ביאור:מ"ג במדבר כד א
וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל
[עריכה]וירא בלעם כי טוב וגו'. אמר איני צריך לבדוק בהקב"ה כי לא יחפוץ לקללם:
ולא הלך וגו'. לקראת נסיונות לפי שיודע הוא שלא יועילו כדפי' לעיל אלא נתכוון לברכם והסכים הקב"ה על ידו שנאמר ותהי עליו רוח אלהים אי נמי רצה לקללם ושרתה שכינה עליו והכריחו בעל כרחו לברכם:
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "פירוש. מה בלעם עושה ומדוע?"]
לקראת נחשים. חדל לכוון שעה מוכנת לזה שתחול עליהם קללה, מפני שראה כי "טוב בעיני ה'" לברכם, ואין לקוות שיוכל הוא לקללם.
וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. כי טובים המה בעיני ה' ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, היינו לחקור אחר פשעיהם לכל חטאתם הנעשים בעטיו של נחש הקדמוני, וישת אל המדבר פניו כדמסיק (בשמ"ר ב ד) מי זאת עולה מן המדבר כל מעלתן של ישראל מן המדבר כו', כוונת המדרש שבזכות הענוה המצויה בישראל שעושין את עצמן כמדבר זה שהכל דשין עליו זכו ישראל לכל המעלות כמו שדרשו רז"ל (בעירובין נד) על פסוק וממדבר מתנה.
[מובא בפירושו לפרק כ"ג פסוק כ"ח] ראש הפעור. ולא הלך לקראת נחשים על כן היתה עליו רוח אלהים וזה עשה בעבור שראה כי לא נחש ביעקב:
וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים
[עריכה]ולא הלך כפעם בפעם. כאשר עשה ב' פעמים: לקראת נחשים. לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו אמר רוצה ולא רוצה לקללם אזכיר עונותיהם והקללה על הזכרת עונותיהם תחול:
ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. כי בפעמים הראשונים היה מנחש ורוצה לקלל אותם בנחש, והיה השם בא אליו בדרך מקרה, לא בכונתו לנבואה ולא ממעלתו שהגיע אליה. ועתה כאשר נאמר לו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל להרע או להטיב להם, הניח הנחשים ולא הלך כפעם בפעם לקראתם, אבל שם אל המדבר פניו אשר ישראל שם, שיראה אותם ויכין להם נפשו שיחול עליו הדבור מאת השם כאשר עשה עמו פעמים, וכן היה לו. על כן אמר ותהי עליו רוח אלהים, כי עתה היתה עליו יד ה' כאשר היא לנביאים, כמו שאמר (לעיל יא כט) ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, ואומר (ישעיה סא א) רוח ה' אלהים עלי, ועל כן קרא עצמו עתה (פסוק ד) "שומע אמרי אל", כי נביא הוא:
לקראת נחשים. לנסות ממקום למקום אולי יוכל לקללם. אלא מעתה נתכוין לברכם בלב שלם ומתוך כך כתיב כאן ותהי עליו רוח אלהים שרוח שכינה שרתה עליו מאהבה דרך חיבה:
וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו:
[עריכה]וישת אל המדבר פניו. כתרגומו:
ורש"י כתב וישת אל המדבר פניו, כתרגומו. כי היה הרב מתרגם בו ושוי למדברא דעבדו ביה בני ישראל עגלא אנפוהי, ואין בנוסחאות מדוקדקות מתרגומו של אונקלוס כן, אבל הוא כתוב בקצתן שהוגה בהן מן התרגום הירושלמי, והעיקר מה שפירשנו:
וישת אל המדבר פניו. ששם ישראל בערבות מואב:
וירא בלעם כי טוב וגו'. ולדבריהם ז"ל (מד"ר) שאמרו בפירוש פסוק כי ברוך הוא שאמר ה' לבלעם לא תברכם, נתכוון לומר על זה הדרך טוב בעיני ה' לברך פירוש ה' שהזכיר בסמוך ואינו חוזר על בלעם כי כבר אמר לו ה' כי ברוך הוא ואינו צריך לברכם, והגם שמצינו שהיה מברכם, זה היה להפך קללתו לברכה, ולפי מה שפירשתי בפסוק (כ"ג ה') וישם ה' דבר בפי בלעם לא בלעם היה מברך אלא מלאך היה מברכם בפיו בהפסק דבר לפיו, ואומרו ולא הלך כפעם וגו' פירוש החליט שאין תקוה מה' להסכים להרע לישראל גם לא הלך כפעם וגו' משום שאין תוחלת מהנחשים, לזה נתחכם בעצה רעה והוא וישת אל המדבר פניו פירוש לראות מה שהכעיסו במדבר אולי דרך שם יוכל לקלל: או יתבאר לשון דיבור כדרך שפירש בזוהר (ח"ג רה:) בפסוק אבינו מת במדבר לשון דיבור, והכוונה לפי שכל העשר נסיונות שניסו ישראל את המקום היו בדיבור, על ים סוף, בעגל, במתאוננים, במרגלים, בעדת קרח, מי מריבה וכו' כולם היו חוטאים בדיבור, וחשב כי בכללות ישראל שהיו לנגד פניו ימצאון רבים מכתות המדברים ודרך שם יקלל: עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (זוח"ב קנז.) שאמרו כי המדבר הוא מקום חנות ס"מ הרשע, ונתכוון לעורר כוחותיו, והוא אומרו וישת אל המדבר פניו ששם הוא ראש הקליפה ס"מ וחיילותיו שונאי עם בני ישראל. ודקדק לומר פניו, אולי שתתעורר הקליפה באמצעות הכעס כדרך שתתעורר הקדושה בשמחה ובלב טוב, כי כל אחד יתעורר למינו, והוא אומרו פניו לשון כעס על דרך אומרו (שמות לג) פני ילכו שהוא לשון כעס: או אפשר לפרש הכתוב על זה הדרך וירא בלעם כי מי שהוא טוב הוא בעיני ה' ראוי לברך ישראל על דרך אומרו (משלי כב) טוב עין הוא יבורך ואמרו ז"ל (סוטה לח:) לא תקרי יבורך אלא יברך, והכוונה בזה כי הוא להיותו רע עין כידוע לא נתנו ה' לברך כרמוז במאמר כי ברוך הוא, ומזה הרגיש כי נפסל להיותו רע עין והמברך הוא המלאך שמדבר בפיו, לזה חשב שלא ילך כפעם בפעם לקראת נחשים שהוא חלק הרע וישת אל המדבר פירוש אשר הוא חונה שם האלהים מקום מחנה שכינה ומרד בשרש נשמתו וחשב שבזה יוכשר להיות טוב ויברך את ישראל, והודיע הכתוב כי לא עשה זה מרצונו ומלבו אלא לפנים הוא שעשה את הדבר הזה שחשב לרמות בוחן לבות, ואולי שדעתו היתה עד שיאמין בו המלאך להסיר חכה מפיו לדבר כחפצו ואז יחשוב מחשבות להתחכם בסדר הברכה עצמה להרע, כמו שכן עשה כאומרם ז"ל (סנהדרין קה:) בפירוש אומרו כנחלים וגו' כאהלים וגו' והיתה רוח הקודש מבטלת מחשבתו ואומרת לא כמו שאתה חושב וגו':
וישת אל המדבר פניו. כי שם ישראל בערבות מואב וכדי שיראה אותם ויכוין נפשו בהם שיחול עליו הדבור מאת השם יתברך. ורש"י ז"ל פירש וישת אל המדבר פניו, כתרגומו. שהיה מתרגם בו ושוי למדברא דעבדו ביה עגלא אפוהי. ואין כן בנוסחאות מדוקדקות. ולדעת הרב ז"ל הזכיר להם קטיגור העגל אולי ימצא מקום לקללתם. אבל לפי הנוסחאות שאין כתוב בהם כן אפשר לומר שמכוון כאן לרוח הטומאה, לפי שמתחלה היה מכוין לדרך האמונה, וכשרצה שיבא לו הדבור מאת ה' הזכיר בתחלת קרבנותיו ויעל בלק ובלעם פר ואיל, ורצה שיסייענו בלק כדי שיהא בלעם שוחט למדת רחמים ובלק זורק למדת הדין, אבל אחר כך נטה מדרך האמונה וכוון לרוח הטומאה השורה במדבר, זהו וישת אל המדבר פניו, ולכך הזכיר בכאן ויעל פר ואיל ולא הזכיר בלק כי לא רצה עתה בסיועו כדי שלא יפגל מחשבתו:
וישת אל המדבר פניו. לברכם ברכות מגבלות עם היזק בתוכן, כאמרם ז"ל יפה קללה שקלל אחיה השלוני את ישראל מברכה שברכם בלעם (תענית כ, א).
וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. כי טובים המה בעיני ה' ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, היינו לחקור אחר פשעיהם לכל חטאתם הנעשים בעטיו של נחש הקדמוני, וישת אל המדבר פניו כדמסיק (בשמ"ר ב ד) מי זאת עולה מן המדבר כל מעלתן של ישראל מן המדבר כו', כוונת המדרש שבזכות הענוה המצויה בישראל שעושין את עצמן כמדבר זה שהכל דשין עליו זכו ישראל לכל המעלות כמו שדרשו רז"ל (בעירובין נד) על פסוק וממדבר מתנה.
[מובא בפירושו לפרק כ"ג פסוק ט'] כי מראש צורים אראנו. כי על השפי היה והוא גבוה והעד על השפי שהוא כפירושי ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו ולא אל שפי
ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. כי בפעמים הראשונים היה מנחש ורוצה לקלל אותם בנחש, והיה השם בא אליו בדרך מקרה, לא בכונתו לנבואה ולא ממעלתו שהגיע אליה. ועתה כאשר נאמר לו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל להרע או להטיב להם, הניח הנחשים ולא הלך כפעם בפעם לקראתם, אבל שם אל המדבר פניו אשר ישראל שם, שיראה אותם ויכין להם נפשו שיחול עליו הדבור מאת השם כאשר עשה עמו פעמים, וכן היה לו. על כן אמר ותהי עליו רוח אלהים, כי עתה היתה עליו יד ה' כאשר היא לנביאים, כמו שאמר (לעיל יא כט) ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, ואומר (ישעיה סא א) רוח ה' אלהים עלי, ועל כן קרא עצמו עתה (פסוק ד) "שומע אמרי אל", כי נביא הוא: ורש"י כתב וישת אל המדבר פניו, כתרגומו. כי היה הרב מתרגם בו ושוי למדברא דעבדו ביה בני ישראל עגלא אנפוהי, ואין בנוסחאות מדוקדקות מתרגומו של אונקלוס כן, אבל הוא כתוב בקצתן שהוגה בהן מן התרגום הירושלמי, והעיקר מה שפירשנו: ואמר (שם) אשר מחזה שדי יחזה, כי ראה עתה באיספקלריא המאירה, כנביאים הראשונים שאמר בהם (שמות ו ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, או במדרגה למטה מהם, כי מחזה שדי איננו שדי, והנה הם יראו באל שדי והוא יחזה במחזה של שדי והנה היו שתי מדרגות למטה מהם, וע"כ קרא עצמו "גלוי עינים" שהיא מדרגת בני הנביאים, כמו שנאמר (מ"ב ו כ) ה' פקח את עיני וגו'. וכבר נאמר כן בבלעם עצמו בראיית המלאך (לעיל כב לא), ויגל ה' את עיני בלעם: ולא תחשוב בזה זולת מה שפירשנו מפני מאמר רבותינו שאמרו בספרי (ברכה לט), ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה בלעם. אלא הפרש יש בין נבואת משה לנבואת בלעם, משה לא היה יודע מה מדבר עמו, ובלעם היה יודע מה מדבר עמו שנאמר נאום שומע אמרי אל, משה לא היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר (לעיל ז פט) מדבר אליו, ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משה היה מדבר עמו מעומד שנאמר (דברים ה כח) ואתה פה עמוד עמדי, ובלעם היה מדבר עמו שהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משל לטבחו של מלך יודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו: וביאור ענין הברייתא הזו, מפני שאמר הכתוב (שם לד י) לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ודרשו רבותינו שאינו בא לספר במעלה אשר לנבואת משה על נבואת שאר הנביאים, שכבר הודיע אותנו מעלתו עליהם בשני מקומות, בפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם (שמות ו ג), ובפסוק אם יהיה נביאכם וגו' (לעיל יב ו). אבל עתה לא דבר על משה שידע הוא את השם כענין שנאמר (שמות לג יג) הודיעני נא את דרכיך ואדעך, שלא אמר הכתוב "אשר ידע את השם פנים אל פנים", אבל אמר "אשר ידעו" כי ידבר על ביאור הנבואה. יאמר כי למשה רבינו תבא מבוארת כמדבר אל חברו פנים אל פנים, שמודיעו דבריו וכוונתו עד שיכיר בפניו שהבין דבריו וכוונתו באמירה ובהכרת רצונו בפניו, ואמרו כי לבלעם היה זה בעת שנבא לכבוד ישראל שעמד על דברי ה' ועל רצונו וחפצו בכל הענין העתיד לבא לישראל. ואף על פי כן יש הפרש בין נבואת משה לבלעם. כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו, באיזה ענין באיזה מצוה יצונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדבור והיה הקב"ה מצוה אותו כפי הרצון לפניו, אבל בלעם היה מכוין ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש בכאן, ויודע שאם יחול עליו בענין ההוא אשר חשב ידבר עמו לא בענין אחר. ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו, כי לא היה אליו עת קבוע לדבור, אבל בכל עת שיחפוץ משה ויכוין לבו לדבור היה מדבר עמו כמו שאמר (לעיל ט ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה', וכן בכל עת שיהיה לפניו יתעלה הרצון להיות מצוה אותו מאהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו, אבל בלעם היה מכוין את השעה שיהיה לו הדבור ולא תנוח עליו הרוח אלא באותה השעה. אולי היא השעה יזכירו רבותינו במסכת ברכות (ז.) ובמסכת סנהדרין (קה:) שהיה מקלל בה, ובה היה חל עליו הרוח לא בעת אחרת לעולם: וכן ענין העמידה מעלה למשה, והנפילה בבלעם פחיתות שלא יסבול נבואה, כענין שנאמר (דברים ה כב כד) אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו וגו', קרב אתה ושמע. ואמרו משל לטבחו של מלך, על המדה הראשונה, וכוונתם לאמר שהטבח יודע בהוצאת שולחנו של מלך והשר שלו שהוא נאמן בכל ביתו ועומד בסודו לא ידע בהוצאת השולחן: והמשל הזה יורה שדעת החכמים לומר שהיה בלעם יודע מעצמו אחרי כוונתו שהשם יאמר לו מה אקוב לא קבה אל (לעיל כג ח) וכל הענין, ואחר כן ישמע הדבור במלות ההם אשר חשב בלבו. וזה מה שהזכרתי, כי היה קוסם ותבואנה העתידות בלבו ועתה בשביל ישראל ישמע בהם גם הדיבור, ולפיכך היה מתפאר בעצמו עתה לומר נאם שומע אמרי אל. וראיתי הענין הזה השנוי בסיפרי, שאמרו בסיגנון אחר בהגדה של במדבר סיני רבה (כ א), ואין לי להאריך: והכלל כי כוונתם לומר שנבואת בלעם תבוא אליו במלות מבוארות לו, מן הטעם שאמרו שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה, אבל מדרגת נבואתו למטה משאר הנביאים שהיא במחזה שדי כמו שביארנו: וכן אמרו בויקרא רבה (א יג), אין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דבור היך כמה דתימר ויקר אלהים אל בלעם, אבל לנביאי ישראל בדבור שלם שנאמר ויקרא אל משה, וחצי הדבור תבין עניינו ממה שבארנו: