התורה והמצוה ויקרא ו טו-טז
ספרא | מלבי"ם על פרשת צו | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן נ
[עריכה][א] 'משיח' - אין לי אלא משוח בשמן המשחה; מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר "והכהן המשיח".
יכול שאני מרבה אף משיח מלחמה? תלמוד לומר "תחתיו מבניו"-- את שבנו עומד תחתיו מביא עשירית האיפה, יצא משיח מלחמה שאין בנו עומד תחתיו.
- ומנין שאין בנו עומד תחתיו?
- תלמוד לומר (שמות כט, ל) "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש"-- את ש’בא אל אהל מועד לשרת בקדש’ בנו עומד תחתיו, יצא משוח מלחמה שאינו ’בא אל אהל מועד לשרת בקדש’.
[ב] "מבניו יעשה אותה" "ילבשם הכהן תחתיו מבניו"-- מלמד שיהיה בן קודם לכל שבעולם.
יכול אף על פי שאינו ממלא מקום אביו? תלמוד לומר (ויקרא טז, לב) 'אשר ימלא ידו' -- בזמן שממלא מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם, ואם אינו ממלא מקום אביו - יבוא אחר וישמש תחתיו.
והכהן המשיח: כבר פרשתי בסדר ויקרא (סימן ריג) שממה שאמר "הכהן המשיח" (ולא אמר שם "משוח" לבד) מבואר שפירוש 'משיח' מענין גדולה ורצונו לומר הכהן הגדול, עיי"ש. וזה שאמר אין לי אלא משיח בשמן המשחה וכולי תלמוד לומר "הכהן המשיח".
ומה שכתב "הכהן המשיח תחתיו מבניו" ולא אמר סתם "הכהן המשיח יעשה אותה" בא ללמד דרק מי שהציוי היא שבנו יהיה תחתיו יביא מנחת חביתין, לא משיח מלחמה שאין החיוב שיהיה בנו תחתיו כמו שיבואר. (ועיין מה שכתבנו בזה בסדר ויקרא סימן רא).
ומ"ש ומנין שאין בנו עומד תחתיו תלמוד לומר שבעת ימים וכולי אשר יבא וכולי -- לימוד זה בנוי על היסוד אשר יסדנו בסדר ויקרא (סימן מג) שמלת "אשר" (שהיא מלת הצירוף) צריך לבא תמיד אחר השם שהוא מצורף עמו מבלי הפסק. וכל מקום שיוצא מן הכלל הזה דרשוהו חז"ל. ואם כן היה לו לומר "ילבשם הכהן אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש תחתיו מבניו". מזה דרשו שמלת "אשר" אינו מלת הצירוף לשם "הכהן" לבד, רק היא תנאי אל כלל המאמר. רוצה לומר, מה שצריך שילבשם הכהן תחתיו מבניו (ר"ל שבנו יכהן תחתיו) הוא רק 'אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש'. אבל משוח מלחמה הבלתי נכנס לאהל מועד - אין בנו משמש תחתיו.
ודברי הספרא אלה מובאין בירושלמי (פ"ק דיומא) ובבבלי שם (דף עג.).
ומה שאמר [במשנה ב'] "ילבשם הכהן תחתיו מבניו" - מלמד שיהיה בן קודם -- בנוי על יסוד אשר יסדתי בסדר ויקרא (סימן יא) שכפי כללי הלשון ראוי שהמלות הבאים לבאר את שם הנושא יכתוב תיכף אצל שם הנושא בלי הפסק. וכפי זה היה הסדר הראוי לכתוב "ילבשם הכהן מבניו תחתיו". ולמה סרס את הכתוב? ועל כן דרשו שרצונו לומר הכהן תחתיו יהיה מבניו, וכמו שהראיתי דוגמאות רבות שדרשו כזאת, עיי"ש.
- [ובגירסת הספרא "מבניו יעשה" הוא טעות סופר, כי מה שכתוב "הכהן המשיח תחתיו מבניו" נדרש (בסימן שאחרי זה) לדרשה אחריתי.]
ומה שאמר יכול אף על פי שאינו ממלא מקום אבותיו? תלמוד לומר אשר ימלא את ידו -- הוא מה שכתוב בפר' אחרי (ויקרא טז, לב) "וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו". וכן דריש שם בספרא (אחרי מות פרק ח ), ושם יתבאר אי"ה.
סימן נא
[עריכה][ג] מנין לכהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו שתהא מנחתו קרבה משל יורשים? תלמוד לומר "מבניו יעשה".
יכול יביאוה לחצאין? תלמוד לומר "אֹתה"-- כולה אמרתי ולא מקצתה, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר אינה באה אלא משל צבור שנאמר "חק עולם"-- משל עולם.
"כליל תקטר"-- כליל להקטרה.
והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה: כבר כתבתי (בסימן הקודם) שכפי חוקי הלשון היה צריך לומר "והכהן מבניו המשיח תחתיו" (אחר שמלת "מבניו" בא לפרש שם "הכהן"; כמו "איש מכם" "איש מזרעך"). מזה הוציא ר' יהודה בספרא (מובא (מנחות נא, ב)) כוונה שניה דרושיית שרצונו לומר או הכהן המשיח יעשה, או תחתיו (ר"ל באם מת) מבניו יעשה אותה. רוצה לומר, תעשה מחלק הירושה של בניו.
ובגמרא מקשה על זה: הא מבעיא ליה לכדתניא זה קרבן אהרן ובניו יכול כהן גדול תלמוד לומר "והכהן המשיח" וכולי (כנ"ל פרשה ג משנה א). ומשיב: אם כן לימא קרא "הכהן המשיח תחתיו בניו יעשה"! מאי "תחתיו מבניו"? שמע מינה תרתי
יותר היה נראה לגרוס "אם כן לימא קרא הכהן מבניו המשיח תחתיו" ויובן במה שבארנו. ולפי הגירסא הנמצאת הכי פירושו: שמקשה אם כן נאמר שמה שכתוב "והכהן המשיח תחתיו מבניו" בא רק להורות שאם מת כהן גדול יעשה תחתיו מבניו (ר"ל משל יורשים), ומנא לן הדרוש שדורש מזה שפי' אהרן ובניו הם כ"ה (כנ"ל סימן ?). ומשיב דאם בא רק לזה שמנחתו קרבה משל יורשים הוה ליה למימר "בניו יעשה" בלא מ"ם השימוש שיפורש שתחתיו במותו יעשה בנו את המנחה תחתיו, ולמה אמר "מבניו" במ"ם? זה מורה שהוא גם כן מוסב על שם "הכהן" - הכהן מבניו המשיח תחתיו, שהוא הכהן גדול. וזה יסוד דרוש הא'. ועל ידי שבא מסורס נדרש גם הדרוש הב' ש"מבניו" מוסב על פעל 'יעשה'.
וכבר כללנו באילת השחר (כלל קנ?) כי מקיצור הלשון די שיבא הכינוי לבדו, והיה לו לומר "יעשיהָ" בכינוי. וכל מקום שבאה הכינוי עם מלת "את" שהוא יותר - נדרש תמיד. ובארנו שלפעמים בא מלת "אותה" להוראה שתופס כל גוף הפעל בכלל, עיי"ש. וכן דריש ר' יהודה שמה שכתוב "יעשה אותה" היינו שיקריב כולה בפעם אחד. ורצונו לומר אם מת הכהן תחתיו מבניו יעשה אותה שלמה ולא לחצאין.
ודעת ר' שמעון שבא משל צבור, ומפרש מה שכתוב "חק עולם כליל תקטר" (שהם דברים מותרים) שמה שכתוב "חק עולם" רצונו לומר שלא תופסק מנחה זו בשום זמן, אף אם מת הכהן ואין אחר במקומו. וממילא בא משל צבור מתרומת הלשכה כי עליהם מוטל הדברים אם אין כהן.
ועל זה צד אמר "כליל תקטיר"; שאם אין כהן גדול והצבור מביאים - לא יקריבו חצאין רק יקטירו עשרון בפעם אחד בכל פעם כמ"ש במנחות (דף נב.). ומפרש בגמרא דר' שמעון דריש מלת "אותה" לענין הדין המוזכר (צו פרשה ג מש' ח' ט') דאם מת הכהן גדול ונתנמה אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו או חצי עשרון של ראשון. ולא סבירא ליה הלימוד של הוי"ו "ומחציתה".
עוד אומר שם: ור"י האי "חק עולם" מה עביד ליה? חוקה לעולם תהיה (פרש"י שתהיה מצוה זו נוהגת לדורות. ועיין בתוס' שם. ועיין מה שכתבנו בפר' אמור (סימן סו) על "אמור אליהם לדורותיכם"). כליל תקטר למה לי? מבעיא ליה לכדתניא אין לי אלא עליונה בכליל תקטר ותחתונה בלא תאכל; מנין ליתן את האמור של זה בזה וכולי. והיא הדרוש שבספרא [משנה ד']. ותראה בסוגיא דמנחות (דף עד.) שר' שמעון ור' יהודה אזלי בה לשטתם. שר' שמעון לא סבירא ליה דרוש הזה כי הוא סבירא ליה דמנחת חובתו נקמצת, וכמ"ש זה בסדר ויקרא (סימן שדמ). ור' יהודה לשטתו דסבירא ליה דאינה נקמצת.
סימן נב
[עריכה][ד] "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאָכֵל"-- מנחת כהנת נאכלת, מנחת כהן אינה נאכלת.
וכל מנחת כהן: בספרא (מובא בסוטה דף כג:) אומר דכהנת אינה בכלל כהן. וכן בספרא אמור (אמור פרשה ה ) על "וכהן כי יקנה נפש" מצריך ריבוי על כהנת.
אמנם בחולין (דף קלא: עיין שם)
- "עולא הוה יהיב מתנתא לכהנתא. איתביה רבא לעולא..."וכל מנחת כהן" הא מנחת כהנת נאכלת. אמר ליה מטונך אהרן ובניו כתובים בפרשה דבי ר' ישמעאל תנא כהן ולא כהנת וילמד סתום מן המפורש. דבי ראב"י תנא כהן ואפילו כהנת. הוה מיעוט אחר מיעוט"
נראה פירושו דשם 'כהן' לא מצאנוהו בלשון נקבה, ולפי זה יש לומר שהוא שם היחוס אל מי שהוא מזרע אהרן וגם כהנת בכלל. והראיה דכתיב "כל זכר בכהנים". ואמרו ""אל הכהנים בני אהרן" - ולא בנות אהרן" אבל משם 'כהנים' לא ממעטי. ובקידושין (דף לו.) "המליקות וכולי א"נ בנשים כתיב ומלק והקטיר אתקיש מליקה להקטרה" -- ולמה לא מעט כולם משום דכתיב "הכהן"? ועל כרחך דכהנת בכלל כהן. וכן כתב בתוספות רי"ד שם. וזה דעת עולא דרק גבי מנחה אמר "ולא כהנת" משום דכתיב "זה קרבן אהרן ובניו". וכן בירושלמי סוטה מקשה על מ"ש ""מנחת כהן" ולא כהנת":
- "והכתיב "וכהן כי יקנה נפש"! אלא מעתה ולא כהנת! א"ל והכהן המשיח תחתיו מבניו מי שבנו עומד תחתיו".
וכן ס"ל גם לר"י ור' אליעזר בן יעקב. רק דהם סבירא להו דיש ללמוד מן מנחה למקום אחר להוציא כהנת (ולכן הוצרך הספרא ריבוי על "וכהן כי יקנה נפש"). וסבירא ליה לר"י דלכן גם במתנות אין כהנת בכלל דילמד סתום מן המפורש. וראב"י סבירא ליה דבמתנות יש מיעוט אחר מיעוט. כ"נ.
סימן נג
[עריכה]- אין לי אלא מנחת חובתו; מנחת נדבתו מנין? תלמוד לומר 'כל מנחת כהן'.
- אין לי אלא כולה; מקצתה מנין? תלמוד לומר "תהיה"-- אפילו כל שהוא.
וכל מנחת כהן כליל תהיה: מלת "כליל" מורה על הכללות. רוצה לומר, שנעשה פעל הכליון בכל הדבר כמו "והאלילים כליל יחלוף", "ותעל כליל העיר". ומשתתף עם כל ועם כלה (שגדרו שאפס כולו כמו שבארנו בפירוש ישעיהו סימן טז ד). וזה מחוקי הלשון שלא תבא מלת 'כל' בכפל, רק על צד הדיוק בל נטעה שמלת 'כל' אינו בדוקא. כמו "כל העדה כולם קדושים" (במדבר, טז), "כל מלכי גוים כולם" (ישעיהו, יד), "וכל צריך כולם בשבי ילכו" (ירמיהו, ל).
אולם פה שבא מלת "כליל" שמורה כללות הגמור - מלת 'כל' מיותר. אמנם כבר בארנו (בסדר ויקרא סימן קלה) שבשם המין ציין הכללות בשני פנים: ( א ) כללות הדבר עצמו ( ב ) כללות מינו. ומבואר שמה שכתוב "כל מנחת כהן" היינו כללות המין, שלא לבד מנחת חובה (כדוגמת מנחת חינוך וחביתין) כי גם מנחת נדבתו כליל תהיה.
והנה היה ראוי שיאמר "כליל תקטר" כמו שכתב למעלה ולא יצטרך לגזריה שוה שיתבאר בסימן שאחרי זה. רק סתם 'הקטרה' היא בכזית - לכן אמר "תהיה" אפילו כל שהוא.
ועוד שאם היה אומר "תקטר" הייתי יכול לפרש שמה שכתוב "כל מנחת כהן" היינו כללות המנחה עצמה ופירושו שאם יש כל המנחה אז כליל תקטר ואם חסר ממנה - לא יקטיר. מה שאין כן כשאמר "תהיה" - אי אפשר לפרש כן, שמלת "תהיה" מציינת ההויה, לא ההקטרה. וזהו שאמר אין לי אלא כולה; מקצתה מנין? תלמוד לומר "תהיה" -- אפילו כל שהוא.
סימן נד
[עריכה]- אין לי אלא העליונה ב'כליל תקטר' והתחתונה ב'לא תאכל'; מנין העליונה ב'לא תאכל' והתחתונה ב'כליל תקטר'? תלמוד לומר "כליל" (ויקרא ו, טו) "כליל" (שם טז,) לגזירה שוה.
ר' אליעזר אומר "כליל תהיה לא תאָכֵל"-- כל שבכליל; ליתן לא תעשה על אכילתן.
כליל תהיה לא תאכל: כבר בארתי בסדר ויקרא (סימן ?) שכפי דרכי המליצה היה ראוי לאמר "לא תאכל כליל תהיה" והיה מדבר בדרך לא זו אף זו, שכן דרך הלשון תמיד. ועל כן דרשו חז"ל בספרא (מובא במנחות דף נא: ודף עד) ששיעור הכתוב כל מנחת כהן (אשר) כליל תהיה - לא תאכל, ומרבה שגם מנחת חינוך וחביתין הוא בלא תעשה.
וכן מ"ש למעלה "כליל תקטר" הוא מיותר לר"י (כנ"ל סימן נא) ודריש שבא לגזירה שוה שהוא הדין מה שכתוב אחר כך "כליל תהיה" (שמוכרח לכתב מלת "תהיה" מטעם הדרוש הנזכר בסימן הקודם) פירושו שיוקטר. ומבואר בגמרא שזה לר"י סתמא דספרא. אבל לר' שמעון לא מדריש כן דהוה דריש "כליל תקטר" כליל להקטרה (במשנה ג') ודריש כליל תהיה לא תאכל לענין אחר, שמנחת חוטא נקמצת. רק ר' שמעון יסבור כר' אליעזר דסבירא ליה דרוש אחר שבא לתת כלל בכל מקום, יען שכליל תהיה לכן לא תאכל.
ומבואר במכות (דף יח.) דר' שמעון סבירא ליה כר"א דמקשה עליו מר"א, ור' יהודה י"ל דחולק על זה. ובזה מיושב קושית התוספות במנחות ((דף עד.) סוף ד"ה לאו דזרות)