ביאור:מ"ג במדבר כד ד
נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל[עריכה]
[מובא בפירושו לפסוק ג'] עוד ירצה בהעיר למה אמר ג' פעמים נאום ולא הספיק באחת. אכן לפי שיש בבלעם ג' הדרגות מכוחות הנעלם. א' כח שבא בבריאתו אשר פעל בו המוליד. ב' אשר קנה בכח מעשיו כי האדם ימשוך לנפשו כחות כפי המפעל ממנו. ג' אשר הקנהו ה' לסיבה ידועה להיות נביא לגוים כדי שלא יתרעמו האומות כאמור בדבריהם ז"ל (מד"ר ריש פ' זו), ונתכוון בלעם לומר דבריו בהסכמת כוחותיו יחד, כנגד כח הבא מכח המוליד אמר נאם בלעם בנו בעור, ודקדק לומר בנו ולא אמר בן כי אז היה נשמע שמציין מי ילדו והוא נתכוון לומר על החלק שבו ממה שהוא בנו ולא על מה שיש בכחו הן היום. וכנגד חלק אשר קנה בכחו אמר נאם הגבר פירוש הגבר מה שקנה בהיותו גבר מעצמו, גם רמז לתעצומותו מלשון גבורה, שתום העין שפקח עיניו כאומרם ז"ל (זוח"ג רח.) שהיה הולך אצל עזא ועזאל ושם קנה כחות הטומאה ונתפתחו עיניו בנסתרות ובמופלאות אחר כמה יגיעות כאמור בדבריהם כמה יגיעות צריך לדבר, וכנגד כח שבו אשר הקנהו ה' לסיבה הידועה אמר נאם שומע אמרי אל,
[מובא בפירושו לפרק כ"ג פסוק ה'] וטעם וישם ה' דבר בפי בלעם. יש מפרשים כי לא ידע בלעם בדברים, אך השם מלא אותו דברים ואמר לו שוב אל בלק וכה תדבר כי יצאו הדברים מפיך. ואולי כן דעת רבותינו שאמרו (תנחומא בלק יב) עיקם את פיו ופיקמו כאדם שקובע מסמר בלוח, ר' אליעזר אומר מלאך היה מדבר, ר' יהושע אומר וכו': ואינו נכון בעיני, בעבור אמרו (להלן כד ד) שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה, אבל טעם "וישם" הלמוד, שלמדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפיל מהם דבר, כטעם ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט), וכן כי על פי אבשלום היתה שומה (ש"ב יג לב):
[מובא בפירושו לפסוק ג'] וישא משלו וגו' נאום בלעם וגו' ונאום וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר וישא משלו. עוד מה צורך לומר נאום בלעם פשיטא כי פיו המדבר, עוד למה הוצרך להודיע שם אביו כאן, עוד למה הוצרך לסמן עצמו בסימנים שבגופו, גם במאמר שומע וגו' מה נתכוון בזה, ואם לשבח עצמו למה לא שבח בפעם ראשונה. אכן לפי שעד עתה היה מדבר מה שישים ה' בפיו הפך רצונו שהדיבור היה יוצא מפיו בעל כורחו ועתה רצה שיסכים הוא על הדברים היוצאים מפיו כאלו הוא אומר אותם מרצונו הפשוט, וכוונתו בזה גם כן שאם יקלל יבא כח המברך ויברך אבל אם יברך לא יברך כח המברך, ומה גם לפי מה שפירשתי בפסוק וישת אל המדבר פניו וגו' בפירוש ב' שנתכוון להכשיר עצמו לברך ישראל, יתיישב הכתוב על זה הדרך וישא משלו פירוש המשל שהוא ממנו ומדעתו, ובזה יתיישבו דברי רז"ל (סנהדרין קה:) שאמרו שהוא אמר כנחלים וגו' בקש לכנותן כנחל שפוסק בימות החמה וכו' ורוח הקודש משיבתו לא כמו שאתה חושב אלא נטיו פירוש כנהר שאינו פוסק והולך, כאהלים פירוש שהם מטולטלים ונעקרים ממקומם ורוח הקודש משיבתו נטע ה' וגו' וכן כל דבריו הם ברכה שפנימיותה קללה, ואם הם דברי רוח הקודש למה תאמר דבר שיש בו דופי, אלא ודאי שהם דברי עצמו: ולזה אמר וישא משלו ויאמר נאם בלעם פירוש דברים אלו הם משלי ואינם כשאר הדברים שקדמו שלא היו ממני, ופירש מי הוא המדבר דברים אלו כדי שיוחקו לעולם מי בעל דברים, ואמר ג' סימנים כדרך אומרו במשנה (פאה פ"ז מ"א) כל זית שיש לו שם וכו' בשמו ובמעשיו ובמקומו, כנגד בשמו אמר בנו בעור, ואמר בנו ולא אמר בן לומר שהיה אביו למטה ממנו וראוי להיות במדרגת בנו לגבי בחינת ההשגה, או אפשר לומר שלא היה לבעור אלא בלעם לזה אמר בנו פירוש יחידו של בעור, ולכשתמצא לומר שהיו לו אחרים אמר שכולם נחשבים כאין לפניו כאלו אין לו כי אם בלעם, כנגד מעשיו אמר הגבר שתום העין שהיה ניכר במעשה עיניו שכל מקום שהיה מסתכל בעיניו היה לוקה, ולכן היה סותם עינו הרעה לבל יזיק, ואפשר שהיתה לו עין השמאלית מיוחדת לזה, ואם נפרש שתום העין הוא לשון פתיחה ירצה שהיה מסומן בפתיחת עינו להרע, כנגד מקומו אמר שומע אמרי אל שהיה עומד לנס עמים ואין אדם אחר עומד במקום זה של נבואה:
אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה[עריכה]
אשר מחזה שדי יחזה. פעמים נופל שוכב בלילה ופעמים גלוי עינים ביום. כי עתה היו נבואות הללו ביום. כמו נופלים על פני השדה בשאול. שובבים:
אשר מחזה שדי יחזה. למדנו הכתוב שלא הגיעה מעלתו למעלת האבות ואין צריך לומר למעלת נבואה כמשה, אבל היה חסר ממנו שתי מדרגות כי נבואת האבות היתה באל שדי ונבואתו של זה במחזה שדי: וכן כתב הרמב"ן ז"ל מחזה שדי אינו שדי, כי האבות באל שדי ובלעם במחזה של שדי, ולכך קרא עצמו גלוי עינים שהוא ממדרגת בני הנביאים שנאמר (מלכים ב ו) פקח נא את עיניו, וזה נאמר ויגל ה' את עיני בלעם.
[מובא בפירושו לפרק כ"ב פסוק ל"א] ויגל ה' את עיני בלעם. מזה הכתוב נלמד כי בלעם לא היה נביא, אלו היה נביא איך יצטרך לגלוי העינים בראיית המלאך כאשר יאמר הכתוב במי שלא הגיע לנבואה כנער אלישע (מ"ב ו יז) והגר המצרית (בראשית כא יט), ולא יאמר כן בנביאים, וכך קראו הכתוב (יהושע יג כב) בלעם בן בעור הקוסם: ומה שאמר הוא (פסוק ח) כאשר ידבר ה' אלי, יקרא ידיעתו העתידות בקסמיו "דבר ה'". אבל לכבוד ישראל בא אליו השם בלילה ההוא, ואחרי כן זכה לגלוי עינים בראיית המלאך ודבר עמו, ובסוף עלה למעלת מחזה שדי (להלן כד ד טז), והכל בעבור ישראל ולכבודם. ואחרי ששב לארצו היה קוסם, כי כן יקראנו הכתוב במיתתו (יהושע יג כב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, וחלילה שישלחו יד בנביא השם: וכך אמרו במדרש במדבר סיני רבה (כ יט), בלעם נזקק לרוח הקדש, וכשנזדווג לבלק נסתלקה ממנו רוח הקדש וחזר להיות קוסם כבתחלה, לפיכך צווח רם הייתי והורידני בלק:
נאם שומע אמרי אל ומחזה שדי יחזה, כי כל סומא נקרא בלשון רז"ל סגי נהור לפי שהראיה הלבבית וסתם ראית עינים מכחישין זה את זה ובהתחזק אחד מהם יחלש השני, ע"כ הראיה השכלית הפנימית גדולה אצל הסומים כי לא יטרידם הראות הגשמי וכן יש נוהגין להעצים עיניהם בעת קראם שמע ישראל וגו', כדי לחזק הכוונה הלבבית ויהיו עיניו למטה במדריגה ולבו למעלה במדריגה, ע"כ קרא את עצמו אחר שנסמית עינו אשר מחזה שדי יחזה. ואמר נופל לפי שהוא סומא משתום עיניו שגורם לו ליפול הוא גלוי עינים השכליים, וקרא עצמו שומע אמרי אל כי חוש הראות מכחיש גם חוש השמע כי אין האדם יכול להשתמש בב' חושים אלו כאחד וכמו שפרשנו פסוק הנה אנכי בא עליך בעב הענן (שמות יט ט) ר"ל שלא תוכלו לראות בשכינה ונתן טעם בעבור ישמע העם כי ע"י זה יתחזק חוש השמע כמבואר בחבורי עוללות אפרים מאמר רט"ו ע"ש.
ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. כי בפעמים הראשונים היה מנחש ורוצה לקלל אותם בנחש, והיה השם בא אליו בדרך מקרה, לא בכונתו לנבואה ולא ממעלתו שהגיע אליה. ועתה כאשר נאמר לו כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל להרע או להטיב להם, הניח הנחשים ולא הלך כפעם בפעם לקראתם, אבל שם אל המדבר פניו אשר ישראל שם, שיראה אותם ויכין להם נפשו שיחול עליו הדבור מאת השם כאשר עשה עמו פעמים, וכן היה לו. על כן אמר ותהי עליו רוח אלהים, כי עתה היתה עליו יד ה' כאשר היא לנביאים, כמו שאמר (לעיל יא כט) ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, ואומר (ישעיה סא א) רוח ה' אלהים עלי, ועל כן קרא עצמו עתה (פסוק ד) "שומע אמרי אל", כי נביא הוא: ורש"י כתב וישת אל המדבר פניו, כתרגומו. כי היה הרב מתרגם בו ושוי למדברא דעבדו ביה בני ישראל עגלא אנפוהי, ואין בנוסחאות מדוקדקות מתרגומו של אונקלוס כן, אבל הוא כתוב בקצתן שהוגה בהן מן התרגום הירושלמי, והעיקר מה שפירשנו: ואמר (שם) אשר מחזה שדי יחזה, כי ראה עתה באיספקלריא המאירה, כנביאים הראשונים שאמר בהם (שמות ו ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, או במדרגה למטה מהם, כי מחזה שדי איננו שדי, והנה הם יראו באל שדי והוא יחזה במחזה של שדי והנה היו שתי מדרגות למטה מהם, וע"כ קרא עצמו "גלוי עינים" שהיא מדרגת בני הנביאים, כמו שנאמר (מ"ב ו כ) ה' פקח את עיני וגו'. וכבר נאמר כן בבלעם עצמו בראיית המלאך (לעיל כב לא), ויגל ה' את עיני בלעם: ולא תחשוב בזה זולת מה שפירשנו מפני מאמר רבותינו שאמרו בספרי (ברכה לט), ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה בלעם. אלא הפרש יש בין נבואת משה לנבואת בלעם, משה לא היה יודע מה מדבר עמו, ובלעם היה יודע מה מדבר עמו שנאמר נאום שומע אמרי אל, משה לא היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר (לעיל ז פט) מדבר אליו, ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון, משה היה מדבר עמו מעומד שנאמר (דברים ה כח) ואתה פה עמוד עמדי, ובלעם היה מדבר עמו שהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים. משל לטבחו של מלך יודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו: וביאור ענין הברייתא הזו, מפני שאמר הכתוב (שם לד י) לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ודרשו רבותינו שאינו בא לספר במעלה אשר לנבואת משה על נבואת שאר הנביאים, שכבר הודיע אותנו מעלתו עליהם בשני מקומות, בפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם (שמות ו ג), ובפסוק אם יהיה נביאכם וגו' (לעיל יב ו). אבל עתה לא דבר על משה שידע הוא את השם כענין שנאמר (שמות לג יג) הודיעני נא את דרכיך ואדעך, שלא אמר הכתוב "אשר ידע את השם פנים אל פנים", אבל אמר "אשר ידעו" כי ידבר על ביאור הנבואה. יאמר כי למשה רבינו תבא מבוארת כמדבר אל חברו פנים אל פנים, שמודיעו דבריו וכוונתו עד שיכיר בפניו שהבין דבריו וכוונתו באמירה ובהכרת רצונו בפניו, ואמרו כי לבלעם היה זה בעת שנבא לכבוד ישראל שעמד על דברי ה' ועל רצונו וחפצו בכל הענין העתיד לבא לישראל. ואף על פי כן יש הפרש בין נבואת משה לבלעם. כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו, באיזה ענין באיזה מצוה יצונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדבור והיה הקב"ה מצוה אותו כפי הרצון לפניו, אבל בלעם היה מכוין ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש בכאן, ויודע שאם יחול עליו בענין ההוא אשר חשב ידבר עמו לא בענין אחר. ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו, כי לא היה אליו עת קבוע לדבור, אבל בכל עת שיחפוץ משה ויכוין לבו לדבור היה מדבר עמו כמו שאמר (לעיל ט ח) עמדו ואשמעה מה יצוה ה', וכן בכל עת שיהיה לפניו יתעלה הרצון להיות מצוה אותו מאהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו, אבל בלעם היה מכוין את השעה שיהיה לו הדבור ולא תנוח עליו הרוח אלא באותה השעה. אולי היא השעה יזכירו רבותינו במסכת ברכות (ז.) ובמסכת סנהדרין (קה:) שהיה מקלל בה, ובה היה חל עליו הרוח לא בעת אחרת לעולם: וכן ענין העמידה מעלה למשה, והנפילה בבלעם פחיתות שלא יסבול נבואה, כענין שנאמר (דברים ה כב כד) אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו וגו', קרב אתה ושמע. ואמרו משל לטבחו של מלך, על המדה הראשונה, וכוונתם לאמר שהטבח יודע בהוצאת שולחנו של מלך והשר שלו שהוא נאמן בכל ביתו ועומד בסודו לא ידע בהוצאת השולחן: והמשל הזה יורה שדעת החכמים לומר שהיה בלעם יודע מעצמו אחרי כוונתו שהשם יאמר לו מה אקוב לא קבה אל (לעיל כג ח) וכל הענין, ואחר כן ישמע הדבור במלות ההם אשר חשב בלבו. וזה מה שהזכרתי, כי היה קוסם ותבואנה העתידות בלבו ועתה בשביל ישראל ישמע בהם גם הדיבור, ולפיכך היה מתפאר בעצמו עתה לומר נאם שומע אמרי אל. וראיתי הענין הזה השנוי בסיפרי, שאמרו בסיגנון אחר בהגדה של במדבר סיני רבה (כ א), ואין לי להאריך: והכלל כי כוונתם לומר שנבואת בלעם תבוא אליו במלות מבוארות לו, מן הטעם שאמרו שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אלו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה, אבל מדרגת נבואתו למטה משאר הנביאים שהיא במחזה שדי כמו שביארנו: וכן אמרו בויקרא רבה (א יג), אין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דבור היך כמה דתימר ויקר אלהים אל בלעם, אבל לנביאי ישראל בדבור שלם שנאמר ויקרא אל משה, וחצי הדבור תבין עניינו ממה שבארנו:
ומה שדרשו רז"ל אבל באומות העולם קם, אין הכוונה שתהיה נבואתו של בלעם שוה לנבואת משה ח"ו, אבל כוונתם ז"ל לומר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה', אין הכתוב משוה משה לבלעם במעלת הנבואה רק בענין הידיעה, ולומר כי כשם שהש"י ידעו למשה פנים אל פנים והיתה נבואתו מבוררת לו כאדם שמדבר עם חברו, כך באה הנבואה מבוררת לבלעם לכבודן של ישראל מכל מה שהתנבא בענינם בכל העתיד לבא להם. זאת כונת הרב ז"ל עם קצת לשונו. או יאמר אבל באומות העולם קם, בשעת ברכה, כי הוצרך להתנבא במדת הרחמים כמשה כי זולתה לא היו ישראל מתקיימים אבל לאחר הברכה נסתלקה נבואה ממנו וחזר לקסמיו.
נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:[עריכה]
נפל וגלוי עינים. פשוטו כתרגומו שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב. ומדרשו כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו ונופל על פניו לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו:
נופל. בשביל הערלה שהיא מאוסה לפני הקב"ה. יחזה נופל וגלוי עינים. ס"ת מילה:
אשר מחזה שדי יחזה. פעמים נופל שוכב בלילה ופעמים גלוי עינים ביום. כי עתה היו נבואות הללו ביום. כמו נופלים על פני השדה בשאול. שובבים:
נפל. כמו תרדמה נפלה על אברם: וגלוי עינים. אף על פי שהוא ישן הוא רואה בעיניו כטעם ולבי ער:
נופל. כמו (בראשית טו) ותרדמה נפלה על אברם. וגלוי עינים. כלומר רואה הוא אע"פ שהוא ישן, כענין שכתוב (שיר ה) אני ישנה ולבי ער:
[מובא בפירושו לפסוק ג'] וכפל לומר אמרי אל ומחזה וגו' כנגד ב' פרטי השגה. א' כשהיה בא לו הדיבור לאזניו. והב' כשהיה נגלה אליו, וכנגד שניהם אמר נופל וגלוי עינים פירוש כשהיה חוזה מחזה שדי היה נופל וכשהיה בא לו הדיבור ושומע באזניו לא היה נופל אלא היה גלוי עינים:
[מובא בפירושו לבראשית פרק י"ז פסוק י"ז] ויפול אברהם על פניו. כבר הזכיר זה למעלה ויפול אברם על פניו, אבל אותו היה לכוון דעתו לנבואה, וזה היה להתפלל על ישמעאל: ומה שהזכיר בו הכתוב לשון נפילה בכל פעם ופעם, ללמדך שקודם המילה לא היה מתנבא אלא נופל, לפי שהערלה מאוסה אצל הש"י, וכן מצינו בבלעם שכתוב בו (במדבר כד) נופל וגלוי עינים, אבל אחר שנמול היה מתנבא מעומד, והוא שכתוב (בראשית יח) ואברהם עודנו עומד לפני ה':
[מובא בפירושו לדברים פרק ל' פסוק י"ב] מי יעלה לנו השמימה. יש בכאן רמז כי השם המיוחד לא תתכן השגתו כי אם לעם ישראל הנמולים שהם חתומים באות ברית קדש, ומצינו ג"כ שלא יתנבא מעומד אלא מי שהוא נמול, שכן מצינו באברהם קודם המילה שכתוב בו (בראשית יז) ויפול על פניו, לא היה מתנבא אלא נופל, לאחר המילה מעומד שכן כתוב (שם יח) ואברהם עודנו עומד לפני ה', ובלעם לא התנבא מעולם אלא נופל שנאמר (במדבר כד) נופל וגלוי עינים, וכן רמזו משה במה שאמר להקב"ה בסנה (שמות ג) ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, יאמר כי הנמולים ישאלוהו על השם המיוחד: ומפני שהמצוה חתומה באות ברית קדש, על כן אמרו במדרש (שיר ב) בצבאות או באילות השדה, צבא שיש לי בה אות. ולא אמרו שהיה לי לאות. והזכיר הכתוב ברמז מילת הבשר בחתימת השם המיוחד אחר שהזכיר בפירוש מילת הלב באמרו למעלה ומל ה' אלהיך את לבבך וגו', כי מילת הלב הוא בטול יצר הרע, וכשיתבטל היצר הרע נמצאו אבריו של אדם כולם נמשכים ומדובקים בשם המיוחד ויעשו בטבע מה שהשכל מחייב. ובא הרמז בפרשה הזאת להורות כי בזמן הגאולה יהיו כל ישראל בעלי ההשגה מולי הלב והבשר, דבקים בשם המיוחד, וזהו רמז מי יעלה לנו השמימה. וכן אמר הנביא ע"ה (ירמיה לא) כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם:
נאם שומע אמרי אל ומחזה שדי יחזה, כי כל סומא נקרא בלשון רז"ל סגי נהור לפי שהראיה הלבבית וסתם ראית עינים מכחישין זה את זה ובהתחזק אחד מהם יחלש השני, ע"כ הראיה השכלית הפנימית גדולה אצל הסומים כי לא יטרידם הראות הגשמי וכן יש נוהגין להעצים עיניהם בעת קראם שמע ישראל וגו', כדי לחזק הכוונה הלבבית ויהיו עיניו למטה במדריגה ולבו למעלה במדריגה, ע"כ קרא את עצמו אחר שנסמית עינו אשר מחזה שדי יחזה. ואמר נופל לפי שהוא סומא משתום עיניו שגורם לו ליפול הוא גלוי עינים השכליים, וקרא עצמו שומע אמרי אל כי חוש הראות מכחיש גם חוש השמע כי אין האדם יכול להשתמש בב' חושים אלו כאחד וכמו שפרשנו פסוק הנה אנכי בא עליך בעב הענן (שמות יט ט) ר"ל שלא תוכלו לראות בשכינה ונתן טעם בעבור ישמע העם כי ע"י זה יתחזק חוש השמע כמבואר בחבורי עוללות אפרים מאמר רט"ו ע"ש.