ברכות מו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ויש מהן שחותם בהן בברוך ואין פותח בברוך והטוב והמטיב פותח בברוך ואין חותם בברוך מכלל דברכה בפני עצמה היא ואמר רב נחמן בר יצחק תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה בבית האבל כדתניא מה הם אומרים בבית האבל ברוך הטוב והמטיב ר"ע אומר ברוך דיין האמת הטוב והמטיב אין דיין אמת לא אלא אימא אף הטוב והמטיב מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מלתא פתח ובריך אהטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק לוקח במשפט ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט שהכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים בלהיכן הוא חוזר רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק:
א"ל ריש גלותא לרב ששת אע"ג דרבנן קשישי אתון פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראש ושני לו למעלה הימנו ובזמן שהם שלש גדול מסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו אמר ליה וכי בעי אשתעויי בהדיה מתריץ תרוצי ויתיב ומשתעי בהדיה א"ל שאני פרסאי דמחוי ליה במחוג מים ראשונים מהיכן מתחילין אמר ליה מן הגדול ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולן א"ל לאלתר מייתו תכא קמיה מים אחרונים מהיכן מתחילין אמר ליה מן הקטן וגדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן א"ל לא מסלקי תכא מקמיה עד דנמטי מיא לגביה אמר רב ששת אנא מתניתא ידענא דתניא כיצד סדר הסבה גבזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראש ושני לו למטה הימנו בזמן שהן שלש מטות גדול מסב בראש שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו דמים הראשונים מתחילין מן הגדול המים אחרונים בזמן שהם ה' מתחילין מן הגדול ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל ה' וחוזרין ומתחילין מן הגדול וולמקום שמים אחרונים חוזרין לשם ברכה חוזרת מסייע ליה לרב דא"ר חייא בר אשי אמר רב כל הנוטל ידיו באחרונה תחלה הוא מזומן לברכה רב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דרבי אמר ליה רבי לרב קום משי ידך חזייה דקא מרתת אמר ליה בר פחתי עיין בברכת מזונא קאמר לך ת"ר זאין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים
רש"י
[עריכה]
ויש מהם חותם ולא פותח - כגון ברכה הסמוכה לחברתה שהרי כבר פתח בברכה ראשונה וברכה אחרונה שבקריאת שמע אמת ויציב אמת ואמונה שאע"פ שק"ש מפסיק בינתים אברכות דלפניה סמוכה והויא לה סמוכה לחברתה:
הטוב והמטיב וכו' - דלאו סמוכה לחברתה היא שאינה מברכת המזון אלא על קבורת הרוגי ביתר תקנוה:
שהרי עוקרים אותה בבית האבל - אליבא דר"ע:
להיכן הוא חוזר - מי שנצטרף לזימון ואמרן לעיל אליבא דרב ששת ברכת זימון עד הזן והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שיגמור המברך ברכת הזן וחזר זה שהפסיק לשנים וגמר סעודתו להיכן הוא חוזר לברך לאחר שיגמור סעודתו:
חוזר לראש - לתחלת הזן שהרי נתחייב בזימון שבתחלה הוקבע בג':
למקום שפסק - לברכת הארץ כשאר יחיד: ה"ג אף על גב דרבנן אתון פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו:
בזמן שהן שתי מטות - רגילין היו לאכול בהסבה על צדו השמאלית מוטה ורגליו לארץ איש איש על מטה אחת:
בזמן שהן שנים גדול מסב בראש - כלומר מסב תחלה על מטתו:
ושני לו למעלה הימנו - מטת השני לצד מראשותיו של גדול: ובזמן שהן שלשה גדול מסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. לצד מרגלותיו:
א"ל - רב ששת לריש גלותא:
וכי בעי אשתעויי מתריץ תרוצי ויתיב - ואם רצה הגדול לדבר עם שני לו צריך הוא לזקוף עצמו ממסיבתו לישב זקוף דכל זמן שהוא מוטה אינו יכול לדבר עמו לפי שהשני לו אחורי ראשו של גדול הוא ופני הגדול מסובין לצד אחר וטוב לו שישב שני לו למטה הימנו וישמע דבריו כשהוא מוטה:
במחוג - מראים בידיהם ובאצבעותיה' ברמיזה:
מים ראשונים מהיכן מתחילין - רב ששת קא"ל לריש גלותא מהיכן מתחילין פרסיים מים ראשונים:
לאלתר מייתו תכא קמיה - שלחן שלו מביאין מיד לפניו ואוכל ולפני כל אחד ואחד היו מביאין שלחן קטן:
לא מסלקי תכא - מקמי גדול עד דמשו כולהו ובעוד שהוא אוכל האחרים נוטלין מים אחרונים:
שני לו למטה הימנו - שאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף:
ובזמן שהם ג' שני לו למעלה הימנו - ואם בא לספר מספר עם השלישי לו ואם בא לספר עם השני לו טוב הוא שיזקוף ואל ישפיל את השני לו לפני קטן ממנו שיהא הוא למטה וקטן ממנו למעלה הימנו:
מתחילין מן הגדול - ולאלתר מעיילי תכא קמיה:
ובזמן שהם מאה - לאו דוקא דה"ה עשרה ולכל יותר מה' שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כלם לפיכך כשהם יותר מחמשה מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין שלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו:
וחוזרים ומתחילין מן הגדול - ונוטלין שלחן מלפניו:
למקום שמים אחרונים חוזרים - כשמגיעים לחמשה אם נטל הגדול. הוא מברך ואם צוה לאחר ליטול קודם לו הוא מברך:
הנוטל ידיו באחרונה תחלה - אותו שנוטל בתחלת החמשה אחרונים קורא תחלה באחרונה:
אין מכבדין - לומר היה אתה קודם:
לא בדרכים - הולכי דרכים לומר לגדול הימנו לך לפני:
תוספות
[עריכה]
והטוב והמטיב. וא"ת ואמאי פותחת בברוך והלא סמוכה לחברתה היא ויש לומר דנתקנה בפני עצמה (היא) בשביל הרוגי ביתר וא"ת אמאי אינה חותמת בברוך וי"ל משום דקצרה היא רק שתקנו לאחר כך שלש מלכיות ושלש גמולות ושלש הטבות ונאמן אתה של ברכת ההפטרה הוא מן הברכה העליונה ולכך הוא נכתב גדול שבימים הראשונים היו רגילין לעמוד כל הקהל ולומר בקול רם נאמן אתה וכו' כשהיה התינוק מגיע שם:
להיכן הוא חוזר. פירש רש"י דקאי לאחד דפסיק לשנים וממתין לאחרים עד הזן והיכן חוזר לאחר סעודתו רבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק ותימה דא"כ היכי הלכתא למקום שפסק אחרי שאכל אחר כך פשיטא דיחזור אפילו להזן דהא הזן דאורייתא ע"כ צריך לומר דקאי אהא דאמרינן לעיל דהמברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו להיכן הוא חוזר המברך לאחר שיענו המסובין חוזר לראש שהמברך חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו וכן הלכתא והר"מ מאייבר"א פירש דקאי אשלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קוראים לו ומזמנים עליו ולעיל נמי הכי פירושו עד היכן מקום זימון שצריך להו לאותו אחד דקרו ליה ועני עד נברך ומכאן ואילך ילך לדרכו ואינם צריכים האחרים עוד לצירופו והכא בעי לאותו מן השוק להיכן הוא חוזר למקום שפסק דהיינו למר מהזן ואילך ולמר מנברך והשתא ניחא דלא קשה מהזן שהרי לא ספר בינתיים:
מר זוטרא איקלע לבי רב אשי איתרע ביה מילתא. וכוותיה קיימא לן והכי מברכין בא"י אמ"ה האל הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת שופט בצדק ולוקח במשפט ושליט במעשיו ואנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו גודר פרצות בישראל הוא יגדור פרצה זאת מעלינו ומעל האבל שבתוכנו לחיים ולשלום הרחמן הוא ימלוך עלינו לעולם ועד וגו' ופירש בה"ג דאין לומר במשפט דקיימא לן בפ' במה בהמה יוצאה (דף נה:) דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ומיהו בכך אין למחקו:
בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראש שני לו למעלה הימנו. דהיינו כלפי ראשו שמסב על המטה דרך שמאל ולמטה מקרי דרך מרגלותיו דהיינו מימינו ובזה מדקדק רב ששת דאם כן בעי גדול לתרוצי כפשוטיה כשמדבר עם השני כיון שהשני למעלה הימנו ולקמן במתניתא גרס גדול מסב בראש השני למטה הימנו וזהו כלפי מרגלותיו והוא מימינו ואז לא מתריץ ויתיב כי בעי לאשתעויי בהדי שני:
אין מכבדין וכו'. וא"ת הא אמרינן בשבת בפ' במה בהמה (ד' נא:) לוי ורב הונא בר חייא הוו קא אזלי באורחא קדמה חמריה דרב הונא לחמרא דלוי בעי רב הונא לאפוקי מדעתיה דלוי כו' אלמא מכבדים בדרכים וי"ל כשיצאו לדרך כאחד מכבדין בדרכים אבל אם כל אחד ילך לדרכו ופגעו זה בזה ואירע להם דרך למקום אחד אין מכבדים:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ז (עריכה)
כז א מיי' פ"ב מהל' ברכות הלכה ח', סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קפ"ט סעיף ב', טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ט סעיף א':
כח ב מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ב סעיף א' ובטור ושו"ע או"ח סי' ר' סעיף ב':
כט ג מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה א', סמג שם:
ל ד מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קס"ה סעיף ב':
לא ה ו מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה י"ב, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' קפ"א סעיף ו':
לב ז מיי' שם, [ שו"ע י"ד סי' רמב סעיף יז בהגה ]:
ראשונים נוספים
שאני פרסאי דבמחוג מחוו והיו מכירין זה את זה ברמיזותיו של זה ומבין כל אחד מהן מה שחבירו אומר ובפ"ק דמסכת חגיגה (דף ה) ר' יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר אחוי ליה ההוא מינא עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מינייהו אחוי ליה איהו ידו נטויה עלינו אמרו ליה לר' יהושע בן חנניה מאי אחוי לך עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מיניה ומאי אחוית ליה ידו נטויה עלינו אמרו ליה לההוא מינא מאי אחוית ליה עמא דאהדרינהו מאריה לאפיה מיניה ומאי אחוי לך לא ידענא אמרי גברא דלא ידע מאי מחוו ליה במחוג יתיב [בגמ' איתא יחוי] קמיה מלכא וקטלוה:
אמר ר' נחמן בר יצחק תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה בבית האבל דתנו רבנן וכולי: ומדר' עקיבא קא מייתי ראיה דסבירא ליה דאין אומר הטוב והמטיב כלל. ואפשר דסבירא ליה לר' נחמן דהלכתא כר' עקיבא. ואנן לא קיימן לן כותיה אלא כמר זוטרא דאיקלע בבית ריש גלותא ופח בהטוב והמטיב. ואי נמי אפשר דרב נחמן כתנא קמא סבירא ליה אלא דקא מייתי ראיה דמדר' עקיבא עקר ליה לגמרי מבית האבל, שמע מינה לאו דאורייתא; דר' עקיבא ורבנן לאו בהא מילתא פליגי אי הטוב והמטיב דאורייתא או דרבנן. כן צריך לומר.
שם להיכן הוא חוזר: פירש הגאון רב האיי וכן הרב אלפסי ז"ל "היכן הוא חוזר המברך" שכבר אמר נברך שאכלנו משלו וענו אחריו המסובין ברוך שאכלנו; להיכן הוא חוזר. חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו בא"י אמ"ה הזן וכולי. ואסיקנא רבנן אמרי למקום שפסק, וכן הלכה. והראב"ד ז"ל דחה זה הפירוש לפי שעדיין לא דברו בגמרא מהא מילתא כלל. ופירש הוא ז"ל דקאי אההיא דלעיל דאמרן "ג' שאכלו ויצא אחד מהן לשוק- קוראין לו ומזמנין עליו" ועלה קא אתינן ומבעיא לן עד היכן ברכת הזמון, כלומר עד היכן צריך להתעכב כדי שיצא ידי זמון. ואמר רב ששת עד הזן. והשתא קא מבעיא לן אליבא דרב ששת כיון שזה נתעכב עד הזן שהיא ברכת הזימון וכבר יצא ידי זימון, כשהוא חוזר ומברך לעצמו להיכן הוא חוזר. חוזר הוא לברכת הזן או לברכת הארץ שפסק בה? ואסיקנא למקום שפסק דהיינו ברכת הארץ. ולפי פירושו קיימא לן כרב ששת דברכת הזימון עד הזן. והגאונים ז"ל פסקו כר"נ. וזה דבר של תימה שיהא זה מברך ברכה אחת ויצא למלאכתו וחוזר ומתחיל ממקום הברכה השניה שפסק בה. וכדברי הגאונים ז"ל מסתברא.
בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול: ולאו דוקא גדול ממש אלא מן המזומן לברכה וכדאמרינן בסמוך "ולמקום שמים אחרונים חוזרים שם ברכה חוזרת" ואמרינן נמי "א"ל ר' לרב קום משי ידך" אלא משום דגדול מברך אלא אם נתן רשות לאחר משום הכי קא פסיק "מתחילין מן הגדול" דכל עצמה של הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול (דהא קיימא לן בסמוך "אין מכבדין בידים מזוהמות") אלא מחמת כבוד הברכה הוא וכדי שיעיין בברכה בעוד שאחרים נוטלים ידיהם וכדאמר ליה ר' חייא לרב עיין בברכה מזונה קאמר לך. ושיערו חכמים שבשיעור נטילת הארבעה יש לעיין בארבע ברכות של מזון. וכן נמי בשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה. ושמעינן מינה נמי דהא דאמרינן "תכף לנטילת ידים ברכה" לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה. ומיהו אם אפשר למסמך ממש, בכדי לא מפסיק, אלא תכף לנטילה ברכה.
שהרי עוקרין אותה בבית האבל דתניא מה הן אומרים בבית האבל וכולי: ומדר' עקיבא מייתי ראיה דאין אומרים הטוב והמטיב כלל ולא קיי"ל כותיה אלא כמר זוטרא דאיקלע לבי רב אשי ופתח בהטוב והמטיב, ואיפשר נמי למימר דרב נחמן כת"ק ס"ל אלא דקא מייתי ראיה דכיון דחזינן דר' עקיבא עקר לה לגמרי מבית האבל ש"מ דלאו דאורייתא היא:
מים אחרונים בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול: ולאו דוקא גדול ממש אלא מן המזומן לברכה הוא דמתחילין וכדאמרינן בסמוך ולמקום שמים אחרונים חוזרין שם ברכה חוזרת ואמרינן נמי א"ל רבי לרב קום משי ידך והאי דנקט גדול משום דמסתמא גדול מברך אלא אם כן נתן רשות לאחר לברך דודאי הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול דהא אמרינן לקמן בסמוך אין מכבדין בידים מזוהמות אלא מחמת כבוד הברכה, עוד יש טעם דכשהן חמשה מתחילין מן המזומן לברכה כדי שיהא מעיין בברכה ושיערו חכמים דבעוד שנוטלין ידיהם הארבעה יכול לעיין בארבע ברכות של מזון וכדאמר ליה רבי חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך:
ובזמן שהן מאה: פירוש כשהן יותר מחמשה מתחילין מן הקטן כדי שתהא ברכת גדול סמוכה לנטילת ידיו ומשיירין לו חמשה והוא יהא ראשון לאותן חמשה לאות שהוא ראשון לברכה ומעיין בנטילת הארבעה:
ויש מהן חותם בברוך ואין פותח בברוך. כגון ברכה הסמוכה לחברתה, ופרשב"ם, משום דפטרתה הראשונה שנפתחה בברוך. ור"ת פי', דחתימת הראשונה הויא פתיחה לברכה הסמוכה לה. וקשה לפי', דהא פריך בירושלמי, והרי הבדלה. [ומשני], ר' מפזרן. והרי קידוש, פי' דסמוכה לבורא פרי הגפן ופותח בברוך. שניא [היא] שאם היה אוכל מבעוד יום ומשנה סעודתו עד שקדש, אינו אומר בורא פרי הגפן. אלמא משמע אע"ג שברכה שלפניה אינה חותמת בברוך מיקריא ברכה השניה ברכה הסמוכה לחברתה, אלמא פתיחת הראשונה [פוטרת] לסמוכה לה. ותימ[ה], אלהי נשמה אמאי אינה פותחת בברוך הא אינה סמוכה לברכה אחרת, דאמרינן לקמן בפ' הרואה {דף ס:}, כי מיתער משנתיה אומר אלהי נשמה. וי"ל, דאינה תפלה אלא שבח והודאה בעלמא, לכך אינה פותחת בברוך. ומן הדין לא היה [צריך] אפילו לחתום בברוך, אלא משום שיש בה אריכות דברים חתמינן בה בברוך, לשבח ולהודות לשמו על החסד שעושה עמנו בכל יום מעין תחיית המתים. כדאמרינן {לקמן דף נז:} שינה אחד משישים ממיתה. וכן אתה הוא עד שלא נברא העולם, אינה אלא ייחוד ליחד שם הקב"ה שהוא אחד מראש ועד סוף ובכל העולמות. ומתוך שיש אריכות דברים בה, חותמים בה בברוך. וכן תפלת הדרך אינה פותחת בברוך, משום שאינה אלא תפלה בעלמא שמתפלל שהקב"ה יוליכנו לשלום. ואינה לא כברכת כהנים ולא כברכה שתקנו ע"ש המאורע, אלא כאדם שמבקש רחמים לפני המקום שישמרנו בדרך שהולך בה. ומתוך שיש בה אריכות דברים חותמים בה בברוך.
והראב"ד פי'. שאלהי נשמה שאינה פותחת בברוך, לפי שסמוכה היא לברכת השינה. שמברך כשהולך לישן המפיל חבלי שינה, וכי מיתער אומר אלהי נשמה, ושינה לא הוי הפסק. ויהי רצון שתרגילנו בתורתך אמאי לא פותחת בברוך, והלא אין ברכה הסמוכה לה. שאותם ברכות קטנות שרגילין לומר בבהכ"נ לא הויין סמוכות, דכל יחיד מיחייב למימרה בשעתא כדמפ' לק' בפ' הרואה {ס:}, (ואע"פ שרגילין לסדרן בבהכ"נ, משום הכי לא הויין סמוכות דחייב למימרא בשעתא כדמפ' לק' בפ' הרוא') [ו]מידי דהוה אהבדלה, דמשום שיש שמפזרין אותן, אף מי שמכנסן פותח בהן בברוך. וי"ל, שהוא סיום של ברכת המעביר שינה מעיני, (וי"ל) [ו]יה"ר יש בה נמי מעין פתיחה סמוך לחתימה, ותגמלני חסדים טובים. לפי שבערב אדם עיף ויגע והולך לישן ומפקיד נשמתו ביד הקב"ה, וגומל עמו חסדים טובים לפי שבבקר [מחזירה] כשהיא שלמה ושקטה, והיינו דכתיב חדשים לבקרים וכו'. לכך יאמר בערב אמת ואמונה, לפי שבערב מפקיד נשמתו ביד הקב"ה ובבקר עושה לו חסד של אמת ומחזירה לו. וא"ת ברכת הערב נא למה אינה פותחת בברוך לפר"ת שפי' דחתימת הראשונה היא פתיחת השניה, וזו שלפניה אינה חותמת בברוך. וי"ל, שהוא סיום ברכה של אשר קדשנו. והא דאמרינן (בברכות) {לקמן י"א:} גבי הערב נא, הילכך נימרינהו לכולהו, פי' לעסוק בדברי תורה, והערב נא, ואשר בחר בנו. ר"ת גריס נימרינהו לתרווייהו, דהערב נא הוא סיום של ברכת לעסוק בדברי תורה. וא"ת, אשר בחר בנו למה פותחת בברוך, והלא היא סמוכה לחברתה. וי"ל, משום שהקורא בתורה אינו מברך כי אם אותה בלבד. וישתבח שאינה פותחת [בברוך], לפי שהיא סמוכה לברוך שאמר, והפסוקים שבנתיים לא הוי הפסק. וכן אמת ויציב הויא סמוכה לברכה שלפני ק"ש, דק"ש לא הוי הפסק. וכן יהללוך ברכה שלאחר ההלל, סמוכה היא לברכה שלפני ההלל. וכן יראו עינינו סמוכה להשכיבנו, דפסוקים לא הוי הפסק. הילכך [אין] להפסיק ולברך בין ברוך שאמר לישתבח. וא"ת, אמאי ברכה שלאחר קריאת התורה פותחת בברוך כיון שפסוקים לא הוי הפסק. וי"ל, דכי אמרינן דפסוקים לא הוי הפסק, ה"מ פסוקים הקבועים תמיד ככל הני דאמרינן, אבל בקריאת התורה הוי הפסק. אי נמי, משום דבימיהם לא היו מברכין אלא ראשון ואחרון, הילכך צריך לפתוח האחרון בברוך כיון שהוא אחר קריאת הספר [ו]נראה שהיא כתחלת מעשה. ולהאי טעמא ניחא נמי בברכה שאחר קריאת המגילה, וברכה שלאחר הפטרה צור כל העולמים.
ומה שרגילין להפסיק לכשמגיעין עד שכל דבריו אמת וצדק, ואח"כ מתחיל נאמן אתה הוא ה' אלהינו. לאו משום דשתי ברכות הם, דא"כ הוה ליה לראשונה לחתום בברוך, אלא הכל ברכה אחת היא. ומה שמפסיקין בה, משום דאמרינן במס' סופרים שהיו רגילין הכל לומר שם דברי שבח. ותדע דברכה אחת היא, שהרי תקנו למפטיר שבע ברכות כנגד ז' שקראו בתורה, ג' לפני הפטרה, וארבע לאחר הפטרה. ואי חשבת להו בתרתי, הוו להו שמנה. ושבע ברכות של נשואין שהשלש ראשונות פותחות בברוך, פר"ת ששתים הראשונות קצרות הם, ואם לא היו פותחות בברוך היה הכל נראה ברכה אחת. וקשה מן הירושלמי לפירושו, דפריך מהבדלה וקידוש הסמוכות, ולא הוה להו לפתוח בברוך אע"ג דקצרות הם. ורש"י פי', בהם טעם בכתובות משום דשהכל ברא לכבודו היה ראוי לומר מיד על אסיפת העם, אלא מאחר שיש בו כוס קבעוהו על הכוס, הילכך יוצר האדם לא הוי סמוכה, וברכת אשר יצר נמי לא הויא סמוכה, משום דאיכא מ"ד התם דלא אמרינן אלא חדא יצירה. ואפילו למ"ד תרתי, חדא כנגד יצירה וחדא כנגד מחשבה, ותרתי מילי נינהו ולא מיקרי סמוכה. ושוש תשיש ושמח תשמח סמוכות הן, ולכך אינן פותחות בברוך. ואשר ברא פותחת בברוך, שמברכין אותה לבדה כשאין שם פנים חדשו'. ומיהו קשה, ברכה אחרונ' של הלל למה אין פותחין בה בברוך בליל פסח, כיון שאין ברכה לפניה, שאפילו אם בירך על ההלל לפני הסעודה הרי הסעודה מפסקת. וריצב"א היה מברך על ההלל שני פעמים, אחת לפני הסעודה ואחת לאחר הסעודה. והביא ראיה מירושלמי דפרקין, גבי ההיא דכל הברכות פותחות בברוך חוץ מהברכה הסמוכה לחברתה. דפריך, והרי גאולה, פי' ברכת אשר גאלנו, דסמוכה לברכת ההלל שלפניה ופותחת בברוך. ומשני, שניא היא, אם שמע הלל בבהכ"נ יצא. התיב ר' אליעזר בר יוסי, הרי סופה, פי' הלל לאחר סעודה שאינו פותח בברוך, אע"פ שאינה סמוכה שהרי הסעודה הפסיקה. ומשני, שתים הם, אחת להבא ואחת לשעבר. כלומר, שתי ברכות מברכין על ההלל, אחת לאחר הסעודה ואחת לפני הסעודה.
בה"ג כתוב, וכן בסדר רב עמרם, שאין מברכין בלילי פסחים על הלל, לפי שחולקין אותו לפני הסעודה ולאחר הסעודה. וה"פ דירושלמי לדעתם, והרי גאולה אע"פ שאין ברכה לפניו אין לו לפתוח בברוך, שלעולם אין ברכה פותחת בברוך אלא כשהיא תחלת הדבר. וכן מוכח בירושלמי דפריך, והרי נברך, כלומר למה הזן פותחת בברוך כיון שיש נברך לפניה. אלמא אע"פ שאין בנברך לא שם ולא מלכות מיקריא הזן סמוכה לחברתה, כיון שאינו התחלת דבר. ומשני, אם שמע בבהכ"נ יצא, שהיו רגילין לעשות קידוש בבהכ"נ ולומר הגדה והלל להוציא שאינם בקיאין, וכשנכנס לביתו אוכל ירקות ומברך אשר גאלנו ושותה כוס שני. והרי סופה, כלומר למה חותמת בברוך, והלא ברכה קצרה היא כמו ברכת המצות. ומשני, שתים הם, אחת להבא ואחת לשעבר. כלומר, [על] שיש בה אריכ[ו]ת דברים על הגאולה לשעבר ועל הגאולה לעתיד, חותם בה בברוך. וא"ת, א"כ יהללוך למה אינה פותחת בברוך כיון שאין ברכה לפני. וי"ל, כיון שכל השנה כשקורין הלל היא סמוכה לברכה שלפניה, בליל פסח נמי לא רצו לשנות. ותו פריך בירושלמי, והרי הבדלה, כלומר נר ובשמים והבדלה סמוכות הן ופותחות בברוך. שניא היא, דאמר ר' אבא בר זבדא, רבי היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. וכיון שלפעמים מפזרן, לא מיקריין סמוכות. התיבון, והרי נברך. שניא היא, שאם היו שנים יושבים ואוכלים אין אומר נברך, כדפי' לעיל. והרי הזן את הכל, קשיא. פי' והרי הזן את הכל דלפעמים אינו אומרה כגון שהיו שלשה אוכלין, והפסיק אחד לשנים עד נודה לך, ואח"כ גומר סעודתו. ואמר רב ששת כשגומר סעודתו ומברך מתחיל בנודה לך. נמצא שאין ברכה לפניה לפעמים, א"כ היה לו להתחיל בברוך, מידי דהוה אהבדלה [דלא הוי] סמוכות משום דלפעמים מפזרן. והרי הטוב והמטיב, כלומר דסמוכה הוא ולמה פותחת בברוך. שניא היא, דאמר רב הונא משניתנו הרוגי בתר לקבורה נקבעה. הטוב, שלא נסרחו, והמטיב, שניתנו לקבורה. והרי קידוש, כלומר סמוך הוא לבורא פרי הגפן ולמה פותחת בברוך. שניא היא, שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו [היום] שאינו אומר בורא פרי הגפן. והרי סופה, א"ר מנא טופס ברכות הוא כך. א"ר יודן, מטבע קצר פותח בברוך [ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך פותח בברוך] וחותם בברוך. פי', והא סופה, דהא כמו ברכת המצות היא ולמה חותמת בברוך. ומשני, טופס ברכות הוא כך. כלומר, בשביל שיש בה אריכות דברים לכך מסיימת בברוך.
הטוב והמטיב פותח בברוך ואינו חותם בברוך. תימ[ה], בשלמא פותח בברוך ניחא משום דהטוב והמטיב מדרבנן ואינה סמוכה, אלא למה אינו חותם בה בברוך והלא ארוכה היא. וי"ל, דכל עיקר[ה] לא תקנו אלא הטוב והמטיב. אע"פ דאמר רב פפא לקמן בפרקין {דף מט.} שיש בה שני מלכיות, מ"מ אינו מזכיר אלא שמותיו של הקב"ה האל אבינו מלכנו אדירנו וכו', ולא דמיא לברכת מגילה שאומר הרב את ריבנו שמסדר שבח להקב"ה. ובתוספתא דברכות תניא אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהם בברוך, ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזימון וברכה אחרונה של ברכת המזון (ומאריך בה).
איתרע ביה מילתא פתח ואמר. וכותיה קיי"ל. והכי מברכין, בא"י אמ"ה החי הטוב והמטיב, אל אמת, דיין אמת, שופט בצדק ואמת, לוקח נפשות במשפט, ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו. כי כל דרכיו משפט, ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו. גודר פרצות ישראל, הוא יגדור פרצה זו מעלינו ומעל האבל הזה לחיים ולשלום. הרחמן הוא ימלוך עלינו לעולם ועד. ובה"ג כתב, דאין לומר ולוקח במשפט. וכן רב אלפס לא כתבו בהלכותיו, משום דאמרינן בשבת בפרק במה בהמה {דף נה.} דיש מיתה בלא חטא ויש ייסורין בלא עון. מיהו נראה, שאין למוחקו בכך, וכן עמא דבר.
להיכן הוא חוזר. פרש"י דקאי לאחד דמפסיק לשנים. ורב אלפס פירש, להיכן הוא חוזר אותו שאומר נברך שאכלנו משלו. רב זביד משמיה דאביי אמר, חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו משלו פעם אחרת. ורבנן אמרי, למקום שפסק, שאומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, וכן פסק בה"ג. וראיתי כתוב בשם רב האי, שאחד המפסיק לשנים צריך [לחזור] ולברך המוציא. וכן כתב הראב"ד, דכיון שהפסיק יצא מידי ברכה למפרע וצריך ליטול ידיו ולבצוע, דהוה ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן {פסחים דף קא:}, שצריך ברכה למפרע. וכשחוזרין צריכין ברכה לכתחילה. ועוד, דכיון שהפסיק אכילתו בברכת המזון [ומיכל] וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. ואיך יתכן שיאכל באמצע הברכה כי הזימון אחד מן הברכות, ואיך יברך ברכה אחת ויאכל ואח"כ ישלים הברכות. ונ"ל, דלישנא דמפסיק לשנים לא משמע כדבריהם, כי לדבריהם אין כאן הפסק סעודה אלא סעודה אחרת. ולא דמי לבני חבורה שעקרו רגליהם, דהכא אינו זז ממקומו, וגם אינו כמו היסח הדעת. ולא דמי למיכל וברוכי בהדי הדדי, שהרי אינו מברך אלא מפסיק סעודתו כדי שיזמנו עליו. וכן כתב בה"ג, היכא דבעי למיפק חד מינייהו ובעו חברוהי למעבד ליה לפנים משורת הדין, פוסקין סעודתייהו ומזמן עליהם עד הזן, וגמר איהו ברכה כ[ו]לה ונפק. וחוזרין ואוכלין וגומרין סעודתן, ומברכין, וכן עמא דבר.
ה"ג, בזמן שהם שתי מטות גדול מיסב בראש ושני לו למעלה הימנו. דהיינו כלפי ראשו, ולמטה מיקרי נגד מרגלותיו. ובדברי רב ששת גרסי', גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו.
אין מכבדין בדרכים. וא"ת, והא אמרינן בשבת בפ' במה בהמה {דף נא:}, לוי ורב הונא בר חייא הוו קאזלי באורחא, קדמיה חמריה דרב הונא לחמריה דלוי בעי וכו'. אלמא משמע שצריך לכבד בדרכים, ואמרינן נמי פ' אמר להם הממונה יומא דף {לז.}, וכן מצינו בשלשה מלאכים שבאו אצל אברהם מיכאל באמצע וגבריאל בימינו רפאל בשמאלו. וי"ל, אם מתחלה נועדו ללכת יחדיו, אז מבבדין אף בדרכים. אבל אם לא נתחברו יחד אלא פגעו זה בזה ואירע להם דרך למקום אחד, אין מכבדין
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
ברכה אחרונה של מזון ר"ל הטוב והמטיב שמברכים אותה בבית האבל מוסיפים בה דברים והוא שאומר המלך החי הטוב והמטיב דיין האמת שופט בצדק ולוקח במשפט שליט בעולמו לעשות כרצונו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו הוא ברחמיו יגדור פרצותינו ופרצות עמו בית ישראל ואעפ"כ אין חותמין בה ובתלמוד המערב אמרו אין אומר המלך החי אלא בבית האבל:
אע"פ שאמרו תכף לנטילת ידים ברכה יראה מסוגיא זו שלא בתכיפה גמורה אלא כל שאין ביניהם שיעור אלא בכדי נטילת ארבעה תכיפה היא, ולעיקר השמועה אע"פ שלענין פסק אין לנו בה דין ודברים, לענין ביאור מיהא כך הוא פירושה:
אמר ליה ריש גלותא לרב זביד [הג"ה בגמ' איתא א"ל ר"ג לרב ששת] אע"ג דרבנן קשישי אתון כלומר ויודעים בטיב מנהג, בצרכי סעודה מיהא פרסאי בקיאי מינייכו כלומר ואני נוהג כמותם, בזמן שהם שתי מטות וכו' פי' דרכם היה להסב באכילתם במטה שעל הקרקע לפני כל אחד ואחד ובהסבת שמאל ובזמן שהם שנים גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו ראש השני סמוכים לרגליו של ראשון, ובזמן שהם ג' מיסב גדול באמצע ושני לו בראש למעלה הימנו ופושט את רגליו כנגד הארץ שלא לפשטם כנגד ראשו של גדול, ושלישי יושב למטה הימנו ראשו לרגלי הגדול ונמצא גדול באמצע והשנים נוח להם לשמשו ביחד, ועל זו שאלו רב זביד היאך היה הוא נוהג כן שהרי דרכו של גדול לדבר עם השני לו והרי אין נוח לו לדבר עמו אלא אם כן זוקף ראשו כנגדו והוא שאמר אי בעי לאשתעויי מיתריץ ויתיב כלומר מתקן עצמו להיות דבורו עמו נוח לו, ותירץ לו דבמחוג משתעי, ר"ל ברמיזת אצבעות, וחזר לו הנשיא לסדרו ואמר מים ראשונים מתחילים מן הגדול, ואף על זו שאלו והרי ודאי אינו מיסב עד שיטלו כלם והאיך ראוי להיות גדול יושב וצריך לשמור ידיו עד שיטלו כלם, ותירץ דלאלתר מנחי פתורא קמיה ומכיון שהסב אין ידיו צריכות שמירה, ואע"פ שאינו אוכל שמ"מ כל שהוא בשלחן לבו לאכילה, ומ"מ ראוי לעיין היאך הקשה לו בזו והרי בבריתא שלנו נאמרה כן כמו שיתבאר בסמוך, פירשו בה דלדידן משום דגדול בוצע והנטילה אות לבציעה וראוי שיטול תחילה להיות לאות לו על הבציעה אבל פרסיים שאין להם בציעה למה ואע"פ שרב זביד לא על הפרסיים היה מקשה אלא על שהיה הוא נוהג כמותם כך פירושו אם לשבח המנהג אתה נוהג כמותם אין כאן שבח, ואם מתורת בציעה אם כן לא מסדר מנהגם את עושה כן, ותירץ לו שמתורת מנהגם היה עושה ואע"פ שלא היה הוא בוצע אלא שמניח מקומו לאחר ומשום דלאלתר יהבי תכא קמיה, וחזר לסידרו לומר מים אחרונים מתחילים מן הקטן, ואף בזו שאלו וודאי אין מים אחרונים אלא עד שיסלקו את השלחן וישב גדול וידיו מזוהמות עד שנוטלים כלם את ידיהם, ותירץ לו דלא מסלקי תכא עד דמשו ידיהו ואין מפסיק באכילה אלא מי שנטל, ואמר ליה רב זביד שהברייתא שלנו מסדרת לנו סדר אחר והוא שאף בג' שני לו למטה הימנו ושלישי למטה מן השני ונמצאו שניהם למטה ויכול לדבר עם שניהם בלא טורח, ויש גורסים שני לו למטה והשלישי למעלה כדי שידבר עם השני לו להדיא והשלישי שלמעלה ישמש:
מים ראשונים מתחילים מן הגדול ומותרת בציעה כמו שכתבנו, אחרונים בזמן שהם ה' מתחילים מן הגדול ולא גדול ממש אלא כל שנתנו לו מקום לברך אלא שמאחר שהברכה ראויה לגדול אלא אם כן נתן רשות לברך הוא סותמה בגדול ומ"מ עיקר הענין לכבוד הברכה שיהא נותן בה לב בעוד שהאחרים נוטלים ושערו בנתינת לב עליה שיעור נטילת ד' ולפיכך אם היו יותר מד' עד כמה מתחילים מן הקטן עד שיגיעו לה' וחוזרים ומתחילים מן הגדול ר"ל שמנוהו לברכה, והוא שאמרו למקום שמים אחרונים חוזרים שם ברכה כלומר שחוזרים ליטול ראשון לחמשה, והוא שאמרו הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לברכה ור"ל תחלה לאותם ה', ומ"מ אתה למד ממנה דרך סלסול וכבוד הגדולים בסעודה הן לסדר היטב הן להקדמת הנטילה ושאר מיני כבוד לפי מנהג העם ולפי מנהג המקום, ושמא תאמר למה שאמרו בזמן שהם ק' מתחילין מן הקטן הרי הוא יושב וידיו מזוהמות עד שיטלו כלן, אין זו קושיא דלדידן משום ברכה הוא וכדי שתהא נטילתו קרובה לברכה עד שיגיע לחמשה כדי ליתן מתוך נטילתם לב לברכה ושהיא קרויה בכך תיכף לנטילה סעודה, אבל לפרסיים שאין להם ברכה למה וזה מנהג הנשיא משום ברכה לא היה לו לבא בה מתורת פרסיים מנהג כדרך שביארנו במים ראשונים:
אע"פ שראוי לאדם לכבד הבריות יש מקומות שאין חיוב לכבדם בהם ואין בכבוד שבהם שום סלסול ולא שום מוסר, והוא שאמרו שאין מכבדים בדרכים ועיקר פירושה אף בתוך העיר מפני שאין לדבר סוף ויהא יומו קצר למלאכה, וכן שמעכב בני רשות הרבים למלאכתם, וגדולי הרבנים פרשוה בהולכי דרכים בעיר מכבדין, ואין נראה כן מדקאמר דוקא בפתח הראוי למזוזה אלא בין בעיר בין בדרך, ומה שאמר במסכת שבת פרק במה בהמה [נ"א ע"ב] חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא דמשמע שצריך הוא לפייסו, מ"מ כל שאפשר לפייס מפייס, ולא בגשרים מפני הסכנה, ולא בידים מזוהמות שמא מתוך שמפציר בכבודו שוכח הוא את זוהמתו ואוחז בכנף מעילו, ויש מפרשים דבר זה בנטילת מים אחרונים אלא שיהו נוטלים בערבוביא אחר שנטל המברך מפני סכנת מלח סדומית, וכן פרשוה גדולי המפרשים שאינו משמש את הגדול בידים מזוהמות וכן אין מכבדין בפתח בית המרחץ ובית הכסא אלא בפתח הראוי למזוזה:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
ויש שחותם בברוך ואין פותח בברוך - כלומר מטבע ארוך:
והטוב והמטיב פותח בה בברוך - פירוש והשתא מסיק מאי דאמר לעיל הטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך ואילו היתה דאורייתא הויא לה סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך. ומהא שמעינן דהטוב והמטיב חשיבא לה מטבע ארוך מדאמרינן דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך כלומר משום דהיא דרבנן אישתני דינה שיהו פותחין בה בברוך ולא חותמין שזה היה עיקר דינה שיהו חותמין בה ולא פותחין משום דסמוכה לחברתה היא והיינו במטבע ארוך דאילו במטבע קצר לעולם פותח ואינו חותם ואינו משתנה לעולם. ובתוספתא אמרינן דנוסחא דידה היא עד הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד לחן לחסד ולרחמים והצלה והצלחה והרוחה וכל טוב. ואמרו במדרש שיש לה שלש גמולות שלש הטבות שלש מלכיות. והשתא דאתית להכי יש לתמוה כיון דהטוב והמטיב חשבינן לה מטבע ארוך ומשום דהיא מדרבנן אמרו דפותחין בה הוה להו למימר דליהוי כשאר מטבע ארוך כשאין סמוכה לחברתה דפותחין וחותמין בה. וי"ל דכיון דהויא סמוכה לחברתה ובדין הוא דלא בעיא אלא חתימה אלא משום דהיא מדרבנן אישתני דינה כדאמרן לא חזו לה רבנן לתקוני לה פתיחה וחתימה דהוי כעין ברכה לבטלה ומשום הכירא דהיא מדרבנן סלקוה לחתימה ואוקמוה בפתיחה וזה נכון. וגרסינן בתוספתא אלו ברכות שמקצרין בהן ואין חותמין בהן ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזן. פירוש ברוך שאכלנו משלו דליכא למימר הזן דהא חתמינן בה. וברכה אחרונה של ברכת המזון. ולאו למימרא דתיהוי כאידך דאידך מטבע קצר והטוב והמטיב מטבע ארוך כדאיתא הכא בהדיא. אלא לומר שעשאוה כמותן לענין זה שפותחת ואינה חותמת. והתם תני ר' יוסי הגלילי חותם בברכה אחרונה של ברכת המזון ומאריך בה. פירוש דר' יוסי הגלילי סבר דהטוב והמטיב מטבע ארוך היא בודאי כדאיתא הכא וסבר דכי תקון לה רבנן פתיחה לא עקרו חתימה ממקומה ועל ידי כן שהיה פותח וחותם בה היה מאריך בה בדברי שבח. ומיהו בלאו חתימה נמי לכוליה עלמא מטבע ארוך היא כדמוכחינן הכא להדיא. והא דאמרינן הכא בברכה הסמוכה לחברתה שהיא חותמת ולאו פותחת לא שנא סמוכה למטבע ארוך ולא שנא סמוכה למטבע קצר. וקדוש היום שהוא פותח בברוך אף על פי שהוא סמוך לברכת היין כבר תירצו אותה בירושלמי דפעמים אין שם ברכת היין כגון שהתחיל לאכול מבעוד יום וקדש עליו היום דליכא ברכת היין. והבדלה נמי אי משום ברכת היין דכוותה דקידוש היא. ואי משום ברכת האור או בורא עצי בשמים הסמוכה לה טעמא משום דלא קביעי שאם רצה לפזרן מפזרן. ושבע ברכות דנשואין ביוצר האדם שהיא פותחת אף על פי שהיא סמוכה לפי שהיא מטבע קצר ואין לה חתימה ולא סגיא בלא פתיחה. ואשר יצר נמי שהיא פותחת וחותמת אף על פי שסמוכה משום דבעינן שתי ברכות ביצירה כנגד זכר ונקבה ואילו לא היתה פותחת היו שתיהן נראות ברכה אחת. ואשר ברא דפותחת ואף על גב שסמוכה לחברתה משום דזמנין דאיתא לחודה כגון היכא דליכא פנים חדשות. וברכה אחרונה של מגילה דפותחת ואף על פי שהיא סמוכה לברכה שלפניה דאין מגילה הפסק מידי דהוי אקריאת שמע דלא הוי הפסק וחשבינן אמת ויציב סמוכה לחברתה התם היינו טעמא לפי שברכות אלו של מגלה תלוי במנהג ויש מקומות שנהגו בברכה אחרונה של מגלה שאין חותמין בה הילכך לא סגיא דלא למפתח בה. ואף במקום שחותמין פתיחתה לא זזה ממקומה. והיא גופה נמי כולה במנהגא תליא מילתא כדאיתא התם במגלה. אי נמי ברכה אחרונה של מגלה אינה באה על המגלה אלא ברכת שבח והודאה על הנס לבורא יתברך ולפיכך פותחת וחותמת. וברכת הפטרה נמי לפניה חדא ברכה היא. ולאחריה נמי ליכא למימר שתהא סמוכה לברכה שלפניה משום דאינן ברכות על המצוה שאינן על קריאת ההפטרה שהרי על התורה אינו מברך אלא אחת וכאן הוא מברך ארבע. אלא ברכותיהן של שבח והודאה שהותקנו על קיום הבטחות שהבטיחנו הבורא יתברך ותפלה על עיר ציון ומלכות בית דוד והודאה על התורה ועל העבודה ועל קדושת היום וכולל נביאים באמצע ברכה אחרונה. וברכת התורה שהוא מברך לפניה ולאחריה ופותחת לאחריה משום דמתחלה היה מנהגם שהראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה כדאיתא במגלה. וכיון דבשלשה אנשים הויא לה לא שייך בה טעמא דסמוכה לחברתה ולפיכך עשאוה פותחת וחותמת. ואף לאחר כן שתקנו בכל הקוראין לברך לפניה ולאחריה לא שנו נוסח הברכה. ומכל מקום יש ברכות אחרות שאינן סמוכות שחותמות ואין פותחות כגון אלהי נשמה ותפלה קצרה וברכת גשמים. ואלו אינן בכלל שלא נתקנו בנוסח הברכות אלא דברי שבח והודאה בלבד הן. וכן יהללוך שבסוף ההלל בלילי פסחים. ולפיכך קראוה ברכת השיר:
שהרי עוקרין אותה בבית האבל דתניא מה הן אומרים בבית האבל וכו' - ומדר' עקיבא מייתי ראיה דאין אומרים הטוב והמטיב כלל. ולא קיימא לן כותיה אלא כמר זוטרא דאיקלע לבי רב אשי ופתח בהטוב והמטיב. ואיפשר נמי למימר דרב נחמן כתנא קמא סבירא ליה אלא דקא מייתי ראיה דכיון דחזינן דר' עקיבא עקר לה לגמרי מבית האבל שמע מינה דלאו דאורייתא היא:
מים אחרונים בזמן שהן חמשה מתחילין מן הגדול - ולאו דוקא גדול ממש אלא מן המזומן לברכה הוא דמתחילין וכדאמרינן בסמוך ולמקום שמים אחרונים חוזרין שם ברכה חוזרת. ואמרינן נמי אמר ליה רבי לרב קום משי ידך. והאי דנקט גדול משום דמסתמא גדול מברך אלא אם כן נתן רשות לאחר לברך. דודאי הקדמת נטילת ידים אינה מחמת כבוד הגדול דהא אמרינן לקמן בסמוך אין מכבדין בידים מזוהמות אלא מחמת כבוד הברכה. עוד יש טעם דכשהן חמשה מתחילין מן המזומן לברכה כדי שיהא מעיין בברכה ושיערו חכמים דבעוד שנוטלין ידיהם הארבעה יכול לעיין בארבע ברכות של מזון וכדאמר ליה רבי חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך:
ובזמן שהן מאה - פירוש כשהן יותר מחמשה מתחילין מן הקטן כדי שתהא ברכת גדול סמוכה לנטילת ידיו. ומשיירין לו חמשה והוא יהא ראשון לאותן חמשה לאות שהוא ראשון לברכה ומעיין בנטילת הארבעה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה