גיטין מ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
יצא לחירות א"ל רבי יוחנן כל כך יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אאינה מקודשת כדאמר רבה בר רב שילא כשרבו הניח לו תפילין הכא נמי בכשרבו השיאו אשה ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה איסורא ואיהו עבד איסורא אמר ר"נ בר יצחק הכא במאי עסקינן דאמר לה צאי בו והתקדשי בו רבי מאיר סבר יש בלשון הזה לשון שחרור ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שחרור א"ר יהושע בן לוי עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות מיתיבי גלוה הימנו רבו או שעשאו רבו אפוטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא שלשה פסוקים בבהכ"נ בפני רבו ה"ז לא יצא לחירות אמר רבה בר רב שילא דכשרבו הניח לו תפילין כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור האמרו לפניו רבי אמי ורבי אסי רבי אי אתה מודה שבניה עבדים כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן ומי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח מ"ט מצוה לקיים דברי המת אמר אמימר המפקיר עבדו אותו עבד אין לו תקנה מ"ט גופיה לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לא מצי מקני ליה א"ל רב אשי לאמימר והאמר עולא אמר רבי יוחנן ורב חייא בר אבין אמר רב אחד זה ואחד זה יצא לחירות וצריך גט שחרור א"ל צריך ואין לו תקנה איכא דאמרי אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מאי טעמא גופיה לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית א"ל רב אשי לאמימר והא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן דרב דימי טעותא היא א"ל מאי טעותא דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי א"ל אנא כדרב שמואל בר יהודה סבירא לי ההוא דסקרתא דעבדי דאזדבן לעובד כוכבים כלו מרוותא בתראי אתו לקמיה דרבינא אמר להו זילו אהדרו אבני מרוותא קמאי ויכתבו לכו גיטא דחרותא אמרו ליה רבנן לרבינא והאמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה אמר להו אנא כרב דימי סבירא לי אמרו ליה דרב דימי טעותא היא אמר להו מאי טעותא דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי זוהלכתא כרבינא ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחררי' לפלגי' אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדו ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי חמוקמינן ליה אפוטרופוס
רש"י
[עריכה]
יצא לחירות - דאי לאו דשחרריה לא הוה שביק ליה למנסב בת חורין:
כל כך יש בידך - משמיה דרבי ואני שונה וחכ"א אינה מקודשת:
שטר איסורין - הרי את מקודשת לי וקדשה בו:
דרבה בר רב שילא - לקמן:
השיאו אשה - דאי לאו דשחרריה לא הוה מיעבד איסורא על ידו:
ואיהו עביד איסורא - שנושא את שפחתו:
צאי בו והתקדשי בו - כלומר אי דאמר התקדשי בו גרידא ודאי שחררה מעיקרא אבל השתא דאמר לה צאי בו והתקדשי בו וזה יהיה לך שטר שחרור ושטר ארוסין גלי מילתיה דלא שחררה אלא בהאי:
ר"מ סבר יש בלשון - הרי את מקודשת לי לשון שחרור וה"ק הוי ראויה להתקדש לי בו והתקדשי בו:
שהניח תפילין בפני רבו - אין דרך עבד להניח תפילין דמ"ע שהזמן גרמא היא דלילה לאו זמן תפילין הוא:
אפוטרופוס - על נכסיו דאי לאו דשחרריה לא הוה חשיב ליה:
הרי זה לא יצא לחירות - גרסינן:
אמרו לפניו - לפני ר' יוחנן:
אי אתה מודה - דאל ישתעבדו אינו לשון שחרור ולא לשון הפקר אלא לא יטריחוה בעבודתה אבל וולדות היוצאין ממנה מעכשיו עבדים הם ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא שלא צוה אביהם כן: ה"ג כי אתא רב שמואל כו' ולא גרסי' אלא ופליג אדרב דימי ואמר לא כך אמר רבי יוחנן אלא כך אמר:
ועושין לה קורת רוח - ואם אין רוחה נתקררה בלא שחרור ישחררוה:
אין לו תקנה - ואפי' בשטר:
לא מורית - שאין ירושה אלא בדבר שיש בו ממון:
והא כי אתא רב דימי כו' - וכיון דאמר אל ישתעבדו בה פקע ליה ממונא מינה וקאמר יורשין כותבין לה. גט שחרור:
טעותא היא - כדאמרן לעיל דהוא לא צוה לשחררה:
ופרכינן מאי טעותא - דרב דימי דלא אמר האב בלשון שחרור:
הא אמר - הרי את בת חורין לא הוו קפדי רבי אמי ורבי אסי עלה:
כרב שמואל בר יהודה סבירא לי - דאמר לא א"ר יוחנן כן ולא אמרו לו רבי אמי ורבי אסי כן וכיון דקאמר יעשה לה קורת רוח לא מנע כח היורשין ממנה אלא בהן תלה:
דיסקרתא - קריה:
דעבדי - עבדים של ישראל היו ומכרום לעובד כוכבים ותנן (לקמן דף מג:) המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות:
כלו מרוותא בתראי - כלו אדוניהם האחרונים עובדי כוכבים:
אתו - העבדים:
לקמיה דרבינא - להתירן בבנות ישראל:
אהדרו אבני מרוותייכו קמאי - חזרו על בני אדוניכם הראשונים ובקשו מהם לכתוב לכם גט חירות:
אין לו תקנה - דאיסורא לבניו לא מורית והא נמי כי זבניה פקע כספיה מיניה ואיסורא הוא דהוה ליה גביה ואיסורא לאו ירושה היא להורישה לבניו:
כרב דימי סבירא לי - דאמר אל ישתעבדו בה ופקע להו ממונא מינה וקאמר כותבים לה גט שחרור:
הא אמרה בלשון שחרור - כגון הרי את בת חורין:
ה"נ - דלא טעותא היא וכופין דירושה היא להורישה לבניו:
ומפסדי ליה מינאי - כדאמרינן במתני' כופין את רבו ועושה אותו בן חורין:
אקנייה לבנו קטן - שאין ראוי לכופו בבית דין:
מוקמינן אפוטרופוס - לינוקא לברור לו דמים יפין כמה שהוא נישום בשוק שהרי צריך העבד לכתוב שטר על חצי דמיו:
תוספות
[עריכה]לאפוקי מר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אע"ג דרב גופיה פסיק כוותיה בההיא פרקא דהתם לשופרא דשטרא אתקין. אבל הכא למאן דאמר בכליו של מקנה לא מהני בכליו של קונה ובקונטרס פירש בהזהב (ב"מ מז.) דלוי דאמר בכליו של מקנה כ"ש בכליו של קונה ואין נראה כיון דאמר דגואל נתן לבעז לא מהני אלא בענין זה כמו לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין משום דבעינן דומיא דנעלו ולא אמרינן דהואיל דכלי שוה פרוטה קני כל שכן פירות שוים אלף זוז דאיכא הנאה טפי דגמר ומקני ועוד אמרינן בנדרים בהשותפין (דף מח:) דסודרא קני על מנת להקנות הוא.:
כשרבו הניח לו תפילין. ולא משום דלא מיעביד ליה איסורא דמברך עליהן ואיכא ברכה לבטלה דהא סוכה לולב ושופר וכמה מצות עשה שהנשים מברכות אלא משום דאין עבדים רגילים בתפילין ואי לאו דשחרריה לא הוה מנח ליה:
אותו העבד אין לו תקנה. פירוש לא בבת חורין ולא בשפחה כדפירש בקונטרס לעיל. ואין נראה מדאמר לעיל (דף לח.) עבד שברח מבית האסורין כו' ולא עוד אלא שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין ומאי קא משמע לן פשיטא דכופין אותו כיון דאסור בשפחה ובבת חורין כמו חציו עבד וחציו בן חורין וכן הא דאמר בירושלמי דהיכא דאמר שחררו כופין את היורשים משום מצוה לקיים דברי המת תיפוק ליה משום דאסור בשפחה ובבת חורין ובפ' בתרא דכריתות (דף כד:) אמרינן דסבר. רשב"ג המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ומסתברא כיון דאוכל בתרומה דשרי נמי בשפחה ולכך נראה דאין לו תקנה בבת חורין קאמר אבל בשפחה שרי:
צריך ואין לו תקנה. תימה דתיקשי ליה מאידך דרבי יוחנן דאמר לעיל (לח.) עבד שברח מבית האסורין כו' ולא עוד אלא כופין את רבו אלמא יש לו תקנה:
הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי. תימה דלעיל קאמר אדרבי יוחנן אי הכי המפקיר עבדו ומת נמי יהא משתלח בלא גט דעבדו כאשתו והכא משמע דבעי גט ושמא לעיל אתיא כרב שמואל בר רב יהודה דהכא אי נמי הכא בעי גט מדרבנן שלא יאמר לו עבדי אתה כדאמר לקמן לחד תנא ביוצא בראשי אברים:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/גיטין/פרק ד (עריכה)
עד א מיי' פ"ו מהל' עבדים הלכה ח', טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ס"ט וסעיף נח:
עה ב ג ד מיי' פ"ח מהל' עבדים הלכה י"ז, סמ"ג עשין פו, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ע' וטור ושו"ע אה"ע סי' ד' סעיף י"ב:
עו ה מיי' פ"ו מהל' עבדים הלכה ד', סמ"ג עשין פו, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ע"ז:
עז ו מיי' פ"ו מהל' עבדים הלכה ד' ומיי' פ"ט מהל' זכייה הלכה י"ב, סמ"ג עשין פו, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ע"ז:
עח ז מיי' פ"ח מהל' עבדים הלכה י"ג, סמ"ג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ס"ד:
עט ח מיי' פ"ז מהל' עבדים הלכה ח', סמ"ג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ס"ג:
ראשונים נוספים
כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב בראשו מוקמינן ליה אפוטרופא. פירש רש"י ז"ל דמקרקש ליה זוזי ליניקא שישחרר אותו מדעת עצמו שהיה תינוק זה מגיע לעונת הפעוטות וממכרו ממכר ובמטלטלים ואפוטרופוס מוקמינן ליה לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולין אבל התינוק כותב גט שחרור ואינו נכון דהא מ"מ אין גיטו גט ואינו בר שליח כלל דומי' דאשתו ולא בר ממכר הוא כלל אלא מדרבנן ומשום כדי חייו.
ויש שמקשים עוד עליו דהא אמרי' בשלהי פ' מציאת האשה (כתובות דף ע') לא שנו וכו' אבל יש להן אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר במטלטלים אבל אינה קושי' שאפוטרופוס זה כל עצמו לא העמידו אותו אלא לשומא זו אבל לא לשאר עסקים כדי שיהא לוקח ומוכר לו. וי"א שלא אמרו אלא באפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אבל מינהו ב"ד מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים, ולאו מילת' היא.
ורי"ף ז"ל פי' שאפוטרופוס משחרר ולא אמרו דמקרקש ליה לינוק' זוזי וכתב ליה גיטא על שמיה אלא משום שאם ימצאנה בשוק ויאמר לו עבדי אתה ומשמע דאתי כר' דאמר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצ' לחירות מפני שהוא כמוכרו לו ומכאן משמע שהלכה כמותו ומסתייע מזה הפ" שכתבתי למעלה דשייכא מימריה באידך דאמר כסף גומר בו דהלכת' כוותיה. והא דאמרינן כאשר עשה כן יעשה לו משום דאי מדינ' לא מוקמי ליה אפוטרופ' וימתין עד שיגדיל א"נ לאו קנס' הוא אלא שמערימין עליו ובאין עליו בעקיפין מן הדין ולא כאותה שאמרו בפ' השואל את הפרה (דק"א ע"ב) כאשר עשה כן יעשה לו לא מיבעי' חצר דלא קיימ' לאגר' אלא אפי' חצר דקיימ' לאגר' דא"ל לכ"ע ניח' לי לאוגורי לדידך לא ניחא לי לאוגורי דדמית עלי כאריה בארבא והא ודאי דינא הוא והיכ' דהוי קנס הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן אמרינן ביה בגמר' מכל מקום אבל תמהני שכתבה רבי' ז"ל לההיא דתני' ואי, האפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות וכו' ולא חשש לפסוק בה הלכה כר'.
ויש שסוברים דכי אמרי' אין רשאין להוציא אותן לחירות לא שאין דינן לעשות כן שהכל מודים דכשם שמכרן לאתרים ממכר הוא להשתחרר בו אף ליטול דמי עצמו רשאין וכסף גומר בהם אבל הטעם שלא נתנו להם רשות בכך מפני שחששו שמא ישחררו אותם ולא ידקדקו עמהן בשומת דמיהן וכאן קנאו אותם משום כאשר עשה כן יעשה לו והעמידו דבריהם על דין תורה וכן אתה מפרש בגיזברין והיינו דקתני הכא והכא אין רשאין ולא קתני אין יכולין וכן פסק הר"ם הספרדי ז"ל שהלכה כרבנן וליתא לדר'.
אמר רבי יהושע בן לוי עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות. אוקימנא לה בשהניח לו רבו תפילין: ולאו משום דעבד אסור בתפילין ומשום שאסור לברך על מצוה שהזמן גרמא שהרי נשים קוראות קריאת שמע ומברכות לפניה ולאחריה ואין ממחין בידן, ומעשה באשתו של יונה שמנחת תפילין, אלא טעמא דמילתא דכיון שהן פטורין ואינן רגילין להניח תפילין, עכשיו שרבו בעצמו מניח לו, זכה אם לא שחררו לא היה מניח לו דקול יוצא עליו שהוא בן חורין.
אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה: פירש רש"י ז"ל אין לו תקנה לא לישא שפחה ולא בת חורין. והקשו עליו בתוספות דמעוכב גט שחרור אינו אסור בשפחה דאי לא מאי קא מיבעיא לן לקמן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל פשיטא דאינו אוכל דכיון דאסור בשפחה הרי הוא כישראל גמור ויצא מרשות האדון לגמרי ולא קרינא בה קנין כספו, ועוד דאם איתא מאי קא משמע לן לעיל רבי יוחנן דאמר עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות, ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור, פשיטא דכיון שיצא לחירות שכופין אותו משום דכתוב לשבת יצרה ומתניתין היא מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכו', ועוד דגרסינן בירושלמי פרק קמא גבי פלוגתא דרבי יוחנן, בשחררו כולי עלמא לא פליגי דכופין את היורשין משום דמצוה לקיים דברי המת, ואם איתא מאי איריא משום דמצוה לקיים דברי המת תיפוק לי משום לשבת יצרה, משום כך פירש ר"י ז"ל דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה כנענית והכא הכי פירושו אותו העבד אין לו תקנה בבת חורין וקיימא לן כרבינא דאמר יש להן תקנה דאדם מוריש איסורא לבניה דההוא דיסקרתא דעבדי דאיזדבן לנכרי כלו מרותייהו בתראי אתי לקמיה דרבינא אמר להו זיל הדרן אבני מרותייכו קמאי ונכתבו להו גיטא דחירותא. והא דאוקימנא דרב דימי בטעותא היינו משום דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי.
כאר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו וכו' מוקמינן ליה אפטרופא ומקרקיש ליה בזוזי: פירש רש"י ז"ל דתינוק זה הגיע לעונת הפעוטות דממכרו ממכר במטלטלין ולפיכך מקרקיש ליה לינוקא בזוזי כדי שיכתוב לו גט שחרור מדעת ואפטרופוס מוקמינן ליה כדי לעיין ולדקדק בשומת העבד וכותב לו התינוק גט שחרור על שמיה דתינוק קאמר. ואינו מחוור, שהרי מכל מקום התינוק אינו בר שלוח כלל וגיטו אינו גט עבדו דומיא דאשתו ואף בר זבוני ליתיה אלא מדרבנן ומשום כדי חייו.
ורשב"ם זצ"ל פירש כותב לו אפטרופא וקנס הוא שקנסוהו שהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ובאו עליו בעקיפין, שהאיש הזה חכם היה וידע שמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכותב לו גט שחרור לפיכך הלך והקנה אותו לבנו קטן לפי שאין לו תקנה מעתה דקטן אינו בר שילוח וגיטו אינו גט, ואי על ידי מכירה לא אמרו הפעוטות ממכרן ממכר אלא משום כדי חייו ומשום הפקר בית דין הפקר שהפקירו מטלטלין שהוא מוכר וזכו אותם לקונה ממנו, אבל גט דאורייתא הבא להתירו בבת חורין אי כח ביד בית דין לעשות שטר שעושה התינוק שטר אלא שטרא חספא בעלמא הוא לפי שהוא צריך לכתוב על שמו של עבד ובעי כונה כגט אשה וקטן לאו בר כונה ובר שילוח הוא, וגם על ידי אפטרופא לא היתה לו תקנה כדתניא אין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות, ולפיכך היה סבור האב שאי אפשר עוד לשחררו, ושלח ליה רב פפא לרב יוסף כאשר עשה, כלומר שעשה שלא כהוגן להתחכם על העבד שיהא בטל מפריה ורביה כן יעשה לו שלא כהוגן וקונסין אותו ומעמידין אפטרופא לינוקא ומקרקיש לו אפטרופי זוזי לינוקא כדי שיתרצה בשחרורו של עבד ואחר כך כותב לו אפטרופא גט על שמו של אפטרופא לפי שהפקירוהו בית דין והעמידו ברשותו של אפטרופא, ולא אמרו אין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אלא במקום דליכא בטול פריה ורביה כגון שהוא מותר בשפחה, ומכל מקום בלא קירקוש זוזי לא רצו להפקירו וליתנו לאפטרופא דכל [בנדפס: היכא] דאיכא למעבד תקנתא לינוקי עבדינן, וכההיא דאמרינן בהניזקין (נב, א) אפטרופין תורמין להאכיל אבל לא להניח, דלתקנת היתומים כדי שיהא להם מה שיאכלו הפקירו תבואתם לגבי אפטרופא ונתנו לו התבואה כדי שיוכל לתרום ושלו הוא תורם ומותרת מדאורייתא, אבל לא להניח לפי שאין בזה תקנת היתומים.
ורבינו תם ז"ל כתב דרב פפא דינא קאמר ולא קנסא, חדא דכל היכא דאמרינן כאשר עשה כן יעשה לו דינא הוא כדאמרינן בבבא מציעא (קא, ב) ההוא גברא דזבן חמרא לא הוה ליה דוכתא לאותוביה אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאותוביה אמרי ליה לא אי לא קדשת לי וכו' אזלא איהי אגרא אגירי מיניה וביה אפיקתיה ואותיבתיה בשבילא אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו, ואסיקנא דדינא הכין דלא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרה דאמרה ליה דמית עלי כאריא ארבא, אבל היכא דאיכא קנס הוא עשה שלא כהוגן קאמרי וכההיא דיבמות בההיא דאיקדשה ואתא חבריה וקדשה [בנדפס: וכההיא דיבמות דאותיביה אבי כורסיא ואתא חבריה וחטפה מיניה וקדשה] ואסקינא הוא עשה שלא כהוגן, ועוד דאמאי קנסינן ליה הא איכא תקנתא בלא קנסא כדאמרינן בהנזקין (נב, א) מוכרין עבדים ולוקחין שדות ותו אמרינן אין אפטרופין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, אלא הכי פירושא, הוא נתחכם ליתנו לקטן כדי לאסרו מן הדין אף אנו נתחכם אליו מן הדין ונעמיד לו אפטרופא כדי למכרו בזוזי לעצמו כדאמרינן אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, ואפילו חכמים לא נחלקו עליה דרבי ואמר דבכסף על ידי עצמו לא אלא משום שלא יזלזלו בנכסי היתומים לפי שזה כדרך שחרור ואתו לזלזולי בנכסי יתומים, וכדרך שאמרו בגזברין של הקדש, אבל בענין זה מעמידין אותו מדינא דאורייתא, ואי נמי לאפטרופוס והיינו דאמרינן ומקרקיש ליה בזוזי כלומר בזוזי של עבד או של אפוטרופוס כדי שיתרצה למכירת העבד משום חמדת המעות ולא ישגיח למניעת האב שהוא מונעו ומשיאו עצה שלא יתרצה למוכרו, והוא הדין בלא קרקוש דמים מותר אלא שאנו חוששין שמא בהסתת האב ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, ובהרבה מקומות חששו לדבר זה כמו שאנו עתידין לכתוב בסייעתא דשמיא לקמן בפירקין גבי נראין דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל והתורה זכתה לו ודברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא וכן פירש רבינו אלפאסי ז"ל שהאפטרופוס משחררו ולא אמרו מקרקש ליה זוזי וכתב ליה גיטא על שמיה אלא משום שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה.
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/גיטין/פרק ד (עריכה)
אריב"ל עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות. פי' עבד לאו בר תפילין הוא דתפילין מצות עשה שהזמן גרמא הם ולילה לאו זמן [תפילין] הוא ושבת נמי לאו זמן תפילין הוא ועבד איתקש לאשה איתיביה לוה ממנו רבו או שעשאו רבו אפוטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא ג' פסוקים בב"ה בפני רבו הרי זה לא יצא לחירות אמר רבה בר שילא כשרבו הניח לו תפילין וכן נמי אם השיאו רבו אשה יצא לחירות וכופין אותו לכתוב לו גט שחרור:
אמר אמימר המפקיר את עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט גופא לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית. פי' שאין קנין האסור ממון להורישו לבניו. וליתא לדברי אמימר דאמ' ההוא כסקרתא דעבדי ואיזדבן לגוים. פי' עיר של עבדים כדאמרן בפ' כיצד מעברין גבי עיר של יחיד כס הקרתא דריש גלותא כלו מרוותייהו בתראי. פי' הגוים שקנאום אתו לקמיה דרבינא אמר להו זיל אהדרו אבני מרוותא קמאי ולכתבו לכו גיטא דחירותא כו' ותנן לקמן המוכר עבדו לגוים יצא לחירות אבל צריך גט שחרור להתירו בבת ישראל והלכתא כרבינא שגם היורש יכול לשחרר ואע"ג דליכא עליה אלא קנין אסור בלחוד. ההוא עבדא דהוה לבי תרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגא דידיה אמר אידך השתא שמעי רבנן ומפסדי ליה מינאי כי אמרי' לקמן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושין אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי דמיו אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא קמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב בראשו אנן קים לן בינוקא דמיקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמי ליה אפוטרופא ומקרקש ליה בזוזי וכתיב ליה גיטא דחירותא על שמיה. פי' אקנייה לבנו קטן שאין ראוי לכופו בב"ד ומוקמי אפוטרופיא לינוקא לברור לו דמים יפין כמה שהוא נמכר בשוק שהרי צריך העבד לכתוב לו שטר על חצי דמיו ומקרקש ליה עבדא מעט זוזי לינוקא כדי שלא יצטרכו ב"ד לכופו אלא הוא ישחררנו (הוא) מדעתו בשביל זוזי ובלא קרקוש זוזי א"א דינוקא לאו בר כפייה הוא ואפוטרופוס' אינם רשאין להוציא עבדים לחירות ולא לחוב ליתומים כדאמרינן לקמן בפ' הניזקין ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין מרבנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואפוטרופוס מוקמי' לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולין ואי ק' וכי שחרורי של קטן שחרור הוא והרי אין קידושיו קידושין ואין מכירתו מכירה בקרקעו' ואין מעשיו כלום ובמטלטלין עביד רבנן תקנתא משום כדי חייו אבל היאך יתיר העבד בשחרורו בבת ישראל. תשובה בפ' הניזקין אני עתיד להוכיח שאין זכייה לקטן מדאורייתא כלל כ"א מדרבנן וכל מה שנותנים לו מתנה מדאורייתא אינה מתנה ולא קנאה אלא מדרבנן והאי דאיקנייה לבנו קטן מן התורה אין קניינו כלום כ"א מדרבנן ועדיין עבד אביו הוא והאי דמצרכי' לקטן לכתוב לו גט על שמו כדי להפקיע קנין דרבנן שיש לו עליו אבל מיהו לאביו ודאי היו כופין לכתוב לו שחרורו שקניינו גמור הוא ולא נסתלק מעליו והוא הרשיע להקנותו לבנו קטן שאמר בלבו אע"פ שיכופו אותו לכתוב לו גט חירות לבנו שהוא קטן לא יכופו ולא יתירוהו בבת ישראל מפני קנין בנו שתקנו לו חכמים זכייה והלכך לא יהו חכמים נזקקים בשחרורו של זה ולפי' קרקש לזה בזוזי שיתרצה מאליו לשחררו בלא כפייה ויפקע קנין דרבנן שיש לו עליו ואביו שהוא גדול בודאי שיכפוהו לכתוב לו גט שחרור להפקיע קנין גמור שיש לו עליו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה