בבא קמא כז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב:
ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור:
אמאי פטור איבעי ליה לעיוני ומיזל אמרי דבי רב משמיה דרב בממלא רה"ר כולה חביות שמואל אמר באפילה שנו רבי יוחנן אמר בקרן זוית אמר רב פפא לא דיקא מתניתין אלא או כשמואל או כרבי יוחנן דאי כרב מאי אריא נתקל אפילו שבר נמי אמר רב זביד משמיה דרבא הוא הדין דאפי' שבר והאי דקתני נתקל איידי דבעי למתני סיפא ואם הוזק בה בעל חבית חייב בנזקו דדוקא נתקל אבל שבר לא מאי טעמא הוא דאזיק אנפשיה קתני רישא נתקל אמר ליה ר' אבא לרב אשי הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים הוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל בפומבדיתא וחייב רבא בשלמא שמואל כשמעתיה אלא רבא לימא כשמואל ס"ל אמר רב פפא קרנא דעצרא הוי דכיון דברשות קעבדי איבעי ליה לעיוני ומיזל שלח ליה רב חסדא לר"נ הרי אמרו לרכובה שלש ולבעיטה חמש ולסנוקרת שלש עשרה לפנדא דמרא ולקופינא דמרא מאי שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל אימא לי גופא דעובדא היכי הוה שלח ליה דההוא גרגותא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה א"ל יומא דידי הוא לא אשגח ביה שקל פנדא דמרא מחייה א"ל מאה פנדי בפנדא למחייה אפילו למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה דאתמר רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא כ"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא ר"נ אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דבדין עביד לא טרח מתיב רב כהנא בן בג בג אומר אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות שמא תראה עליו כגנב אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל א"ל
רש"י
[עריכה]אין הולכין בממון אחר הרוב - היכא דמסתפקא לן מילתא כגון הכא וכגון (בבא קמא מו, א) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לא אמרינן בתר רובא זיל ולחרישה קנאו והוי טעות אלא אמר המוציא מחבירו עליו הראיה ויכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך:
בקרן זוית - כשנכנסין ממבוי למבוי מן הצד הניחה בצד המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו לא ראה אותה:
אלא אי כשמואל אי כר' יוחנן - שהמניח לא פשע הלכך דוקא נתקל אבל שבר ברצון חייב:
דוקא נתקל אבל שבר - ברצון ואח"כ הוזק בחרסיו פטור בעל החבית דאיהו הוא דאזיק אנפשיה:
תנא רישא - נמי נתקל:
לפי שאין דרך בני אדם כו' - אמתני' מהדר דלא תימא באפילה או בקרן זוית אלא אפי' באורה פטור הנתקל ודקשיא לך איבעי ליה עיוני ומיזל אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים:
וחייב שמואל - את הנתקל לשלם:
בשלמא שמואל כשמעתיה - דמוקי למתניתין באפילה הא באורה חייב:
קרנא דעצרי - קרן זוית הסמוכה לבית הבד:
דהואיל וברשות קעבדי - שמנהגם היה כן כשהיתה בית הבד מליאה בני אדם היו הבאים מושיבין כליהם ברשות הרבים וממתינין עד שיצאו אלו:
הרי אמרו לרכובה שלש - מנהג הדיינין לגבות מן הבועט את חבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים לבשת לפי שגדולה בשת מכת הארכובה מדחיפת היד:
לבעיטה - ברגל:
לסנוקרת - אוכף של חמור שהכה בו את חבירו:
שלש עשרה - סלעים לבשתו לבד חיוב שאר הדברים:
לפנדא דמרא - בית יד של פושיי"ר:
קופינא - הברזל עצמו אצל הנקב:
בשת - קנס הוא:
גופא דעובדא - דפנדא וקופינא:
גרגותא - בור מים מכונסין להשקות שדות:
מאה פנדי - ק' הכאות היה לו להכותו שהרי גזלו מימיו:
בפנדא - היינו בית יד:
לא עביד איניש דינא לנפשיה - ואפי' דין אמת לא יעשה הוא לעצמו אלא ילך אצל הדיין:
במקום דאיכא פסידא - אי אזיל לבי דינא דאדאזיל לבי דינא ואתי קא דלי האי ולא ידע מאי דלי או שמא יכלו המים מן הבור ואין לו פרעון לזה דקא מפסיד כי האי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה:
אל תיכנס לחצר חבירך - בגניבה ובסתר שלא תראה עליו כגנב:
אלא שבור את שיניו - כלומר קח בחזקה וקשיא לרב יהודה:
תוספות
[עריכה]קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. - תימה, מה טעם אין הולכין ליתי בקל וחומר מדיני נפשות, כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (סנהדרין ג, ב) "[ מייתי לה] ור' יאשיה [מייתי ליה] בק"ו מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא, דיני ממונות לא כ"ש?" ואפילו רובא דליתיה קמן, אזלינן בדיני נפשות בתר רובא. כדאמר בריש סורר ומורה (סנהדרין סט, א). וי"ל דהתם גבי דיינים שאני, דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו, וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה, דהא ב"ד מפקי מיניה. אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא:
ה"ג אמאי פטור איבעי ליה לעיוני. - אבל הך לא פריך אמאי חייב בנזקו כשהוזק איבעי ליה לעיוני כדפירשתי לעיל (דף כג. ד"ה ולחייב) דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור (לעיל כ. כד:) דגבי אדם לא אמר הכי והא דאמר (לעיל דף כב.) הניח חנוני נרו מבחוץ בעל הגמל פטור ולא אמר איבעי ליה לעיוני וי"ל דדוקא במקום הליכתו אמרינן איבעי ליה לעיוני וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל כי אית לך רשות לסגויי עילאי ואמאי אית ליה רשות לסגויי הא בהמה נמי איבעי לה לעיוני כדמוכח בהפרה (לקמן דף נב:) דשור פקח ביום פטור וליכא למימר בממלא רה"ר שאינה יכולה לעבור אלא דרך עליה דא"כ לבעוטי נמי אית לה רשותא:
ושמואל אמר באפילה שנו. - והא דפליגי לקמן (דף כט.) אי נתקל פושע הוא או לא כגון שנתקל מעצמו ולא נתקל בשום דבר אבל הכא שנתקל מחמת מכשול ולא איבעי ליה לעיוני אנוס הוא ואע"ג דלעיל (דף כו:) מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מפצע תחת פצע אונס גמור לא רבי רחמנא דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן וכן בהגוזל בתרא (לקמן דף קיב.) גבי הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שכך נהגו אבל מה שהזיקו לא דאנוסין הן ובמתניתין נמי תנן היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון דאם עמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה פטור ונראה לדקדק דאדם המזיק דמפטר באונס (משום) שהוא כעין גניבה מדתניא בשלהי האומנים (ב"מ דף פב: ושם ד"ה וסבר) המעביר חבית ממקום למקום ושברה רבי יהודה אומר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם והשתא מדמחייב נושא שכר ופוטר שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש"מ דבאונס דכעין גניבה אדם המזיק פטור ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא קרובה לפשיעה יותר כדאמרינן בהשואל (ב"מ דף צד:) דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה נראה דאדם המזיק חייב דא"א לומר שלא יתחייב אלא בפשיעה וכן משמע לעיל דמחייב בנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה ואע"ג דברוח שאינו מצויה מפטר בה שומר חנם כדאמרינן בסוף ארבעה וחמשה (לקמן דף מה.) גבי ארבעה נכנסו תחת הבעלים כו' וחייבין לשלם דמי שור לבעלים חוץ משומר חנם ומוקי לה כגון דנטריה שמירה פחותה דשומר חנם כלתה לו שמירתו והנך לא כלתה שמירתן ומייתי מדר' יהודה דמועד סגי ליה בשמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואין יכולה לעמוד בשאין מצויה אלמא אע"ג דמפטר שומר חנם מחייב בה אדם המזיק והיינו טעמא משום דהוי כעין אבידה ונתקל הוי כעין גניבה ופטור ביה אדם המזיק וכן מוכח בפרק הגוזל עצים (לקמן דף צט: ושם) גבי טבח אומן שקלקל דפריך למאן דפטר (בשומר) חנם מברייתא דקתני נתן בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר אלמא ס"ד דמקשה אפי' בחנם חייב כמו שומר שכר שחייב על האבידה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר ולפיכך בשכר חייב בחנם פטור דהוי כעין גניבה [עי' תוס' ב"מ פב: ד"ה וסבר וב"ב צג: ד"ה חייב]:
לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. - והא דתני (לקמן דף נב:) שור פקח ביום פטור דשור עיניו למטה ומיבעי ליה לעיוני טפי מאדם:
הרי אמרו לרכובה שלשה. - י"מ דלעני שבישראל קאמר אבל אחרים הכל לפי המבייש והמתבייש ולר"י נראה דהיינו לגדול שבישראל דומיא דההיא דתנן בהחובל (לקמן דף צ) סטרו נותן לו מאתים זוז ומוקי לה (לקמן ד' צא.) לגדול שבישראל:
קנסא קמגבית בבבל. - לאו קנסא אלא דין קנסא הוא כדאמרינן בהחובל (לקמן ד' פד:) דמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו:
אלא שבור את שיניו. - דליכא פסידא איירי מדאסר ליכנס שלא ברשות:
ראשונים נוספים
פיס' ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואקשי' אמאי משום דנתקל בה אם שברה פטור. הוה לעיוני ומיזל. ואוקמ' רב למתני' בממלא רשות הרבים חביות שאין לו מאין לעבור אבל אם אינה מליאה אמרי' איבעי ליה לעיוני ומיזל ואם שיבר חייב וכן הדין.
ושמואל אמר באפילה פטור אבל באורה אם שיבר חייב. ר' יוחנן אמר בקרן זוית פטור. וסוגיין דשמעתין בממלא רשות הרבים כולה אפילו אם שיבר פטור ובאפילה או קרן זוית נתקל פטור שיבר חייב וקיימא לן כר' יוחנן דהא אמר רב פפא מתני' דייקא כוותיה ותוב הא תנן סתמא אדם מועד לעולם ואפי' אנוס חייב בנזק ושמואל ורב דחייבי בכי האי גוונא בנתקל כל שכן דמחייב בה ר' יוחנן ואסיק' דכי הוה עובדא בקרנא דבי עצרי הוה דכיון דברשות קא עבדי מחייבינן לעוברין ושבין לעיוני ומיזל אבל זולתם באפילה או בקרן זוית לא דאמרי' אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים.
שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו לרכובה ג' פי' המכה את חבירו ברכובתו חייב לתת לו ג' סלעים. לסנוקרת פי' הכאה באגרוף תחת לחייו י"ג סלעים המכה את חבירו בפנדא דמרא פי' שופינא שהוא עץ המרא שחופר בו בקופינא דמרא כמה סלעין מחייבינן ליה שלח ליה רב נחמן חסדא חסדא קנסא אתה רוצה לגבות בבבל. הגד לי המעשה שבא לידך והגיד לו דגרגותא הוה לתרי דכל יומי דלי חד מינייהו אתא חד דלי ביומא דלאו דיליה וקם אידך למנעיה לא אשגח ביה שקל פנדא דמרא ומחייה אמר ליה רב נחמן כל כי האי גוונא אפילו רב יהודה דפליג עלי בהא מודה לי דכיון דאיכא פסידא עביד איניש דינא לנפשיה ומחי ליה לכתחלה וכל שכן דאי כבר מחייה דפטור דדינא קא עביד אמר לא מצינא דאיטרח לבי דינא.
במקום דאיכא פסידא דברי הכל עביד איניש דינא לנפשיה במקום דליכא פסידא איתמר רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה:
פסק' והביאו ח' הלכות לברר הלכה כמאן מתרוייהו ושנינו לכולהו וקיימא לן כרב נחמן.
קמ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. וא"ת ליחזי דמי היכי וכו'. וי"ל דלא בעי למיבעי הכא אליבא דר' יהודה דאית לי הדמים מודיעים כדאיתא בפרק המוכר את הספינה משום דלא קי"ל כותיה אלא כרבנן דאמרי אין הדמים ראיה וא"ת והא משמע בריש פרק המוכר פירות דרבנן בכל כי הא אית להו הדמים מודיעים מדאקשינן גבי המוכר שורו לחברו ונמצא נגחן וליחזי דמי היכי ומשמע ודאי דאליבא דרבנן קאמר דאי לר' יהודה כיון דלית הלכתא כותיה לא בעי סתמא הכי אלא הול"ל ולר' יהודה דאמר הדמים מודיעים ליחזי דמי היכי וא"כ ה"נ לימא הכי וליחזי דמי היכי וי"ל דאין דמי חבית יתרים על דמי הכד כל כך שיהיו מודיעים שלא אמרו הדמים מודיעים אלא בכדי שאין הדעת טועה א"נ בכדי שיש בו ביטול מקח וכבר כתבתי בדין הדמים מודיעים ומחלוקת ר' יהודה ורבנן יותר מזה בפרק המוכר את הספינה ובריש פרק המוכר פירות בס"ד.
אמאי פטור איבעי ליה לעיוני. והקשו בתוס' אמאי לא פריך מסיפא דקתני ואם הוזק בה חייב בעל החבית אמאי חייב איבעי ליה לעיוני ותירצו דסיפא ניחא ליה דיותר יש לו לשמור עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק ומסתברא לי דאין אנו צריכין לכך אלא כיון דאפשר לאקשויי מרישא לא נטר עד סיפא ועוד דאלימא ליה קושיא דרישא דלאו למימרא שאין בעל חבית חייב בנזקו אלא אדרבה הוה לן לחיוביה מה ששברה ואיכא למידק אם איתא דאמרינן הו"ל למידק א"כ הא דאמרינן גבי חנוני שאם הניח נרו מבחוץ בעל הגמל פטור אמאי נימא ליה הוה לך לעיוני ויש לומר דבמקום הליכתו דוקא הוא דאמרינן איבעי ליה לעיוני ולא במקום הליכת בהמתו. ועוד שמשאו של גמל מונעו מלראות נרו של חנוני. וא"ת עוד אי אמרינן אית לעיוני א"כ מאי קאמר רבא לעיל בפרק כיצד הרגל גבי שתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת כי אית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא דכיון דבעוטא בה ודאי חזי ליה ואפ"ה אמרינן דאית ליה רשותא לסגויי עלה והיכי דמיא אי מליא רבוצה כל הרשות אפילו לבעוטי בה אית לה רשותא וכדאמרינן גבי חבית ואי לא מליא כל הרשות אפילו לסגויי עלה לא דהו"ל לעיוני דאפילו לגבי בהמה נמי אמרינן הו"ל לעיוני כדמוכח לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דשור פקח הוא פטור ונ"ל דלא דמיא דהתם ודאי שור פקח בטבע מעיין שלא יפיל עצמו בבורות ובפתחים וכן כל בעלי חיים כאנשים אבל אינן בני דעת לשמור עצמן שלא ידרסו על הכלים ועל כל מה שמונח לפניהם ברשות הרבים שאם אין אתה אומר כן א"כ היכי אמרינן דרגל מועדת לדרוס ולשבור.
ושמואל אמר באפילה. ואפילו למ"ד נתקל פושע בהא מודה דלאו פושע דשאני הכא דיש מכשול לפניו וא"ת מ"מ לחייב דהא מרבינן את האונס מפצע תחת פצע כדאיתא בשלהי פרק כיצד הרגל ואמר רבא נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב על הנזק אלמא כל נזק הבא מן האדם חייב על האונס כרצון וי"ל דאונס גמור לא רבתה תורה ואפילו בנזקי אדם ותדע לך מדגרסינן בירושלמי גבי אדם מועד לעולם בין ער בין ישן כיני מתניתין בשהיו שניהם ישנים אבל אם היה אחד מהן ישן ובא חברו לישן אצלו הוא המועד וכן בפרק אלו נערות גבי הניח להן אביהן פרה שאולה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ולא משלמין כולה אף על גב דהזיקו' ודמי בשר בזול נמי דמשלמי לאו משום תשלומי נזק אלא דמשלמי לפי מה שנהנו ולא הכל אלא כדמי בשר בזול וכן בפרק שור שנגח את הפרה גבי הנכנס בחצרו של בעה"ב שפוטר בעה"ב כשהזיק את הנכנס היכא דלא ידע ליה אלא ע"כ לא מרבינן אונסין גמורין ואונס נפילה אפילו ברוח שאינה מצויה אינו אונס גמור ונתקל אליבא דר' יהודה אפילו נתקל בקרקע הוי אונס גמור לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים אבל לר"ת נתקל הוי פושע לפי שדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים והיינו דאמרינן לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דשור פקח ביום פטור. ולפי מה שכתבתי למעלה אף שור אין דרכו להתבונן בדרכים בכיוצא בזה שלא לדרוס ולשבר.
הרי אמרו לרכובה שלש. יש מפרשים שלא אמרו שיעורין אלו אלא לעני שבישראל אבל לנכבדים כל אחד לפי כבודו וי"ל אפילו לנכבד שבישראל.
אמר ליה חסדא קנסי קא מגבית. י"מ כי שיעורין אלו כולן דמי בושת ובושת קנס הוא ויש מפרשים כי זה דמי בשתו וצערו ולאו קנסי ממש קאמר אלא כעין קנסי שכל נזקי אדם באדם לא שכיחי ובעינן מומחין ולא עבדינן שליחותייהו במילי דלא שכיחי וקשיא לי מאי קאמר דהא אי תפס לא מפקינן מיניה ואפילו לא תפס אי אמר קבעו ליה זמנא בא"י מזמנים ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה וכדאיתא בשלהי דמכלתין. ואם כן צריכין אנו לדעת בשעורין דאי מפייס ליה מנפשיה כדי שעוריה שרינן ליה שמתיה וא"נ תפס טפי מפקינן מיניה. וי"ל דהיינו דקאמר לי אימא לי גופא דעובדא היכי הוה כלומר אימא לי אי תפס או לא דעובדא היכי הוה כנ"ל.
אמר ליה מאה פנדי בפנדא למחייה. ודוקא בשאינו יכול למונעו בדבר הא יכול למונעו ע"י דבר אחר חייב וכדאמרינן לקמן מפני שהיה לו לשומטו ולא שמטו.
קא משמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב: ואפילו לרב דאמר בפרק הפרה גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאזלינן בתר רובא. יש לומר דרובא לשחיטה זבני ידוע ומפורסם יותר מהאי רובא. אבל קשה אמאי לא אמרינן הכא הדמים מודיעים כדאמרינן גבי מכר הצמד. יש לומר דהכא אין דמי חבית מרובים כל כך מדמי כד שיהיו הדמים ראיה. אי נמי הכא מיירי דאמר ליה חביות בארבעה סלעים מכרת לי והקנית לי בסודר אגב קרקע והוא אומר לא כי אלא כדים בארבעה סלעים דהשתא ליכא הודעת דמים.
וקשה אם כן דליכא נפקותא במעות יאמר המוכר אפילו אם חביות מכרתי לך הואיל ואין לי קח כדים בשומא. יש לומר דאיתנהו לזוזי ביד המוכר וכיון שכן אינו יכול לתת לו שומא. וכן הלוקח המחוה אצל אדם אחר אשר מעותיו מופקדים בידו והמעות בעין. אי נמי יש לומר דסוגיין דהכא כרבנן דאמרי גבי צמד אין הדמים ראיה. ולקמן גבי נמצא נגחן דפריך תלמודא אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא דמסתמא אף לרבנן קאמר כי הכא דרבים נינהו אומר רבינו תם דלא דמי דהתם הוו הדמים ראיה להבין דעת הלוקח אם לרדיא לקחו אבל הכא אין הדמים ראיה לבטל לשון העולם דקרו לחבית חבית ולכד כד. והכי פירושו מאן דאמר זיל בתר רובא ואפילו הדמים והחזקה כנגד הרוב קמשמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפילו הדמים מסייעים לרוב דחזקה עדיפא הכא מרוב ומראיית דמים.
ור"י בר מרדכי פירש דהתם בנמצא נגחן מיירי שלאחד מסייע החזקה ולאחר הרוב והיינו דפריך למי הדמים מסייעים שיהיו לו שני כחות וטובים השנים מן האחד ואפילו רבנן מודו ששם הדמים ראיה דע"כ לא פליגי אלא בצמד שהמוכר מוחזק מן המעות וגם רוב העולם קרו לצמד צמד ולבקר בקר והכא הכי פירושו מאן דאמר זיל בתר רובא לחודיה קמשמע לן אם הדמים מסייעים לחזקה לא אזלינן בתר רובא. ולפירושו צריך עיון דאם כן הכא נמי הוי מצי למימר מאן דאמר זיל בתר חזקה לחודה קמשמע לן דלא אזלינן בתר חזקה כשנגדה רוב ודמים. ולשון התלמוד משמע אין הולכין בממון אחר הרוב בשום ענין ואפילו הדמים מסייעין לו. הר"ר ישעיה ז"ל.
ועל מה שכתוב בתוספות ולספרים דגרסי בהפרה ובהמוכר פירות אי דליתנהו להנך זוזי וכו'. כתוב בגליון תוספות וז"ל ולספרים דגרסי אי דליתנהו להנך זוזי גבייהו שנתן לו הלוקח אף על גב דאית ליה זוזי אחריני למוכר מצי למימר ליה שקול תורא בזוזי. ואם כן קשה הכא נמי דאוקימנא לה נמי שהקנה לו בסודר לתת לו מן הכדין דמחייב לתת לו הלוקח דמים ויכול למימר לא אתן לך דמים אם לא תתן לי חבית וכמו שכתבו התוספות בראש הדיבור אם כן מאי איריא דאין הולכין בממון אחר הרוב אפילו אזלינן בתר רובא ונימא דלוקח חייב ליתן לו דמים ויקח הכדים הוי מצי למימר לוקח אני חייב לך מאתים זוז אתה חייב לתת לי כדים שוים מאתים זוז שקול כדים שאתה חייב לי בזוזך והכא לא שייך לומר דאיתנהו להנך זוזי שהרי לא נתן לו לוקח. ותירץ בפנים גבי מוכר שהקנה לו לתת כדים והלוקח כנגדו לתת לו מעות והקנה לו אגב קרקע מטבע לפי שאין נקנה בחליפין אלא אגב קרקע והשתא שייך נמי הכא דאית להו להנך זוזי שייחד לו. אי נמי שהוזלו הכדים שהתנה לתת לו הכדים ששוים מאתים זוז ואחר כך הוזלו ואין יכול לפרוע בהם להכי לא מצי למימר שקול כדך בזוזי. ע"כ.
ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ וז"ל דליכא למימר הדמים ראיה וכגון דיהיב ליה טפי מדמי כד ועדיין לא הגיעו לדמי חבית. ע"כ.
והרשב"א ז"ל תירץ כתירוץ ראשון של התוספות וז"ל דאין דמי החבית יתרים על דמי הכד כל כך שיהיו מודיעין שלא אמרו הדמים מודיעים אלא בכדי שאין הדעת טועה אי נמי בכדי שיש בו ביטול מקח. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל יש אומרים שכל שאין בו שתות אין בו הודעת דמים וזהו דעת גדולי המפרשים אבל אם היה ריבוי דמים שמגיעים לשתות נאמר הדמים מודיעים. ויש חולקים לומר הדמים מודיעים אף בפחות משתות עד שמפרשים שמועה זו בשנתן לו דינר לחביות ולא הזכיר לכמה חביות ולפי המנהג שש חביות בדינר ושנים עשר כדים בדינר וזה שואל לו שש חביות והלה מוסר לו י"ב כדים שאין כאן הודעת דמים הא כל שיש שם הודעת דמים דנין אותו על פי הדמים ואף על פי שבצמד בקר אין אומרים הדמים מודיעים אינו דומה כמו שיתבאר בפרק הפרה. ויש אומרים שבשום מקום אין אומרים דהדמים מודיעים ומה שהקשו ונחזי אי דמי רדיא וכו' שלא כהלכה וכמו שמצינו בקידושין דפריך את וחמור הוא ולא קנה והלכה שקנה כמו שביארנו במסכת כתובות אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון. ע"כ.
(חושן משפט קי"ב) אמאי פטור איבעי ליה לעיוני: והקשו בתוספות אמאי לא פריך מסיפא ותירצו וכו'. ומסתברא לי דאין צורך לכך דכיון דאפשר לאקשויי מרישא לא נטר עד סיפא. ועוד דאלימא ליה קושיא דרישא דלאו למימר שאין בעל חבית חייב בנזקו אלא אדרבה הוה לן לחיוביה מי ששברה. הרשב"א ז"ל.
וכן פירש הרב המאירי ז"ל וז"ל לימא ליה איבעי ליה לעיוני ולמיזל וליחייבוהו אם שברה וכל שכן לפטור בעל החבית בנזקי הנתקל שהרי אין זה כבור דעלמא שמאחר שדרך בני אדם בכך רצה לומר להניחה לפוש היה לנו לדון את הנתקל כפושע ואין בהן שבירה לנזקיו שכל קלקול שאינו חוזר מיתתן היא. ע"כ.
והקשה תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל למאן דאמר נתקל לאו פושע הוא מאי פריך הכא איבעי ליה לעיוני ולמיזל. ותירצו דמאן דאמר נתקל לאו פושע הוא דוקא בטעון משאוי אבל כשאינו טעון משאוי כי הכא לא. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות בדיבור המתחיל אמאי פטור וכו'. ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה וכו' דגבי אדם לא אמרינן הכי דבן דעת הוא אם חבירו שינה בשביל זה אין לו לשנות וכו'. והא דאמרינן גבי הניח חנוני נרו מבחוץ בעל גמל פטור ולא אמרינן איבעי ליה לעיוני משום דדוקא במקום הילוכה למטה הוא דאמרינן איבעי ליה לעיוני. הרא"ש ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב במקום הליכתו אמרינן הכי איבעי ליה לעיוני ולא במקום הליכת בהמתו. ועוד שמשאו של גמל מונעו מלראות נרו של חנוני. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל כי אית לך וכו'. ולכך אמרו קצת קשה לפי שאינו דומה בהמה רבוצה שהיא בולטת על הקרקע לבור שהוא שוה לקרקע דגבי שור פקח ביום פטור משום דהוה ליה לעיוני אבל לגבי בהמה רבוצה שהיא בולטת לא הוה ליה לעיוני. גליון.
וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל לקמן על הא דאמרינן לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן וכו'. וז"ל ולקמן דאמרינן שור פקח שנפל לבור פטור וכי פקח הוא יותר מאדם. וי"ל דשור עיניו ופניו לארץ אבל אדם עיניו למעלה ואינו מתבונן כל כך. וצריך עיון להא דאמרינן לעיל כי אית לך רשותא לסגויי עלאי אלמא אין דרכו להתבונן. ושמא לגבי דבר גבוה אינו מתבונן כל כך שלא ילך על גביו אבל בבור דחפירה ודאי מתבונן הוא שלא יפול שם. ולפי מה שפירש ר"מ ניחא דבהמה נזהרת מליזוק ואינה נזהרת מלהזיק. הרא"ש ז"ל.
מאי איריא נתקל אפילו שבר נמי: למאן דאמר עביד איניש דינא לנפשיה אפילו ליכא פסידא פריך דלאידך הוי מצי לשנויי דהכא מיירי דליכא פסידא. הר"ר ישעיה ז"ל.
והר"ש ז"ל כתב וז"ל אי כרב מאי איריא נתקל וכו'. אם תמצא לומר דסבירא ליה עביד איניש דינא לנפשיה דלא סבירא ליה לא עביד איניש דינא לנפשיה וכו'. ותקשה לרב נחמן דמסתמא אדרב לא פליג ובהאי דינא מסתמא רב ושמואל ורבי יוחנן לא פליגי עליה בהא. ע"כ.
באפלה שנו: לעולם ביום או בלילה חייב דאיבעי ליה עיוני דאפילו בלילה הרי יכול לראות באורן של כוכבים אלא בלילה שהיו השמים מתקשרים בעבים. הר"ר יהונתן ז"ל.
ושמואל אמר באפלה שנו: כתבו בתוספות והא דפליגי לקמן אי נתקל פושע הוא או לא וכו'. נראה שהתוספות מקשים אליבא דרב דאמר בממלא חביות דאלו לשמואל היה להם לתרץ דהתם הוי נתקל פושע הוא היינו באורה אבל הכא באפלה. ומיהו קשה אם מקשים אליבא דרב למה מקשים מנתקל דהתם לנתקל דהכא והא רב פוטר התם אפילו שיבר בידים. עוד כתבו בתוספות ובמתניתין נמי תנן היה בעל חבית ראשון וכו' ונשברה החבית בקורה פטור. תימה מה ראיה מביאים דאנוס גמור פטור שאני התם שבעל חבית פשע שעמד ולא הודיע לבעל הקורה ולכך פטור. גליון.
לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים: והא דתנן שור פקח ביום פטור ואף שור אין דרכו להתבונן בכיוצא בזה שלא לדרוס דהיינו להזיק. וי"ל דדוקא בני אדם לפי שהם בעלי מחשבה. והראב"ד ז"ל תירץ דדוקא בור ברשות הרבים דאית ליה קלא אבל כד והדומה לו דאקראי בעלמא לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה דמנחי ליה ברשות הרבים שאין דרכן וכו'. ע"כ. הרשב"א ז"ל.
ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ כתירוץ התוספות וזה לשונו דוקא בשור דעיניו למטה אבל אדם דעיניו למעלה לא. ואם תאמר הא דאמרינן נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור אף על פי שהם עיניהם למעלה. יש לומר דהיינו טעמא שהן פטורין משום שזה סובר שאותו הבא ישמור ממנו ויחזור לצד אחר וכן סובר האחר ומשום הכי פטורים אבל הכא דכדו למטה על הקרקע אין דרכו להתבונן שאדם עיניו למעלה. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל לא דמי לשור פקח שאין השור ושאר הבהמות בעלי מחשבות ולפיכך דרכן להתבונן. ומה שאמרו כי אית לך רשותא לסגויי עלי וכו' ואם דרכה להתבונן האיך יש לה רשות לילך עליה בודאי אין דרכן להתבונן בהילוכן שלא לדרוס על הכלים ועל כל מה שלפניהם דרך הילוכן אבל שור פקח דרכו להתבונן בכך מצד שאין להם מחשבות ואין בהם אלא מה שנמשך להם מצד טבעם שנכלל דחיית הנזק מעליהן והבריחה ממנו אבל אדם מרובה במחשבות מצד שכלו ואינו מתבונן בדרכים ואם כן כשנתקל אינו פושע ופוטרים אותו ומחייבים את המניח שכל שנזדמנו שני גורמים בהיזק שעל כל אחד יש לך מבוא לחייבו יותר אנו רואים איזה ראוי לחייבו יותר ומחייבין אותו ופוטרין את האחר. וכן בזו המניח ראוי לחייבו יותר ופוטרים את הנתקל. ע"כ. וכבר כתבתי לעיל לשון הר"ר ישעיה ז"ל ומה שכתב הרא"ש ז"ל.
וכתב הראב"ד ז"ל לרב ושמואל דאמרי דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והוזקה בהם אדם בלילה חייב ביום פטור ולר"א אפילו ביום חייב. ע"כ.
ופסק רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו סוגיא דשמעתא בממלא רשות הרבים כולה אפילו אם שבר פטור ובאפלה נתקל ביום פטור שבר חייב וקיימא לן כרבי יוחנן דהא אמר רב פפא מתניתין דייקא כוותיה. ותו הא תנן סתמא אדם מועד לעולם ואפילו אונס חייב בנזק ושמואל ורבא דמחייבי בכהאי גוונא בנתקל כל שכן דמחייב בה רבי יוחנן ואסיקנא דכי הוה עובדא בקרנא דבי עצרי אבל זולתם באפלה או בקרן זוית לא דאמרינן דרך בני אדם להתבונן בדרכים. ע"כ.
קרנא דעצרי הואי: פירוש כגון שעת הגתות והבדים שדרך בני אדם להניח כליהם בחוץ מתוך שרשות היחיד צר לתקן חביותיהם ולהדיחם. ויש אומרים דוקא בקרן זוית שבית הבד או הגת לשם ובאין לשם כולם עם כליהם וכשמוצאין בית הבד מלא מניחים כליהם לשם. הרב המאירי ז"ל.
(חושן משפט תכ) שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל: צריך עיון אמאי לא השיב רב נחמן דילמא כי איבעיא ליה לרב חסדא היכא שהניזק תפס מן ממון המבייש שיעור בשתו והותר ומשום הכי היה שואל כמה ישומו לו והשאר יחזיר לו דהא תרצינן הכי בהחובל בההוא מעשה דההוא חמרא דאלס ידיה דינוקא וכו' ואמרינן לא נצרכא דתפס. דלא מהני תפיסה אלא לנזק דאיכא חסרון כיס אבל לבושת דליכא חסרון כיס לא מהני תפיסה והא חזינן בההוא מעשה דתקע לחבירו בפרק ארבעה וחמשה ברב טוביה דעבד ביה מעשה וכן בחנן בישא והנהו מעשים בבבל הוו ודנו דין בושת. אלא ודאי מיירי בדתפס המבויש מן המבייש יותר משיעור בושתו ובאו לבית דין לשום דמי הבושת ולהחזיר לו השאר שמע מינה דמהני תפיסה אפילו לדבר דלא חסרי ממונא. ה"ר יהונתן ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית וכו'. יש מפרשים ששיעורים אלו כולן דמי בושת ובושת קנס הוא. ויש מפרשים כי זה דמי בושתו וצערו ולאו קנסא ממש קאמר וכו'. וקשיא לי מאי קאמר דהא אי תפס לא מפקינן מיניה ואפילו לא תפיס אי אמר קא בעי ליה זימנא בארץ ישראל מזמנים ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה ואם כן צריכין אנו לדעת בשיעורין דאי מפייס ליה מנפשיה כדי שיעוריה שרינן ליה שמתיה ואי נמי תפס טפי מפקינן מיניה. ויש לומר דהיינו דקאמר ליה אימא לי גופא דעובדא היכי הוה כלומר אימא לי אי תפס אי לא דעובדא היכי הוה. ע"כ לשונו.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל כבר ידעת שהחובל בחבירו חייב בחמשה דברים ומכל מקום יש הכאות שאין בהם נזק ולא שבת ולא ריפוי אלא צער מעט ובושת אם גדול ואם קטן לפי המבייש והמתבייש ולפי ההכאה והכאות אלו היה מנהג קבוע בזמן חכמי התלמוד להגבות בזיון ובושת גדול שבהן והוא שבייש קטן את הגדול או בזוי את המכובד דבר קצוב בדרך הנזכר כאן ולמטה מן הגדולים הכל לפי המבייש והמתבייש. ויש אומרים שבושת זה לעניים ולמעלה מהם הכל לפי המבייש והמתבייש ומנהגות אלו הם שאם הכהו בארכובותיו שלשה סלעים כנגד שלש עצמות שבארכובה ולבעיטה חמש פירוש אם ביעט בו ברגליו חמשה כנגד חמש אצבעות שבו לסנקודית פירוש שהכהו באגרופו או באחורי ידיו שלשה עשר סלעים כנגד שלשה עשר פרקים שבחמש אצבעות כשתסיר מהם שנים שבגודל שאינם כנגד האחרים וכן בכולם. ומה שלא התבאר כגון אם הכהו במקל ורצועה או בברזל הגרזן או בבית יד שלה או באוכף של חמור או בדבר אחר שודא דדייני. וכל אלו לבושת וכמו שאמרו בירושלמי הכהו בטומוס שבידו אינו נותן לו אלא בושת. ע"כ לשונו.
והר"ר יהונתן ז"ל כתב וז"ל יש מפרשים לסינוקריה שהכה את חבירו כלאחר יד וכפי הבושת והבזיון גדול שעושה שלא כמנהג המכים זה את זה הענישוהו חכמים. וצריך עיון דלקמן בפרק החובל חזינן שחייבו רבי עקיבא ארבע מאות זוז ואפילו נאמר דהני זוזי פשיטי נינהו כדאשכחן בכתובות חמישים זוזי פשיטי אכתי הם יתרים על זה הסך הנזכר כאן. וי"ל דהכא מיירי שסטרו על גביו או על מעיו וסטרו דהתם מיירי על פניו ועל לחייו דבושתו מרובה.
ורבינו חננאל ז"ל כתב זה לשונו סינוקרית פירוש הכאה באגרוף תחת לחייו. ע"כ. והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל הר"מ ז"ל פירש סינוקרית שקיבץ אצבעותיו כמו אגודה והכהו. ויש מפרשים לסינוקרית שהוא אחורי ידיו על גופו. ויש מפרשים ראש ארכובה אמצעית ורכובה סתם הוא שוקו ובזיון מכת רכובה מועט מבזיון סינוקריה. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה