ביאור:משלים בספר התניא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
המים היורדים
מתוך: תניא חלק א ד (עריכה)
ולכן נמשלה התורה למים:
- מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך,
- כך התורה ירדה ממקום כבודה, שהיא רצונו וחכמתו יתברך (ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבה תפיסא ביה כלל), ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות, ממדרגה למדרגה, בהשתלשלות העולמות, עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עולם הזה, שהן רוב מצוות התורה ככולם והלכותיהן, ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר, עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים; כדי שתהא כל מחשבה תפיסא בהן. ואפילו בחינות דבור ומעשה, שלמטה ממדרגת מחשבה, תפיסא בהן ומתלבשת בהן.
המחבק את המלך
מתוך: תניא חלק א ד (עריכה)
ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך דרך משל, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו, גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו, כמו שכתוב: (שיר השירים ב ו): "וימינו תחבקני", שהיא התורה שנתנה מימין, שהיא בחינת חסד ומים.
שני השופטים
מתוך: תניא חלק א יג (עריכה)
היצר הרע אינו רק, על דרך משל:
- כמו שופט ודיין, האומר דעתו במשפט, ואף על פי כן, יכול להיות שלא יהיה פסק הלכה כך למעשה, מפני שיש עוד שופט ודיין החולק עליו, וצריך להכריע ביניהם, והלכה כדברי המכריע.
- כך היצר הרע, אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב, ומהלב עולה למוח להרהר בו, ומיד חולק עליו השופט השני, שהוא הנפש האלהית שבמוח המתפשט בחלל הימני שבלב, מקום משכן היצר טוב. והלכה כדברי המכריע, הוא הקב"ה העוזרו להיצר טוב, כמאמר רז"ל: (סוכה נב:): "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". והעזר היא ההארה שמאיר אור ה' על נפש האלהית להיות לה יתרון ושליטה על סכלות הכסיל ויצר הרע, כיתרון האור מן החושך כנזכר לעיל.
הרע הישן
מתוך: תניא חלק א יג (עריכה)
אבל בבינוני הוא דרך משל כאדם שישן, שיכול לחזור וליעור משנתו; כך הרע בבינוני הוא כישן בחלל השמאלי בשעת קריאת שמע ותפילה, שליבו בוער באהבת ה', ואחר כך יכול להיות חוזר וניעור.
החמרים בנסיעה מיוחדת
מתוך: תניא חלק א טו (עריכה)
ובזה יובן מה שכתוב בגמרא, ד"עובד אלהים" היינו מי ש(חגיגה ט:): "שונה פרקו מאה פעמים ואחד", ו"לא עבדו" היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד. והיינו, משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים, כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים, שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי, מפני שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן, ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלהים
אור הנר השואף למעלה
מתוך: תניא חלק א יט (עריכה)
ולתוספת ביאור, צריך לבאר היטב מה שכתוב: (משלי כ כז): "נר ה' נשמת אדם". פירוש, שישראל הקרויים אדם, נשמתם היא למשל כאור הנר, שמתנענע תמיד למעלה בטבעו:
- מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה, ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח, כמו שכתוב בעץ חיים. ואף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה, וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו, אף על פי כן בכך הוא חפץ בטבעו.
- כך נשמת האדם, וכן בחינות רוח ונפש, חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף ולידבק בשרשה ומקורה, בה' חי החיים ברוך הוא. הגם שתהיה אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי, ולא יישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון, אף על פי כן זה רצונה וחפצה בטבעה. וטבע זה הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחינת טעם ודעת, וגם כאן, הכוונה שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחינת טעם ודעת ושכל מושג ומובן, אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן. והיא בחינת חכמה שבנפש, שבה אור אין סוף ברוך הוא.
המצוות כאיברים
מתוך: תניא חלק א כג (עריכה)
מעשה המצוות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון, שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות. ולכן נקראו "אברי דמלכא", דרך משל, כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו הן נשמעות לרצונו תכף ומיד, בלי שום צווי ואמירה להן ובלי שום שהייה כלל, אלא כרגע ממש, כשעלה ברצונו. כך, דרך משל, החיות של מעשה המצות וקיומן הוא בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו, ונעשה לו ממש כגוף לנשמה
המתאבק העצל
מתוך: תניא חלק א כו (עריכה)
ברם, כגון דא צריך לאודעי כלל גדול. כי:
- כמו שנצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו,
- ככה ממש בנצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות, הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.
שני המטעמים
מתוך: תניא חלק א כז (עריכה)
ושני מיני נחת רוח לפניו יתברך למעלה:
- אחד - מביטול הסטרא-אחרא לגמרי, ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא, ע"י הצדיקים.
- והשנית - כד אתכפיא הסטרא-אחרא בעודה בתקפה וגבורתה, ומגביה עצמה כנשר, ומשם מורידה ה' באתערותא דלתתא, ע"י הבינונים.
וזהו שאמר הכתוב (בראשית כז ד): "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי", מטעמים לשון רבים, שני מיני נחת רוח. והוא מאמר השכינה לבניה, כללות ישראל, כדפירש בתיקונים. וכמו שבמטעמים גשמיים, דרך משל, יש שני מיני מעדנים:
- אחד - ממאכלים ערבים ומתוקים,
- והשני - מדברים חריפים או חמוצים, רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב, עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש.
המתאבק המתגבר
מתוך: תניא חלק א כח (עריכה)
ונודע דרך הנלחמים, וכן הנאבקים יחד, כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר גם-כן בכל מאמצי כוחו. ולכן, כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל, אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשבה זרה שלה.
ולא כטעות העולם, שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום, שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות. והאמת היה כדבריהם אם היתה נפש אחת לבדה היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות. אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם, כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה.
הרשע המנסה להפריע למתפלל
מתוך: תניא חלק א כח (עריכה)
כמשל אדם המתפלל בכוונה, ועומד לנגדו עובד גילולים רשע, ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו, שזאת עצתו בודאי שלא להשיב לו מטוב ועד רע, ולעשות עצמו כחרש לא ישמע, ולקיים מה שכתוב (משלי כו ד): "אל תען כסיל כאולתו פן תשוה לו גם אתה". כך, אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה, כי המתאבק עם מנוול מתנוול גם-כן, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורים שנפלו לו, ויסירם מדעתו, ויוסיף אומץ בכח כוונתו.
העץ שאינו מצליח להידלק
מתוך: תניא חלק א כט (עריכה)
אמר רב מתיבתא בגן עדן: "אעא דלא סליק ביה נהורא - מבטשין ליה כו'. גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא - מבטשין ליה כו'".
פירוש נהורא דנשמתא, שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך למשול על חומריות שבגוף, ואף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה' אינו נתפס ונדבק במוחו כל כך שיוכל למשול על חומריות הלב מחמת חומריותן וגסותן, והסיבה היא גסות הקליפה שמגביהה עצמה על אור קדושת נפש האלהית ומסתרת ומחשיכה אורה.
ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר, דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס, ככתוב (תהלים נא יט): "לב נשבר... רוח נשברה".
הנסיך המשתחרר מהשבי
מתוך: תניא חלק א לא (עריכה)
תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה, היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב ושבה אל בית אביה כנעוריה בשעת התורה והעבודה, וכמאמר רבותינו ז"ל להיות "כל ימיו בתשובה". ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה, כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה, ויצא לחפשי אל בית אביו המלך, ואף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו (וכמו שכתוב בזהר דנקרא "משכא דחויא"), כי מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית לא נהפך לטוב ליכלל בקדושה, מכל מקום תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף.
אור השמש ליד השמש
מתוך: תניא חלק א לג (עריכה)
משל גשמי לזה מענין ביטול זיו ואור השמש במקורו, הוא גוף כדור השמש שברקיע, שגם שם מאיר ומתפשט ודאי זיוו ואורו, וביתר שאת מהתפשטותו והארתו בחלל העולם, אלא ששם הוא בטל במציאות במקורו וכאילו אינו במציאות כלל; וככה ממש, דרך משל, הוא ביטול העולם ומלואו במציאות לגבי מקורו, שהוא אור אין סוף ברוך הוא
איש פשוט מארח את המלך
מתוך: תניא חלק א לג (עריכה)
כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו, וקל וחומר לאין קץ לקרבת ודירת מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא
האש צריכה גם פתילה וגם שמן
מתוך: תניא חלק א לה (עריכה)
המשיל אור השכינה לאור הנר, שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן, וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא על-ידי מעשים טובים דווקא, ולא די לו בנשמתו שהיא חלק אלוה ממעל להיות היא כשמן לפתילה