ביאור:מ"ג דברים כד א
כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ
[עריכה]כי יקח איש אשה ובעלה. או בעלה. ושני דברים הם כסף וביאה, קדושי כסף אין קיחה אלא בכסף, שנאמר (בראשית כג) נתתי כסף השדה קח ממני. ועוד יש קניה אחרת בשטר ממה שכתוב בפרשה זו ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, ודרשו רז"ל מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר. והרי שלשה דברים שהן שלש קניות שהאשה נקנית בהן, וכן שנינו האשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה. והנה גזרה שוה זו דקיחה קיחה אנו דנין עליה דיני נפשות, שהרי נערה אם זנתה פטורה, ואם היא מאורסה בכסף בלבד הרי היא בסקילה, ולפי שהגזרה שוה היא מדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן והיא מגופי תורה, אנו סומכין עליה לדון דיני נפשות, והכל בעדים, בין קדושי כסף בין קדושי ביאה:
בקמת רעך. וסמיך ליה כי יקח איש אשה. לומר מה שדה נקנה בכסף ושטר אף קידושין: או כי ימות האיש האחרון. ולא אמר השני, לומר שהוא אחרון שאם נשאת לשנים ומתו לא תנשא עוד דבתרי זימני הוי חזקה. ולמאן דאמר בתלת זימני הוי חזקה לכך סמך אשה לשדה, לומר מה שדה בתלת שנין הוי חזקה אף אשה בתלת זימני הוו חזקה:
כי יקח איש אשה. גם הוא חשובה כשרה. [ס"א כשדה]
וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר
[עריכה]חן בעיניו. שהיא הפך תולדתו: ומצא בה. ולא יוכל לגלות כי אין לו עדים והטעם או מצא בה כמו ומכה אביו ואמו:
וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:
[עריכה]כי מצא בה ערות דבר. מצוה עליו לגרשה שלא תמצא חן בעיניו (ס"א מצוה שלא תמצא חן בעיניו)
דבר וכתב. שצריך דיבור עם הכתב:
וכתב לה. לשמה:
ספר כריתות. ע"ד הפשט הספר הזה כורת בינו לבינה שלא תהא אגודה עמו בשום דבר כל ימי חייה, שאם אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין לעולם או כל ימי חייכי, אין זה כריתות, ואם אמר כל ימי חיי הרי זה כריתות, הואיל ואפשר שימות הוא תחלה ותהיה פטורה מתנאו, והוא הדין לכל התנאים, ובלבד שלא יהא שום תנאי כתוב בגט אלא שיאמר על פה או בשטר אחר: וע"ד המדרש ספר כריתות, צריך שיהא בו י"ב שיטין כעין ספר תורה שבו צריך אדם לשייר בסוף בראשית ד' שטין ובסוף אלה שמות ד' שטין ובסוף ויקרא ד' שטין, ובסוף במדבר סיני אינו מן המנין שהוא חשוב ספר אחרון, לפי שאלה הדברים ענין חוזר הוא, ואם כן הרי י"ב שיטין בספר תורה, ותרגם אנקלוס ספר כריתות, גט פטורין. ומפני שהגט דינו כספר לכך נקרא ספר וצריך י"ב שיטין כמנין ג"ט:
ואם תשכיל בענין הגט הנקרא ספר תמצא כי חייבה חכמת התורה לגרש האיש את אשתו בספר, לפי שהקב"ה ברא עולמו בכ"ב אותיות מעלה ומטה וזווג האותיות ושקלן והמירן וצרפן וצר בהן את כל העולם ואת כל היצור ואת כל הדבור, ואין שקול אלא על ידי זווג, ועל ידי שקול האותיות שקל הקב"ה את הנבראים כלם, זה ראוי להיותו בן זוגו של זה, וכיצד יהיו הנמצאין כלן זה לעומת זה בין בעליונים בין בתחתונים בין בנפשות בין בגופות, וכמו שדרשו רז"ל בת פלוני לפלוני, ואפילו מעבר לים. וכיון שהיה חבור הנבראים וזווגן ע"י אותיות, לכך צותה תורה שיהיה הפרידה באותיות להודיע ולפרסם שעקר הזווג והחבור מימי קדם בבריאת העולם באותיות היה:
מביתו ויצאה. לומר היא יוצאת משכונתו כשהיא גרושה ולא הוא:
[מובא בפירושו לפסוק כ'] לא-תשיך לאחיך. אחר שהזהיר להשמר מן הדברים הגורמים שתסתלק השכינה מישראל, הזהיר על מיני חסד הגורמים להשרותה בישראל, והם: ענין הרבית (כ-כא) ; והנדרים (כב-כד), אשר מהם הצדקה שחיב עליה לאלתר, דהא שכיחי עניים; וענין אכילת פועל (כה-כו) ; וענין הגט אשר אין ראוי שינתן אלא בסבת ערות דבר (כד, א-ד) להסיר כל מכשול ממזרות, לא בזולת זה, כאמרו (ואמרתם על-מה, על) כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה (והיא חברתך ואשת בריתך") (מלאכי ב, יד) ; והחסד לאשה חדשה, והוא "ושמח את-אשתו" (שם ה) ; וחסד "לא-יחבל רחים ורכב" (שם ו), והשמירה ממזיקי הרבים, והם גונבי הנפשות המצויים לגנב קטנים (שם ז) ; והשמירה בענין הצרעת להושיב המצרעים בדד, שלא תזיק צרעתם בהדבקה (שם ח) ; והשמר מהרכילות והוצאת דבה (שם ט) ; והחסד ללווה (י-יג) ; ולשכיר, ולעני במיני האסיף (יד-כב) ; והחמלה על הלוקה (כה, ג) ; ועל הבהמה בדישה (שם ד) ; ועל המת בלי זרע שלא ימחה שמו (ה-י).