ברטנורא על שקלים ח

משנה שקלים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורים - ולא מחזיקינן להו ברוקו של זב וזבה שהן מטמאין אדם וכלים, משום דאזלינן בתר רובה:

חוץ משל שוק העליון - לפי שכובסין נכרים היו מצוין שם, וחכמים גזרו על הנכרים שיהיו כזבין לכל דבריהן ורוקן טמא. ואית דאמרי, לפי ששוק העליון לא היתה דריסת הרגל מצויה שם וזבין וזבות שמתבודדין ומתרחקין מבני אדם היו מצויין שם:

שבאמצע טמאים - משום דזבין וזבות שכיחי ומהלכים באמצע דרכים, והטהורים מסתלקים לצדי הדרכים מקום שאין דריסת הרגל מצויה ומזהירין לכל טמא שלא יגע בהן. אבל בשעת הרגל שרוב ישראל טהורין , הטמאים מסתלקים לצדדים שלא יטמאו את העם, והטהורים הולכים באמצע הדרכים, הלכך בשעת הרגל רוקין הנמצאים באמצע טהורים ושבצדדים טמאין. והלכה כרבי יוסי:

(ב)

דרד ירידה לבית הטבילה - שני דרכים היו למקוה באחד יורדים ובאחד עולים, שלא יגעו הטמאים בטהורים. ושל דרך ירידה ודאי טמאים לפי שנפלו מיד המביאם לטבילה:

שלא כירידתן עלייתן - דבירידתן ודאי טמאים היו לכך היה מורידן לבית הטבילה ובעלייתן טהרו לאחר שהטבילן:

רבי יוסי אומר כולן טהורין - דלא גזרו על ספק כלים בירושלים. והלכה כרבי יוסי:

מגריפה - כלי שגורפים וכונסים בו עצמות המתים כשהם מפוזרים:

מריצה - כלי שרוצצים ומשברים בו עצמות המת כשרוצים להכניסם בסל להוליכן ממקום למקום:

(ג)

שוחט בה מיד - דודאי הטבילוה בעליה מאתמול כדי שיהיה לה הערב שמש ותהא ראויה לשחוט בה היום בערב הפסח:

בשלשה עשר שונה ומטביל - כלומר אע"ג דאיכא למימר כבר הטבילוה בעליה צריך המוצאה להטבילה שנית, דשמא לא הטבילוה בעליה דהיה להם שהות להמתין עד סמוך לחשיכה, ואע"פ שלא גזרו על ספק כלים בירושלים משום חומרא דקדשים הצריכוה טבילה. ורמב"ם פירש שונה להזות עליה , דשמא נטמאה במת והזה עליה בשלישי, ועתה שונה ומזה עליה ואחר כך מטבילה:

קופיץ - סכין גדול עשוי לחתוך בשר ולשבור בו עצמות:

בזה ובזה - בין בי"ג בין בי"ד:

שונה ומטביל - לפי שאין הקופיץ ראוי אלא לחגיגה ששבירת עצם מותר בה. ובגמרא בפסחים (דף ע:) מוקי מתניתין בזמן שהיה הנשיא גוסס בשלשה עשר, שאם ימות יהיו כל הציבור טמאים ויקרב הפסח בטומאה ולא יהיו צריכים לטהר הכלים. הלכך, סכין שצריך לשחיטת הפסח, דחד ספיקא הוא, שמא לא ימות הנשיא ויעשו את הפסח בטהרה מטבילין אותו, וחזקה שטהרוהו ביום י"ג כדי לשחוט בו את הפסח בי"ד. אבל קופיץ דתרי ספיקי, שמא ימות הנשיא ויעשו פסח בטומאה ואז אין מביאין חגיגה וא"צ לקופיץ, ואף אם לא ימות שמא יהיו הפסחים מרובים ולא יעשו חגיגה בי"ד, הלכך לא מטבלי ליה וחזקתו שלא טהרוהו:

חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד - ולא אמרינן כיון דשבת הוא לא נשחוט בה מספיקא שמא טמאה היא ונמצא הפסח טמא ומחלל את השבת שלא במקום מצוה. ורבותי פירשו, שוחט בה מיד בקופיץ קאמר , דאף על גב דאין חגיגה בשבת, מכל מקום חזקה שהטבילה מערב שבת לצורך חגיגת חמשה עשר:

בחמשה עשר שוחט בה מיד - לפי שכל העם יודעים שהזאה וטבילה אסורה ביום טוב ומטבילין את הכל מלפני יום טוב:

נמצאת - הקופיץ:

קשורה לסכין - אמרינן ודאי הטבילוה עם הסכין. אבל רמב"ם פירש, נמצאת סכין סתמא קשורה עם סכין אחרת ידועה, הרי היא כסכין הידועה, אם טמאה טמאה ואם טהורה טהורה:

(ד)

פרוכת שנטמאת בולד הטומאה - שנגעה במשקין טמאים, שחכמים גזרו על המשקין שמטמאין כלים, גזירה משום משקה דזב וזבה כגון רוקו ושכבת זרעו שהם אב הטומאה ומטמאין אדם וכלים מדאורייתא:

מטבילין אותה בפנים - ואינה טעונה שילוח מחוץ למחנה שכינה כיון שלא נטמאת אלא בולד הטומאה:

ומכניסין אותה מיד - שאינה טעונה הערב שמש:

נטמאת באב הטומאה - בשרץ או בנבלה:

מטבילין אותה בחוץ - דטעונה שילוח, כדאמרינן בפרק בתרא דעירובין, המכניס טמא שרץ במקדש חייב:

ושוטחין אותה בחיל - חוץ לעזרה:

(ה)

נימין - ליצי"ש בלע"ז:

עשרים וארבעה חוטין - לפי שהיא עשויה מתכלת וארגמן ותולעת שני ושש, וכל מין ומין חוטו כפול ו'. כדאיתא ביומא:

ארכה מ' ורחבה כ' - כמדת פתח האולם שהיה גבהו ארבעים ורחבו עשרים :

ומשמונים ושתים רבוא - כך היה מנין החוטים שהיא נעשית מהן. פירוש אחר, מנין דנרי זהב שהיו מוציאין עליה. ויש ספרים שכתוב בהן ובשמונים ושתים ריבות , כלומר דשמונים ושתים נערות בתולות היו מתעסקות בעשייתה:

ושלש מאות כהנים היו מטבילין אותה - דכלים הנגמרים אע"פ שנגמרו בטהרה צריכים טבילה לקודש כדאיתא במסכת חגיגה. ושלש מאות כהנים דתנן במתניתין לשון גוזמא והבאי הוא, דלא היה צריך כל כך כהנים להטבילה:

(ו)

הכל ישרף בפנים - בבית הדשן הגדול שהיה בעזרה ששם שורפים פסולי קדשי קדשים, שכל שפסולו בקודש שורפין אותו בקודש:

חוץ מנטמא באב הטומאה בחוץ - דכיון דחמירא טומאתו ואירע פסולו בחוץ אין להכניסו לעזרה לשרפו, הואיל ולא היה פסולו בקודש:

חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים - דאית ביה תרתי, טומאתו בפנים וקילא טומאתו. אבל נטמא באב הטומאה אין להשהות הטומאה בפנים עד שתשרף, אלא יוציאנה מיד וישרפנה בחוץ:

(ז)

ואת שנטמא בולד הטומאה בין בחוץ בין בפנים ישרף בפנים - דכיון דטהור מדאורייתא אפילו נטמא בחוץ יש לקיים בו שריפתו בקודש:

(ח)

מחצי הכבש ולמטה במערב - כהנים הזוכים בפייס באברי התמיד להעלותם, לא היו מעלים אותם בפעם אחת, אלא נותנים אותן על הכבש והולכים ללשכת הגזית לקרוא את שמע ואח"כ חוזרים ומקריבים האברים על גבי המזבח, וקתני הכא דניתנים מחצי הכבש ולמטה, שהכבש ארוך ל"ב אמה ומחציו ולמטה נותנים אותן. ורוחב הכבש שש עשרה אמה, ובחציו שלצד מערב היו נותנים אותן:

ושל ראשי חדשים - מחציו ולמעלה, דהיינו על כרכוב המזבח שהוא הסובב. וכלפי המזרח:

אינן נוהגים אלא בפני הבית - שקלים, משום דצורך קרבן נינהו וכיון שאין קרבן אין שקלים. ובכורים, דכתיב (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, בזמן שיש לך בית יש לך בכורים, אין לך בית אין לך בכורים:

אבל מעשר דגן וכו' - נוהגים בפני הבית. ושלא בפני הבית. דקדושת הארץ לא בטלה, הילכך צריך להפריש תרומות ומעשרות. ומעשר בהמה, צריך להפריש העשירי. ובמסכת בכורות אמרו שבטלו מעשר בהמה דלא ליתו בה לידי תקלה:

המקדיש שקלים ובכורים - דאין נוהגים אלא בפני הבית, אם הפרישן שלא בפני הבית קדשי:

בכורים אינן קודש - כיון דבהדיא כתיב בהו (שמות כג) תביא בית ה' אלהיך, אפילו הפרישן בדיעבד לא קדשי, ואין שם בכורים חל עליהן שלא בפני הבית. ורמב"ם פירש, המקדיש לבדק הבית שקלים ובכורים שיש לו כבר. ולפירושו לא אתבריר טעמא דר"ש אמאי שקלים קדשי וביכורים לא קדשי . והלכה כרבי שמעון: