בבא מציעא מה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אאסור ללוות דינר בדינר דינר דמאי אילימא דינר של כסף בדינר של כסף לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טבעא הוי אלא פשיטא בדינר של זהב בדינר של זהב ולמאן אי לב"ה הא אמרי טבעא הוי אלא לאו לב"ש וש"מ ר' יוחנן הוא דאמר אין מחללינן לא לעולם אימא לך ר' יוחנן הוא דאמר מחללינן ושאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא דאמרינן איהו ניהו דאוקיר וזיל לגבי הלואה נמי פירא הוי ה"נ מסתברא דכי אתא רבין א"ר יוחנן אע"פ שאמרו אסור ללוות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו ש"מ ת"ש הפורט סלע ממעות מעשר שני ב"ש אומרים בכל הסלע מעות וב"ה אומרים גבשקל כסף בשקל מעות השתא לב"ש לגבי פריטי מחללינן לגבי דהבא מיבעיא שאני פריטי באתרא דסגיין חריפי לישנא אחרינא אמרי לה רבי יוחנן וריש לקיש חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרים דב"ש סברי הכסף דכסף ראשון ולא כסף שני וב"ה סברי הכסף כסף ריבה ואפילו כסף שני אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללינן דאכתי כסף ראשון הוא וחד אמר אף בפירות על דינרין נמי מחלוקת ולמ"ד סלעין על דינרין מחלוקת אדמיפלגי בסלעין על דינרין לפלגי בסלעין על סלעין אי אפלגי בסלעין על סלעין הוה אמינא ה"מ בסלעין על סלעין אבל בסלעין על דינרין מודו להו ב"ה לב"ש דדהבא לגבי כספא פירא הוי ולא מחללינן קמ"ל ת"ש הפורט סלע של מעשר שני בירושלים ב"ש אומרים בכל הסלע מעות וב"ה אומרים הבשקל כסף בשקל מעות השתא כספא לגבי פריטי מחללינן ולא אמרינן כסף ראשון ולא כסף שני לגבי דהבא דחשיב מיניה מי אמרינן כסף ראשון ולא כסף שני אמר רבא ירושלים קמותבת שאני ירושלים דכתיב ביה (דברים יד, כו) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן תא שמע הפורט סלע ממעות מעשר שני בית שמאי אומרים בכל הסלע מעות וב"ה אומרים בשקל כסף בשקל מעות אלא דכולי עלמא הכסף כסף ריבה ואפילו כסף שני אלא אי איתמר דרבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש הכי איתמר חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרין דב"ש סברי גזרינן
רש"י
[עריכה]אסור ללות דינר בדינר - שמא יוקירו ויבא לידי רבית ובדינר זהב קאמר כדמפרש ואזיל:
לעולם אימא לך ר' יוחנן הוא דאמר דברי הכל מחללינן - דלגבי פירא טבעא הוי:
כיון דלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא - כדתנן (לעיל דף מד.) הזהב קונה את הכסף:
הכי נמי מסתברא - דרבי יוחנן הוא דאמר מחללינן:
הפורט סלע ממעות מעשר שני - מי שיש לו מעות נחשת של מעשר שני ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משאוי הדרך:
ב"ש אומרים בכל הסלע מעות - אם בא לפורטן יפרוט כולן ויתן מעות בשביל כל הסלע:
וב"ה אומרים לא יפרוט - אלא חציין שהפרוטות יוצאות בירושלים וכשיבא שם יהא צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה ואם ירוצו הכל אצל שולחני לפרוט יוקירו הפרוטות ונמצא מעשר שני נפסד לפיכך ישאו פרוטות עמהן להוציא במקצת לכשיכלו יפרוט הכסף שבידו מעט מעט:
השתא לב"ש כו' - דמדקתני ממעות מעשר שני ש"מ חילל פירות על הפרוטות:
לגבי דהבא מיבעיא - דמחללין פירות ותיובתא דמ"ד אף בפירות על דינרין מחלוקת:
הכסף - וצרת הכסף והלכת (דברים יד):
כסף ראשון - שחללת הפירות עליהם אתה צריך לצור בידך ולהוליך ולא שתחלל אותו כסף על כסף אחר:
הכסף כסף ריבה - כסף יתירא כתיב בפרשה:
אף בפירות על דינרין מחלוקת - וטעמא דב"ש משום דדהבא פירא הוא ולא מתחלל עליה מעשר:
ולמ"ד בסלעין על דינרין - דוקא פליגי וטעמא דב"ש משום כסף שני הוי ולא משום דדהבא פירא הוא:
אדמיפלגי בסלעין על דינרין - שיש לטעות ולומר טעמא משום דדהבא חשיב ליה פירא הוא ניפלגו בסלעין על סלעין ששניהם של כסף:
הוה אמינא - בסלעין על סלעין הוא דפליג בית הלל עלייהו דלית להו כסף ראשון ולא כסף שני:
אבל בסלעין על דינרין אימא מודו להו - דלא מיתחלי משום דדהבא פירא הוא קמ"ל:
ה"ג הפורט סלע של מעשר שני בירושלים - שהיה מחליף סלעים שבידו ונוטל פרוטות להוציאם לצרכי סעודות מעשר:
בית שמאי אומרים - אם בא להחליף כל הסלעין שבידו במעות יחליף:
וב"ה אומרים לא יחליף אלא חציין - שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן ויפקיד בעיר עד רגל אחר והפרוטות מתעפשות ואם יחזור ויחליפם בסלעין נמצא שולחני משתכר שתי פעמים ומעשר שני נפסד:
ת"ש - מההיא קמייתא דלא מיירי בירושלים דמחליף פרוטות ונוטל סלע:
תוספות
[עריכה]לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טבעא הוי. וא"ת א"כ היכי ... מוכח לעיל (דף מד:) דרבי חייא סבר דהבא הוי טבעא דלמא היינו דוקא לגבי נפשיה ולא לגבי כספא וי"ל דלעיל סבר כמסקנא דהכא דאי לענין מקח וממכר פירא הוי לגבי הלואה נמי פירא הוי:
אלא לב"ש. ולא שיסבור כמותו אלא אליבייהו קאמר אי נמי ר' יוחנן סבר לה כמתני' דהזהב קונה את הכסף:
ושאני הלואה. השתא מצי מיירי בדינר כסף וכבית הלל וא"ת היכי מוכח בסמוך ה"נ מסתברא דר' יוחנן דאמר מחללין מדאמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אסור ללוות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו מנ"ל דאיירי בדינר זהב וכבית שמאי דלמא בדינר כסף וכב"ה וי"ל דעל כרחך בדינר זהב איירי דאי בשל כסף ולבית הלל פשיטא דמחללין דמתניתין היא (מע"ש פ"ב מ"ז) לא יעשה סלעין דינרי זהב א"כ אותן סלעין חילל פירות עליהן ולב"ש דוקא אסור ללוות דסברי דהבא פירא הוי אבל לב"ה מותר ללוות דדהבא טבעא הוי דהא מחללין סלעין עליו ולב"ש נמי הוי טבעא לחלל פירות עליו וכן לקמן (דף מח.) ר"ש אומר אין דינר זהב קונה טלית אלמא לגבי פירא טבעא הוי ואפילו לגבי כספא מקרי טבעא דשמא כילדותו מסתברא ומיהו ר"ח פירש דהכי אמר רב האי גאון דדהבא פירא הוי לכל מילי ושמא בימי האמוראים היה זהב יוצא בהוצאה והוה טבעא ובימי הגאון לא היה יוצא כלל ולכך אמר דהבא פירא:
בכל הסלע מעות. רש"י פי' טעם בדברי ב"ה ובדברי ב"ש לא נתן טעם משמע לב"ש יכול לעשות מה שירצה וכן לקמן בהפורט סלע בירושלים וקשה דבמסכת עדיות (פ"א מ"ט) תני להו בהדי דברים דב"ש לחומרא והוי ליה למתנינהו בהדי קולי ב"ש לכך נראה דב"ש דוקא בכל הסלע קאמרי ולא יחליף ב' וג' פעמים שבכל פעם משתכר החנוני ונמצא מפסיד מעשר שני ועי"ל דהכא דוקא יתן בכל הסלע מעות שלא יתעפשו בדרך קודם שיגיע שם:
לפלגי בסלעים על סלעים. ריב"ן ל"ג ליה דאמאי יחלל על סלעין אחרים מיהו הא לא קשיא שהראשונים אינם חריפים להוציאם בירושלים כמו השניים שהם מטבע אחר והא דאמר בהגוזל [קמא] (ב"ק דף צז:) התקינו שיהו כל המעות יוצאות בירושלים מ"מ אלו חריפין מאלו אך קשה דלקמן (דף נה:) אמרי' ותנן לה במסכת מעשר שני (פ"ב מ"ו) סלע של חולין ושל מעשר שני שנתערבו מביא בסלע מעות ומחלל עליהם מפני שאמרו מחללין כסף על נחשת מדוחק ופרש"י אבל לא יקח אחד מהסלעין ויאמר אם מעשר הוא מוטב ואם לאו חבירו יהא מחולל עליו משום דאין מחללין כסף על כסף אפילו מדוחק וי"ל דהתם הסלעים שוין זה כזה ולכך אין מחללין אבל מטבע שאינו חריף על החריף מחללין אי נמי אתיא כר' מאיר דתנן (שם מ"ח) בתר בבא דהפורט סלע אין מחללין כסף על כסף דברי ר' מאיר וחכמים מתירין [לפנינו שם במס' מעשר שני לא נמצא כך וע"ש בתוי"ט שכתב דנוסחא אחרת היתה לפניהם]:
השתא כספא לגבי פריטי מחללין. הא פשיטא ליה שיש חלוק בין ירושלים לחוץ לירושלים דחוץ לירושלים עיקר חלול הוא פירות על פריטי או על סלעים כדי להקל משאו ובירושלים עיקר החלול הוא כסף על פירות כדי לאכלם או על פריטי כדי לקנות בהם צורך אכילה ולכך לא פריך מינה ללישנא קמא ולא למ"ד אף בפירות על דינרין מחלוקת ופליגי אי דהבא פירא הוי אי לאו ולא פריך אלא למ"ד דטעמייהו דב"ש משום כסף ראשון ולא כסף שני דלענין ראשון ושני סבור שאין לחלק בין תוך ירושלים לחוצה לה:
בכל אשר תאוה נפשך. ואם תאמר והא בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע וי"ל דלא ממעטין אלא מים ומלח אבל לא פרוטה דבפרוטה קונה בקר וצאן דהוו פרי מפרי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]יא א ב טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ב סעיף א':
יב ג מיי' פ"ה מהל' מעשר שני הלכה י"ד:
יג ד מיי' פ"ד מהל' מעשר שני הלכה ה', ועי' בר"ש פ"א דדמאי משנה ב:
יד ה מיי' פ"ה מהל' מעשר שני הלכה י"ד:
ראשונים נוספים
ואמרי' תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אפי' בפירות על דינרין מחלוקת דאמר ר' יוחנן אסור ללוות דינר בדינר ומיסתברא דינר של זהב בדינר של זהב ואליבא דב"ש דסברי דהבא פירא הוא והוה ליה כסאה בסאה ואסור. ואילו עמדה ההלכה בכך היינו מקשין וכי ר' יוחנן כב"ש אמרה לשמעתיה אלא כיון דנדחת לא חשש לה דתרצינן הכי לא לעולם ר' יוחנן דאמר פירות על דינרין דברי הכל מחללין דדהבא טיבעא הוי ואמאי אסר הלואת דינר בדינר משום דחזא דלענין מקח וממכר שויוה כפירא דתנן הזהב קונה את הכסף גם הוא לענין הלואה משום חומרא דרבית עשאו כפירא ואסר. אבל לגבי פירא לעולם טיבעא הוי.
ואמרי' הכי נמי מסתברא דלא קאי ר' יוחנן כב"ש. וסלקה הכי לר' יוחנן לגבי פירא טיבעא הוי ומחללין מעשר שני בדינרי זהב ואע"ג דאסר ללות דינר בדינר. ת"ש מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה וכו' ותנן הפורט סלע של מעשר שני בירושלים ב"ש אומרים בכל הסלע מעות.
וב"ה אומרים בשקל כסף ובשקל מעות פי' מעות הללו פריטי אינין ופשוטה היא ואסיקנא אלא דכולי עלמא הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני פי' אפי' הכסף שהוא דמי מעשר שני מותר לפורטו בכסף אחר שנא' וצרת הכסף ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וזהו כסף כסף ריבה.
לא לעולם ר' יוחנן הוא דאמר מחללין. דלגבי פירי טיבעא הוי. וכן לענין מו"מ ושניא הלואה הואיל ולענין מו"מ שויוה רבנן כפירא פי' לגבי כספא אע"ג דלגבי שאר מילי טיבעא הוא כיון דאמור רבנן גבי כספא דאיהו יקיר וזיל ולא כספא אף לגבי נפשיה פירא הוי משום חומר' דרבית דהא כיון דאיכא מידי דשיימינן ביה ע"כ שקל מיניה יפה דינר כסף ושקיל שוה דינר וטריסת ואע"ג דגבי חלול גופיה חשבי ליה ב"ש פירא לגבי כספא מיהו ליכא למיגזר ביה דמשום מעשר לא מחזי להו לאינשי כפירא כיון דלאו פירא ממש הוא לגביה נפשיה אלא משום מו"מ אסרי ליה וכ"פ ר"ח לעולם ר' יוחנן הוא דאמר מחללין דדהבא טיבעא הוי ואמאי אסר הלואת דינר בדינר משום דחזא דלענין מקח וממכר שויא כפירא דתנן הזהב קונה את הכסף גם לענין הלואה משום חומרא דרבית עשאו כפירא ואסור אבל לגבי פירא לעולם טיבעא הוי וכו'.
והוי יודע דקס"ד השתא מתני' מני ב"ש היא משום דמתני' דמעשר שני בילדותיה דר' אתניא וכי אפכא ר' למתני' דהכא בזקנותיה איתה משנה לא זזה ממקומה והלכתה בה כב"ש דהוא ב"ה בזקנותו ומדקאמר ר' יוחנן אבל מחללין מעשר שני עליו שמעינן דדהבא טיבעא הוי לגבי פירי ומטלטלי דלהך לישנא מעשר שני ומקח וממכר שוין הן זו היא ראיה שכתב רבינו הגדול בהלכותיו.
אבל תמהני שכתב וכ"ש ב"ש במקום ב"ה אינה משנה והא לאו משום האי טעמא פליגי ב"ה ועוד דהא על כרחין ללישנא קמא משנה היא ומתני' דר' בזקנותו כוותיהו שיכא דאלו לב"ה כיון שמחללין כסף על הזהב אלמא טבעא הוי וכדפרישו בגמרא, וכן היה לו לפרש טעמא דמ"ד אף בפירות על דינרין מחלוקת משום דבעי מטבע גמור ולאו משום דהוי פירא לענין מקח לגבי פירא דלא תיקשי עליה דר"ש ות"ק דתוס' כדפרישית.
והא דס"ד למידק דר' יוחנן הוא דאמר אין מחללין משום דכיון דהוא פירי לגבי כסף שמין אותו בכסף ואמרי' מעיקרא זיל והשתא יקיר לגבי כסף ומשום הכי אמר ר' יוחנן שאסור ללות דינר בדינר דין הוא שלא לחלל עליו כלום ואפי' פירות דהא דהבא בגופיה פירא הוי בסוף וא"ת מחללין עשיתו מטבע גמור בעצמו לעולם ומותר ללות דינר בדינר, ולישנא בתרא דאמרי' משום שמא ישהא עליותיו דשמעי' מינה דאי לאו משום גזירה אף כסף על זהב מחללין לאו משום דכספא פירא הוא אלא משום דהכסף כסף ריבה ואפי' כםף שני אבל לענין מקח וממכר דהבא פירא לגבי כספא.
ומ"מ כיון דאתרבי זהב אפי' לגבי כסף מכסף הכסף שמעי' דטיבעא הוא לגבי פירי ומטלטלי לענין כל מילי דאי ס"ד פירא הוא לכל מילי היכי אתרבי מכםף הכסף לא נקרא כסף כלל אלא ש"מ מטבע הוא לכל מילי בר מכספא למקח וממכר וישנו בכלל וצרת הכסף זהו שכתוב בהלכות וכ"ש דסוגיין בכולי תלמודא כלישנא בתרא וכו' ולאו לרמויי מקת וממכר אחלול ללישנא בתרא כמו שפירשתי פי' לפירושו:
בכל הסלע מעות. נראה שרש"י ז"ל מפרש אם ירצה לפורטן כולן הרשות בידו ואין זה נכון שא"כ הוה ליה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה והוה למיתניא במס' עדיות דתננהו לכולהו, אלא ה"פ על כרחו יפרוט כל מעותיו ויקח סלע לפי שהפרוטות מתעפשות ומעלות חלודה ונפסדות וב"ה לא יפרוט כלן אלא בשקל כםף ובשקל מעות והא דקתני הפורט דאלמא אם רצה פורט ואם לא רצה אינו פורט, איכא למימר לאו דוקא אלא הפורט בעל כרחו קתני שעל כרחו פורט לב"ש כלן ולב"ה חציין, ולפרש"י ז"ל לב"ש או חציין או כלן, ולב"ה חציין ואיכא למימר שאם רצה שלא לפרוט כלל לא הטריחו עליו לפרוט אבל מכיון שבא לפרוט יפרוט כדין וכן עיקר, שאם אי אתה אומר כן למה מחללין אפריטי חוץ לירושלים שהרי יש לו לפורטן בעל כרחו פעם אחרת אלא ודאי אם לא ירצה לפרוט כלל לא יפרוט:
לא, לעולם ר' יוחנן הוא דאמר מחללין: ודינר של זהב בדינר של זהב קאמר, כדקאמרינן שאני הלואה, דכיון דלגבי מקח וממכר שויוה רבנן כפירא לבית שמאי, לענין הלואה נמי שויוה רבנן כפירא לבית שמאי, אבל לבית הלל שרי, דהא לדידהו אפילו לענין מקח וממכר דהבא טיבעא הוי. ומיהו כספא בין לבית שמאי בין לבית הלל לענין הלואה שרי, דלגבי נפשיה ליכא מאן דאמר דלאו טבעא הוי, כיון דלגבי נחשא מיהא הוי טבעא אפילו לב"ה. ואנן דקיימא לן כזקנותיה דרבי וכסתמא דמתניתין, חלוקא דב"ש וב"ה איפכא תנינן לה, ב"ש אומרים עושה אותן סלעין דנרים, וב"ה אוסרים, דההיא מתניתין נמי בילדותיה תנא לה, ובזקנותיה דאפיך מתניתין, ההיא מתניתין [נמי] מפכינן, ואיהו נמי [אפכה], כי היכי דלא תיקום מתניתין דהזהב כב"ש, אלא דמשנה לא זזה ממקומה. וכיון שכן קיימא לן בפסק הלכה, כי הא דר' יוחנן דאמר אסור ללות דינר בדינר.
הפורט סלע ממעות מעשר וכו' פירש"י ז"ל אם בא לפורטן כולן יפרוט. וב"ה אומרים לא יפרוט אלא חציין: ואינו מחוור, דאם כן הוו להו בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא, והתם הוה לן לאחשביה בהדי אינך דמסכת עדיות [פ"ד ה'] עם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל אלא הכי פירושו, בכל סלע חייב לפרוט, כדי שלא יעלו הפרוטות חלודה בידו ויגיע הפסד למעשר בכך, ובית הלל אומרים אינו צריך, אלא יכול הוא לשייר חציין, כדי שיהא בידו פרוטות מצויות בירושלם. ואע"ג דהפורט קתני, ומשמע דרשות קתני, איכא למימר דאין הכי נמי, דאלו לא רצה לפרוט כלל, לא הטריחוהו חכמים לפרוט בסלעין, דאם כן אף לכתחלה לא יחלל פירות על הפרוטות, אלא שלא הטריחוהו לחזר על הסלעים לעולם, אבל כל שטרח ובא לפרוט, פורט את הכל לב"ש, ולבית הלל חציין. והא דתנן נמי, הפורט סלע של מעשר שני בירושלים, בית שמאי אומרים בכל סלע מעות, ובית הלל אומרים בשקל כסף בשקל מעות, בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא, והכי קאמרי, על כרחו בכל סלע יקח מעות, כדי שיהא מצויות בידו ויוכל להוציאם בכל עת בירושלם, שאלו לא היו מצויות כל כך, חוששין שמא יותיר וישכח ויוציאם מירושלם. ובתוספות [ד"ה בכל] פירוש כדי שלא יתן [הכרע] אחר, כשיפרוט החצי השני, ובית הלל אומרים אינו חייב לפרוט הכל בפרוטות, דחוששין שמא יעלו חלודה.
דבית שמאי סברי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני, ובית הלל סברי הכסף כסף ריבה: פירוש בין לבית שמאי בין לבית הלל מחללין סלעין אדינרים, דאלמא דהבא לגבי כספא טבעא, כילודתיה דרבי, דעד כאן לא אסרי בית שמאי אלא משום כסף שני, הא לאו הכי מחללין, ואי אמרת דתרוייהו הוו טבעא לגבי מעשר ומחללין זה על זה אבל לענין מקח וממכר כלהו סבירא להו כזקנותיה דרבי, הא מנא לן. ומאי שנא מעשר, ואי משום כסף ריבה, הא לא משמע הכין, דבית שמאי הא לית להו כסף כסף ריבה, ועוד דאפילו לבית הלל לא שמעינן אלא דמרבינן מיניה כסף שני, אבל לרבות מה שאינו כסף בעלמא שיהא כאן כסף, הא לא שמעינן.
ומיהו לדעת ר"ח והרי"ף ז"ל, דסבירא להו דדהבא בעלמא הוי טבעא, הא לא קשיא, דכיון דבעלמא לגבי פירי ומטלטלי טבעא הוי, ולגבי כספא ונחשא בלחוד הוא דחשיב פירא, שפיר קא מרבינן ליה לגבי מעשר מלשון כסף, אלא דאכתי תקשי לן, דהא לא שמעינן לחד מינייהו דמרבה מיניה כספים מכסף כסף, אלא כספים שניים קא מרבו כנ"ל, ואם זה אמת, דלהאי לישנא לכולי עלמא אית להו כילדותיה דרבי אליבא דר' יוחנן, דהוא ניהו דמוקים לה לפלוגתייהו בהכין, ופלוגתייהו דוקא בסלעים על דינרין, אבל איפכא, כלומר דינרין אסלעין, כולי עלמא אית להו דאין מחללין, דכספא לגבי דהבא פירא הוי, ולהאי פירושא לא תהא לנו ראיה מכאן כלל שיהא דהבא טבעא לשאר מילי לזקנותיה דרבן דהכא משום דתרוייהו אית להו דהבא טבעא הוי כילודתיה דרבי, הוא דקאמרי דמחללין סלעין אדינרין.
תא שמע, הפורט סלע של מעשר שני בירושלם בית שמאי אומרים בכל סלע מעות וכו': השתא קא פריך לתרוייהו, דמהכא שמעינן שמחללין כסף ראשון אכסף שני ואפילו לבית שמאי, וקשיא לר' יוחנן דמוקי פלוגתייהו בהכי. וכן נמי שמעינן מינה דמחללין נמי פירא אדהבא לבית שמאי, דהשתא כספא לגבי נחשא מחללינן, אע"ג דנחשא לגבי כספא פירא הוי לכולי עלמא כל שכן דפירא אדהבא מחללינן, אע"ג דדהבא בעלמא הוי פירא לגבי כספא. וגדולה מזו שמעינן מינה, דאפילו (פירא אטבעא) [טבעא אפירא] מחללינן, דהא כספא טבעא ונחשא פירא ואפילו הכי מחללינן, אלא ודאי ב"ש על כרחין טעמא אחרינא אית להו במעשר, דלא כמר ודלא כמר. ומשני דהכא ליכא לאקשויי כלל לא למר ולא למר, דבירושלם אדרבה טבעא אפירא הוא דמחללין, ומשום הכי מחללין כספא אפרוטות.
והא דמייתינן: מדכתיב בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן: פי' הראב"ד ז"ל בבקר ובצאן, כל דבר שהוא צורך האכילה, והם הפרוטות שהן צריכות להוצאה. ואיני מבין טעמו, ואדרבה, דרשינן ליה (בפרט וכלל) [בכלל ופרט], ואמרינן (לקמן כז, ב) מה הפרט מפורש פרי מפרי וגדולי קרקע אף כל פרי מפרי וגדולי קרקע. אלא נראה לי דלא מבקר וצאן קא מרבינן הכא פרוטות, אלא הכי פירושו, שאני ירושלם דבירושלם מחללין טבעא אפירא, [שעיקרן _ ש"מ] להוצאה הוליכן לירושלם, ואפירי הוא דמחללינן להו דכתיב בבקר ובצאן, והילכך אי משום דאין מחללין טבעא אפירא בעלמא, הכא לא אכפת לן, ואי משום דרחמנא אמר בקר וצאן וגדולי קרקע דוקא, הני מילי מידי דהוצאה, דלא מצי זבין ומפיק אלא לכעין הפרט, אבל לא ליקח [ממנו חלוק _ ש"מ] ולא סנדלין לרגליו, אבל פרוטות לא לצורך עצמן קנאן, אלא לצורך הוצאות מידי דכעין הפרט, ולא אסרה תורה כי הא, כך נראה לי.
אלא דכולי עלמא הכסף כסף ריבה ואפילו כסף שני ואי איתמר הכי איתמר כו', דבית שמאי סברי גזרינן שמא ישהה עליותיו וכו': תמהני מי דחקו לומר כך, לוקמה כאוקימתא קמייתא, דבדהבא פירא או טבעא פליגי בילדותיה וזקנותיה דרבי, ובפירות על דינרין נמי מחלוקת, ושאני פריטי דחריפי טפי. ומכאן נראה לי גם כן, דלכולי עלמא כילודתיה דרבי סבירא להו, ומשום הכי לא בעי לאוקומה בהכין אלא בגזרינן ולא גזרינן. ואין נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל. ואי נמי איכא למימר, דלא בעא לאוקומה השתא כאוקימתא קמייתא, משום דקשיא ליה יעשה ולא יעשה, דהוה ליה למתני מחללין ולא מחללין, וכאסיק [ע"ב] מחללין ולא מחללין מבעי ליה, וזה [בש"מ _ יותר] נכון.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כזקנותיה דרבי וכסתמא דמתניתין. ואע"ג דמתניתין דמעשר כילדותיה דרבי רהטא, (ההיא נמי) כיון דאפיך רבי מתניתין, ההיא נמי אפכינן, ואיהו נמי אפכא כי היכי דתיקום מתניתין כבית הלל, אלא דמשנה לא זזה ממקומה.
ופסקו ר"ח והרי"ף ז"ל, דוקא לגבי כספא ונחשא הוא דהוי דהבא פירא, אבל לגבי פירא ומטלטלי דהבא טבעא הוי. והביא הרי"ף ז"ל ראיה ממתניתין דמעשר, דליכא מאן דאמר אין מחללין פירי אדינרין אלא ב"ש ואליבא (דר"ח) [דריש לקיש] בלבד, אבל אליבא דר' יוחנן אפילו ב"ש מודו דמחללין, וקיימא לן כר' יוחנן, ומכאן ראיה דדהבא לגבי פירי טבעא הוי, דאינהו לאו לענין מעשר דוקא פליגי, אלא הוא הדין לענין מקח וממכר, וכמו שכתבתי למעלה (מד, ב ד"ה מחלוקת).
אבל מה שכתב רבינו ז"ל בהלכות, וכל שכן דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, אינו מחוור, דהתם לאו בדהבא פירא לגבי פירי פליגי, אלא דבית הלל סברי טבעא הוי אפילו לגבי כספא כילדותיה דרבי, אבל לזקנותיה דרבי דילמא אף בית הלל הוו מודו דאפילו לגבי פירי ומטלטלי, כפירא משוינן ליה. ועוד, דלההוא לישנא ודאי דבית שמאי משנה, דסתמא דמתניתין כותיה וקיימא לן כסתם מתניתין דכזקנותו דרבי.
וכן מה שכתב הוא ז"ל ראיה מלישנא בתרא, דלכולי עלמא מוקמינן טעמייהו בגזרה שמא ישהא עליותיו, דאלמא כספא ודהבא תרוייהו טיבעא נינהו, וליכא חד מינייהו פירא לגבי חבריה וכל שכן לגבי פירי, אינו רואה מכאן ראיה כלל, חדא דמנא לן דלהאי לישנא סבירא להו לבית שמאי ולב"ה כספא ודהבא טבעא הוו, דילמא טעמייהו משום דסבירא להו כילדותיה דרבי דדהביא טבעא וכספא פירא, ודוקא סעלין אדינרין אבל דינרין אסלעין לא וכדכתיבנא לעיל. ועוד דהא רבינו ז"ל סבור ונראין דבריו דכמחלוקתן של בית שמאי ובית הלל לענין מעשר, כך מחלוקתן במקח וממכר, ואם כן היאך אפשר לומר דתרוייהו הוו טבעא, הא לא כילדותיה דרבי ולא כזקנותיה הוא. ואם דעת הרב ז"ל לומר, דלהאי לישנא בתרא מחלוקתן לגבי מעשר דוקא, לומר דלענין מעשר דוקא הוו בין דהבא ובין כספא טבעא, הא לענין מקח וממכר דהבא פירא וכספא טבעא כזקנותיה, אם כן אין ראיה מכאן לפירי ומטלטלי דעלמא.
וראיתי להרמב"ן ז"ל (ד"ה לא) שטרח להעמיד ראיתו מכאן, וכתב דכונת הרב בזה לומר, דמכל מקום כיון דאיתרבי זהב אפילו לגבי כסף מכסף הכסף, שמעינן דטבעא הוא לגבי פירי ומטלטלי לענין כל מילי, דאי סלקא דעתך פירא הוא לכל מילי, היכי איתרבי מכסף הכסף, והא לא נקרא כסף כלל, ע"כ. ואין לשון ההלכות מוכיח כן. ועוד דאכתי לאו ראיה היא, דמנא לן דמרבינן מיניה כסף מכסף הכסף, דלמא לא מרבינן מיניה אלא כסף שני, וכי מחללי בכספא אדהבא, משום דאית להו כילדותיה דרבי, אבל לעולם (אבל) [אי] סבירא להו כזקנותיה, לא הוה סבירא להו דנחיל סלעין אדינרין, אלא סלעין אסלעין, אי נמי, פריטי אסלעין משום כסף הכסף לרבות כסף שני. ועוד דואי ליכא מאן דאמר דלא להוי דהבא טביע [ו]חשיב קצת משום צורתיה, דאי לא, בכדי לא טרחי ביה ולא טבעי ליה, והילכך כסף מקרי משום דדמי למטבע דחשיב משום צורתיה, והיינו דקיימא לן דאין דינר זהב נעשה חליפין ואין נקנין בחליפין כדאיתא בסמוך (ע"ב), ומטבע נמי קרי ליה. וזה שלא כדברי רבינו האיי גאון ז"ל, דאמר דפירי הוי לגמרי ונעשה חליפין ונקנה בחליפין, וליתא, כדאיתא בגמרא בהדיא, ומכל מקום כיון דיוקרא וזולא שייכי ביה תדיר, שויוה כפירא לגמרי.
וגם הרמב"ן ז"ל (בד"ה ובתוספתא) מביא ראיה לדברי הרב ז"ל מדתניא בתוספתא (פ"ג פ"ז), כל שנקנה קונה. כלומר כל שהוא נקנה ואינו דמים, כגון המטלטלין שהן הנקנין, קונין במשיכתן את הדמים, ולא הדמים שהן הקונין, קונין אותן במשיכתן, וזהו כלל לכל מטבע שבעולם כנגד המטלטלין, בין של זהב בין של נחשת. ולולי שאין דעתי מכריע איני רואה מכאן ראיה, שהרי זה כמתניתין דקתני קונה את המטבע בלא חסר ובלא יתר.
והא דגרסינן נמי בירושלמי (דפרקין ה"א) כל הירוד מחברו קונה את חברו, אין מכאן ראיה, דאע"ג דמטלטלין ופירות ירודין מן הזהב, אין מכאן ראיה, דההיא כילדותיה דרבי אתיא, כדאיתא התם בהדיא, אמר (רב בר רב אשי) [לפנינו: ר' חייה בר אשי] מאן תניתה ר' שמעון ברבי, כלומר, דסבירא ליה דכסף קונה את הזהב, ולההיא סברא ודאי דהבא טבעא גמור הוי ולא קני מידי, דכל שהוא ירוד כנחשת, קונה את שהוא למעלה ממנו כגון את הכסף, דבתר חשיבותא אזלינן לגמרי, אבל לזקנותיה דלא אזלינן בתר חשיבותא, מנא לן דדהבא טבעא אפילו לגבי פירי ומטלטלי. ואי אמרת מכל מקום דהבא לזקנותיה דרבי ככספא לילדותיה, וכי היכי דכספא לילדותיה הוי טבעא לגבי פירי ומטלטלי, דהבא נמי לזקנותיה טבעא הוי לפירי ומטלטלי. לא היא, דלא דמי דהבא לכספא, דכספא אפילו לילדותיה דרבי חריף הוא, (וכן) [ובו] קונין כל מילי, וכתיב נמי (ויקרא כז) ונתן הכסף וקם לו, אלא דלגבי דהבא בלחוד, משום דדהבא חשיב מיניה, שויוה רבנן כפירא להשוות מדותיהן, דירוד מחבירו קונה את חברו. אבל לזקנותיה דאזלינן בתר חריפות, כיון דדהבא לא חריף כשאר מטבעות, דלמא לא שויוה טבעא כלל לענין מקח וממכר.
ותדע לך, דהא ללישנא קמא דמעשר, ב"ש וב"ה בזקנותיה וילדותיה דרבי פליגי, ב"ש כזקנותיה וב"ה כילדותיה, ואפילו הכי מחללין פירות אסלעין לכולי עלמא, ואע"ג דר' יוחנן הוא דאמר מחללין פירות אדנרין, דגמרינן מכסף לב"ה, מכל מקום שמעינן מינה דלא דמי דהבא לזקנותיה לכסף לילדותיה, דהתם ליכא מאן דפליג ביה וטבעא הוי לגבי פירי, והכא פליגי.
עוד הביא רבינו ז"ל ראיה, מדתניא לקמן (מח, א), ר' שמעון אומר טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית. והר"ז הלוי ז"ל דחה דר' שמעון סבר לה כילדותיה דרבי, אלא שאין זה דחוי, דאי הכי אדמהדרינן בתר דיוקי לאשכוחי תנא דסבירא ליה כילדותיה דרבי, לימא ר' שמעון דאמר הכי מפורש. ועוד דהא לא פליגי רבנן עליה כלל, ולא הא מילתא אתא לאשמועינן כי היכי דנימא פלוגתייהו היא, אלא משום אבל אמרו נקט לה, ואיהו אמר מכל מקום כך הלכה, אלמא מילתא פשיטא היא וליכא מאן דפליג עלה. זה תירץ הרמב"ן ז"ל [בד"ה ובתוספתא] ונכון הוא.
ולפי דברי ר"ח והרי"ף ז"ל, הא דאמר לעיל כיון דלגבי מקח וממכר שויוה רבנן כפירא, לאו כולה מקח וממכר קאמר, אלא לגבי דהבא ונחשא בלבד, ומשום דלגבי כלהו מטבעות שויוה כפירא וליכא חד מינייהו דקני ליה, סתם לישניה ואמר דלגבי מקח וממכר שויוה רבנן כפירא, ולגבי הלואה נמי חשבינן ליה כפירא מהאי טעמא, אע"ג דכספא לילדותיה דרבי, ונחשא בין לילדותיה בין לזקנותיה, לא הוי כפירא לענין הלואה, וכמו שכתבתי למעלה (מד, ב ד"ה אלא אי אמרת פירא הוי).
כתב בעל העיטור, יש לבעל הדין לחלוק דכילדותיה דרבי מסתברא, וסתם מתניתין הכסף קונה את הזהב גרסינן, וכן כתוב במשניות מדוייקות שלנו, כך נראה לי. ולכאורה ודאי כך היה נראה, דהא רב אשי דהוא בתרא, אמר כילדותיה דרבי מסתברא, ואע"ג דדחינן לה, דחויא הוא. ועוד דהא מתניתין דמעשר ללישנא קמא ב"ה כילדותיה וב"ש כזקנותיה, וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. וללישני בתראי כלהו לכאורה כילדותיה דרבי רהטי, כדכתיבנא לעיל [בד"ה דב"ש].
וגרסינן נמי בירושלמי (דפרקין ה"א) זהו כללו של דבר כל הירוד מחברו קונה את חברו (רב אשי) [ר' חייא בר אשי] מאן תנינא ר' שמעון ברבי תניתא. אמר ליה אבוי חזור בך ותני כהדא דתני ר' חייא הזהב קונה את הכסף, אמר ליה לית אנא חזר בי, דעד הילך כן אתני[ת] יתי הכסף קונה את הזהב. א"ר אידי אבא אבוי דשמואל בעא קומי רבי דנרין בדנרין מאי, אמר ליה מותר ללוות דינרין בדינרין, אמר ר' יעקב בר אבא [לפנינו אחא] (אמר) [אוף] ר' יוחנן ור"ל תרויהון אמרין מותר ללות דינרין בדינרין, קרט בקרט שרי לקן בלקן אסירי.
אילימא דינר של כסף בדינר של כסף לגבי נפשיה מי איכא למאן דאמר לאו טיבעא הוי: והלא אמרה תורה וצרת הכסף וקם שמחללין עליו כל דבר ובו שמין ההקדשות כדכתיב כסף כערכך וכל שכן לגבי נפשיה דהוי טיבעא. ועוד כתיב אם כסף תלוה את ומי לא תהיה לו כנושה וכו' מכלל דבלא רבית מצוה נמי איכא. ושמע מינה רבי יוחנן הוא דאמר אפילו פירות על דינרין אין מחללין דפירא הוי אפילו לגבי פירי. הראב"ד.
מאי דינר אילימא וכו': פירוש מי איכא למאן דאמר הכי ואפילו לילדותיה דרבי דחשיב ליה פירא לגבי דהבא. אלא פשיטא דינר של זהב וכו' אלא לאו לבית שמאי כלומר דסבירי להו פירא הוי ושמע מינה רבי יוחנן הוא דאמר לעיל דלבית שמאי אין מחללין פירות על דינרין.
וקשיא לי טובא ומה ראיה מכאן דרבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין והלא אפילו למאן דאסר בפירות על דינרין דברי הכל מחללין דהבא לבית שמאי פירא הוי לגבי כספא מדקתני לא יעשה אדם סלעין דינרין וכדקאמר תלמודא לעיל בהדיא דטעמא דבית שמאי משום דדהבא פירא וכספא טיבעא. ויש לומר דהשתא קסלקא דעתין דאף על גב דלההוא לישנא אמרי בית שמאי דדהבא פירא הוא לגבי כספא מכל מקום הא עבדינן ליה טבעא לגבי פירות ואף לענין חילול וכיון שכן משום חומרא דהלואה לא מסקינן ליה תרי דרגי דלהוי פירא ואפילו לגבי נפשיה. אבל למאן דאמר דבפירות על דינרין לא מחללינן הא אסקוה חד דרגא לענין חילול דאפילו לגבי פירות הוי פירא מה שאין כן במקח וממכר וכיון דכן משום חומרא דרבית אסקוה דרגא אחריתא והוי פירא אפילו לגבי נפשיה. ואם כן שמע מינה דרבי יוחנן הוא דאמר אין מחללין וסבירא ליה דהלכתא כבית שמאי בזו.
ופרקינן דלעולם אימא לך דרבי יוחנן הוא דאמר לבית שמאי פירות על דינרין מחללין ושאני הלואה דמשום חומרא דרבית אחמור רבנן ואסקוה תרי דרגי דליהוי פירא אפילו לגבי נפשיה כיון דפירא הוא לגבי כספא ונחשא מיהת בין לענין מקח וממכר בין לענין חילול מה שאין כן לבית הלל דעבדי ליה טיבעא אף לגבי כספא לענין חלול מיהת ולדידהו מותר ללות דינר בדינר והיינו דאוקים כבית שמאי או אפשר לומר דכי אמרינן שניא הלואה אף לבית הלל אוקים כיון דפירא הוא לגבי כספא לענין מקח וממכר. ומיהו לא אמרינן הכי אלא לגבי דהבא דלא חריף ובדידיה מחמרינן לענין הלואה אבל לגבי כספא ליכא למאן דאמר דלגבי נפשיה לא הוי טיבעא ואפילו לילדותיה דרבי וכדמתמהינן לעיל מי איכא למאן דאמר. כן נראה לי. הריטב"א.
וזה לשון הרמב"ן: לא לעולם רבי יוחנן הוא דאמר (אין) מחללין דלגבי פירי טיבעא הוי וכן לענין מקח וממכר ושניא הלואה הואיל ולענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא פירוש לגבי כספא אף על גב דלגבי שאר מילי טיבעא הוא כיון דאמור רבנן גבי כספא דאיהו יקיר וזיל ולא כספא אף לגבי נפשיה פירא הוי משום חומרא דרבית דהא כיון דאיכא מידי דשיימינן ביה עד כאן שקל מיניה יפה דינר כסף ושקיל שוה דינר וטריסית. ואף על גב דגבי חילול גופיה חשבי ליה בית שמאי פירא לגבי כספא מיהא ליכא למיגזר ביה דמשום מעשר לא מחזי להו לאינשי כפירא כיון דלאו פירא ממש הוא לגבי נפשיה אלא משום מקח וממכר אסרי ליה וכן פירש רבינו חננאל. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"ף: ושאני הלואה כיון דלענין מקח וממכר שויוה רבנן כפירא כדתנן במתניתין הזהב קונה את הכסף לגבי הלואה נמי וכו'. אבל לא לענין חילול. וקשה דהא לעיל פירש דניפוך פלוגתייהו אלמא דמאן דאית ליה במקח וממכר פירא כמו כן יאמר גבי חילול לכך תירץ מהר"ף נר"ו דלעולם נימא דבית הלל אית להו דהבא טיבעא ונשנית בזקנותו ולא תקשי מהא דתנן במתניתין הזהב קונה את הכסף אלמא דהבא פירא דשאני גבי חילול דיש לנו למחשביה טיבעא משום שהוא קל לישא ולכך עושין זה כדי שישאו מעשרותיהם ולא ישאר כלום בבתיהם ולכך אנו עושין תקנה שיחלל כדי להקל ממשאו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: לא לעולם רבי יוחנן הוא דאמר פירות על דינרין דברי הכל מחללין. מיהו לגבי כספא אמרי בית שמאי פירא הוי והזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה אותו הילכך לונין הלואה נמי שויוה רבנן כפירא אליבא דבית שמאי. ואי קשיא לן מנא לן דלענין מקח וממכר סברי בית שמאי דהבא פירא הוי אי מחילול גמר לה והא אמרינן השתא דלא גמרינן מקח וממכר מחילול. ולא היא נהי דלהיתרא לא משוינן להו אבל לענין איסורא כיון דאמרי בית שמאי לא יעשה סילעין דינרי זהב דלגבי כספא פירא הוי מאי טעמא דהוא ניהו דאייקר וזיל טפי מכספא הילכך לענין קניה נמי פירא הוי לגבי כספא הלכך לענין הלואה כסאה בסאה דמי. אבל לענין לחלל עליו פירות אף על גב דאיהו מיקר וזיל אפילו הכי פירי זיילי ומוקרי טפי מיניה וטיבעא הוי לגבייהו. עד כאן.
לעולם אימא לך וכו': ושאני הלואה וכו' ככתוב בתוספות עד ומיהו רבינו חננאל וכו' וזה לשון תוספות שאנץ: וגם רבינו חננאל פירש דכל הנהו דמשתמע דדהבא טיבעא הוי ליתנהו אלא דהבא פירא הוי. ומיהו היינו דוקא לגבי כספא אבל לגבי שאר מטלטלין חשיב טיבעא כדתניא לקמן דאין דינר זהב קונה טלית וגם אין נעשה חליפין למאן דאמר אין מטבע חליפין כדמוכח דפריך עלה ממתניתין דהזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין.
הכי נמי מסתברא דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן וכו': והא דלא חשיב הכרחא משום דאיכא למימר דהא רבי יוחנן אליבא דבית הלל הוא דאמר לה והיינו דקאמר אף על פי שאמרו אסור ללות דינר בדינר היינו משום דהוי פירא לגבי כספא לענין מקח וממכר מיהת ואפילו לבית הלל אבל מכל מקום מחללין מעשר שני עליו כסברא דבית הלל. ומיהו סברא הוא דמשום דאיכא מאן דאמר דלבית שמאי אין מחללין טרח לומר דלכולי עלמא מחללין ואפילו לבית שמאי דלבית הלל לא צריך לומר והיינו דחשבינן ליה דהכי נמי מסתברא. ולהאי פירושא דפרישנא שמעתא רבי יוחנן כזקנותיה דרבי סבירא ליה לענין מקח וממכר מיהא ואף על גב דלמאן דאמר דברי הכל מחללין בית הלל כילדותיה דרבי הוא דאוקים לית לן בה דהאי מתניתא איתניא בילדותיה דרבי וכיון שחזר בו רבי בזקנותיה נתבטלו כל הברייתות שנשנו בילדותיה דרבי לא שנאה רבי חייא מניין לו. הריטב"א.
הפורט סלע של מעשר שני: פירוש שיש בידו פרוטות של נחשת שחילל מעשרו עליהם. ודומה לאותה שאמרו גבאי צדקה פורטין לעצמן ואין פורטין לאחרים. אבל אידך דקתני לקמן הפורט סלע וכו' מיירי שהיו בידו סלעין של כסף ובא לפורטן בפרוטות של נחשת. הריטב"א ז"ל.
הפורט סלע ממעות מעשר שני וכו': פירש רש"י ז"ל אם בא לפרטן כולן יפרוט ובית הלל אומרים לא יפרוט אלא חציין. ואינו מחוור דאם כן וכו' כמו שכתוב בתוספות. אלא הכי פירושו וכו' ככתוב בתוספות. ואף על גב דהפורט קתני דמשמע דרשות קתני. איכא למימר דאין הכי נמי דאלו לא רצה לפרוט כלל לא הטריחוהו חכמים לפרוט בסלעין דאם כן אף לכתחלה לא יחלל פירות על הפרוטות אלא שלא הטריחוהו לחזר על הסלעים לעולם אבל כל שטרח ובא לפרוט פורט את הכל לבית שמאי ולבית הלל חציין. והא דתנן נמי הפורט סלע של מעשר שני בירושלים וכו' בית שמאי לחומרא קאמרי ובית הלל לקולא. והכי קאמר על כרחך בכל הסלע יקח מעות כדי שיהו מצויות בידו יכול להוציאם בכל עת בירושלים שאלו לא יהיו מצויות כל כך חוששין שמא יותיר וישכח ויוציאם מירושלים. ובתוספות פירשו כדי שלא יתן הכרע אחר כשיפרוט החצי השני. ובית הלל אומרים אינו חייב לפרוט הכל בפרוטות וחוששין שמא יעלו חלודה. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.
ובירושלמי משמע כפירוש רש"י ז"ל וכן משמע מתנאי דמתניתין דכלהו מחמרי לשייר יותר כסף. תוספי הרא"ש במסכת עדיות.
ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ מה שהקשו בתוספות על פירוש רש"י ז"ל דאם כן ליתנייה גבי קולי בית שמאי וכו'. דיש לומר דלא תנא התם אלא מידי דאית ליה נפקותא בדיעבד כגון איסור והיתר. אבל הכא ליכא נפקותא כלל בדיעבד דהא לא קאמר אלא שאין לפרוט הכל ביחד לכתחלה אבל בדיעבד ליכא איסור ומשום הכי לא חשיב ליה התם. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: בית שמאי אומרים בכל הסלע וכו'. פירש רש"י וכו' והקשה עליו רבינו תם דאם כן ליתנייה במסכת עדיות גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. ולאו קושיא היא דכיון דהכא לאו מילתא דאיסורא והיתרא ממש הוא אלא תקנתא היכי עדיף טפי לפרוט ליכא למיחשביה התם בקולי וחומרי.
ומיהו רבינו תם פירש בהפך דלבית שמאי בכל הסלע מעות דוקא מפני שהפרוטות מחלידות ואף על גב דהא דקתני הפורט לשון חיוב הוא כלומר הבא לפרוט. דלא סגי בלאו הכי יפרוט בכל סלע מעות. אי נמי שאם לא רצה לפרוט כלל לא יפרוט הכל כיון שבא לעשות תקנה ולפרוט כדי שלא יחלידו יש לו לפרוט הכל. ובית הלל אומרים שהרשות בידו לפרוט מחציתו בלבד. ואידך נמי דתניא לקמן הפורט סלע מעות של מעשר שני בירושלים וכו' פירש רש"י דבית שמאי לקולא וכו' ורבינו תם פירש איפכא לפי שיטתיה דבית שמאי לחומרא דכל סלע מעות דוקא שאם יחלפם שתי פעמים אם כן יהא צריך ליתן שני קלבונות תפסיד המעשר. ובית הלל סברי אם רצה יחליף מחציתה לבד ולא חיישינן להא. וקשה לפירוש רבינו תם יהא במשניות נחלקו על דברי בית הלל כמה יחלל בבת אחת רבי עקיבא אומר שלשה רבעים כסף ורביע מעות משמע כי דברי בית הלל לחומרא הם ודוקא קאמר שלא יחלל הכל בבת אחת וזו כפירוש רש"י. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: תא שמע הפורט סלע ממעות מעשר שני חוץ לירושלים הוא ויש בידו פרוטות של מעשר שני ורוצה להחליפם בסלע בית שמאי אומרים בכל סלע מעות מפני שהסלע יותר חשוב מן הפרוטות טוב הוא שיחליף את כולם בסלע ולא יעלה בידו פרוטות ובית הלל אומרים בשקל כסף וכו'. מאי טעמא כיון דכי מטי לירושלים מיד הוא צריך להחליפו במעות כדי להוציא מהן בהוצאות דקות הילכך יקיים בידו בשקל מעות כדי שלא יהא צריך לחזור ולהחליף והמחצית האחרת יחליף בשקל כי הוא דבר חשוב. וכן בירושלים המחצית במעות והמחצית בשקל. אבל בית שמאי סבירי להו דבירושלים נמי מחליף את כולו במעות בבת אחת כדי שיהא הכל מזומן לו לאכילה ולא ישהה באכילתו שמא ישכח ויוציא משם הילכך השתא נמי הא עדיפא ליה דכי מחליף ליה כוליה התם דילמא מוזלי גביה בפרוטות. ועוד דהוא השיב טפי. ומשמירת הדרך ומשאו הוא יותר טוב כדתנן מצרפין שקלים לדרכונות מפני משאוי הדרך קתני מיהת ממעות מעשר שני וכו'. עד כאן.
וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות שבכל פעם ישתכר השולחני וכו'. אבל בית הלל סברי כיון דאיכא צדדין לכאן ולכאן יעשה איך שירצה. עד כאן.
השתא לגבי פריטי מחללינן ואף על גב דהוו פירא לגבי דהבא מבעיא: פירוש דהא ודאי טפי עדיף דהבא לחלופי עליה והוי בכלל וצרת הכסף דלא חשיב והוא קל להעלותו לירושלים. ומהדרינן דאפילו הכי פריטי עדיפי וחריפי טפי וצריך אותם בירושלים. דבית שמאי סברי הכסף כסף ראשון וכו'. פירוש דכולי עלמא דרשי וצרת הכסף דמיותר לדרשא אלא דבית שמאי דרשי דלמיעוט בא ובית הלל דרשי דלרבות בא. הריטב"א ז"ל.
הכסף כסף ראשו: הכי קא דריש כדאמרינן העולה עולה ראשונה. ולעולם תרווייהו טיבעא הוו ופירות על דינרין דברי הכל מחללין. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: דבית שמאי סברי הכסף כסף ראשון וכו'. פירוש בין לבית שמאי בין לבית הלל מחללין סלעין אדינרין דאלמא דדהבא לגבי כספא טיבעא הוי כילדותיה דרבי דעד כאן לא אסרי בית שמאי אלא משום כסף שני הא לאו הכי מחללין ואי אמרת דתרווייהו הוי טיבעא לגבי מעשר מחללין זה על גב זה. אבל לענין מקח וממכר כולהו סבירי להו כזקנותיה דרבי. הא מנלן ומאי שנא ממעשר ואי משום כסף כסף ריבה הא לא משמע הכין חדא דבית שמאי הא לית להו כסף כסף ריבה. ועוד דאפילו לבית הלל לא שמעינן אלא דמרבינן מיניה כסף שני אבל לרבות מה שאינו כסף בעלמא שיהא כאן כסף הא לא שמעינן.
ומיהו לדעת רבינו חננאל והרי"ף דסבירי להו דדהבא בעלמא הוי טיבעא הא לא קשיא דכיון דבעלמא לגבי פירי טיבעא הוי ולגבי כספא ונחשא בלחוד הוא דחשיב פירא שפיר קא מרבינן ליה לגבי מעשר מלשון כסף. אלא דאכתי תיקשי לן דהא לא שמעינן לחו מיניה דמרבה מיניה כספים מכסף כסף אלא כספים שנים קא מרבו. כן נראה לי.
ואם זה אמת להאי לישנא כולי עלמא אית להו כילדותיה אליבא דרבי יוחנן דהוא ניהו מוקי פלוגתייהו בהכין ופלוגתייהו דוקא בסלעים על דינרין אבל איפכא כלומר דינרין אסלעין כולי עלמא אית להו דאין מחללין דכספא לגבי דהבא פירא הוי ולהאי פירי לא תהא לנו ראיה מכאן כלל שיהא דהבא טיבעא לשאר מילי לזקנותיה דרבי דהכא משום דתרווייהו אית להו דהבא טיבעא הוי כילדותיה דרבי היא דקאמרינן דמחללין סלעין אדינרין. עד כאן.
וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת: פירוש כטעמא דאמרינן לעיל משום דלענין חילול דהבא לגבי פירות נמי הוי פירא וכן פירש רש"י. ובודאי דלהכי לא פריש תלמודא טעמיה משום דקאי כדלעיל. הריטב"א.
אי הכי אדמפלגי בסלעים על דינרין ליפלגו בדינרין על דינרין דכולה מילתא כדלעיל. ויש ספרים שכתוב בהם אי הכי אדמיפלגי בסלעים על דינרין ליפלגו בסלעים על סלעים משום כסף שני והאי קושיא הוי לאידך. והקושיא האחרת היא לשני. ושתי הגירסאות נכונות וזה יותר טוב כי הראשונה כבר הוקשית למעלה ואיפרקי לה וזאת היא חדוש כי אף למי שאמר דדוקא נחלקו בסלעים על דינרין יש להקשות יחלקו בסלעים על סלעים דהוי אולפנא יתיר ושני ליה אי אפליגו בסלעים על סלעים הוה אמינא בהא הוא דשרו בית הלל אבל בסלעים על דינרין אימא מודו לבית שמאי דדהבא פירא הוי ולא מחללינן קמשמע לן תרתי. הראב"ד.
וכתב הרא"ש וזה לשונו: נפלגו בסלעים על סלעים. ותימה דילמא אורחא דמילתא נקט דאין דרך לחלף סלעים על סלעים. ויש לומר דלפעמים שיש לו סלעים של בבל ורוצה לחללן על סלעים של ארץ ישראל דאף על גב דכל המעות יוצאות בירושלים מכל מקום אין יוצאות כל כך להדיא כמו אותן של ירושלים. ועוד דפעמים שהוא בירושלים ויש לו סלעים של מעשר בביתו ורוצה לחללן על מעות שבידו. עד כאן.
וכתוב בגליון וזה לשונו: ולמאן דאמר בסלעין על דינרין מחלוקת ליפלגו בסלעין על סלעין. אין להקשות הא למאן דאמר נמי בפירות על דינרין פליגי לדידיה קשה לו נמי ליפלגו בפירות על דינרין וכשינויי דמשנינן ליה גם מתורץ לאידך דנקטיה לרבותא דבית הלל ויש לומר דלמאן דאמר בפירות על דינרין נמי פליגי קל לתרץ שלא יקשה דליפלגו בפירות על דינרין דוקא פליגי משום כסף ראשון פריך שפיר טפי דליפלגו בסלעין על סלעין דזה לא היה לפרש פלוגתא אלא אי אמרת כסף ראשון ולא כסף שני אבל כי פליגי בסלעין על דינרין מצי למימר דלא פליגי בכסף ראשון אלא אי דהבא פירא הוא אם לאו. עד כאן.
כתוב בתוספות דהא דאמרינן לקמן ומייתי לה במסכת מעשר שני סלע של חולין ושל מעשר שני שנתערבו וכו'. ויש לומר דשאני התם שהם של מלך אחד אבל של שני מלכים יכול לחללם זה על זה אם השני חריף מן האחד. ומה שמביא התם בסלע מעות ואינו מביא סלע של מלך אחר דהוי יותר יפה ממעות משום דלא פסיקא ליה שפעמים אותן שנתערבו חריפין ביותר ואינו יכול למצוא חריפין מהן אבל מעות פסיקא ליה. הרא"ש.
עוד כתוב בתוספות אי נמי אתיא כרבי מאיר. ואין להקשות דמאי פריך ליפלגו בסלעין על סלעין נימא דסבר כרבי מאיר דאמר אין מחללין. דיש לומר דלכך פירשו בתוספות דתנא בפלוגתייהו בתר בבא דהפורט סלע דמשמע ליה דהך בבא אתיא ככולי עלמא דעלה קיימי. גליון.
אי איפלגו בסלעין על סלעין וכו': כלומר דאתא לאשמועינן סברא דבית שמאי אפילו בסלעין על דינרין שרי ולא אמרינן דהבא לגבי כספא פירא הוי אלא כלומר דהשתא אשמועינן כדכתיב תרתי חדא דלא אמרינן כסף ראשון ולא כסף שני ואידך דהבא לגבי כספא טבעא לענין מילול מיהת וכדפרישנא לעיל. הריטב"א ז"ל.
תא שמע הפורט סלע וכו'. אמר רבא ירושלים קאמרת וכו': תמיהא מילתא דהא האי קרא לא מיירי בחלוף כספים בפרוטות אלא בענין לקיחת דבר מאכל ולכלל ופרט וכלל בא לרבות פירי מפירי וגדולי קרקע כדאיתא בפרק ב' דעירובין ובכמה דוכתי. ויש לומר דאין הכי נמי והכא בתורת טעמא אתא רבא דכיון דרחמנא אמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך על כן צריך להחליף הכסף שהביא לירושלים בפרוטות דמסגי טובא והן צריכין לקנות דברים קלין שאי אפשר לקנותם בכסף ודקארי לה סבר דלענין כסף ראשון וכסף שני ירושלים ושאר מקומות שוין הן ואף על גב דקרא דונתת בכסף וצרת הכסף חוץ לירושלים כתיבי ואף על גב דאיכא מילי אחריני דשאני בין ירושלים ושאר מקומות כדקיימא לן שאין מחללין חוץ לירושלים כסף על נחשת אלא מדוחק ובירושלים מחללין. ולפום דעתיה דמקשה הא דקתני בירושלים מאי דלא קתני במתניתין דלעיל אורחא דמילתא נקט דאלו חוץ לירושלים דרך לחלל פרוטות על כסף להקל המשא ובירושלים מחללין כסף על פרוטות לצרכי הוצאה כן נראה לי. הריטב"א.
וזה לשון תלמיד הר"ף: ירושלים קאמרת וכו'. ואם תאמר ודקארי לה וכו' וכי לא ידע שיש חילוק בירושלים משאר המקומות דהא אמרינן דאין מחללין כסף על נחשת אלא מדוחק ובירושלים שפיר מחללינן אלמא דשאני ירושלים. ויש לומר דלעולם ידע שפיר דירושלים שאני לענין דאין מחללין וכו' דליכא איסור אלא מדרבנן אבל לענין האי דרשא דכסף ראשון ולא כסף שני דהוי דאורייתא הוה סלקא דעתיה דירושלים לא מהני ולא מידי.
ומיהו קשה על הא דקאמר שם שאני ירושלים דכתיב כל אשר וכו' דהא לא מרבינן מההוא קרא אלא פירי דוקא והיכי מרבינן מיניה פרוטות של נחשת. ויש לומר דהני מילי לענין דרשא דכלל ופרט וכלל אבל לענין לחלל על הפרוטות מפשטא דקרא איכא למשמע מינה דמותר דאם אינו מחלל על הפרוטות לא יוכל לקנות שום צרכי סעודה ולא יוכל לקיים בכל אשר תאוה נפשך. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א: תא שמע הפורט סלע של מעשר שני בירושלים וכו'. השתא קא פריך לתרווייהו דמהכא שמעינן שמחללינן כסף ראשון אכסף שני ואפילו לבית שמאי וקשיא לרבי יוחנן דמוקי פלוגתייהו בהכי. וכן נמי שמעינן מינה שמחללין נמי פירי אדהבא דהשתא כספא לגבי נחשא מחללין אף על גב דנחשא לגבי כספא פירא הוי לכולי עלמא כל שכן דפירא אדהבא מחללין אף על גב דדהבא בעלמא הוי פירא לגבי כספא וגדולה מזו שמעינן מינה דאפילו טיבעא אפירא מחללין דהא כספא טיבעא ונחשא פירא ואפילו הכי מחללין אלא ודאי בית שמאי על כרחך טעמא אחרינא אית להו במעשר דלא כמר ודלא כמר. ומשני דמהא ליכא לאקשויי לא למר ולא למר דבירושלים אדרבה טיבעא אפירא מחללין ומשום הכי מחללין כספא אפרוטות. עד כאן. וכן כתב הראב"ד.
עוד כתב הרשב"א וזה לשונו: הא דמייתי מדכתיב בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן פירש הראב"ד ז"ל בבקר ובצאן כל דבר שהוא צורך האכילה והם הפרוטות שהם צריכות להוצאה.
ואיני מבין טעמו דאדרבה דרשינן ליה בכלל ופרט ואמרינן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אף וכו'. אלא נראה לי דלא מבקר וצאן קמרבינן הכא פרוטות אלא הכי פירושו שאני ירושלים דבירושלים מחללין טיבעא אפירות שעיקרן להוצאה הוליכן לירושלים ואפירא הוא דמחללינן להו דכתיב בבקר ובצאן והילכך אי משום דאין מחללין טיבעא אפירא בעלמא הכא לא איכפת לן ואי משום דרחמנא אמר בקר וצאן וגידולי קרקע בדוקא הני מילי מידי דהוצאה דלא מצי זבין ומפיק אלא לכעין הפרט אבל לא ליקח ממנו חלוק ולא סנדלים לרגלים אבל פרוטות לא לצורך עצמן קנאן אלא לצורך הוצאות מידי דכעין הפרט ולא אסרה כי הא. כן נראה לי. עד כאן.
כתוב בתוספות ולכך לא פריך מינה ללישנא קמא וכו'. פירוש דיקשי נהי דקסברי בית שמאי כספא טיבעא ודהבא פירא הא גם נחשבו פירא לגבי כספא כדתנא מתניתין ואפילו הכי קתני מחללין סלעים אפרוטות אם כן הוא הדין יחלל סלעין על דינרין אפילו לבית שמאי. וכן למאן דאמר בפירות אדינרין מחלוקת יקשה לו איך אמרי בית שמאי דאין מחללין פירות אדינרין הא פשיטא דדהבא הוי יותר מטבע לגבי פירות מפרוטות לגבי סלעין. גליון.
אלא דכולי עלמא הכסף ואפילו כסף שני שהכסף הכסף בפירוש ריבה וצרת הכסף ונתת הכסף. הראב"ד.
אלא אי איתמר הכי איתמר וכו': פירוש וההיא לישנא לא איתמרא כלל וטעות הוא. אי נמי אפשר דאיתמר ומיהו הא דקאמר דלבית שמאי טעמא משום כסף ראשון ולא כסף שני לאו דוקא מדאורייתא אלא מדרבנן שמא ישהה עליותיו וקרא אסמכתא בעלמא ולא כדקא סלקא דעתין לעיל דמדאורייתא ממש קא אתו עלה. הריטב"א.
אלא דכולי עלמא הכסף כסף ריבה וכו'. ואי איתמר הכי איתמר וכו': תמהני מי דחקו לומר כך לוקמה כאוקמתא קמייתא דבדהבא פירא או טבעא פליגי בילדותיה וזקנותיה דרבי ובפירות על דינרין נמי מחלוקת ושאני פריטי דחריפי טפי. ומכאן נראה לי גם כן דלכולי עלמא כילדותיה סבירי להו ומשום הכי לא בעי לאוקמא בהכי אלא בגזרינן ולא גזרינן. ואין נראה כן מדברי רי"ף ז"ל. אי נמי איכא למימר דלא בעי לאוקמא השתא כאוקמתא קמייתא משום דקשיא ליה יעשה ולא יעשה דהוי ליה למיתני מחללין ולא מחללין וכדאסיק בהדיא בגמרא וכו' וזה יותר נכון. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. פירוש דסבירא ליה כפירושא דלישנא קמא דלאו בגזרת שמא ישהה פליגי אלא בדהבא פירא וכספא טיבעא אי נמי סבירא ליה דפליגי בגזרת שמא ישהה וקאמר דאף בפירות חוששין בית שמאי שמא ישהה עליותיו ולהאי לישנא נמי יש לפרש דכולהו סבירי להו כזקנותיה דרבי בדהבא פירא וכספא טיבעא והא דפליגי בחששא דשמא ישהה משום דאי לאו האי טעמא מודו בית שמאי דיעשה סלעין דינרין דלגבי חילול הקילו כדי להקל המשא וכיון דלענין מקח וממכר דהבא לגבי פירא טיבעא הכא חשבינן ליה טיבעא אף לגבי כספא והיינו נמי טעמייהו דבית הלל ושרו דכיון דסוגיין ומסקנא דהכא אפשר לפרושי כזקנותיה דרבי קיימא לן הכי שהרי חזר בו רבי מילדותו ועובדא דרב ורבי חייא נמי הכי רהיט. ואף על גב דרב אשי הוה אמר כילדותיה מסתברא ממתניתין הוה סלקא דעתיה למידק הכי והא אידחיה ליה. וכן פסק הרי"ף ז"ל. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה