בבא קמא לב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בואו ונצא לקראת כלה מלכתא ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה:
מתני' המבקע ברה"ר והזיק ברה"י ברה"י והזיק ברה"ר ברה"י והזיק ברה"י אחר חייב:
גמ' וצריכא דאי תנא המבקע ברה"י והזיק ברה"ר משום דשכיחי רבים אבל מרה"ר לרה"י דלא שכיחי רבים אימא לא ואי תנא מרה"ר לרה"י משום דמעיקרא שלא ברשות עביד אבל מרשות היחיד לרה"ר דברשות עביד אימא לא ואי תנא הנך תרתי הא משום דשכיחי רבים והא משום דשלא ברשות אבל מרה"י לרה"י אחר דלא שכיחי רבים ומעיקרא ברשות אימא לא צריכא:
ת"ר הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב מאי חייב א"ר יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות לפי שאין דומה ליער יער זה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס זה לרשות חבירו נכנס אמר רבא ק"ו ומה יער זה לדעתו נכנס וזה לדעתו נכנס נעשה כמי שנכנס לדעת חבירו וגולה זה שלדעת חבירו נכנס לא כל שכן אלא אמר רבא מאי פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות והיינו טעמא דרבי יוסי בר חנינא משום דהוי ליה שוגג קרוב למזיד מתיב רבא הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי בחדא רצועה וקתני הרי זה גולה אמר רב שימי מנהרדעא דטעי במנינא טפח ליה רבא בסנדליה אמר ליה אטו הוא מני והתניא גדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו אלא אמר רב שימי מנהרדעא דטעה דיינא גופיה מיתיבי הזורק את האבן לרה"ר והרג הרי זה גולה והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה דברה"ר שכיחי אינשי וקתני הרי זה גולה אמר רב שמואל בר יצחק בסותר את כותלו איבעי ליה עיוני בסותר בלילה בלילה נמי איבעי ליה עיוני בסותר את כותלו ביום לאשפה האי אשפה ה"ד אי דשכיחי רבים מזיד הוא ואי לא שכיחי רבים אנוס הוא אמר רב פפא [לא צריכא אלא] באשפה העשויה להפנות בלילה ואינה עשויה להפנות ביום ואיכא דמיקרי ויתיב מזיד לא הוי דהא אינה עשויה להפנות ביום אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב רב פפא משמיה דרבא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה לו בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור אמר רבי יוסי בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא כיון דברשות חייב גלות ומי חייב גלות והתניא הנכנס לחנותו של נפח ונתזה ניצוצות וטפחה לו על פניו ומת פטור ואפילו נכנס ברשות הכא במאי עסקינן בשוליא דנפחי שוליא דנפחי למקטלא קאי כשרבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא ומשום דרבו מסרהב בו לצאת למיקטליה קאי כסבור יצא אי הכי אחר נמי
רש"י
[עריכה]בואו ונצא - כאדם המקבל פני מלך:
מתני' המבקע - עצים:
והזיק ברה"י - של אחרים:
ברשות היחיד - שלו:
והזיק ברשות היחיד אחר - של אחרים חייב:
גמ' דשכיחי רבים - והוה ליה לעיוני:
דלא שכיחי רבים - במקום הנזק:
פטור - מגלות:
חייב בד' דברים - אם לא מת אלא הוזק נותן לו נזק צער ורפוי ושבת דהוה ליה פושע אבל בושת לא דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין ורישא דשלא ברשות פטור מד' דברים דליכא פשיעה אבל אנזק חייב כדקיימא לן פצע תחת פצע לחייב על האונס כרצון:
לדעתו - שלא נטל רשות מחבירו:
קרוב למזיד - דאיבעי ליה לעיוני:
הוסיף לו - שליח ב"ד למי שחייב מלקות:
רצועה אחת - יותר על מה שאמדוהו ב"ד שיכול לקבל ומת גולה על ידו:
טפח רבא - לרב שימי:
בסנדליה - דרב שימי הכהו על סנדלו ל"א בעט בסנדלו לרב שימי:
אטו הוא - השליח מני:
קורא - והפלא ה' את מכותך וגו' (דברים כח):
ה"ג - בסותר את כותלו ביום לאשפה:
להפנות - בני אדם נפנין בה לנקביהם:
מתני לה - לדר"י בר חנינא:
חייב בד' דברים - דהתם נמי פושע הוא כיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני:
מאן דמתני לה אסיפא - פטור מגלות שאינו דומה ליער כ"ש ארישא:
בשוליא דנפחי - תלמידו של אותו נפח:
מסרהב - מפציר בו לצאת:
תוספות
[עריכה]ונתזה בקעת וטפחה לו בפניו. לא גרסינן ומת דהא מוקי לה לענין ארבעה דברים:
זה שלדעת חבירו נכנס. משמע דאיירי כשראהו נכנס וא"ת בשלא ברשות אמאי פטור כיון שראהו שנכנס הא אמרינן בפ' הפרה (לקמן מח. ושם ד"ה היזקו) הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות דאפי' בעל הבית הזיקו חייב אי הוה ידע ביה ואפילו שלא בכוונה דומיא דלא הוה ידע דפטור התם וי"ל הא דקתני רישא פטור היינו מד' דברים אבל נזק חייב וכן פי' בקונטרס א"נ כולה ברייתא בשלא ראהו מ"מ חשיב לדעת חבירו שהיה לו לידע שלא על חנם שאל ממנו רשות אלא משום שרוצה ליכנס:
דלא סגי ליה בגלות. וא"ת והא תנן באלו הן הגולין (מכות ח.) הזורק אבן לחצרו והרג אם יש לו רשות לניזק ליכנס לשם גולה ואם לאו אינו גולה ואמאי גולה כשנכנס ברשות וי"ל דהתם מיירי כגון שיש לו דרך בתוכו או במכר או במתנה או בשאלה או בשכירות שאין בעל החצר יכול לעכב עליו אבל הכא מיירי באדם ששואל רשות ליכנס לפי שעה דיודע הוא שיכנס לאלתר כיון ששאל ממנו רשות להכי הוי קרוב למזיד:
מיתיבי הזורק אבן לרה"ר והא הכא דשוגג קרוב למזיד. בריש אלו הן הגולין (מכות דף ז:) דריש בשגגה פרט למזיד ומוקי לה באומר מותר וקרי ליה מזיד משום דאומר מותר קרוב למזיד והא דלא מייתי הך משנה התם דלא משמע ליה לדמויי האי קרוב למזיד לההוא אבל ההוא דלעיל לא הוי קרוב למזיד טפי מהאי והא דפריך בגמ' אהך משנה במכות והא מזיד הוא ומשני בסותר כותלו וכולה סוגיא כדהכא סמיך אהא דפטרינן הכא קרוב למזיד ולא אתיא ההיא סוגיא כמאן דמתני דר' יוסי בר חנינא ארישא:
חייב בארבעה דברים. פי' בקונטרס כיון דחזייה דעייל איבעי ליה לעיוני וקשה לריב"א דאם ראה היה לו להתחייב גלות אע"ג דלא נתן לו רשות ליכנס מידי דהוה אמסרהב בו לצאת גבי נפח בסמוך דחייב גלות אאחר דלא הוי שוליא דנגרי ואע"פ שנכנס ברשות כיון שעתה מסרהב בו לצאת הוי כשלא ברשות וי"ל דשאני התם כיון שתחילת כניסתו ברשות לפיכך באחר יש לו לחוש שמא לא יצא ודמי טפי ליער כי בוטח הוא שלא למהר לצאת כיון שנתן לו רשות ליכנס והיה לו לנפח לעיין אם יצא אם לאו אבל הכא שתחלת כניסתו שלא ברשות אין לו לחוש כל כך ולא דמי ליער והביא ראיה מירושלמי דגר' א"ר יוסי בר חנינא היה עומד ומבקע עצים בחצירו ונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה בקעת והזיקו חייב ואם מת אינו גולה לפי שאין דומה ליער והתניא רבי חייא פטור נימא דלא פליג דהא דאמר ר' יוסי בר חנינא כשראהו ומה דתני ר' חייא בשלא ראהו הרי משמע אפי' דראהו פטור מגלות כיון דנכנס שלא ברשות אע"ג דמסרהב בו לצאת מחייבינן גבי נפח היכא דנכנס ברשות וכי דחי בירושלמי ומוקי דר' חנינא כשאומר לו הכנס ודאי צריך להעמידה כשלא ראהו דלא תקשה דנפח על מה שהוא פטור מגלות:
מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא. משמע דיותר הרישא קרובה לאונס ממה שהסיפא קרובה למזיד ותימה אי מטעם אונס פטור מגלות כ"ש שהיה לו ליפטר מארבעה דברים כדמוכח לעיל בסוף פרק שני (דף כו:) בהכיר בה ושכחה דפטור מארבעה דברים וחייב גלות וי"ל דלאו מטעם אונס פטר ליה הכא אלא לפי שאין דומה ליער כשנכנס שלא ברשות והא דקאמר כל שכן ארישא משום דדמי סיפא טפי ליער מרישא וכן פירש בקונטרס:
ראשונים נוספים
מתני' המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים כו'. הני תלתא בבי דקתני במתני' לא שמעינן חדא מגו חברתה אלא כולהו צריכן למיתננהי בהדיא.
ת"ר הנכנס לחנות של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו פטור. ואם נכנס ברשות חייב.
מאי חייב דקתני אמר ר' יוסי בר' חנינא חייב בד' דברים דקי"ל אדם מועד לעולם ומתכוין לנגרותו חייב חוץ מן הבושת דבעינן עד שיהא מתכוין לו לבייש או אפילו להזיק. ופטור דקתני פטור מגלות ופירש רבה דלא סגי ליה בגלות משום דהוא שוגג קרוב למזיד. ומותיב רבה הא דתנן בפ' אלו הן הלוקין הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה והא הכא שוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה דמיית איניש בחדא רצועה. ופרקינן כגון דטעה הדיין במניינא.
ת"ש הזורק אבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה והא הכא שוגג קרוב למזיד הוא ופרקי' האי זורק אבן בסותר כותלו לאשפה שאין דרך בני אדם ליפנות בה ביום אלא מעט ודרכה ליפנות בה בלילה וזה סותר כותלו וזרק אבן לאשפה והיה שם אדם עושה צרכיו והכהו האבן ומת מזיד לא הוי דאינה עשויה ליפנות בה ביום אנוס לא הוי דהאיכא דמקרי ויתיב.
רב פפא הא דר' יוסי בר' חנינא מתני לה ארישא הנכנס לחנותו של נגר כו' ומחייב גלות והתנן הנכנס לחנותו של נפח ונתזו ניצוצות וטפחו לו על פניו ומת פטור ואפי' נכנס ברשות ופרקי' זה שנכנס וטפחו לו ניצוצות ומת בשולייא דנגרי וכשרבו מסרהב בו לצאת מחנותו וכסבר שיצא ומשום דאית ליה אימתא עליה אע"ג דאמר ליה לא הוה ליה אסוקי אדעתיה דלמא לא נפק. רב זביד מתני אהא ומצא פרט לממציא עצמו מכאן א"ר אלעזר בן יעקב משיצתה אבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור מגלות וחייב בד' דברים מאן דמתני אהא חייב בד' דברים כל שכן אקמייתא דודאי חייב ומאן דמתני לה אקמייתא אבל אהא פטורין לגמרי מד' דברים וחייב בנזק וכדרבא דאמר בסוף פ' כיצד היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ד' דברים פטור ואפי' אנוס חייב בנזק הכין דאמור רבנן בהדיא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון:
מאי חייב אמר ר' יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות. אבל ברישא שנכנס שלא ברשות פטור מד' דברים וכו' וא"ת מאי שנא מהא דאמר בפרק שור שנגח את הפרה הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות הזיקו בעל הבית פטור ואמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה חייב משום דנהי דאית ליה רשותא לאפוקי לאזוקי לית ליה רשותא והכא בדידע ליה היא מתניתא דאי לא ליפלוג וליתני בדידה וכן פירשה הראב"ד ז"ל וכן רש"י ז"ל פירש דרישא דפטור בד' דברים היינו בצער ושבת וריפוי ובושת אבל בנזק חייב ואינו מחוור כל הצורך בעיני דפטור דרישא כחייב דסיפא וד' דברים דסיפא היינו נזק וצער ושבת וריפוי אבל בבושת פטור דאינו חייב עד שיתכוין וא"כ מארבעה דברים שחייב בסיפא פטר ברישא ויש מפרשים ברייתא זו בשלא הכיר בו הנגר וא"ת א"כ למאן דמתני הא דרב יוסי בר' חנינא ארישא תקשי לן ההיא דשור שנגח את הפרה דפטר ליה לבעל חבית אי לא הוה ידע ביה וכן נמי במתניתין דהמבקע דהכא דמחייב במבקע ברשות היחיד זה והזיק ברה"י אחר הא ברה"י שלו והזיק בו לאחר פטור י"ל דנגר שאני שהכל רגילין ליכנס אצל האומנין וא"ת עוד כיון דלא הוה ידע ליה היכי קאמר במסקנא דהו"ל כשוגג קרוב למזיד י"ל כיון דשאל עמנו רשות ליכנס הוה ליה לאסוקי אדעתיה שבדעתו ליכנס אצלו מיד והו"ל לעיוני וא"ת כיון שנכנס ברשות מאי שנא מהא דתנן במסכת מכות הזורק אבן לחצר והרג אם יש רשות לניזק ליכנס חייב י"ל דהתם כשהיה לו רשות ליכנס לה בכל עת קאמר כגון שיש לו בה רשות ליכנס ממנה לחצר אחרת וא"נ ששאלה לזמן וכיוצא בזה דה"ל כיער אבל אינו יודע שיכנס לה עכשיו ולפיכך אינו מזיד ולא קרוב לו אבל כאן ששאל רשות לפי שעה הוה לו לעיין ושמא דעתו ליכנס לאלו.
מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא. כלומר שהרישא קרובה יותר לאונס ולפיכך פטור מגלות ואיכא למידק אי משום טענת אונס הוא כ"ש שהוא פטור מד' דברים דיש אונס שחייב בו את הגלות ופטור מארבעה דברים משום דארבעה דברים דומיא דכי יריבון בעינן וכדאמרינן לעיל בשלהי פרק כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו והכיר בה ושכחה לענין גלות חייב לענין ארבעה דברים פטור ויש לומר דהכא לאו משום אונס קאמר אלא שאינו דומה ליער.
מאי חייב אמר רבי יוסי ברבי חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות אבל ברישא שנכנסה שלא ברשות פטור מארבעה דברים: וא"ת אפילו שלא ברשות מאי שנא מהא דאמרינן בפרק הפרה הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות וכו' ואמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה אבל הוה ידע ביה חייב משום דנהי דאית ליה רשותא לאפוקיה לאזוקיה לית ליה רשותא והכא בדידע ליה היא מתניתא דאי לא ליפלוג וליתני בדידה. וכן פירשה הראב"ד ז"ל.
ורש"י ז"ל פירש דרישא דפטור בארבעה דברים היינו בצער ושבת וריפוי ובושת אבל בנזק חייב ואינו מחוור כל הצורך בעיני דפטור דרישא כחייב דסיפא וארבעה דברים דסיפא היינו נזק צער שבת וריפוי אבל בבושת פטור ראינו חייב עד שיתכוון ואם כן מארבעה דברים שחייב בסיפא פטור ברישא. הרשב"א ז"ל.
וכן כתבו התוספות דאיירי בשראהו. ותימה למה לא הקשו התוספות מההיא דנפח על מאן דמתני לה אסיפא דבסיפא הוי ברשות וראהו כמו שפירשו התוספות וקאמר רבי יוסי ברבי חנינא דפטור מגלות וההיא דנפח נמי איירי ברשות וראהו ואחר שאינו תלמידו חייב עליו גלות. וי"ל דבסיפא הוי ברשות גמור ופטור מגלות דלא סגי ליה בגלות אבל ההיא דנפח לא הוי ברשות גמור הילכך לא הוי קרוב למזיד וחייב גלות דסגי ליה בגלות. ועוד יש לומר דלא צריכינן לאוקמי ההיא דנפח בשוליא דנפחי דמשמע אבל אחר חייב גלות אלא למאן דמתני לה ארישא דפטור אבל אסיפא חייב הילכך פריך מנפח ומוקי לה בשוליא דנפחי הא אחר חייב גלות אבל מאן דמתני לה אסיפא לא צריך לאוקמי בשוליא דנפחי אלא כל אדם שוין ופטור מגלות אפילו אחר וסיפא דנגר נמי פטור למאן דמתני לה אסיפא.
והקשו בתוספות בשלא ברשות אמאי פטור כיון שראהו הא אמרינן בפרק הפרה הנכנס לחצר בעל הבית וכו'. ותימה למה מקשים מפרק הפרה היה להם להקשות מההיא דרבי יוסי ברבי חנינא דירושלמי דאיירי שלא ברשות וראהו וחייב בנזק והכא אמרינן דשלא ברשות וראהו פטור מנזק והוי קשה טפי מדרבי יוסי וכו' אדרבי יוסי וכו'. וי"ל דלפי המסקנא דירושלמי לא קשה דמוקי לה בשאמר ליה ליכנס ומשום הכי חייב בנזק.
עוד קשה על מה שאמרו בתוספות הא אמרינן בפרק הפרה הנכנס לחצר בעל הבית אם הזיקו חייב וכו' דלמה אינם מקשים על זה מההיא דירושלמי דתני רבי חייא פטור וקאי על הנזק והתם איירי שלא ברשות וראהו וההיא דפרק הפרה איירי נמי שלא ברשות וראהו וקאמר אם הזיקו חייב. וי"ל דבפרק הפרה קים ליה דההיא דרבי חייא איירי בשלא ראהו כדמוקי לה בירושלמי. גליון.
אמר רבא ק"ו ומה יער זה לרשותו נכנס: ספרים אחרים זה לדעתו נכנס ועניינם אחד לרשותו שנכנס לדעתו כשהוא רוצה ואינו צריך ליטול רשות מחבירו אפילו הכי גולה כל שכן זה וכו'. הר"ר יהונתן ז"ל.
דלא סגי ליה בגלות: ואם תאמר והא תנן בפרק הגולין הזורק אבן לחצרו והרג אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה אלמא חשבינן ליה קרוב למזיד אף כי נכנס ברשות וגולה. ויש לומר דהתם מיירי בלא ראהו והכא מיירי בראהו. ולמאי דפירשנו לעיל דהכא נמי איירי בלא ראהו והוא תירוץ שני של התוספות בדיבור דלעיל יש לומר דלא דמו אהדדי דהתם לא מיירי שנטל רשות ממנו ליכנס שם אלא שיהיה לו רשות ליכנס בחצר על ידי שכירות או על ידי מתנה או במכר שאין בעל החצר יכול לעכב אותו ולכך לא הוי קרוב למזיד דאין לו לידע מתי נכנס לשם אבל הכא מיירי באדם ששואל וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.
ח"מ תכ"א ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הנכנס לחנותו של נגר בין שנכנס ברשות בין שלא ברשות ונתזה בקעת ונפלה על פניו והוזק חייב בארבעה דברים הואיל וידע בכניסתו ופטור מן הבושת הא אם לא ידע אינו חייב אלא בנזק שהוזק אפילו אנוס חייב בו ומכל מקום בשאר דברים פטור שמאחר שלא ידע בכניסתו אנוס הוא לדעת גדולי המפרשים. ורבותי חולקים בה ולומר שאין זה אונס גמור אחר שבני אדם מצויין ליכנס בחנויות ואין זה דומה ליצאה אבן מתחת ידו לדעת הפוטרים מארבעה דברים על הדרך שיתבאר למטה שזה אונס גמור הוא לדעתם. וכן אין זה דומה להיתה אבן מונחת לו בחיקו שלא היה מעשה שלו אבל זה כבר הוא עושה מעשה המזיק ואין שום דבר מפקיעו מארבעה דברים ואם מת אם נכנס שלא ברשות פטור מן הגלות וברשות גולה. ע"כ.
וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו המבקע עצים ברשותו והזיקו בין שהזיקו ברשות היחיד של אחר בין ברשות הרבים בין שבקע ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד לאדם שהיה שם חייב על החבלה בארבעה דברים ופטור מן הבושת ואם הרג גולה דהוה ליה לאזדהורי מלאזוקי לאינשי דעברי וקיימי התם ואם בקע ברשות הרבים והזיק ברשות הרבים אפשר לומר דקרוב למזיד הוא ואין עיר מקלט קולטתו עד כאן.
שליח בית דין שהוא מלקה והוסיף רצועה אחת ומת הרי זה אינו גולה שהרי קרוב למזיד הוא שהיה לו להעלות על לבו שאדם המוכה הכאה מרובה אף הוא מת לפעמים בתוספת הכאה אחת ואם טעה הדיין במנין ההכאות הרי זה גולה. וגדולי המחברים כתבו בה שגולה ולא הזכירו בה מנין ושמא סתם הדברים הוא רוצה לומר שהוספתו בטעות מנין היתה ולא ראו עצמן צריכין לפרש. הרב המאירי ז"ל.
באשפה העשויה ליפנות בלילה וכו': ואם תאמר אמאי נקט דעשויה ליפנות בלילה דבלאו הכי ניחא שפיר דהיכא דאיכא דמיקרי ויתיב הוי שוגג קרוב למזיד. יש לומר דמילתא דשכיח נקט ואין זה רגילות דהוי מיקרי ויתיב אי לאו דעשויה ליפנות בלילה או שמא לא הוי שוגג קרוב למזיד ולא הוי ליה לאסוקי אדעתיה דמיקרי ויתיב. תלמיד הר"פ ז"ל.
ופטור מגלות: לכאורה היינו טעמא משום דלא חשיב פשיעה לענין גלות. וקשה דהא מדחשיב ליה פשיעה לענין ארבעה דברים כל שכן לענין גלות דהא אמרינן הכיר בה ושכחה וכו'. וי"ל דהכא גבי שלא ברשות היינו טעמא דפטור לפי שאין דומה ליער יער יש לו רשות ליכנס וגזירת הכתוב היא לענין גלות. מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא פירוש דפטור מגלות אבל בחיוב ארבעה דברים הוי איפכא.
ואם תאמר מאי כל שכן אדרבה דוקא סיפא משום דהוי שוגג קרוב למזיד כיון דברשות כדקאמר לעיל אבל רישא לא. וי"ל דהכי קאמר מאן דמתני לה אסיפא דפטור מגלות לפי שאינו דומה ליער מחמת האי טעמא דהוי קרוב למזיד אף על פי שהיה נראה לומר דכל שכן הוא דוקא פושע טפי כל שכן ארישא דיש לנו לפטרו מגלות לפי שאינו דומה ליער משום טעמא דהוי שלא ברשות והשתא לא פשע כל כך כמו ביער ויש דגרסי איפכא מאן דמתני ארישא וכו'. תלמיד הר"פ ז"ל.
חייב בארבעה דברים: כתבו בתוספות פירש בקונטרס כיון דחזיא וכו'. וקשה לריב"א דאם ראהו היה לו להתחייב וכו'. ונראה לריב"א דאיירי בשלא ראהו. ואם תאמר אם כן אמאי חייב בארבעה דברים הא אמרינן בפרק הפרה אם נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיקו בעל הבית בדלא ידע ליה פטור ומתניתין נמי דהמבקע עצים נמי משמע דדוקא ברשות הרבים חייב אבל ברשות עצמו פטור. וי"ל דיש לחלק בין אומן לאדם אחר לפי שבני אדם רגילין ליכנס לביתו מחמת אומנותו יש לו ליזהר טפי. הרא"ש ז"ל.
והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל אחר לית ליה אימתא דרביה. מכאן הקשה ריב"א להא דפירש רש"י ז"ל לעיל דההיא דנגר מיירי בראהו ואפילו הכי בשלא ראהו ברשות פטור מגלות דהכא כיון דמסרהב בו לצאת הוה ליה כשלא ברשות ואפילו הכי הואיל וראהו חייב ופירכא דההיא דנגר מיירי בשלא ראהו. ותימה למאן דמתני מילתיה דריב"א ארישא אמאי חייב בארבעה דברים הואיל ולא ראהו כיון דמגלות פטור כל שכן מארבעה דברים כדאשכחן לעיל גבי הכיר בה ושכחה דלגבי גלות הוי שוגג ולגבי ארבעה דברים חשיב ליה אנוס. וי"ל דהתם גבי נגר כיון שרגילים בני אדם לבא לביתו הוי ליה לאסוקי אדעתיה ולא הוי אנוס לענין ארבעה דברים והא דלא מחייב גלות גזירת הכתוב היא דבעינן דומיא דיער.
ורי"ץ פירש מההוא דנגר ודאי בראהו ופטור מגלות הואיל ונכנס שלא ברשות והכא כיון דנכנס ברשות דמי ליער אף על פי שמסרהב בו לצאת. וכן משמע בירושלמי דאף בראהו הואיל ושלא ברשות נכנס פטור מגלות דמסיק אמר רבי יוסי ברבי חנינא היה עומד ומבקע בחצרו ונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה בקעת והזיקתו חייב וכו' והא תנא רבי חייא וכו'. ומשני כיון דאמר לו הכנס חייב פירוש לא תחלק בראהו ולא ראהו אלא דרבי יוסי כשאמר לו הכנס אבל מתחילה היה רוצה לומר דלרבי יוסי ברבי חנינא חייב על הנזק ופטור מגלות הואיל ושלא ברשות הוא.
וצריך עיון דשמא משום הכי דחי לה ומחלק בין אמר לו הכנס לשלא אמר לו הכנס כמו שמחלק מכח קושיא דרבי חייא. ותירץ ר"י דלא דמי למתניתין דשמא כניסת פועל דמי קצת לברשות דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דאתי פועל לתבוע שכרו להכי אקשה ליה מרבי חייא דבפועל אמר למילתיה. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל והאי דמתני אסיפא דאפילו נכנס ברשות פטור מגלות איכא לאקשויי עלה ממתניתין דמכות דתנן זרק אבן וכו'. ואיכא למימר התם דלא חזי ליה מיהו איבעי ליה אסוקי אדעתיה אבל הכא דחזי ליה ומשום הכי הוי ליה קרוב למזיד. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות וכי דחי לה בירושלמי ומוקי דרבי יוסי ברבי חנינא בשאמר ליה הכנס אז ודאי צריך להעמידה בשלא ראהו דלא תיקשי דנפח. ותימה למה לא אמרו דלא תיקשי מאן דמתני רבי יוסי ברבי חנינא ארישא דמשמע אבל אסיפא חייב גלות משום דברשות וראהו. וכי תימא דאיכא מאן דמתני לה אסיפא פטור אינו חושש להקשות ממאן דמתני לה ארישא דאיכא למימר דלמאן דמתני אסיפא לדידיה אין צריך להעמיד ההיא דרבי יוסי ברבי חנינא בשלא ראהו אלא אף על פי שנתן לו רשות וראהו פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות ולא צריך להעמיד ההיא דנפח שרבו מסרב בו לצאת אלא כמשמעה שאפילו אחר פטור מגלות. וכן יש מפרשים בהדיא אבל מאן דמתני לה ארישא צריך לומר דאחר חייב גלות אם כן למה לא אמרו דלא תיקשי מאן דמתני לה ארישא דמשמע אבל אסיפא חייב גלות וצריך עיון. גליון.
מאן דמקשי לה אסיפא וכו': לפי מסקנא דלעיל דפטרי בסיפא משום דהוי קרוב למזיד משמע דיותר הרישא קרובה וכו' כמו שכתבו בתוספות. הרא"ש.
פטור ואפילו נכנס ברשות וכו': תימה למה לא תירץ התלמוד מאן דמתני ארישא דמשמע אבל סיפא חייב כשראהו והא דתניא פטור ואפילו נכנס ברשות היינו כשלא ראהו. וי"ל אי הא דקתני פטור ואפילו נכנס ברשות איירי בשלא ראהו אם כן מאי אפילו דמשמע בכי האי גוונא דברשות ולא ראהו הוי דוקא חדוש דפטור אבל בענין אחר לא והאיכא שלא ברשות וראהו נמי דפטור אלא ודאי ליכא למימר הכי. גליון.
אי הכי אחר נמי: תימה ולימא הכי נמי דברייתא מיירי גם באמר ובמסרהב ולא תיקשי מידי אההיא דלעיל. וי"ל דאסוגיא דתלמודא פריך דאוקמא בשוליא דנגרא דמאי דוחקיה לאוקמיה בשוליא לוקמא באחר. תלמיד הר"פ ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו הזורק אבן ברשות הרבים והרג אינו גולה שקרוב למזיד הוא. וכן מי שסותר כותלו לרשות הרבים בין ביום בין בלילה היה סותרו לצד אשפה אם היא עשויה ליפנות בני אדם מצויים בה והרי זה פטור מן הגלות מצד קרוב למזיד ואם אינה עשויה ליפנות אין בני אדם מצויים בה והרי זה פטור מגלות מצד קרוב לאונס. אם היתה עשויה ליפנות בלילה ולא ביום סתרו ביום פטור מצד קרוב לאונס ואם בלילה פטור מצד קרוב למזיד.
ואם עשויה ליפנות בלילה ולא ביום אלא שעל ידי הדחק אדם נכנס בה ביום והיה סותר ביום והרג הרי זה גולה. וגדולי המחברים פסקו דוקא כשישב שם עד שלא התחילה האבן ליפול הא אם לא היה שם בשעה שהתחילה האבן ליפול ובא לשם אחר שהתחילה ליפול ונפלה עליו ומת פטור. ע"כ לשון הרב המאירי ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה