דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק מ
יצחק אייזיק הלוי | |
דורות הראשונים | |
---|---|
כרך א, חלק שני, פרק מ | |
→חלק שני, פרק לט | חלק שני, פרק מא← |
ואחת מהתקנות הכוללות היא כתובת אשה אשר אינה כי אם תקנה מדרבנן(קו) ועלינו לדעת הזמן של תקנה זו.
הנה במשנה כתובות ד' נ"א (פ״ד מ"ז) נאמר: כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי בית דין.
ובירושלמי ובבבלי מבואר שזו היא התקנה היותר אחרונה שנתקנה בדיני כתובה, וכי היא תקנת שמעון בן שטח.
והלשון בירושלמי כתובות ספ״ח בסדרן של התקנות זה אחר זה, בא שם:
בראשונה היתה מנחת כתובתה אצל אבותיה והיתה קלה בעיניו לגרשה. חזרו והתקינו שתהא כתובתה אצל בעלה אף על פי כן היתה קלה בעיניו לגרשה. וחזרו והתקינו שיהא אדם לוקח בכתובת אשתו כוסות וקערות ותמחויים.
וחזרו והתקינו (כצ"ל) הדא דתנינן (במשנה שם) לא יאמר לה הרי כתובתך מונחת לך על השולחן אלא כל נכסיו אחראין, שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו שמתוך שאדם נושא ונותן בכתובת אשתו היא קשה בעיניו לגרשה "והוא דתקין שמעון בן שטח״ שלשה דברים התקין שמעון בן שטח שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו, ושיהו תינוקות הולכים לבית הספר, והוא התקין טומאה לכלי זכוכית.
ובבבלי כתובות ד׳ פ״ב: אמר רב יהודה וכו' עד שבא שמעון בן שטח ותקן כל נכסיו אחראין לכתובתה תניא נמי הכי (קז) בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה וכו' התקינו שיהיו מניחין אותה בבית אביה, ועדין כשהוא כועס עליה אומר לה לכי אצל כתובתיך, התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה וכו' ועדין כשכועס עליה אומר לה טלי כתובתך וצאי עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה.
ומבואר לפנינו מהתקנה היותר אחרונה שיש בזה היא תקנת שמעון בן שטח.
ולפני ימי שמעון בן שטח כבר היו שם שלש תקנות שונות בזמנים שונים. וכל זה בנוגע לאופן דבר הנחת הכתובה, אשר גם כל זה אחרי התיקון מעצם כתובה, וכל דיני כתובה ותנאי בית דין שבה ככל אשר יבואר.
וכל זה הוא פשוט ובולט כל כך עד שלא הי׳ צריך גם לבאר הדבר.
אבל כי חוקרי אשכנז בחפשם דרכים לאחר בכל האפשר זמן כל המעשים בישראל, כי על כן טעה החכם גרעטץ להוכיח דוקא מתוך דברי הגמ' האלה דרוש ארוך של איחור הזמן.
ובהיות כי נעלמו ממנו כל דיני כתובה ותנאי כתובה עשה לו פלפול של קושיות איך אפשר עד ימי שמעון בן שטח גם שם כתובה והלא עד ימיו לא כתב לה מאומה, ועל כן הוציא לו מתוך דברי הגמ' אלה שלפני שמעון בן שטח לא הי׳ עוד כתובה בעולם.
ובח״ג נאטע 14עמוד 706יאמר: "ויצא מזה כי כל עיקר כתיבת חוב הכתובה, וגם כל עיקר השם כתובה כל זה בא בראשונה רק בימי שמעון בן שטח, שהרי על מה שהניח לפני זה את סך כתובתה אם בבית אביה או בבית חמיה לא יקרא כלל בשם כתובה והאחרונים יכנו כן מעשי הראשונים הכל בשם כתובה. וכן גם יכנו את הסך אשר הונח בימים הראשונים באופנים שונים גם כן בשם כתובה" אלה דבריו.
וסבור הי׳ החכם גרעץ שכל ענין הכתובה אינה אלא מנה ומאתים.
וטעה בדברים פשוטים, ולא ידע דברים סדורים ומפורשים במשנה מה שתכלול בתוכה הכתובה הזאת ומה שיכללו בתוכם כל "תנאי בית דין״ שבכתובה אשר כולם נשארו כמו שהם וכמו שהיו, ורק בנוגע למנה ומאתים היו שינוים שונים.
כי עצם תקנת כתובה, היינו כל "תנאי בית דין״ הכוללים בתוכם כל הנוגע לזכותי האשה.
שהנשואין כוללים דינים רבים בין בנוגע לכסף נדוניא אשר הכניסה האשה ונכסיה נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל, וכל תנאי כתובה בנוגע להבנים אשר יולדו, וזכותם נגד שאר אחיהם בני נשים אחרות, וכל דיני מיגר אלמנותה ועוד דברים רבים כאלה.
וכולם יחד זה הוא ,תקנת כתובה, ונכללות בכלל של "תנאי בית דין״ דהיינו תקון חכמים בדיני כתובה וכל זה יחד הי׳ נקרא בהשם הכולל כתובה.
וכשם שנאמר במשנה כתובות ד׳ נ״א (פ"ד מ״ז) לא כתב לה כתובה בתולה ובה מאתיים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית דין.
כן נאמר במשנה שאחר זה:
לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו ובכהנת אהדרינך למדינתך חייב שהוא תנאי בית דין״.
וכן בנוגע לבניה נאמר שם במשנה ד׳ נ״ב:
לא כתב לה בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקיהון דעם אחוהון חייב שהוא תנאי בית דין (לא כתב) בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתנסבין לגוברין חייב שהוא תנאי בית דין. ובמשנה שאחר זה:
לא כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי חייב מפני שהוא תנאי בית דין.
כך היו אנשי ירושלים כותבין, אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים, אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתך לפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה.
וכבר הוכיחו בית שמאי במשנה יבמות ד' קט״ז: (פט"ו מ"ג) ראי' והוכחה לדבריהם מתנאי בית דין אלה, ונאמר שם:
בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובתה, בית הלל אומרים תנשא ולא תטול כתובתה וכו׳ אמרו להם בית שמאי והלא מספר כתובה נלמוד שהוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וחזרו בית הלל וכו׳.
וכן נחלקו אדמון וחכמי דורו על פרט רחוק הנוגע לתנאי בית דין של "בנן נוקבין וכו׳ יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי וכו'״.
ונאמר במשנה כתובות ד׳ ק״ח: (פי״ג מ״ג):
מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים יורשין והבנות נזונות, ובנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון.
והנה נחלקו בפרט רחוק הנוגע לתנאי בית דין שבכתובה.
וכל זה אינו נוגע כלל לתקנות שמעון בן שטח אשר הוא לא תקן דבר בכל תנאי בית דין שבכתובה וכל מה שעשה הוא בימיו הי׳ רק לתקן פרט אחד בדין מנה ומאתים, ואיך יזכרו בנוסח הכתובה, וגם הוא הנאמר במשנתינו שם: כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז, ולא כתב לה כל נכסים דאית לי אחראין לכתובתך חייב שהוא תנאי בית דין.
ואך זה לבד הוסיף שמעון בן שטח בתקנת כתובה, וזה היתה כבר התקנה היותר אחרונה בכל תקנות כתובה.
אבל ההוספה הזאת אינה יסוד חדש בתקנת כתובה, כי אם תוספת חיזוק לעיקר התקנה שיכתוב גם "כל נכסי דאית לי אחראין לכתובתך".
וגם היושבים בחוץ לארץ כבר נמצא גם אצלם את כתיבת הכתובה בכל פרטי דברי הנשואין, וכבר פשטה אצלם מהימים הראשונים לא לבד עיקר התקנה כי אם גם הוסיפו בה דברים כפי הנדרש למקומם ביחוד, וגם זה כבר הי׳ כן מהימים הראשונים.
ובמס׳ בבא מציעא ד׳ ק״ד נאמר:
הילל הי׳ דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנדריא (נמצא בתוכם כאלה) היו מקדשין את נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה (קרה שם) באין אחרים וחוטפין אותן מהם ובקשו חכמים לעשות בניהן ממזרים, אמר להם הלל הזקן הביאו לי כתובת אמכם הביאו לו כתובת אמם ומצא שכתוב בהן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו, ולא עשו בניהם ממזרים.
והנה נאמר על זה בהברייתא "הלל הי׳ דורש לשון הדיוט" שכל שאינו תקון כללי של כל חכמי ישראל נקרא רק "לשון הדיוט".
שהרי זח ודאי שההוספה הזאת בכתובותיהם של אנשי אלכסנדריא נעשתה שם על פי חכמי המקום, והם תקנו כן לפי הדרוש למקומם ביחוד, והוסיפו זה בכתובותיהם למען הסר מכשול מדרך הרבים.
בכל זה מפני שלא הי' זה מתקנה כוללת של כל חכמי ישראל בכלל, יקרא זה רק "לשון הדיוט".
וכמו שכן הוא גם בכל שאר הדברים שבאו שם במס׳ בבא מציעא:
"ר׳ מאיר הי׳ דורש לשון הדיוט״ דתניא ר׳ מאיר אומר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וכו׳ ר׳ יוסי הי׳ דורש "לשון הדיוט״ דתניא ר׳ יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה.
שלשון הדיוט בכל זה היינו מה שהנהיגו במקומות ההם, אבל אין זה מתקנותיהם של בית דין הגדול של כל ישראל.
וראינו במקום הזה שגם תקנת חכמי המקום שם באלכסנדריא, מה שהוסיפו לתקנת המקום לכתוב בכתובותיהם "לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו״ גם זה הי׳ כבר מזמן רב שהרי בימי הלל כבר נשתכח הדבר, עד שלא ידעו ולא שמו אל לב.
ועל כן כאשר קרו שם מחדש מעשים כאלה יצאו עוררין ולעז, והדבר בא לפני חכמי ירושלים.
רק שהלל הזקן נשיא ישראל בחכמתו הנפלאה הבין שדבר שאי אפשר הוא, כי שארית ישראל, וגם אפי׳ הקלים שבהם, יפרצו לנהוג קלות ראש כזאת בדיני עריות, ואיך אפשר שישתרש שם מנהג כזה אשר יקרה כזאת כפעם בפעם, אם לא שיצא הדבר ובא מתחלתו מתוך מנהגי המקום בנשואין.
והבין בחכמתו כי בודאי שמו חכמי המקום לב לדברים כאלה ותקנו מה שתקנו, רק שברבות הימים הכל נשכח. ואחרי שכל תנאי הנשואין הי׳ דרכם לכלול בתוך הכתובה על כן הבין שבודאי ימצא זה ואמר להם "הביאו לי כתובת אמכם".
וכן הדבר כי שם תקנו זה וכתבו שם מפורש "לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו״.
והנה נעשה גם התיקון הזה ככר מימים רבים לפני ימי הלל, עד שבימי הלל כבר נשכח טעם הדבר וענין התקנה.
וכל הדבר מבואר מעצמו שעצם דבר הכתובה וכל תנאי בית דין שבה הוא מהימים היותר ראשונים.
וראינו גם בזה כי תורה אחת ומשפט אחד לכל ישראל, וכל התקנות הכוללות בזמנם פשטו מיד בכל ישראל, אשר כולם חיו על פי התורה והמצוה ולבד יחידים הפורשים מן הצבור או הנלוזים מדרך הטוב, הנה כל הקהל בכללו שמרו משמרת התורה, וכל המצוות ודרכיהן היו יחד עם העם בכל מקום שהם שם.
הערות
הערה (ק"ו): כבר כתבו התוס׳ במס' סוטה ד' כ״ז בד"ה איש איש שהיינו אפי' רבן שמעון בן גמליאל דאמר בפרק בתרא דכתובות (ד' ק"י) כתובת אשה דאורייתא לאו ממש דאורייתא אלא אית ליה סמך מדאורייתא כדאמרינןהתם בפרק קמא ד' י' מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה.
וכבר נתבאר זה בפרק ל', ובזה מיושב קושית התוס' בכתובות ד' י' בד"ה הואיל ותקנת וכו' שתירצו בדוחק.
הערה (ק"ז): בירושלמי הוא מסתמא דירושלמי והוא מה שקבלו מר' יוחנן על המשנה, ומבבלי בא זה מרב יהודה, והיינו ממה שקבל מרב ושמואל, וזה עצמו "תניא נמי הכי" בברייתא, וכבר הערנו על כל כיוצא
בזה במקומות הרבה בח"ב, (ועי' גם בפרק הקודם) שמקור דבריהם הוא ממה שקבלו מהאמוראים על המשנה וקבלו כן גם מהאמוראים הראשונים וגם ממה שנסדר על פי השונים מסדרי הברייתות המפרשים את המשנה.