בבא בתרא כח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואידך כי לא נגח מאי לשלם הכא כיון דאכלה תלת שני קיימא לה ברשותיה אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה אלמה תנן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה טעמא מאי דאמרינן דלמא כדקאמר השתא איהו לא טעין אנן ליטעון ליה מתקיף לה רב עוירא אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה דומיא דשור מועד מה שור המועד בפניו בעינן אף הכא נמי בפניו בעינן התם (שמות כא, כט) והועד בבעליו כתיב הכא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה ולר"מ דאמר ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש אכלה תלתא פירי בחד יומא כגון תאנה ליהוי חזקה דומיא דשור המועד מה שור המועד בעידנא דאית ליה הא נגיחה ליתא להא נגיחה הכא נמי בעידנא דאיתא להאי פירא ליתא להאי פירא אכלה תלתא פרי (בתלתא יומי) כגון צלף ליהוי חזקה התם פירא מיהא איתיה ומגמר הוא דקא גמר ואזיל אכלה תלתא פירי בתלתין יומי כגון אספסתא ליהוי חזקה היכי דמי דקדיח ואכלה דקדיח ואכלה התם משמט הוא דקא שמיט ואכיל אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא ליהוי חזקה מאן הולכי אושא ר' ישמעאל לר' ישמעאל הכי נמי דתנן רבי ישמעאל אומר בד"א בשדה הלבן אבל בשדה אילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו ג' שנים לרבנן מאי אמר רב יוסף קרא כתיב (ירמיהו לב, מד) שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה א"ל אביי דלמא התם עצה טובה קמ"ל
רש"י
[עריכה]ואידך - כלומר ונגיחה רביעית דבעינן היינו משום דאי לא נגח לאחר שהוחזק מה ישלם:
שאין עמה טענה - מפרש במתני' לקמן (דף מא.) אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי אמר לו שלא אמר לי אדם דבר מעולם ולא אמר לו אתה מכרת לי:
תיהוי חזקה - דהא אמרת שלש שנים מפקי ליה מרשות מוכר:
ומשני טעמא מאי - אמרינן שלש שנים מפקי לה מחזקת מרה קמא דאמרינן דלמא כדאמר איהו זה אומר לקחתיה ממך וזה אומר גזלתיה ממני ואין אנו יודעין האמת עם מי אתיא חזקת שלש שנים ומוקי לה ברשותיה ואמרינן דלמא קושטא הוא דקאמר אבל בלא טענה מהיכן קנאה בשביל אכילת שלש שנים:
מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה - אם מיחה המערער בתוך שלש שנים לפני עדים שלא בפני המחזיק ואמר דעו שפלוני מחזיק בקרקע שלי בגזילה לא תיהוי מחאה:
דומיא דשור המועד - שמעידין ששורו נגחן ובשלש פעמים שהעידו שלא בפניו אינו נעשה מועד אף התראת עדות של מחאה לא תיהוי עדות שלא בפניו דמחאה דומיא דהעדאה היא שהיא התראה לשמור שורו ואף המחאה התראה היא להזהר בראיית זכותו ושטר מכירתו:
התם והועד בבעליו אמר רחמנא כו' - כלומר לא דמי נהי דגמרינן שלש שנים משלש נגיחות כי היכי דמפקי הני מחזקה הני נמי מפקי מחזקה אבל מחאה מהעדאה לית לן למיגמר דהתם כיון דהעדאה לחייבו ממון על נגיחותיו היא באה ולהעמיד שורו בחזקת מועד בעינן בפני בעלים שידעו לטעון ולהכחיש העדים ולהביא אחרים להזימן אבל טעמא דמחאה להתרות בו להיות זהיר בזכיותיו היא באה שזה טוען שבגזילה היא בידו הכא אפילו שלא בפניו נמי איתה:
דחברך חברא אית ליה כו' - ויאמרו זה לזה והדבר בא לאזניו ואינו יכול לומר אילו שמעתי הייתי זהיר בראיית זכותי:
ולר' מאיר דאמר כו' - כלומר לר"י דאמר בב"ק איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים איכא למימר הכא ג' שנים דומיא דג' ימים אלא לר"מ דאמר התם דאפי' נגח ג' פעמים ביום אחד הוי מועד מק"ו הכא נמי אכלה תלת פרי בחד יומא כגון תאנה שאינה מתבשלת יחד ויש שאינה מתבשלת שחרית ולערב היא ראויה הכי נמי דהויא חזקה ומשני דומיא דשור המועד כו':
צלף - פרי שלא ניכר בו היום ונגמר לסוף ג' ימים:
אספסתא - מין זרע הוא לעשב בהמות ולסוף ל' יום הוא נגמר ועוקרין אותו וזורעין אחר במקומו ובתוך שלשים יום גוזזין אותו שלש פעמים:
דקדיח - גדל קצת:
משמט הוא דקא שמיט ואכיל - ואין זו אכילת כל הפרי:
בתלתא ירחי - שעקרה בסוף כל חדש וזרע אחרת:
מאן הולכי אושא - דאמר רבי יוחנן לעיל להא מילתא משמייהו:
רבי ישמעאל - לא פירש לי מהיכן אלא הכי גמירי שהוא היה באותו הזמן:
לרבנן מאי - רבנן דלית להו הא דרבי ישמעאל מנא להו חזקה דשלש שנים:
ה"ג שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה - ירמיה בשנה העשירית לצדקיהו והיה כלוא בחצר המטרה כדכתי' בס' ירמיה ושם נאמר לו הנה חנמאל בן שלום וגו' וכתיב בההיא עניינא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וגו' היה מזהיר לוקחי שדות לכתוב שטרות ולהעמיד עדים בחתימתם כי יגלו מן העיר בשנת אחת עשרה כשנלכדה העיר ולא יחזיקו במקח שלש שנים אלא עשירית ואחת עשרה אלמא בהני תרתי שנין לא הוי חזקה מכאן לחזקה שאינה פחותה משלש שנים:
עצה טובה קמ"ל - כלומר לעולם חזקה הויא בשנה אחת ועצה טובה קא משמע לן שיהא שטרו בידו מוכן לראיה ולא יזקק לעדים כשיעוררו עליו:
תוספות
[עריכה]אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה כו'. תימה מאי ס"ד דמקשה דהיכי מצי לאוקמי בידיה כיון דלא טעין מידי וי"ל דהכי פריך כיון דילפת משור המועד מה התם בשלש נגיחות הוי בחזקת נגחן הכא נמי כיון דאכלה שלש שנים ולא מיחה הויא בחזקת שלא ימחה עוד ובלא טענה נמי תהא שלו דאית לן למימר שמחל לו אי נמי הא דקא פריך למימרא דחזקה שלא בטענה תהא חזקה היינו כגון דאמר ליה מפלניא זבנתה דזבנה מינך אע"ג דלא אמר קמי דידי זבנה ולא דר בה אפי' חד יומא ולא ידע אי זבנה מיניה אי לא אלא דהכי א"ל תימה לרשב"א הא דמיבעיא לן בפ' כיצד הרגל (ב"ק כד. ושם) אי לאיעודי תורא אי לאיעודי גברא תפשוט מהכא דלאיעודי תורא הוא דקאמרי הולכי אושא מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות נפקא ליה כו' ואי לאיעודי גברא לא מייעד עד נגיחה רביעית דאז הוא מועד לעבור בהתראות דכשנגח נגיחה שלישית והתרו בו עדיין לא עבר על שלש התראות עד שיגח פעם רביעית וי"ל דסוגיא דהכא כמאן דאמר לאיעודי תורא והולכי אושא לא אמרו אלא דגמרינן משור המועד ולא יותר וילפינן משלש התראות דגברא ולא משלש נגיחות דתורא ועוד דלמאן דאמר לאיעודי גברא אין צריך שיהו מוחזקות לעבור בהתראות דאם כן עד נגיחה חמישית לא יחייב אלא צריך שיודיעוהו בכל פעם כשיגח כדי שישמור שורו ומכל מקום חיובא דשור תליא במה שהוחזק ליגח:
אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהא מחאה. פירש ר"י כי היכי דילפת משור המועד דהוי חזקה בשלשה זימני הכי נמי נילף מה שור צריך העדאה בפניו ולא אמר קלא אית ליה ותועיל הכי נמי מחאה שלא בפניו אית לן למימר דלית ליה קלא ולא תהא חזקה אף על פי ששמע החזקה כיון דאין קול למחאה מה היה מועיל אם מוחה כיון שלא תגיע למחזיק מחאתו ואע"ג שמחאה באה לבטל החזקה וההעדאה באה לקיים מ"מ פריך שפיר והא דנקט מחאה ולא נקט חזקה משום דחזקה נשמעת טפי מהעדאה אבל מחאה אינה נשמעת יותר ובלא שור המועד הוי מצי למיפרך דלא תהא מחאה כדפריך אליבא דרבנן אלא כיון דיליף משור המועד ניחא ליה למפרך מיניה ומשני חברך חברא אית ליה ויש קול בין למחאה בין להעדאה אבל בהעדאה גרידא גזירת הכתוב הוא דאין נעשה מועד אלא אם כן מעידים בפניו אפילו יתברר לו באלף עדים שהעידו על שורו בבית דין:
כגון צלף. בתר דשני ליה מתאנה פריך מצלף דתאנה גדולה היא בשעה שנוטלין חבירתה מן האילן אלא שלא נתבשלה עדיין אבל צלף קטן הפרי הרבה כשנוטלין האחת כדאמר בשבת (דף ל.) עתידין אילנות שיטענו פירות בכל יום לגלג עליו אותו תלמיד אין כל חדש תחת השמש אחוי ליה צלף ור"ח גריס ברישא תלתא פירי בחד יומא כגון צלף שיש לו שלשה פירות ביחד ובתר הכי גריס כגון תאנה וההיא דשבת משמע כספרים שלנו:
ודלמא עצה טובה קא משמע לן. ה"נ מצי למיפרך ודלמא בתוך עשר הוה קאי ומזהיר על תחלת אחת עשרה דליכא אפילו שנה ולעולם בשנה אחת הויא חזקה ור"ח פירש דרב יוסף יליף הכי וגריס שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על י"א שתלכד העיר ויאבדו השטרות ויסמכו על חזקת שלש שנים ומביא ראיה מסדר עולם דבשנה תשיעית בחדש עשירי היה ומיהו בכל הספרים שלנו כתוב שהרי נביא עומד בעשירי וכן בסדר עולם שלנו תניא בשנה העשירית ועוד דלגירסתו נמי קשיא מנא ליה שלש שנים מיום ליום דלפי גירסת סדר עולם ליכא אלא שמנה עשר חודש שהרי בשנת אחת עשרה לחדש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר:
ראשונים נוספים
התם כי לא נגח. רביעית מאי לישלם:
אלא מעתה. דאמרת כיון דאכלה ג' שנים קיימא ברשותיה אם כן כל חזקה שאין עמה טענה להיכא דקאמר ליה מערער מה אתה עושה בתוך שלי ואמר הלה אכלתיה שני חזקה ולא אמר לי אדם דבר תיהוי חזקה ואנן תנן דכל חזקה שאין עמה טענה שאינו טוען עם החזקה של אבא היתה וירתיה או שקניתיה ממך ואכלתיה שני חזקה אינה חזקה. ואי טעין הכי אע"ג דלית ליה שטרא טענינן ואמרינן הכי הוא כדקאמר ושטרא הוא דארכס ליה אבל אם אינו טוען אלא שאכלתיה שני חזקה אין זה טענה. ולדבריך דילפת משור מועד דלאחר ג' שנין קיימא ברשותיה תיהוי חזקה אע"ג דלית ליה טענה אחריתי ומשני טעמא מאי הוי חזקה שיש עמה טענה חזקה משום דאמרי' דלמא הכי כדקאמר ושטרא אירכס ליה. אבל להיכא דאין עמה טענה השתא איהו לא טען אנן טענינן ליה ולא הוה חזקה:
מתקיף לה רב עויר' אלא מעתה. דמפקת ליה משור המועד להיכא דמיחה המערער שלא בפניו לא תיהוי מחאה דדומיא דשור המועד וכו' ומשני גבי שור המועד שאני משום דגזירת הכתוב הוא אבל מחאה שלא בפניו בדין הוא דהוי מחאה דאמרי' ליה למחזיק חברך כו' ומחברך שמעת המחאה:
ולר' מאיר דאמר כו'. בשלמא אליבא דרבנן דפליגי עליה דר"מ דאמרי אינו חייב עד דנגח ג' נגיחות בג' ימים כדכתיב אם שור נגח הוא מתמול שלשום תמול [חד מתמול] תרי שלשום תלתא הכא נמי לא הוי חזקה עד דאכלה ג' שנים אלא לר' מאיר דאמר כיון דכי ריחק נגיחותיו דבג' ימים נגח ג' פעמים חייב קירב נגיחותיו בשנגח ג' פעמים ביום אחד לא כל שכן דהוי מועד הכא נמי לטעמי' למה לי תלת שנין לחזקה אפי' ביום אחד תהוי חזקה. והיכי דמי כגון דאכלה תלת פירי בחד יומא דומיא דג' שנים שאוכל ג' פירות כגון תאנה דבבקר מתבשלת תאנה זו ובחצי היום אידך ואידך לערב ותהוי חזקה:
ומשני דומיא דשור המועד בעינן מה שור המועד בעידנא דעבד הא נגיחה אכתי ליכא לאידך נגיחה כלל. ה"נ גבי חזקה בעינן דבזמן דאיתא להאי פירא ליתא להאי כלל בעין דאכתי לא בא. והא לא מצית למישכח אלא בג' שנין אבל תאנה היום בשחרית היו שלשתן אלא שלא נתבשלו:
כגון צלף. דבחד יומא מגדל חד פירא ועדיין אידך קטן הרבה ולמחר מתגדל ומתבשל [פירא אחריתא] ואידך ליום שלישי ואי אכלינהו בתלתא יומי תיהוי חזקה דומיא דשור המועד:
ומשני התם נמי וכו' ומקשי' אכלה תלתא פירי בתלתין יומי כגון אספסתא שנוהגין בני אדם לקוצרה מי' ימים לי' ימים דהיינו ג' פעמים בל' יום ולבסוף ל' יום עוקרין אותה מכל וכל וחורשין השדה ליהוי חזקה דהשתא בעידנא דאיתא להאי ליתא להאי ומשני היכי דמי דתיהוי הכא חזקה[4] כיון דבגין דקדמה כשמתגדלת אכלי מיד לסוף י' ימים ודאי בעידנא דאיתא להאי ליתא להאי אבל מ"מ דמי כאכילה גנובה שאין ממתין עד ל' עד שתתגדל כולה אלא משמט שמיט ואכל להכי לא הוי חזקה ומקשי' אכלה תלת פירי בתלתא[5] יומי כגון אספסתא דסוף ל' עוקרין אותה מהקרקע מהכל וזורעין אחרת תיהוי חזקה דהשתא ליכא למימר דשמיט ואכיל: ומשני מרא דשמעתא מן הולכי אושא היינו ר' ישמעאל:
ולר' ישמעאל הכי נמי. דתהוי חזקה:
דתנן אמר ר"י בד"א. דבעינן תלת שנין חזקה:
בשדה לבן. דהיינו שדה תבואה שאין בה אילנות ואינה עושה אלא תבואה אחת בשנה משום הכי בעינן ג' שנים רצופות דומיא דשור המועד דליהוי ג' תבואות בג' שנים:
אבל בשדה אילן. דיש בה נמי תבואה:
כנס תבואתו וכו'. דעבד ג' תבואות הללו בשנה אחת הויא חזקה:
כגון אספסתא. אספסתא מאכל בהמות היא שלועזין טריד"א: ורבנן דמתני' מנא להו דבעינן ג' שנים חזקה דהאי דתנו עד האידנא בהא דר"י אליבא דהולכי אושא היא:
וחתום. שיהיו השטרות משומרין בידכם:
שהרי נביא. ירמיה עומד[6] בתשע שנים לצדקיהו כדמפורש בספר ירמיה ומזהיר על י"א שנה בתחלתה שילכו בגלות כדכתיב בעשתי עשרה לצדקיהו בחודש הרביעי הובקעה העיר ולפיכך היה מזהירם בשנת ט' ואמר להן הואיל ואין אתם מעכבין בכאן ג' שנים דחזקה. מי שקנה עכשיו בתים או שדות במקום הזה יכתוב בשטר ויחתום עדים כדי שתהא הקרקע ברשותכם וכשתחזרו מן הגלות ויבואו המוכרים להוציא מידכם בעבור שלא החזקתם בה ג' שנים תראו להם שטריכם ותקיימוה בידכם מכלל שאם היו בה ג' שני חזקה לא היו צריכין שטר:
ואיכא ספר שכתב שהרי נביא עומד בי' ומזהיר בי"א מתרצי הכי משום דוחק הקראי א"ל אביי ודילמא לאו משום טעמא דלא הוי שני חזקה קאמר להו אלא משום עצה טובה קאמר להו למכתב שטרות לפי שילכו בגלות ושמא יהרגו העדים או יגלו למקום רחוק ולא ימצאו העדים דהאי דקאמר להו נמי בנו בתים בבבל ושבו משום עצה קאמר להו לפי שהיה יודע שהיו משתהין בגלות. תדע דמשום עצה קאמר להו דכתיב ונתתם לשטרות בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים דאי משום חזקה הוא לא צריך ימים רבים כי אם עד שיעברו שני חזקה:
הכי גרסינן בכולהו נוסחי עתיקי: שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה. וזו היא גרסתו של ר"ת ז"ל, ולפי הגרסא כך פירוש': שלא עלתה להן חזקה באותן שלש שנים לפי שלא היו שלש שנים שלמות שבשנה תשיעית בחדש העשור בעשור לחודש סמך מלך בבל ידו על ירושלים ובח' החמישי של שנת אחת עשרה חרב הבית וגלו רובם מעל הארץ ומקצתם גלו לבבל ומקצתם לא גלו עד החדש השביעי שנהרג גדליה ומכיון שהיה מזהירם לכתוב שטר למדנו שלא תתקיים להם חזקה בשמנה עשר חדש שהן שלש אכילות להוציא מדברי רבי ישמעאל וא"ת אכתי מנ"ל דבשלש שנים נמי תתקיים חזקה י"ל דהא גמרינן משור המועד ושנים מנגיחות גמרינן דקרא כתיב דמפיק מדר' ישמעאל ואביי אקשי ודילמא עצה טובה קמ"ל שהיה מתנבא על הגלות כי ארכה היא וייעצם לכתוב שטר כדי שאם ימותו עדי חזקה בגלות תדון כשטר.
ור"ח ז"ל מפרש שעלתה להם חזקה, ולא ידענא היכי אפשר לאוקמה דהא לרבנן שלש שנים בעי' בכל מילי כדאמרינן לקמן זו דברי רבי ישמעאל ור' עקיבא אבל חכמים אומרי' שלש שנים מיום ליום, אלא הפי' הנכון לפי גרסא זו הוא כמו שכתבתי.
אבל על סדר המקרא אינו מתישב כלום שהרי כתוב (ירמיהו לב ו) בשנה העשירית וגו' ויהי דבר ה' אלי לאמר, ואי אתה מוצא שם נבואה אלא זו הנה חנמאל כן שלום אלמא בעשר היה עומד, ומ"ש רבינו חננאל ז"ל דהכי תני לה ר' יוסי במתני' לא אשכחו לה רבנן בברייתא בנוסחי דילן הכי.
ואשכחן תנא דסדר עולם דתני הכי. בשנה העשירית בעשירי בשנים עשר לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם שים פניך על פרעה מלך מצרים אותה שנה ובאותו זמן ובאותו הפרק הנה חנמאל בן שלום דודך וכו' אלמא נביא בעשר היה עומד וזו היא גרסתו של רש"י ז"ל שהרי נביא עומד בעשר.
ולא מחוור לן כלל שהרי בחדש הרביעי גלו, אי נמי בחדש החמישידכתיב עד גלות ירושלים בחדש החמישי שבתשעה בו חרב הבית ואכתי שמנה עשר חדש נמי ליכא ואפשר מפני שרובם לא יצאו עד החדש השביעי ואיכא שמנה עשר חדש דלא סבירא להו כתנא דסדר עולם אלא בתחלת שנה עשירית נביא מזהי' וכיון דבהני לא הוי חזקה ש"מ דלא מקיימ' חזקה עד שלש שנים אי נמי אפילו לתנא דסדר עולם איכא למימר מפני שהנביא מזהיר על כל השדות ואי כר' ישמעאל הא איכא שדה ואילן ובשדה הלבן נמי מצו למעבד פירא רבה כגון קשואין ודלועין אי נמי משרה דאספסתא דמקיימא להו חזקה קודם הגלות.
ופי' עצה טובה קמ"ל, במאי דכתב רחמנא בכלי חרס אבל למען יעמדו ימים רבים לאו עצה טובה היא אליבא דר' אלעזר דמהכא גמר דבעינן שטר שאינו יכול להזדייף בפרק המביא תניין (גיטין כב ע"ב).
אמר רבי חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב: כלומר, אפילו איכא קורבא דמוכח כעובדא דפרדיסא דלקמן, והיינו דקשיא ליה לר' זירא, דאי לא, מאי קשיא ליה, היינו תשע חנויות דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב ואף על פי שנמצא יותר קרוב למוכר נבלה. אלא ודאי כדאמרן.
מתיבי והיה העיר הקרובה אל החלל ואף על גב דאיכא דנפישא מיניה: קשיא לי, ולדידה מי ניחא, והא לכולי עלמא בדליכא קורבא דמוכח בתר רובא אזלינן, וכמו שכתבנו, ותשע חנויות יוכיחו, ואפילו הכי לגבי עגלה ערופה אזלינן בתר קורבא אף על גב דלא מוכח, דבמדידה תליא רחמנא. וי"ל דהכי קאמר, אי אמרת בשלמא דכי איכא קורבא דמוכח שבקינן רובא ואזלינן בתר קורבא, זימנין דאישתכח קרוב לזה בקורבא דמוכח ואזלינן בתרה, והילכך אף כשאין שם קורבא דמוכח אזלינן ביה בתר קורבא, כדי שלא תחלק ולא תתן דבריך לשיעורין. אלא לדידך דאמרת דאפילו בקורבא דמוכח אזלינן בתר הרוב, אמאי.
ועדיין אינו מתיישב בעיני כלל, דכל עצמנו אין לנו שהולכין אחר (הרוב) [הקרוב] מן התורה ברובא דליתא קמן אלא מן והיה העיר הקרובה אל החלל, ואי מהתם ואפילו בדאיכא אחריתי דנפישא מיניה, אם כן אפילו בקורבא דלא מוכח, כגון תשע חנויות, נמי נאמר כן, ואי דוקא בדליכא דנפישא מינה אמר קרא, הא איכא אחריתי דנפישא מינה לא, אם כן אפילו בקורבא דמוכח נמי מנא ליה לרבי זירא ולמה מודה בתשע חנויות וחולק על רבי חנינא. ורבי זירא לא משמע ליה דבסברא בעלמא חולק על רבי חנינא, דהא קראט קאמר, וקרא אפילו לדידיה נמי דסבירא ליה דאפילו בדאיכא דנפישא מינה קאמר.
ועל כן נראה לי דרבי זירא לא חולק היה, וכדמוכח לקמן, אלא חוקר ושואל היה דקרא ומתניתין היכי. והא דבעי לה אמימריה דרבי חנינא, הוא הדין דהוה בעי לה אמתניתין דתשע חנויות, אלא משום דרבי חנינא קאמר לה בהדיא דאפילו במקום קרוב הלך אחר הרוב קא בעי ליה עליה, דאלו ההיא דתשע חנויות לא מיפרשא בהדיא דאפילו במקום קרוב נלך אחר הרוב. ומעיקרא הקשה מוהיה העיר הקרובה, דמשמע דאדרבה רוב ורוב הלוך אחר קרוב ואפילו איכא דנפיש מינה וליכא קורבא דמוכח כי התם, הפך מדרבי חנינא לגמרי, ואוקימנא בדליכא. הדר אקשי ממתניתין, דמהתם משמע דכל היכא דאיכא קורבא דמוכח מיהא אזלינן בתר קורבא, דקא סבר דמתניתין אפילו בדאיכא אחריני של הפקר דנפישי מיניה חוץ לחמשים אמה ותוך שלשים ריס ומפריח קאמר. ופריק בדליכא כנ"ל.
וליזיל בתר רובא דעלמא ביושבת בין ההרים: ואם תאמר אם כן למה לן קרא בשלהי פרק מרובה (פב, ב) דירושלם אין מביאה עגלה ערופה דכתיב ל(י)רשתה וירושלם לא נתחלקה, דאף על גב דכתיב ירושלים הרים סביב לה, מכל מקום כל העולם באין שם לסחורה, שהיא רוכלת הגוים, ועולין שם לרגל ובשאר ימות השנה לשלם נדרים ונדבות, ואם כן קרא לפוטרה מעגלה ערופה למה לי. תירצו בתוספות, דמכל מקום מקומות היו שם שלא היו בני אדם רגילין לילך שם, אלא בני ירושלים. ומסתברא דאיצטריך אפילו בזמן שלא היה שם בית המקדש עדיין, ואי נמי אי איתרמי דלא סלקי לה, אפילו הכי מדינא לא מיתא, דרחמנא פטרה.
תנן ניפול הנמצא בוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך ואף על גב דאיכא דנפיש מיניה: כלומר, בשלמא לרבי זירא, כיון שנמצא בתוך חמשים אמה ואפילו במפריח הרי הוא של בעל השובך, ואף על גב דאיכא דנפיש, משום דאיכא קורבא דמוכח, וכדאביי דאמר לעיל בחמשים אמה מליא כרסייהו, ועל דרך הרוב אינן יוצאין חוץ מחמשים אמה, הילכך הרי הוא של בעל השובך, ואף על גב דאיכא אחרינא דגוי אי נמי דהפקר דנפיש מיניה תוך שלשים ריס. אלא לרבי חנינא, ניזיל בתר רובא דתוך שלשים ריס. ופרקינן בדליכא, כלומר, תוך שלשים ריס. ואקשינן אי דליכא אימא סופא חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו, ואי דליכא ודאי דהאי הוא, כלומר אי אמרת בשלמא דאיכא דנפיש מיניה ורישא דהוי של בעל השובך משום דהוי קורבא דמוכח, כדאמרן, שפיר, דסופא נמי משכחת לה דאיכא דנפיש מיניה, וכיון דבחוץ מחמשים אמה ליכא קורבא דמוכח ואזלינן בתר רובא, ומשכחת לה בההוא אחרינא דגוי אי נמי דהפקר. אלא אי אמרת דליכא דנפיש, ודאי דהאי שובך הוא, דהא מישט שייטי עד שלשים ריס. ופירש רש"י זל, דכי אקשינן ליה מסופא, הוא הדין דהוה מצי לאקשויי אכתי מרישא, ולימא אפילו כי ליכא אחרינא דנפיש מיניה מכל מקום ליזיל בתר רובא דעלמא, אלא כיון דאשכח פירכא דעדיפא מינה ניחא ליה לאקשוייה.
ואינו מחוור בעיני כלל, דאם איתא דחיישינן בכי הא לרובא דעלמא, סופא דקתני הרי הוא של מוצאו ניחא, דמשום הכי הוי של מוצא ולרבי חנינא, דאזלינן בתר רובא דעלמא ומעוברי דרכים נפל, אלא נראה דלרובא דעלמא לא חיישינן הכא, דכיון דתוך שלשים ריס ליכא אחרינא וקיימא לן דמישט שלשים ריס ותו לא, הא מעלמא לא אתא, ואי משום עוברי דרכים, לנפילה לא חיישינן כל כמה דמצי למימר דמההוא שובך אתא, דאין בני אדם שוטים שלא להשגיח על מה שבידם. ואף על גב דאמרינן לקמן גבי הנהו זיקי דאשתכח בי קופאי, והני מילי רברבי אבל זוטרי אימא מעוברי דרכים נפיל, התם הוא משום דעל כרחין נפול, אלא דלא ידעינן ממאן נפול, אי מבני העיר או מעוברי דרכים, והתם הוא דאזלינן בתר רובא דעלמא דהיינו עוברי דרכים, אבל הכא דאפשר למיתלי דהפריח מתוך שובך זה, אף על פי שהוא חוץ לחמשים אמה, בדידיה תלינן ולא חיישינן לנפילה. וזה נכון וכן פירשו גם בתוספות.
הכא במאי עסקינן במדדה: ובהא איתרצא כולה מתניתין, דתו לא אצטריכי' לאוקמה בדליכא, דאפילו איכא אחרינא דנפיש חוץ לחמשים, הרי זה של בעל השובך, דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה, הילכך על כרחין מהא אתא. ובשנמצא חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו, דעל כרחין לאו מהני אתא אלא מעוברי דרכים נפל.
הא דאמרינן: על דאפקוה לרבי ירמיה מבי מדרשא: פרשו בתוספות, דלאו משום דאמר מילתא דתמאה, דהא על כרחין אשכחן בכי האי גוונא במתניתין וכדקתני מחצה על מחצה יחלוקו, ולא משחכת לה אלא בשרגלו אחד תוך תחום זה ורגלו האחר תוך תחום האחר, אלא אפקוה משום דאמר מילתא דלא אפשר, דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה, ואפילו רגלו אחד אי אפשר שיוצא בחוץ, דכל שיעורי חכמים כך הם (ר"ה יג, א): בארבעין סאה הוא טובל בארבעין סאה חסר קורטו איחנו טובל. כך פירש רבינו תם ז"ל.
תנן נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו ואף על גב דאיכא חד מנייהו דנפיש: תימה היאך איפשר לומר דאיכא חד מנייהו דנפיש, דהא אמנא לה למתניתין במדדה ותוך חמשים הוא, וכל שהוא תוך חמשים אמה ליכא קורבא דמוכח, וכיון שכן אי איכא חד מנייהו דנפיש, מיניה הוא, דהא בכל כי האי גוונא לכולי עלמא אזלינן בתר רובא דהיינו תשע חנויות. ותירצו בתוספות דעיקר קושיא זו אינה אלא משום דבעי לאקשויי וליזיל בתר רובא דעלמא. וקושיא זו ראשונה אינה עיקר. וזה דחוק.
ומסתברא, שהמקשה הזה סבור דאפילו בתוך חמשים אמה איכא קורבא דמוכח, וכגון שנמצא לזה בדרך משל קרוב באמה ובאמתים ולזה בארבעים, ומכל מקום לדברי רבי חנינא הוה לן למיזל בתר רובא ולא תר קורבא, ואכתי איכא למידק היכי הוה סלקא דעתו דאיכא אחרינא דנפיש, דאם כן סופא דקתני מחצה על מחצה יחלוקו, תיקשי ליה, דהא היכא דליכא קורבא כלל על כרחין אזלינן בתר רובא, דרובא דאורייתא, ותירצו בתוספות, דבהרבה מקומות בתלמוד יש שיכול להקשות וליטעמיך ואינו מקשה. וי"ל עוד, דקא סלקא דעתא דמקשה דמחצה על מחצה דקתני, היינו ששוים לגמרי בקורבא ורחוקה ובמספר העופות.
וליזיל בתר רובא דעלמא: יש מפרשים רובא דעלמא דדילמא מעוברי דרכים נפל. ואי איפשר מכמה טעמים, חדא דאינו מן הדעת, שיש כאן שובך דנוכל לתלות בו, ונתלה בנפילה דעוברי דרכים דאינה מצויה, כמו שכתבנו למעלה. ועוד מדאמרינן לעיל ואי בדליכא אחרינא אמאי של מוצאו ודאי מהאי הוא, אלמא לא חיישינן לנפילה דעוברי דרכים. ועוד כי יש מקצת נוסחאות בגמרא דגרסינן הכי הכא במאי עסקינן בשביל של כרמים דכיון דמדדה אי מעלמא אתו לא מצי אתי, וכן היא גירסת הגאונים ז"ל. ולפי גירסא זו אי איפשר לפרש כן. ומקצת נוסחאות יש דכל דמדדה אי חזי לקיניה מדדה ואי לא לא מדדה, וגם לגירסא זו אי איפשר לפרש כן.
אלא הכי פירושא, ליזיל בתר רובא דשובכין דעלמא, דקא סלקא דעתא שיש כאן שובכין אחרים תוך חמשים אמה ונפישי מהני תרי דנמצא בין שניהם. ואם תאמר ומנא ליה דאיכא אחריתי תוך חמשים דפריך הכין להדיא, י"ל דעל כרחין בדאיכא אחריני היא מתניתין, דאי לא תימא הכין, מאי קא משמע לן כולה בבא דסופא, דאי לאשמעינן דאינו של מוצאו, הא שמעינן ברישא, ואי לאשמועינן בשקרוב לזה שלו, פשיטא, דקורבה דאורייתא בדליכא דנפיש מיניה, ומחצה על מחצה נמי פשיטא, אלא על כרחין בדאיכא אחריני תוך חמשים היא, ואתא לחדותי דאפילו הכי אין תולין אותן באותן האחרים ואף על גב דרובא נינהו, אלא באלו הקרובים. ומשום הכי פריך וליזיל בתר רובא דעלמא. ואם תאמר ולדידיה מי ניחא, הא כיון דתוך חמשים אמה הן, ליכא קורבא דמוכח, ובכי הא ודאי לכולי עלמא אזלינן בתר רובא. תירצו בתוספות דקושיא זו לאו לרבי חנינא בלחוד הוא דאקשינן לה אלא לכולי עלמא.
ופרקינן: הכא במאי עסקינן בשביל של כרמים: כלומר, ששאר השובכין, אף על פי שהן תוך חמישין אמה, הן בתוך הכרמים. אבל שני שובכין אלו מכוונין כנגד השביל, האחד בראש השביל לצד מזרח, והשני בראש השביל לצד מערב, והנפול נמצא באמצע השביל, ולפיכך אי אפשר לתלות בשאר השובכין אף על פי שהן רוב, מפני שכיון שהן תוך הכרמים, ונפול זה אינו מפריח אלא מדדה, אי מעלמא אתי, כלומר מאותן האחרים לא מצי אתי, שהגפנים מונעין אותו. ויש מוסיפין בגירסא דכל מידדה אי חזי לקיניה מידדה ואי לא לא מידדה, והכל עולה לפירוש אחד.
גמרא: אלא מעתה כל חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה: כלומר, טעמא דחזקה מאי ניהו דאמרינן דשתיקת הבעלים מוכחת שמכרה לו או נתנה לו כמו שהמחזיק אומר,
איהו לא טעין ואנן ניקום וניטעון: ואיכא למידק, דקארי לה מאי קארי לה, דאדרבה אמתניתין דכל חזקה שאין עמה טענה אקשינן בגמרא פשיטא. וי"ל דהכי קא פריך, כיון דמשור המועד גמרת ליה, אימא כשור המועד דבכל ענין תיהוי ליה חזקה, ואף על גב דאיהו לא טעין ניטעון ליה, דדילמא שטרא הוה ליה ואירכס, וכי האי גונא נמי אמרינן בגמרא (מא, א) פשיטא מהו דתימא האי גברא מיזבן זבינא ליה ושטרא הוה ליה ואירכס וסבר אי אמינא מזבן זבינא לי אמרי לי אחזי שטרך, וכגון זה פתח פיך לאלם הוא קא משמע לן.
ולדידי קשיא לי, אדרבא איהו שפיר קא פריך, כיון דמשור המועד גמרת נימא כשור המועד דבכל ענין נפקא ליה מחזקת בעלים הראשונים וקם ליה ברשותיה דהאי שאני אומר כיון ששתק כולי האי אחולי אחיל גביה, וכענין שאמרו הגאונים ז"ל בכל דבר שאינו מחסרו קרקע דטענת סבלונות מהניא ליה ומדין מחילה, וכדאמר רבא לקמן (כ) בחד מן לישני תרתי מחיל תלת לא מחיל, ופרכינן אי הכי תיהדר ארעא לבר מפרי, אלמא מתוך שתיקתו גמרינן למחילתו והויא מחילה ולא מהדר לה פירא לההוא לישנא, הכי נמי נימא דשתיקתו היינו מחילה ותיקום ברשותיה דהאי. וי"ל דקרקע אינו נקנה במחילה, אלא בכמכירה ונתינה, ולא עדיף שתיקה ממחילה מפורשת, ואלו אמר לי שדי מחולה לך לא אמר כלום, כל שכן מחילה מתוך שתיקה, אבל שעבודין שיש להן חזקה בטענת סבלנות כדעת הגאונים ז"ל ניתנין הן במחילה, שאלו הוציא זיז על חצר חברו ואי נמי שנעץ קורה בכותלו, יכול הוא למחול לו שלא יסלקם משם, שאין זה כנותן קרקע אלא כמוחל על השעבודים, וכן נמי אכילת פירות, אחר שאכל הרי חזר על האוכל לחוב בעלמא ויכול הוא למוחלו, מה שאין כן בגופו של קרקע, והיינו דאמרינן, התם טעמא מאי, כלומר מאיזה צד יכול הוא לזכות בקרקעו של חברו, במכירה או במתנה, איהו לא טעין ואנן ניקום וניטעון.
אלא שעדיין קשה לי דהא לקמן (שם) גבי עובדא דרב ענן דשקל בידקא בארעיה ואמר והא אית לי סהדי דאתא וסייע בגודא בהדאי, כלומר ומחל לי, ופירש ר"ש ז"ל דהוה ליה כמאן דאמר ליה לך חזק וקני, ואם כן הכא נמי נימא הכין, ויש לומר דשאני התם דעשה מעשה בידים ומסייעו לגדור אותו עם שלו.
אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה דומיא דשור המועד: איכא למידק, חזקה שלא בפניו לא תיהוי חזקה הוה ליה למימר דהיינו דומיא דהעדאה, דמה העדאה מוציאה מחזקת תם ומכנסת בחזקת מועד, הכי נמי חזקה מוציאה מרשות זה ומכנסת לרשות זה, אבל מחאה אדרבה מעמדת ברשותו של ראשון. ופירש רש"י ז"ל דמחאה דומיא דהעדאה, מה העדאה להזהיר את הבעלים לשמור שורו אף מחאה אזהרה למחזיק ליזהר בשטרו. ואף על גב דאכתי לא ידעינן טעמא דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, על כרחין חזקה משום דאיבד שאר ראיותיו הוא דאיצטריכא ליה ואמרינן ליה איזדהר בראיותיך.
ויש מפרשים דמשום דחזקה מכח מחאה קא אתיא קאמר הכי, מפני שהיא עיקרה של חזקה, ואם אין מחאה שלא בפניו מחאה אף חזקה שלא בפניו אינה חזקה, דאמר ליה משום הכי לא מחיתי לפי שמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, והרי זה כאלו אמר חזקה שלא בפניו לא תיהוי חזקה. ולפי דברי המתרץ הזה נצטרך לומר דאלו לא היתה מחאה שלא בפניו מחאה, לא היינו מצריכין את המערער לבא ולמחות ואפילו שלא בשעת חרום, ואפילו ממקום ששיירות מצויות.
וקשיא לי, דאם כן מאי אמר ליה אביי לרבא לקמן אי הכי מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה דאמר ליה אי מחית באנפוהי הוה מזדהרנא בשטרא, דמשמע דכי לא הויא מחאה שלא בפניו מחאה טפי עדיף ליה למחזיק, אדרבה הא ניחא ליה טפי כי הויא מחאה שלא בפניו מחאה, דמתוך כך סלקא ליה חזקה טפי. וי"ל דהכי קאמר ליה, לא תיהוי מחאה ונצרכינהו לבוא ולמחות, כיון שהוא במקום שיכול לבא ולמחות.
ויש שמפרשים דחזקה שלא בפניו פשיטא ליה דהויא חזקה, ודין הוא, דיכול הוא לדעת אם יחזיק אחר בקרקע אפילו שלא בפניו, לפי שאדם עשוי לשאול מי עומד בקרקעותיו, ואף חביריו מודיעין אותו, כדי שימחה במי שמחזיק בו, וזה אינו דומה לשור המועד שאין אדם עשוי לשאול בשורו אם נעשה נגחן ואין חביריו מודיעין אותו, כדי שלא לחייבו נזק שלם על נגיחותיו, ולפיכך אמרה תורה והועד בבעליו, דאם לא כן לא היו הבעלים יודעים ואינן יכולין ליזהר בשמירת שורו, ומחאה נמי להא דמיא, שאין אדם מחזר לדעת אם מניחה אדם בחזקתו, וקא סלקא דעתיה נמי השתא שאין חביריו מודיעין אותו, ופרקינן, מחאה נמי חביריו מודיעין אותו, כדי שיזדהר בשמירת ראיותיו, וכשהוא מוחה מודיעין אותו, דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה.
גר"ח ז"ל: אכלה תלתא פירי בחד יומא כגון צלף וכו': פירוש צלף אית ליה תלתא פירי כחדא, דהיינו אביונות וקפריסין ועלין. ופרקינן, דומיא דשור המועד דבעידנא דאיתא להאי נגיחה ליתיה להאי נגיחה, אבל הכא אף על גב דאכילות מוחלקות הן בעידנא חדא איתנהו. ולא דמי לאסוף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קיצו דאיתנהו בחדא זמנא ואפילו הכי סלקא ליה חזקה, דהתם פירות מוחלקין, אבל צלף כולהו כחד נינהו.
הדר אקשינן: אכלה תלתא פירי בתלתא יומי כגון תאנה: דזו נתבשלה היום והשנית למחר והשלישית ליום השלישי,
ליהוי חזקה: וקושיא זו בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה היא, דכל שאינן ביום אחד אינו בקירב את נגיחותיו דרבי מאיר. וכן פירש ר"ח ז"ל. דקושיא זו וקושיא דאכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא לכולי עלמא הן.
לרבי ישמעאל הכי נמי דתנן אסף את תבואתו וכו': ואף על גב דשדה בית השלחין לכולי עלמא בעינן שלש שנים מיום ליום ולא סגי ליה באכילת שלשת מיני ירקות ואפילו בחד ירחא, דכיון שאין פירותיה פוסקין כולה שתא לחדא אכילה חשיבא להו לאינשי, ואין דרך להשכיר בית או בית השלחין לפחות משנה, הילכך שלש שנים לענין חזק דידהו כשלש נגיחות לענין חזקה דשור המועד.
אלא דאכתי קשיא לי, דהא משמע דאכילת אביונות וקפריסין ועלין אי לאו דבעידנא דאיתיה להאי איתיה להאי הוה סלקא חזקה לרבי מאיר, ודכותה בשלשה ימים באכילת תאנה אפילו לרבי יהודה, והיאך חשיבי טפי שלש אכילות של שלשה ימים באילן אחד משלשה פירות מוחלקין לגמרי בשלשה ימים בקרקע אחד. וצריך לי עיון.
הגהת רש"י ז"ל: שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה: וכן מפורש באותה פרשה, שאותה נבואה נאמרה בשנה עשירית למלך צדקיהו, ובשנה אחת עשרה למלך צדקיה חרב הבית. והכי פירושא, שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר לכתוב שטר מקנה מפני שעתידין לגלות באחת עשרה ולא תיהוי להו חזקה לכשיחזרו ויערער המוכר על הלוקח.
ואם תאמר מהכא ודאי שמעינן דבשתי שנים לא סלקא להו חזקה, אבל דתיסק להו חזקה בשלש מנין. י"ל דלמנין שלש אשור המועד סמכינן, אלא דאיצטריך לגלויי דלאו שלש אכילות קאמר אלא שלש שנים. ולי נראה, משום דכיון דהזהיר בעשר ולא הזהיר בתשיעית, שמע מינה דעד עכשיו לא הוצרך, דבחזקה סגי ואיצטריך לאזהורי אכתיבת שטר.
ואקשי ליה אביי: ודילמא עצה טובה קא משמע לן בכתיבת השטר, דלא יסמכו אעדי חזקה, דדילמא מייתי להו סהדי, דאי לא תימא הכי, בנו בתים וישבו הכי נמי דלענין דינא קאמר, אלא עצה טובה. כיון שהם מתעכבין שם יבנו בתים וגנות. תדע דאפילו בזה על כרחנו דבר להם דרך עצה טבה, דכתיב ונתתם בכלי חרש ונתינתם בכלי חרש מי נימא דהוי מילתא לענין דינא, אלא עצה טובה.
ור"ח ז"ל גריס: שהרי נביא עומד בתשע, וכתב שכך תני רבי יוסי בסדר עולם: בשנה התשיעית לצדקיהו מלך יהודה סמך מלך בבל את ידו על ירושלם ובו בפרק נאמר לו לירמיה הנה חנמאל וגומר. ופירש הוא ז"ל, דאם לא תעלה להן חזקה באותן שלש שנים, היאך יתקיים מה שהבטיחן עוד יקנו בתים בערי יהודה, שהרי יודע הוא שיסתלקו באחת עשרה ויאבדו השטרות, ונמצא המוכר כשמערער על השדה יפסיד הלוקח, שאין בידו השטר וחזקה לא עלתה לו. וזה קשה, דהיאך סלקא להו חזקה בהכין, והא מקוטעות הוו, דבעשתי עשרה שנה בחדש הרביעי הובקעה העיר, ואנו שלש שנים מיום ליום בעינן. וגירסת רש"י ז"ל נראית עיקר.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
אכלה תלתא פירא לתלתא יומי אכלה תלתא פירי לתלתא ירחי כו' נ"ל דכל הני לא מקשה אלא לר"מ דמחייב בקירוב נגיחותיו. אבל לר' יודא דבעי שלשה ימים לק"מ דלכל יום בעי' שנה גבי חזקה. וכולהו קיימי. אמאי דקאמר לעיל ולר"מ דאמר ריחק נגיחותיו כו'. וכי קאמר לקמן לרבנן מאי אי הוי בעי הוה אמר רבנן כר' יהודא ס"ל אלא דר' ישמעאל ור' עקיבא בלחוד ס"ל דיש חזקה בפחות מג"ש מיום ליום אבל ר"מ לא סבירא לי' כוותייהו דא"כ ליתני נמי גם דברי ר"מ א"ו יחידאי נינהו ושום תנא לא סבר כוותיהו. מש"ה מהדר לאשכוחי טעמא דליתי נמי כר' מאיר:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
יז. אמר ר' יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מניין לחזקה שהיא שלש שנים משור המועד מה שור המועד כיון שנגח שלש נגיחות נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד הכא נמי כיון דאכלה תלת שנין נפקא ליה מחזקת מוכר וקמא לה בחזקת לוקח אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב נזק שלם הכא נמי עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה דמחזיק. ומהדרינן הכי השתא התם מכי נגח שלש נגיחות הוה ליה מועד ואידך נגיחה רביעית כי לא נגח לה מאי משלם הכא כיון דאכלה שלש שנים קיימא ליה ברשותיה. מיהא שמעינן דשור המועד לא מיחייב נזק שלם אלא מנגיחה רביעית ואילך:
יח. ולרבי מאיר דאמר ריחק נגיחותיו לג' ימים חייב קירב נגיחותיו ביום אחד לא כל שכן אכל תלתא פירי בחד יומא כגון צלף דאית ביה קפריסין ועלין ואביונות וכל חד מינייהו חשוב לאכילה כפרי בפני עצמו תהוי חזקה. ומהדרינן דומיא דשור המועד בעינן מה שור המועד בעידנא דאיתא להאי נגיחה ליתא להאי נגיחה הכא נמי בעידנא דאיתיה להאי פירא ליתיה להאי פירא. לאפוקי צלף דכי איתיה לאביונות כולהו שכיחי בהדיה. ומקשינן תו, בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה, אכל תלתא פירי בתלתא יומי כגון תאנה היכא דבעידנא דגמר בישולא דהא לא גמר בישולא דהא, חדא גמרא האידנא וחדא גמרה למחר וחדא ליומא דבתריה, דדמי לנגיחות דשור המועד, תהוי חזקה. ומהדרינן התם נמי פירא מיהת איתיה בהדי הדדי ומגמר הוא דקא גמר ואזיל למחר וליומא אחרא, ולא דמי לשור המועד דבעידנא דאיתיה להאי נגיחה ליתיה להאי נגיחה כלל.
ומקשינן תו אכל תלתא פירי בתלתין יומין כגון אספסתא דקדחא בעשרה יומי וגזז ונתן לפני בהמתו וחזרה וקדחא בעשרה יומי וגאיז ואכיל עד תלתא זימני, דבעידנא דאיתיה לההוא פירא דאכל בעשרה יומי קמאי ליתיה להך דאכל בהנך עשרה יומי אחריני, תהוי חזקה. ומהדרינן היכי דמי אי דקא קדח ואכל קדח ואכל משמט [הוא] דקא שמיט ואכיל. דלא שביק ליה עד דגמר פירא, ולאו אכילה דקיימא בה חזקה היא.
ושמעינן מינה לרבנן דבעו שלש שנים דהיכא דשמיט ואכיל שמיט ואכיל ולא שביק לה עד דגמר פירא לא הויחזקה, דכעין גניבה בעלמא דמי, אי נמי משום דלא קעביד דרך הנאתן ולאו אכילה גמורה היא:
יט. ודייקינן תו אכל תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא להוי חזקה. ומהדרינן מאן הולכי אושא רבי ישמעאל לרבי ישמעאל הכי נמי דתנן א"ר ישמעאל בד"א בשדה הלבן אבל בשדה האילן אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קיציו הרי אלו שלש שנים. ושמעינן מינה דהא דקתני רבי ישמעאל אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קיציו הרי אלו שלש שנים בדאכלינהו להני תלתא פירי בחדא שתא קאי, ובדלא אפיקו בהדי הדדי, דומיא דשור המועד. ורבנן פליגי עליה וקסברי דאידי ואידי שלש שנים בעינן, והיינו דקתני שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום, כדבעינן למימר קמן (לו,ב):
כ. ודייקינן לרבנן מאי. כלומר לרבנן דבעו שלש שנים מאי טעמיהו. אמר רב יוסף אמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה. כלומר שהרי נביא עומד בתשע שנים של צדקיהו ומזהיר על אחת עשרה שנים לצדקיהו שהיתה שנת החרבן, כלומר שהרי נביא עומד בשנה תשיעית ומזהיר לכתוב שטר על מקנת שדה ולהזהר בו עד החרבן שנגזר להיות בשנת אחת עשרה שהיא סוף שנה שלישית למקנת השדה, והיינו דכתיב (ירמיה לב,יד) למען יעמדו ימים רבים ללמדך שעדיין השדה צריכה לשטר עד החורבן. ואלו לא היתה החזקה מתקיימת בשתי שנים לא היה הנביא צריך להזהיר על השטר להזהר בו עד החרבן. ואלו לא היתה החזקה מתקיימת בשנים שקודם החרבן לא היתה כתיבת השטר מועלת כלום, שכל השטרות בשנות החרבן בחזקת אבודין הן, אלא להכי אזהרינהו אשטרא משום דבציר מהנך תלת שני לא קימא ליה ללוקח חזקה. ואע"ג דהנך תלת שני לאו שלימות הוו, שדה הבעל הואי, ושדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום.
ומנא תימרא דנביא בתשע הוה קאי, דתניא בסדר עולם (פרק כו) באותו הפרק שאמר לו הקב"ה לירמיהו הנה חנמאל בו סמך מלך בבל אל ירושלים, וסמיכת מלך בבל אל ירושלים שנה תשיעית הואי כדכתיב בסוף ירמיהו (נב,ד) ויהי בשנה התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבוכדנצר מלך בבל וכל חילו על ירושלים וגו' ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו. וההיא דכתיב (שם לב,א) הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת השם בשנה העשירית וגו', וכתיב בתריה ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלים, לאו תחילת סמיכה הואי, אלא שבתשיעית התחיל לסמוך והיו צרים עליה והולכין עד אחת עשרה והרי עשירית בכלל. ודבור שהיה עמו בעשירי לאו אענינא דחנמאל קאי אלא אדבור שני קאי דכתיב (שם לג,א) ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית והוא עודנו עצור, אבל דבור דחנמאל בשנה תשיעית הוה. והכי קאמר קרא, הדבר אשר היה אל ירמיהו בשנה העשירית והוא כלוא בחצר המטרה, והתחיל לפרש על מה כלאוהו שם, והדר כתיב (שם לב,ו) ויאמר ירמיהו, כלומר וכבר אמר ירמיהו [קודם] לכן בתשיעית היה דבר ה' אלי לאמר כו' ענינא עד קרא דשדות בכסף יקנו. והכי קאמר, כיון שאתם עתידים ליגאל ולשוב כאן אין לכם להמנע עכשיו מלקנות שדות, אלא שדות בכסף יקנו וגומר. ואחר כך התחיל לפרש דבור שהיה עמו בעשירית, והיינו דכתיב ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית.
א"ל אביי ודילמא כי אזהרינהו למכתב שטרי בתשיעית לאו משום דלא קיימא להו חזקה בבציר מתלת שני אלא עצה טובה לרווחא דמילתא דלא לצטריך לעידי חזקה, אי נמי דלא תהני ליה למוכר מחאה.
גמרא: אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה. כיון דאמרינן דנפק ליה מרשות מוכר וקמה ליה ברשות לוקח אלמה תנן כל חזקה שאין עמה טענה כו'. וקשה דהא קא מפרש ואזיל בסיפא דמתניתין חזקה שאין עמה טענה מאי היא דקתני אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה וכיון שטען זה שלא אמר לי אדם דבר מעולם הרי אינה שלו הוא ואינו מחזיק בה אלא מחמת שלא מצא מי שימנענו מלירד בה והא ודאי ליכא למילף משור המועד דבתלת שנים אחיל ליה אחולי ולתלות בשתיקתו ותהוי כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה במתנה אלא כך אנו לומדים משור המועד דבתלת שנים קמה ליה ברשות לוקח ומחזקינן ליה שלקחה מן הראשון ועוד דלקמן בפרקין מקשינן בגמרא על מתניתין פשיטא וכיון דבשמעתין מתמהינן אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה למאן דיליף משור המועד ואצטריך תלמודא לפרושי בה טעמא היכי מקשינן עליה פשיטא דהא מתניתין משור המועד יליף. לא קשיא דהכי פירושא דמתניתין כל חזקה שאין עמה טענה כגון שאמר לו מה אתה עושה בתוך שלי ושתק או שאמר לו לא אשיבך דבר ולא בעל דברים דידי את אינה חזקה ומורידין את התובע לתוכה כיון שיש לו עדים שהיתה של אבותיו דלא מהניא חזקת שלש שנים אלא אם כן יש עמה טענה שיטעון לקחתיה ממך או מאבותיך והיינו דקתני סיפא אתה מכרתו לי אתה נתת לי במתנה הויא חזקה אלמא לא גמרה לה חזקה עד שיטעון כן וסיפא דקתני אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי כו לאו לפרושי רישא אתיא דהא לא קתני כיצד והא דנקט תנא שלא אמר לי אדם דבר מעולם אף על גב דאי שתיק נמי אינה חזקה אתא לאשמועינן דלא טענינן ליה אנן דלמא שטרא הוה ליה ואירכס והכי איתא לקמן בהדיא דמקשינן עלה פשיטא ואמרינן מהו דתימא כו' ומרישא לא שמעינן ליה דהיכא שאינו רוצה להשיב דבר לא שייך למימר דטענינן ליה אנן אם שתק או שאמר לו לאו בעל דברים דידי את ודאי יכול לטעון אתה מכרת לי או אתה נתת לי במתנה מיהו כל זמן שאינו טוען כן מורידים את המערער לתוכה לפי שאין כחה של חזקה אלא בטענה וכל חזקה שאין עמה טענה קרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת והיינו דמקשינן עלה אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה כיון דנפקא ליה מרשות מוכר אף על פי שלא רצה המחזיק להשיבו דבר למה מורידים את המערער לתוכה תהוי כמי שתובע את חברו כלים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר שאם לא רצה הנתבע להשיבו דבר אין יורדים לנכסיו אלא הרי הכלים בחזקתו ומשמתינן ליה עד דקאי בדינא בהדיה כדין התובע את חברו מנה. כך נראה בעיני פירוש שיטה זו. ומפרקינן טעמא מאי דאמרינן דלמא כדקאמר איהו לא טעין כו'. פירוש דלא ילפינן משור המועד אלא דמהניא חזקה למהוי ראיה למה שהוא טוען שלקחה הימנו דכיון דשייכא בה טענה אינה חזקה עד שיטעון דאי איהו לא טעין אנן ניקום ונטען ליה לפיכך כל זמן שאינו טוען כלום קרקע בחזקת בעלים עומדת והא דלא אמרינן הכי במטלטלים אלא הרי הם בחזקת התופס בהם ואף על פי שאין עם התפיסה טענה התם לפי שכבר יצאו מרשות הראשון שהרי הוא תופס בהם ועוד דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכיון דאינם עשוים להשאיל ולהשכיר ודאי מיד הראשון באו לידו. עוד יש לומר דלהכי מקשינן אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה לפי שיש להסתפק במה שטען זה שלא אמר לי אדם דבר מעולם הוא כמודה שאינו מחזיק בה מחמת מקח או אם טען כך לפי שמתירא שאם יטעון לקחתיה ממך יאמרו לו אחוי שטרך דהכי אמרינן עלה לקמן מהו דתימא האי גברא מזבן זבנה מיניה כו' הלכך אמרינן ליה דלמא שטרא הוה ליה ואירכס וכגון זה פתח פיך לאלם הוא מן הטעם הזה מקשה תלמודא השתא כיון דבחזקת שיש שנים נפקא ליה מרשות מוכר וקמה ליה ברשות לוקח אם כן הוה ליה המערער מוציא ומספיקא לית לן למימר דהא דקטעין שלא אמר לי אדם דבר מעולם אודויי קא מודה שאינו מחזיק בה מחמת מקח שיש לנו לטעון לו ולומר דלמא שטרא הוה לך ואירכס כיון דקמה ליה ברשותיה מקודם הטענה ומן הספק אין מוציאים מיד המוחזק. עליות הר"י ז"ל.
וזה לשון הרשב"א: אלא מעתה כל חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה: כלומר כשור המועד דבכל ענין שנגח שלש נגיחות נפקא ליה מתורת תם וקם ליה בתורת מועד ופרקינן טעמא מאי כלומר טעמא דחזקה מאי ניהו דאמרינן דשתיקת הבעלים מוכחת שמכרה לו או נתנה לו כמו שהמחזיק אומר איהו לא טעין ואנן ניקום ונטעון. ואיכא למידק ודקארי לה מאי קארי לה דאדרבה אמתניתין דכל חזקה שאין עמה טענה אקשינן בגמרא פשיטא. ויש לומר דהכי קא פריך כיון דמשור המועד גמרת ליה אימא כשור המועד דבכל ענין תהוי ליה חזקה ואף על גב דאיהו לא טעין נטעון ליה אנן דדלמא שטרא הוה ליה ואירכס וכהאי גוונא נמי אמרינן בגמרא פשיטא מהו דתימא האי גברא מזבן זבינא ליה אמרי לאחוי שטרך וכגון זה פתח פיך לאלם הוא קמשמע לן ולדידי קשיא לי אדרבה איהו שפיר קפריך כיון דמשור המועד גמרת לימא כשור המועד דבכל ענין נפקא ליה מחזקת בעלים הראשונים וקם ליה ברשותיה דהאי שאני אומר כיון ששתק כולי האי אחולי אחלי גביה וכענין שאמרו הגאונים בכל דבר שאינו מחסרו קרקע דטענת סבלנות מהניא ליה מדין מחילה וכדאמר רבא לקמן בחד מן לישני תרתי מחיל תלת לא מחיל ופרכינן אי הכי תהדר ארעא לבר מפירי אלמא מתוך שתיקתו גמרינן למחילתו והויא מחילה ולא מהדר ליה פירי לההוא לישנא הכי נמי נימא דשתיקתו היינו מחילה ותיקום ברשותיה דהאי. ויש לומר דקרקע אינו נקנה במחילה אלא במכירה ונתינה ולא עדיף שתיקה ממחילה מפורשת ואלו אמר לו שדי מחולה לך לא אמר כלום כל שכן מחילה מתוך שתיקה אבל שעבודין שיש להן חזקה בטענת סבלנות כדעת הגאונים ז"ל נתנים הם במחילה שאלו הוציא זוז על חצר חברו ואי נמי שנעץ קורה בכותלו יכול הוא למחול לו שלא יסלקם משם שאין זו כנותן קרקע אלא כמוחל על השעבודים וכן נמי אכילת פירות אחר שאכל את הפירות הרי חזר על האוכל לחוב בעלמא ויכול הוא למוחלה מה שאין כן בגופו של קרקע והיינו דאמרינן התם טעמא מאי כלומר מאיזה צד יכול הוא לזכות בקרקעו של חברו במחילה או במתנה איהו לא טעין ואנן ניקום ונטעון. אלא שעדיין קשיא לי דהא לקמן גבי עובדא דרב ענן דשקל בדקא בארעיה ואמר והא אית לי סהדי דאתא וסייע בגודא בהדאי כלומר ומחל לי ופירש רש"י ז"ל דהוה ליה כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה ואם כן הכא נמי נימא הכין. ויש לומר דשאני התם שעשה מעשה בידים ומסייעו לגדור אותו עם שלו.
אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דומיא דשור המועד: פירוש דאי לאו משור המועד גמרינן ניחא דאפשר דטעמא משום דטפי מתלת שנים קפיד איניש וזה שלא הקפיד בודאי מפני שמכרה לו הלכך מחאה אפילו שלא בפניו מהניא כיון שאנו יודעים שהקפיד אבל אי משור המועד גמרינן לבעי המחאה בפניו כי התם דבעינן העדאה בפניו כי'. ואם תאמר ואמאי פריך ממחאה לפרוך מחזקה דהיא היא דדמיא להעדאה ולפרוך אלא מעתה חזקה שלא בפניו דומיא דשור המועד. יש לומר דאדרבה מחאה דמיא להעדאה ולא חזקה דכל היכי דהעדאה היא התראה שמתרין בו לשמור שורו מחאה נמי התראה היא להזהר בשטרו אבל חזקה לא דמיא להעדאה אלא לנגיחות דמיא כי היכי דנגיחות לא בעינן בפניו חזקה נמי לא בעינן בפניו אבל במחאה שהיא התראה פרכינן דלבעי בפניו כהעדאה. ואם תאמר והא אכתי לא סלקא דעתין ההוא טעמא דעד שלש שנים מזדהר איניש בשטריה דלקמן הוא דחדית ליה רבא. לאו קושיא היא דנהי דבחזקה לא קסלקא דעתין ההוא טעמא דמשור המועד הוא דגמרינן לה על כרחך מהשתא נמי סבירא לן דמחאה אינה אלא כדי שיזדהר בשטרו שכל שמיחה בתוך שלש ולא נזהר בשטרו אתרע ליה חזקתיה. זהו פירוש לפירוש רש"י ז"ל. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הרא"ש בתוספותיו: אלא מעתה מחאה שלא בפניו פירש רש"י ז"ל כי היכי דיליף חזקה מנגיחה הכי נמי הוה לן למילף מחאה מהעדאה מה העדאה בפניו דוקא אף מחאה בפניו דוקא. וקשה תינח העדאה בעינן בפניו משום דאתא לאפוקיה מחזקת תם ולעשותו מועד אבל מחאה דעל ידה מעמידים הקרקע בחזקת מי שהיה תחלה לא בעינן לפניו ומחזקה הוה ליה לאקשויי דחזקה לא תועיל אלא בפניו כי היכי דשור המועד אינו נעשה מועד עד שיעידו בו בפניו. ונראה לי דבחזקה קא פריך והכי קאמר מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דכי היכי דילפינן חזקה מנגיחה הכי נמי אית לן למגמר מחאה מהעדאה דכי היכי דהתם הצריך הכתוב העדאה בפניו ולא אמרינן העדאה קלא אית לה הכי נמי במחאה שלא בפניו לא אמרינן דקלא אית ליה ואינה מחאה וכיון דהמחאה אינה מחאה גם חזקה שלא בפניו לא הויא חזקה דכיון דהמחאה לית לה קלא אין לה ראיה למחזיק במה ששתק לפי שיודע שהמחזיק לא ישמע מחאתו וגם אינו מחוייב לבא לעירו ולמחות כדמוכח לקמן דדייקינן מדתנן שלש ארצות לחזקה דמחאה שלא בפניו הויא מחאה כיון שחזקה מועלת כשהוא עמו במדינה ומנא ליה דלמא לעולם לא הויא מחאה ומה שחזקה מועלת לפי שהיה לו לבא אצלו כששמע שהחזיק אלא ודאי אינו מחויב לבא אצלו וכיון שאינו יכול למחות עד שתבא המחאה לאזניו אין החזקה חזקה דעיקר ראיית החזקה מדלא מיחה המערער וזה לא היה יכול למחות. והא דפריך ממחאה ולא פריך מחזקה לפי שחזקה ידועה ונשמעת לפי שכשאדם יורד לשדה חברו יש לו קול אבל אמחאה אינה נשמעת כל כך הלכך פריך ממחאה ומינה נשמע לחזקה. ומשני חברך חברא אית ליה כו' ככתוב בתוספות. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ויש מפרשים דמשום דחזקה מכח מחאה קא אתיא קאמרי הם מפני שהיא עיקרה של חזקה ואם אין מחאה שלא בפניו מחאה אף חזקה שלא בפניו אינה חזקה דאמר לו משום הכי לא מחיתי לפי שהמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והרי זה כאלו אמר חזקה שלא בפניו לא תהוי חזקה. ולפי דברי קמתרץ הזה נצטרך לומר דאלו לא היתה מחאה שלא בפניו מחאה לא היינו מצריכים את המערער לבא ולמחות ואפילו שלא בשעת חירום ואפילו מקום ששיירות מצויות. וקשיא לי דאם כן מאי אמר ליה אביי לרבא לקמן אי הכי מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דאמר ליה אי מחית באנפאי הוה מזדהרנא בשטרי דמשמע דכי לא הוי מחאה שלא בפניו מחאה טפי עדיף ליה למחזיק אדרבה הא ניחא ליה טפי כי הויא מחאה שלא בפניו מחאה דמתוך כך סלקא ליה חזקה טפי. ויש לומר דהכי קאמר ליה לא תהוי מחאה ונצריכהו לבא למחות כיון שהוא במקום שיכול לבא ולמחות. ויש מפרשים דחזקה שלא בפניו פשיטא ליה דהויא חזקה ודין הוא דיכול הוא לדעת אם יחזיק אחר בקרקעו אפילו שלא בפניו לפי שאדם עשוי לשאול מי עומד בקרקעותיו ואף חבריו מודיעים אותו כדי שימחה במי שמחזיק בו וזה אינו דומה לשור המועד שאין אדם עשוי לשאול בשורו אם נעשה נגחן ואין חבריו מודיעים אותו כדי שלא לחייבו נזק שלם על נגיחותיו לפיכך אמרה תורה והועד בבעליו דאם לא כן לא היו הבעלים יודעים ואינם יכולים ליזהר בשמירת שורו ומחאה נמי להא דמיא שאין אדם מחזר לדעת אם מיחה אדם בחזקתו וקסלקא דעתך נמי השתא שאין חבריו מודיעים אותו. ופרקינן מחאה נמי חבריו מודיעים אותו כדי שיזהר בשמירת ראיותיו וכשהוא מוחה מודיעים אותו דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. גירסת רבינו חננאל ז"ל תלתא פירי בחד יומא כגון צלף כו'. פירוש בצלף אית בה תלתא פירי בחדא יומא דהיינו אביונות וקפריסין ועלין ופרקינן דומיא דשור המועד דבעידנא דאיתא להאי נגיחה ליתא להאי נגיחה אבל הכא אף על גב דאכילות מוחלקות הן בעידנא חדא איתנהו ולא דמי לאסף את תבואתו ומסק את זתיו וכנס את קייצו דאיתנהו בחדא זימנא ואפילו הכי סלקא ליה חזקה דהתם פירות מוחלקין אבל צלף כלהו כחד נינהו. הדר אקשינן אכלה תלתא פירי בתלתא יומי כגון תאנה דזו נתבשלה היום והשנית למחר והשלישית ביום הג' להוי חזקה וקושיא זו בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה היא דכל שאינם ביום אחד אינו כקירב את נגיחותיו דרבי מאיר. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל דקושיא זו וקושיא שאכלה תלתא בתלתא ירחי כגון אספסתא לכולי עלמא הן. לרבי ישמעאל הכי נמי דתנן אסף את תבואתו כו'. ואף על גב דשדה בית השלחין לכולי עלמא בעי שלש שנים מיום ליום ולא סגי ליה באכילת שלשה מיני ירקות ואפילו בחד ירחא דכיון שאין פירותיה פוסקין כולה שתא לכולה חדא אכילה חשיבא להו לאינשי ואין דרך להשכיר בית או בית השלחין לפחות משנה ושלש שנים לענין חזקה דידהו כשלש נגיחות לענין חזקה דשור המועד. אלא דאכתי קשיא לי דהכא משמע דאכילת אביונות וקפריסין ועלין אי לא דבעידנא דאיתיה להאי איתיה להאי הוה סלקא חזקה לרבי מאיר ודכותה בשלשה ימים באכילת תאנה אפילו לרבי יהודה והיאך חשיבי טפי שלש אכילות של שלשה ימים באילן אחד משלשה פירות מוחלקים לגמרי בשלשה ימים בקרקע אחד.
כגון צלף: כתוב בתוספות ורבינו חננאל ז"ל גריס ברישא תלתא פירי בחד יומא כו' עד וההיא דשבת מוכחא כספרים שלנו. וגם קשה לי דלא שייך למימר תלתא פירי בחד זימנא וגם בזה לא היה טועה המקשה דמלתא דרישא היא דלא דמיא לנגיחות דאיתנהו בזו אחר זו אבל הנהו נוטלין בבת אחת מן האילן. תוספי הרא"ש.
מאן הולכי אושא רבי ישמעאל לרבי ישמעאל הכי נמי: צריך לחלק בין אספסתא לבית השלחין דפירש בקונטרס מחמת שמשקין אותה תדיר עושה פירות תדיר. וצריך לומר דאין גדלין בה פירות פעמים ושלש בשנה אחת דאם כן בשנה אחת תהוי חזקה כמו באספסתא אלא עושה פירות תדיר היינו כלומר שמשתמשים בו תדיר וכן מצאתי בפירושים ישנים. עד כאן מגליון תוספות.
היכי דמי אי דקדח ואכיל קדח ואכיל משמט הוא דקשמיט: פירוש אין זה אוכל בכל פעם אכילה שלימה כיון שאינו תולש כל העשב אלא שגוזז מקצתו. ואי נמי האי כדרך הגזלנים יורד כיון שאינו תולש ומניח לעשב לגדל שאינו גדול בפחות משלשים יום. עליות הר"י ז"ל.
כתוב בכל הספרים שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה ורבינו חננאל ז"ל גריס שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה וכך הוא מפורש בירמיה בשנה העשירית באותה נבואה של חנמאל ומפני שלא היתה שם שיעור חזקה עד החרבן היה מזהיר עליהם שיכתבו שטרות וישמרו אותם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. מיהו אכתי מנלן דבתלת שנים הויא חזקה דלמא אי נמי הוו שלש שנים עד החרבן הכי נמי דאמר להו נביא שיכתבו שטרות דלא סלקא להו חזקה עד ארבע שנים או עד חמש. ואיכא למימר דחזקה דשור המועד דהויא בתלת זימני מהניא לה אמתלא. ואני תמה על המדרש הזה כי המקרא הזה שדות בכסף יקנו לפי הפשט אינו מדבר אלא על העתידה שישובו מן הגלות ויקנו שדות וכרמים. והא דאמרינן דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו ונטעו גנות כו' הכי נמי הכי פירושו כלומר הכי נמי דלא קנו אלא בבנין ובנטיעה ולמה לא אמר להם קנו בתים וגנות אלא עצה טובה קא משמע לן שהאדם שמח בבנינו ובנטיעותיו יותר מקנינו הכא נמי שדות בכסף יקנו עצה טובה קא משמע לן כו עד כאן לשון הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה: פירוש מזהיר לכתוב את השטר בשביל שסוף הבית ליחרב בשנת האחת עשרה ולא יוכל הלוקח להחזיק שלש שנים שאותה נבואה נאמרה בשנה העשירית לצדקיהו כמו שמפורש בפרשה ובאחת עשרה חרב הבית למדנו דבשתי שנים לא הויא חזקה ולהכי אצטריך שטרא כדכתיב וחתום בספר. וקשה לי במאי דקא מבעיא ליה מנין לחזקת שלש שנים וקא פשיט ליה מקרא שאין חזקה בשתי שנים הרי עדיין לא למדנו דבשלש שנים תועיל חזקה. ויש לומר שסומך ללמוד משור המועד דבתלת זימנא הויא חזקה וכאן אי אפשר לומר בתלתא ירחי כגון אספסתא להוי חזקה שהרי אף בשתי שנים לא הויא חזקה. כדילפינן מקראי דירמיה הלכך שלש שנים הוא דגמרינן לחזקה משור המועד. ואם תאמר דבסדר עולם שנינו דבשנה התשיעית לצדקיהו מלך יהודה שסמך מלך בבל את ידו על ירושלים בו בפרק נאמר לו לירמיה הנה חנמאל וכו' ואף על פי שנראה מפורש בפרשה שנאמרה אותה הנבואה בשנה העשירית לצדקיהו נראה לי דהיינו דכתיב עלה ויאמר ירמיה היה דבר ה' אלי לאמר ולא נכתב ויהי דבר ה' אל ירמיה או הדבר אשר היה אל ירמיה כדרך הכתוב אשר בשאר המקומות לפי שבשבת תשע לצדקיהו נאמרה לו טרם בא אליו חנמאל ולא לצוותו לאמר לישראל לאלתר נאמרה לו אלא על ענין המעשה שיקנה את השדה ונגלה לו שקנייתו לאות שיקנו עוד בתים ושדות וכרמים בארץ יהודה והוא גלה הנבואה ההיא לישראל בשנה העשירית ומכל מקום מעת שאמר ירמיה נבואה זו עד החרבן לא היו אלא שתים ולפיכך הזהירם לעשות שטר לפי שאי אפשר להחזיק שלש שנים קודם החרבן. ודלמא עצה טובה קמשמע לן. פירוש לעולם בפחות מכאן הוי חזקה כגון אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא וזה שהצריכם לעשות שטר לאו משום דאי אפשר להחזיק קודם חרבן אלא עצה טובה קמשמע לן שלא לסמוך על עידי חזקה שמא לא יהיו מצויין להם אחר החרבן. עוד יש לפרש שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה ומסתמא להודיע דין ומשפט בא הכתוב במה שהוא מזהיר לכתוב שטר על קניית השדה ללמוד דבשלש שנים הויא חזקה כיון שהצריך ללמדנו דבשתי שנים לא הויא חזקה. ודחינן ודלמא עצה טובה קמשמע לן ולא להודיע דין ומשמט בא דלעולם אפילו בשלש שנים לא הוי חזקה אלא בא לומר עצה טובה שלא ימנע מלקנות שדות בשביל החרבן שסופן ליגאל לשבעים שנה ולשוב כשיכתבו שטרות על מקחם ולא יתיאשו מן המקח. והגאונים ז"ל גורסים שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה. ונראה בעיני כי שתי הנוסחאות עולות לפירוש אחד כי לא היו שלש שנים שלמות ואין חזקה עולה. ועוד שלא אמר ירמיה נבואה זו עד שנת עשר לצדקיהו כמו שכתבנו ונמצא שלא היו יכולים להחזיק אלא שתי שנים ופירושא דשמעתין על דרך שכתבבו לפי נוסחא ראשונה דמוכח רבי יוסף מדאצריך קרא לאשמועינן דבפחות משלש שנים לא הויא חזקה אמר ליה הכי נמי מוכח מינה כיון דבפחות משלש לא הויא חזקה אלמא שלש שנים הוא דגמרינן משור המועד ולא ילפינן מינה דתהוי חזקה אם אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי ואין הפרש בין גירסא ראשונה ובין גירסת הגאונים ז"ל זולתי כי לגירסת הגאונים נקט ליה תלמודא זמן שנאמרה בו. ורבינו חננאל ז"ל כתב כיון שנלכדה ירושלים אבדו השטרות והיאך יתקיים עוד יבנו הבתים וגו' אלא שמע מינה דאינו נזהר בשטר המקנה אלא עד שבת אחת עשרה והן שלש שנים תשיעית ועשירית ואחת עשרה ואחר כך אם אבד השטר אינו חושש אלא קניה בחזקת אכילת שלש שנים מכאן לחזקה שלש שנים. ולפי הפירוש הזה לפיכך היו כותבים לשטר לדעת רב יוסף כדי שלא יוכל המוכר לכפור באותן שלש שנים וכיון שיחזיקו השלש שנים בלא ערעור תהא השדה מוחזקת לו לעולם אף על פי שהיו השטרות אובדות בזמן החורבן משום דבתלת שנים הויא חזקה. ודחינן עצה טובה קמשמע לן פירוש כתיבת שטר לפירות אותם שלש שנים הועילה ולא בא הכתוב ללמדנו מתוך כך דין חזקה כמו שלא בא ללמדנו במה שכתב בנו בתים ושבו שאינו דין והלכה אלא עצה טובה קמשמע לן שסופם לשהות בגולה ולא ימנעו מלבנות בתים. וקשה לי והלא אותם שלש שנים לא היו שלימות ואין חזקה עולה בדין דכתיב בחודש העשירי בא מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים וגו' ותניא אמר רבי יוסי באותו זמן ובאותו פרק נאמר לירמיה הנה חנמאל וכו' וכתיב בעשתי עשרה שנה בחודש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר. ועוד כי הפרשה מוכחת שלא אמר ירמיה נבואה זו לישראל עד שנת עשר לצדקיהו כמו שכתבנו. ואית דקשיא ליה מאי דקמייתי רב יוסף קרא שדות בכסף יקנו וגו' והא כי כתיב ההוא קרא על העתיד הוא דכתיב שהיה מתנבא שיקנו עוד שדות בארץ יהודה לפי שישיב השם את שבותם ומקנה אותה שדה סימן לכך והוה ליה לאתויי האי דכתיב ואקח את ספר המקנה גי'. ונראה לי פירוש המקרא לפי מה שהביאוהו כאן כך הוא שדות בכסף יקנו קודם הגלות בערי יהודה ובסביבות ירושלים כי לא יפסידו ממונם לפי שסוף הקונים או בניהם לשוב לסוף שבעים שנה אל שדותיהם וכן מוכיח התלמוד דקאמר ומזהיר על אחת עשרה ואם על המעשה ההוא מדבר הלא ירמיה היה הלוקח והכותב לו את השטר ולא היה מזכיר כאן לשון מזהיר. עוד יש לומר כי לכך לא הביא ואקח את ספר המקנה לפי שהיינו יכולים לומר כי השטר לקניה הויא ובמקום שכותבים את השטר הויא שלא קנה עד שיכתוב את השטר על כן הביאו מה שכתוב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום משמע שהקניה נגמרת בכסף ואף על פי כן כותבים את השטר לראיה שלא יוכל המוכר לערער ובענין זה היה השטר שכתב ירמיה שהרי הוא לאות על קניה כיוצא בו כמו שנראה מן המקרא והוצרך לירמיה לשטר ראיה משום דפחות משלש לא הוי חזקה. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ולי נראה משום דכיון שהזהיר בעשר ולא הזהיר בתשע שמע מינה דעד עכשיו לא הוצרך דבחזקה סגי להו אבל מכיון שנכנס בעשר תו הויא להו חזקה ואצטריך לאזהורי אכתיבת שטר ואקשי ליה אביי ודלמא עצה טובה קמשמע לן בכתיבת השטר דלא יסמכו אעדי חזקה דדילמא מייתי להו סהדי דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו הכי נמי דלענין דינא קאמר אלא עצה טובה כיון שהם מתעכבים שם יבנו בתים וגנות תדע דאפילו בזה על כרחנו דבר להם דרך עצה טובה דכתיב ונתתם בכלי חרס ונתינתם בכלי חרס מי נימא דהוי מלתא לענין דינא אלא עצה טובה. עד כאן לשונו.
והר"י ן' מיגש ז"ל כתב וזה לשונו: אמר רב יוסף אמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר והעד עדים שהרי נביא עומד בתשע שנים לצדקיהו כדתניא בסדר עולם באותו הפ' שאמר הקב"ה לירמיה הנה חנמאל כו': סמך מלך בבל אל ירושלים וסמיכת בבל אל ירושלים מפורש בקרא דבשנה תשיעית הואי והזהיר הקב"ה לירמיה לקנות השדה ולכתוב עליה שטר ואף על מי שהחרבן עתיד להיות בשנת אחת עשרה וכל השטרות כולן בחזקת שהן אובדים ואילולי שהחזקה מתקיימת בשלש שנים אלו שקודם לחורבן לא היה הקב"ה משיא עצה לירמיהו לקנותה שיש לחוש שיערער עליו חנמאל לאחר שבעים שנה כשיבנה הביח ויאמר לא מכרתיה לך וכיון שאין בידו לא שטר ולא חזקה נמצאו מעותיו אובדים הרי שמענו לחזקה שהיא מתקיימת לאחר שלש שנים ואין צריך שטר ולפי שהזהירו הקבוה לכתוב עליו שטר לאותם שנים שקודם החורבן שמענו שבתוך שלש שנים אלו צריך הוא לשטר ואין עמו חזקה עד תשלום שלש שנים הרי למדנו לחזקה שהיא שלש שנים לא פחות ולא יותר. ודחי ליה אביי ממאי ודילמא עצה טובה קמשמע לן ממאי דחזקה לא הויא פחות משלש שנים דלמא לאלתר נמי הויא חזקה כי היכי דהויא במטלטלין והאי דאמר ליה רחמנא לירמיה וכתוב בספר וחתום עצה טובה הוא דאמר ליה למכתב שטרא ואף על גב דלא צריך דבההיא חזקה פורתא סגיא ליה דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו ונטעו כרמים ואכלו פרים מאי קא משמע לן עצה טובה קאמר להו והכי נמי עצה טובה קאמר ליה למכתב שטרא ואף על גב דלא צריך ליה תדע דהך שטרא לא צריך ליה ועצה טובה בעלמא היא דאמר ליה רחמנא למכתב ליה דכתיב ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים דהתם ודאי לא צריך ליה דהא בחזקה סגיא ליה ומדקאמר ליה רחמנא עצה טובה למען יעמדו ימים רבים הכי נמי איכא למימר דהאי שטרא לא הוה צריך ליה כלל דבחזקה לאלתר סגי ליה ועצה טובה בעלמא הוא דאמר ליה וכתוב בספר וחתום והעד עדים וגומר. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל כיון דבגין דמקדים ואוכל מיד כשמתגדל לסוף י' ימים וכו'.
- ^ הערת המדפיס - צ"ל בתלתא ירחי.
- ^ הערת המדפיס - גי' רבינו כגי' ר"ח שהובא בתוס' כאן דגריס שהרי נביא עומד בתשע.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל כיון דבגין דמקדים ואוכל מיד כשמתגדל לסוף י' ימים וכו'.
- ^ הערת המדפיס - צ"ל בתלתא ירחי.
- ^ הערת המדפיס - גי' רבינו כגי' ר"ח שהובא בתוס' כאן דגריס שהרי נביא עומד בתשע.