ברטנורא על נידה ה

משנה נידה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

יוצא דופן - אשה שפתחו [מעיה] ע"י סם והוציאו העובר לחוץ ונתרפאה:

אין יושבין עליו ימי טומאה - שבעה לזכר ושבועיים לנקבה:

וימי טהרה - ואין לה דם טוהר:

ואין חייבין עליו קרבן - של יולדת. דכתיב (ויקרא יב) אשה כי תזריע וילדה, עד שתלד ממקום שמזרעת:

רבי שמעון אומר הרי זה כילוד - שנאמר [שם] ואם נקבה תלד , לרבות יוצא דופן. ואין הלכה כר' שמעון:

כל הנשים מיטמאות - בנדה משיצא הדם מן המקור והגיע לבית החיצון, ואע"ג דהעמידוהו כותלי בית הרחם ולא פירש לחוץ. דכתיב [שפ ט"ו] דם יהיה זובה בבשרה, מלמד שמטמאה אע"פ שעדיין הוא בבשרה. ובית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה:

אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ - דכתיב בזב [שם] איש כי יהיה זב מבשרו, עד שתצא זובו מבשרו. ובבעל קרי כתיב (שם כב) אשר תצא ממנו שכבת זרע:

(ב)

שנזדעזעו אבריו - שנעקרה שכבת זרע מגופו:

אוחז באמה - ואע"ג דכל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם, הכא כיון דנעקרה שכבת זרע שוב אינו חוזר ומתחמם לעקור עוד מיד באותה שעה:

ומטמאין - זוב ושכבת זרע:

בכל שהן - לאדם היוצא ממנו. אבל הנוגע, אינו טמא עד שיגע בכעדשה:

(ג)

מיטמאה בנדה - אם ראתה דם:

בת עשרה ימים מיטמאה בזיבה - אם ראתה שלשה ימים רצופים לאחר שבעה. דכל דם שרואה בתוך שבעה דם נדה הוא, הילכך אי אפשר לה ליטמא בזיבה דהיינו להיות זבה גדולה, עז. עשרה ימים:

תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה - דכתיב (שם טו) איש איש כי יהיה זב, לימד על תינוק בן יומו שמיטמא בזיבה:

ומיטמא בנגעים - דגבי נגעים כתיב (שם יג) אדם כי יהיה בעור בשרו, ותינוק בן יומו אדם הוא, דאדם כל שהוא משמע:

ומיטמא בטמא מת - דכתיב (במדבר יט) ועל הנפשות אשר היו שם, נפש כל שהוא :

וזוקק ליבום - אם נולד יום אחד קודם מיתת אחיו. אבל נולד לאחר מיתת אחיו, אינו זוקק, דכתיב (דבריס כח) כי ישבו אחים יחדיו, שהיתה להם ישיבה אחת בעולם :

ופוטר מן היבום - אם נולד לאחר מיתת אביו וחיה שעה אחת ומת . אבל כל זמן שמעוברת, אינו מתירה לינשא:

ומאכיל בתרומה - בת ישראל שניסת לכהן ומת, ונולד בן לאחר מיתתו, אוכלת בשבילו בו ביום שנולד, כדכתיב (ויקרא כב) ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, ודרשינן יאכילו את אמם. אבל הניחה מעוברת, אינה אוכלת בשבילו עד שיוולד:

ופוסל מן התרומה - כגון כהן שהיו לו שתי נשים, אחת גרושה שעבר ונשאה כשהיא גרושה, ואחת שאינה גרושה, ויש לו בנים משאינה גרושה, ועבדים שנפלו להן בירושה אוכלים בתרומה בשבילן, דכתיב [שם] וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, ויש לו בן יום אחד מן הגרושה והוא חלל, ויש לו חלק בעבדים, ופוסל את כולן מן התרומה , דאין ברירה לדעת מי מהן מגיע לחלקו. ודוקא בן יום אחד דראוי לירושה. אבל כל זמן שלא נולד, אוכלים כולן, דאין זכיה לעובר :

ונוחל ומנחיל - נוחל את האם. אם מתה אמו ביום שנולד, הרי הוא נוחלה. וכשמת הוא, באין אחיו מאביו ויורשים הימנו נכסי אמו. אבל עובר שבמעיה, אם מתה מעוברת אינו נוחל את אמו להנחיל לאחיו מאביו, שהרי מת הוא קודם אמו, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו:

וההורגו חייב - דכתיב (ויקרא כד) ואיש כי יכה כל נפש, מכל מקום:

כחתן שלם - שחייבים להתאבל עליו. והני מילי, דקים להו בגויה שכלו לו חדשיו, אבל לא קים להו שכלו לו חדשיו, אין חייבין להתאבל עליו עד שיהיה בן שלשים ואחד יום:

(ד)

מתקדשת בביאה - אם מסרה אביה לכך: ואם בא עליה יבם קנאה ; להיות אשתו לכל דבר, ויורשה ומיטמא לה וזכה בנכסי אחיו:

וחייבין עליה משום אשת איש - אם קבל בה אביה קדושין מאחד, ובא עליה אחר, נהרג עליה , דביאתה ביאה:

ומטמאה את בועלה - אם היא נדה. אבל פחות מכן, אע"פ שהיא מטמאה במגע, אינה מטמאה את בועלה משום בועל נדה לטומאת שבעה, אלא משום נוגע ולטומאת ערב:

תחתון - של בועל נדה:

כעליונו - של זב, שמטמא אוכלין ומשקין ולא אדם וכלים:

מן הפסולין - כגון נכרי, ועבד, ונתין, ממזר, או חלל:

פסלה - מתרומת אביה , אם היא בת כהן:

מכל העריות - כגון אביה או חמיה :

והיא פטורה - מפני שהיא קטנה ואינה בת עונשים:

כנותן אצבע בעין - שדומע וחוזר לכמות שהיה, אף כאן חוזרת בתולה כמו שהיתה :

(ה)

שבא על יבמתו קנאה - וזכה בנכסיו אחיו . ואע"פ שאין קנין לקטן, שאני הכא דמן שמיא אקנויה נהליה:

ואינו נותן גט עד שיגדיל - אם בא לגרשה. דקידושי אחיו קדושין גמורים, וגירושין של זה אינן גירושין גמורין. ודוקא כשבא עליה לאחר שהגדיל, די לה בגט. אבל אם לא בא עליה לאחר שהגדיל, צריכה גט וחליצה:

ומטמא בנדה - אם בא עליה בנדתה. דביאתו ביאה לכל דבר:

ופוסל - כגון נכרי ועבד או חלל בן תשע שנים שבא על הכהנת, פסלה מתרומת אביה:

ואינו מאכיל - אם הוא כהן ונשא ישראלית, אינו מאכילה בתרומה, לפי שאין קנינו קנין גמור. ואפילו הוא יבם דקנייה בהך ביאה כדאמרן, אפילו הכי אינו מאכילה בתרומה:

ופוסל את הבהמה - אם רבעה על פי עד אחד :

ונסקלת על ידו - אם יש שני עדים:

(ו)

נדריה נבדקים - אם ידעה לשם מי נדרה, לשם מי הקדישה, נדרה נדר:

נדריה קיימין - והוא שהביאה שתי שערות. וכן בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימים, דוקא כשהביא שתי שערות:

ובודקין כל שתים עשרה - מהו דתימא הואיל ואמר מר שלשים יום בשנה חשובים שנה, היכא דבדקנוה שלשים יום קמאי דשתים עשרה ולא ידעה לפרש לשם מי נדרה, תו לא נבדוק, ולחזקה כקטנה, קמשמע לן:

קודם לזמן הזה - קודם ראש השנה של שתים עשרה לתינוקת ושל שלש עשרה לתינוק:

אין נדריהן נדר - דקטנים הן:

(ז)

פגה - סמדר. כמו התאנה חנטה פגיה (שיר ב). כך התינוקת שאין לה סימן לא בדדין ולא בשערות:

בוחל - הפרי הקרוב להתבשל. ולשון חכמים הוא, התאנים משיבחילו חייבים במעשר. כך כשיש לה סימן דדין קצת, בידוע שהביאה שתי שערות ונערה היא:

צמל - לשון נוטריקון יצתה מלאה. שיש לה סימן מובהק בדדיה והיא בוגרת:

בזו ובזו - אפילו כשהיא נערה, אביה זכאי בכל. דכתיב (במדבר ל) בנעוריה בית אביה, כל שבח נעוריה לאביה:

(ח)

איזו היא סימניה - אצמל קאי:

קמט - שגדלו דדיה עד שכפולים מעט על החזה ויראה כקמט:

משיטו הדדין - גדולים יותר מקמט:

הפיטומת - ראש הדד. כמו ניטלה פטמתו [סוכה פרק ג' משנה ו']:

על העוקץ - חודו של דד שתינוק יונק. ופיטומת היינו סביבות העוקץ. וכל הסימנים הללו כשנראו באשה הרי היא בוגרת, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ושוב אין לאביה רשות בה. והלכה כדברי כולם להחמיר. הלכך אם נראה בה אחד מן הסימנים הללו, דיינינן בה דין בוגרת לחומרא. אבל לא לקולא , שאם קידשה את עצמה, צריכה גט שמא בוגרת היא. ואם אביה קידשה, צריכה נמי גט, דשמא עדיין נערה היא, עד שיהיו בה כל הסימנים הללו כולם, ואז תיחשב בוגרת בין לקולא בין לחומרא:

(ט)

והיא אילונית - כלומר וצריך שייראו בה נמי סימני אילונית. שאם לא נראו בה סימני אילונית, אע"פ שהיא בת עשרים ולא הביאה שתי שערות, עדיין קטנה היא, עד שתהיה בת שלשים וחמש שנה ויום אחד. ואם לא הביאה שתי שערות אז, אע"פ שלא נראו בה סימני אילונית, הרי זו אילונית. וסימני אילונית פירשנו [ריש] פרק קמא דיבמות:

לא חולצת ולא מתיבמת - ומותרת לינשא לשוק. דרחמנא פטרה, דכתיב (דברים כה) והיה הבכור אשר תלד, פרט לאילונית, שאינה יולדת:

והוא סריס - כלומר שנראו בו סימני סריס. דאי לא נראו בו סימני סריס, עדיין הוא קטן, עד שיהיה בן שלשים וחמש שנה ויום אחד, דאז אפילו לא נראו בו סימני סריס, בידוע שהוא סריס, כיון שלא הביא שתי שערות. וסריס לאו בר חליצה [ויבום] הוא, דכתיב [שם] להקים לאחיו שם בישראל, והאי לאו בר הכי הוא:

ר' אליעזר אומר הזכר כדברי בית הלל - בן עשרים, אם נראו בו סימני סריס, הרי זה סריס:

והנקבה - בת שמונה עשרה, אם נראו בה סימני אילונית, הרי זו אילונית כדברי בית שמאי. ואין הלכה כרבי אליעזר: