בית שמואל על אבן העזר קנה

►| בית שמואל • על שולחן ערוך אבן העזר קנה |◄

סעיף א

(א) והשיאו':    כתב הנ"י בשם הרמב"ן וכמה פוסקים דווקא אם השיא' צריכה מיאון אבל נתקדשה ע"י אמה ואחי' מדעת' והיא לא קבלה הקדושי' א"צ מיאון שלא מצינו שליחות לקטן וכן דייק מהרש"ל מסמ"ג עיין בטור סי' מ"ג ועיין בדרישה שם ושם כתבתי בס"ק ה' בשם רש"י והר"ן אף אחר שנעשה כיתומה בחיי האב לא גרע מיהא כח האב מכח אמה ואחי' ועיין במגיד שכתב בשם ירושלמי מדעת' היינו עבדינן לה גננא ומלבושין ומדכרי לה גבר שלא מדעתה דלא מדכרן לה גבר:

(ב) אפי' מיאון אין צריכה:    כתב הנ"י בשם ר"ח דפנויה היא אפי' גדלה תחתיו ולא בעיל אותה אין צריכה מיאון ומותרת לאחר ורשב"א כתב דאסורה לאחר אלא אם מתה אין יורשה ואין מזכה במציאתה משא"כ אם השיאוה לדעתה כל זמן שלא מיאנה זוכה בכל הדברים שבעל זוכה כמ"ש בסעיף י':

סעיף ב

(ג) מבת שש שנים וכו':    היינו לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם פ' התקבל הפעוטות מקחן מקח וכנגדן קטנה מתקדשת למיאון ובפ' ב"ש אר"ח כל שיכולה לשמור קדושיה צריכה מיאון ופירש רמב"ם דר"ח קאי על פעוטות היינו מבת ו' ועד בת י' כ"א לפי חורפיה והיינו חורפיה שיודעת לשמור קידושין, אבל פחות מבת ו' בזה לא דיבר ר"ח ואפי' יודעת לשמור קידושין א"צ מיאון, ולענין גט אפי' פחות מו' מקבלת הגט היינו צרור וזרקתו מתגרשת בקדושי אביה לפי גירסת הרמב"ם והטעם מבואר בר"ן פ' התקבל קידושין שהם כסף וצריכה שמירה מ"ה לענין קידושין צריכה להיות עכ"פ שיעור פעוטות ומ"ש בכ"מ פ"ד מה"א לרמב"ם אף פחות מו' ויודעת לשמור קידושין צריכה מיאון, תמוה בעיני דהא כתב פי"א מה"ג להדיא אפי' אם יודעת לשמור קידושין א"צ מיאון כמ"ש המחבר כאן לשונו מיהו לדעת הרמ"ך שהביא הכ"מ פ"ד מה"א ס"ל אף פחות מו' כל שיודעת לשמור קידושיה צריכה מיאון וס"ל כל חד שיעור בפני עצמה הפעוטות מסתמא צריכה מיאון, ואם יודעת לשמור קידושי' אפי' פחות מו' צריכה מיאון וכן לגירסת רש"י ותוס' והרא"ש שם צרור וזרקתו שיעור למיאון והיינו מ"ש ר"ח אם יודעת לשמור קידושי' והיא פחות מו' כמ"ש הר"ן פ' המקבל במיאון שהוא קידושין דרבנן א"צ שיעור פעוטות ולעיל סימן קמ"א הביא המחבר דעתם לפי גירסתם ממילא במיאון אפילו פחותה מו' צריכה מיאון וכאן השמיט דעתם אפשר דס"ל כיון שהיא רק קידושין דרבנן מקיל וגם לשיטות הריטב"א שהביא בסמוך בהג"ה והיינו שיטת הראב"ד כמ"ש פ"ד מה"א ופ"א מה"ג ובעל המאור דף תמ"ב ס"ל תרי שיעור הן נינהו ור"ח איירי אפילו פחות מו' צריכה מיאון כשנתקדשו ע"י אחיה לכן נראה להחמיר בזה דצריכה מיאון אף בפחות מו':

(ד) אפילו סכלה ביותר:    לאו למימרא דעושה מעשה שטות אלא דאינה חריפה כלל מ"מ כיון שהיא בת י' חזקה על הרוב שיודעת לשמור קידושי' כ"מ פ"ד מה"א:

(ה) אבל אם נשאת שלא לדעתן וכו':    דאז הוי כפיתוי בעלמא ופיתוי קטנה הוי כאונס שם בש"ג וברמב"ם פ"ד מה"א כתב אפילו נתקדשה מדעתה בלא דעת אמה ואחיה צריכה מיאון, ואפשר לטעמיה אזיל דס"ל אף פיתוי קטנה לא הוי כאונס וכן יש לדייק מרש"י פ' התקבל דף ס"ה ד"ה כנגדן דס"ל דקידושין ע"י עצמה מהני ויש ליישב גם משמע שם דרש"י שם לא ס"ל כרמב"ן שהבאתי בס"ק א', ועיין בת"ה סי' ר"ח דפוסק בהלך למ"י ונתקדשה בעצמה הוי קידושין:

(ו) וי"א דאם הגיע וכו':    ס"ל שיעור ר"ח ושיעור הפעוטות תרי שיעורים הם שיעור ר"ח איירי כשנתקדשה ע"י אחיה והפעוטות איירי כשנתקדשה ע"י עצמה וכו':

סעיף ד

(ז) מן האירוסין:    היינו כשקבלה היא הקדושין לדעת הרמב"ן כמ"ש רס"ז ומדעת אמה או אחיה:

(ח) בפני שנים:    כלומר חד נמי סגי אלא שצריך עדות שמיאנה אף על גב קידושין או נישואין הם המיאון ואם נתקדשה הרי ראינו דמיאנ' וי"א דנ"מ אם גדלה ולא נתקדש' אח"כ דמותרת לאחר:

(ט) ויש מי שאומר וכו':    אם נשאת או נתקדשה בפרהסיא הוי כאלו מיאנה בפני ג', וכשנתקדשה בצנעה צריכה עכ"פ לפני ג':

סעיף ח

(י) צריך שיכירו אותה ואת בעלה:    אותה צריכים להכיר מחמ' החשש שמא יש עוד קטנה שהשיאו אחיה ורמאי זה פתה קטנה שאין אנו מכירין ויחליף את שמה בשם קטנה הנ"ל ויפת' קטנ' הנ"ל אחר שתגדיל אצל הראשון שתאמר שמיאנה בקטנות וגט מיאון יתן לידה ובעלה צריכין להכיר כתב המגיד בקטנים דלא נפיק שמם חיישינן שמא איכא קטנה דשמה כשמה ואיהי מסקא שם בעלה כשם בעלה של אותה קטנה אבל לחוש שמא שמות קטנו' ושמות בעליהן שוים לא חיישינן:

(יא) שמיאנה בפני שנים:    בש"ס איתא ב' גירס' בפ' מצות חליצה דף ק"ו לרבא דאמר כותבין גט מיאון אף על פי שאין מכירין לגירס' דידן איתא ולא חיישינן לב"ד טועין כלומר לא חיישינן שמא הב"ד אשר מיאנ' בפניהם טעו ולא היו מכירין ולגירס' התו' אית' חיישינן לב"ד טועין כלומר אלו אשר מיאנו בפניהם צריכים שיהי' מכירין אותה דאם לא יהיה מכירין אותה חיישינן לב"ד טועין אשר ישמעו המיאון יסמכו עליה' ובפ' י"נ דף קל"ח איתא שכ"מ שאמר מנה יש לו אצל פלוני העדים כותבי' אף על פי שאין מכירין ולא חיישינן לב"ד טועין שמא יסמכו על העדות כי ב"ד בתר ב"ד לא דייקו ויבוא לסמוך במיאון על הב"ד אשר מיאנו בפניה' אבל לא חיישינן שיסמכו על העדים אשר יכתבו דברי השכ"מ כי עדים דייקו, לפ"ז אליבא דהלכתא דמיאון סגי בפני שנים והיינו עדים תו לא חיישינן דהב"ד יסמכו עליהם למה אמר רבא אין מאינין אא"כ מכירין מ"ש מיאון ומ"ש צוואת שכ"מ ואפש' רבא ס"ל לכתחלה בעינן ג' במיאון ולזה אמר חיישינן לב"ד טועין מ"מ נשמע אם המיאון בפני ב' יש לחוש שמא לא היה מכירין א"כ קשה איך פסקו בפשיטות כל מי שיראה שמיאנה בפני ב' יכול לכתוב הא בפני שנים יש לחוש שמא לא היה מכירין וא"י איך כל האחרונים לא שתו לבם לזה:

סעיף י

(יב) יש לה תוס':    עיין סימן קט"ז שם כתבתי הטעם:

(יג) מנצ"ב חייב לשלם:    הנה בש"ס מבואר בליתנהו אידי ואידי בין נ"מ בין נצ"ב לא שקלה וכ"כ הרמב"ם פכ"ד ה"א ופרש"י הטעם די"ל אם תשאר תחתיו שמא תמות היא בחייו וירשנה וכ"כ הרא"ש לפ"ז אפי' אם הוציא נ"מ שלא היה לו להוציא כגון שמכרום א"צ להחזיר, וכ"כ התו' להדיא והר"ן כתב דוקא כשנשתמש כדין ובלה אז הוא פטור לשלם וכן משמע מרמב"ם שם וה"ה אם נאבד או נגנב פטור לשלם אבל אם הוציא שלא כדין חייב לשלם ולמעש' צ"ע בנ"מ כי י"ל קום לי כתוס' וכן ברש"י משמע נמי דס"ל אפי' הוציא שלא כדין פטור ע"ש ומ"ש מנצ"ב חייב לשלם ט"ס הוא דהא נצ"ב הוצי' כדין ואפשר דצ"ל נ"מ חייב והיינו אם נשתמש שלא כדין וכן משמע בב"י דהי' גירס' שלו כך בטור מיהו בטו' א"א לומר כן דהא הרא"ש ס"ל אפי' נשתמש שלא כדין פטור ודברי ב"י תמוהים:

(יד) אסורה לחזור לראשון:    הטעם כל שנשאת לאחר אחר הגט יש לחוש שמא יפייס אותה עד שתאמר אני מתחרט בגירושין והיא אוהבו שהרי על כרחו יצאה ממנו, אבל כל היוצאת במיאון ונשאת לאחר לא חיישינן שהראשון פייס אותה למאן בשני דמסתמא כבר פייסה כשהייתה עמו שלא תמאן ולא איפייס, רש"י, ולענין איסור כהונה אתי מיאון דידיה ומבטל גיטא דיד' ומותרת לכהן ומיאון דחברי' איכא פלוגתא אם מותרת לכהן כמ"ש בסימן ו' ע"ש:

(טו) לאבי הראשון וכו':    אף על גב בקרובים לא שייך הטעם דאזיל ומשבח לה ומפייס מ"מ גזרי' קרובים אטו הוא ש"ס:

סעיף יא

(טז) אסור' באביו:    אף על גב דקי"ל אתי מיאון ועוקר הזיק' מ"ה א"צ חליצה מיבם מ"מ אסורה לאביו מפני מראית עין ולענין קרובים איתא פלוגתא ועיין סוף סימן קע"ג ועיין ב"ח לכ"ע אם לא נשאר שם יבם אחר מיתת הבעל א"י למאן שאין לה במי למאן לכן הרי היא אסורה לקרובי הבעל לכ"ע המגיד:

(יז) ומ"מ אם מיאנה בא' וכו':    אף על גב דאסורה לשאר קרובי המת מ"מ לאחי' מותרת משום מצות יבום:

סעיף יב

(יח) או עד שתלד:    פ"ק דיבמות איכא פלוגתא לרב ספרא בנים הרי הן כסימני' ולר' זביד אין בנים בלא סימנים כתבו התו' והרא"ש ברוב פעמים כשתלד אית לה סימנים ולא בעי למימר אין בנים בלא סימנים אלא אין בנים מצוי בלא סימנים ואפי' אם בדקוה ול"ל סימני' חיישינן שמא נשרו משמא אפילו ליכא ספק דאורייתא היינו שלא בעל אחר שגדלה מ"מ בבנים חיישינן שמא נשרו ולהרי"ף ותוס' והרא"ש לרב ספרא אפי' כשתלד בעת קטנות' הרי הם כסימנים אחר שגדל' וכן משמע הריון בעת קטנות' ה"ה כסימנים אחר הזמן ולא ה"ל להרב רמ"א לכתוב דין בזה בשם א"ז כי מבואר כן בתו' וכן לר"ז אין בנים בלא סי' ומהני אף בקטנות' והרי"ף והרא"ש הביאו דברי ר"ז משמע דס"ל דהלכתא כוותיה לפ"ז אפילו אם ילדה אחר יב"ש ולא הביאה סימנים אינו אלא ספק שמא נשרו כי לר"ז בנים לאו סימנים אלא דחיישינן שמא נשרו א"כ לענין חליצה לאו גדולה היא אף על גב מרמב"ם וסמ"ג משמע דס"ל בנים ה"ה כסימנים מ"מ מהרי"ף והרא"ש לא משמע כן עיין סי' קס"ט ולשיטת הרמב"ם אינה גדולה לענין חליצה אלא כשילדה אחר יב"ש כמ"ש פ"ב ה"א אז הוי בנים כסימנים ולענין מיאון כתב המגיד שם דס"ל כשילדה אף בעת קטנותה א"י למאן דאל"כ תמצא חמות' דממאן אז ודאי בעת קטנותה ג"כ א"י למאן אחר שילדה ומיהו בעת הריון יכול' למאן והיינו מ"ש פי"ט בת ממאנ' היינו שנתעברה ממנה ולכן צ"ל מ"ש ומשעת הריון הוי כגדולה היינו לענין מיאון דוקא ולא לענין חליצה ולענין מיאון יש להחמיר דאין ממאנת משעת הריון אפי' בעת קטנותה מיהו מבואר בתוס' דוקא כשהוא בן קיימא אבל אם הפילה ממאנת ולענין חליצה אם ילדה בעת קטנותה אפילו בעת גדלותה לא הביא' סימנים אין חולצת דאינו אלא ספק שמא נשרו לר"ז ואין מהני אלא לענין מיאון דחיישינן שמא נשרו אף על גב בעלמא כי ליכא ספק דאוריית' לא חיישינן שמא נשרו משא"כ בבנים חיישינן שמא נשרו ועיין תשו' מ"ב:

(יט) למפרע:    לכאורה תמוה א"כ איך ממאנת ומותרת לאחר ליחוש שמא ימצא בה סימני אילונית והרי היא גדולה למפרע אף על גב דלא חיישינן למיעוטא שמא אילונית היא כמ"ש בש"ס בכמה מקומות דקי"ל כחכמי' ולא כר"מ מ"מ הכא דליכא /דאיכא/ ריעות' דלא הביאו ב' שערות ומכ"ש כשנולדו בה סימני איילונית למה תמאן וראיתי בדרישה שתירץ דמיירי דלא בא עליה הראשון אחר יב"ש אז לא הוי קידושין דאורייתא מ"ה לא חיישינן שמא ימצא בה סימני איילונית כמו דלא חיישינן שמא נשרו הסימנים ועיין ס"ג כ' א"נ י"ל למ"ש בסימן מ"ד איילונית לכמה פוסקים א"צ גט אלא מדרבנן ולתוספות ולהרא"ש ודאי איילונית א"צ גט כלל אלא ספק איילונית היינו שאין ניכר הסימנים בה היטב אז צריכה גט נמצא להפוסקים הנ"ל אף בבא עליה אחר יב"ש אינו אלא ספק דרבנן דהא אם נמצא שהיא איילונית א"צ גט אלא מדרבנן לכן לא חיישינן שמא ימצא בה סימני איילונית, ולתוס' והרא"ש אין חשש כלל דאם נמצא בה סימני איילונית אם כן א"צ גט ואם לא ימצא בה ס"א א"כ היא קטנה ולדעת הרמב"ם שכתב פ"ד ה"א איילונית שנתקדשה הרי זו קידושין גמורים משמע קידושין דאוריית' הי' מקום להקשות עליו קושיא הנ"ל אם היא איילונית למפרע למה לא חיישינן שמא ימצא שהיא איילונית מאחר דהוא ספק דאורייתא, מיהו בסימן הנ"ל כתבתי ע"כ לא כתבה רמב"ם דהוי קידושין אלא בהכיר בה אבל אם לא הכיר בה לא לכן לא חיישינן כאן דהא אם ימצא בה ס"א אחר כך הוי לא הכיר בה אלא לפי לשון המחבר שם דמשמע אפילו לא הכיר בה איירי קשה כהנ"ל:

סעיף יד

(כ) ביום אחרון:    בתו' מבואר דוקא כשהוא יום אחרון יב"ש ויום א' אז באותו יום אחר יב"ש שלימות בתחלת היום חשובה גדולה ומ"ש בהג"ה יום אחרון של יב"ש כ' לא כתוספות אלא כדעת הרא"ש והטור שכתבו כן וצריך ישוב דהא יב"ש היא קטנה למה מהני ביום אחרון וכל היכא דתני ויום א' היינו מ"ע ל"ע היינו יום אחר השנים כגון הכא יום שאחר יב"ש, ובאותו יום אין נשים נאמנות לבדוק ולומר שהיא גדולה לענין חליצה, והיינו תוך הפרק שאמר ר' יהודה שאין השנים בודקת /הנשים בודקות/ והלכתא כר"י בזה לפר"ת דאיירי ביום אחרון כמ"ש בתוספות והרא"ש:

(כא) וי"א שאם נראו בה וכו':    עיין שכ"כ הב"י וכן בד"מ בשם רש"י ותוספות על הסוגי' שם דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו ופירש"י ולא תחלוץ וכתב תוספות הדין עמו דליכ' לפרושי שומא נינהו ותמאן דהא קתני סיפא דאינם נאמנות לומר קטנה היא ותמאן, והבין הב"י אפילו אם נודע ע"פ עדים כשרים דהני שערות הם מ"מ לא תמאן וחיישי' לחומר' ואנ"ל כיון דקי"ל שומא נינהו למה לא תמאן כשלא בעיל אחר יב"ש אלא כוונת תוספות דאם נשים בדקו אותה קודם הפרק ואמרו דיש לה שערות ואחר הפרק נמצא בה שערות לא סמכינן על הנשי' דהני שערות היו בה קודם הפרק ושומא נינהו דא"כ אתי' קולא מהן ואינם נאמנות לקולא אלא אין ממאנת ואין חולצת מאחר נשים אומרי' דהיו בה שערות קודם הפקר והיינו לחומר' נאמנין ולא לקול' וכן כתב בש"ג עיין דף תמ"א עמוד א' אבל בוודאי נבדקת על פי אנשי' וראו בה שערות קודם הפרק ואחר הפרק נמצ' בה הני שערות יכולה למאן דאינו אלא שומא כמ"ש ברמב"ם וטור וליכ' פלוגת' בזה:

(כב) אזלינן לחומר':    משמע אפילו לא בעיל השת' אזלינן לחומר' אף על גב בספק אם נשרו ולא בעיל אחר יב"ש אזלינן לקול' הטעם בשלמ' בספק הנ"ל אם נשרו מאחר דליכ' שערות יותר מסתב' דלא היו כלל שערות מדהשת' ליכ' שערות אף על גב בבעיל מחמירינן מחמת שהוא ספק א"ד מ"מ בספק דרבנן הסבר' מסייע לקולא משא"כ בספק אם הוא יב"ש ליכ' סברא לסייע ומה שמציין על דין זה תשו' רשב"א טעות הוא אלא המגיד כ"כ ובתשובת רשב"א סימן אלף רי"ו כתב אפילו אם יש ספק ספיקא שמא לא הגיע ליב"ש ושמא לא נשרו יש להחמיר וי"ל המגיד לא פליג ארשב"א אלא המגיד איירי אפילו שלא בעיל השת' כמ"ש והרשב"א איירי כשבעיל והא דמחמיר הרשב"א אף על גב בס"ס מקילין אפילו באיסור דאוריי' צ"ל משום דהוי הכל ספק א' אם היא גדולה או קטנה וכן ראיתי בתשו' הרב ר' בצלאל סי' כ' בתשו' רש"ך ס"א סי' כ"ג פסק בזה להקל ועיין תשו' מהרי"ט ועיין תשו' שער אפרים סי' קי"ב:

סעיף טו

(כג) אם הביאה ואם לא הביאה:    המחבר סתם ופסק כלשון הרמב"ם פ"ב ה"א ומשמ' דרמב"ם פוסק כת"ק דנשים נאמנות אפילו להקל וכ"כ המגיד ומ"ש בתשו' מהר"מ מלובלין דרמב"ם איירי דוקא לחומר' נאמנות אנ"ל כי אין דרכן לסתום דבריו כ"כ אלא ודאי פוסק כת"ק וס"ל מ"ש הת"ק נבדקת ע"פ הנשים היינו אפילו לקולא מיהו מ"ש המגיד גם הרי"ף פוסק כן לכאורה אנ"ל ויותר מסתבר דפוסק דוק' לחומר' נאמנין לא לקול' דהא כתב שם הסתם מדת"ק ור"א ור' ישמעאל כולהו בחדא שיטת' קיימ' לאחר הפרק נשים בודקת דאיכ' חזקה דרבא ש"מ היכ' דליכ' חזקה דרבא ס"ל אין הנשים נאמנות לא כב"י שכתב הרא"ש פוסק דנאמני' אפילו להקל אלא אף להרא"ש דוק' לחומר' נאמנים וכן משמע מסמ"ג שהבי' דברי התוספו' לאחר הפרק נשים בודקות וכ"כ הטור וכללא הוא לפי דעת הפוסקי' דנשים אינן נאמנות אלא לחומר' ולא לקול' היינו אם בדקו לפני הפרק או בתוך הפרק נאמנות לומר שיש לה שערות לענין אם נמצא בה אחר הפרק אותם שערות אין חולצת עד שיביאו שערו' אחרות אבל לענין מיאון אינן נאמנות לתלות לקולא שהן אותם שערות שתמאן ובתוס' איתא טוב לבדוק קודם הפרק לידע אם אותם שערות הם ואם בדקו אחר יב"ש ויום א' ואמרו שיש לה שערות סומכין עליה' ותחלוץ כיון חזקה דרב' מסייע דחזקה היא אחר יב"ש שיש לה שערות, ואם אמרו דאין לה שערות מ"מ אסורה למאן דחיישינן שמא נשרו ועיין לקמן עוד מזה ס"ק כ"ט ואם אמרו שיש לה שערות ואח"כ בדקו אנשים ואמרו דאין לה או אפילו לא בעיל אחר יב"ש חוששין שמא נשרו כיון דנשים אמרו דיש לה כן נשמע מתוספות, מיהו נראה דוק' לענין מיאון חיישינן שמא נשרו אפילו לא בעיל דלא חיישינן בעלמ' וכאן חיישינן אבל לחלוץ אין חולצין ולא אמרו הואיל חזקה דרבא מסייע לה אמרינן בודאי נשרו כנ"ל, וביום אחרון של יב"ש אין נאמנות לומר דיש לה שערות כדי לחלוץ דאז ליכ' חזקה דרבא:

סעיף יז

(כד) במקום הערוה וכו':    ברמב"ם אית' במקום ערוה ובמקום אחד משמע במקום ערוה עצמו צריכים להיות במקום א' וכ"כ הטור בשם הרמב"ם וכ"כ בסמ"ג כאן שהשמיט בש"ע שיהא במקום א' כי בכ"מ תמה עליו מנ"ל שצריך להיות במקום א', ויש ליישב דלמד מסוגי' מר"א ושמואל וס"ל דל"פ ע"ש:

(כה) א' בגבה וכו':    המגיד כתב בשם הרמב"ן ורשב"א גבה וכריסה ממש לא מהני ומשמע אפילו למ"ד דלא בעינן ב' שערו' במקום א' מ"מ גבה וכריסה ממש לא מהני אלא גבה היא במקום תפוח שעל ערוה וכריסה שפת ערוה, ועיין בד"מ שכתב מדברי הב"ח שהבי' הטור ותוספות וסמ"ג כמ"ש בסוף סימן ק"נ לא משמע כן דהא כתבו על זה דאין אנו בקיאין לבדוק כל הגוף ש"מ גבה וכריסה ממש הוא:

סעיף יח

(כו) שיעור אורך:    עיין בדרישה מ"ש בשם מהרש"ל וב"ח מאריכו בענין השערות לענין חליצה:

(כז) בפי הזוג:    לרמב"ם להינטל בפי הזוג היא שיעור המיעוט ולהטור כדי לקרוץ בציפורן ונ"מ אם בדק בזוג ואינו כדי להנטל בו אז לרמב"ם יכולה למאן וא"צ תו בדיקה אם לקרוץ בציפורן ולהטור הוא ליהפך ט"ז:

(כח) סדר החליצה סימן כ"ז:    שם פסק כרוחב אצבע וכתב בט"ז דאין סותר למ"ש כאן כדי לכוף דשם איירי שהוא כרוחב אצבע אז א"צ ידיעה כמה שנים הם וא"צ בדיקת גומות:

סעיף כ

(כט) שלא בעיל אחר היות לה י"ב שנה ויום אחד:    ואז אף אם היא גדולה ליכ' קידושין דאוריית' משום הכי לא חיישינן שמא נשרו וכתבו במ' ובהגמיי' דאז נשים נאמנות דאין לה שערו' ותמאן כיון דאיכ' /דליכא/ חשש דאוריית' כמ"ש לעיל וכן כשלא בעיל ונשים מעידות על שנים שהיא עדיין אינה בת יב"ש ויום א' נאמנות, וכן יש לדייק מרש"י פ' בא סימן ד' מ"ח ע"ב שכתב אי אמרו ליתנהו לא ממאנת דחיישינן שמא נשרו, ש"מ דוק' היכ' דאמרינן שמא נשרו אז לא ממאנת משא"כ כשלא בעיל ממאנת ומתוספות אין ראיה דפליגי ע"ז ממ"ש שם ד"ה בשלמ' וכו' דליכ' לפרש שומא נינהו ותמאן דהא קתני סיפ' דאינה נאמנת למאן וע"כ צ"ל דאיירי בלא בעיל דאל"כ איך ס"ד שתמאן דהא אף על גב שנאמנת דהני שערות נינהו מ"מ חיישינן שמא נשרו השערות לא יהא שלא היו שערות כלל א"י למאן אלא ודאי איירי שלא בעיל ומ"מ כתבו שהיא אינה נאמנ' שתמאן וי"ל באמת ה"פ דהא קתני בסיפ' דאינה נאמנת שתמאן אם כן סותר לריש' הן אם איירי כל הבריי' בבעיל הן אם איירי דלא בעיל אלא איירי הריש' לענין חליצה ובאמת איירי בבעיל, גם י"ל אם נשארו הני שערות ולא נשרו תו לא חיישינן שמא הביאה שאר שערות ונשרו מאחר ראינו הני שערות שהיה בה ולא נשרו מהיכי תיתי לומר שהביאה אחרות והם נשרו, לפי זה איירי תוספות בבעיל ומ"מ י"ל דנאמנת לומר שלא הביאה ותמאן ולא חיישינן שמא נשרו שערות החדשות מ"ה צריכי' להבי' ראיי' מסיפ', ונ"מ מזה אם נבדקת ע"י אנשים קודם הפרק וראו שערות ואלו שערות נשארו בה אחר יב"ש תו לא חיישינן שמא הביאה שערות אחרות חדשו' ונשרו מאחר דהישנו' לא נשרו ואז אפילו בבעיל אחר יב"ש ממאנת ולכאורה נ"ל כל ספיקו' כאן יש תקנה בקטנה שהשיאוה אמה ואחי' ונפלה לפני יבם שתמאן בפני ב' ותחלוץ אח"כ אז מותרת לאחר ממ"נ אי גדולה היא נפק' בחליצה ואי קטנה היא נפק' במיאון כאשר מצינו בכמה דינים שצריכה מיאון וחליצה כן ה"נ במיאון וחליצה א"צ בדיקה ואין ספק כלל:

(ל) צריכה ממנו גט:    עיין פרישה שפי' דקאי על השני דצריכה משני גט ואסורה לחזור לו היינו לראשון ולכאורה תמוה ל"ל גט משני ממ"נ אי גדולה היא אין קדושי שני כלום ואם קטנה הוא תצא במיאון משני ומותרת לראשון ממ"נ וי"ל הספק הוא שמא תחת הראשון לא היה לה סימנים ותחת השני היה לה ונשרו אבל אם מעת שמיאנה עד הקידושין של השני לא היה סימני' באמת מותרת לראשון ממ"נ הנ"ל והא דחיישינן כאן שמא קדשה בביאה נראה מדויק לשון הרמב"ם והמחבר דוק' אם בעיל ואח"כ נבדקה אבל אחר בדיקה אין חשש שמקדש אותה פן נשרו הסימנים:

(לא) והולד ספק ממזר משניה':    היינו השני ספק ממזר מדאוריית' שמא גדולה היא מאז ומקדם וכן מראשון ספק ממזר דאוריי' למ"ש שמא תחת השני נעשה גדולה ועיין פ"ד מהל' אישות במגיד וכ"מ שהבי' פלוגת' בזה הא דקי"ל בבעיל אחר שנתגדלה הוי קידושין דאוריית' וא"צ גט משני אם הטעם הוה מסתמ' בעיל לשם קידושין לפ"ז אם אמר בפירוש דאין בעיל לשם קידושין לא הוי קידושין דאוריית', או הטעם בעת הביאה נגמרין קדושין הראשוני', והסכימו דעיקר הוא דבועל לשם קידושין וכן הוא לשון המחבר ובכל אלו דהיא מקודשת לראשון מספק אז אם נתקדשה לשני אפילו בפניו לא הוי כאלו אמר גרשתני לכ"ע משום דהיא סבר' דלאו קידושין הם עיין בנ"י פ' ב"ש:

סעיף כא

(לב) צריכה גט מדרבנן:    הנה מקור דין זה נובע מדלא אפשט' הבעי' פ' ב"ש אם הקידושין גדלו בהדה אף שלא בעיל נגמרו הקידושין אחר שגדלה ומוכח שם אי נגמרו הקידושין משגדלה הם הקידושין דאוריית' דהא אר"ג אחותה שנפלה ליבם תצא בלא חליצה ויבום א"כ ע"כ מדאוריית' הוא וכ"כ הנ"י ולא כב"ח שכתב הבעי' בש"ס אם הקידושין נגמרין מדרבנן וא"א לומר כן כנ"ל, לפ"ז לכאורה תימה על הפוסקים שכתבו דאינו אלא קידושין מדרבנן אלא נ"ל אף דבעי' זו מדאוריית' הוא מ"מ מוכח מדאמר רב זביד בלא בעיל אחר שגדלה לא חיישינן שמא נשרו ע"כ לאו דאוריית' הוא דאל"כ למה לא חיישינן שמא נשרו וגדלו קידושין בהדה וא"ל שם הטעם משום דהוי ספק ספיקא שמא גדלו הקידושין עמה ושמא נשרו דהא בכה"ג לאו ספק ספיקא הוא כיון דספק א' מחמת הבעי' דלא אפשט' ועיין ביורה דעה סי' ק"י אלא ע"כ לר"ז אינו אלא קידושי דרבנן ובכל זה איירי בידוע בודאי דלא בעיל אבל מסתמ' כל שדר עמה כדרך איש עם אשתו אמרינן שבעיל אף על גב דליכ' עידי יחוד כמ"ש ריש סימן קמ"ט:

(לג) לא יקיים ראשון שמא יאמרו וכו':    ול"ד למ"ש סוף סימן קמ"ו דכאן אם לא גירש הראשון עשה השני איסור שקידש אותה דהא ספק הוא שמא גדלו הקידושין בהדה וכן בדין ראשון ספק שמא נשרו הסימנים וכל היכ' דלא עשה א' הקידושין של היתר חיישינן שמא יאמרו משא"כ שם מאחר דגירש זה ע"ת ותנאי בידה אין איסור לקדשה ועיין בש"ג דף תמ"ד דפוסק לא כפוסקי' הללו אלא כופין השני לגרשה כדי שלא יהא חוטא נשכר ומותר' לראשון ולהפוסקי' דס"ל כמ"ש המחבר דמותרת לשני א"ל מ"ש ממקדש ליבמה דאסורה למקדש כמ"ש בסימן קנ"ט דשם עבר אדאוריית' דהיא חייבי לאוין לאחר:

סעיף כב

(לד) אחר יב"ש:    משום דקי"ל גומות אף על פי שאין שערו' ואין אנו בקיאין בזה, גם ס"ל א' בגבה וא' בכריסה היינו גבה וכריסה ממש ואין אנו בקיאין לבדוק כל הגוף אף על גב אם לא בעיל אינו אלא מדרבנן מ"מ לא הוי כספק דרבנן כיון שהוא חסרון ידיעה דאין אנו בקיאין ועיין בג"ר סי' צ"ח ומכאן מבואר אפי' חסרון ידיעה לכל העולם לא הוי כספק דרבנן גם מוכח מכאן אפי' ספק שאין תקנה לדבר כי הכא אם היתה ממאנת היתה מותרת לקרוביו והשתא אין היתר לקרוביו מ"מ אין מקילין ועיין בט"ז שם מיהו יש לחלק: