ברטנורא על נגעים ח

משנה נגעים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

הפורח מן הטמא טהור - טמא שנחלט באחד מן הנגעים, ואחר כך פרחה בכולו, טהור:

חזרו בו ראשי אברים - אם לאחר הפריחה חזרו ונתגלו אפילו ראשי אברים בלבד:

טמא - דכתיב (ויקרא יג) וביום הראות בו בשר חי יטמא . והוא שייראו כעדשה:

עד שתתמעט בהרתו מכגריס - שילך כל הנגע ולא ישתייר בו כגריס:

מטהור טמא - טהור שפרחה צרעת בכולו. כגון שהחליטו בשער לבן או במחיה ונשר שער לבן או נתכסית המחיה ופטרו, אי נמי הסגירו בבהרת כגריס ועמד בעיניו שני שבועות ופטרו, בכל הני אם אחר פטורו פרחה בכולו, טמא:

עד שתחזור לכמות שהיתה - דאם נשתייר מן הפריחה כל שהוא סמוך לאום, טמא משום פשיון. והא דתנן בסמוך שאם הלכה מחיה ואח"כ פרחה ככולו, טהור, ותנן נמי בהרת ובה שער לבן פרחה בכולו אע"פ שהשער לבן במקומו, טהור, ומשמע וכל שכן אם אינו במקומו שהוא טהור, התם מיירי שלא פטרו הכהן עדיין כשפרחה בכולו, והכא מיירי כשפטרו ואחר כך פרחה בכולו:

(ב)

ואח"כ הלכה לה המחיה - שפשה הנגע עליה. אבל בשעת הפריחה לא הלכה לה מחיה עד אח"כ. [אבל לא נתכסית המחיה], אין הפריחה מטהרתו:

(ג)

בהרת - כגריס ובה ששער לבן. הא קמ"ל דפריחה מטהרת אחר כל סימני טומאה :

פרחה במקצתו טמא - אצטריך לאשמעינן אפילו פרחה ברובו, דלא אמרינן רובו ככולו. אי נמי אשמעינן דבסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני טמא בפריחת מקצתו אפילו בכל שהוא משום פשיון:

(ד)

שבפריחתן טיהרו טמא - שעל ידי פריחתן טיהרו את הטמא. כשחזרו ונתגלו אחרי כן, חוזר לטומאתו:

שבחזירתם טמאו טהור - שעל ידי חזרתן שחזרו ונתגלו טמאו את הטהור, אם חזרו ונתכסו שפשה עליהם הנגע, טהור. ואם חזרו ונתגלו אח"כ, טמא. ואצטריך לאשמעינן דאפילו זימני טובא, כדקתני ואפילו מאה פעמים:

(ה)

כל הראוי ליטמא בנגע הבהרת - כגון עור בשר:

מעכב את הפריחה - אם נשתייר ממנו כל שהוא שלא פרחה בו, מעכב את טהרתו:

וכל שאינו ראוי ליטמא בנגע הבהרת - כגון ראש וזקן וכל הני דחשיב בהדייהו:

אין מעכבין את הפריחה - דאע"פ שלא פרח הנגע עליהם, כיון דפרח בשאר הגוף, טהור. וראשי אברים לא קא חשיב, דהנהו מעכבין את הפריחה, דראויין ליטמא בנגע הבהרת נינהו, שהרי הנגע פושה בהן:

ונעשו צרבת טהורים - אע"ג דעכשיו שנקרחו הראש והזקן ראויים ליטמא בנגע הבהרת, וכן שחין ומכוה וקדח המורדים שנעשו צרבת הרי הן כעור בשר, כיון דבשעת הפריחה לא היו ראויין, לא מעכבים וטהור:

אע"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא - דפריחה קמייתא לאו פריחה היא, כיון דאשתייר מעור הבשר חצי עדשה סמוך לראש, ופריחה דהשתא שנתכסית המחיה של חצי עדשה נמי לא חשיבא פריחה, כיון דכבר נקרחו ונעשו צרבת והרי הן כעור בשר, ולא מהני עד דפרח נמי עלייהו:

(ו)

אחת טמאה - מוחלטת:

ואחת טהורה - לאחר הפטור. שעמד בעיניו בסוף שבוע שני:

ופרחה מזו לזו - בין מטהורה לטמאה בין מטמאה לטהורה:

ואח"כ פרחה בכולו טהור - משום דטהורה נעשית טמאה כשפרח ממנה לטמאה, דהרי פשתה, וכי פרח אח"כ בכולו, הוי פורח מן (הטמאה לטהור) [הטמא, וטהור]:

בשפתו העליונה - חצי גריס בהרת. ובשפתו התחתונה חצי גריס. וכשסוגר פיו נראית כגריס במקום אחד . וכן בשתי אצבעות ובשני ריסי עיניו, כשמדבקן נראית כגריס שלם:

אבל לא בבוהק - מראה לבנונית למטה מארבעה מראות ומעכב את הפריחה:

חזרו בו ראשי אברים - שנתגלו מן הנגע ונעשה בוהק:

טהור - וה"ה בשאר הגוף. דאע"ג דבוהק מעכב את הפריחה בתחלה, אינו מעכב בסוף . ואגב סיפא דבעי למתני ראשי אברים, תנא הכא ראשי אברים. ובסיפא נקט ראשי אברים להודיעך כחו דר' מאיר דאפילו בראשי אברים שנתגלו פחות מכעדשה ונעשו בוהק מטמא ר"מ, וכל שכן בשאר הגוף. והך רישא דחזרו בו ראשי אברים כמין בוהק טהור, כרבנן אתיא ולא כר"מ. ורבנן דמטהרי, לאו דוקא פחות מכעדשה, דאפילו טובא נמי טהור, דבוהק בסוף אינו מעכב. והלכה כחכמים:

(ז)

הבא כולו לבן - מתחלה בא כולו מכוסה בנגע:

יסגיר - כדין בהרת כגריס. שמא יוולד לו שער לבן או מחיה. דאין פריחה מטהרת בתחילה:

נולד לו שער לבן - בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני, יחליט. ואם לא באו סימני טומאה, יפטור:

השחירו שתיהן - כל הני דחשיב, סימני טהרה נינהו, ומפורשים הם לעיל בסוף פרק קמא:

נולד לו מחיה או שער לבן - אם לאחר שבאו סימני טהרה הללו נולד לו מחיה או שער לבן, טמא. ואם לאו, טהור:

וכולן שחזרו בהם ראשי אברים - הבא כולו לבן בתחילה, בין שהוזקק להסגיר בין להחליט בין לפטור, אם חזרו ונתגלו ראשי אברים שלהן, ה. רי הן כמו שהיו וטהורים, דלא חשיבי מחיה. כיצד, הבא כולו לבן בתחלה והוסגר שני שבועות ולא נולדו בו סימני טומאה, ופטרו, ואח"כ נתגלו בו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך הפטור, וטהור. ואם החליטו בשער לבן והשחירו השערות ואח"כ נתגלו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך החלט וטהור. ואם בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני נתגלו ראשי אברים, היינו חזרו בו ראשי אברים מתוך הסגר, וטהור. כך נראית פירוש משנה זו מתוך תורת כהנים . אבל רמב"ם לא פירשה כן:

פרחה במקצתו - במקצת ראשי אברים שנתגלו:

טמא - שהרי פשה הנגע:

פרחה בכולו - אחר שפרחה במקצתו:

טהור - דהוי ליה פורח מן הטמא. אבל אם מתחלה לאחר שנתגלו ראשי אברים פרחה בכולו בבת אחת, טמא משום פשיון. והא דתנא רישא פרחה במקצתו טמא, הוא הדין פרחה בכולו נמי טמא, ולא נקט פרחה במקצתו אלא משום דבעי למתני בתרה פרחה בכולו טהור, דהיינו לאחר שפרחה במקצתו:

(ח)

מתוך הטהרה טמא - כגון הבא כולו לבן בתחלה, ולאחר הסגר או החלט נטהר, דאם חזרו בו ראשי אברים ונתגלו, טהור, כדפרישנא לעיל. ואם מתוך טהרה זו חזרו ונתכסו בבת אחת, טמא משום פשיון, והיינו דקאמר אם פרחה כולו כאחת מתוך טהרה, טמא, כדפרישנא במתניתין דלעיל דאם פרחה כולו בבת אחת נמי טמא כמו פרחה במקצתו:

פטור מן הפריעה ומן הפרימה - כל זמן שהוא מוסגר. ואילו טהור מתוך החלט, חייב בפריעה ופרימה, כל זמן שהוא מוחלט. פריעה ופרימה, בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע:

מטמאין בביאה - אם באו אל האוהל נטמא כל אשר באוהל:

(ט)

פרחה בכולו ואח"כ נתגלו בו ראשי אברים - הכא מיירי שלא הספיק להחליטו עד שפרחה בכולו ונתגלו ראשי אברים, דר ישמעאל מדמי ליה לבא כולו לבן בתחילה חוץ מראשי אברים, דטעון הסגר. ור' אלעזר בן עזריה סבר, דכיון דאילו לא פרחה היה מחליטו, דינו כבהרת קטנה ובה מחיה, דאי פרחה בכולו ואח"כ נתגלו ראשי אברים, טמא. ועוד יש לפרש, דאפילו החליטו במחיה ופרחה בכולו וטיהרו, קסבר ר' ישמעאל דאין מטמא בחזרת ראשי אברים, דכי מטמא בחזרת ראשי אברים שאחר פריחה היכא דטהר בתורת פריחה, אבל הכא לאו בתורת פריחה טהר, דהא אילו נתמעטה מחיה מכעדשה [נמי] טהור:

(י)

מי שהיה מוחלט - בשער לבן או במחיה או בפשיון:

לא הספיק להראות לכהן - שסימני טומאה הלכו:

שאילו הראה לכהן - כשהלכו סימני טומאה היה מטהר, ואם אחר כן היה פורח, היה טמא, דהוה ליה פורח מן הטהור, אבל השתא הוי ליה פורח מן הטמא, וטהור:

בהרת ואין בה כלום - אין בו סימן מסימני טומאה:

עד שפרחה בכולו טמא - כלומר, טעון הסגר כבא כולו לבן בתחילה. ואם מתחילה קודם שפרחה הראה אל הכהן היה מסגיר, ובסוך שבוע כשפרחה, הוי ליה פורח מתוך הסגר וטהור: