בבא קמא נא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא משום דלית ביה הבלא אי הכי הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא אמר ליה אין הבל למיתה ויש הבל לנזקין איתיביה בית הסקילה היה גבוה שתי קומות ותני עלה וקומה שלו הרי כאן שלש ואי סלקא דעתך יש חבטה בפחות מי' למה לי כולי האי ולטעמיך נעביד עשרה אלא כר"נ דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר קרא (ויקרא יט, יח) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה אי הכי נגבה טפי משום דמינוול איתיביה (דברים כב, ח) כי יפול הנופל ממנו ממנו ולא בתוכו כיצד היתה רה"ר גבוה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכה לתוכו פטור עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב ואי ס"ד יש חבטה בפחות מי' למה לי עשרה א"ל שאני בית דכל פחות מעשרה לאו בית הוא אי הכי השתא נמי דהוי מאבראי עשרה דל מיניה תקרה ומעזיבה מגואי לא הוי עשרה א"ל כגון דחק מגואי אי הכי כי לא הוי נמי מאבראי עשרה משכחת לה דהוי מגואי עשרה כגון דחק בה טפי אלא היינו טעמא דר"נ סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא הא עשרה אישתכח דכי קא מחבט מעשרה הוא דקא מחבט אלא מתני' דקתני מה בור שהוא כדי להמית י' טפחים אף כל שיש בו כדי להמית י' טפחים בשיתא נמי סגיא אמרי מתני' דאיגנדר לבור:
מתני' בור של שני שותפין עבר עליו הראשון ולא כסהו והשני ולא כסהו השני חייב:
גמ' אמרי בור של שני שותפין היכי משכחת לה הניחא אי סבירא לן כר"ע דאמר בור ברשותו חייב משכחת לה בחצר של שניהם ובור של שניהם והפקירו רשותן ולא הפקירו בורן אלא אי סבירא לן בור ברשותו פטור היכי משכחת לה דחייב עליה ברה"ר וברה"ר בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל כרה להו אין שליח לדבר עבירה ואי דכרה האי חמשה והאי חמשה נסתלקו להו מעשה ראשון הניחא לרבי ולנזקין משכחת לה אלא לרבי ולמיתה ולרבנן בין למיתה בין לנזקין היכי משכחת לה אמר רבי יוחנן כגון שעקרו שניהן חוליא בבת אחת והשלימו לעשרה מאי רבי ומאי רבנן דתניא אחד החופר בור תשעה ובא אחר והשלימה לעשרה האחרון חייב רבי אומר אחר אחרון למיתה ואחר שניהם לנזקין מאי טעמא דרבנן דאמר קרא (שמות כא, לג) כי יפתח וכי יכרה אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן אלא להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון ורבי אמר לך הנהו מיצרך צריכי כדאמרינן ורבנן נמי מיצרך צריכי אלא היינו טעמא דרבנן אמר קרא כי יכרה איש בור אחד ולא שנים ורבי ההוא מיבעי ליה כי יכרה איש בור ולא שור בור ורבנן תרי איש בור כתיבי ורבי איידי דכתב האי כתב האי וממאי דלחיובי בתרא דלמא לחיובי קמא לא סלקא דעתך דאמר קרא (שמות כא, לד) והמת יהיה לו ההוא דקא עביד מיתה והאי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא דאמר רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו אמרי ולאו ממילא שמעת מינה דבההוא דעבד מיתה עסקינן:
ת"ר אחד החופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לכ' ובא אחר והשלימה לשלשים כולן חייבין ורמינהו אחד החופר בור עשרה ובא אחר וסייד וכייד האחרון חייב
רש"י
[עריכה]לא משום דלית ביה הבלא - אבל חבטה אית ביה ואפ"ה פטור כרב:
ולטעמיך נעביד י' - דהא בעשרה מיהא מודית דיש חבטה:
מיתה יפה - שימות מהר:
דמנוול - שנעשה אברים:
ממנו ולא לתוכו - בית גבוה מרה"ר שראוי ליפול ממנו לרה"ר חייב במעקה ולא בית עמוק מרה"ר שהנופל נופל על גגו:
גבוה ממנו י' טפחים ונופל מתוכה לתוכו - כלומר שהנופל נופל מתוך רה"ר לתוכו על גגו:
פטור - מן המעקה:
ונפל מתוכו לתוכה - כלומר שהנופל נופל מגגו לרה"ר:
חייב - במעקה:
למה לי - בית גבוה י' דמשמע הא בציר מהכי פטור ממעקה:
לאו בית הוא - ותורה לא חייבה במעקה אלא בית ואע"ג דיש חבטה:
אי הכי - דטעמא משום דאינו קרוי בית הוא אמאי קתני עמוקה ממנו י' טפחים חייב כי הוי נמי עשרה לצד רה"ר:
דל תקרה ומעזיבה לא הוי גואי י' - ולא חזי לדירה ולא הוי בית:
משכחת לה - דהוי בית:
דחק ליה מגוואי - עד דהוי מגוואי י' טפחים והוי בית וחייב:
אלא - טעמא ודאי משום דאין חבטה פחות מעשרה הוא ולרב נחמן לא תקשי דקסבר ר"נ כו':
דאיגנדר - שוכב היה ונתגלגל ונפל:
מתני' השני חייב - והראשון פטור ובגמרא מוקי לה בשהניחו ראשון לשני משתמש ודולה כשהלך לו:
גמ' אין שליח לדבר עבירה - להתחייב שולחו אלא שליח מיחייב וסברא הוא דאמרי' ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:
הניחא לרבי - דאמר לקמן אחר שניהן לנזקין:
ובנזקין משכחת לה - דתרוייהו מיחייבי:
אלא לרבי ולמיתה - דבמיתה מודה דאחרון חייב ולא ראשון היכי משכחת לה:
שעקרו שניהם - שחפר האחד תשעה ובא חבירו וסייעו ועקרו בבת אחת חוליא מקרקעותיו:
והשלימה לעשרה - דאין כאן אחרון (לנזקין) דתרוייהו כי הדדי משוו ליה בור ובין לרבי ובין לרבנן חייבין במיתה וכ"ש בנזקין:
מיצרך צריכי - כדאמרן לעיל בפירקין (דף נ.):
אחד ולא ב' - מעטיה קרא לראשון כדמפרש לקמיה וכי מעטיה לנזקין מעטיה דאי ממיתה לא אצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה:
שור פסולי המוקדשין - כגון בכור בעל מום שהוא של כהן דקרינן ביה שור רעהו או שור קרבן שנפל בו מום ונפדה דקרינא ביה שור רעהו ואפ"ה לענין בור פטור דכתיב והמת יהיה לו מי שראוי לו להאכיל נבילתו לכלבים יצא זה כו' דהכי אמרינן בבכורות (דף טו.) גבי פסולי המוקדשין שנפדו תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך אבל שור שנגחו חייב כדמפרש לקמיה בפירקין ולהכי נקט פסולי המוקדשים דאילו קדשים תמים מאי אריא בור אפי' שור שנגחו נמי פטור דכתיב שור רעהו ולא שור הקדש:
לאו ממילא כו' - כלומר תרתי שמעת מיניה:
סייד וכייד - שמתחילה רחב היה ולא היה בו הבל כל כך וזה שסיידו קצרו:
כייד - עשה בו ציורין בכתלים בטיח הסיד שטח בו:
תוספות
[עריכה]אמרי אין הבל למיתה כו'. והמקשה היה סובר דלענין חבט שייך שפיר אין חבט למיתה אבל יש חבט לנזקין אבל לענין הבל היה סובר דאי יש הבל למיתה יש הבל לנזקין ואי אין הבל למיתה לנזקין נמי אין הבל:
נעביד פחותה מעשרה. והשתא מדמה טריפות דאדם לטריפות דבהמה וכן באלו טריפות (חולין דף מג. ושם) ומייתי ראיה מאיוב וקשה לר"ת דמחלק ביניהם.:
בור של שני שותפין היכי משכחת לה. ולא בעי למימר שהפקירו רשותן ובורן דפטור לכולי עלמא כדפרישית בהמניח (לעיל דף כח: ושם) ולא בעי למימר כגון שחפר זה עשרה וזה עשרים דאמר לקמן דכולם חייבין דאבור עשרה דמתניתין קאי:
האחרון חייב. דוקא הוא בשביל שחידש מיתה שלא היה מתחילה אבל ראשון ח' וזה ט' כולם חייבין בנזקין כמו זה י' וזה עשרים:
בור י' ובא אחר והשלימו לעשרים. והוא הדין לי"א למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא רבי והא רבנן:
ראשונים נוספים
עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב. לא פטור וחייב בתשלומין משום בור קאמר דאי לא הפקיר גגו למה חייב דמה לו בגגו של זה ואי אפקרינן פטור שהרי ברשות עשאו וכשהפקירו אינו עומד שוב בשמירתו ועוד מדקאמר שאני בית דכל פחות מי' טפחים לאו בית הוא והתורה אמרה כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ועוד נ"ל משום דאם איתא ליקשי מינה לרב דפטר בגובהה. אלא פטור וחייב בדיני שמים ומדכתיב ולא תשים דמים בביתך ויש מי שאינו גורם כלל לא מתוכה לתוכו ולא מתוכו לתוכה אלא ה"ג כיצד היתה ר"ה גבוה ממנו עשרה טפחים פטור עמוקה עשרה חייב ופטור וחייב במעקה קאמר ורש"י ז"ל גריס ליה ופי' חייב במעקה ואין הגירסא הולמת פירושו.
הא דקאמר: מכריסא לארעא כמה הוו ד'. לאו דוקא דטפי מד' ודאי איכא ואפילו נפל לחפירה פחותה מעשרה חייב וחיישינן ליה משום טרפה אלא משום דאורייתא דדלא עמיקא ששה דהיינו אמת המים ולהכי קורין לה אמה שעמוקה אמה ואמה בת ו' טפחים די לו אפילו כי ליכא מכריסא ועד ארעא רק ארבעה כנ"ל.
הא דאקשינן: למה לי י' בו' נמי סגיא. נ"ל דאליבא דשמואל בלבד קשיא ליה דמחייב אחבטה דאלו לרב לא חייבה משנתינו אלא על ההבל ובפחות מעשרה ליכא הבל למיתה והא דגמרא פריק מתניתין דאגנדר אגנדורי אליבא דשמואל בלחוד היא מתניתין אגנדר אגנדורי מסתברא לי דלאו למימרא דמתניתין דתני עשרה והיו פחותין מעשרה דוקא דאגנדר אגנדורי מסתברא לי דלאו למימרא דמתניתין דתני עשרה והיו פחותין מעשרה דוקא דאגנדר אגנדורי הא נפל כדרכיה אפילו בשיתא סגיא אליבא דשמואל דא"כ ליפלוג וליתני בדידה בד"א במתגלגל אבל נפל כדרכו אפילו בששה חייב ועוד דא"כ אפילו אגנדר ונפל לתוך ששה ומת ליחייב דהו"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס כגינדור וליחייב ועוד שהרי בור בור כתיב אחד למיתה ואחד לניזקין ואמרינן מה בור להמית עשרה אלמא בור של ניזקין אינו של מיתה ואם איתא של נזקין ושל מיתה הכל אחד וכשנפל כדרכו ורוב שוורים חרש שוטה וקטן נופלין הן כדרכן דרך הלוכן ולא דרך גינדור אלא נ"ל הכי פירושא דמתניתין דלתשלומין ואיכא מגינדור דאין בו כדי להמית בפחות מעשרה לפי' שנינו עשרה ולומר שלא חייבה תורה אלא בבור שיש בו לעולם כדי להמית ואפילו במגונדר כנ"ל.
מתניתין: היו פחותים מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ואם הוזק חייב. תוספתא כמה שיעורו להזיק כל שהוא למיתה עשרה טפחים סומכוס אומר לעמקו ג' טפחים לארכו ולרחבו ארבעה ר' אלעזר הקפר אומר כמלא של נופלים.
בור של שני שותפים ברה"ר היכי משכחת לה. וא"ת לוקמה בשהפקירו רשותן ובורן י"ל דבכי הא לכ"ע פטור דליכא משום כי יכרה דהא ברשות קא עביד דאפילו חופר לאושין פטור ומשום ולא יכסנו ליכא דמכי הפקירו לא קאי ברשותיה ואינו חייב בשמירתו.
אין שליח לדבר עבירה. כלומר דדברי הרב ודברי התלמוד אין מניחין דברי הרב ועושין דברי התלמיד קשיא דלמא דהוו שליח נכרי י"ל דאין שליחות לעכו"ם ואפילו אינהו לדידן כדאמרינן בפרק איזהו נשך.
כגון שעקרו שניהם חוליא והשלימוה לעשרה. ואע"ג דרבנן דרשי כי יכרה א' ולא שנים אחד ולא שנים בזה אחר זה קאמר כגון כורה אחר כורה אבל בעוקרים חוליא בבת אחת כאחד חשבינן להו וה"ה בשנתנו שניהם אבן ע"פ הבור והשלימוה לעשרה וכדאמר רבא לקמן וא"ת אמאי לא אוקמה בשזה חפר עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים דכולם חייבין לכ"ע כדאמרינן לקמן י"ל דמתניתין גבי בור עשרה קאי והוא של שותפין וכן היא בירושלמי דגרסינן התם בור של שותפין היאך עבידא בור של שותפין תפתר בשנתנו שניהם אבן האחרונה ולמה לא פתר לה בחפר בה זה עשרה וזה עשרה אי בעי מיפתריניה בבור של עשרה טפחים ע"כ.
יצא זה שאין המיתה שלו. ואע"פ שנפדה לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפילו למ"ד פודין כתב הראב"ד ז"ל דדוקא בשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדאו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בבעל מום שמותר להדיוט לכ"ע אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך והא דפטרי רבנן כורה אחר כורה אפילו לנזקין ה"מ באחד חופר תשעה ובא אחר והשלימה לי' שנסתלק מעשה ראשון שלא היה בהן אלא נזק ובא זה והוציאו מבור של נזקין ועשאו בור של מיתה אבל אחד חופר שמנה ובא אחר והשלימו לתשעה שניהם חייבים שהרי בורו של זה כשל זה והרי הוא כא' חופר י' ובא אחר והשלימו לעשרים ואחד לשלשים שכולן חייבין.
ובא אחד וסייד וכייד אחרון חייב. לימא הא ר' והא רבנן וקא סבר האי מקשה דבא אחר והשלימו לעשרים לאו דוקא אלא ה"ה להשלימו לי"א דהא סיידו וכיידו לפי מה שהיה סבור עכשיו לא מעשה גמור הוא אלא כל דהו ופריק דהכא נמי מעשה גמור הוא דעבד דמעיקרא לא הוה הבל למיתה ובא אחר והוסיף ביה הבל למיתה.
לא משום דלית ליה הבלא וכו': לישנא דתלמודא הוא ולאו דרב נחמן דהא במסקנא לא קיימא. ואידך דפרכינן מההיא דסנהדרין ומתרצינן אלא אמר רב נחמן אמר רב וכו' לאו הכא איתמר ההוא תירוצא אלא עלה דההיא דבלאו הא נמי מצטרך ההוא תירוצא. הרא"ה ז"ל.
תא שמע בית הסקילה היה גבוה וכו': ותני עלה וקומה שלו הרי כאן שלש. וקשה לי בלא הך דתני עלה הוי מצי למפרך ממתניתין גופה דאי סלקא דעתך יש חבט בפחות מעשרה למה לי כולי האי היינו שתי קומות דקתני מתניתין. ושמא יש לומר דאי לאו הך דתני עלה הוה אמינא שתי קומות דקתני מתניתין אחת מהן קומה שלו ומשום קומה אחת בעלמא ליכא למיפרך למה לי כולי האי ומשום הכי מייתי הך דתני עלה לאלומיה לפרכיה. שיטה.
(חו"מ תכ"ו) עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב לאו פטור וחייב בתשלומין משום בור קאמר דאי לא אפקיר גגו למה חייב דמה לו בגגו של זה ואי אפקריה פטור שהרי ברשות עשאו וכשהפקירו אינו עומד שוב בשמירתו. ועוד מדקאמר שאני בית דכל פחות וכו' והתורה אמרה כי תבנה בית חדש וכו'. ועוד נראה לי משום דאם איתא ליקשי מינה לרב דפוטר בגובה אלא פטור וחייב בדיני שמים מדכתיב ולא תשים דמים בביתך. ויש מי שאינו גורס כלל לא מתוכה לתוכו ולא מתוכו לתוכה אלא הכי גריס כיצד היתה רשות הרבים גבוה ממנו עשרה טפחים פטור עמוקה עשרה טפחים חייב ופטור וחייב במעקה קאמר ורש"י גריס ליה ופירש חייב במעקה. ואין הגירסא הולמת פירושו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל תא שמע כי יפול הנופל ממנו ולא לתוכו וכו'. עד ונפל מתוכה לתוכו פטור. פירוש אם נפל אדם מתוך רשות הרבים לתוך גגו פטור מלא תשים דמים בביתך ואם היתה רשות הרבים עמוקה ממנו עשרה טפחים אם נפל מתוכה לתוכו חייב בעונש לא תשים דמים וכו'. ע"כ.
וזה לשון הרא"ה ז"ל תא שמע כי יפול הנופל וכו'. עד ונפל מתוכה לתוכו פטור. פירוש ונפל לאו דוקא אלא שהנופל ראוי ליפול בענין זה. ופטור וחייב כלומר פטור מלעשות מעקה או חייב או מלאו דלא תשים דמים בביתך. ואי סלקא דעתך יש חבט בפחות מעשרה למה לי עשרה. ומתרצינן אמרי שאני בית וכו'. ולישנא דתלמודא נמי הוא ולאו דרב נחמן דהא במסקנא לא קיימא. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו חייב במעקה שאינו קרוי בית. ויראה מכאן שהדין כן בשאינו גבוה עשרה מתוך חללו. אלא שגדולי המחברים לא הביאוה אלא שמכל מקום אף הם פוסקים אותה מחמת חבט שהרי כתבו כל שיש בו סכנה עד שיכשל בו אדם וימות הא מצד שאינו בית לא הוזכרה בדבריהם. ונמצא מדבריהם לדברינו חלוק לענין מזוזה ומכל מקום הואיל ופתח שאינו גבוה עשרה אינו חייב במזוזה נראה דכל שכן בית אלא שאפשר להיות שוה לגג והרי יש עשרה משפת הגג.
ויראה מכאן שאין מצות מעקה לחשש נזקין אלא לחשש מיתה שאם כן אף בפחות מעשרה כן ואף לענין מיתה אין בדין מעקה אלא דיני שמים ופטור וחייב האמור כאן לא לענין חיוב נאמר אלא לענין חייב לעשות מעקה או פטור מלעשות. ומכל מקום יש גורסין היתה רשות הרבים גבוהה עשרה ונפל לתוכה פטור עמוקה עשרה ונפל לתוכה חייב. ואף בזו אני מפרשה לענין מיתה וחייב ופטור בדיני שמים אבל לענין נזיקין אם הוזק ולא מת פטור אף מדיני שמים. ויש מפרשה לחיוב נזיקין שחייב לשלמן בדיני שמים. ומכל מקום בדיני אדם אין פקפוק לחייבו שלא היה לו ליכנס לביתו ואפילו פועל שנכנס ברשות מכל מקום אין זה בורו לחייבו עליו. ע"כ.
מכריסה לארעא כמה הוו ארבעה לאו דוקא דטפי מארבעה ודאי איכא ואפילו נפל לחפירה פחותה מששה חייב וחיישינן לה משום טרפה אלא משום דאריתא דדלאי עמוקה ששה דהיינו אמת המים ולהכי קורין לה אמת המים שעמוקה אמה ואמה בת ששה טפחים די לו אפילו כי ליכא מכריסה ועד ארעא רק ארבעה. הרשב"א ז"ל.
אשתכח דכי קא חביט מעשרה קא חביט. ואם תאמר גבי מעקה למה לי עשרה בשיתא סגי. ושמא משום דאין רגילות לעמוד על הגג כל כך אלא לישב עליו תמיד שהרי כל תשמישן היה על הגג. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.
אלא מתניתין דקתני מה בור: תימה אמאי לא פריך לעיל מהך רישא לרב נחמן. ושמא משום דמצי למימר דהא פשיטא ליה דאיכא למימר דלענין הבלא קאמר דבעינן עשרה טפחים אבל מההיא דפחות מעשרה טפחים פטור הוה פריך ליה משום דמשמע ליה דליכא הבל ולא חבט מכח סיפא דפריך מינה לבתר הכי אבל הכא פריך מינה שפיר מהך דמה בור וכו' דליכא למידחי דלענין הבל קאמר כיון דמודה רב נחמן דאין חבט בפחות מעשרה אם כן מתניתין מיירי בין לענין הבל בין לענין חבט אף על גב דאכתי מצי למדחי לענין הבל דוקא כרב דאמר להבלו ולא לחבטו מכל מקום ניחא ליישב מילתיה דרב נחמן כשמואל רביה. ועוד דקיימא לן כשמואל בדיני אבל מעיקרא דקס"ד קסבר רב נחמן דיש חבט בפחות מעשרה לכך הוצרך לדחות ולתרץ דההיא דפחות מעשרה וכו' משום דלית ביה הבלא וכדרב.
ועל כרחך צריך לומר כן דמעיקרא מוקי לה כרב דליכא לאוקמה במלא ספוגין של צמר ראם כן הוזק אמאי חייב אף על גב דתלמודא גופיה פריך הכי מכל מקום לאו משום ספוגין פריך. ועוד דלא מסתבר כלל לאוקמי מתניתין במלא ספוגין דאם כן הוה ליה לתלמודא לפרושי דומיא דפרכא קמייתא דהוה פריך מינה לרב דמסייעא לשמואל ואז ודאי מיירי במלא ספוגין כדפירשתי.
וא"ת לפי מסקנא זו שבא ליישב מתניתין לרב לענין חבט כדפרישנא ואם כן מההיא דהיו פחותין נמי מצי למיפרך. ויש לומר דפריך מרישא כיון דיכול להקשות ממנה. ועוד דאי לאו רישא דמה בור וכו' הוי מצי למדחי ההיא דהוי פחותין דמכרסה דתורא קאמר אבל רישא דמה בור כדי להמית עשרה טפחים משמע בהדיא דאבור לחודיה קאמר. אי נמי ההיא דהיו פחותין פשיטא ליה דאיכא לאוקמי דאיגנדורי איגנדר. ממורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל.
בשיתא נמי סגיא אליבא דשמואל בלבד קשיא ליה דאלו לרב לא חייבה משנתנו אלא על ההבל ובפחות מעשרה ליכא הבל למיתה. והא נמי דפריק מתניתין דאיגנדר וכו' אליבא דשמואל בלחוד היא. הרשב"א ז"ל.
מתניתין דאגנדר מסתברא דלאו למימרא דמתניתין דתני עשרה והיו פחותין מעשרה דוקא דאגנדר הא נפל כדרכיה אפילו בשיתא סגי אליבא דשמואל דאם כן לפלוג וליתני בדירה במה דברים אמורים במתגלגל אבל נפל כדרכו אפילו בששה חייב. ועוד דאם כן אפילו אגנדר ונפל לתוך ששה ומת ליחייב דהוה ליה תחילתו בפשיעה למהלך כדרכו וסופו באונס באגנדר וליחייב. ועוד שהרי בור כתיב אחד למיתה ואחד לנזקין ואמרינן מה בור יש בו כדי להמית עשרה אלמא בור של נזקין אינו של מיתה ואם איתא של נזקין ושל מיתה הכל אחד וכשנפל כדרכו ורוב שוורים חרש שוטה וקטן נופלים הן כדרכן דרך הלוכן ולא דרך גינדור. אלא נראה לי דהכי פירושא דמתניתין דלתשלומים ואיכא מגנדר דאין בו כדי להמית בפחות מעשרה לפי ששנינו עשרה ולומר שלא חייבה תורה אלא בבור שיש בו לעולם כדי להמית ואפילו במגנדר. הרשב"א ז"ל.
וכן פירש הרא"ש ז"ל וז"ל דאיגנדר פירוש לא חייבה תורה כורה בור אלא אם כן ראוי השור הנופל בו למות באיזה ענין שיפול אף באיגנדר. ע"כ.
מתניתין עבר עליו הראשון וכו'. השני חייב: הכי גרס רש"י. והריא"ף ז"ל גריס הראשון חייב ורצה לומר אף הראשון חייב ואין הפרש ביניהם בדין. וצריך לומר מה שאומר עלה בגמרא וראשון מאימת מפטר וכו' לרש"י קאי אמתניתין גופה ולהריא"ף ז"ל בעיא בעלמא קא בעי תלמודא באנפי נפשה ולאו דמתניתין איירי בהכי. וזהו שכתב רש"י ז"ל ובגמרא מוקי לה בשהניחו ראשון לשני משתמש וכו' כלומר אוקמתא דמתניתין היא ואמתניתין קאי לאפוקי מדעת הריא"ף ז"ל. שיטה.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל עבר עליו וכו'. השני חייב כן גרס רש"י והוא ששאלו בגמרא וראשון מאימת מיפטר כלומר ראשון שאתה פוטרו מאימתי פטרתו. והריא"ף ז"ל גריס הראשון חייב ופירשו בו אף הראשון ופירושו אף בשלא הניחו משתמש. ומה ששאלו בגמרא מאימתי מפטר פירושו זה שאתה מחייב את הראשון עד אימתי אתה מחייבו ופירשו עד שיניחנו משתמש וכו'. ושתי הגירסאות עולות לענין אחד. ע"כ. עיין בפסקי הרא"ש ז"ל.
גמרא אי סבירא לן בור ברשות פטור היכי משכחת לה וכו': הקשה ר"מ מאי קא פריך הא על כרחך מתניתין מחייבא בור נמי ברשותו כדקתני ברישא בהדיא. ותירץ דכי היכי דקתני במתניתין בור של שני שותפין הכי נמי קתני בתוספתא ותני התם החופר בור ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד פטור. והשתא פריך דבתוספתא קתני בור ברשותו פטור ואפילו הכי מחייב בור של שני שותפין והיכי משכחת לה בור של שני שותפין. היכי משכחת לה. ולא בעי למימר שהפקירו רשותן ובורן דפטור לכולי עלמא דפרישית בפרק המניח דלא דמי לחופר בור ברשות הרבים דהתם עשה תקלה באיסור. וכן נמי חופר בור ברשותו סמוך לרשות הרבים באיסור חפרו וכן חופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו כיון דדידיה הוא חייב להסיר תקלתו כדאמרינן דאית ליה למלוייה ולא מלייה וכו' אבל הפקיר רשותו ובורו אכריה לא מחייב דבהיתר כרהו והשתא נמי לאו בעל הבור הוא. ודלא כפירוש רש"י ז"ל שפירש לעיל הפקיר רשותו ובורו הוי בור ברשות הרבים. הרא"ש ז"ל.
ולא מצי לשנויי כגון שחפר עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים דמשמע דאבור סתם דמתניתין קאי. ה"ר ישעיה ז"ל.
וכן הוא בירושלמי דגרסינן התם בור של שותפין היך עבידא בור של שותפין תפתר כשנתנו שניהם אבן האחרונה ולמה לא פתר לה בשחפר בה זה עשרה וזה עשרה בעי מפתרנא בבור של נזיקין של עשרה טפחים. הרשב"א ז"ל.
והרא"ה ז"ל כתב דהוא הדין דהוי מצי למימר כגון שחפר זה עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים. אי נמי כגון שהיה מכוסה ונטלו הכיסוי שניהם כאחד אלא עדיפא ליה לשנויי כגון שעקרו שניהם חוליא וכו' למימר בשיעור אחד ובעשייתו של בור מתחילתו. ע"כ.
אין שליח לדבר עבירה: כלומר דברי הרב ודברי התלמיד וכו'. קשיא לי דילמא דשוו שליח גוי. וי"ל דאין שליחות לגוי ואפילו אינהו לדידן כדאמרינן בפרק איזהו נשך. הרשב"א ז"ל.
כגון שעקרו שניהם חוליא אחת וכו': ואף על גב דרבנן דרשי כי יכרה אחד ולא שנים בזה אחר זה קאמרי כגון כורה אחר כורה אבל בעוקרין חוליא בבת אחת כאחד חשבינן. הרשב"א ז"ל.
אחד החופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים וכו': נראה דהוא הדין אם השלימו לאחד עשר מדפריך עלה מסייד וכייד דקאמר אחרון חייב דאי הוה תני שניהם חייבין הוה ניחא ליה אף על פי שהאחרון לא עשה שיעור מיתה אלא תוספות הבל בעלמא. ה"ר ישעיה ז"ל.
אבל הרא"ה ז"ל כתב וז"ל אחד חופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה פירוש והוא הדין חופר בור שמונה ובא אחר והשלימו לתשעה אחרון בלבד חייב בנזקין אבל החופר בור עשרה ובא אחר והוסיף שנים או שלשה טפחים לא עבד ולא כלום וקמא חייב דעבד ביה שיעור בין למיתה בין לנזקין אבל ודאי החופר בור עשרה ובא אחר והשלימה לעשרים ובא אחר והשלימה לשלושים כלם חייבין. ע"כ. וגם התוספות והרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל חולקים על הרא"ה ז"ל.
והמת יהיה לו במי שהמת שלו: ואף על פי שנפדה לא הוי המת שלו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ואפילו למאן דאמר פודין כתב הראב"ד ז"ל דדוקא כשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדאו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בבעל מום שמותר להדיוט לכולי עלמא אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל שור של פסולי המוקדשין פירוש של קדשים בעלי מומין שנפדו דהשתא מיקרי שפיר רעהו. ומה שהזכיר בקונטרס נמי בכור בעל מום לא דחיק כדמוכח לקמן דבבכור בעל מום לא קרינן רעהו. לאו ממילא שמעית מינה דבההוא דעבד וכו' ומכל מקום צריכינן לאיש דמשמע אחד משום דאם לא כן מוקמינן והמת יהיה לו כולו לכדרבא. עד כאן.
ובא אחר וסייד וכייד וכו': קסבר האי מקשה דבא אחרון והשלימו לעשרים לאו דוקא אלא הוא הדין השלימו לי"א דהא סיידו וכיידו לפי מה שהיה סבור עכשיו לאו מעשה גמור אלא כל דהוא. ופריק דהכא נמי מעשה גמור הוא דעבד דמעיקרא לא הוה הבל למיתה ובא אחר והוסיף בה הבל למיתה. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה