בבא קמא עא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
להכי פטרי רבנן אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן אשארא אע"ז ושור הנסקל ורבי מאיר אמאי מחייב שוחט לע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך איסורי הנאה הוא ולא דמריה קא טבח (ולא דידיה קא טבח) אמר רבא באומר בגמר זביחה הוא עובדה שור הנסקל איסורי הנאה נינהו לאו דמריה קא טבח (ולאו דידיה קא טבח) אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר והועד בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר ור"מ סבר לה כרבי יעקב וס"ל כר' שמעון סבר לה כרבי יעקב דאמר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעלים מוחזר וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי דתנן ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב אלמא דבר הגורם לממון כממון דמי אמר רב כהנא אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא מי מצית מוקמת מתניתין כר"מ ולא כר"ש והא קתני סיפא רבי שמעון פוטר בשני אלו מכלל דבכולה מתניתין מודה א"ל לא מכלל דמודה בטבח ומכר לרפואה ולכלבים:
גנב משל אביו וטבח ומכר וכו':
בעא מיניה רבא מרב נחמן גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן מהו (שמות כא, לז) חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר או דלמא חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר א"ל חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר איתיביה גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה והא הכא כיון דמת אביו כמו שקדם והודה לאחד מהן דמי וקתני משלם תשלומי ארבעה וחמשה א"ל הכא במאי עסקינן כגון שעמד אביו בדין אבל לא עמד בדין מאי אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אי הכי אדתני סיפא גנב משל אביו ומת ואח"כ טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ניפלוג בדידיה במה דברים אמורים כשעמד בדין אבל לא עמד בדין אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה א"ל הכי נמי איידי דנסיב רישא גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו נסיב סיפא נמי גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר לצפרא א"ל חמשה בקר אמר רחמנא ואפי' חמשה חצאי בקר והאי דלא אמרי לך באורתא
רש"י
[עריכה]להכי פטרי רבנן - דשחיטה שאינה ראויה היא וכדברי ר' שמעון:
כיון דשחיט בה פורתא איתסרא - משום זבחי מתים דקא סלקא דעתך ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומתחילתה נאסרה משום זבחי מתים ולענין תשלומין ד' וה' וטבחו כולו בעינן כדאמרינן לקמן כי גמר לה לאו דמריה קטבח שכבר איבדה ממנו קודם שחיטה ונאסרה עליו והוה ליה כמו שהשליכה לאור קודם שחיטה דמשלם קרן וכפל ותו לא:
בגמר זביחה הוא עובדה - לע"ז הוא עובד בגמר זביחה ולא בתחילה:
שמסרו בעליו לשומר - קודם שהזיק והזיק בבית שומר כו':
דר' יעקב - בשילהי שור שנגח ד' וה':
מוחזר - ואומר לו הרי שלך לפניך נמצאת שאע"פ שאינו שוה כלום גורם לממון הוא דכל זמן שהוא קיים שומר פטור את עצמו בו ואם יאבד ישלם דמיו:
קדשים שחייב באחריותן - גנב שגנב קדשים מבית בעלים אם קיבלם בעליו עליו באחריות כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו:
חייב - לשלם כפל דאע"ג דלאו דידיה הוה אלא דהקדש כיון דגורם לממון הוא דאי מית בידו בעי לשלומי כדידיה דמיא:
מי מצית מוקמת למתניתין - דגנב וטבח ביום הכפורים כרבי מאיר לחודיה דאמר לוקה ומשלם והא מדקתני כו':
לרפואה ולכלבים - ואיצטריך לאשמועינן אע"ג דלרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה הך שחיטה ראויה קא חשיב לה אבל ביום הכפורים פליג משום דאין לוקה ומשלם:
והודה לאחד מהן - על חלקו ומודה בקנס פטור:
מהו - לחייבו לשלם לחבירו את חלקו כשיבאו עדים:
תוספות
[עריכה]כיון ששחט בה פורתא אסרה. ואפילו למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף נאסרת בפורתא קמא שהאיסור תלוי במעשה ולא בשחיטה כדקאמרינן בהשוחט (חולין דף מ.) אע"ג שאמר המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ואההוא פורתא לא מחייב בתשלומי ד' וה' ואפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כדאמרינן לקמן דבעינן וטבחו כוליה באיסורא:
איסורי הנאה ולא דמריה קשחיט. וא"ת ולמה לי טעמא דלא דמריה קשחיט תיפוק ליה דאין זה טביחה דמחתך בעפר בעלמא הוא כדאמרינן בהשוחט (שם) גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלשה חטאות ופריך אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא דאסרה בשחיטה פורתא לע"ז ויש לומר דהתם נמי לא פריך אלא משום דבעי ראויה לפתח אהל מועד וכיון דנאסרה בשחיטה פורתא תו לא חזי לפתח אהל מועד ואם תאמר ומה בכך דלאו דמרה קטבח הא כל טובח נמי לאו דמריה קטבח דמכי שחט בה פורתא קנייה בשינוי מעשה ויש לומר דלא חשיב שינוי מעשה לקנות בכך ואם תאמר ומ"ט דרבי מאיר דנחייב הכא והא בפרק כיסוי הדם (חולין דף פה. ושם) מפרש טעמא דר' מאיר דלא בעי שחיטה ראויה משום דגמר שחיטה משחוטי חוץ דדנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה מטבוח טבח והכן אבל הכא דכתיב וטבחו אדרבה אית לן למילף טפי טביחה מטביחה ממאי דנילף טביחה משחיטה וי"ל דהכא איכא למימר דנין שחיטה דעבירה משחיטה דעבירה שאסור לו לגנוב ולשחוט משחוטי חוץ ואין דנין טביחה מטבוח טבח והכן שהיא שחיטת היתר והא דלא משני הכי בפרק כיסוי הדם (שם) משום דבשוחט אותו ואת בנו פעמים ששוחט את הטריפה קודם שהוא (שוחט השנית) שחיטת היתר ועי"ל דדנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני אבל וטבוח טבח לא נאמר בסיני והא דלא משני התם הכי משום דאית ליה שינויי אחריני ומיהו קשה בריש פ"ב דיבמות (דף יז:) אמר דנין אחים מאחים ואין דנין אחים מאחיך אע"ג דשנים עשר עבדיך אחים אנחנו לא נאמר בסיני וי"ל כיון דילפינן כבר בחד דוכתא דשמה שחיטה כגון באותו ואת בנו משום דהוי שחיטה משחיטה קסבר רבי מאיר יש לנו לומר בכל מקום ולהכי בתשלומי ארבעה וחמשה נמי שמה שחיטה וליכא למימר דאדרבה נילף בתשלומי ארבעה וחמשה טביחה מטביחה דשחיטה שאין ראויה לא שמה שחיטה ונימא הוא הדין באותו ואת בנו דהא כיון דאיכא למימר הכי והכי סברא דדנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני:
וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי. תימה דל"ל למימר דסבר כרבי שמעון לימא דר' מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי דכל שכן דמחייב בדבר הגורם לממון דהא אמר בהגוזל קמא (לקמן דף צח:) אימור דאמר ר' שמעון דכממון דמי דבר שעיקרו ממון דבר שאין עיקרו ממון כגון שורף שטרותיו של חבירו מי שמעת ליה אם כן רבי מאיר דמחייב בשורף שטרותיו כדאמרינן התם (לקמן דף צח: ושם) דמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא כ"ש דמחייב בדבר הגורם לממון וי"ל דאיכא נמי סברא למימר איפכא דע"כ לא מחייב רבי מאיר אלא בדינא דגרמי כגון בשורף שטרות של חבירו וכיוצא בו שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו וכן במסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו ראויה התבואה לכל העולם אבל דבר הגורם לממון כמו שור הנסקל וקדשים שחייב באחריותן אינו ראוי אלא לזה שיפטר בו עצמו לא יחייב רבי מאיר להכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון וי"מ דלהכי קאמר דסבר לה כרבי שמעון משום דרבי שמעון קאמר בהדיא דחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון אבל ממאי דמחייב רבי מאיר בדינא דגרמי אין להוכיח שיחייב ארבעה וחמשה בדבר הגורם לממון וריב"א מפרש דבדינא דגרמי לא מחייב רבי. מאיר אלא מדרבנן כדמוכח בסוף הכונס (לעיל דף סב.) [ע' תוס' לעיל נד. ד"ה חמור]:
מכלל דבכולה מתניתין מודה. קצת קשה דמה דיוק הוא זה:
טבח והודה לאחד מהם מהו. אליבא דמ"ד (לקמן דף עה.) מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור מיבעי ליה דע"כ כשיש עדים בדבר מיירי דאי באין עדים בהודאה לא יתחייב בשום ענין:
ראשונים נוספים
כיון דשחט בה פורתא לע"א אסרה. והא אתיא כמאן דאמר בפרק השוחט (חולין מ, ב) אדם אוסר דבר שאינו שלו דאי כמאן דאמר אין אדם אוסר לא אסרה, וכי אוקמה בגמרא זביחה הוא עובדה הוא הדין דהוי מצי למימר דמתניתין כמאן דאמר אין אדם אוסר אלא משום דמקשה משמע דסבירא ליה כמאן דאמר אוסר ניחא ליה לשנוייה ליה אפילו למאי דסבירא ליה, ועוד דקיימא לן כמא דאמר אדם אוסר. ומיהו איכא למידק דהא אמרינן בפרק השוטח (שם מא, א) דהני מילי באינו ישראל אבל בישראל לצעורי קא מכוין, ונראה דהיכי דגנבו לא שייך למימר הכי דהא סבר שלא ידעו הבעלים ולא שייך לצעורי במאי דסבר דלא ידע, ובתוספות תירצו דכיון ששוחט על ידי שליח סבר הוא השליח ששלו היא ושוחט לע"א ממש כמו שאמר לו זה.
סבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמא. איכא למידק למה ליה למימר סבר לה כר' שמעון לימא רבי מאיר לטעמיה דאית ליה דינא דגרמי ומשמע בפרק הגוזל (לקמן צח, ב) דאפילו לר' שמעון דמחייב בדבר הגורם לממון פוטר שורף שטרותיו של חבירו אלמא משמע דמאן דדאין דינא דגרמי כל שכן דאית ליה דדבר הגורם לממון. ויש לומר דאפשר היה לומר דלאו ממון גמור לשלם ארבעה וחמשה אבל מאן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי ממון גמור הוא לשלם אפילו ארבעה וחמשה, וכבר כתבתי בארוכה בפרק אלו נערות בסייעתא דשמיא.
אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. ואותביה רבא ממנתיתין דגנב משל אביו דמשמע ליה לרבא אפילו בשלא עמד בדין מדתני סיפא גנב ואחר כך מת אביו ולא פליג ותנא ברישא במה דברים אמורים וכו' ומסקנא דמתניתין בשלא עמד בדין וסיפא מדלא קרינן ביה וטבחו כולו באיסורא. ואיכא למידק דהכא משמע שאדם מוריש קנס לבניו ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות מב, ב) אמרינן שאין אדם מוריש קנס לבניו. ויש לומר דרבה דאמרה התם סבר שאין מוריש ושה קנס ורבא ורב נחמן דהכא סבירא להו דדוקא קנס הבת הוא דאין אדם מוריש לבניו אבל שאר קנסות מוריש ואפילו לא עמד עמו בדין וטעמא דמלתא משום דאין הבת עצמה לאב להורישה לבניו וכדמארינן (שם מג, א) והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וכיון דאין הבת שלו שיהיה יכול להורישה אף קנסה כל שאל זכה בהן בחייו אינו יכול להורישן לבניו אבל שאר קנסות כיון שגוף הדבר שמשלמין עליו את הקנס כשור ושה הוא של אב לגמרי להורישו לבניו אף קנסא מוריש לבניו, וכבר הארכתי בזה יותר בריש פרק נערה שנתפתתה בסייעתא דשמיא.
אי הכי אדתני סיפא גנב משל אביו ומת ואחר כך טבחו וכו' לפלוג ולתני בדידה. ולאו למימרא דאי אמרינן [ואפילו] חמשה [חצאי] בקר אמר רחמנא ניחא ליה כולה מתניתא לרבא דהא לבתר דהדר ביה וא"ל [ואפילו] חמשה חצאי בקר אקשינן ליה ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, אלא רבא מתניתין קשיתיה ולא אשכח לה פתרי דלכשתמצא לומר חמשה ולא חמשה חצאי קשיא ליה רישא אמאי חייב וניחא ליה סיפא דפטור ולכשתמצא לומר אפילו חמשה חצאי בקר ניחא ליה רישא וקשיא ליה סיפא ובעא מיניה מרב נחמן דלמא משכח בה טעמא לפרוקי רישא וסיפא ורב נחמן מעיקרא דחקיה ליה סיפא לומר דפטור ולפיכך אהדר ליה מעיקר דחמשה ולא חמשה חצאין כסיפא ורישא בשעמד בדין והוצרך לדחוק ולומר דאיידי דנסיב רישא גנב משל אביו סיפא נמי גנב משל אביו ולבסוף אשכח פרוקא לסיפא דטבחו כולו באסורא בעינן וליכא ורישא דאיכא טבחו כולו באסורא אף על גב דלא עמד בדין חייב במנתא דאחוה.
מהדורא תליתאה:
ע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה כו' פי' אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף גבי ע"ז מודה דבמעשה כל דהו נאסרת כדאמרי' בפ' השוחט עשה בה מעשה כל שהוא אסרה. ואע"ג דלא הוי שחיטה דלא בעינן שחיטה ממש אלא מעשה כל דהו שאפילו אם נתנבלה בידו נמי אסרה במעשה כל דהו. ומש"ה לא דייק' הכא כדדייק' לקמן בשוחט חולין בפנים שמעת מינה אינה לשחיטה אלא לבסוף כו' דהתם בעינן שחיטה שהנותר חולין בעזרה אינן אסורין בהנאה. אבל גבי ע"ז לא בעי' שחיטה שאף הנותר לשם ע"ז אסרה בהנאה דלא גרע משחטה נכרי לשם ע"ז שהוא אסורה בהנאה. באומר בגמר זביחה הוא עובדה א"צ להדחק כאן ולומר כי קא מחייב אההיא פורתא קא מחייב כדאמרי' לקמן בחולין דהתם ליכא לתרוצי הכי מש"ה מדחקינו למימר כי קא מחייב אההוא פורתא מחייב אבל הכי דמתרצי שפיר בהכי לא איצטרכינן לההוא דחיקא:
גנב משל אביו וטב' ומכר מת אביו כו' ר' בעא מיני' רבא מר"נ גנב שור של שני שותפין וטבחו וקדם והודה לאחד מהן מהו. קשיא לי טובא. וכיון דהודה לאחד מהן כי גנב השור שלהם האיך יכול לכפור עוד לשני וא"ת כגון שתבעו בפני ב"ד אחר וכפר לו מ"מ כיון שהודה לחבירו בפני ב"ד ראשון תועיל לו אותה ההודאה לפוטרו אע"ג דהשתא כפרי' למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור שאלו הי' השור של אחד והודה לו בפני ב"ד ואח"כ כפר לו בפני ב"ד אחר מי לא מהני לי' הודאה קמייתי' למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וה"נ תהני לי' הודאת חבירו דכיון שהודה לחבירו שגנב' שוב א"י לכפור לזה. ונ"ל לפרש כך כגון שאלה שני השותפין הביאו עדים שראו שנכנס זה ברשותם ולקח את שורם אבל לא היו מכירים שהיו השור שלהם ויכול הגנב לומר שורי הי' שנכנס לרשותך והלכתי ולקחתי אותו ולאחד מן השותפין הודה ואמר אמת כי חצי השור הי' שלך אבל חציו היא שלי ונמצא נפטר בהודאתו מידי זה וכשתובעו חבירו כפר לו ואמר לו אין לך חלק בו אלא אני הוא שותף עמו. והלך זה להביא עדים אחרים שידעו כי חציו הוא שלו. וצריך לשלם חמשה חצאי בקר על פיהם. ובכה"ג ימצא שלא תועיל הודאתו של זה לחבירו. ואין ללמוד מיכן דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כדכתבי' במה"ק. ומהדורא תנינא. דיש לפרש כגון שהעדים שחזר והביא זה לא ידעו שחציו האחר הי' של חבירו ולא העידו אלא על חציו האחד שהיא של זה. ואין זה פת' יפה דס"ד אי לא הכירו אלא חלקו של לוי וחלקו של שמעון לא הכירו אכתי לא תוכל לחייבו חמשה חצאי בקר ע"פ. דדילמא חציו האחר דידי' הוה וליכא וטבחו כולו באיסורא אי לאו מפני הודאתו שהודה שחציו הי' של שמעון וע"פ הודאתו אין לחייבו א"כ יש לנו לומר כגון שהעידו שהשור היא של שמעון ושל לוי ואם אתה אומר מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב. א"כ אע"פ שקדם והודה ישלם חמשה בקר לשניהם א"ו ס"ל שמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. אי נמי יש לפרש כגון שהודה לאחד בפני עדים שלא בפני ב"ד דלא הויא הודאה לפוטרו מן הקנס אלא בפני ב"ד כדלקמן בפירקין. אלא שקדם ופרעו דכבר נסתלק מעליו. שאפילו אם יעידו עליו עדים פטור מלשלם לו שהרי חזרה קרן לבעלים קודם שיעידו עדים ואותו שלא שלם לו מתחייב לשלם לו ע"פ עדים. ואין הודאת חבירו פוטרתו מפני שהיתה שלא בפני ב"ד ואי אמרי' אפי' חמשה חצאי בקר חייב לשלם לו ואין לפרש כגון שהודה לא' ופרעו בינו לבין עצמו. דא"כ מאן מוכח והיאך יכול להיפטר מיד חבירו משום טענת חמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר. יאמר לו חמשה בקר אתה חייב ביני ובין חבירי ואפי' אם יודה חבירו שפרע את חלקו יאמר לו קנוניא עשית עמו. לפיכך יש לפרש כגון שהודה לו ופרעו בפני עדים ולזה שלא פרע לא תועיל הודאתו מפני שהיתה שלא בפני ב"ד ומיהת הפת' הראשון נראה לי עיקר משום דאמ' והוד' לא' מהן דמשמע שבהודאתו נפטר מן הראשון דאלו כן הו"ל למימר וקדם ופרע לא' מהם השתא דאמר והודה משמע שבהודאתו לבד נפטר אע"פ שלא פרעו. א"נ י"ל היינו הודה היינו פרע. דכיון דפרע בודאי הודה. והיא היא עיין לקמן בפ' הגוזל עצים שהוכחתי דלא מקרי הודאה אלא דוקא לבעלים. ולא לאדם אחר:
כיון דשחט בה פורתא אסרה: מכאן יש לדקדק דתקרובת עבודה זרה דאורייתא דאי לרבנן לא הוה אמרינן לאו דידיה קא טבח דהא לקמן דייק תלמודא דאם חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא דפטור מארבעה וחמשה אבל אי דרבנן מחייב ולא אמרינן לאו דידיה קא טבח. אמנם יש לחלק באיסורין דרבנן דעבודה זרה דחמיר איסוריה אלמוה רבנן לאסור תקרובת באיסורא דאורייתא והיינו דקאמר לאו דידיה קא טבח. וכן מצינו שחלקו חכמים באיסוריהן גבי המקדש משש שעות ולמעלה פירוש מסוף שש שעות אפילו בחטי קודדנייאתא דחמץ נוקשה הוא אין חוששין לקידושיו משום דשעות דאורייתא וחמץ דרבנן אבל קודם שש מקודשת אף על גב דאיכא איסורא דרבנן הואיל דשעות וחמץ תרווייהו דרבנן.
אבל יש לדקדק מהא דפרק השוחט דקאמר השוחט בשבת בחוץ לעבורה זרה חייב שלש חטאות ופריך שוחט לעבודה זרה מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך מחתך בעפר הוא פירוש ולא ליחייב משום שחוטי חוץ ואי תקרובת עבודה זרה דרבנן האיך יפקעו איסור כרת וחיוב חטאת. וי"ל איסור תקרובת דאורייתא ואיסורי הנאה דרבנן. ואי קשיא הא איסור תקרובת מויאכלו זבחי מתים נפקא דקאמר מה זבחי מתים אסור בהנאה אף תקרובת אסור בהנאה ומהיכא תיתי למעט איסור הנאה אי דרשא היא ליקשיה אף לאיסור הנאה ואי אסמכתא היא איסור אכילה מנא לן. וי"ל דדייק מויאכלו לאכילה הקשתיו למת ולא להנאה. ה"ר ישעיה ז"ל. עיין תוספות להלן דיבור המתחיל דאי סלקא דעתך דאורייתא וכו'.
וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם וכו': תימה לימא רבי מאיר לטעמיה דדאין דינא דגרמי וכו'. ויש לומר שאין הענינים שוין דרבי שמעון מחייב בדבר הגורם לממון יותר משורף שטרותיו של חבירו דאין גופן ממון אבל לרבי מאיר הוה אמינא דאף על גב דשורף שטרותיו וכו' חייב היינו משום שמזיק בידים אבל בגורם לא הוה מחייב להכי קאמר וסבר לה כרבי שמעון. ה"ר ישעיה ז"ל.
והרשב"א ז"ל פירש וז"ל וי"ל דאפשר היה לומר דלאו ממון גמור הוא לשלם ארבעה וחמשה אבל למאן דאית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי ממון גמור הוא ומשלם אפילו ארבעה וחמשה וכבר כתבתיה בפרק אלו נערות בסייעתא דשמיא. ע"כ.
עיין לקמן פרק הגוזל קמא בדיבור המתחיל אמר רב דימי בר חנניא הא דרבה מחלוקת וכו'. בתשובת הרשב"א ז"ל ובלשון הראב"ד ז"ל הסמוך לה שם.
וכן פירש הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר שמסרו בעליו לשומר בהמותיו והזיק בי שומר והמית בבית שומר ונגמר דינו בי שומר וגנבו גנב מבית שומר וטבחו לטעמא דרבי מאיר חייב דסבר לה כרבי יעקב דאמר אף משנגמר דינו אם החזירן וכו'. וסבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון איהו גופיה כממון דמי ואשתכח דממונא מעלייא קא טבח (תבע) מיניה אבל לרבנן דסבירי להו דמשנגמר דינו אם החזירו שומר לבית בעליו אינו מוחזר אשתכח דלאו מידי אפסדיה לשומר ופטור וכל שכן לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון וסבירי להו דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי דפטור וקיימא לן כרבנן ואי משום דינא דגרמי לא מיבעיא לרבנן דסבירי להו דאם החזירו שומר משנגמר דינו אינו מוחזר דפטור אלא אפילו לרבי יעקב דאמר מוחזר לא משלם ליה גנב לשומר אלא קרן אבל תשלומי ארבעה וחמשה לא משלם אלא לטעמא דרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי והוה ליה כמאן דהוי האי תורא ממונא דשומר אבל למאן דאמר לאו כממון דמי לא משלם אלא קרן ודוקא לטעמיה דרבי יעקב דאשתכח דאפסדיה ממונא לשומר אבל לרבנן דפליגי עליה דרבי יעקב אפילו קרן נמי לא משלם דהא לא אפסדיה ולא מידי וקיימא לן כרבנן. ע"כ.
כרבי שמעון דאמר דבר הגורם וכו': מיהו לא סבירא ליה כרבי שמעון בשחיטה שאינה ראויה דלרבי שמעון כיון דשחיטה שאינה ראויה היא לא מחייב ארבעה וחמשה. ומי מצית לאוקמה למתניתין כרבי מאיר ולא כרבי שמעון והא קתני וכו' וכיון דבכולה מתניתין מודה קשיא לן שוחט ביום הכפורים אף על גב דמיתה ליכא מלקות מיהא איכא ורבי שמעון לא סבירא ליה לוקה ומשלם דלא אשכחן תנא דסבירא ליה הכי אלא רבי מאיר לחודיה. הראב"ד ז"ל.
הכא במאי עסקינן כגון שעמד אביו בדין וכו': משמע דאי הוה אמרינן חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר הוה מתוקמא שפיר דשמעתיה איכא למידק דמפרש טעמא בסיפא וכו' כמו שכתוב בתוספות לקמן. תוספות שאנץ.
אי הכי אדתני סיפא גנב וכו': לאו למימר דאי אמרינן ואפילו חמשה חצאי בקר הוה ניחא כולה מתניתא דהא לבתר דהדר ביה ואמר ליה ואפילו חמשה חצאי בקר אקשי ליה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אלא רבא מתניתא קשיתיה ולא אשכח ליה פירוקא דלכשתמצא לומר ולא חמשה חצאי בקר וקשיא ליה דרב נחמן דלמא אשכח טעמא לפרוקי רישא וסיפא ורב נחמן מעיקרא דחקיה לומר דפטור והוצרך לדחוק ולומר איידי וכו' ולבסוף אשכח פירוקא רויחא לסיפא דטבחו כולו באיסורא בעינן ורישא דאיכא טבחו כולו באיסורא אף על גב דלא עמד בדין חייב במיתה דאחוה. הרשב"א ז"ל.
אכלי בשרא דתורא: פירוש לא שמשתי יפה בענין הבקר. הראב"ד ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה