע"כ. ומה עסק לתפלה זו והלא כשקראו ק"ש בעונתה התפללו כדי לסמוך גאולה לתפלה אלא ודאי זו תפלה אחרת בענין מוסף היא שאומ' כ"ד ברכות ואינה ראיה דדילמא היחידי' התפללו בעונתן סמוך לק"ש אלא מפני שהיו ב"ד טרודין לעיין בעניני העיר לא ירד ש"צ לפני התיבה עד לאחר ג' שעות ולא שיהא שם מוסף תפל' וכדמוכח בשמעתין להדיא. שאין ד' תפלות אלא בי"ה חסורי מיחסר' והכי קתני תניא שחרית ומוסף:

אמר רב הלכה כרבי יוסי ואלא האידנא מאי טעמא פרשי כהני ידייהו במנחת' דתענית' כיון דסמוך לשקיעת החמה קא פרשי כתפל' נעילה דמי דעת הגאונים ז"ל דהני מילי בשאין שם תפל' נעילה אבל כשיש שם תפל' נעילה אין נשיאו' כפי' במנחה אלא בנעיל' כרבי יוסי ונראין דבריהם שאם אתה או' שבכל התעניו' היו נושאי' את כפיהם ואף כשיש בו נעילה ומצינו שעושי' כדברי רבי מאיר ולמה פסקו הלכה כרבי יוסי אבל בזו אינה ראיה שי"ל שפסקו כן לי"ה שמתפללין תפל' המנחה בעוד היום גדול ולמקום שעושין כן מנחה בעוד היום בתעניו' של צבור שאין עושין בו נשיאו' כפים אבל מ"מ אין לומר הטעם הזה שמודה רבי יוסי משום בדמי להו לאינשי אלא מפני שאין שם תפל' נעילה ורואי' לזו שהיא דעונתה ונראה להם כאלו היא עולה במקומה שאלו היו מתפללין אחריה נעילה האיך נראה לה' תפל' נעילה ועוד כיון שהיו מתפללין תפל' מנחה סמוך לשקיע' החמה שהיא עולת נעילה אלו בארץ ישראל להתפלל אחריה נעילה יצטרכו להתפלל אותה בלילה שאינו זמנה כמו שבארנו למעלה אלא ודאי שלא שאלו ולא השיבו בכאן אלא על תעני' שאין בו נעילה וכשאמרו חכמי' מעיקרא בש"ס נהגו העם כרבי מאיר היינו לפי מה שהיו נוהגין לישא כפים במנח' זו והיו סבורי' שאף רבי יוסי מודה בשו' תפל' המנחה ולפי' כשפסקו עכשיו כרבי יוסי הוקשה לנו היאך נהגו לישא כפים במנחה והשיבו דבכי הא מודה רבי יוסי ומנהגא כרבי יוסי הוא ולא כר"מ דאלו לר"מ אפי' בתעני' שהיה בו נעילה היו נושאי' את כפיה' ומ"ש סתם מ"ט פרשי כהני ידייהו במנחת' דתענית' ומשמ' דכל תענית צבור סתם שיש בו מן הסתם תפל' נעילה י"ל דשאלה זו לדידן בני בבל הו' שאין מתפללי' תפל' נעילה לפי דעת קצת רבותי ז"ל ולדעת האומר שיש נעילה בבבל נאמר שהשאלה היתה לכל תעניות הקבועי' לכל ישראל שאין שם נעילה כמו שכתבנו ושאלוה סתם שתעניו' אלו הם קבועי' ויש בהם מנהג קבוע דאלו תעניו' צבו' לא שנינו ומעתה נתקיים מנהגנו שאין אנו אומרי' בי"ה במנחה ברכת כהני' לפי שאין שם נשיאות כפים ובמקום אותן מוחים בידם לפי שאין עושין כר"מ וכבר אפסיקא הלכתא כרבי יוסי והכי משמע במסכת סוטה בפרק אלו נאמרים שהיו שם העם אומר בשעת נשיאות ושאלו במנחת' דתעניתא מאי אמור ובנעילה די"ה מאי אמור והא. בנעילה בתענית מאי אמור ואין לומר נימא שאמרו על מנחת' דתענית' כללו במנחה די"ה ולא הוצרכו עוד לשאול עליה שהרי הפסוקים של מנחה דתענית אמר שהם מקוה ישראל י"י מושיעו בעת צרה וגו' ואין ענין לפסוקים אלו בי"ה שהוא יום סליחה וכפרה ואינו עת צרה אלא ודאי שאין נשיאו' כפים במנחתה די"ה ולפירש אין שם פסוקי' לפי שבתעניות הקבועים דשכיחי אין בהם נעילה ובתעניות צבור שיש בהם נעילה שאינן קבועין ואינן אלא לזמן מרובה לא שאלו וכששאלו על נעילה של י"ה והשיבו שהיו אומרי הנה כי כן יבורך גבר ירא י"י ידעו שפסוקים אלו ראויים אף לנעילת תענית צבור ומפני שאין ברכת כהנים במנחה של י"ה כמו שאמר נהגו בקצת המקומות בברכת עבודה שלתפלת המנחה רצה י"י אלהינו אלא אישי יש' ותפלתם ובנעילה שיש שם ברכת כהנים אומר רצה ודעתם לומר שאין אומר רצה אלא בתפלה הראויה לנשיאות כפים ולפי' אין אומר אף בשאר הימים רצה במנחה ויש נוהגים בהפך ודעת' לומר שכל מקום שהיה קרבן כנגד אותה תפלה אומר רצה ובתפלה שאין כנגדה קרבן אומר אישי וכן עיקר. וידוע לכל והא דאמרינן לעיל דמנחה שכיחא שכרות קשיא אההיא דפ"ק דשבת ש"ס ממתני' לא ישב אדם סמוך למנחה לאכול עד שיתפלל דאמרי' דבמנחה לא שכיח' שכרות. וי"ל דלא קשיא דשכרות כ"כ שיהא אסור להתפלל לא שכיח אבל שכרות מעט לפסלו לנשיאות כפים שכיח שכהן מברך אפילו כששתה פחות מרביעית פסול כדלקמן:

מתני' משנכנס אב ממעטי' בשמח' במס' יבמות מפו' פ' החולץ מפו' שממעטי' בעסקיהן במשא ומתן מלבנות ולנטוע ופי' בירושלמי דהיינו בנין של שמחה ונטיעה של שמחה אבל שאינו של שמחה מותר ומארסי' ואינן כונסי' פי' ומארסי' בלא סעודת אירוסי' דאירוסי' בלא סעודה לא חשיבא שמחה אבל לא כונסי' ואפילו בלא סעודות נשואי' דנשואי' אפי' בלא סעודה חשיבא שמחה ובירושלמי הפריזו במדותם דאמר שמואל אפי' בט' באב עצמו יארס שלא יבא אחר ויקדמנו ברחמים זו היא שורת הדין ויש מקומות שנהגו שלא לאכול בשר מר"ח ועד התענית וסמכו לה לפי שאמר במס' חגיגה אין שמחה אלא בבשר ולפי ממעטי' בשמח' ונהגו ג"כ שלא ליכנס למרחץ בשבת שחל בה ט' באב ואסור לבנות מנהג זה דכל כיוצ' בזה שיש איסור קבוע והוסיפו לנהוג חומר באיסורו מנהג הוא וכדכתב בפרק מקום שנהגו:

שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אסורי' לספר פירש כדין אבל וכל שמעכבת בשפה מותר לספר ולכבס פירש לאסוף דבר לכבס אלא אפילו בלבוש מה שהיה מכובס מקודם כדמוכח בש"ס וכן הדין באבלו ושלא כדברי רש"י ז"ל שהותיר לאבל ולהחליף וללבוש בגד המכונס מקודם לכן ואינו בדין שיעקר האבלות בלבישה הוא ולא לבישה הוא אסורה אלא אף לה"פ להציע במטה ושלחן ובמטפחות ידים כמו שמפורש בספר תורת האדם לרבי' ז"ל. ובה' מותר מפני כבוד השבת ליכא לפרושי כשחל ט' באב בה' דהא אמאי דקתני במתני' חל להיות בע"ש מותר לכבס בה' מפני כבוד השבת ואם לא כבס יכבס בע"ש מן המנחה ולמעלה אמרי' דלייט עלה אביי אמאן דמכבס בע"ש כשחל בו ט' באב ואפילו מתניתא לא קתני אלא לפי שאין בו עוד פנאי אבל כשחל בה' שאפשר לכבס למחר אין להתיר כלל ביום ט' ומתניתא קתני בהדיא חל להיות בה' לפניו אסור לאחריו מותר אבל הנכון דמתני' כשחל ט' באב בע"ש דמכבס ומספר בה' מפני כבוד השבת ובה' דוקא אע"פ שהוא קרוב לפי שניכר הדבר שהוא מפני כבוד השבת והא דנהיגינן להתענות בי"ז בתמוז ונהגו כן הראשונים מחכמי הש"ס כדאמרי' התם ורחץ בי"ז בתמוז ועל זה שנינו ה' דברים אירעו לאבותינו בי"ז בתמוז וה' בט' באב לומר כי מימי הצומות האלו לפי שהשלים ענין תעני' צבור דאקראי בא לפ' הצומות הקבועי' ולא איירי באותן שהיו ג"כ בבית שני ויש להם הטעם שהרי אמרו בבריית' שבראשונה הבקעה העיר בט' בו אלא שבשניה הבקעה העיר בי"ז בו וד' הצומות גזירות הראשונים היו על חרבן בית ראשון וא"כ למה בטלוהו וא"ת כי בבנין בית שני בטלו אותן הצומות א"כ למה חזרו להתענו' י' בטבת וג' בתשרי אלא ודאי לא בטלו שיודעי' היו שעתיד המקדש ליחריב אלא שהתנו בגזרתם דבזמן שיש שלום ואין שמד יהיו לששון ולשמח' וכשאין שלום ואין שמד רצו מתענין רצו אין מתעני' וכדכתב בדכותה וכיון שגזרה הראשונה במקומה עומדת למה נעקר ט' בתמוז ממקומו. וי"ל דכיון שחזרה הבקיעה בחדש זה בשני' א"א שלא להתענו' עליה והי' הדבר קש' שיתענו בט' בו ובי"ז וכיון שחרבן בית שני היה אבל חדש וחמיר להו טפי קבעו הצום בבקיע' שניה ואף בתחלה לפי שהיו יודעים זה גזרו הצום סתם בחדש זה ולא סיימו יום מסויים ועוד שכיון שהדב' נתלה ברצון כשרצו צבור וקבלו עליהם בי"ז בו אבל שאר הצומות שלא נשתנו ולא היו אלא בבית ראשון עומדי' בגזרתם כבתחלה וכבר פירש במס' ר"ה דהא אמרי' רצו מתענין רצו אין מתענין כך היתה הגזרה של נביאים ובבית שני רצו כל יש' וקבלו עליהם וא"א לשום אדם לפרוץ גדרם והפורץ גדר ישכנו נחש:


דף כט עמוד א[עריכה]

גמרא כשם שאחר שנכנס אב אמר רב פפא הילכך בר ישראל וכו' עד דברי מזליה:    ואע"פ שאין מזל לישראל ה"מ בשאר ימים אבל בשני חדשים אלו יש מזל שכן נגזר עלינו מן השמים ואפשר עוד דמזל לאו דוקא אלא על הגזרה קרי מזל בלשון בני אדם.


דף כט עמוד ב[עריכה]

אמר רב נחמן וכו' והלכת' כרב ששת שאפי' לכבס ולהניח אסור והא דאמר בש"ס דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם בא לומר שהכבוס שלנו מותר ונר' שאין זה אלא בבבל שהמים עכורים ואין הבגד מתלבן באותו כיבוס אבל בשאר מקומות שהמים צלולין והבגד מתלבן בהם דינם כדין א"י ופי' גיהוץ אינו כשמכניסם אותן במים חמין בלבד דא"כ היאך אמרו שכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ אלא כמו שפירש רבינו האי ז"ל עובדי מומרתא אמנא והיא הצמר שקורין ישמעאל צק"אל וכן אמרו גבי אבל לגיהוץ ל' יום אסור ללבוש כלים המגוהצים ואלו הם כלים המגוהצים כלים שיוצאים מתחת המכבס ומלאכת אומנות היא זו שמתחדשים בה הבגדים הישנים עד שנראו כחדשים ואין חידוש זה ניכר אלא בכלי צמר לא בכלי פשתן שאין המכבס מחזירן לחדושים אבל בחדשים אסורין כדין כלי צמר ואע"פ שאינן מגוהצין וא"כ כלי צמר שאסרו בגיהוץ היינו אפילו בישנים ומה שאמר שכלי פשתן אין בהם משום גיהוץ י"א וכ"ש משום כבוס הקל ולפי זה מותר בכל מקום לגהץ כלי פשתן ישנים אפילו בגיהוץ שלהם אבל ללובשן (מותר) אסור ואפילו מכובסים ובלבד שלהם וכדתניא אע"פ שכלי פשתן אין בהם משום אבל אסור ללובשו בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה וכן דעת הראב"ד ורבי' הגדול ז"ל אבל י"א שלא אמרו אלא גיהוץ שעיקר אומנותו אינו מפני הלבון אלא מפני החומרתא שמעביר' עליו לצחצחו. והכבוס שמכבסים אותן שמחזירין לחידושן ולפי' בבבל שהכבוס שהוא משום לבון מותר אין בכלי פשתן משום גיהוץ דאי משום כבוס האוסר משום לבון אינו מלבן אותה ואי משום מלאכת הגיהוץ אינו עושה בהם כלו' ר"ל שאינו מחזירן לחידושן ונמצא מותרים בעולם בבבל אבל בא"י שהכבוס אסור אף בכלי פשתן נאסרי' מפני לבון הכבוס מיחת ואם הן חדשים ודאי יש מהם משו' גיהוץ ולפי זה נמצאת למד דכבוס לבדו מותר בבבל בכל הכלי' וגיהוץ אסור בכל כלי' חדשי' ובכלי צמר אפי' ישנים ובכלי פשתן כשהן חדשים ובא"י אפילו כבוס אסור בכלי צמר לדברי הכל וכ"ש גיהוץ בין בחדשים בין בישיני' וכלי פשתן ישני' אין בהם משו' גיהוץ ומשו' כבוס בפלוגתא ונראה כלשון האחרות דמשום כבוס יש בהם בא"י שהכבוס אסור ושאר ארצות שהן הרים וגבעות ומימיהן צלולין דינן כא"י לענין זה וללבוש כלן אסורים בין חדשים בין ישנים לבנים וצבועי' בין מכובסים עכשיו בין קודם לכן כלם אסור ללבשן בשבת זו אפילו של פשתן ואסי' דהלכתא לעניין ט' באב שאין אסור אלא באותה שבת לפניו אבל לאחריו מותר וגרסי' בירושלמי ט' באב שחל להיות בשבת ב' שבתות מותרין פי' שהרי אילו נוהג איסור לפניו שהרי בו עצמו מעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו והיאך יאסר אותו לפניו וכיון שעיקר התענית בא' בשבת וקי"ל שאינו אוסר לאחריו נמצאו שתי שבתות מותרין ואין איסור נוהג בו מן הדין אלא ביומו בלבד:


דף ל עמוד א[עריכה]

תני' ערב ט' באב לא יאכל אדם שני תבשילין:    כמה כתבו הראשונים ז"ל בזה ועיקרן של דברי' דהכא לענין ט' באב שהאיסו' משו' תענוג וחשיבות אין לומר שיהא דג וביצה שעליו נידון כשני תבשילין כמו שאמרנו לענין עירוב ולענין ליל פסחים וכמו שהיו סבורים קצת רבותי ז"ל אלא כל שהיא בשתי תמחויים ואפילו ממין א' כגון שהא' צלי והא' מבושל וכיוצא בזה הרי אלו שני תבשילין וכל שהם בתמחוי אחד וקדר' א' אפילו כמה מינים ביחד אינו אלא תבשיל א' וכן דעת מורי בשם רבי' נ"ר בשם רבותיו:

ולענין מיני פירות נראה ג"כ דכיון דלענין בשולי עובדי כוכבי' ומזלות דכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עובדי כוכבי' ומזלות לפי שאין זה דרך חשיבות דאתי לידי חתנו' שאף לענין ט' באב כן ואע"פ שסומכין בהם לענין עירובי תבשילין כדאיתא בירושלמי אבל בתוספת אוסרי' בכל מני פירות מבושלי' וגם רבי' הגדול ז"ל לא התיר אלא בפירות חיים נראה שמדמין דבר לענין ערוב להחמי' והמחמיר תבא עליו ברכה:

לא יאכל בשר ולא ישתה יין:

רבי יהוד' מחייב בכפיי' המט' ולא הודו לו חכמי':    אסיק' בש"ס של' הודו לו כלל אפילו לכפות מטתו וכ"ש לשאר מטו' וכן הלכה וכ"ש שאין לנו שנוי מקום בבי' הכנסת מן הדין ומקום שנהגו בו עשאוהו כשבת ראשונה ומנהג חסידות הוא.

אמר שמואל לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה כבר:    פי' למעלה בפי' הנכון דהיינו סעודה שסומך עליה על תעניתו וזהו מה שאמרו בברייתא כל שהוא משום ט' באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ דקס"ד דמשעה שקביל עליו קצת אבלות זו היינו אכילת בשר ושתיית יין אסור לרחוץ ואע"ג דאכתי לא חייל ט' באב ולפירש אסור בה בלבד אבל לא בשאר ענויין ורבי ישמעאל ברבי יוסי משום אביו אמר כל זמן שמותר לאכול בשר מותר לרחוץ והיינו עד בין השמשו' ונראה כדברי רבי' אלפסי ז"ל שהלכ' כר' ישמעאל שהוא מיקל וסתמ' דמתני' רהטא כותי' דלא קתני אלא איסור בשר ויין ולא איסור רחיצ' ולפי' לא הביא בהלכותיו בקבלה בא זו בברייתא זו וסמך על משנתי' ונראה כרבנן דרבים נינהו ויחיד ורבים הלכה כרבים וסתם מתני' מלתא דנהיגי טפי נקט ומאי דלא פריש במתני' פריש בברייתא הילכך מכיון שאכל אחר ו' שעות סעודה המפסיק בה אסור לרחוץ משום תענוג אפי' פניו ורגליו כדין ט' באב ובתוספת' אמרו ג"כ שאסור לסוך ואסיקנא דלא אתסר בבשר ויין עד דאיכא תרתי שתהא סעודה המפסיק בה ושיהא מו' שעות ומעלה גרסת הספרי' אמר רב יהודה כיצד משנה ואע"ג דרב יהודה מפרש מלתא דרשב"ג פי' בעלמא הוא דעבוד ולאו ס"ל כוותיה הילכך כרבנן דמתני' ורב שמואל פירשו מלתייהו שלא אמרו אלא מו' שעות ומעלה ובסעודה המפסיק בה. וכן פסקו כל הגאונים ז"ל.

ויש נסחאות דגרסי' א"ר יהודה ולפי גרסא זו כ"ש דהלכתא דרבנן דסתם מתני' דרשב"ג ורבי יהודה יחידאי נינהו וליכא אימורא דמסתמיך במלתייהו כלל אבל בירושלמי גרסי' בנסחי דידן ת"ר כל הנוהגות באבל נוהגות בט' באב לאו כללא ממש היא דהא כפיית המטה ועטיפת הראש דאיתנהו באבל וליתנהו בט' באב אבל מצות עשה שבאבל אינם בט' באב שאינו חייב בכפיית המטה ולא בעטיפה ואין צריך לומר בקריעה שאינה ממצות אבלות כדאמר התם במשקין אבלות וקריעה לחוד ואפי' במצות לא תעשה אין לנו אלא מאי דפריט שאין נוהגות באבל כל ז' וכלל ופרט קתני ולפיכך חייב בתפילין שאין אסורו באבל אלא יום ראשון ולא חמיר ט' באב ליבטל מצוה משום אבלות שבה יותר מיום ב' של אבלות והרי ט' באב מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו שכן באבל שאין לו מה יאכל עושה בצנעה בתוך ביתו לאחר ג' וכן בשאלת שלו' משיב שכן באבלות לאחר ג' וכן בשאלת שלו' משיב לכל אדם עשו ט' באב לאחר ג' וחברים עושים אותו לאחר ג' ימים הראשונים ונוהגים איסור במלאכה ואין שאלת שלו' כלל שאין מתירין מלאכה באבל לאחר ג' אלא ע"י הדחק שאין לו מה יאכל ואין מתירין לו שלום אלא למי ששאל שלא צריך להודיעו שהוא אבל מיסודו של רבי' הגדול ז"ל ומה שאסרו לקרוא בתורה במשנה ובש"ס היינו בבא לקרוא דרך מקרא ומשנה וש"ס ואין סדר היום בכלל שהרי קורין בתורה ומפטירי' בנביא וקורין ק"ש.

ומעתה אין להמנע מלקרוא פרש' את קרבני לחמי ואיזהו מקומן וקורא כדרכו ואינו חושש ורחיצה שאסרו דוקא לתענוג אבל להתפלל מותר בין בט' באב בין בי"ה כשם שהתירו לעבור במים כדי להקביל פני רבו וכ"ש להקביל פני השכינה ומה שאמרו בריב"ל ערב ט' באב מביאין לו מטפחת ושורה במים ולמחר מעבירה ע"ג עיניו להסיר לכלוך שבעין אבל ידיו רוחץ אותן כדרכו לומר ברכות ותפלה ובחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בט' באב בין בי"ה וזה פשוט והלכה למעשה ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב ט' באב וי"ה כיון שאין בהן רחיצה אינו מברך על נטיל' ידים ולא המעביר שינה מעיני ואינו נכון כלל וכבר כתבתי' בהלכות יומא שאע"פ שט' באב אסור בנעילת הסנדל חייב לברך שעשה לי כל צרכי שכל אותן ברכות שתקנו חכמים ברכות של שבח הן לפי שנוהגים באדם על הרוב ואע"פ שלא שמע קול תרנגול מברך ברכה הנותן לשכוי בינה וכן בברכת אשר יצר אע"פ שלא הוצרך לנקביו ויש מרבותי ז"ל חולקי' בזה בפרק הרואה כתבתי עקרן של דברים ואיסור נעילת הסנדל אינו אלא בדבר של עור או שהוא מחופה עור כמו שכתבתי בהלכות יומא.

תוספתא אין שאלת שלו' לחביריו בט' באב ולהדיוטו' בשפה רפה. ופירש בירושלמי שמשיבין את ההדיוטות בשפה רפה וסיכה שאינה של תענוג אלא לרפואה מותר' וכן בכל דבר שהוא לרפואה ירושלמי רבי אחא אומר יחיד בט' באב צריך להזכיר מעין המאורע ומאי ניהו רחם יי' אלהינו ברחמך ובחסדיך הנאמנים על ישראל עמך ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבלה ההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה בכף עריצים ויבלעוה לגיונו' ויחללוה עובדי פסולי' ולבני ישראל נתנה לנחל' ולזרע ישורון ירושה הורשתה כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור ואני אהיה לה נאם יי' אלהים וגומר ע"כ. ויש קצת שנוי בנוסח זה בסדור תפלת שלנו. ובירושלמי אמרו שאומרה בעבוד' דכל שהוא להבא אומרה בעבודה כתב רבינו אלפסי ז"ל ונהוג עלמא לאומרה בבונה ירושל' וסמכי' לה אהא דאמר רב יהודה אבל בירושלמי סבורי' דההיא ביחיד השואל צרכיו אבל צורכי רבים כלומר של כל ישראל בעבודה ואין משנין מנהג בדבר זה:

דרש רבא עוברו' ומניקו' וכו' ובין השמשו' שלו אסור:    פירש ומינ' דקודם לכן מותר שאין תוספת לט' באב וכבר כתבוה לעיל בפ"ק כתב רבינו הגדול ז"ל דחיה כל ל' יום וכן חולה שהוא צריך אין צריכין אומד בי"ה אלא מאכילין אותו דבמקום חולי לא גזור רבנן ולענין ט' באב שחל להיות במוצאי שבת נתקשו הראשונים מהו לענין הבדלה דהא א"א למשתי מיניה ולא לאטעומי' לינוקא כדאמר לענין זמן בי"ה ואע"ג דהא איסורא דרבנן אפילו בהא איכא למיחש דילמא אתי ינוקא למסרך כיון שעושה לצרכיו כדחיישי' במזרע כשותא בכרמא ע"י ינוקא דילמא אתי למסרך במס' שבת פרק תולין ואע"ג דההיא איסורא דרבנן הלכך ליכא הבדלה ואפי' למאן דסב' במס' פסחי' שאם לא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כלה ה"מ היכ' דחזי לאבדולי בשעתיה דאי עבר זמניה יש לו תשלומין אבל בזה שאינו ראוי להבדל' בזמנו פטור מן התשלומין וכ"ש למ"ד שמבדיל והולך כל היום כלו בלבד כמו שפסק רבי' אלפסי ז"ל שאין לדבר תשלומי' ועיקרן של דברי' כמו שכתב רבי' הגדול ז"ל שלא תקנו על הבדלה לכוס במוצאי שבת שחל בו ט' באב שהרי בתחלה קבעוה בתפלה וכשהעשירו קבעוה על הכוס ובט' באב כזה שכל ישראל עניים מרודים לא תקנו על הכוס כלל אלא בתפלה בלבד ולא שאמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס אלא בשעה שיש שם כוס אבל כשאין שם כוס לא:

ואם נזדמנה מילה ביום ט' באב י"א דמטעמי לינוקא שלא אמרו דחיישי' לסרכא אלא בזמן דאיתיה כל שתא אבל זה שהוא מקרה ואינו קבוע לא וקשיא עלייהו ההיא דכשות' דכרמא ונהגו בו במקומותינו לברך בלא כוס על ההדס בשר מליח עד כמה כל זמן שהוא כשלמים פירש שלאחר שהיה במלחו שני ימים ולילה חשוב מליח אמר רב יהודה כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אלעאי כו':


דף ל עמוד ב[עריכה]

כל האוכל בשר ושותה יין בט' באב עה"א ותהי עונותם על עצמותם:    פירש שאין לעצמותיו תחיה בתחיית המתים העתיד להיות בבנין בית המקדש לאותן שמתו בגלות וחכו לישועה שעליה' אמר הכתב אשרי המחכה ויגיע לימים אבל עדין אפש' שיש לזה תחיה ביום הדין שהוא אחר ימות המשיח:

אמר רשב"ג לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכי"ה:    פרישנא יום הכפורים שניתנו בו לוחות שניות וט"ו באב שבו ידעו שכלו מתי מדבר שבשנת המ' ומפני זה נהגו לעשות סעודה בשבת שלאחר ט' באב שבהן בנות ישראל יוצאת בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו וכל הכלים טעונין טביל' פרש"י ז"ל שאין אשה בקיא' בחברת' ושמא נדה היתה אבל בירושלמי אפי' מונחי' בקופסה הצריכום חכמים טבילה שמתוך כך יוציאו אותן וישאלו אותן וכן פירש הראב"ד ז"ל ובנות יש' יוצאת וחלות בכרמי' עד ביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן ואמן:

ובהכי סליק פרקא וסליק מסכת תענית. תושבחתא למארי שמיא דיהיב חילא לעבדיה שלו' רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול בריך רחמנא דסייען

חתן שחל א' מד' הצומות בתוך ימי שמחת לבו מסתבר לי שהוא חייב להתענו' דאע"ג דימי רגל ושמחת שלו הוא ואין אבלות חדשה חלה בהם כדאיתא בדוכתה ואין שמחה אלא באכילה כדאמרי' גבי רגלים וגבי פורים מ"מ כיון דרגל שלו רגל יחיד מדרבנן ותעניות אלו הם דרבים אתי אבלות דרבים ודחי רגל דרבנן ועוד דיחיד מקרא מלא דבר הכתב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי:

המקום יזכנו לראות בבנינה ובנחמתה בנל"ך ואע"י: