חולין ג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חרב הרי הוא כחלל אב הטומאה הוא לטמייה לסכין ואזל סכין וטמיתיה לבשר אלא דאיטמי בשרץ ואי בעית אימא לעולם דאיטמי במת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה דתניא בכל שוחטים בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה אביי אמר הכי קתני הכל שוחטין ואפילו כותי במה דברים אמורים כשישראל עומד על גביו אבל יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא שמא ישהו שמא ידרסו ושמא יחלידו וכולן ששחטו אהייא אילימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה אלא אכותי הא אמרת כשישראל עומד על גביו שחיט אפילו לכתחלה קשיא אמר רבא ויוצא ונכנס לכתחלה לא והתנן המניח עובד כוכבים בחנותו וישראל יוצא ונכנס מותר התם מי קתני מניח המניח קתני דיעבד אלא מהכא אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר אלא אמר רבא הכי קתני הכל שוחטין ואפי' כותי בד"א כשישראל יוצא ונכנס אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא שמא ישהו ושמא ידרסו ושמא יחלידו וכולן ששחטו אהייא אילימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה אלא אכותי הא אמרת אפילו יוצא ונכנס שחיט לכתחלה קשיא רב אשי אמר הכי קתני הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר מומר למאי לאכול נבילות לתיאבון וכדרבא דאמר רבא ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון
רש"י
[עריכה]חרב הרי הוא כחלל - טומאות של מת הראויות לטמא כלי כגון מת והנוגע בו דהוי מיהא אב הטומאה אם נגע בהם מתכות נעשה כיוצא בו ואם נגע במת הוי אבי אבות [הטומאה] ואם בטמא מת נגע הוי אב אבל ראשון ושני אין מטמאין כלים והאי סכין נעשה אב והאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא איצטריך דבלאו הכי נמי מצי מטמא בשר דגברא הוי אב הטומאה וסכין ראשון ובשר שני אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר:
דאיטמי בשרץ - דהוי האי גברא ראשון ולא מטמא הסכין שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה דלא מצינו בתורה דמקבל טומאה מראשון ושני אלא אוכל ומשקה כדכתיב (ויקרא יא) כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלים ומשקים מיטמאים מאויר כלי חרס שהוא ראשון ועושה למה שבתוכו שני ואין כלי מיטמא מאויר כלי חרס שאם היה כלי נתון בתוכו ונטמא החיצון השני טהור והכי מפרש בשלהי פירקין:
קרומית של קנה - פשוטי כלי עץ ולא מקבלי טומאה: אביי מהדר לתרוצי לכתחלה ודיעבד דמתניתין:
ואפילו כותי - מוסרין לו בהמה לכתחלה לשחוט דמצוה שהחזיקו בה היא אבל ישראל יוצא ונכנס לא ימסור לו לשחוט דאע"ג דהוחזקו בה לעצמם אין מקפידין אם יאכלו ישראל נבילות דלית להו לפני עור לא תתן מכשול (שם יט) אלא כמשמעו שלא יתן אבן בדרך עור להפילו:
אכלו מותר לאכול - דהא לעצמו זהיר בה והיינו דיעבד דמתניתין:
חוץ מחש"ו דאפילו דיעבד נמי לא - דהא אדיעבד קיימינן:
שמא ישהו - לקמן מפרש אמאי נקט לשון עתיד:
אפילו לכתחלה - והכא קתני באחרים רואין אותם ששחטו דיעבד:
אמר רבא - והיכא דישראל יוצא ונכנס לא ימסור לכותי לכתחלה בתמיה:
והא תנן - בפרק בתרא דמסכת ע"ז דאע"פ שישראל יוצא ונכנס מותר אלמא מסתפי עובד כוכבים דלמא אתי ישראל ולא נגע הכא נמי מסתפי השתא אתי וחזי ליה:
מי קתני - מניח אדם עובד כוכבים בחנותו ויוצא ונכנס דמשמע לכתחלה:
אין השומר - את היין:
צריך שיהא יושב ומשמר כו' - רישא אסיפא לא תקשי דלא זו אף זו קתני כלומר לא בדיעבד דווקא אלא אפילו לכתחלה: רב אשי אמר גרס:
לתיאבון - כי לא משכח היתר אכיל נבילות ומאחר שהסכין בדוקה ונתונה בידו שחיט שפיר דכל כמה דמצי למיכל היתירא לא אכיל איסורא וכי אין לו סכין בדוק לא טרח להדורי בתר סכין יפה אם זו פגומה:
תוספות
[עריכה]כגון דבדק קרומית של קנה. ואם תאמר והיאך ישחוט בקרומית של קנה והא בעינן כלי כדמוכח בסוף התודה (מנחות דף פב:) ובסוף דם חטאת (זבחים דף צז:) דדריש מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו דעולה טעונה כלי וילפינן כולהו מעולה וי"ל כגון דתיקנה לקרומית ועשאה כעין כלי ואע"ג דקיימא לן כרבי דאמר פ' החליל (סוכה דף נ:) אין עושין כלי שרת של עץ ופליג אר' יוסי בר רבי יהודה דאמר בפרק החליל עושין כלי שרת של עץ לשחיטת קדשים לא בעינן כלי שרת דבפרק התודה (מנחות דף עח:) אמרי' דסכין מקדשה ככלי שרת וכן משמע בתוספתא דקתני חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי והשחיטה אינה טעונה כלי אלא אפילו קרומית של קנה ועל כרחך לא בעי למימר דאינה טעונה כלי כלל דהא ילפינן מעולה דטעונה כלי אלא דאינה טעונה כלי שרת קאמר מיהו יש לדחות דלא בעינן כלי יפה קאמר ולא פסלינן קרומית של קנה משום הקריבהו נא לפחתך (מלאכי א) כדפריך גמרא בסוטה (דף יד:) גבי כפיפה מצרית דהתם דורון הוא דדרך להביאו בכלי נאה אבל בשחיטה לא חיישינן אי נמי כפיפה מצרית מכוערת יותר מקרומית של קנה ורבינו אפרים היה מביא ראיה מדתנן בפרק איזהו מקומן (זבחים דף מז.) שחיטתן בצפון וקבול דמן בכלי שרת בצפון ואילו שחיטתן בכלי שרת לא קתני כדקתני גבי קבלה ואין זה ראיה דגבי קבלה נמי לא הזכיר אלא לאשמועינן דבעי שיהא גם הכלי בצפון לאפוקי אם הכלי בדרום והבהמה בצפון והדם מקלח בתוכו תדע דבקדשים קלים דלא בעי צפון לא חש להזכיר קבלה בכלי שרת ובפ' כל הזבחים שקבל דמן (שם כו.) דתנן קדשים קלים שחיטתן בפנים וקבול דמן בכלי שרת בפנים התם נמי אתא לאשמועינן דצריך שיהא הכלי בפנים לאפוקי אם רוב הכלי בחוץ ומיעוטו בפנים ומקבל הדם במיעוט שבפנים אע"ג שאין נפסל ביוצא.:
המניח קתני דיעבד. לאו לשנויי אליבא דאביי קאתי דהא אביי נמי לא שרי בדיעבד בלא חותך כזית בשר אלא בא להקשות על דברי רבא שמדקדק מכאן דשרי אף לכתחלה אי נמי כל זמן שיכול לתקן על ידי חותך כזית בשר יש לו לתקן אבל אי ליתא לכותי קמן שרי:
המניח קתני דיעבד. לא בעי למימר דמשמע דיעבד ולא לכתחלה דהא מסיק דשרי לכתחלה אלא קאמר דאף דיעבד משמע וא"ת דלקמן (דף טו:) גבי השוחט במגל יד וגבי השוחט אחד בעוף (לקמן דף כז.) דייק השוחט דיעבד אין כו' וי"ל דאשחיטתן כשרה סמיך התם דמשמע דיעבד אבל קשה ממתניתין דהמקנא לאשתו (סוטה דף ב.) ופ' חבית (שבת דף קמז.) גבי הרוחץ במי מערה דייק בגמרא דיעבד אין לכתחלה לא [ועיין תוס' סוטה ב. ד"ה המקנא דיעבד]:
אלא מהכא. גרס ולא גרס מסיפא דהך דהמניח בפ"ב דמסכת ע"ז (דף סט.) וההיא דאין השומר היא בפ' ר' ישמעאל (שם סא.):
אין השומר צריך כו'. משמע הכא דאין צריך משמע לכתחלה וקשה דבריש גיטין (דף ד:) גבי הא דאמר רבה לפי שאין בקיאין לשמה פריך עלה מהא דתנן המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם הא באותה מדינה לא צריך ומשני לא תימא הא באותה מדינה לא צריך אלא הא ממדינה למדינה בא"י לא צריך ופריך הא בהדיא קתני לה המביא גט בא"י אין צריך כו' ומשני אי מההיא ה"א ה"מ דיעבד כו' והיכי ה"א דיעבד הא אין צריך משמע לכתחלה כדמשמע הכא ובקונטרס פי' שם דהכי פריך הא בהדיא קתני לה וכיון דאשמועינן לה מדיוקא דרישא סיפא למאי איצטריך ומשני דאי מרישא ה"א דוקא דיעבד להכי אצטריך סיפא לאשמועינן אפילו לכתחלה אבל לשון אי מההיא לא משמע הכי וי"ל דהתם כיון שיכול לתקן בדיעבד כדקאמר בההוא פרקא (שם ה:) שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם שייך למיתני אין צריך כלומר אין צריך לחזור וליטול אותו הימנה א"נ התם ה"א ה"מ דיעבד דלכתחלה צריך שיראה כתיבת הגט וחתימה ואם לא ראה ה"א אין צריך לחזור ולכתוב אלא יתן לה אע"פ שלא ראה קמ"ל דלכתחלה נמי אין צריך לראות ועי"ל דהכא דייק משום דקאי ארישא דקתני בפ' ר' ישמעאל (ע"ז דף סא.) בעיר שכולה עובדי כוכבים אסור עד שיהא שם שומר והדר תני אין השומר צריך כו' משמע שבא לפרש דיוצא ונכנס חשיב. כשומר גמור והיינו כשומר דרישא:
אבל בא ומצאו ששחט . חותך כזית בשר ונותן לו. ואם תאמר כיון דרבא מדמה שחיטה ליין נסך בא ומצאו לישתרי בלא חותך כזית בשר ונותן לו כמו ביין נסך דשרי במתניתין בפ' ר' ישמעאל. (ע"ז דף ס:) בעובד כוכבים שנמצא בצד הבור כשאין לו מלוה עליו וי"ל כדפרישית לעיל כיון שיכול לברר על ידי כזית בשר יש לו לברר:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק א (עריכה)
אלא דאיטמי בשרץ. והוי אדם ראשון ואין כלי מטמא אלא מחמת אב הטומאה:
וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה. דאין פשוטי כלי עץ מקבלין טומאה:
אע"פ שיוצא ונכנס מותר. כלומר אע"פ שאין ישראל יושב ומשמר אלא יוצא ונכנס מותר הכא נמי לענין שחיטה אע"פ שיוצא ונכנס מותר:
לאכול נבילה לתיאבון. כלומר מתאב לאכול בשר ואוכל נבילה לתיאבון:
והא דאמרינן כגון שבדק בקרומי' של קנה ושחט בה: י"מ שאעפ"י שאין עושין כלי שרת מעץ ואפי' למ"ד עושין הא לאו כלי הוא אפ"ה כיון ששחיטה כשרה בזר זר נמי כי שחיט בסכין דידיה שחיט והיינו דאמרינן בפסחים (דף סו.) מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי הביא תחוב לו בין קרניו והא דאמרי' בפ' דם חטאת (זבחים צז, ב) מנין לעול' שטעונ' כלי שנאמר ויקח את המאכלת וילפינן כולהו מעולה לומר דבעיא כלי כל דהו בין דחול בין דכלי שרת והכא בשתיקן הקרומית ועשאה כעין כלי ולא נהיר' שהסכינים כלי שרת היו ואי ס"ד לא בעינן כלי שרת בשחיט' היאך הסכינים קדושים ומקדשין אלא היינו טעמא משום דסכין למאי קאתי לקדשיה לדם בצואר הבהמה וכי הדר אקדשי' לה בכלי שרת דקבל' בדיעבד לית לן בה וה"נ אמרינן בפ' היה מביא במסכת סוטה והיינו דתניא בתוספתא חומר בקמיצה מבשחיטה שהקמיצה טעונה כלי משא"כ בשחי' לומר דשחי' כשרה בכל דבר ולכתחילה בעי כלי שרת.
הכל שוחטין ואפילו כותי במה דברים אמורים כשישראל עומד על גביו: פי' לאו כשהיה כותי שוחט בשלו לעצמו דהתם לעולם מותרת כיון דאחזי' דלא חיישינן שמא אירע לו בשחיטה שהייה ודרסה וחלדה שלא מדעת דהא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואוכלין ממה ששחטו ואנן לא חיישינן למשאל ולמידק כלל אי אירע להם חלדה ודרסה אלמא אין פסול בה כדרך השוחטין ואפי' כשאין מומחין דהא בלישנא בתרא דרבינא נמי בשהייה בדקי' משום עילפויי במילי אחרינא לא וכן לקמן (דף יב.) נמצא תרנגולת שחוטה אין חוששין שמא אירע לו פסול תדע דהא בנכנס ויוצא שרא רבא דומי' דיין נסך משום נתפס עליו כגנב הוא ואם תחוש שמא אירע פיסול בשחיטה שלא מדעת אין כאן נתפס דמה יש לו לעשות אין אדם נתפס כשאינו מגלה כך וכך אירע לי באונס ולא מצינו היתר בכך.
אלא ודאי סתם שוחטין בלא דרסה וחלדה עושין וכיון שכן ודאי כותי השוחט לעצמו כישראל הוא וסתם שחיטה כשרה היא והתם היינו טעמא דכיון שהוא מוכר ונותן לו חוששי' שמא מתחלה על מנת למכור שחט ולא הקפיד ודרס והחליד להעבירנו משא"כ בישראל שכל השוחטין מדקדקין ושוחטי' הם ובישראל עומד על גביו מותר דהא חזי ליה א"נ מירתת מיני' דומיא דשומר בחנות ויש לפרש דכשבדק סכין ונתן לו הוא או שבודק לאחר שחיטה הא לאו הכי חוששין שמא בסכין פגומה שחט לנו והא דלא איתמר הכי בגמ' כדאמרינן בעבריין משום דלכתחילה ודיעבד דמתנית' בישראל עומד על גביו וחותך כזית בשר הוא ויש לפרש דישראל עומד על גביו ורואה אותו בודק סכין ושוחט מותר דמסתפי מניה הוא חייש דילמא בדיק ליה לסכין ומוצאין אותו פגום ואין לוקחין ממנו כדאמרינן בפ' אין מעמידין (ע"ז לא, ב) בין הגתות שחט דכיון דכ"ע אפכי מירתת דילמא השתא חזו לי אלמא כותי חייש שמא ירגישו בו ולא יקחו ממנו ונזהר לעשות בהכשר כישראל כנ"ל ודייקא נמי דלא קתני ברייתא דכותי בדיקה דסכין כלל.
התם מי קתני מניח המניח קתני אלא מהכא: ורש"י ז"ל גריס מסיפא וכן כתב ורישא אסיפא לא תיקשי דלא זו אף זו קתני כלומר ולאו דיעבד בלבד אלא אף לכתחלה ואינו כן דהא דשומר בפ' ר' ישמעאל והא דהמניח בפ' השוכר ולא קשיין אהדדי דהא דהמניח נמי לכתחלה הוא והא דלא קתני מניח משום שאינו צריך שיהא מניחו בחנותו ויהא נכנס ויוצא והכי קתני המניח כו' אינו צריך להיות מושיב שם שומר אלא ישראל יוצא ונכנס והיינו דקס"ד דרבא אלא דאקשי' מנא לך הא דהא לא קתני יניח כלומר לשון שמשמעותו בהכרח לכתחל' אלא המניח קתני ואפשר שפירושו אם הניח דמשמע הכי ומשמע הכי ומי קתני יניח לאו דווק' דלאו לישנ' דתנ' הוא כלל אלא מניח אדם כו' ויוצא ונכנס ומותר והך פירכ' לאו אביי קא מקשה לה דלדידיה אפי' יוצ' ונכנס לא וטעמ' דידיה משום דהתם לא נגע הכא נגע כדלקמן אלא גמ' פריך לה לרבא לכתחלה מנא ליה.
כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה: וא"ת והא קדשים טעונין כלי כדמונח במנחות (פב, ב) ובזבחים (צז, ב) ודרש לה מויקח (אברהם) את המאכלת (בראשית כב, י) מכאן לעולה שטעונה כלי, וכולהו קדשים ילפינן להו מעולה. ואפילו תאמר דמיירי כגון שתקנה ועשאה כלי, והלא אין עושין כלי שרת של עץ, דהא אפליגו בהא ר' יוסי בר' יהודה ורבי בסוכה (נ, ב) בסוטה (יד, ב) וקיימא לן כרבי דאמר דאין עושין. ויש מתרצים דכלי ודאי בעינן, אבל אין טעון כלי שרת, והכא בשתקנה ועשאה כלי. ומביאין ראיה מדאמרינן בפסחים (סו, א) דכל אחד ואחד מביא סכינו, ומי שפסחו טלה תוחבו בצמרו ומי שפסחו גדי קושרו לו בין קרניו, אלמא לא בעינן כלי שרת. וטעמא דמילתא דכיון ששחיטה כשרה בזרים כל אחד בסכינו הוא שוחט. ומיהו יש לדחות דהתם דילמא כל אחד ואחד היה מקדיש סכינו מאתמול. ותירצו בתוס' דלשחיטה לא בעינן כלי יפה, ולא פסלינן בה קרומית של קנה משום הקריבהו נא לפחתיך (מלאכי א, ח). והכא משמע מדתני בתוספתא (מנחות פ"א) חומר בקמיצה מבשחיטה הקמיצה טעונה כלי ואין השחיטה טעונה כלי אלא אפילו קרומית של קנה, ואי אפשר לומר שאין טעונה כלי כלל, דהא גמרינן לה (זבחים שם) מויקח (אברהם) את המאכלת, אלא לומר שאין טעונה כלי יפה אלא אפילו קרומית של קנה כשר לה:
אמר אביי הכי קתני הכל שוחטין אפילו כותי במה דברים אמורים בישראל עומד על גביו: _ אביי סבירא ליה כמאן דאמר (קידושין עה, ב) כותיים גירי אמת הם, ולפיכך כשישראל עומד על גביו מיהא שחיט, והכא מיירי בששוחט בהמה דידן אי נמי דידיה לזבוני לה, אבל למה שהוא שוחט לפיו, אין צריך עומד על גביו, דהא כל מצוה שהחזיקו בה כותיים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל, וכדמשמע נמי מדאביי דאמר אפילו דיעבד בחותך כזית סגי ליה. ומה שאין מוסרין לו לכתחלה אפילו בשאין ישראל עומד על גביו ונתן לו כזית לבסוף. לפי שיש לגזור שמא ישכח ליתן לו וישגה ויאכל, אי נמי משום הרואים שמא יחשבו שהן כשרים אצל שחיטה כישראל ואפילו בלא חתיכת כזית, וכן הטעם בדברי רבא ובדברי ר אשי, ובדברי רבינא שאין מוסרין לכל אחד לשחוט לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף. ובזה הוא שנחלקו על רבינא דאמר שאין מוסרין לו לכתחלה משום דאין סומכין על בדיקה שלבסוף. לפי שאין רוב המצויין אצל שחיטה מומחין ואסור לאכול משחיטתו ואפילו בששחט, עד שיבדוק אם יודע לומר הלכות שחיטה אם לאו, וכל שאסור בלאו הכי אין עושין לכתחלה על סמך מה שיעשו בסוף שמא ישכח וישגה, ואנן קיימ"ל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, הלכך מוסרין לו לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף אף על פי שהיא מחוייבת כל היכא דאיתיה קמן, דכיון דאפילו אי אזיל ליה לעלמא שחיטתו כשרה, אי נמי אי אישתלי ואכל קודם שיבדקנו אם יודע לומר הלכות שחיטה אם לאו אין בכך כלום, דרוב המצויין אצל שחיטה מומחים הן, הלכך לא חיישינן להכי ומוסרין להם לכתחלה.
וזו היא סברת הגאון ז"ל דלא נחלקו על רבינא אלא בלמסור לו לכתחלה ונסמוך על בדיקה שבסוף, אבל היכא דאיתיה קמן לכולי עלמא בודקין אותו אם יודע הלכות שחיטה אם לאו, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל. ויש דברים הרבה שסומכין על הרוב בדיעבד וצריכין בדיקה היכא איתנהו קמן. כגון בדיקת סכין שלאחר שחיטה ובדיקת ריאה (מצריכה) [שצריכה] בדיקה בדאיתיה קמן, והיכא דאזלא לה כגון שנטלוה זאבים סומכים בה על רוב בהמות שאינן נטרפות כדאיתא לקמן (ט, א) וגם זו כאחת מהן שאין אוסרין בדליתיה לשוחט קמן ובדאיתיה בדקינן ליה, וסברתן של גאונים ז"ל תורה היא ואין לזוז ממנה.
וסעד לדבריהם הביא הרמב"ן ז"ל, דהא איכא חזקה דאיסורא, דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית, ולא שנסמוך על הרוב, אלא משום קולא דבהמה לא איתרעי, שהרי שחוטה לפניך, סמכינן ארובא, ודי אם נסמוך בכך היכא דליתיה קמן, וכי הא איכא במסכת נדה (מח, ב) דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה (ולא הביאה שתי שערות) אינה ממאנת חזקה הביאה שתי שערות, ואמרינן עלה כי אמר רבא חזקה למיאון, אבל לענין חליצה בעיא בדיקה:
חרב הרי הוא כחלל פי' לרווחא דמלתא נקטי' משום דהכי קושטא דהכא אפי' בלאו הכי כיון שהמת אבי אבות וזה השוח' שנג' בו הוא אב הא טמי' לסכין ואזל סכין וטמאתי' לבשר אלא וודאי לרווחא דמלתא נקט ולרבות טומאה בבשר שיהא ראשון לטומא' וכן הא דמשני כגון דאיטמי בשרץ לרווח' נקטי דיכול הוי לשנויי דאיטמי בטמא מת שאין השות' אלא ראשון לטומאה ואין מטמא סכין שאין כלי מקבל טומא' אלא מאב הטומאה.
איבעית אימא דאיטמי במת וכגון שבדק קרומי' של קנה ושחט בהפי' ופשוטי כלי עץ ושום צמחים אין מקבלין טומא' אפילו מדרבנן אלא כשהם משמשין לאדם בגופו או משמש משמשיו כדאיתא בספרי וההיא נמי מדרבנן והקשו בתוספת האיך שוחטין קדשים בקרומית של קנה דהא כלי בעי כדאמרי' בזבחי' מניין לשחיט' קדשי' שטעונה כלי שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט את בנו ובנו קדשים הוי ותרצו כגון שתקנו ועשא' כלי והקשו דמ"מ אתי' דלא כר' דאמר שאין עושין כלי שרת של עץ ויש שתירצו שאין כלי של שחיטה כלי שרת אלא הקבלה בכלי שרת דהיינו דתנן בפרק איזהו מקומן ושחיטתן בכלי שרת בצפון ואיכא למידק דהא אמרינן במסכת סוטה בסכין מקד' דם השחיטה ואין מקדש אלא דבר שהוא כלי שרת ולא הרגישו בזה בתוספת אבל המחוור יותר דסכין דמוקדשין כלי שרת הוא לקדש הדם קצת ומיהו לפי שאין שחיטה מעכבת הקדש שהרי כשירה בזרים ופסולין אינ' גומרת קדושת דם לגמרי עד קבלתו ולפי' אין הסכין חשוב כלי שרת ליפסול ביוצא ואפי' רבי מודה שעושין אותו של עץ משום היכ' זה ולהכי לא קתני ושחיטתן בכלי שרת בצפון ולכך לא אמרו אלא מניין לשחיטה שהיא טעונ' כלי ולא אמרו כלי שרת וזהו שאמרו בתוספת' חומר בקמיצ' מבשחיטה שהקמיצ' טעונה כלי ואין השחיט' טעונה כלי ע"כ והא אנן אמרינן שטעונה כלי שרת מכיון דמקדשא דם בצואר קצת אלא על כורחיך בעי לומר שאינה טעונה כלי שרת גמור ליפסול ביוצא ונפקא מיני' נמי שעושין אותו של עץ אפילו לרבי כנ"ל ובפרק איזהו מקומן הארכתי הרבה מזה כשיטת התו' בס"ד. אביי אמר הכי קתני הכל שוחטין ואפי' כותי פי' וקסבר תנא דמתני' גרי אמת הן:
בד"א בישראל עומד על גביו פי' וה"ה דבעי' בודק סכין ונותן לו דאי לא דלמא בסכין פגומ' שחיט ולא חייש כלל כיון דלית ליה לפני עור לא תתן מכשול ולא איצטריך לפרושי כדפרשי' רב אשי לקמן גבי מועד. דכיון דבעי הכ' ישראל שומר או עומד על גביו או יוצא ונכנס שאנו חוששין שיתקלקל בשחיטתו ופשיטא דבעי בודק סכין ונותן לו.
אבל יוצא ונכנס לא ישחוט פרש"י ז"ל לא ימסור לו לשחוט ונראה מדבריו שאין אביי פוסלו אלא לכתחלה ויש לזה סיוע קצת מדאמרינן לקמן על קושי' דרבא דפריך על אביי מי קתני מניח המניח קתני אלמא מודה אביי בדיעבד אבל אי אפשר לפרש כן חדא דבסוף סוגי' אמרינן לקמן דאביי יוצא ונכנס בא ומצאו קרי לי ועוד דא"כ צ"ל לאביי לאוקמי סיפא דשחיטתן כשירה בשחתך כזית בשר ונתן לו הוי לי' לאוקמי' כפשט' אבל יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט שחיטתן כשירה אלא ודאי דאביי פוסל אפי' בדיעבד ביוצא ונכנס מכיון דנגע והדבר מוכן בידו לקלקל כדמפרש לקמן ורבא פריך עליו דמי איכא מאן דפסול אפי' לכתחלה וכ"ש בדיעבד והא תנן המניח נכרי ומהדרי' עלי' דמי קתני' מניח עד דנשמע מיני' דכשר לכתחלה הא ודאי ליכא למיפרך מיני' על אביי אלא לדיעבד בלחוד:
אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו נראי' דברים שלכך האריך וכפל לשונו לאשמעינן דכול' מלתא באכילתו תלי' שאם אכלו מותר לאכול משחיטתו לא אכלו אסור לאכול משחיטתו ואפילו הי' שם שומר יוצא ונכנס וכדפירשנו דאביי פוסל בו אפי' בדיעבד כיון דנגע:
הא אמרינ' בישראל עומד על גביו שוחט לכתחלה ומיהו שמעינו דאחרי' רואין אותו היינו ישראל עומד על גביו ולא ברואהו מרחוק דההוא גרוע טובא מיוצא ונכנס.
ה"ג אלא מהכא ול"ג מסיפא דהא מתני' באפי נפשי' היא ולא עוד אלא דהא אתניי' בקמייתא בפרק רבי ישמעאל ואידך דהמניח היא בתרייתא בפרק השוכר וכדפרש"י ז"ל:
אין השומר צריך להיות יושב ומשמר וכו' פי' ועל כרחין אין צריך לכתחלה קאמר והא אתא לאשמעינן דאילו בדיעבד פשיטא לכ"ע בכל מידי דלא נגע בי' התם ומרישא דהמטהר יינו נמי שמעינן לה ולפום הא יש לנו לומר דהא דקתני באידך המניח לשון לכתחלה הא דמותר להניח גוי בחנותו אלא דלאו שפיר הוא למתני בלישני' מניח גוי בחנותו דל"ת הכי קשיין מתני' אהדדי דליכ' למימר דלא זו אף זו קתני דהא מתני' דהמניח איתנייא בבתריית' וכדפרישי' אלא ודחי כדאמרן ומאי דכתב רש"י ז"ל דמתני' לא זו אף זו קתני משום מתני' גופי' דאין השומר צריך וכו' קאמר הכין דקתני ריש' דהמטהר יינו בדיעבד והדר קתני דאין השומר צרי' להיות יושב ומשמ' לכתחלה ותלמוד' ה"ק אלא מהכא כלומר דהכרחה מהכ' היא והיא המלמדת עלי' דהמניח שהיא ג"כ לכתחלה ולהכי נקטי רבא בקושי' ופריך והדר מפרש כנ"ל:
רב אשי אמר ה"ק וכו' אבל לא בדק הסכין ונתן לו לא ישחוט פי' דאע"ג דכי שחט אפשר לבדוק סכינו לא שרינן לשחוט לכתחלה על דעת כן שמא יפשע ולא יבדוק סכינו כיון שאם לא בדקה שחיטתו פסולה אף בדיעבד ואם שחט יבדוק סכינו אחריו פי' וה"ה דצריך לבדוק הסימנים אלא דההיא כיון דבכל שוחט היא כדאיתא לקמן בפרקין לא איצטריך לאדכורא הכא כלל דלא מדכרינן אלא מה דצריך בהא ולא בשוחט כשר דעלמא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה