דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק לט
| יצחק אייזיק הלוי | |
| דורות הראשונים | |
|---|---|
| כרך א, חלק שני, פרק לט | |
| →חלק שני, פרק לח | חלק שני, פרק מ← |
ובדין טומאת משקים ההלכה דטומאת עצמן דאורייתא ולטמא אחרים דרבנן (ועי‘ סוגי' דפסחים ט"ז י״ז).
ולשון הרמב"ם באבות הטומאות פרק ז׳ הלכה א: דבר מפורש בתורה שהאוכלין והמשקין מתטמאין שנאמר מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא, ואין האוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מן התורה, אבל מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא שאם נגע באוכל אחר טמאהו, וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין.״
ויסוד הדברים הן כדברי הגמרא במס' פסחים ד' י"ד דאמרינן שם:
והא אין אוכל מטמא אוכל דתניא יכול יהא אוכל מטמא אוכל ת״ל וכי יתן מים וכו' טמא הוא, הוא טמא ואין עושה כיוצא בו הניחא לאביי דאמר לא שנו אלא בחולין אבל בתרומה וקדשים וכו' אלא לרבינא משמיה דרבא דאמר מקרא מלא דיבר הכתוב לא שנא חולין לא שנא תרומה לא שנא קדשים אינו עושה כיוצא בו וכו' אלא נהי דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא מדרבנן מיהו מטמא.
ומבואר כי מדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל, ואין משקין מטמאין משקין, והמחלוקת במשקין הוא רק אם מטמא אוכל וגם בזה מסקנת ההלכה שמדאורייתא גם אין משקה מטמא אוכל.
ובכל זה הנה לפנינו בדברי חגי סי' ב' י"א נאמר:
"כה אמר ד׳ צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא. ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא.״
ואיך שנפרוש את דבר שתי השאלות האלה אשר על השניה גם השיבו "יטמא״, דבר ברור הוא שכבר היו אז התקנות שאוכל מטמא אוכל, ושמשקה מטמא אוכל.
וכבר כתב גם רש"י ז״ל במס׳ פסחים ד׳ י"ד בד״ה מקרא מלא:
דאין אוכל מטמא אוכל לעולם, ונבואת חגי טומאות דרבנן נינהו וכבר נגזרו כדלקמן, אבל דאורייתא לא מטמא אלא אוכל משקה ומשקה אוכל".
וזה שכתב רש״י ז״ל "ומשקה אוכל״ הוא רק שיטפא דלישנא, דמסקנת ההלכה דגם זה מדרבנן (קב).
וגם אם נרצה להוציא את הכתובים האלה לגמרי מפשוטן, הנה גם אז יהיו בהכרח סדרי טומאה בהשאלה השניה (קג). ואמנם גם אם לא נרצה לבנות שום יסוד על הכתובים בחגי, הנה זה שלכל הפחות כבד הי׳ כל זה מימי אנשי כנסת הגדולה יוצא לנו גם בלא זה.
והננו רואים כבר ליוסי בן יועזר בדברי עדותו אשד העיד לפני חכמי הדור והוא לפני ימי השמד והדברים הנם לפנינו במשנה עדיות פרק ח׳ משנה ד׳.
העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על איל קמצא דכן, ועל משקה בית מטבחיא דאינון דכיין, ודיקרב במיתא מסתאב.
ובמס׳ פסחים ט״ז וע״ז ד' ל״ז: נאמר על זה מאי דכן רב אמר דכן ממש, ושמואל אמר דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן, רב אמר דכן ממש קסבר טומאת משקין דרבנן וכי גזור רבנן טומאה במשקין דעלמא אבל במשקה בי מטבחיא לא גזור רבנן ושמואל אמר דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן קסבר טומאת משקין דאורייתא לטמא אחרים דרבנן וכי גזור רבנן במשקין דעלמא במשקה בי מטבחיא לא גזור.
והיינו או שדברי יוסי בן יועזר הם על לטמא אחרים או גם על טומאת עצמן.
וזה אינו נוגע לדברינו, כי זה מפורש שכל דברי עדותו של יוסי בן יועזר הי׳ בנוגע למקדש.
אבל מזה מבואר שכל מה שנונע לזה עצמו בחולין ולא במקדש (במשקה העזרה או המזבח) הי׳ זה מימים הראשונים, רק שבימי יוסי בן יועזר אז נסתפקו על פרטי דברים אם הוא גם במקדש כן או רק בחולין.
וכמו שנסתפקו ממש כן בדין שבות של סמיכה, אם שבות זה של השתמשות בבעלי חיים נוהג גם במקום מצוה במקדש, אשר מזה באה אז המחלוקת הראשונה בדבר הסמיכה.
ואף כן נסתפקו אז גם בדבר תקנת משקים איך היתה במקדש.
וזה העיד אז יוסי בן יועזר כי במקדש יש להתקנה דין אחר "על משקה בית מטבחיא דאינון דכין״ והעיד כן מפני שהיתה לו קבלה מפורשת על זה מה שקבל מראשי דור העבר שכל זה בחולין, לומר חוץ לעזרה או למזבח.
אבל זה מבואר מעצמו שעיקר התקנה היתה כבר מימים רבים לפני זה, מהימים הראשונים עד שבימי יוסי בן יועזר נסתפקו כבר בנוגע לפרט אחד התלוי בזה, והוא העיד קבלתו על זה מרבותיו.
ובדברי יוסי בן יועזר ועדותו בזמן ההוא יש גם אחרת מה שהעיד עוד "ודיקרב במיתא מסתאב״.
וכוונת דבריו ועדותו הוא מה שנאמר שם במס׳ ע"ז תניא נמי הכי ר׳ יהודה אומר קורות נעץ להם ואמר עד כאן רשות הרבים עד כאן רשות היחיד. והברייתא הזאת הובאה שם בגמרא למסקנא בפירוש דברי יוסי בן יועזר, ואמרינן שם:
ודיקרב במיתא מסתאב, וקרו ליה יוסף שריא יוסף אסרא מיבעיא ליה ועוד דאורייתא הוא דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה וכו' אמר להו רבא לאו אמינא לכו לא תתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן הכי אמר רב נחמן ספק טומאה ברשות הרבים התיר להם, והא הלכתא גמרינן לה וכו' הא אמר ר׳ יוחנן הלכה ואין מורין כן ואתא איהו ואורי ליה אורויי תניא נמי הכי ר׳ יהודה אומר קורות נעץ להם ואמר עד כאן רשות הרבים עד כאן רשות היחיד.
ומלשון הגמ' "תניא נמי הכי" מבואר שענין דברי רב נחמן ודברי ר׳ יהודה אחת, וזה עצמו את אשר יאמר רב נחמן בלשונו "ואתא איהו ואורי להו אורויי" היינו זה עצמו מה שאמר ר׳ יהודה "קורות נעץ להם" ועל ידי זה ידעו כל העם להתיר הן הלכה למעשה.
וכבר הערנו במקומות הרבה על כל כיוצא בזה שדברי האמוראים הראשונים בפירושי המשנה ודברי הבר־יתות בכל זה אחת הם, רק שיש אשר גרסו זה מתוך קבלותיהם מרבותיהם בפירושי דברי המשנה והם אמרו זה סתם ובסגנונם הם, ויש אשר גרסו זה מתוך קבלותיהם מרבה דמתניתא ומסידור הברייתות האחרונות המפרשות את המשנה (קד).
וחוקרי אשכנז אשר הי' נעלם מהם כל עניני הברייתות האחרונות בכלל, וכל ענין דברי חאמוראים עמהם ועליהם, טעו בכל מקום לחשוב שהנם דברים נפרדים ועל כן יאמר החכם ווייס (ח"א עמוד 105) בדברו על יוסי בן יועזר:
"ותפסתי פירושו של רב נחמן אשר הביא רבא משמו, ויש להעיר על המעשה שספר שם ר' יהודה כי יוסי בן יועזר נעץ להם קורות ואמר עד כאן רשות הרבים עד כאן רשות היחיד, ולא נוכל להחליט שהמעשה הזה יש לו יחוס עם ההלכה של יוסי, אבל זה ברור כי זה המעשה העיר את ר׳ נחמן על פירושו.״
ולא שם לב לדבריו בעצמו, הן הוא עצמו יאמר שם שאין פירוש אחר לדברי יוסי בן יועזר כי אם כדברי רב נחמן, ואם זה המעשה העיר את רב נחמן על פירושו הלא כן גם יעיר אותנו. אבל כל זה רק טעות, וכל כיוצא בזה אין זה השערות מהאמוראים, כי אם מקורם אחד עם מקור דברי הברייתות האלה, וממקום אחד יהלכו, וודברי הברייתא ודברי רב נחמן מקורם הקבלה על המשנה, וענינם אחד לגמרי, וכמו שבאמת בא על זה מפורש בגמרא "תניא נמי הכי".
וענין הדבר הוא כדברי המשנה במס' טהרות פ"ו מ״ו: איזו היא רשות הרבים שבילי בית גלגל וכן כיוצא בהן רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה אמר ר׳ אליעזר לא הוזכרו שבילי בית גלגל אלא שהם רשות היחיד לכך ולכך וכו'.
וכיוצא בזה היו שם מקומות הרבה אשר בעת שלות העם ידעו כולם כל זה, אבל אחרי המבוכות הנוראות ממלחמות מלכי מצרים עם מלכי סוריא אשר ארכו עשיריות שנים ותהי בכל ארץ יהודה ללהט החרב המתהפכת, וכדברי יאזעפוס XII, 3, 3אשר כל ארץ יהודה נהפכה אז למדבר שממה, אז גם נשכחו המקומות, וגם נשתנו שנוי גמור.
וזה הוא שעשה אז יוסי בן יועזר להעמיד קורות לסמן מקומות רשות היחיד ורשות הרבים וכתבו על הקורות של עץ הסימן ״ודיקרב במיתא מסתאב״ לסימן שמקום זה דינו דין רשות היחיד, ועל ידי זה ידעו שכל שאין שם כזאת הוא רשות הרבים, ועל ידי זה ידעו ״עד כאן רשות הרבים ועד כאן רשות היחיד".
ועל ידי זה עצמו הורה לרבים הלכה למעשה דין רשות הרבים לטומאה, אשר חביריו לא רצו להורות כן ״אמר ר׳ יוחנן הלכה ואין מורין כן, ואתא איהו ואורי ליה אורויי״.
ונשובה ונראה בזה עוד הפעם גם דבר חדש בנוגע לכללי תורה, איך היו ערוכים ושמורים בידם לכל פרטיהם מהימים הראשונים.
הנה כבר נתבאר לנו בפרק ל״א בנוגע לדין ספיקי תורה, שגם התקנה מדרבנן שיש בזה, דהיינו בספק של חשש שלא בספק מעיקרו, להחמיר גם בו ולאסור וגם התולדה היוצאה מזה כמו איסור שבויה לכהן, כל זה הי׳ כבר ערוך ומתוקן מהימים הראשונים וידוע ומפורסם לכל ככל הדברים הפשוטים וידועים למוסכמים מאז אשר היו כבר לפשוטות בפי כל העם.
והצד הזה בספיקי תורה הוא כבר הפרט האחרון מהם ככל אשר נתבאר שם.
ואמנם כי בספיקי תורה יש גם צד שני, היוצא מכלל כל דיני שאר ספיקי תורה והוא בדיני ספק טומאה, שבהם רשות הרבים טהור ודאי ורשות היחיד טמא ודאי, ושניהם יצאו לגמרי מדין כל ספיקי תורה (קה).
אבל מפני שזה עצמו מה הוא רשות הרבים לטומאה, ומה הוא רשות היחיד, זה עצמו כבר צריך הוראת חכם, וכמו שהוא גם במס׳ טהרות פ"ו משנה ז׳ ח׳ ט׳: ״הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה ובימות הגשמים רשות היחיד לכך ולכך, בסילקי רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה וכו׳ הפרן רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה, ודינים רבים כאלה.
ועל כן אף שהלכתא גמירי להיתר, נהגו בה דין הלכה ואין מורין כן להדי׳ וכמו שנהגו כזאת עוד גם בימי ר׳ ינאי וכמו שהוא במס׳ ע״ז ד׳ ל״ז שם כי אתו לקמיה דר׳ ינאי אמר להו הא מיא בשקעתא דבנהרא זילו טבולו.
ומפני זה עצמו יש גם מקומות שלא הותר זה עי׳ בר״ש רפ״ה דטהרות, ויבואר לנו במקומו.
וזה העיד אז יוסי בן יועזר שאפשר להורות גם הלכה למעשה להיתר כשיש צורך בזה, ויסמן אז מפורש את המקומות על ידי קורות של עץ להגביל רשות היחיד מרשות הרבים ולהבדיל בדינם.
ומבואר לנו גם מזה שכל סופי פרטי הדינים בכל זה, וגם סופי סופם של הגבולים הרחוקים מתקנות דרבנן היו כבר מימים הראשונים, ובימי יוסי בן יועזר השתמשו בהם ככל דרכי הדורות האחרונים.
וראוי להעיר כי תחת אשר חוקרי אשכנז ישתדלו להראות כי היתה אז עת של חומרות על חומרות ותורה חדשה של גזירות וחומרות, נראה בזה לפנינו שלשה קולות גדולות כולן להתיר. וכן נראה זה מדברי חכמי דורו של יהושע בן פרחיה, הוא הדור של ימי השמד והמלחמות, ואשר ימי פעולותיהם נופלים אחר זה בימי יוחנן כהן גדול.
ובתוספתא מכשירין ריש פרק שלישי נאמר "יהושע בן פרחיה אומר חיטים הבאות מאלכסנדריא טמאות מפני אנטליא שלהן אמרו חכמים אם כן יהיו טמאות ליהושע בן פרחיה וטהורות לכל ישראל.״
והיינו שלא ראו להחמיר מפני חשש כזה.
והערנו על המקום הזה בהיות הדברים גם ענין הנוגע לכל יסודי דברינו.
כי חוקרי אשכנז גם בהרגישם באיזה ציון הי׳ הדבר זר להם כל כך ורחוק מידיעתם עד שחשבו כי המקום הזה, והענין הזה הוא יוצא מכללו לעולם חדש, כי מצאו איזה הלכה כבר בדור השני להחשמונאים, בדור שאחרי ימי השמד.
והרב פראנקעל בדרכי המשנה עמוד 35בדברו על יהושע בן פרחיה הביא תוספתא זו וכתב:
"זאת ההלכה היא בענין הכשר וזה יורה כי מסכת מכשירין תהא בראשי המסכתות בענין קדמות הלכותיה וכבר הערנו על זה לעיל פ״א.״
והנה תפס לו לשון כזה לבלבל את הקוראים שהרי אין כוונתו בנוגע לסידור קבוע לאמר שממסכת מכשירין התחילו ויסדו אותה ראשונה בסדר המסכתות, כי הלא לדעת פראנקעל לא הותחל זה כל עיקר עד ר׳ עקיבא, וכמו שיאמר בעמוד 15 "ובדור שלישי לר׳ יוחנן בן זכאי קם ר׳ עקיבא הוא האדם הגדול אשר "החל״ ליסד המשנה וירה אבן פנתה״.
גם כי לבד זה מה ענין להוכיח מכאן מתי נסדרה מס׳ מכשירין והלא על זה אין זכר בדברי תוספתא זו שכל דבריה אינם כי אם מחלוקת בדין.
אבל לשונו הוא מהסגנונים השונים אשר בחרו להם לבלבל את הקוראים.
וכוונתו לאמר ״כי דיני מכשירין יבואו בראש הדינים אשר בדו חכמי ישראל לשם תורה בישראל״, וכלשונו ״בענין קדמות הלכותיה״.
וכמה מיעוט חקירה צריך לדברים האלה גם לפי דבריהם, וגם אלו לא הי׳ לנו על זה כי אם הציון היחידי הלז, והמקום הזה לבדו.
והאם יאמר אדם שלא פנו תחלה לא לדיני שבת ויום טוב, ולא לדיני עדיות, ולא לדיני גיטין וקדושין, ולא לדיני שלי ושלך, ולא לדיני חובת קרקע תרומות ומעשרות שביעית וכלאים וערלה וכו׳ כי אם התחילו בדבריהם מדיני מכשירין.
האם אפשר הדבר שמי שישים לב לחקירת חכמת ישראל יאמר כן, והאם אפשר הדבר שמי שלא ירצה להונות את עצמו יכתוב כן.
והאם יכול הי׳ הרב פראנקעל לחשוב כי דיני מכשירין נאמרו לפני דיני טומאה, אשר גם דבר אין להם בלעדם.
ואמנם כן כי גם לא חקר כלל לדעת ענין הדברים במקום הזה, ועל כן לא הבין גם ענינם לעצמם.
והנה יקרא זה "הלכה" ואמר "זאת ההלכה היא בענין הכשר" "וכי היא ההלכה הראשונה אשר נשארה מהדורות אלה ונקראת בשם אומרה״.
אבל מה ענין הלכה לכאן, והרי אין זה כי אם שאלת הוראה, על פי הדינים הקבועים וידועים, שאלה של הוראה הנשאלת על מקרה פרטית על חטים שבאו אז לארץ ישראל מאלכסנדריא, איך הדין בהם על פי דיני התורה הקבועים כאותם הנשאלות בכל יום גם בימינו, לדעתם מתוך הדינים הקבועים.
שיהושע בן פרחיה חשש לחיטים הבאות מאלכסדריא לחשש אולי באו עליהם מים בתלוש מפני שרגילים שם להשקות השדות על ידי אנטליא, והוא משקה לרצון, וחכמים לא חששו את החשש הזה, והשיבו לו אם רוצה אתה להחמיר על עצמך ולחוש לחששא זו הרי הרשות בידך, אבל אין כאן מקום לחוש לזה ולהורות לכל ישראל כן. וזה הוא ענין לשונם בתשובתם "אם כן יהיו טמאות ליהושע בן פרחיה, וטהורות לכל ישראל".
ופראנקעל עשה שם פלפול גדול וכתב:
"אך יש להבין מה השיבו לו החכמים "אם כן יהיו טמאות ליהושע וכו׳ וטהורות לכל ישראל" הכי אין נאמנות ליהושע והאיך החליטו "טהורות לכל ישראל" ישאלו לעוברי דרך ולהבאים ושבים מאלכסנדריא ואותותם לא ינכרו, אם דברי יהושע כנים הם אם לא."
וכל זה אינו כי אם פלפול של הבל, הם עצמם ידעו שהדבר כן הוא, אבל גם לדברי יהושע בן פרחיה, אין זה כי אם חשש רחוק, כי האנטליא תשקה את השדה, ואין דרכם לשפוך על התבואה התלושה המונחת בשדה, ויהושע בן פרחיה חשש לזה מדרך חומרא, וחכמים השיבו לו, אם חושש אתה לזה תוכל לחוש לעצמך, אבל לא להורות לרבים כן.
והוא כדברי התוספתא מעשרות פ"ג והובאה בגמ׳ ביצה ד׳ ל״ה "דתניא המעביר תאנים ממקום למקום לקצות וקדש עליהם היום אמר ר׳ יהודה הלל לעצמו אוסר".
והדברים מבוארים שאין מחלקותם לא בשום יסוד אף לא באיזה דין מדיני הכשר לא דין כללי ולא דין פרטי, כל מחלקותם אינה אלא אם לחוש לחשש כזה במקרה הבא לידם או לא.
והמקום הזה גם הוא יורה לגמרי להיפך מחלומו של פראנקעל והננו רואים גם בזה שכל הדברים היו כבר קבועים ועומדים פשוטים וידועים לכל, והם נחלקו רק בשאלה של הוראה אם לחוש במקרה זה חשש זה וזה, או לא. ועל כן גם לא מנו מחלוקת זו בין המחלקאות, שכידוע לדבר פשוט בכל מקום שעד הלל ושמאי לא היתה מחלוקת כי אם בסמיכה לבד.
והדברים פשוטים מפני שבאמת אין כאן שום מחלוקת "בהלכה״ שהרי לא נחלקו בדין, לא בדאורייתא ולא גם בשום דין דרבנן, וגם לא בסוף גדר של הלכה אם דאורייתא או דרבנן, כל דבריהם אינם כי אם איך להורות במקרה כזה, אם לחוש להם או לא, והכל על פי יסודי הדברים הידועים לכל.
ואך דבר פלא הוא לראות עד כמה היו רחוקים מידיעת דברי יסודי המשנה, ודבר זמנם. כי כאשר מצא פראנקעל לפניו חקירה פרטית בדין שאלה הבאה מימי יהושע בן פרחיה וחכמי דורו, אשר היו כבר בימי יוחנן הורקנוס וראשית ימי אלכסנדר ינאי, שאלה פרטית בדיני חיטים אשר באו מאלכסנדריא, אם לחוש שכבר הוכשרו או לא, הנה הי' זה בעיניו זר כל כך עד שעל פי זה עשה את דיני הכשר להתחלת התורה, ולראש כולה.
ובידיעות כאלה הרשה לו פראנקעל להיות למחליט בראשי החקירות האלה.
הערות
הערה (קב): כבר הערנו בפרק ל' על העיקר הגדול שמסרו לנו כל דבר כמו שהוא מתוך הקבלה, ולא עשו שום דבר לדאורייתא על ידי דרשות, וגם במקום הזה אף שיש על זה דרשות, ואף שבאמת כל זה אסור מדרבנן, והחמירו בזה מאד, ובטומאת משקין עוד יותר, בכל זה סמכו רק על ברורי יסוד הקבלה ואחרי שהוכרע להם משם שזה רק מדרבנן, מסרו לנו כן, מבלי פנות לכל הדרשות כולם, וכל זה יתבאר לכל פרטיו בכרך הבא, מבלי להשאיר כל ספק בזה.
הערה (קג): המבאר בשם הראב״ע והרדי״א פירש ״בשר קדש כמשמעו, והיקדש אם נעשה קדש" וכי עיקר כונתו בשאלתו לא היתה כי אם לעשות מזה משל, ומיד כשענו הכהנים ויאמרו יטמא השיג את מבוקשו ותפס בדבריהם לאמר כן העם הזה וכו׳״ אלה דבריו, ובדרכם הלך גם הרב מלבים ז״ל.
וזה אחד המקומות אשר דוקא רודפי הפשט עזבו את הפשט הפשוט, וילכו בדרכי הדרוש.
שלבד שאם הי׳ הדבר כן הרבה יותר דרוש לחפצו הי׳ להעמיד שאלתו על האדם עצמו שהנוגע בקדש לא יקדש, והנוגע בטומאה יטמא. גם הנה לבד זה הרי לפי דבריהם היתה שאלתו צריכה להיות "הן ישא איש בשר קדש ונגע אל הלחם היקדש", שהרי אך זה לבד השאלה, אם יש כח בהקדש לקדש הנוגע בו.
ומה ענין לכל אריכות דבריו ״הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש".
ולכל היותר הי׳ לשונו צריך להיות ״הן ישא איש בשר קדש ונגע אל הלחם או אל כל מאכל היקדש".
ואי אפשר להעמיד פירושם כי אם לאמר שכל זה בא מפני השאלה השניה ״אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא" שבזה שאל באמת סדר טומאות.
הערה (קד): כבר נתבאר זה לנו במקומות הרבה, ועי' עיקר הדבר בחלק ב׳ עמוד 146—126.
הערה (קה): ענין הדברים האלה יבואר לנו במקומו.