התורה והמצוה על במדבר ו ט
| התורה והמצוה על במדבר • פרק ו' • פסוק ט' | >>
• ב • ג • ד • ה • ו • ז • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • יח • יט • כ • כא • כג • כד • כה • כו • כז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְכִֽי־יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טׇהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ׃
פירוש מלבי"ם על ספרי על במדבר ו ט:
קט. וכי ימות מת עליו, מלת עליו משמש כמלת לפניו, כמו מתה עלי רחל, וימת הרן על פני תרח אביו, והינו שודאי אצלו שמת וממעט את הספק.
והנה בפסחים (דף פא) ונזיר (דף סג) שרצה ללמד מפסוק זה טומאת התהום, מסיק דטומאת התהום הלכתא גמירי לה, ובפסחים מסיים דקרא אסמכתא בעלמא. ומבואר מדברי הרמב"ם (פ"ו מה' נזירות ופ"ו מה' ק"פ ופ"ד מה' ביאת מקדש) שודאי טומאת התהום אין מותר רק בדיעבד וספק טומאת התהום, כמו המוצא מת שוכב בדרך מותר אפי' לכתחלה. אמנם בטומאה ידועה חלק הרמב”ם בין פסח שאפי' מהלך ברגליו טמא ובין נזיר שאפי' בטומאה ידועה טהור במהלך ברגליו, כמה שאמר [בפ"ט מה' נזירות הי”ח] וכבר השיגו הראב”ד שהוא נגד הגמ', והאחרונים נלאו לישבו. וכתבו שג' אחרת היתה לו להרמב”ם בסוגיא דפסחים והעקר שהרמב"ם סמך על ספרי הלז שדריש קרא להוציא את הספק, ולא מיירי בטומאת התהום שזה הלכה. רק בספק טומאה ידועה שעל זה אמר שהיה בדין ללמוד מסוטה לאיסור (ועי' בספרי למעלה נשא מה). כי בזה אין הלכה להתיר ויליף מקרא, וזה רק בנזיר לא בעושה פסח דלא גמירי ביה רק טומאת התהום. ועיין במרכבת המשנה בכמה מקומות הנ"ל מה שאמר בזה.
קי. בפתע פתאם כבר בארתי (ישעיה כט ה') ההבדל שביניהם, פתע מצין מהירות הפעולה בלא דעת וכוונה וזה מצין השוגג כמה שאמר ואם בפתע בלא איבה הדפו, ומפ' בספרא זה השוגג. ופתאום מצין מהירות הזמן התוכפת פעולחה מבלי הכנה וזה באונס והוא דעת ר' יונתן. וכן מובא ברייתא א' בכריתות. ומביא על פתע פסוק ואם בפתע בלא איבה הדפו ועל פתאום ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן. ור' יאשיה אומר שבפתאום מציין השוגג ומשתתף עם פתי, ופתע מציין האונס וכן דעת תרגום אונקלוס שמתרגם בתכף שלו, שפתאום מתרגם שלו והוא השוגג.
ומה שאמר והדין נותן ומה אם במקום שלא חייב בו את המזיד מחק הגר"א, וקימתי גרסתו שבזה נופל כל מה שגמגמו המפ' ולא מצאו מענה עיין בז"א באורך. והראיה שחיב מזיד מן וכפר עליו מאשר חטא, שמשמע שחטא במזיד.
קיא. וטמא ראש נזרו, זה מיותר, ופי' חז”ל (מובא בנזיר דף יח) שהוא שיך לתנאי המאמר וכי ימות מת עליו וטמא ראש נזרו, רצונו לומר שכבר חל עליו נזירות טהרה וטמא ראשו על ידי זה. אז וגלח וביום השמיני יביא, לא אם טמא מתחלתו.
קיב. וגלח ראשו, שם ראשו מיותר שהי”ל לומר וגלחו ויסוב על שם ראשו שהזכיר ראש נזרו. וכבר בארתי באיילת השחר ( פרק טו ) שחז”ל דורשים תמיד שם הנכפל, ופי' שבא לדיק רק ראשו מגלח לא כל שערו שלא נלמד ממצורע ולוים.
קיג. ביום טהרתו ביום השביעי , מפרש שמה שאמר ביום טהרתו אין פירושו יום הבאת קרבנותיו שהוא עקר הטהרה שהוא בשמיני, רק פירושו יום ההזיה. ולא די שיאמר יום השביעי לבד אעפ”י שלא הזה שעל זה אמר ביום טהרתו.
קיד. יגלחנו , כבר בארתי באיילת השחר ( כלל קנו ) שלפעמים נכפל הפעל בצווים ללמד שיעשה הפעל בכל אופן. וכן למד במצורע (ספרא מצורע לא) ממה שאמר שנית יגלח שאם לא גלח בז' יגלח בח' ובט'. וזה שם בפעל הראשון נזכר בו תנאים בא הפעל שנית ללמד שאף שאין בו תנאים אלה בכל זאת יעשה את הפעל. כמו ושרף אותו על עצים באש על שפך הדשן ישרף אעפ”י שאין דשן. וכן הוסיף יגלחנו בכל אופן אף אחר יום השביעי. ואף בלילה של שמיני, שלא נאמר ביום דוקא. ולמד דה”ה לתגלחת טהרה שכשר בלילה שלא יאמר שדינו כמו במצורע שלמד דתגלתהו ביום ממה שנאמר יום טהרתו (ספרא מצורע ג ) כי יש ללמוד חגלחת טהרה מתגלחת טומאה כמו שאמרו בנזיר לר”א.
קטו. ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא מבואר דתגלחת קודם להבאה. וכן גריס הגר'"א ביום השמיני יביא מכאן אמרו וכו'.
<< · התורה והמצוה על במדבר · ו · ט · >>
קיצור דרך: mlbim-bm-06-09