חידושי הריטב"א על הש"ס/סוכה/פרק ב

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק שני - הישן

דף כ עמוד ב

הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו: אוקימנא בגמרא במטה גבוהה עשרה ואע"ג דמטה קבועה בעיא י' ולא דמיא לקינופו' דפסלי בפחות מעשרה ופרישנא טעמא בפרק קמא דקביעי דהתם הוא בקינופו' דלתוכן עשויות אבל מטה דלגבה עשויה גבוהה עשרה חשיבא אהל ואי לא לא:

א"ר יהודה נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטות בפני הזקנים: פי' ואע"פ דגבהי י' ופרישנ' טעמא משום דסבר סוכה דירת קבע ולא אתי אהל עראי דמטה ומבטל אהל קבע ור"ש סבר דאתי אהל עראי ומבטל אהל קבע והיינו דקאמר מעשה בטבי עבדו של ר"ג שהיה ישן תחת המטה פירוש דאי לא"ה יצא ידי חובתו ובירושלמי משמע להו דמשום אימתו של ר"ג הוא שנכנס תחת המטה שהיה פטור מן הסוכה אלו היה יושב בסוכה היה מוחה בו ר"ג לפי שאסור לו לישב שם שאלמל' היה מותר לישב שם לא היה לו לישב תחת המטה לפי שפטור מן הסוכה וזו שמשבחו ר"ג שישב לו תחת המטה לפי שפטור מן הסוכה והיינו דגרסינן התם מחלפא שטתיה דר"ג דתני טבי עבדו של ר"ג הניח תפילין לפניו ולא מיחה בו כה אתמר הכין פירוש דהא עבדים פטורין מן התפילין ואפ"ה לא מיחה בו כשהניח תפילין ואלו הכא משמע שימחה בו אם היה יושב שלא תחת המטה ופריק שלא לדחוק את החכמים פיר' שלא נכנס תחת המטה מפני שהוא אסור לישב בסוכה אלא מפני שלא ידחוק את החכמים. ופריך וישב לו חוץ לסוכה ומהדר רוצה טבי לשמוע דברי חכמים. וקשיא לן אהאי ירושלמי למאי דקס"ד דמעיקרא דמשום דאסור לישב בסוכה ישב לו תחת המטה למה לי' למיפרך מההיא דתפילין דאפי' מאן דאסר התם מודה דהכא שרי דע"כ לא איפליגו התם בנשים סומכות רשות או לא אלא במצות עשה שיש בעשייתן צד איסור כשהוא שלא במקום מצוה כגון סמיכה בקרבן שהוא סומך עליו בידיו וכל גופו ומשתמש בקדשים ומש"ה אסר בה מאן דלית ליה נשים סומכות רשות דכיון דלא מפקדי כלל ולית להו אגרא איכא איסורא וכן בתקיעת שופר איכא שבות דרבנן וכן הנחת תפילין איכא איסורא שלא במקום מצוה מפני קדושתן והיינו דאמרינן התם מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה ואתיא כמ"ד נשים סומכות רשות דכיון דאיכא מצוה בעשייתו שרי לה לאנוחי הא לאידך אסירי וכן מה שאמרו באשתו של יונה שהיתה עולה לרגל כמ"ד נשים סומכות רשות אבל לאידך היתה אסורה לפי שהיתה מקרבת שלמי חגיגה ויש בדבר איסור שלא במקום מצוה אבל בסוכה וכיוצא בו דליכא בה צד איסור שלא במקום מצוה דכ"ע אם רצו לעשות אותם הרשות בידם ואין מוחין בהן וא"כ למה להו לבני מערבא למיפרך הכא מתפילין. וי"ל דאה"נ דלא צריכי למיפרך מההיא דתפילין אלא דאלומי מאלמי בה פירכא דידהו דהשתא ומה תפילין דאית בהו איסורא שלא במקום מצוה לא מיחה בו הכא דליכא איסורא מיחה ופריק שלא לדחוק את החכמים כו' ובגמרא דילן ל"ק להו הא כלל דלא משמע להו ממתני' שיהא טבי אסור לישב בסוכה אלא שבא ר"ג לומר שטבי עבדו מפני שיודע שפטור מן הסוכה הוא ישן תחת המטה שאלמלא היה חייב בסוכה לא היה עושה כן וסבר' דכלהו רבוותא ז"ל דקי"ל כמ"ד נשים סומכות רשות ואפי' במצות שיש בהם צד איסור שלא במקום מצוה רשאות לעשותן אע"פ שאין חייבו' בדבר יש להם מצוה ונוטלו' עליהן שכר ולפיכך אם רצו לברך עליהן הרשות בידן ושפיר מצו למימר אקב"ו וכדברירנא במסכת קדושין בס"ד:

גמרא והא ליכא עשרה תרגמה שמואל במטה י': כתב הרי"ף ז"ל דהו"ל כסוכה תחת סוכה וכן גבי קינופות והקשה עליו הרז"ה מה ענין סוכה תחת סוכה לכאן שהרי אין כאן שם סוכה ולא ענין סוכה תחת סוכה והכי הול"ל שלא יצא ידי חובתו לפי שיושב תחת האהל ולא תחת סוכה ורבינו הגדול כתב שדעת רי"ף דפיסלא דהכא לא משום אהל דהא טפח על טפח חשיב אהל לענין שבת ולענין טומאה ולא פסילי הכא אלא דהכא ליכא טעמא דאהל דהא דין הוא שיהא סכך עליון מבדיל כל מה שהוא תחתיו לפי שהעליון הוא העושה הצל אלא דכיון דחזינן דקפיד רחמנא למפסל סוכה שתחת סוכה ששתיהם סכך כשר והיה ראוי שלא תפסול זו לזו ילפינן מינה דקפיד רחמנא לפסול סוכה שיש תחתיה אהל חשוב כעין סוכה שפוסל אותו מלמעלה ואשתכח דפיסולא דהכא מדין סוכה שתחת סוכה נפקא ויפה למד עליו זכות כמשפטו אבל עדיין דברי הרב ז"ל אינן מתוקנין בעיני רבינו נר"ו כל הצורך דהא חזינן דהתם בסוכה שתחת סוכה איפליגו אמוראי כמה יהא בין סוכה לסוכה ותפסל התחתונה חד אמר טפח וחד אמר עשרה ואלו הכא לא איפליגו כלל ומודו כלהו דלא מיפסלא לעולם באהל טפח ולא באהל ד' ואפילו עשוי לתוכו כדמוכח בפ"ק אלא ודאי דטעמי דפליגן נינהו ודין הוא דמה ענין זו שפסולה מחמת אהל שתחתיה לזו שפסולה מפני סוכה כשרה שעלי' ואלו הכא כל כמה שקרוב לסכך פוסל יותר אפי' אינו אהל כענין פירס תחתיה סדין מפני הנשר משא"כ באידך אלא כך ענין הדבר דסוכה שתחת הסוכה אין פסולו מדין בטול שהרי שניהם סכך כשר ומין במינו ואינו חוצץ לא מבטל כלל אלא שגזה"כ הוא שלא תהא למעלה מן הסוכה דבר שהוא חשוב אהל אפילו ממינה ומפני זה נחלקו בה שמא הקפיד הכתוב או בטפח או בד' אלא הכא מדין בטול שאינו יושב תחת הסוכה ולפי שהדין נותן שלא יהא תחתון מבטל העליון והרי הכל כבגדים וכלים שהעליון מיסך עליהם היה בדין שלא תפסל בטפח ולא בד' ובעו אהל חשוב וקבוע ואי לא הרי הם כבגדיו שאינם מבטלים כלומר מן העליון וזה מבואר מפי ר' נר"ו:

תנן התם חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת וכן נדבך של אבנים או צואר של קורות: פי' יש באחד מאלו טפח על טפח ברום טפח או יותר כשיעור אהל לטומאה ויש שם כזית מן המת וכלים מן הצד האחר תחתיו הרי זה מאהיל הטומאה לטמא את הכלים כדין אהל כדפרישנא בפ"ק:

רבי יהודה אומר כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל ואינו מאהיל על הכלים כלל אלא טומאה בוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע מ"ט דר"י יליף אהל אהל ממשכן כתיב הכא אדם כי ימות באהל וכתיב התם ויפרוש את האהל: פי' ושניהם מיותרים ומופנים לג"ש מה להלן עשוי בידי אדם אף כאן עשוי בידי אדם ורבנן אמרי אהל אהל ריבה דהא כתיב נמי כל הבא אל האהל וכל אשר באהל לרבות וקשיא לן טובא הא דאמרי' במסכת שבת פרק במה מדליקין גבי הא דתנן כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן מ"ט יליף אהל אהל ממשכן כתיב הכא אדם כו' מה להלן פשתן אף כאן פשתן ופרכי' אי מה להלן שזורין וחוטן כפול ששה אף כאן שזורין וחוטן כפל ששה ופרקי' אהל אהל ריב' ופרי' אי אהל אהל רב' הכתו' אפילו כל מילי נמי ופרקי' א"כ ג"ש מאי אהני לן אלא גמרינן בג"ש דלהוי מפשתן בלחוד ומהני לן ריבוייא דלא בעינן שזורין וחוטן כפול ששה ואילו הכי אמרי רבנן דאהל אהל ריבה כל דבר ולדידהו ג"ש מאי אהני לן ותו לרבי יהודה נמי היכי יליף בג"ש כל דבר שהו' עשוי בידי אדם מיהת ואלו התם לא ילפינ' בג"ש אלא פשתן ועור בהמה טהורה דגמרינן ליה מקראי אחרי' שהיא אהל כדאיתא התם. והנכון דלגבי אהל המת יש שני ענינים חלוקין הא' טומאת אהל עצמו שהוא מטמא וצריך הזאה כדכתיב והזה אל האהל והשני טומאת כלים ודברים הנאהלים תחתיו ושמעתא דפ' במה מדליקין מיירי לענין טומאת אהל ובהאי ילפינן בג"ש ממשכן שאינו מטמא אלא אהל של פשתן או של עור בהמה טהורה ושמעתא דהכא מיירי לענין הדברים הנאהלים תחת האהל והכא לא גמרינן ג"ש דמשכן לגמרי שלא יטמא כלים אלא אהל של פשתן משום דאיכא מצורע שהוא קל ממת והוא מטמא כל הדברים הנאהלים תחת אהלו ואפי' באהל שאינו עשוי בידי אדם דהא כתיב בי' מושבו דמשמע כל מידי וכדאמרי' התם בת"כ ומנין לעשות כל המאהילין באהל לטמא מה שתחתיהן ק"ו ממצורע ומה מצורע הקל עשה בו כל המאהילין כאהל מת חמור לא כ"ש והיינו דפליגי הכא רבי יהודה ורבנן דרבי יהודה סבר אע"ג דגמרי ממצורע אהני ג"ש ורבנן ס"ל לא אהני לן הכא ג"ש כלל דלא אתיא ג"ש אלא לענין טומאת האהל עצמו אבל לדברים הנאהלין ממצורע גמרינן לגמרי והא דנקטי רבנן אהל אהל ריבה אע"ג דדינא ממצורע הוא דאתיא להו א"ל דאינהו סברי דריבויא דאהל אהל דכתיב בדברים הנאהלין מדכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל דמצי למיכתב כל הבא אליו וכל אשר בו גלי לן דליגמר ממצורע גבי נאהלין ולא נגמר ממשכן כלל גבי דידהו ואהל קמא ריבה לאהל עצמו כל שהו' מפשתן אע"פ שאינו שזור וכפול ואהל בתר' ריבה בנאהלי' כל דבר פירוש דאשמועינן דגמרינן ממצורע א"נ משום דג"ש דאהל אהל משמע מיעוטא ואנן נפקא לן ממצורע ריבוייא לכל דבר נקטי רבנן דמשמע דקשיא לן למימרא דהכא אהל אהל ריבוייא הוא ודכותה הא דאמרינן בקדושין ועבדו לעולם ואמרינן בפ"ק דפסחים ת"ל לא ימצא וכדכתיב התם וזה מבואר ונכון:

דף כא עמוד א

וסבר רבי יהודה כל אהל שאינו עשוי בידי אדם לא שמיה אהל ורמינהו חצרות היו בירושלים: פי' מתני' לענין מימי חטאת של פרה שהיו שומרין אותן שמירה יתירה ואפילו מטומאת התהום כלומר שמא יטמאו בקבר שבוקע ועולה עד לרקיע והממלא מימי חטאת שהיו שומרין אותו שלא יטמא ממנו בטומאת מת ולפיכך היו מביאין עוברות שיולדו' בחצ' הבנוי על הסלע שאין לחוש בסלע שיש שם קבר וגם עושין תחתיו חלל אהל שמאהיל על הקבר אפילו היה שם שאינו בוקע ועולה והיו התינוקות גדלין שם ולא היו מטמאין לעולם בטומאת מת ואמרו בתוספת' שלא היו מניחין אותן אלא שהם בני שש או בני שבע שנים שאינם רואין קרי שאלו היו גדולים שרואין קרי חוששין שמא יראו קרי שלא בהרגשה והכי משמע ממתני' דקתני ותינוקות יושבין על גביהן ולא היו עושין לו שימור גדול משאר טומאות משום דהוי מלתא דלא אפשר שהרי היו טמאין משעת לידה שהיתה אמן טמאה לידה וטמאתן אלא שמקואות היו בחצרות אלו שהיו מטבילין אותן ולא היו עושין שימור זה אלא בממלא מי חטאת אבל לא בשורף את הפרה שהרי אי אפשר לשמרו מקרי לפי שאינה אלא בגדול הרואה קרי ולא היו חוששין בו לקרי שלא בהרגשה וכיון שכן אף מטומאת התהום לא היו משמרין אותו ובודאי שאף בממלא מי חטאת אין שימור זה מן הדין דהא אחזוקי טומאה לא מחזקינן ולא עוד אלא שאין מקום לשמיר' זו כיון שעתידין ליתן אותן לשורף את הפרה שלא נשמר מכל זה אלא דשמור זה מעלה הוא דעבד רבנן במימי חטאת לפי שהקלו בפרה מצד א' שאמרו לעשותן בטבול יום כי כל ז' ימים היו מזין על השורף את הפרה מכל מימי חטאת שהיו שם וביום השביעי היו מטמאין אותו בשרץ שהכתוב אומר ואסף איש טהור וטבל במים איש טהור שהיה טמא וטהר ע"י טבילה ולפי שהצדוקין היו אומרים שדינה במעורבי שמש דוק' ולא בטבול יום ומפי השמוע' למדו אפילו בטבול יום אמרו חכמים שיהו עושין אות' בטבול יום כדי להוציא מלבן של צדוקין ולפי שהי' ראוי יותר לעשותה במעורבי שמש והקלו בה חכמים בזה מפני התקנה כדי שלא יגררו אחר הצדוקין חששו שמא יזלזלו בטהרת' והחמירו בזה מצד אחר לשמו' מימי חטא' השימו' שאמרנו ובדין הוא שיעשה כן בטהרת השורף אלא דהיכי דלא אפשר לא אפשר וזו היא ששנינו חצרות היו בירושלים בנויות ע"ג הסלע ותחתיהן חלול מפני קבר התהום פי' ספק טומאת מת מיקרי קבר התהום לפי שהתהום דבר נעלם ומכוסה ומביאין נשים עוברות ויולדות שם פירוש ומטבילין אותן ואת בניהם במקואות שהיו שם מפני טומאת לידה. ומגדלות שם את בניהם לפרה וכשרוצין למלאות מן השלוח מימי חטאת מביאין שם שוורים ועל גביהן דלתות פי' שאינם מקבלין טומאה ואין לחוש בהם שנטמאו בשום טומאה דאלו נסרי' דעלמא כיון דעבידי להו לישב עליהן הא חזו ומיחדי למדר' וכל הראוי למדר' מטמא טומאת מת אבל דלתות אלו שהן עשוין למלאת אינן מטמאו' מדרס ולא שום טומא' ואפילו מדרבנן כדמוכח ממאי דכתיבנא בפ"ק והיו מושיבין באלו דלתו' תינוקות ע"ג פירוש ונמצא תחתיהן אהל שהוא מגין מטומאת התהום:

וכוסות של אבן שאינם מקבלין טומא' בידיהן הגיעו לשילוח ירדו לתוך הבית ומלאו ועלו רבי יוסי אומר ממקומו היה משלשל בחבל וממלא מפני קבר התהום ותימא כיון דאפשר בשלשול בחבל כרבי יוסי מ"ט דת"ק שהיה מורידו ולא היה חושש בקבר התהום באותו מקום ורש"י ז"ל רצה להשמר מזה ופירש דת"ק סבר דמילוי בידים ממש בעינן ולא שלשול בחבל וליתא דבמשניות מוכח שאפילו נתמלא מאליו שלא מכח אדם כשר ובתוספתא דפרקין שנינו אמרו לפני ר"ע משום רבי ישמעאל כוסות של אבן היו תלוין בקרני השוורים כיון ששחו השוורים לשתות נתמלאו מאליהן אמר להם אל תתנו מקום למינין לרדות אחריכם והנכון דת"ק סבר דכל כי האי פורתא דלא שכיח שיהא שם בנהר קבר התהום לא עבדי' מעלה וחומרא יתירה לחוש לקבר התהום ומסתייהו למיזל עד הנהר על גבי שוורים:

ותניא רבי יהודה אומר לא היו מביאין דלתות וכו': לקמן פריך ליה ופריק כי אתא רב דימי א"ר אלעזר מודה רבי יהודה ממלא אגרוף וזה אגרופו של בן בטיח שהוא כראשו של תינוק. ואיכא דקשיא ליה מכדי אהל אהל ממשכן גמרינן וא"כ אפילו יש בו כמה אגרופין נמי מיבעי עשוי בידי אדם דהא משכן יש בו כמ' אגרופין ומ"ש ומיה' ל"ק ולפום מאי דפרישנא לעיל דאנן ממצורע אית לן למיגמר אלא דלר"י אתיא ג"ש ומיעטא במקצת ומש"ה אמרי' דלא מהני ג"ש אלא להיכא דליכא כמלא אגרוף דלא חשיב ובהא גמרינן ממשכן למיהוי עשוי בידי אדם אבל כשהוא חשוב אהל שיש בו כמלא אגרוף למצורע מדמינן לה דחשוב אהל אע"פ שאינה עשוי בידי אדם כנ"ל:

ג"ה תנ"ה מוד' ר' יהודה בשקיפין ובנקוקי הסלעים אבל בספרים ישנים מצאנו דגרסי דיקא נמי דקתני סיפא ומודה ר' יהודה בשקיפין כו' וסיפא דמתני' היא והיא גי' דייקא טפי דמאי דאפשר לאתויי ממתניתין גופה לא מייתי לה תלמודא ממתניתא ואוקמינן והרי דלת שיש כמה אגרופין כדי שלא יצא גופו של תינוק לחוץ כלום וקתני ר' יהודה אומר לא היו מביאין דלתות אלמא דלתות לא חזו לאהל וקשי' להו לבעלי התוספות למה ליה לתלמודא למייתי על' מטעמא דיש בהן כמה אגרופין ת"ל דעשוין בידי אדם דומיא דמשכן ותירצו דחייש תלמודא דלמא איכא בדלתו' פיסולא אחרינא דלא דמו למשכן דקסבר כמ"ד הת' בעירובין דאהל זרוק לא שמי' אהל ולהכי מקשי ליה האי פיסולה הא מתכשרא במלא אגרוף דכל דהוי כמלא אגרוף מקום חשוב הוא ולא בעי' ליה דומיא דמשכן ויפה תירץ מיהו מסתברא לי דקושי' מעיקר' ליתא דר' יהודה בעי אהל שהוא עשוי בידי אדם מתחלתו לשם אהל דומיא דמשכן דעביד לשם אהל משא"כ בדלתות ולהכי מקשי' אע"ג דלא עביד בידי אדם לשם אהל מ"מ הא מתכשרין במלא אגרוף והיינו נמי דמקשי' בסמוך והרי מטה דאית בה כמה אגרופין ואלו מטה עשוי בידי אדם ולא ידעינן בה שום פיסולה ואפ"ה לא פרכינן לה אלא משום דאית בה כמ' אגרופין. ופריק בפירוקא קמ' דשאני מטה דגריעא טובא כיון דעביד' לגבה ומבטל תחתיה מתורת אהל מה שא"כ בדלתות ולהכי לא מהני בה אגרופין שהרי מתחל' הוציאוה מתורת אהל ובפרוק' בתרא אסיקנא דמטה נמי מלא אגרוף עביד לה אהל וטעמא דמתניתין משום דהוי אהל עראי:

דף כא עמוד ב

שאני שוורים שמגינין על בני מעים שלהם והכתוב קראו אהל וסכך כדכתיב ובעצמות וגידים תסוככני:

תניא אר"ש משיחתו של ר"ג למדנו שני דברים למדנו שעבדים פטורים מן הסוכה: וכ"ת מאי תלמודא פשיטא דהא סוכה מצות עשה שהזמן גרמא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים ועבדים פטורים מהם ל"ק דהא אמרי' בסוף פרקין דאצטריך הלכה למ"מ למיפטרינן סד"א תשבו כעין תדורו איש ואשתו א"נ דילפינן חמשה עשר מחג המצות מה להלן נשים חייבות אף כאן נשים חייבות ולפי זה צריכין אנו ללמוד מדברי ר"ג שעבדים פטורין מן הסוכה או מן הכתוב או מהלכה למ"מ:

מתני' הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה ר' יהודה אומר וכו': והלכתא כר"י אע"ג דהוי יחידאה דהא אמוראי שקלו וטרו במימרי' והכין פסקו רבוות' ז"ל:

גמרא מ"ט דר"י פליגי בהו רבי אבא בר ממל ורבי זירא חד אמר לפי שאיו לה קבע ופרש"י שהסוכה סמוכה על כרעי המטה על גבה וכשהמטה מטולטלת הסוכה מטולטלת עמה וה"ל עראי ור' יהודה לטעמי' דאמר סוכה דירת קבע בעיא ול"נ דה"ל לתלמודא למימר בהדיא ור' יהודה לטעמיה כדאמרינן לעיל ובכל דוכתא ותו דהא סוכה שהיא עשויה בראשי הספינה ובראש העגלה שהיא מטולטלת וכשרה לד"ה בשיכולה לעמוד בפני רוח מצויה ותו דלפירושיה הא דאמר אביי לקמן אבל סכך כשרה היינו שסיכך אותה ע"ג יתידות תקועין שאינן מטולטלת וא"כ מאי קמ"ל פשיטא ובירוש' פי' לפי שאין לה קבע שהיא נתונה על כרעי המטה בגבה ואין תחתיה חלל עשר' טפחי' והוה ס"ד שימדוד מתחתי' הקרקע ומתחת המטה שאין המטה ממעטת בחלל כשם שאינה ממעטת בעלמא וקאמר רבי יהודה דהא ממעטא. ולי נראה חדא דהיכי הוה סלקא דעתך כלל שתהא הסוכה עשויה על המטה ונמדור מכרעיה התחתונים. ועוד דלהאי פירושא נמי הא דאמר אבל סכך כשר היינו שסיכך ביתדות מבחוץ והיא נתונה מבפנים והא פשיטא דלא ממעטא והראב"ד ז"ל פי' שהסוכה הזאת על היתדות והיתדות סמוכין על המטה והיינו אין לה קבע שאלו תנטל המטה יפלו היתדות ותפול הסוכה והאי פירושא טפי מכלהו אלא דלא אתי שפיר לישנא דהסומך סוכתו על כרעי המטה וה"ל למיתני הסומך סוכתו למטה. ותו דהא דאמר אביי אבל סכך כשרה היינו שתקע היתידות בארץ והא פשיטא דאין כך סכך על גבי המטה. והנכון כמו שפי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שהסומך סוכתו בכרעי המטה היינו שכפ' מטתו לפי שיש תחתיה גובה עשר' כדאוקימנא לעיל בגבוהה עשרה ולפיכך סמך על כרעיה שנתן הסכך עליהן ופסיל לה ר' יהודה לפי שאין לה קבע שאינה ראוי' לעמוד כפוי' ועומדות לתקנה שתעמוד כדרכה דוגמא דאמרינן התם פרט למי שאו' לו עמוד ונעשה מלאכתנו וכן הדין בזה והשתא א"ש הא דאמר אביי לקמן ל"ש אלא סמך במטה בפניה שהיא עומדת להתהפך ואין לה קבע לעמוד כן אבל סכך ע"ג מטה שעומדת כדרכה על גבי יתידות גבוהות עשרה נתונות במטה כשרה ואע"ג שמטלטלת עמה:

וחד אמר לפי שמעמיד בדבר המקבל טומאה: ‎ פי' ‎שהוא פסול לסכך גזירה שמא יבא לסכך בו והא דתנן וכלן כשרות לדפנות בשאין הסכך עומד סמוך בהן. אי נמי דכל שאין איסורא לסכך אלא מגזירה דרבנן כגון חבילין לא גזרו בו סמיכה וגזרה לגזרה היא כנ"ל. וקשיא לן הא דתנן לקמן העושה סוכתו בראש האילן כשרה ותנן נמי שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה והא אילן פסול הוא לסכך ואפ"ה כשהעושה בו סוכתו כשר' תי' הראב"ד ז"ל דשאני אילן דלא חזי ולא שכיח לסכך בו ולפי' לא גזרו בו ושמא שכח ר' ז"ל הא דתנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום אלמא שכיח מלתא לסכך במחובר. והנכון כמו שפי' רבינו הגדול ז"ל שלא אסרו חכמים אלא שלא להעמיד הסכך עצמו בדבר הפסול לסכך שמא יבא לסכך בו אבל מתני' דלקמן אין הסכך סומך על האילן אלא שקרקע הסוכה נתון באילן ונעץ קונדס' של עץ בקרקע הסוכה וסכך עליהן אע"פ שהקונדסין עומדין באילן לא חיישינן שהרי מעמיד דמעמיד הוא ואם באנו לאסור להעמיד קונדסי סוכה במחובר הרי אתה אוסר מלהעמידם בארץ ולסכך בהן דהא לא אפשר ודיקא נמי דבהכי מיירי מתני' דלקמן מדקתני ואין עולין לה ביום טוב דאלמא צריך הוא לעלות שם והיינו כשקרקע שלה באילן ולא שקרקע שלה בארץ וסכך באילן אע"פ שיש לדחות דעולין לאו דוקא אלא נכנסין בעי למימר ואורחא דידהו הוא למקרי כניסה לסוכה עליה לפי שהיה דרכן לעשות סוכה בגגותיהן וכדתנן העלום לסוכה מעלים לסוכה אפ"ה פשטיה דלישניה היינו כדפרישנא ומשום דסכך לא קאי באילן אלא קונדסי שלו וקרי ליה התם בערובין תשמיש צדדין דוגמא דמאי דאמרינן טלטול מן הצד שהוא לשון מושל לפי שאינו כדרכו והיינו דאמר אביי אבל סכך ע"ג מטה שנעץ יתדות במטה וסכך עליהם כשרה למ"ד לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה כיון שאין הסכך ממש סומך על המטה אע"פ שיתדותיו סומכות עליו והיינו רבותא דאשמועינן וקי"ל כמ"ד לפי שמעמידה בדבר המקבל טומאה ויש לשאול על מה סמכו העולם לסמוך סכך סוכותיהם על הכתלים דהא פסול הוא לסכך כדכתוב בפ"ק. ובהא ודאי איכא למימר מאי דאמר הראב"ד ז"ל דליכא למיחש שיבא לסכך בעפר דכ"ע ידעי דעפר קבוע הוא לבית דירה ופסול לסכך וליכא למגזר ביה. ויש מקומות שעושין בכתלים דפנות של קנים משום היכרא שלא יהא נראה כסומך על הכתלים לגמרי ומנהג חסידים הוא מפי רבי' נר"ו:

דף כב עמוד א

סוכה המדובללת שצלתה מרובה מחמתה כשרה מאי מדובללת מדולדלת: פירוש שהסכך דק וקלוש וחדא קתני סוכה מדולדלת אם צלתה מרובה מחמתה כשרה ולא חיישינן דלמא קליש טפי ובציר שיעורא דצל ולאו אדעתיה:

ושמואל אמר קנה עולה וקנה יורד ומאי מדובללת מדולדלת ומתניתין תרתי קתני מדובללת שקנה עולה וקנה יורד או מדולדלת שצלתה מרובה מחמתה כשרה וכן הלכתא דאביי ורבא סברי כשמואל ורב נמי לא פליג בעיקר דינא דקנה עולה וקנה יורד אלא דמשמע ליה דמתני' חדא קתני:

אמר אביי ל"ש אלא שאין בין זה לזה: פירוש בין קנה העולה לקנה היורד ג"ט דהשת' הוי צלתה מרובה מחמתה אבל יש בין זה לזה ג"ט פסולה ואע"פ שאלו ישתוו היתה צלתה מרובה מחמתה ואמר רבא דכי יש ביניהם ג' טפחים דאמרת פסולה לא אמרת אלא שאין בגגן של קנים העולים טפח אבל יש בגגן טפח אפי' גבוהין זה מזה כשרה דאמרינן חבוט רמי כלומר דחשבינן להו כאלו נתחבטו למטה ונשתוו עם קנים היורדין דכיון דיש בגגן טפח חשיבי למימר בהו חבוט רמי ויש מכשירין אפילו בחמתה מרובה מצלתה כיון שאלו נתחבטו הוי צלתה מרובה מחמתה ואע"ג דמסכך בקנים או בשפודין שיש ריוח ביניהן כמותן אם לא סכך בנתיים פסולה ואפילו אין ביניהם ג' טפחים דאמרינן לבוד לא מהני הכא לאצולי מיד חמה המרובה על הצל כדפרישנא לעיל התם הוא שאין שם סכך ראוי לעשות צל כראוי אבל הכא שיש כאן סכך מרובה והיינו דלא פריש רבא דבעינן צלתה מרובה מחמתה ונקיט לה סתמא כך נ"ל לפי שיטה זו והוא הנכון. ויש שסבורים שאין דיננו אלא בשצלתה מרובה מחמתה ורבא אשמועינן שאין ריחוק קנים פוסלה כיון שראוי לומר בה חביט רמי בשיש בה טפח ולא נהירא:

אמר רבא מנא אמינא לה דכי אית בה טפח אמרינן חבוט רמי וכי לית בה טפח לא אמרינן חבוט רמי דתנן קורות הבית והעליה שאין עליהן מעזיב' והן מכוונות: פי' של בית כנגד של עליה כגון זו% טומאה תחת אחת מהן תחתיה טמא פירוש שאם יש טומאה בבית תחת אחת מהן מן הקורות התחתונות והקורה הזאת רחבה טפח שיש בה שיעור אהל הרי היא מאהיל על הטומאה וכל הכלים שתחת אותה קורה טמאים:

בין העליונה לתחתונ' ביניהם טמא: ‎ פי' ‎שאם הטומאה בין קורת העליה לקורת הבית הרי קור' הבית מאהלת על הטומאה ומחשבין שתי קורות אלו בלבד טמא כדין אהל וכלים שעל העליונה או שתחת התחתונה טהורין שאין טומאה בוקעת ועולה ולא בוקעת ויורדות ואויר המפסיק בנתים חשוב כפותח טפח לגבי הא שלא להיות כקבר סתום:

טומאה ע"ג העליונה כנגדה עד לרקיע טמא: פירוש אם יאהל כלי עליה טמא והא פשיטא אלא דתני כלהו בבי דאית בה:

היו העליונות כבין התחתונות: פי' שאין קורות הבית והעלי' מכוונות אלא שקורות העליה כנגד חלל שבין קורות התחתונות:

טומאה תחתיהן: ‎ פי' ‎תחת אחת מקורות הבית או העליה כל הבית כלו טמא פי' לפי שרואין הקורות העליונות כאלו ירדו ונשתוו עם קורות הבית ונסתם הבית לגמרי שאין אויר מפסיק דאמרי חביט רמי כך הגי' הנכונה וכן היא בספרים ותני עלה בד"א בשיש בהם טפח ויש ביניהם פותח טפח אבל אין בהם טפח ואין ביניהם פותח טפח טומאה תחת אחת מהן תחתיה טמא על גביהן וביניהם טהור. אבל רש"י כתב דל"ג אבל אין בהם טפח דכלה מתני' בשיש בהם טפח הוא דאי לא היכי אמרי' תחתיה טמא דהא ליכא אהל כלל טומאה בוקעת ועולה כנגדה בלבד ואינה מביאה טומאה למטה. ונראה שא"צ למחוק גי' הספרים דאע"ג דמתניתין כלה בשיש בהן טפח דלא סגי בלאו הכין כדפרש"י ל"ק דכי אמרינן הכא אין בהן טפח לאו אתחתונות קיימי אלא אעליונות דלא אמרי' חבוט רמי עד שיהא בגג העליונות טפח ושיהא בחלל שבין התחתונות טפח ג"כ שאם תרד העליונה למטה תמצא פותח טפח להכנס שם ולסתום והאי ביניהם דאמרינן הכא אינו כענין ביניהן האמור במשנה שפירוש ביניהן האמור למעלה הוא בין קורה העליונה לקורה התחתונה והאי ביניהן דהכא פירושו בין קורות התחתונות וה"פ בד"א דאמרינן חבוט רמי כשיש בעליונות בגגן טפח ויש בין התחתונות באויר שביניהן פותח טפח אבל ליכא חדא מהני שאין בגג העליונות טפח או שאין באויר שבין התחתונות פותח טפח אין אומ' בזה חבוט רמי ואם יש טומאה תחתי' של קורה התחתונה שיש בה פותח טפח וראויי' לאהל ה"ז מביאה את הטומאה לכלים שתחתיה וחוצצת שלא תעלה למעלה כדין אהל וכל כלים שיש ע"ג כל הקורות טהורים וכן כלים שבין קורה לקורה שאפילו שאין באויר זה פותח טפח אינו מעכב לענין הפסק' טומאה כדברירנא בפ"ק בארובה שבבית וכן נמי חשוב כפותח טפח לענין שלא תהא טומאה שתחת הקורה כקבר סתום שמטמא כנגד כולו עד לרקיע כשאין לו פותח טפח שלא אמרו בחלון אבל בכאן שיש אויר מפסיק לגמרי מצד לצד חשוב כפותח טפח ולפי' אמרו תחתיה בלבד טמא ועל גביהן טהור ואיכא מרבנן מאן דכתב דה"ה שאם יש בגג העליונות יותר מטפח שצריך שיהא ג"כ באויר שבין התחתונה כאותו שיעור שאם יחבטוה למטה יכנסו לגמרי בין התחתונות ול"נ אלא כל שיש בין התחתונות טפח אע"פ שיש בעליונות יותר מטפח ואם ירדו למטה לא יקבעו ביניהם לגמרי כיון דסתמי כל האויר שבין התחתונות בהכי סגי ואמרינן חבוט רמי וכן דעת מורי נר"ו. ומדקא יליף רבא לסוכה מהא דטומאה משמע ודאי דלגמרי יליף דהיכי דאיכא בין קנה לקנה ג"ט דליכא לבוד לא אמרינן חבוט רמי עד שיהא בגג העליון טפח ושיהא ג"כ באויר שבין התחתונות פותח טפח. ומאי דאמרינן אלמא כי לית בה טפח לא אמרינן חבוט רמי ה"פ כי לית ביה טפח בין בגג העליונות בין באויר התחתונות לא אמרינן חבוט רמי ולישנא קלילא נקט:

יתיב רב כהנא וא"ל להאי שמעתא דרבא א"ל רב אשי לרב כהנא וכל היכא כו' והתניא כו': פי' רב אשי לא בא לחלוק בדין אהל טומאה שהרי משנה מפורשת היא כדרבא אלא הכי פריך דלא ילפינן מאהל טומתה לסוכה ולמילי אחריני דהא גבי קורת מבוי אשכחן דאמרינן חבוט רמי אע"ג דלית בה טפח אלמא לא גמרי מטומאה למילי אחריני:

דף כב עמוד ב

וכן שתי קורות המתאימות: פירוש עומדות שוות זו סמוכה לזו לא בזו כדי לקבל אריח שהוא חצי לבינה ושיעורו טפח ומחצה דלבינה ג' טפחים על ג' טפחים ואריח רחבו טפח ומחצה וארכו ג' ולא בזו לקבל אריח בשיעור רוחב קורות מבוי אם מקבלות שתיהן אריח לרחבו טפח שיפריד מן האריח אצבע בקורה זו ואצבע בקורה זו וישאר טפח אין צריך להביא קורה אחרת דהויא לה מחיצה מעלייתא ואם לאו צריך להביא קורה אחרת:

רשב"ג מקיל יותר אם מקבלות אריח לארכו שלשה כשרה: פירוש ולאו משום דהשתא איכא בינייהו פחות מג' והויא לבוד דא"כ אפי' יותר מג' נמי דהא כל פחות מד' הוי לבוד לרש"בג כדאיתא ברישא אלא טעמא דרשב"ג דכל שמקבלות כובד אריח טפח שישימוהו עליהן לארכו בהכי סגי אע"פ שאין מקבלו' אותו לרחבו היו אחת למעלה ואחת למטה ר' יוסי ברבי יהודה אומר רואין את העליונה כאלו היא למטה ושתיהן שוות או את התחתונה כאלו היא למעלה ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מכ' ותחתונה למטה מי' שהמבוי נפסל באלו כשהן שוות הא שתיהן בתוך כ' אמרינן חבוט רמי ואע"ג דאין בגגן טפח פי' דהא ליכא בהני טפח כדמוכח ברישא וכ"ת והא רבנן פליגי עליה דר' יוסי התם ואמרינן דאפילו שתיהן בתוך כ' צריך להביא קורה אחרת ואם כן אדמקשי ליה מדרבי יוסי בר יהודה ליסייעו' מדרבנן וי"ל דהתם מוכח דרבנן לאו משום טפח ופחות מטפח פליגי עליה אלא משום דלית להו רואין כלל בכל קורה שהוא מנחת בענין שאינה ראויה לקבל אריח וכמו שפסלו בשתי קירות המתאימות מפני שיכולות לקבל אריח אף ע"פ שהם בפחות מג' טפחים דאמרי' בעלמא לבוד ודיינינן ליה כאלו יש כאן שיעור וזה מבואר:

וצלתה מרובה מחמתה כשרה הא כי הדדי פסולה ותנן באידך פרקין ושחמתה מרובה מצלתה פסולה הא כי הדדי כשרה ופריק ל"ק כאן מלמעלה כאן מלמטה: פירשו הגאונים ז"ל אם הם שוים מלמעלה הסוכה פסולה שהחמה הנכנסת באויר מרובה כשיעור האויר ויהא קרקע הסוכה חמתו מרובה מצלתו ואם החמ' והצל שוין מלמטה בקרקע הסוכה כשרה שלא היו שוים מלמטה אלא לפי שהעומד מרוב' על הפרוץ מלמעלה:

אר"פ היינו דאמרי אנשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלרע: פירוש שאם הפרוץ הוא כרוחב זוז תהא החמה הנכנסת ממנו בקרקע כרוחב איסתר' שהו' גדול מן הזוז. והקשה ר"ת מהא דתנן המקרה סוכתו בשפודין אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה ואוקימנא כר"פ דאמר פרוץ כעומד מותר ואם כן היכי פסולין הכא בשהן שוין מלמעלה וליתא דהא פרישנא במתני' דהתם בשמילא הריוח סכך כשר בענין שהוא מרובה על הפרוץ ולא דמי לדופן שבת כדכתיבנא התם ועוד הקשה דהכא אמרינן שאיסתרא גדול מן הזוז ואלו בפ"ק דקדושין אמרינן דעבדי אינשי דקרו לפלגא דזוזא איסתרא והא נמי ל"ק דאיסתר' הוא סלע בלשון משנה כמו שאמרו בבכורות גבי ה' סלעים של פדיון הבן ה' איסתרין לפדיון הבן וכשם שהסלע גדול מן הזוז שהסלע ד' זוזי כך האיסתר' גדול מן הזוז כשהם שניהם ממטבע א' הן מטבע צורי הן מטבע מדינה אבל ודאי זוז צורי יש בו ב' סלעי מדינה כי הסלע של מדינה אחד משמנ' בסלע צורי הוא חצי זוז כי סלע צורי שהוא ד' זוזי צורי הוא ח' סלעי מדינה נמצא חצי זוזי צורי סלע מדינה שהיא איסתרא וזהו שאמרו שם דקרו אינשי לפלגא זוז צורי איסתרא של מדינה וכשאמרו כאן כזוזא מלעיל כאיסתרא מלרע היינו ששניהם מטבע צורי או מטבע מדינה שהסלע גדול מן הזוז וזה פשוט מאד ורבינו ז"ל פי' כאן מלמעלה כאן מלמטה כשהאד' משער הסכך כנגד האויר מלמעלה והן שוין כשרה דפרוץ כעומד מות' אבל כשהאדם משער אותה מלמטה בסוכה ונראין לו שהן שוין מלמעלה פסולה שאף על פי שנראין מלמטה שוין האויר מרובה למעלה אלא שע"י ההרחקה מתמע' האויר והוא גדול ונראה קטן שהכוכב גדול בשמי' ונראה קטן בארץ וכן הכתוב אומר ונהי בעינינו כחגבי' וכן היינו בעיניהם. וזה אינו נכון כלל שהרי כשם שמתמעט האויר ע"י ההרחק' כך מתמעט הסכך ויותר שהחמה באויר היא שחמתי' ואין האש מתמעט כשנראה מרחוק כמו שמתמעט האדם מרחוק ועוד דא"כ היאך אנו מכשירין כשנראה לו מלמטה שהסכך מרובה מן האויר כי שמא האויר מרובה ונתמעט לו שאין שיעור לטעות זה ולפי גובהה של סוכה טעות' והנכון כפירוש הגאונים ז"ל:

ת"ר אין הכוכבים נראין מתוכה כשרה אין כוכבי חמה דהיינו ניצוצות השמש נראין מתוכה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין וכן הלכה ובירוש' אמרו שלכתחלה צריך שיהיו כוכבי חמה נראה מתוכה:

דף כג עמוד א

הא דתנן שתים בידי אדם: פירוש שיש שתי דפנות עשויות בידי אדם:

מתני' מני ר"ע היא והלכתא כותיה דקיימא לן סוכה דירת עראי בעינן:

מ"ט דר' יהודה אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה כו' וזו אינה ראויה לז' רצופין שהשבת בא לעולם בתוך שבע' ובהמ' אינה ראוי' לשבת ודמיא כמו שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה ור"מ נמי הא מדאורייתא חזיא ורבנן הוא דגזרו בה בבהמה ובודאי דלר"י נמי איסורא דבהמה דרבנן הוא אלא שהוא סובר שכך דין תורה לפסול כל סוכה שאינה ראויה לשבעה מאיזה צד וענין שיהיה והרי היא פסולה מן התורה:

ת"ר עשאה לבהמה דופן לסוכה ר"מ פוסל ור' יהודה מכשיר: ואע"ג דאוקימנ' מתני' כר"מ ומכשיר בעושה סוכה ע"ג הגמל לא שהסכך עומד על גבי הגמל כדי שיהא הגמל דופן אלא קרקע הסוכה הוא ע"ג הגמל וקונדסין קבועין בו ומסכך עליהן ועושה דפנות בידי אדם וכדפרישנא לעיל בעושה סוכה בראש האילן בסיפא דקתני שתים באילן וזה ראיה לפירושנו שכתבנו שם דהא כי הדדי נינהו:

שהיה ר"מ אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו דופן לסוכה ולא למבוי ולא פסין לביראות ולא גולל לקבר: מכאן הקשה ר"ת ז"ל על רש"י ז"ל שפירש בכל מקום כי מה שאמרו גולל ודופק הגולל הוא כיסוי הארון ודופק הוא דפנות הארון כמו שאמרו איזהו דופק כל שהגולל נשען עליו והא כיון דקאמר הכא ולא גולל לקבר ולא קאמר ולא גולל לארון אלמא גולל מידי דקבר ועוד הקשה עליו מההיא דאמרינן התם במסכת חולין על פני השדה לרבות גולל ודופק והא ודאי לא מרבינן מעל פני השדה אלא דבר שהוא רואה פני השדה ולא הארון שהוא טמון. והא ל"ק כולי האי שאפשר שהיה מנהגם להגביה הארון על הקרקע מעט כדי שיהא נראה וניכר שיש שם קבר ועוד הקשה מהא דאמרי' בברכות מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים מ"ט דרוב ארונו' יש בהם חלל טפח והם מפסיקין טומאת המת ואם איתא ת"ל משום כיסוי הארון עצמו שהוא מטמא באהל כמת והא ודאי ל"ק דהא קי"ל שאין כהן מוזהר שלא ליטמא אלא בטומאה שהנזיר מגלח עליה והיינו טומאה הפורשת מן המת עצמו ולא גולל ודופק. ועוד הקשה מהא דאמרינן מאימתי התחלת אבלות משיצא מפתח ביתו דברי רבי יהושע ורבי אליעזר אומר משיסתום הגולל וכשמת ר"ג הזקן מכיון שיצא מפתח ביתו אמר להם ר"י כפו מטותיכם וכשנסתם הגולל א"ל רבי אליעזר כפו מטותיכם א"ל כבר כפינו ע"י זקן נראה מכאן שיציאת הבית קודמת לסתימת הגולל ואם הוא כיסוי הארון הרי קוד' יציא' הבית סותמין אותו ואפשר שהיה מנהגם שלא היו נוהגין לסתום הארון במסמרים עד סמוך לקבר כדי שיוכלו להראותו לקרוב שיבא מחוץ לעיר מיהו הא דהכא דשמעתין קשיא. ור"ת ז"ל פירש כי הגולל הוא האבן הנתונה על הקבר מלשון וגללו את האבן והדופק הם האבנים שבצדדין שהגולל מונח עליהם ויש אבנים תחת אבנים אלו נקראים דפק דפקים שאמרו דפק דפקים טהור ובודאי שאין דין גולל זה לציון שעושין על הקבר היום שאינו רואה פני המת שכל שאינו רואה פני המת אינו בכלל גולל ובמסכת שמחות אמרו מעשה ביהודי אחד שמת בערב הפסח והלכו האנשים והנשים לקברו נכנסו האנשים וקשרו חבל בגולל משכו האנשים מבחוץ ונכנסו נשים וקברוהו ועשו פסחיהם בטהרה ונראה מכאן שהגולל הוא הדבר העומד על המת ממש ומשמע נמי מדק' וקשרו החבל בגולל דמיירי דארון הוא כפירוש של רש"י ז"ל ונראה לומר דהא והא איתא דכל דבר העומד על פני המת בקבר נקרא גולל ובמקום שקוברים את המת בארון הגולל והדופק הוא כפירוש רש"י ז"ל ובמקום שקוברין אותו בארץ הגולל והדופק הוא כפירוש ר"ת ז"ל ובמקומו של ר"ג היה נוהגין להוליכו במטה ולקוברו בארץ וסתימת הגולל הוא בשעת קבורה ועליו אמרו וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק ואמרינן הכא ולא גולל לקבר ובמקומות הללו שקוברין בארון סתימת כיסוי הארון הוא סתימ' הגולל ומשם מתחיל אבלות בבית לפי' רש"י ז"ל וכן כתב הוא ז"ל אבל דעת הגאונים ז"ל דלא חשיבא סתימה בעוד שמטלטלין אותו ממקום למקום עד שנותנין אותו בקבר על דעת שלא לפתוח עוד וכן הדברים נראין ממה שאמרו במסכת שמחות לענין טומאת כהן לקרוביו עד מתי מטמא להם רמ"א כל אותו היום רש"א ג' ימים רבי טרפון אומר עד שיסתום הגולל שמטמא להם כל זמן שמטלטלין אותו ממקום למקום ואפילו לימים הרבה עד שיסתום הגולל עליו בקברו ושם אמרו עוד ומעשה שמת ר' שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו את רבי טרפון וחכמים ואמרו אל יטמ' אלא פתחו הקבר ויראה הרי שסתימת הגולל בקבר היתה אלא שי"ל דההוא במקום שאין קוברין בארון אבל מצינו שאמרו שם כיון שנסתם הגולל אין מזיזין אותו ממקומו ובכל גולל קאמר וזה ודאי לאחר קבורה דבעוד שמטלטלין אותו רשאין הן לשנותו. ובמדרש תהלים אמרו לא נקראו האבות קדושים עד שמתו ונסתם הגולל לפניהם וזה ראיה לדברינו ונשאר המנהג שלנו קיים שאע"פ שקוברין בארון וסותמין אותו בבית במסמרות אין נוהגין אבלות עד שנותנין אותו בקבר וכ"כ בספר תור' האדם לרבינו הגדול ז"ל וכבר כתבתיה במסכת כתובות בסייעתא דשמיא:

דף כג עמוד ב

ומי אמר אביי דר"מ חייש למיתה כו': עד אמר אביי ל"ק הא ר"מ דלא חייש למיתה כו' ה"ג דתנן הלוקח יין וכו' ומשנה היא במסכת דמאי אלא שלא שנינו שם מחלוקת ר"מ ור"י אלא סתמא כר"מ אלא שכל ברייתא שיש לה עיקר במשנ' בקצת אמרינן עלה בתלמודא דתנן וכדפרישנא בשמעתא קמייתא דבבא בתרא:

הלוקח יין מבין הכותים: פירוש בערב שבת ושכח ולא הפריש ויש שגורסין כן בפירוש ודוקא נקט מבין הכותים דאלו בעמי הארץ לא חשידי אלא אמעשר שני בלבד וכדאמרינן התם לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה ומעשר ראשון בלבד ובמעשר שני נמי אינו ספק שקול וספיקא דאורייתא דהא רוב עמי הארץ מעשרין הן ולפיכך היקל בו במקומות רבינו כענין שאמרו שמאכילין את העניים דמאי ואת אכסנאי דמאי לפיכך הקלו במסכת דמאי בלוקח יין מעם הארץ יותר מזה דהתם כיון שאמר שאני עתיד להפריש למחר מותר לו להפריש למחר ולא חשיב מתקן אבל הכא דהוי ספק גמור מן התורה אינו יכול להפריש באמירה זו עד מוצאי שבת דבשבת מתקן גמור חשבינן ליה ולפיכך שנינו שם שאני מפריש למחר וכאן שנינו שאני עתיד להפריש כלומר לאחר השבת והא מתניתין דלא חייש ליינם של כותים משום יין נסך היינו קודם שגזרו עליהם לעשותם כעכו"ם כשמצאו להם דמות יונה ור"מ לטעמיה דסבר כותים גירי אמת הם ולרבי יוסי ור"ש בודאי יינם יין נסך דעכו"ם חשבינן להו לענין שאין תורמין משל ישראל על שלהם ולא משלהם על של ישראל דומיא דעכו"ם דסברי מרוח עכו"ם פוטר וכדאיתא בהדיא במנחות פרק ר' ישמעאל אלא דהכא בעיקר דינא דברירה או בקיעת הנאד הוא דפליגי ונ"מ אליבא דידהו בלוקח יין מן החשוד בודאי על התרומה ועל המעשרות. וא"ת לר"מ כיון דגירי אמת הם היאך חשבו להם בתרומות ומעשרות דהא אמרינן כותאי עשורי מעשרי ובדאורייתא מיזהר זהירי וכ"ת דלזבוני לאחריני לא קפדי בהפרשה דלית להו לפני עור לא תתן מכשול לבדוק להשקותם ממנו ואם ישתו ודאי מתוקן הוא וכדאמרינן בפ"ק דחולין קוטע אצבע של א' מהם ונותן לו. תירצו קצת רז"ל דאה"נ דסגי בבדיקה זו אלא שלא היה לו לזה פנאי לבדוק ונכון הוא. אבל יותר נראה לומר דאפילו בבדיקה לא סמכינן עלייהו דלמא כותים אית להו עשר תעשר ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח וסבורין שהלוקח והמוכר פטורין מן המעשר לגמרי:

אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה: איכא למידק הא מאי מהני דאי בדלא סיים לה מקום לא קרא שם כלל כדאמרינן התם האומר תרומת כרי זה לתוכו מעשר שני לתוכו רש"א קרא שם וחכ"א לא קרא שם עד שיאמר לצפונו או לדרומו דבעינן ראשית ששיריה ניכרין וגבי יין ומשקה אפי' סיים מקום לצפונו או לדרומו נהי דקרא שם אסור לו לשתות מן השאר כדאמרי' במסכת תרומות קרא שם מפיה לא ישתה משוליה משוליה לא ישתה מפיה מפני שהמשקין מעורבין ויש שתירצו דלעולם הכא סיים מקום וכי אמרינן לא קרא שם ה"מ מאן דלית ליה ברירה אבל למאן דאית ליה ברירה כיון דשיריה ניכרין השתא וקרא שם יכול לשתות מהם לאלתר דכי מפריש ליה אמרינן הוברר הדבר ולפיכך אפילו סיים מקום מפיה ישתה משוליה והא ליתא דא"כ למאן דאית ליה ברירה אין לך דבר שאוסר לחברו בתערובת דשביק לבסוף כדי איסור ואמרינן הוברר הדברר שזהו ולא נאמר לעולם דין ברירה אלא בדבר שלא הוברר מתחלתו אלא שהוברר מסופו דאמרינן הרי הוא כאלו הוברר מתחלתו ועיקר הפירוש בכאן דהא דסמוך למשתי מינה באמירה זו משום דלא קרי עליה שם מהשתא שקורא שם מעכשיו לכשיפריש שאומרים הוברר הדבר למפרע שאותן שני לוגין הן אותן של תרומה ונמצא שלא שתה מן התרומה כלום ובשעת ההפרשה הא איכא ראשית ששיריה ניכרין והיינו דקאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש שקריאת השם מעכשיו ולכשיפריש ומשכחת לה שפיר בשלמא סיים מקום וכן אמרו בירושלמי אם באומר מכבר משקה מעורב הוא פי' אם קרא שם לגמרי מעכשיו ואם באומר לכשישתה למפרע טבל שתה אלא אנן קיימין באומר מכבר לכשישתה:

עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני: א"ל שהרי אין מן המעשר מרובה כל כך שלא נשאר אחר הפרשת תרומה גדולה אלא תשעים ושמונה מדות. וקיימא לן המרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו טבלים כי המותר שיש במעשר לא עישר עליו והרי הוא טבל ואין לומר שמפריש על תנאי שמא כבר הפריש ממנו כותי תרומה גדולה ולא הפריש מעשרות דהא ודאי כי היכי דחשידי אמעשרות חשידי אתרומה מטעמא דכתיב לעיל ואם הפריש מפריש הכל ואם לא הפריש לא הפריש כלום. וא"ל שאין התרומה פוחתת משיעור המעשר לפי שחטה אחת פוטרת את הכרי ומשום עין יפה שלו לא יפסיד ללוי ולעני שהרי דין תורה שאם רצה עושה כל גרנו תרומה ושם תרומה עליו לכל דבר אבל הנכון שאין אלו העשרה והתשעה שלמים אלא קטנים וכפי חשבון ותלמודא לא דק ונקט חשבון שלם ומן התשעים נותן ללוי ט' ומן השמנה עושה י' קטנים ונותן אחד וכן לגבי עני מן השמונים נותן שמנה גדולים ומן הנשאר קטן מעשרה קטנים שעושה ממנו וכן פרש"י ז"ל ועיקר:

מיחל ושותה מיד: ‎ פרש"י ‎ז"ל מחלל מעשר שני על מעות שלו דכל מאי דאפשר לתקוני מתקנין ולא סמכינן אברירה פירוש לפירושו לאו משום דליכא למסמך אברירה לכתחילה דהא ודאי למאן דאית ליה ברירה דין תורה לסמוך עליה אלא לומר שאין סומכין על הברירה כל מה שאפשר משום חשש בקיעת הנאד מיהו לא נהירא דהא פרישנא דהאי גברא אמר שאני עתיד להפריש ואינו מסיים מקום וקורא שם מעתה שיפריש למוצאי שבת ואין כאן הפרשה וא"כ היכי מצי מחלל דהא א"א לחלל מעשר אלא לאחר סיום מקום וקריאת שם גמור כדאמרי' בתוספת' האומר מעשר שני שבכלי זה מחולל על מעו' האלו רש"א קרא שם וחכ"א לא קרא שם עד שיאמר לצפונו או לדרומו ואמרי' מעשה ברשב"ג וזקנים שנתארחו אצל בעל הבית א' שבדרום אמרו לו היאך אתה מעשר פירותיך הבי' לפניהם דיסקיא מלאה דינרי זהב אמר להם כך אני אומר מעשר שני שבתוכו מחולל על דינרי זהב הללו אמרו לו נשתכרת מעות ואבדת נפשות שאין אדם יכול לחלל מעשר שני עד שיהא מפורש ואפשר שדעת רבינו ז"ל דכי קתני שאני עתיד להפריש אתרומה ומעשר ראשון קאי אבל במעשר שני מעכשיו קורא לו שם לצפונו או לדרומו ומחלל אותן לאלתר כי קודם חלול לא יוכל לשתות מהם מפני שהמשקים מעורבים כדכתיבנא לעיל מיהו לא מחוור חדא דבמסכת דמאי אמרי' כה"ג ולא קתני מיחל אלא קתני מעשר שני לצפונו או לדרומו ומחולל על המעות ועוד שאני עתיד להפריש דקתני סיפא אכולהו משמע אלא ודאי דלא מחלל השתא מידי וכי היכי דסמיך על ברירה ובקיעת הנאד בתרומה ומעשר ראשון סמיך נמי במעשר שני ומיחל ושותה היינו כדפירש ר"ח ז"ל שהוא לשון כי החל האדם כלומר מתחיל ושותה מיד ורב האי גאון ז"ל גורס מוהל ושותה מיד כלומר מוזג ושותה מיד מלשון סבאך מהול במים:

רבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אוסרי': פירוש או משום דלית להו ברירה או משום דחיישו לבקיעת הנאד אלמא לאביי ר"מ לא חייש למיתה ור"י חייש למיתה ואלו הכא קאמר איפכא ופרקי' איפוך אוקימתא ואימא דמאן דחייש למיתה ר"מ ומאן דלא חייש למיתה ר"י. ואק"ל האי דהלוקח יין דמשמע אפכא אמר לך ר"מ מיתה שכיח בקיעת הנאד לא שכיח ורבי יהודה לאו משום דחייש לבקיעת הנאד הוא דאסר אלא משום דלית ליה ברירה. והאי סוגיא מיחלפא סוגיין דפרק הגט ודפרק קמא דחולין דהתם אסיק דטעמא דר"י משום דחייש לבקיעת הנאד אבל ברירה אית ליה והכא מסקנא דטעמיה משום דלית ליה ברירה וי"ל דסוגיא דהתם דסבר יש ברירה ומוקים לר"י דסבר יש ברירה אלא דחייש לבקיעת הנאד וכ"ת היכי לא חייש רבי יהודה הכא גבי עושה לבהמה דופן לסוכה למיתה וחייש לבקיעת הנאד ויש לומר דהכא לאו משום דלא חייש ר"י למיתת בהמה אלא דהא אוקים פלוגתא בבהמה קשורה דמתיחא באשלי דכי נמי מתה לא בצר שיעור דופן ואיהו לא חייש לזמנין דמוקים לה בפחות מג' וכי מתה כווצא ולאו אדעתיה וכבר הארכתי הרבה בענין זה בפ' כל הגט בס"ד מפי רבינו נר"ו:

דף כד עמוד ב

מ"ט דרבי יוסי הגלילי דתניא ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כו' ת"ל ספר: פירוש לאו כלל ופרט הוא דא"כ אין בכלל אלא מה שבפרט ספר אין מידי אחרינא לא אלא רבי יוסי כלל ופרט וכלל דרש וכתב כלל ספר פרט ונתן בידה חזר וכלל והתלמוד קיצר לשונו ודכוותא בתלמודא:

ורבנן אי כתב בספר כדקאמרת אבל השתא דכתיב ספר: לישנא דספר אינו ענין כתיבה שיהא פרט אחר כלל אלא ענין סיפור דברים של כריתות שיכתוב בגט דברי כריתות וכגון הרי את מותרת לכל אדם:

ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה: פירוש דליכתוב קרא ספר כריתות ונתן בידה והוה משמע שיתן בידה דבר כריתות ואנא ילפינא מקדושין דמתגרשת בשטר א"נ דממילא משמע דמידי בר נתינה הוא ולא דברים בלחוד ופרקינן דאה"נ דשמעינן מהכא דסגי בשטר מיהו הוה ס"ד דסגי בכסף נמי דומיא דקדושין קמ"ל וכתב שהוא מיותר לדרשא דבכתיבה מתגרשת ולא בכסף:

ורבי יוסי הגלילי האי נפקא ליה מספר ספר כורתה ואין ד"א כורתה. ורבנן האי ספר כריתות מאי עבדי ליה: פי' דאי לספירת דברים לימא ספר גרושין מאי כריתות. ופריק מיבעי להו לדבר הכורת בינו לבינה שלא תהא אסורה מחמתו כל ימי חייה בשום דבר דאלו כל ימי חייו או חיי פלוני כריתות הוא כדפרישית בדוכתה:

דתניא ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי לעולם דקתני סיפא אכלהו קאי שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. וא"ל שלא תלכי לבית אביך לעולם אמאי לא הוי כריתות דהא אם מכר אביה בית זה או נתנו לאחר או שמת יכולה היא לילך שהנודר לבית חברו שלא יכנס שם מת או מוכר מותר ליכנס שם כדאיתא בנדרים ואפי' אמר לבית זה שהוא של אביך דהשתא אע"ג דמית או מכרו אסורה לילך שם נפיל אזדא כדאמרי' במשכיר בית זה בפרק המקבל ומותרת לילך שם וכיון שאפשר בנפילה דמשתריא ביה כריתות הוי והכי איתא בירושלמי בהדיא וי"ל דהכא מיירי כשאמר לה שלא תלכי לבית זה של אביך דהשתא מיתסרא בה כל ימי חייה ואפי' נפל ותנא לא נקט לישנא דבעל בדוקא אלא דקתני שהתנה עליה שלא תלך לעולם בשום צד לבית שהוא של אביה ושאמר זה בלשון מספיק כראוי:

כל ל' ה"ז כריתות: פי' ומותרת לינשא מיד ולא חיישינן שתבטל תנאה בידים כדברירנא בדוכתיה בס"ד:

העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה: פי' ואינה סמוכה עליהם כשרה:

א"ר אחא כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה: פי' שהרוח מנענע' פסולה ומתני' אוקימנא באילנות קשין ודנקיט נופיהן בהוצא ודפנא:

ת"ש היו שם: פירוש בפסי ביראות גדר או אילן כו' כל דירה שתשמישה לאויר פי' שאינה עשויה לדור בה קבע אין מטלטל בה מדרבנן אלא בד' אמות בלבד אלא אם כן הוא בית סאתים בלבד ולא יותר:

דף כה עמוד א

מתני' שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה: פירוש משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומייתי לה בגמרא מקרא וא"ל דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשא"א לקיים שתיהן כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שמתעטף בציצית או שישי' מזוזה בפתחו אין לפטרו מכל המצות ומ"ש בשומר אבדה שפטור מלתת פרוטה לעני היינו בשעה שמנערה ומטפל בה והיינו דאמרי' ופרוטה דרב יוסף לא שכיחא כדפרישי' בדוכתה וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו ל"ל קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת. וי"ל דהא קמ"ל דאפי' בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשו' בידו סד"א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו קמ"ל דכיון דפטור מן האחר' הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהיא של רשות ועוד למדנו הכתוב דאע"ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי כגון ק"ש ושחיטת הפסח וקודם לכן באת לו מצו' אחר' שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו ואם יבטל מן האחרת יבטל ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה שאין חיוב המצוה עליו עד שיגיע זמנה וראשונה קודמת כנ"ל:

חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה: אסיקנא אפילו חש בראשו בלבד ומצטער בה פטור וטעמא משום דכתיב תשבו כעין תדורו ואין כאן דחי' שאין דחוי במצוה משום מיחושין וחולי אלא בשא"א לקיימן:

אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה: ‎ פי' ‎שכן אדם אוכל אכילת עראי חוץ לביתו. ומעשה והביאו לריב"ז וכו' פרישנא בגמרא דחסירי מחסרא וה"ק ואם רצה להחמיר על עצמו רשאי פי' ולא חשוב כמי שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט ובתר הכי קתני מעשה ברבי צדוק שלא החמיר על עצמו לומר שאם רצה חכם או תלמיד שלא להחמיר רשאי ואינו חשוב כאינו מדקדק במצוה והא דחשבינן לאכילת עראי טעימת התבשיל היינו מפני מיעוט שיעורו ושתיית כלי של מים חשוב עראי מפני גריעותן שאין שתיית קבע במים ושאר משקין אלא ביין בלבד כדי רביעית ודקתני שתי כותבות שהוא עראי פריש רבא בפ"ב דיומא דלאו משום מיעוט השיעור אלא משום דפירי לא בעו סוכה אמרינן התם דאמר רבא כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה ואותבינן ליה מהא דתנן שהביאו לר"ג שתי כותבות ואכלם עראי ומדחשיב לעראי אלמא לית בהו יותר מכביצה והיכי אפשר דליכא בשתי כותבות בלא גרעינתן כשיעור הכותבת גסה וכגרעינתה ופריק דהתם לאו משום דבצר ליה שיעורא אלא משום דהוו להו פירי ופירי לא בעו סוכה ולא הביאו הרי"ף ז"ל נראה דסבירא ליה ז"ל דליתיה לההוא פירוקא משום דאתמר למאי דקסבר רבא דכותבת הגסה יתירה מכביצה אבל לדידן דקי"ל דכותבת הגסה פחותה מכביצה וטעמא דמתניתין משום דשתי כותבות ליכא יותר מכביצה וכביצה לא בעי סוכה ומורי נר"ו אמר בשם רבותיו דאע"ג דרבא פריק הכא פירוקא לפום אוקמתא דיליה לישנא דיליה יוכיח דלאו בדרך דחויא אמר הכי אלא דהכי קים ליה דפירי לא בעו סוכה והיינו דקאמר התם משום דפירי נינהו ופירי לא בעו סוכה וכיון שכן הלכתא כרבא דהוא בתרא כ"ש דלא אשכח מאן דפליג עליה:

וכשהביאו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו: פרישנא בגמרא דהה"נ דכביצה נמי לא בעו סוכה והא דנקט פחות מכביצה משום נט"י ובה"מ דכביצ' בעי נט"י ובה"מ ולית הלכתא כותי' בחדא מינייהו דאפי' כזית בעי ברכה וה"ה נ"י לחולין מינה ר' צדוק כהן היה אוכל חולין בטהרת תרומה וקי"ל התם במסכת חולין דהתירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי חולין דבתרומה זהירי טפי ולא חיישי דנגעי בפת וכיון שכן אפילו יותר מכביצה אינו צריך נטילת ידים:

גמרא מה"מ דת"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה שהו' פטור מק"ש כשא"א לקיים שתיהם כדכתיבנא ומיותר הוא לדרשא דלא מיבעי ליה למיכתב אלא ודברת בם ואלו בשכבך ובקומך אתי לזמן ק"ש ואידך מייתרי לדרשא דהכא:

ובלכתך בדרך פרט לחתן: פירוש לאו כשעוסק בנשואין דהיינו עוסק במצוה דנפקא מבשבתך אלא כי אצטריך קרא לחתן שהולך לעשות מצות נשואין או שחוזר משום דהוא טרוד מחמת מצוה זו והגיע זמן ק"ש שהוא פטור משום דטריד בטרדא דמצוה וא"א לו לקיים שתיהם יפה והיינו פירוקא דפרקינן בסיפא דשמעתא אלא דמברר לה ואזיל ולהכי לא אמרינן בה אלא משום דלאו אוקמתא אחריתי וכ"ת כיון דכתיב ובלכתך בדרך שנפטר בלכתו לדבר מצוה ממילא שמעינן כשעוסק במצוה ממש וכ"ש הוא ולמה לי בשבתך י"ל דאלו לא כתב אלא בלכתך בלחוד הוה מוקמינן ליה כשהמצוה היא בהליכה עצמה שהוא עוסק במצוה ממש כגון ההולך להוצאת המת ולהכנסת כלה ועולה לרגל אבל הולך לדבר מצוה שאין ההליכה גופה של מצוה לא מיפטר מק"ש ושאר מצוה אבל השתא דכתיב בשבתך לעוסק במצוה מייתר ובלכתך בדרך להולך לדבר מצוה ופרכינן ומנא להו דייתורא ובלכתך לפטור הולך למצוה מק"ש דלמא איפכא הוא דמיותר לחייב בק"ש כיון שאינה עוסק במצוה ממש והיינו דאמר מי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה קאמר רחמנא דלחייב ומהדרינן דעל כרחין ייתורא לפטורא הוא מדלא כתיב בלכת וכתיב ובלכתך הדר אקשינן א"ה כונס אלמנה נמי דהא אזיל לדבר מצוה וקס"ד דאיהו פטור כל דאזיל לדבר מצוה ולהכי פריך בשלמא לדידי שניהם חייבים דבלכתך לחיובי אתא אלא לדידך דדרשת ליה לפטור מ"ש כונס את האלמנה דהא איהו נמי לדבר מצוה אזיל ופריק דהאי טריד וא"א לקיימן שתיהן וכו' וקס"ד דטעמא משום טרוד בלחוד ואע"ג דליכא מצוה. ופריך ליה אלא מעתה טבעה ספינתו בים הכי נמי דפטור מק"ש והא קי"ל אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה ואין לך טרוד בדעתו גדול ממנו. ופריק דהכי קאמינא דכונס את האלמנה לא טריד לאחר נשואיו בטרדא דמצוה ולהכי מחייב דמיבעי ליה לייתובי דעתיה לקרוא ק"ש ולשאר מצות מה שאין כן בטרדא דמצוה דלא מחייב לאהדורי בתרוייהו כדרך שמחזירין על המצוה ולא מחייב ליתובי דעתיה וכיון דהשתא לא מצו למיקרי ק"ש פטור ממנה הלכך תרתי בעינן דלהוי טרוד שאינו יכול לקיים שתיהם ושתהא טירדא דמצוה וזה נכון וברור כנ"ל:

והא דאמרינן שאבל פטור מן התפלין מפני שנאמר בהן פאר לאו מהכא נפקא לן אלא מדכתיב פארך חבוש עליך כדלקמן אלא טעמא הוא דקא יהיב מפני מה יפטר מתפילין יותר מכל המצות לפי שנאמר בהן פאר ואינו ראוי לאבל שיהא מכהן פאר:

והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אנשים נושאי ארונו של יוסף היו כו': תמיהא מלתא מאי היא דמהדרי תנאי באותן אנשים מי היו והלא היה ראוי בששים ריבוא שימותו מהם בכל יום ויהיו שם טמאי מת ועוד מה זה נתרעמו ובאו בגלוי פנים אל מרע"ה ואמרו לו למה נגרע לבלתי הקריב כו' וכי לא היו יודעים שטמאי מת אסורין בקדשים עד שהוצרך מרע"ה לשאול מהשם על שאלתם והנכון שאנשים אלו שביעי שלהם חל בערב הפסח וכדדייק רבי יצחק מקרא דכתיב ביום ההוא וכלהו תנאי נמי הכי סברי ור' יצחק הוא דפריש להו משום הכי תלו לה בדידיה במסכת פסחים משום דאיהו אמרה בהדיא ואיכא דכותיה בתלמודא טובא. ולפי שהיה שביעי שלהם בערב הפסח והיו ראוין להזות עליהן ולטבול בפסח בלילה היו סוברין שאין טבילה מעכבתן מלשחוט עליהן את הפסח דמזין ושוחטין את הפסח על טמא שרץ ועל כל שאינו מחוסר אלא טבילה וזהו שבאו בטענה גדולה ודברי חכמה על משה והיתה התשובה להם דכיון דמחוסרין טבילה אין שוחטין עליהם את הפסח שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכיוצא בו אע"פ שיהיה טהור לערב ומפני שבאו בטענה גדולה הוא ששאלו מי היו אלו האנשים לבא בשאלה הזאת ותירץ האנשים האלו למה נדחו מפסח ראשון יהיו טובלין ומזין עליהם וכיון דלא מחסרי אלא הערב השמש שוחטין וזורקין עליהם דהא קי"ל דשוחטין וזורקין על טבול יום וי"ל כי מפני שהיו סומכין על טענתם לא באו עד הערב שמש שלא היה שהות ביום להזות ולטבול בתוך זמן שחיטת הפסח וא"ת והיכי שמעינן מהכא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי אלו כשנטמאו ז' ימים קודם לפסח ראוין הם לעשות הפסח במועדו שיטבלו בערב הפסח וישתטו ויזרקו עליהם וכ"ש לפי מחשבתם שהיו סוברין ששוחטין וזורקין על טמא שרץ והיה דעתם לקיים שתיהם ואלמלא כן אפשר שלא נטמאו מתחלה. תירצו בתוספו' שאין אנו למדין מטענתם אלא ממה שהשיב משה אליהם איש איש כי יהיה טמא לנפש ואמר שכל א' רשאי לטמא את עצמו אפילו ביום י"ד ולדחות את הפסח לגמרי ולא מחוור מדלא מייתי לה תלמודא הכא אבל כך י"ל כי מתוך טענתם אנו למדין זה מן הכתוב ביום ההוא לומר שלא נתעצמו על משה אלא לפי שהיה סבורין שהיה אפשר להם לקיים שתיהם כמו שאמרנו הא לאו הכי לא נתרעמו עליו מפני שנדחין מן הפסח שכבר הם יודעים שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כנ"ל:

ר' יצחק אומר נושאי ארונו של יוסף יכולין היו ליטהר: שהיה קרוב לעשרה חדשים שלא נשאוהו שהיו בהר חורב בר"ח סיון דכתיב ביום הזה באו מדבר סיני ולא נסעו עד כ' באייר של שנה הבאה שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש וגומר נעלה הענן וגו' ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו לטהר שהרי בא' בניסן מתו נדב ואביהוא וכיון שהיה להם פנאי לא היו פושעין כל כך:

דף כה עמוד ב

אלא קוברי מת מצוה היו: פירוש לאו דוקא מת מצוה ממש קאמר שאין לו קוברין אלא קרובים של מת קרי מת מצוה לפי שמצות עשה ליטמא בקרובים דנפקא לן מדכתיב לה יטמא:

אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב אבל פטור מן התפלין כו': והתם במסכת משקין מייתינן מהאי קרא גופיה דאסור להניח תפילין את הוא דמחייבת הא כ"ע פטירי והתם אמרינן הא כ"ע אסירי וכלה חדא היא אלא דרב לא אמר אלא פטורי וכיון דפטור אסור הוא בהן משום קדושתן איכא דמידק הא דאמרינן במסכת משקין מנין לאבל שהוא אסור בשאלת שלום ושהוא אסור בדברי תורה שנאמר האנק דום משמע דגמרינן מינה ואמאי לא אמרינן כי הכא דאיהו הוא דאסור כ"ע שרו וי"ל כיון דאכתי לא א"ל מתים אבל לא תעשה דהכי סדורא דקרא האנק והתאבל כאבלים להיות דומם משאלת שלום ודברי תורה אבל בשאר דברים לא תעשה. ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא שהרי הקב"ה מונע היה ליחזקאל ומיקל בעניני אבלות כלומר שלא היו ראוין לנהוג אבלות בפרהסיא ובמ"ש לו לנהוג אבילות יש לו ללמוד ממנו דכ"ע פטורי אבל במה שחייבו לנהוג אבלות אין לנו להחמיר עליו מה שהקל ופטור:

וה"מ ביום ראשון: פירוש וה"מ דמיפטר ביום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה אבל בשאר ימים לא מיפטר כוליה יומא דהא מקצת שני חייב וליכא לפרושי וה"מ דאסור ביום ראשון דמשמע דתו לא מיתסר דהא נמי במקצת יום שני חייב כדאמרן אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפלין משני ושני בכלל מותר להניח תפילין נמצא שבמקצת שני מחייבו ומקצתו אסור בהם וכיון דמחייב במקצת יומא שפיר מצי למימר דלא מפטר אלא ביום ראשון אבל לא מצינן למימר לענין איסור דמיתסר ביום ראשון בלחוד כיון שיש גם כן איסור במקצת יום שני. ומה שכתב רי"ד ז"ל ומסקנא אינו אסור אלא יום ראשון בלבד לא ידענו מנין בא לא דמהכא ליכא למשמע מינה הכי כדפרישנא ושמא דעת רבינו ז"ל שהלילה של יום שני שהוא אינו מניח תפילין עולה לו למקצת היום ואע"פ שהלילה אינו זמן תפילין ולפיכך אמר רבינו ז"ל שאינו אסור אלא יום ראשון לפי שאין מניחין תפילין בלילה והלילה עולה לו למקצת שני והוא מותר בהם יום שני בשחרית וכן כתב בפירוש דבריו רבינו הגדול ז"ל בספר תורת האדם. הא דאמרינן באבל רבתי דמיבעי ליה ליתובי דעתי' פירש מורי נר"ו שכך ראוי שלא לפוטרו מן הסוכה כדי שיתנחם ומייתב דעתיה לה משא"כ בצערא דעלמא לא מיתבא דעתיה:

אמר רב חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורין מן הסוכה כל שבעה משום דבעו למחדי וליחדו בסוכה אין שמחה אלא בחופה: פי' ואפילו באותו בית עצמו כי הכא שאע"פ שאפשר לעשות סוכה בבית עצמו מיפטרי מהאי טעמא. ומהא שמעינן שאין אומרים ברכת חתנים ואפילו ברכת אשר ברא אלא בחופה ואע"פ שהחתן והכלה שם ואפילו באותה חצר עצמה כדכתיבנא אבל שהשמחה במעונו אומרים דהא איתיה מכי רמו שערי באסינתא דליכא חופה ובלבד שהחתן או הכלה או הארוס או הארוסה שם שבשבילם השמחה וכדכתיב בפ"ק דכתובות וי"א שאפילו שבע ברכות אומרים במקום שיושבים חתן וכלה אע"פ שאינו מקום חופה ולא אמרינן אין שמחה אלא בחופה אלא למעוטי שאין אומרים שבעה ברכות בארוסין. תוספות:

וליכלו בסוכה וליחדו בחופה אין שמחה אלא במקום סעודה אבל בחופה איתא אפילו שלא בשעת סעודה כדברירנא התם:

וליעבדו חופה בסוכה: פירוש שיפסיקו בטלית בנתים שאין צורך לעשות שם כילה הפוסלת בסוכה שאין חופה אלא במקום יחוד חתן וכלה כדכתיבנא התם:

א"ר זירא אנא אכלי כו': ולית הלכתא כותיה ובירושלמי אמרו שהשושבינין חייבין והיינו כשחוזרין לבתיהם לישן שם בלילה או כשאוכלין שם דומיא דשלוחי מצוה שחייבין בסוכה כשהן פנוין ואין להם עיכוב למצותם כדבעי' למימר קמן:

ת"ר חתן וכל השושבינין וכל בני חופה פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבים בק"ש: פרש"י ז"ל דלא ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולפיכך חייבין בק"ש והא דפטורין מתפלה ותפילין משום דבעו כונה ולאו בני כונה נינהו אבל חנניא בן עקיבא סבר דעוסק במצוה פטור מן המצות וכ"ת והא אבל דלאו בר כונה ואפ"ה חייב בכל המצות דאיבעי ליה ליתובי דעתיה וי"ל דהתם נמי בתפלה ותפילין פטור שאינו בן כונה ול"נ. והנכון דהאי תנא סבר דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ולפיכך פטורין מתפלה ותפילין דבעי כונה טובא ולא אפשר לקיימן שתיהן ולא מחייבי ליתובי דעתייהו כיון דטרידי במצוה אבל בק"ש חייבים דלא בעו כונה אלא פסוק ראשון ואפשר לקיימן שתיהן ורש"י סבר דחתן אף בק"ש לא מצי לכווני ואע"פ ששנינו חתן פטור מק"ש התם משום טירד' דבעילה אבל הכא לבתר בעילה כל שבעה קסברי רבנן שאין שמחת חופה מעכבתו מק"ש והלכתא כרבנן ולפיכך הביאה רי"ף ז"ל דאלו לפרש"י לאו הלכתא היא. ומה שאמרו בברייתא דר' חנניא בן עקיבא דברי רבי יוסי בן הגלילי לאו למימרא דרבי חנניא הוא דמודה ליה ואידך תנאי פליגי עליה דודאי ליכא תנא דפליג בהא אלא לפי שהכריזו בה לפטור כל העוסקים במלאכת שמים אמרו כן:

דף כו עמוד א

ת"ר הולכי דרכים ביום כו': הולכי לדבר מצוה פטורים בין ביום בין בלילה פירוש כשהוא בענין שאם יעכבו ליישב בסוכה שמא יארע להם ביטול במצוה כי הא דרב חסדא ורבה בר ר"ה דגנו על שפת הנהר כדי שימהרו לבא בבקר לבית המדרש לשמוע דרשא דרגלא:

ת"ר שומרי העיר ביום פטורים מן הסוכה ביום כו': פי' טעמא משום תשבו כעין תדורו כי בזמן שרגילין לשבת בבתיהן חייבין בסוכה. שומרי פירות גנות ופרדסין פטורין בין ביום ובין בלילה שאין רגילין לבא לבתיהם כלל ופרכינן וליעבדו סוכה התם אמר אביי תשבו כעין תדורו וכיון שאין דרך לקבוע שם אינו חייב לעשות שם סוכה:

פרצה קורא לגנב: ‎ פי' ‎ואם ישב בסוכה יגנבו מן הפירות ויבא לו הפסד תמיה מלתא וכי לית ליה לרבא תשבו כעין תדורו והא טעמא דחולה ומצטער והולכי דרכים מש"ה הוא ולקמן נמי דרשי' תשבו כעין תדורו מכאן אמרו כל ז' הימים אדם עושה סוכתו קבע ותו היכי פטר ליה מסוכה משום חשש הפסד ממון וכי יש אדם נפטר מן המצוה בכך וי"ל דתרווייהו משום תשבו כעין תדורו אלא דאביי דריש ליה טפי דפטר ליה אפילו שלא במקום הפסד כיון שאין דרכו לעשות דירתו שם ורבא ס"ל דכולי האי לא דרשינן תשבו כעין תדורו שלא לעשות סוכה אלא במקום שדרכו לקבוע שם ביתו אבל כשיש לו הפסד בדבר ואית ליה צערא ופסידא בהא פטרינן ליה משום תשבו כעין תדורו ומאי דדרשינן בכל דוכתא תשבו כעין תדורו לאו מלישנא דתשבו נפקא לן דאדרבה מדלא כתיב תדורו וכתיב תשבו משמע איפכא אלא שאנו למדין כן מכונת המצוה שאמרה תורה בסוכות תשבו ז' ימים כלו' כמו שהייתם יושבים בבתיכם א"נ מדכתיב האזרח בישראל דמייתר להכי כדבעיא למימר קמן:

אוכלין עראי חוץ לסוכה וכמה א"ר יוסף תרתי תלת ביעי מתקיף לה אביי וכולי אלא אמר אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה: ולא ידעינן כמה הוי מיהו נקטי רבנן ז"ל דהיינו כביצה דלא בעי סוכה אלא ליותר מכביצה והיינו דאמרינן לקמן הא כביצה בעי סוכה לימא תהוי תיובתא דרב יוסף ודאביי דאלמא אפילו לאביי כביצה לא בעי סוכה ורש"י ז"ל כתב בדרב יוסף תרתי תלת ופי' תרתי תלת פרוסות קטנות ובדאביי לא ידעינן כמה ואפשר דשיעורא דרב יוסף לא נפיש ולא הוי שיעורא דאביי כביצה וכביצה לדידיה בעי סוכה וגריס לקמן לימא תהוי תיובתא דרב יוסף ולא גרסינן ודאביי. והראשון יותר נכון והוא שטת הגאונים ז"ל:

ת"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנין שינת עראי חוץ לסוכה מאי טעמא אמר רבא גזירה שמא ירדם אמר ליה אביי אלא הא דתנן ישן אדם בתפיליו שינת עראי אבל לא שינת קבע: פירוש שמא יפיח בהם ותמיהא מלתא לי היכי לא חיישינן להיסח הדעת ונאסור אפילו שינת עראי יש לומר דלהיסח הדעת לא קפדי' אלא כשהוא ער ולבו פונה בדברים בטלים דבעינן שתהא כל מחשבתו בהם אבל כל שאינו מפנה דעתו לדברים של חול אע"פ שאין דעתו על התפילין מותר ומן הטעם הזה הוא קורא בתורה ומתפלל בתפילין בראשו אף על פי שאין דעתו עליהם בודאי כנ"ל ופרכינן ליחוש שמא ירדם וישן קבע ויפיח בהם א"ר יצחק במוסר שינתו לאחרים ואדחייא לה ואוקמה רבי יוחנן במניח ראשו בין ברכיו:

רבא אמר אין קבע לשינה: פירוש דטעמא דסוכה לאו משום גזי' תרדמה הוא אלא לפי שכל שינה חשובה קבע ואין לה שיעור לקבע וכן אמרו בירושלמי שכן אדם ישן עראי ודיו הלכך אף במניח ראשו בין ברכיו אינו ישן חוץ לסוכה אבל בתפלין דטעמא משום הפחה ליכא למיסר אלא בקבע ממש שיש לחוש בהפחה ולפיכך שינת עראי מותר ובלבד במניח ראשו בין ברכיו כרבי יוחנן דההיא לא דחי לה רבא דהא מלתא דשכיחא הוא ואית לן למיחש לה ולא אתא רבא אלא לפרושי טעמא דסוכה ויש למדין מכאן שהנודר או הנשבע שיעשה דבר בחצי הלילה שאין לו לישן עראי קודם לכן שמא ירדם באותה שעה ולא יעשה מצותו וליתא שאין אומרין כן אלא בדבר שהוא אסור בגוף השינה כשיאריך בשינתו כהני דהכא אבל בנשבע זה שאין השינה אסורה לו כלל אלא שצריך לעשות מצותו באותה שעה אין לנו למונעו קודם לכן משינה מפי מורי נר"ו ורי"ף ז"ל לא כתב כלום מסוגיא זאת בהלכות תפילין משמע דסבר דהאי סוגיא דחויה היא מהא דאמרינן בפרק במה טומנין תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים מאי היא דבי רבי ינאי אמרי שלא יפיח בהם רבא אמר שלא ישן בהן ונראה לרבינו ז"ל דרבא קאמר שלא ישן בהם כלל אפי' שינת עראי כי להחמיר על דברי ר' ינאי בא ול"נ לדחויי כלה שמעתא וכמ' מתניתא ומימרי דאמוראי בכדי אלא ודאי דרבא לא פליגא דאיהו שינת קבע אמר ומשום דבי רבי ינאי לא אסרי אלא הפחה ממש ולא אסרי שינה כלל משום גזרת הפחה בא רבא ולמד שאף שינה אוסרין דאיכא למיחש להפחה והיינו כשהיה שינת קבע או כשאין מניח ראשו בין ברכיו והמחמיר תע"ב:

תניא נמי הכי הישן בתפילין וראה קרי לא יאחז בקציצה: פי' שהיא קדושה עצמה משום שי"ן של תפלין אלא אוחז ברצועה דלא הויא אלא תשמיש קדושה כדאי' במ' מגלה דברי ר' יעקב וחכמים אומרים ישן אדם בתפיליו שינת עראי אבל לא שינת קבע ודאי רבנן פליגי. וליכא למימר דס"ל בעל קרי אסור בתפלין דהא קי"ל שהוא מותר בתפלין ולא הויא דלא כרבנן. אלא בהא פליגי דרבי יעקב סבר לא אסרינן ליה אפי' שינת קבע לא משום חשש הפחה ולא משום חשש קרי רבנן סברי דאסרי' ליה שינת קבע משו' האי חשש' שנית מיהו אפשר דמודו רבנן דאם ראה קרי מותר להניח תפילין:

ת"ר הנכנס לישן ביום רצה חולץ וכו' ש"מ בעל קרי אסור בתפילין ומדלא דחי ליה דלעולם מותר בתפלין לאחר שראה קרי אבל בעודו רואה קרי אסור שמעי' דמ"ד בעל קרי מותר להניח תפלין אפי' בעודו רואה קרי קאמר ורבנן דשרו ביום משום דלא שכיחא ביום שינת קבע אבל בלילה שכיחא ור' יוסי לא חלק אלא דקאמר אלא דבילדי' ונשותיהן עמהם חיישינן שמא יבואו לידי הרגל עבירה עמהם:

דף כז עמוד א

הא כביצה בעו סוכה כו': פירשתיה למעלה:

הא דתנן ועוד א"ר אליעזר מי שלא אכל בלילי י"ט הראשון ישלים ללילי י"ט האחרון: פי' אף ללילי י"ט האחרון וכ"ש בתוך החג עצמו דהא משלמי חגיגה גמר לה שאם לא חגג בי"ט הראשון שחוגג את כל הראשון וי"ט האחרון של חג והכי מוכח בגמרא:

הא דאמרי' אף סוכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל -- לאו למימרא דלא אכיל פת דהא חיי' לאכול פת בשבתות וי"ט דאמרינן בפ' שלשה שאכלו טעה ולא הזכיר של ר"ח בבהמ"ז אין מחזירין אותו בשבתות וי"ט מחזירין אותו פרישנא משום דר"ח אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ושבתות וי"ט ע"כ אכיל. והא ודאי כי אמרי' דבר"ח אי בעי לא אכיל לאו דלא אכיל כלל דהא אסור להתענות בה אלא דלא אכיל פת קאמר ומינה דבשבתות וי"ט על כרחיה אכיל פת וליכא למימר דהיינו דוקא בליל הראשונה של פסח שקבעו הכתוב חובה מדכתיב בערב תאכלו מצות ובלילה י"ט הראשון של חג דגמרי ט"ו ט"ו מחג המצות כדאיתא בסמוך אבל שאר ימים טובים לא מחייב לאכול פת דהא ליתא מדאמרינן התם סתמא בשבתות וי"ט מחזירין אותו ולא קא' אין מחזירין אלא בשל ר"ח אלמא כלהו י"ט בני חזר' משום דלא סגי דלא אכיל פת וחייב בהם בסעודה ולחם משנה כשבת וחציו לה' וחציו לכם כדאיתא בי"ט ואפילו רבי אליעזר לא פטר אלא בשכולו ליי' ובעצרת הכל מודים שכלו לכם ומה שחדש הכתוב בלילי י"ט ראשון של פסח מדכתיב בערב תאכלו מצות היינו לחייבו בדין מצה ראויה דאלו מדין י"ט יוצא בכל שהוא פת ובמצה עשירה וכן בלילה הראשונה של סוכה ושאר ימים אמרי' הכי דאי בעי לא אכיל מדין סוכה אלא אוכל עד כביצה פת חוץ לסוכה ויצא מדין י"ט ולפיכך בא הכתוב וחייבו לאכול בסוכה משום מצות סוכה בלילה הראשונה דילפינן ט"ו ט"ו ממצה אבל בשאר ימי החג כל שלא אכל קבע חוץ לסוכה אם אכל כזית פת חוץ לסוכה ועשה שאר ענין בסוכה יצא מחובת י"ט וחובת סוכה. ומצינו למדין ששבתות וי"ט שוין להתחייב באכילת כזית פת בג' סעודות ובליל י"ט של פסח חייב במצה ראויה ובליל י"ט ראשון של סוכות חייב לאכול פת בסוכה ושיעור אכילה זו של לילי סוכות י"א שהוא יותר מכביצה שהוא אכילת קבע וחייב בסוכה ולא ילפינן מחג המצות אלא לחייבו באכילת פת כמוהו אבל אין שיעוריהם שוים דבמצה דחיוב אכילת מצה היא סתם אכילה הוא כזית אבל הכא דחיוב אכילה בסוכה הוא מדין סוכה שיעור הראוי לחובה דהיינו יותר מכביצה בעינן וכן היה אומר מורי נר"ו אבל אחר כך חזר בו ואמר לי דכיון דגמרינן ג"ש מחג המצות לגמרי דרשינן מה התם בכזית אף כאן בכזית מדלא פירשו לה בשמעתין ואע"ג דבשאר החג כזית לית ליה קבע ורשאי לאכלו חוץ לסוכה בליל הראשון שקבעו הכתוב חובה בסוכה עשאו אכילת קבע וזה נכון ולא מצינן חילוק בימי החג בין ליל הא' לשאר ימים אלא בחיוב אכילה זו דאלו בעניני חיוב הסוכה שלא לאכול ולשתות קבע חוץ לסוכה ושלא לישן קבע חוץ לסוכה דינ' שוה והכתוב השוה אותם בסוכות תשבו שבעת ימים וזה פשוטו אבל שמעתי בשם גדול מגדולי הדור אשר בצרפת שהיה מחייב לישן בסוכה בלילה הראשונה של סוכות ואפי' ירדו גשמים שינת עראי מיהת ולא התירו לו לירד מן הסוכה אלא בשאר ימים שהם רשות אבל בלילה הראשונה הכתוב קבעו חובה מג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות והא ליתא כלל לפום האי דכתיבנא שאין חיוב ליל הראשון אלא באכילה דומיא דליל ח' של פסח דחיוב שינה לא אתי מהתם דלא מחייב בשינה. ותו דא"כ היה סתים לן תנא לקמן שאם ירדו גשמים יצאו מן הסוכה ולא חלק בין ליל הראשון לשאר ימים אלא ודאי דהא ליתא כלל ומה שכתבנו נכון ועיקר לכל מודה על האמת מפי מורי נר"ו:

והא דתנן ועוד א"ר אליעזר כו': אקשינן עלה מרישא דקתני א"ר אליעזר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה פירוש וא"כ אמאי לא יהיב רבי אליעזר תשלומין אלא למי שלא אכל ליל ראשון דהא בכלהו שבעת ימים נמי חייב בסעודה כמו ליל א' ויש נוסחאות דגרסי בהדיא מאי איריא ליל י"ט ראשון והא"ר אליעזר י"ד סעודות חייב אדם לאכול כו' והא מוכיח כדפרישנא הלכך הא דפריק תלמודא חזר בו ר' אליעזר ליכא לפרושי שחזר בו מן האחרונה דהיינו מי שלא אכל בליל י"ט כדפירש רש"י ז"ל דהיאך חזר בו והא ברייתא היא ובטעות נאמרה מתחלתה דאם איתא לקמייתא ליתא לבתריי' והול"ל שלא אמרה מעולם אלא ה"פ שחזר בו מן הראשונה שאמר י"ד סעודות חייב וכו' והודה לחכמים שאינן חייב אלא ליל ראשון ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה כדאמרי' בעלמא וכ"ת דמודה ר"א לרבנן שאינו חייב אלא באכילת ליל ראשונה הא ודאי גמר לה בג"ש דחג המצות כרבנן דליכא דוכת' אחרינא למגמר מיניה וא"כ מנ"ל שיש לה תשלומין ובמאי פליגי. וי"ל דרבנן סברי דגמרינן מחג המצות לגמרי דסברי דון מינה ומינה דמה התם חייב ואין לו תשלומין אף כאן חייב ואין לו תשלומין ר"א סבר דון מינה דחייב באכילה ואוקים באתרה דהתם דאתקש לפסח אין לו תשלומין כפסח אבל הכא דמיא לחגיגה שיש לה תשלומין כל הרגל ולילי י"ט האחרון:

והא דפרכי' מאי ישלים אלימא בריפתא כל מאי דאכיל דיומיה קא אכיל תי' דהא במתניתין משמע דהני תשלומין בלילי י"ט האחרון דליכא עליה מצות סוכה ולא עוד אלא שאין לו לאכול שם וכשאוכל שם עכשיו הא מינכרא מלתא שפיר דהשלמה עביד ואינה סעודת י"ט עצמו ולפי מה שפירשנו דלילי י"ט האחרון לאו דוקא אתיא פירכא שפיר היכי עביד תשלומין בתוך החג מיהת דאי בריפתא לא מנכרא מלתא אפי' אכל כמה סעודות זו אחר זו דאמרי אינשי דמאי דאכיל דיומיה אכיל למלאות בטנו ולשמוח ברגל וליכא למימר שיקבענה מיד אחר מזונו כשיגמור ברכתו דהשתא מנכרא דהא כיון דדעתיה לאכילה מעיקרא ואי אכיל ליה אף לאחר מזונו נפטר בברכת הפת ולא בעי ברוכי כי שביק לה לאחר מזונו הוה ליה מרבה בברכות בחנם ואסור לעשות כן ולהכי פרישנא דבימי החג מיהת משלים לה במיני תרגימא לאחר ברכת המזון לאלתר דמנכר' מלתא והשתא אינו מרבה ברכות בחנם ואפי' אכיל להו לאחר כל מזונו כדרך בני אדם קודם ברכת המזון הוו להו דברים הבאים שלא מחמת סעודה שמברכין עליהם ומיני תרגימא אלו אינם פירות דלא בעי סוכה שאינו בדין שיעשה השלמה אלא בדברים שחייבי' בסוכה ולמאן דאמר דפירי לא בעו סוכה ישלים בבשר ודגים וכיוצא בה ולמ"ד דפירי בעי סוכה ישלים בפירות וכן מפורש בפ"ק דיומא. רבי נר"ו. מכאן דקדקו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שסעודה שלישית של שבת אפשר לעשותה בפירות ומיני תרגימא כשם שמשלים כאן והא בורכא דהכא שהיא תשלומין ולא אפשר בריפתא דלא מינכרא מלתא עביד במיני תרגימא אבל התם סעודה שלישית חובה היא כשתי' הראשונות וחייבת בפת נפקא לן מדכתיב תלתא היום בקרא ומי חלק ביניהם אלא ודאי שאינו יוצא י"ח אלא בפת וכבר ברירנא לה במסכת כתובות. ולענין קדוש כיון דקדוש חובת היום ולא חובת סעודה ומפני קדושת היום תקנוהו חכמים במקום סעודה ואין קדוש מן התורה אלא בלילה וקדוש היום דרבנן וברכת הנהנין בלחוד משמע דלא מחייב ביה בסעודה שלישית שלא חייבוהו אלא בתחלת קדושת היום דהיינו בסעודת שחרית וכן דעת ה"ר יונה ז"ל ויש מחייבין לקדש בו וכיון דליתי' אלא בורא פרי הגפן וליכא ברכה לבטלה אם רצה לקדש על היין וחביבא ליה חמרא הרשות בידו:

שאל אפטרופוס של אגריפס המלך את רבי אליעזר כגון אני כו' אף על גב דהא פרישנא שחזר בו רבי אליעזר מזו ושאלה זו לדברי אליעזר היא לא קשיא דשאלה זו קודם חזרה היתה:

דף כז עמוד ב

מ"ט דרבי אליעזר אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לז': תמיה' מלתא דהא בפ"ק אמרינן דב"ש אית להו הא דרבי אליעזר שאין עושין סוכה בחג וא"כ מהאי קרא נפקא להו ואנן אשכחן דמפקי ליה לדרשא אחרית' למימרא דבעי סוכה לשם חג כדאיתא בפ"ק וי"ל דלב"ש תרתי שמעת מינה דמחג הסוכות דרשי סוכה לשם חג ומשבע' ימים דרשי סוכה לשבעה ושוין שאם נפלה חוזר ובונה אותה:

גירסת מקצת הספרים מהו דתימא ליגזור דלמא אתי ליעבד סוכה רעועה מעיקרא קמ"ל: ול"נ דהיכי אפשר דמחייב בסוכה דאורייתא וניגזר ביה דלא ליעביד משום גזירת רעועה דאתי למעבד סוכה רעועה דאפילו תימא שכך מצותה לרבי אליעזר שלא לעשותה רעועה אלא שתהא קיימת לז' לאו מלתא דשכיחא היא דליעבד רעועה כולה האי דלא חזיא לז' כי היכי דניסריה בסוכה מהאי טעמא ובספרי דוקאני ובנוסחא דרבנן קשישי ז"ל ה"ג מהו דתימא דא"ר אליעזר אין עושין סוכה בחולו של מועד והא אחריתי היא קמ"ל כיון דבדיד' עביד לה היא היא פי' ואין בזה משום אין עושין סוכה בחולו של מועד ושמע מינה דדוקא דעביד לה או לרוב' מאותן עצים עצמן מיהו לא נפקא לן מידי מינה דהא לית הלכתא כרבי אליעזר ועושין סוכה בחולו של מועד:

תניא רבי אליעזר אומר כשם שאין אדם יוצא ביום טוב ראשון בלולב של חברו כך אינו יוצא בסוכתו של חברו: פירשו מדמדמי לה ללולב משמע דסוכת השותפין אין יוצאין בו ביחד כשם שאין יוצאין שניהם בלולב של שיתוף משום שאול והיינו דנקטינן לרבנן שכל ישראל יוצאין בסוכה אחת באחת שהיא משותפת ביניהם משא"כ לרבי אליעזר ותירץ א"כ לרבי אליעזר כל אחד ואחד מבני הבית שהם בני חיובא צריך סוכה לעצמו ואפי' הוא ובניו הגדולים אין יוצאין בסוכה אחת וזה היאך אפשר ושמא נאמר דר' אליעזר פטר איש וביתו בסוכה אחת כדכתיב תשבו כעין תדורו ומה דירה איש וביתו אף סוכה איש וביתו ביחד ואע"ג דלקמן לא קיימא האי דרשה לגבי מה דירה איש ואשתו לחייב נשים בסוכה לגבי הא מדריש דלא סגיא בלא"ה כדדרשינן ליה למילי אחריני טובא שיותר נראה לומר דמודה רבי אליעזר דסוכה של שותפין יוצאין בה דלא דמי ללולב דהתם כי נפיק ביה חד מינייהו בכוליה נפיק ולא סגיא דלא נפיק בחולקא דחברי' והוי שאול דכיון שמסתמא בכולו ליכא למימר ברירה דהא ודאי אין כולו חלקו ודכותה אם משתמש בכל החצר אסור במודר הנאה אא"כ התנו קודם הנדר דמר משתמש אב"ג ומר משתמש דה"ו וכיוצא בו אבל הכא בשותפין כל אחד ואחד לשלו הוא נכנס ויש ברירה וכדאמרינן בנדרים בשותפין שנדרו הנאה זה מזה שניהם מותרין ליכנס לחצר שיכול לומר לתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך ואפילו למאן דאסר התם שאני דויתור אסור במודר הנאה וחייש דלמא מתהני מדחבריה אבל לגבי מצוה סוכה דלתוך שלו נכנס לכם קרינא ביה. ומה שאמרו חכמים מלמד שכל ישראל יוצאין בסוכה אחת אם בבית אחת שהיא משותפת ביניהם דכ"ע היא ואפי' לרבי אליעזר אלא ה"ק שיוצאין בסוכה של איש אחד בזה אחר זה ובהא הוא דפליג ר"א דוקא:

מעשה בר' אילעאי כו': איני והא"ר יצחק מנין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל פירוש בדליתיה במתא דאי בדאיתיה במתא כל יום ויום הוא חייב שנאמר מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת מכלל דבחדש ושבת איבעי ליה למיזל פי' כשהוא בתוך התחום ומינה לראותו ברגל כשהוא מחוץ לתחום ורבי יצחק נקט מאי דשכיח ביה פשיעותא טפי ואוקימנא דמיירי דאזיל ואתי ביומיה דאי לא אין לו לצאת מביתו ברגל בחולו של מועד דמצי נפיק דבי"ט גופיה בתוך התחום ולא סגיא דלא אזיל ואתי ביומיה:

ת"ר מעשה ברבי אליעזר ששבת בסוכתו כו': רגל אחר הוה פירוש ופריסת סדין דבעי מיניה רבי יוחנן בן אלעאי משו' עשיית אהל נגעו בה ופרכי' ותפשוט מדר' אליעזר גופיה דתנן פקק החלון בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו דלהכי קאי וכגופיה דמי ואם לאו אין פוקקין בו דהו"ל מוסיף על אהל עראי בשבת וקסבר אסור להוסיף על אהל עראי בשבת וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו קסברי מותר להוסיף על אהל עראי בשבת ופרקינן דהאי גופא מבעי' התם הוא דאסר ר"א משום דמבטל ליה אבל הכא בסדין דלא מבטל לי' לא או דלמא ל"ש וקי"ל כרבנן דמוסיפין על אהל עראי בשב' ואצ"ל בי"ט:

דף כח עמוד א

גירסא דיקא ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערב יה"כ: פירוש ערבי פסחים משום מצה ועיה"כ משום סעודה שכל האוכל בו כאלו התענה תשיעי ועשירי:

ת"ר שמנים תלמידים היו לו להלל הזקן כו': דבר גדול מעשה מרכבה פי' מרכבה העליונה הקדושה שלא נסתכלו בה נביאים מעולם וסודה ידוע לבעלי האמת:

דבר קטן הויות דאביי ורבא: פירו' דבר קטן הוא לגבי מעשה מרכב' שאמרנו ולגבי הא נמי לא קרי דבר קטן לתלמוד שהרי קדמו לכלם שלא הניח מקרא משנה ותלמוד הלכו' והגדות והם יתד שהכל תלוי בו אלא הויות דאביי ורבא הם קושיו' ותירוצין וספיקות שלהם שלא נתבררו להם מפני שלא ירדו לעומק של תלמוד כחכמים הראשונים ולפי שהיה זה מחסרון ידיעה קרי ליה דבר קטן בחכמת המשנה אבל גדול הוא מכל שאר חכמות העכו"ם וזה הפירוש אמת ונכון לכל המאמין ולא כמו שפירשו אחרים האלקים יכפר:

לקיים מה שנא' להנחיל אוהבי יש: כלו' על אלו נתקיים המקרא הזה:

אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף שפורח מיד נשרף: פי' שהיו הדברים כמו שניתנו בסיני שהאש היתה שולטת ושאלו בירוש' התלמיד כך הרב מהו והשיבו שהתלמיד תוך ד' אמות ברם הרב אפי' חוץ לד' אמות:

הא דתנן אמרו לו א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך -- לאו דוקא דהא סוכה גדולה וכשרה היא אלא דאסרו רבנן שלא תהא שלחנו בתוך הבית גזירה שמא ימשך אחר שלחנו אלא פירושו לא קיימת מצוה סוכה כראוי וכרצון חכמים. ודכותה בפרק ערבי פסחים מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח שפירושו שלא קיים מצותו כראוי אבל ודאי אינו מעכב וכן רבים:

אמר מר האזרח להוציא את הנשים למימרא דאזרח בין גברי בין נשי משמע דאצטריך ה"א דהאזרח למעט והתניא האזרח לרבות את הנשים אלמא אצטריך ה"א לרבותא פירוש והשתא קשי' אזרח אאזרח דאלו ה"א אה"א ל"ק שכן דין תורה דכל היכא דהוה משמע פטורא אתיא ה"א לרבות וכל היכא דהוה משמע חיובא אתיא ה"א למעט תוספות:

אמר רבא הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא: פירוש לאו דהוי תרווייהו הלכתא דהא חד מינייהו שפיר אתי אלא הכי קאמר דחד מנייהו הלכה למשה מסיני ולא אתי מקרא והיינו דשיילינן הי קרא והי הלכתא ותו ל"ל קרא ול"ל הלכתא דהא כלל הוא בכל התורה כלה שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וכלל הוא בכל התורה כלה הא דרב שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וסוכה ויה"כ בהני כללי נינהו ולמה אצטריך קרא באנפי נפשייהו:

דף כח עמוד ב

אמר אביי לעולם סוכה הלכתא ויה"כ קרא: ‎ פי' ‎והא דלא קאמר איפכא משום דהכי גמיר לה א"נ דהכי אתיא שפיר טפי דדרשינן ה"א לרבות שכן הוא ברוב המקומות סד"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ"ל:

רבא אמר אצטריך סד"א כו': פירש נאדי מאוקמתא דאביי משום דמשמע ליה דלגבי הא ליכא למדרש תשבו כעין תדורו ולא אתא קרא לכולי האי אבל מודה הוא דדרשינן ליה בעלמא ואיהו גופיה דריש ליה כדכתיבנא לעיל ויש לשאול למה נכתב האזרח כלל שמעתי בשם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל שבא לומר שלא יתחייב בסוכה אלא מי שהוא כאזרח רענן פרט להולכי דרכים ושומרי פירות ומצטער וכיוצא בהן:

וכל מאי דאמרי' בכל דוכתא תשבו כעין תדורו מהכא נפקא לן דהא קרא גלי לן דמאי דכתיב תשבו אינה ישיבה כל דהו אלא ישיבה כעין דירה כענין וישב יעקב בארץ מגורי אביו ואחרים בכתוב:

ויש שואלין ה"א דהאזרח למה דמוקמי לה לרבות את הגרים דגרים בכלל ישראל ברוב מקומות אלא במיעוט מקומות כגון גבי תנופ' ויולדת ותו דאצטריך ריבויא לגרים משום דאיכא טעמא למעוטינהו הכא משום דכתיב האזרח ה"א דאתא למעוטי גרים ולהכי אצטריך ה"א כך תי' בתוס' ויש נוסחאות שכתוב בהן בפירוש כן ולפום מאי דפרישנא באזרח לא משמע מיעוטא דגרים כלל ותו לדידהו דלא מפרשי אזרח לטעמא דכתיבנא אמאי כתב רחמנא אזרח דמשמע מיעוטא דגרים דאצטריך ה"א לרבות לא ליכתוב אזרח ולא ה"א והא עדיף טפי כדאקשינן דכותה בעלמא והנכון דה"א לא דרשינן כיון דליכא למדרש והיכא דאיכא למדרש דרשינן ליה וכדאמרי' דברים הדברים לא משמע ליה ואמרינן בפ"ק דיבמות חוצה החוצה לא דריש דכל היכא דליכא למדרש לא דרשינן ליה ולא חיישינן להכי וקרא דיה"כ אסיקנא דאצטריך לתוספת עינוי דיה"כ שמוסיפין מחול על הקדש דאף על גב דלאו מ"ע ממש הוא ה"א כיון דלית ביה עונש ואזהרה לא ליחייבי ביה נשים כלל דה"ל עשה דאית ביה מ"ע שהז"ג שהנשים פטורות קמ"ל האזרח לרבות את הנשים לתוס' עינוי מיהא אם אכלן ושתן ביה לא אמרי' להו ולא מידי מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות וכדאיתא במס' י"ט:

כל לרבות את הקטנים והתנן נשים וקטנים פטורים מן הסוכה ל"ק מתני' בקטן שלא הגיע לחנוך ברייתא בקטן שהגיע לחנוך שאביו חייב לחנכו והיינו קטן שאינו צריך לאמו דתנן בסיפא דמתני' ובודאי ממתניתין גופה מצי למשמע דאיכא האי הפרשה בין קטן לקטן ולא אקשינן אלא משום דהוה ס"ד דתנא דברייתא סבר דמדאורייתא ממש חייב לחנכו מי מייתי לה מקרא ואיהו אהדר ליה דמדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא ושיעור קטן שהגיע לחנוך אינו שוה בכל המקומות אל' כפי הענין שחייב לחנכו בו דלענין יה"כ אית ליה חד שיעור והכא גבי סוכה שיעורא אחרינא בשאינו צריך לאמו שראוי לחנכו. ובלולב אמרו קטן היודע לנענע חייב בלולב ובתפילין אמרו קטן היודע לשמור תפילין חייב בתפילין וכן בכל דבר ודבר כפי מה שהוא והכא אמרינן היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו אמרי דבי ר' ינאי כל שנפנה ואין אמו מקנחתו רשב"ל אומר כל שניעור משנתו וקורא אימא אימא ושתיק ולא אתפרש האי שיעורא ונקטי רבנן מבן ו' ולמעלה מדאמרינן בעודו בן קטן הצריך לאמו יצא בערוב אמו ופריש התם דהיינו עד בן ו' ומיהו התם אמרי' דכי איתיה לאבוה במתא הוי צריך לאמו כבר ד' וה' ולגבי סוכה שאביו מחנכו אבוה במתא חשיב לעולם והוי שיעורא כבן ו' מפי מורי נר"ו:

הא דאמרינן ושמאי מחמיר ל"ג ושמאי מחמיר על עצמו היה דבהא מלתא דליכא חיובא אקטן דאורייתא ולא על אביו מדרבנן שעדיין לא הגיע לחנוך אינו בדין להחמיר על עצמו כ"כ לפחות את המעזיבה והוי בכלל מי שאינו מצוה בדבר ועושה אלא ה"ג ושמאי מחמיר ומעשה כו' ובעי למימר ומחמיר מן הדין דקסבר שאביו חייב בה מן התורה דתשבו כעין תדורו איש ובניו דלגבי דידיה מדרש הכי אף ע"ג דלא דרשינן ליה לחייב אשה בסוכה א"נ והוא הנכון מחמיר בחנוך קטן בסוכה מדרבנן לחייבו שיאכל עמו בסוכה כיון דאפשר וחזי להכי שכן הדין בכל מצוה לחייבו בחינוך כל זמן שאפשר וראוי לכך ורבנן סברי דכיון דאמו פטורה מן הסוכה אין ראוי לחינוך סוכה בעוד שצריך לאמו דליכא לאפרושי' מינה:

ת"ר כל שבעת הימים כו': הא במיגרס הא בעיוני יש שפירשו דמגרס דהוי קבע בסוכ' ועיוני דהוי עראי חוץ לסוכה ואית דאמרי דעיוני בסברא הוי קבע טפי ובעי סוכה ולחומרא עבדינן בתרווייהו כל היכא דליכא טירדא ואפשר התם דאי לא הו"ל כמצטער שהוא פטור מן הסוכה:

דף כט עמוד א

אמר רבא מאני משתיי' במטללתא: פירוש רשאי לנותנן שם דהכי אורחא לפעמים בביתו מאני מיכלא בר ממטללתא כלומר אינו רשאי ליתנם בבית שהוא אוכל וכענין תשבו כעין תדורו וזו סברת הרי"ף ז"ל שכתב לענין פסול סוכה בי"ט האחרון דפסיל לה במאני דמיכלא דמעייל לגוה משמע דבתוך החג מעכבין בידו מלהניחם שם ויש שפירשו מאני משתייא מצוה ליתנם בסוכה אבל מאני מיכלא אינו חייב להניחם בסוכ' שאין דרך להניח' בבית שהוא אוכל אעפ"כ אם רצה להניח שם הרשו' בידו:

שרגא אמרי לה כו': ולא פליגי כאן בסוכה גדולה כאן בסוכה קטנה בר ממטללתא דקא ממעטא ודאי בתשמישתא שצריך האדם להתרחק מהם ואסור להניחם שם:

תנא משתסרח המקפה של גריסין.‎: פירוש שממהרת ליפגם יותר וקולא היא והיכא דנשבא זיקא ומייתי צבוותא ואנינא דעתיה בהו מצי נפיק מהתם כדתי' בעובדא דרב יוסף וטעמא משום תשבו כעין תדורו:

ת"ר היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחין אותו לעלות: ומינה שאם היה אוכל עדיין וראה גשמים באין ושמים מתקדרין בעבים שאוכל חוץ לסוכ' ואין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור כל סעודתו:

היה ישן בסוכה וירדו גשמים וירד ופסקו גשמים אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור איבעיא להו עד שיאור או עד שיעור: פירוש ואפילו בתוך הלילה שלא גמר שינתו ת"ש עד שיאור ויעלה עמוד השחר ואתמהינן תרתי פירוש דאי חד שיעורא נינהו למה לי למתנינהו בחד מינייהו סגי ואי לאו חד שיעורא נינהו כ"ש דקשיא דהוה תרתי דסתרי אהדדי. וגירסת הרב בעל המאור אימא עד שיעור משיעלה עמוד השחר אבל בספרים שלנו גרסי עד שיאור וכן היא בפי' ר"ח ובספרי הגאונים ז"ל כלומר עד שיאור משיעלה עמוד השחר שמתחיל האור שלא תאמר היינו כאור היום אח"כ וקודם עלות השחר אע"פ שניעור אין מטריחין אותו לעלות וה"ה שאם לא נעור אין מטריחין אותו אף משיעלה עמוד השחר עד שיגמור שינתו דלא גרע מסעודה דאמרי בה עד שיגמור סעודתו וכן דעת מורי נר"ו:

מי שפך למי כו': ק"ל דהא לפום לישנא דרישא משמ' להדיא דהרב שופך לעבד וי"ל דדלמא ה"ק מותר לפנות מן הדין מיהו העושה כן דומה לעבד שמשמש לרבו וכיון שרואה שרבו אינו מסביר לו פנים שופך לו מיד קיתון לו' איני רוצה לשמשך ואלו כן היה ראוי שלא יפנה מיד משתסרח המקפה אבל למאי דמסקי שהרב שופך לעבד אין לו להמתין מלפנות: