ברטנורא על בבא קמא ה

משנה בבא קמא, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

שור שנגח את הפרה - מעוברת:

ונמצא עוברה בצדה - מת:

ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה - ולא מת מחמת הנגיחה:

אם משנגחה - ומחמת הנגיחה הפילתו:

ורביע נזק לולד - דתם חייב חצי נזק, והאי ולד מוטל בספק הוא, וחולקין. ומתניתין סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין. אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה. והלכה כחכמים. ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא, המוציא מחבירו עליו הראיה :

וכן פרה שנגחה את השור וכו' משלם חצי נזק מן הפרה - אם נמצאת הפרה בדין תם שמשלם חצי נזק מגופו. ואם לא נמצאת הפרה, משלם רביע נזק מן הולד . שאם היה ידוע שקודם שילדה נגחה היה משלם בל חצי נזק מן הולד, שמעוברת שנגחה היא ועוברה נגחו. ואם לאחר שילדה נגחה לא היה משלם מן הולד כלום, שהרי הולד לא נגח ואין התם משלם אלא מגופו. עכשיו שהוא בספק, חולקים, ומן החצי נזק שיש לו לשלם משלם רביע נזק מן הולד:

(ב)

ואם הוזקה בהם בעל הפירות חייב - והני מילי שהוחלקה ונכשלה בהן. אבל אם אכלה מהן עד שמתה, בעל הפירות פטור, דהוה לה שלא תאכל :

(ג)

היה אביו או בנו - של בעל הבית בתוכו. והוא הדין לשאר אנשים, אלא אורחא דמלתא נקט:

משלם את הכופר - וכגון שהיה מועד להפיל עצמו על בני אדם בבורות, והאידנא חזי ירקא בבור והפיל עצמו לבור לאבול ירקא והרג את האדם , שהשור פטור ממיתה הואיל והרג שלא בכוונה, והבעלים משלמין את הכופר, דאתרבי כופר אפילו שהרג שלא בכונה כדאמרינן לעיל:

רבי אומר וכו' - והלכה כרבי. הלכך אם הכניס שורו ברשות בעל הבית סתם ולא קיבל עליו לשמור, בעה"ב פטור דהא לא קבל עליה נטירותא. והמכניס נמי פטור, לפי שהכניס ברשות :

(ד)

שור שהיה מתכוין לחבירו וכו' - איידי דבעי למיתני סיפא אדם שהיה מתכוין לחבירו, תנא רישא נמי שור שהיה מתכוין לחבירו. דאפילו היה מתכוין לאשה. פטור השור מדמי ולדות, שאין חייב בדמי ולדות אלא אדם בלבד :

אם כן משהאשה יולדת משבחת - אם כן דכך שמין בדקאמרת, אשתכח דלא יהיב ליה מידי, שהרי משהאשה יולדת משבחת, שדמיה פחותין לימכר קודם שתלד שמסוכנת היא למות בצער הלידה :

היתה שפחה ונשתחררה - כלומר היתה משוחררת נשואה לגר או לעבד משוחרר, או גיורת נשואה לאחד מהן, ומת הבעל, פטור. דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים, זכה, וזה קודם לזכות במה שבידו. והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר, דפטור, דהא דמי ולדות לבעל. אלא משום דסתם משוחררת וגיורת נשואות לגר ולמשוחרר, להכי נקט שפחה וגיורת:

(ה)

ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחרת - אע"ג דאין כאן צד רה"ר, חייב. ובלבד אם הפקיר רשותו אותה שפי הבור לתוכה:

אחד החופר בור - הוא עשוי עגול:

שיח - ארוך וקצר:

מערה - מרובעת ומבוסה בקירוי, אלא שיש לה פה :

חריצין - רחבים ומרובעים כמערה, אלא שאינן מקורין:

נעיצין - קצרין מלמטה ורחבים מלמעלה:

מה בור שיש בו כדי להמית י' טפחים - דסתם בור הוא גבוה עשרה טפחים :

(ו)

השני חייב - והוא שמסר לו ראשון לשני כשהלך כסוי הבור לכסותו ולא כסהו השני:

כסהו כראוי ונפל לתוכו - כגון שהתליע הכסוי :

נפל לפניו מקול הכריה חייב - שהיה חופר בבור ושמע השור קול פטיש ונבעת ונפל בבור ומת, חייב. ואף על גב דכיון דמשום גרמא דקול הכריה נפל הוה לן למימר דאסתלק חיובא דבור מיניה ורמיא אפשיעותא דקול הכריה וההוא גרמא בעלמא ופטור, אפילו הכי חייב הואיל ובתוך הבור נמצא הנזק :

לאחריו מקול הכריה פטור - אם נכשל השור מקול הכריה על שפת הבור ונפל לאחריו חוץ לבור ומת, פטור. שהרי לא נמצא הנזק בבור, וקול הכרייה גרמא בעלמא הוא ופטור:

ונשתברו, ונתקרעו - בכלי שור שייך שבירה, העול והמחרישה. בכלי חמור שייך קריעה, חבילת בגדים ומרדעת שעל גביו:

ופטור על הכלים - דכתיב (שמות כא) ונפל שמה שור או חמור, שור ולא אדם, חמור ולא כלים :

שור חרש שוטה וקטן חייב - שור שהוא חרש ושהוא שוטה ושהוא קטן, חייב עליו אם נפל לבור. אבל שור שהוא פקח אינו חייב עליו, דאיבעי ליה לעיוני ומיזל :

(ז)

אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור - דכתיב (שמות כא) כסף ישיב לבעליו, לכל מידי דאית ליה בעלים:

ולהפרשת הר סיני - דכתיב (שם יט) אם בהמה אם איש לא יחיה, וחיה בכלל בהמה. אם, לרבות את העופות:

ולתשלומי כפל - דכתיב (שם כב) על כל דבר פשע, כל מידי דבר פשיעה הוא:

ולהשבת אבידה - לכל אבדת אחיך (דברים כב):

לפריקה - עזוב תעזוב עמו (שמות כג). אע"ג דכתיב (שם) חמור שונאך, כל בהמה בכלל, דילפינן חמור חמור משבת שנאמר בו (דברים ה) שורך וחמורך וכל בהמתך :

לחסימה - לא תחסום שור בדישו (שם כה) ילפינן שור שור משבת:

לכלאים - דהרבעה, אף על גב דכתיב (ויקרא יט) בהמתך לא תרביע כלאים, הוי נמי חיה ועוף בכלל, דילפינן בהמה בהמה משבת. וכן לענין כלאים דהנהגה דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (דברים כב) ילפינן שור שור משבת, דהוא הדין לכל שני מינים של בהמה חיה ועוף. ומיהו לענין פסק ההלכה מן התורה אינו חייב אלא כשחורש ומנהיג בשני מינים שאחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור, אלא שאסרו חכמים כל שני מינים, בין ששניהם טמאים בין ששניהם טהורים:

ולשבת - דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך, וחיה בכלל בהמה. וכל, רבויא הוא לרבות עופות:

שדיבר הכתוב בהווה - בדבר הרגיל להיות: