בבא מציעא סא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ובעניינא דשכיר כתיב (ויקרא יט, יא) לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי לכדתניא (שמות כ, יב) לא תגנוב אעל מנת למיקט לא תגנוב בעל מנת לשלם תשלומי כפל א"ל רב יימר לרב אשי לאו דכתב רחמנא במשקלות למה לי א"ל לטומן משקלותיו במלח היינו גזל מעליא הוא לעבור עליו משעת עשייה ת"ר (ויקרא יט, לה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה במדה זו מדידת קרקע גשלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים במשקל דשלא יטמין משקלותיו במלח ובמשורה השלא ירתיח והלא דברים ק"ו ומה משורה שהיא אחד משלשים (ושלשה) בלוג הקפידה עליו תורה ק"ו להין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין ולוג וחצי לוג ורביעית הלוג אמר רבא למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים ברבית יציאת מצרים גבי ציצית יציאת מצרים במשקלות אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא ושעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית וממי שטומן משקלותיו במלח וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא רבינא איקלע לסורא דפרת א"ל רב חנינא מסורא דפרת לרבינא יציאת מצרים דכתב רחמנא גבי שרצים למה לי א"ל אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני עתיד ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאין בקרבי דגים טהורין ומוכרן לישראל אמר ליה אנא המעלה קא קשיא לי מאי שנא הכא המעלה דכתב רחמנא א"ל לכדתנא דבי רבי ישמעאל דתנא דבי רבי ישמעאל אמר הקב"ה אילמלא (לא) העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה שאין מטמאין בשרצים דיי א"ל ומי נפיש אגרייהו טפי מרבית ומציצית וממשקלות א"ל אע"ג דלא נפיש אגרייהו טפי מאיסי למכלינהו:
ואיזהו תרבית המרבה בפירות כיצד לקח הימנו חטים בדינר זהב וכו':
אטו כל הני דאמרינן עד השתא לאו רבית הוא א"ר אבהו עד כאן של תורה מכאן ואילך של דבריהם וכן אמר רבא עד כאן של תורה מכאן ואילך של דבריהם ע"כ (איוב כז, יז) יכין רשע וילבש צדיק עד כאן ותו לא אלא זאפי' ע"כ יכין רשע וילבש צדיק חע"כ רבית קצוצה מכאן ואילך אבק רבית א"ר אלעזר טרבית קצוצה יוצאה בדיינין יאבק רבית אינה יוצאה בדיינין רבי יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה נמי אינה יוצאה בדיינין א"ר יצחק מ"ט דרבי יוחנן דאמר קרא (יחזקאל יח, יג) בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה את כל התועבות האלה עשה למיתה ניתן ולא להשבון רב אדא בר אהבה אמר אמר קרא (ויקרא כה, לו) אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך למורא ניתן ולא להשבון רבא אמר מגופיה דקרא שמיע ליה (יחזקאל יח, יג) מות יומת דמיו בו יהיה הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים מה שופכי דמים לא ניתנו להשבון אף מלוי רבית לא ניתנו להשבון אר"נ בר יצחק מ"ט דר"א דאמר קרא
רש"י
[עריכה]ובעניינא דשכירות כתיב - לאו דגזל לא תעשוק ולא תגזול וכל עושק כבישת שכר שכיר הוא:
לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי - לילף מרבית ואונאה שהרי מחסרו ממון לא תגנוב דעשרת הדברות לא קמיבעיא ליה דאזהרה לגונב נפשות הוא כדאמרינן בסנהדרין (דף פו.):
למיקט - לצער:
על מנת לשלם תשלומי כפל - שרוצה לההנותו ויודע בו שלא יקבל:
לאו דמשקלות - לא תעשה עול וגו' (ויקרא יט):
לטומן משקלותיו - המנה או הפרס טומן במלח להכבידו וכשהוא לוקח במשקל לוקח באלו:
משעת עשייה - משעת הטמנה ואפילו לא שקל בהן:
לא ימדוד לאחד בימות החמה כו' - אחין הבאין לחלוק את השדה לא ימדוד המודד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים באותו החבל מפני שהחבל לח בימות הגשמים ומתפשט כל צרכו ובימות החמה מתוך יובשו הוא נגמד וכויץ:
משורה - מדת הלח היא:
ירתיח - אשקומ"א בלעז שממלא את המדה כשמוציא את היין ולאחר זמן נמצאת חסרה:
יציאת מצרים גבי רבית - בפרשת בהר סיני:
גבי משקלות - בקדושים תהיו:
שהבחנתי במצרים - הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת ונתעברה מהן בעשר עבורין עשר בכורות שהן בכורות של אביהן. כולן מתו:
תולה מעותיו בנכרי - מלוה מעותיו לישראל ברבית ואומר של נכרי הם:
קלא אילן - צבע הדומה לתכלת ורחמנא אמר (במדבר טו) פתיל תכלת ותכלת דמיו יקרים שצבוע בדם חלזון שאינו עולה מן הים אלא אחת לשבעים שנה:
סורא דפרת - סורא היושבת על נהר פרת ואין זו סורא סתם:
גבי שרצים - בויהי ביום השמיני כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים (ויקרא יא מה):
אלא בשביל דבר זה - כדמפרש לקמיה שהן מעולים ונאים ואינן נמאסים בשקצים הללו להכי כתב לשון עילוי שמעלה גדולה היא אצלם:
עד השתא - המלוה סלע בחמשה דינר:
של תורה - דרך הלואה:
עד כאן יכין רשע וילבש צדיק - שאם מת והניח לבניו מעות של רבית אין חייבין להחזיר ועל זה נאמר יכין רשע וילבש צדיק והכי תניא לה בתוספתא:
ע"כ ותו לא - בתמיה כ"ש דרבית דרבנן אין הבן חייב להחזיר:
אפילו ע"כ - דרבית דאורייתא הוא:
יכין - האב שהוא רשע וימות ולא יהנה והבן שהוא צדיק אינו חייב להחזיר:
ע"כ רבית קצוצה - וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תובעו בחייו:
וחי לא יחיה - סיפיה דקרא מות יומת דמיו בו יהיה:
מגופיה דקרא - דבנשך נתן דיחזקאל נפקא ליה בהדיא מדכתיב דמיו בו יהיה הוקשו לשופך דם כלומר דמים ששפך שהעני את חבירו ומת ברעב עליו ישובו:
תוספות
[עריכה]שתולה מעותיו בנכרי. וא"ת והלא אפילו יהא אמת שהם של נכרי אסור כיון שאין ללוה עם הנכרי כלום ומיהו לפי מה שנביא ראיה לקמן ישראל שיש בידו מעות נכרי והם באחריות הנכרי מותר להלותם ברבית לישראל אתי שפיר אי נמי י"ל דאיירי כגון שאמר ליה חבירו הלויני מעות מן הנכרי ואמור לו שיסמוך עלי או כגון שנתן לו משכנותיו ליתנם לנכרי והוא הלוה לו משל עצמו ואומר שעשה כדבריו:
שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא. ואע"ג דעובר על מצות ציצית מ"מ איצטריך קרא לעבור עליו משעת תלייה:
יכין רשע וילבש צדיק. אפי' למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח וליכא שנוי רשות ואפי' הניח קרקעות ומלוה על פה גובה מן היורשין אפ"ה ילבש צדיק כדאמר רבא בריש הגוזל בתרא (ב"ק ד' קיב.) וחי אחיך לדידיה אזהר רחמנא דנהדר לבריה לא אזהר רחמנא:
רבא אמר מגופיה דקרא. אע"ג דרבא משני ריש הגוזל בתרא (שם) אפילו תימא רשות יורש לאו כרשות לוקח ושאני הכא דכתיב וחי אחיך עמך לאו משום דס"ל כר' אלעזר דהא הכא דריש כרבי יוחנן אלא לא בא אלא ליישב הברייתא דהתם למ"ד לאו כרשות לוקח ולכך בסמוך דקאמר רב נחמן מ"ט דר"א לא קבעו הגמרא כמו כן בשם רבא:
מות יומת דמיו בו יהיה הוקשו מלוי ברבית לשופכי דמים. תימה היכי משמע דמיו בו עבירה דשפיכות דמים הלא באוב וידעוני וכמה עבירות דלא שייכי לשפיכות דמים כתיב דמיהם בם וי"ל דמיתורא דדמיו בו דריש דאי לאו הכי למאי כתביה דאי למגמר סקילה ברבית מאוב וידעוני חדא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן ותו לא מצינו מיתה גבי ממון ובפרק קמא דתמורה (ד' ו:) יש בספרים וכתב בתריה והוליד בן פריץ שופך דם לפי זה אתי שפיר דהוקשו בהדיא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]ו א ב מיי' פ"א מהל' גניבה הלכה ב', סמג לאוין קנה, טור ושו"ע חו"מ סי' שמ"ח סעיף א':
ז ג מיי' פ"ח מהל' גניבה הלכה ג', סמג לאוין קנב, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"א סעיף י"ח:
ח ד מיי' פ"ח מהל' גניבה הלכה ז', טור ושו"ע חו"מ סי' רל"א סעיף י"א:
ט ה מיי' פ"ח מהל' גניבה הלכה ז', טור ושו"ע חו"מ סי' רל"א סעיף ו':
י ו מיי' פ"ה מהל' מלוה ולוה הלכה ה', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' ק"ס סעיף ג':
יא ז מיי' פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ג', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"א סעיף ו':
יב ח מיי' פ"ו מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"א סעיף א' בהג"ה:
יג ט מיי' פ"ו מהל' מלוה ולוה הלכה ה', ומיי' פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ג', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"א סעיף ה':
יד י מיי' פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ו', ומיי' פ"ו מהל' מלוה ולוה הלכה א', טור ושו"ע יו"ד סי' קס"א סעיף ב':
ראשונים נוספים
לטומן משקלותיו במלח: פירש רש"י ז"ל, שהמלח מכביד את המשקולות. ולפי פירושו הזהיר הכתוב כאן ללוקח כשישקול לעצמו לא יטמין משקלותיו במלח, ואינו מחוור, דפשטיה דקרא למוכר הוא דמזהריה. אלא נראין דברי ר"ת דפירש (ב"ב פט, ב תוס' ד"ה שלא) שהמלח שואב כח המשקלות ומקילן, והכי איתא בתוספתא (ב"ב פ"ה ה"ג), דתניא, לא יטמין משקלותיו במלח, שהמלח שואב את המדה.
שלא ימדוד לזה בימות החמה ולזה בימות הגשמים: פירש רש"י ז"ל, שחבל המדה מתייבש בימות החמה ומתקצר, ובימות הגשמים מתלחלח ומתארך. ולדבריו דוקא במודד בחבל, ואם כן הוה ליה למימר שלא ימדוד בחבל לזה בימות החמה ולזה בימות הגשמים, ושמא מפני שדרך הראשונים למדוד בחבל. ור"ח פי' שהקרקע מתבקע ומרחיב בשרב ומתקצר בימות הגשמים, ודבר של תימא הוא.
שלא ירתיח: פירש רש"י ז"ל שהמדה המרותחת עולה ונראה כאלו נתמלאת המדה ואינה. ור"ח ז"ל פי', שמכח מהירות שפיכתו עושה המדה גדושה ונתאנה מוכר. והראשון נראה עקר, דפשטיה דקרא אזהרה למוכר היא.
יש מי שגורס: ממי שתולה מעותיו ביד נכרי: כלומר, שמפקיד מעותיו ביד נכרי ונכרי מלוה אותם ברבית ואסור. ויש מי שגורס, תולה מעותיו בנכרי, כלומר, מלוה לישראל ברבית ואומר של נכרי הם שנעשיתי עליו סנטר או אפטרופא, ואינן של נכרי אלא של עצמו, ואלו של נכרי מותר. והא דתנן (ע, ב), מלוה ישראל מעות של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל, ופירש בברייתא (עא, ב), מדעת הנכרי כשהעמידו אצלו, ואסיקנא בגמ', דווקא באמר לו נכרי הניחם על גבי סלע והפטר, אי נמי, כשנטל הנכרי ונתן ביד, הא לאו הכי אסור, משום דאין שליחות לנכרי ואשתכח דישראל קא שקיל רביתא, התם היינו טעמא משום דמעקרא לוה ישראל הראשון מעותיו של נכרי, והילכך עד דאמר ליה נכרי הניחם והפטר או שנטלם ונתנם ביד, שייך זה ישראל הראשון באותה מלוה, אבל כשנעשה (ל)ישראל נפקד סנטר או אפטרופוס מותר.
ותניא בתוספתא במכלתין פ"ה [ה"ח], ישראל שלוה מעות מן הנכרי ומבקש להחזירם לו, מצאו חברו ואמר לו תנם לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותן לו אסור, ואם העמידו אצל הנכרי מותר, ישראל שאמר לנכרי הילך שכרך ובא והלוה מעותי(ו) ברבית אסור, גוי שאמר לישראל הילך שכרך ובא והלוה מעותי(ו) ברבית מותר, אבל אסור מפני מראית העין, מעותיו של ישראל מופקדות אצל נכרי מותר להלוותן ברבית, פי', שלא מדעת ישראל המפקיד כדמפרש בתוספתא, ושל נכרי המופקדות אצל ישראל אסור להלוותן ברבית, זה הכלל, כל שבאחריות ישראל אסור, באחריות נכרי מותר. פי' דכל שהלוה מעות המופקדות בידו שלא מדעת המפקיד הרי הן באחריותו, והרי זה כמלוה את שלו. ישראל שנעשה לו לנכרי אפטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית, ונכרי שנעשה אפטרופוס לישראל או סנטר אסור ללוות הימנו ברבית, ע"כ בתוספתא.
ובתוספות פירשו, תולה מעותיו בנכרי, כשאמר לו ישראל חברו לוה מעות מנכרי בשמי, והלך והביא לו משל עצמו ואמר לו משל נכרי הם שלויתי הימנו בשמך, וגם זה נכון.
עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש: כלומר, בנו. פירוש, אבל מכאן ואילך. [כ]לומר, ברבית דרבנן, יכין רשע וילבש אפילו רשע, שהוא בעצמו אינו חייב להחזיר לכולי עלמא, וכן פי' הראב"ד ז"ל.
ר' יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים: יש מי שמפרש, דלאו דוקא בדיינים, אלא אפילו בא לצאת ידי שמים אינו בהשבון דאסורא דעבד עבד, ודיינים דנקט, משום דר' אליעזר דאמר דאפילו בדיינים יוצאה, ומסייעי להאי סברא מדאמרינן מאי טעמיה דר' יוחנן מות יומת דמיו בו יהיה, למיתה ניתן לא להשבון, אלמא אינו בהשבון כלל, ורבא נמי דאמר דהוקש לשופכי דמים, אלמא מלוה ברבית לא ניתן להשבון כשופכי דמים. ועוד, דאם איתא דבא לצאת ידי שמים חייב להחזיר, כי אקשינן לקמן לר' יוחנן, מדתניא, הניח להן אביהן מעות של רבית ואמרינן, אינהו הוא דאינן חייבין להחזיר הא אביהן חייב, מאי קושיא, לימא ליה הכא כשעשה תשובה ובא לצאת ידי שמים, ואפילו הכי בנים פטורים בדבר שאינו מסויים, דהא ברייתא בשעשה האב תשובה היא, דקתני סיפא הניח להן אביהן פרה או טלית וכל דבר המסויים חייבים להחזיר, ואוקימנא כשעשה תשובה ומשום כבוד אביהם, אלא אפילו בשעשה תשובה אינו חייב להחזיר.
והא דאמרינן בסמוך אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה להדרינהו, משום לזות שפתים קאמר. ועוד, כי מקשינן ליה נמי מהגזלנים ומלוי ברבית אע"ג שגבו מחזירין, לימא ליה כשעשה תשובה. אלא שיש לומר דמהני ליכא ראיה, דעל כרחין לאו כשעשה תשובה, דאם כן אם החזירו אין מקבלין מהן, דאמרינן (ב"ק צד, ב) הגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלים [מהן], והמקבל מהן אין דעת חכמים נוחה הימנו. ויש אומרים, דדוקא נקט אינה יוצאה בדיינין הא בא לצאת ידי שמים חייב להחזיר, והיינו דקאמר למורא ניתן לא להשבון, כלומר, מיראת שמים מחזיר אבל לא נתן להשבון בבית דין.
ובתוספתא (פ"ה ה"ט) שנו: המלוה את חברו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר, וההיא כר' יוחנן מתניא מדקתני ועשה תשובה, דאלמא הא לא עשה תשובה לא, ואפילו הכי קתני כשעשה תשובה חייב להחזיר. ומיהו לענין פסק הלכה לא נפקא לן מידי, דכר' אלעזר קיימא לן ביוצאה בדיינים, וכדאמר רב ספרא בסמוך (סב, ב), כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירים ללוה רבית קצוצה וכר' אלעזר.
ור' אלעזר אמר רבית קצוצה יוצאה בדיינין: מסתברא לי, דלא יוצאה בדיינין לרדת לנכסיו קאמר, אלא שהוא מצוה להחזיר, מדכתיב וחי אחיך עמך, ובמצות עשה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו וכדאמרינן בכתובות פרק הכותב (פו, א) אמר ליה רב פפא לרב הונא בריה דרב יהושע לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי, אמר ליה, תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה, אבל מצות עשה, כגון עשה סוכה איני עושה, טול לולב איני נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו. ותדע לך דאי לא, בנים נמי ליחייב לאהדורי בהניח להן אביהן אחריות כדרך שאמרו (ב"ק קיא, ב) מאי שנא מפני כבוד אביהם, מדינא נמי חייבין, כדרך שהן חייבין בגזלן בגזלה קיימת (ב"ק שם), אלא כדאמרן דליכא אלא מצות עשה דוחי אחיך עמך וכפיית (הגזל) [המצוה] איכא, לרדת לנכסיו ליכא, כך נראה לי.
לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי: כתב רש"י דמרבית ואונאה מצי למילף. וקשה לי למה כתב כן דהא מאונאה לחוד שמעינן ליה דהא ליכא למפרך מה לאונאה שכן לא ידע דניחול דגנבה נמי הכי הוא ואפשר שכתב כן למאן דאמר ליסטים מזויין גנב הוא משום דמטמר מאינשי ובההוא איכא למפרך מה לאונאה שכן לא ידע דניחול אבל מרבית ואונאה שמעינן לה שפיר. הריצב"ש ז"ל.
לא תגנובו למה לי וכו': דהא אתיא. והוה ליה למימר כדי לעבור עליו בשם גנבה אלא דאשכח ביה אצרכתא בגופה. וכן לאו דמשקלות נמי לטומן משקלותיו במלח. הראב"ד ז"ל.
על מנת למקט: יש מפרשים דמיירי שהוא אינו רוצה לעכב הגנבה בידו אלא הוא גונב כדי לצערו. ולא נראה דהא מעשים בכל יום שעושים כך. לכך יש מפרשים דודאי בדעתו לעכב הגנבה בידו אבל אינו גונב בשביל שום הנאה אלא כדי לצערו.
שלא יטמין משקלותיו במלח: פירש הקונטרס כדי להכבידם. וכתב רבינו תם דבמוכר מיירי דומיא דמשורה דשלא ירתיח. ואומר רבינו תם לפי שהמלך מיקל המשקולת וכו' ככתוב בהגהת מימונית פרק ח' מהלכות גנבה. ומשורה שלא ירתיח קל וחומר ומה משורה וכו'.
ואם תאמר היכי דמי אי דליכא שוה פרוטה מאי איסורא איכא ואי איכא שוה פרוטה וכו' כדכתבו בתוספות פרק הספינה (דף פט:). שלא ימדוד לזה בימות החמה וכו'. פירש רש"י ז"ל לפי שחבל המדה וכו' ולדבריו דוקא במודד בחבל ואם כן הוה ליה למימר שלא ימדוד בחבל לזה בימות החמה וכו'. ושמא מפני שדרך הראשונים היה למדוד בחבל.
ורבינו תם ז"ל פירש שהקרקע מתבקע וכו' כמו שכתב רשב"ם שם ודבר של תימה הוא. שלא ירתיח פירש רש"י ז"ל שהמרותחת עולה וכו'. ורבינו חננאל פירש שמכח מהירות שפיכתו נעשית המדה גדושה ונתאנה מוכר לוקח. והראשון נראה עיקר. דפשטיה דקרא אזהרה למוכר הוא. הרשב"א ז"ל.
ומצאתי בשטה בשם רבינו תם שלא ירתיח פירוש שלא יחמם וימכור בלח אלא ימכרנו צונן לפי שכשהוא חם הוא מוסיף במדה. עד כאן.
ומה משורה שהיא אחת מל"ח בלוג וכו': כתב הרב אברהם בנו של הרמב"ם ז"ל בספר דיהעובדים שחבר בלשון ערב"י וזה לשונו מועתק. שיעור המשורה היא רובע שמינית ושמינית חצי רביעית והיא מדה תכיל שלשה דראה"ם ורביע מהדראה"ם של מצרים בקירוב. עד כאן.
שתולה מעותיו בעכו"ם וכו': הקשו בתוספות והלא אפילו יהא אמת וכו'. ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ וזה לשונו: הא דמשמע הכא דאם היה אומר אמת דשל נכרי הוא היה מותר להלוותן לישראל היינו דוקא היכא שהם פקדון בידו מן הנכרי ואין לו רשות להוציאם אלא להלואה בשביל גוי ברבית והימניה הגוי לישראל וכל האחריות על הגוי ואין הגוי חושש להכיר הלוה שסומך שיאמר לו הישראל ובכהאי גוונא מותר. והכי אמרינן בירושלמי ישראל שמינהו גוי סנטר או אפטרופוס אסור ללות ממנו ברבית זה הכלל כל שהוא ברשות ישראל אסור ברשות גוי מותר. עד כאן.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אסור לישראל להפקיד מעותיו לגוי כדי שילוה אותם לישראל ברבית. נראה לומר שאין איסור זה אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול כיון שלא העמידו הגוי הנפקד אצל ישראל המפקיד וצריך עיון כיון דאינהו לא מיפקדי דהא כתיב לנכרי תשיך משום ולפני עור נמי ליכא דהא שרי ליה לאוזופיה לישראל ברביתא ומשום שליחות נמי ליכא איסורא דהא אין שליחות לגוי דכתיב גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וצריך עיון ודבר זה נמצא בהגהה בהלכות ישנות מספרד מוגהות מדברי גאונים והר"מ נראה שהלך בדעת זה וכתב אסור לאדם לתלות מעותיו ביד גוי כדי להלוותם לישראל ברבית.
נראה לומר שהיה דעתו לפרש ההיא מימרא דהתולה מעותיו בגוי ביד גוי שילוה אותם לישראל ברבית וכן נראה שפירוש זה עיקר דאי סלקא דעתך דבישראל שאומר שהוא מלוה של גוי והם של עצמו קמיירי מאי איריא תולה מעותיו בגוי והם של עצמו ואומר של גוי הם שהוא אסור אפילו מעותיו של גוי נמי שהפקידם אצל ישראל להלוותם ברבית אסור לו להלוותם דהא אין הגוי עושה שליח ואינו נעשה שליח ואף על גב דלא קרינן ביה כספך המיוחד לך כיון שאין הגוי באמצע בשעת ההלואה אסור הוא משום אל תקח מאתו נשך ומשום לא תשימון עליו נשך ומשום ולפני עור וכמאן דמוזיף מדיליה דמי והא משנה שלמה היא מלוה מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל ובודאי צריך שיהא אחריותן על הגוי ויעמוד שם בשעת ההלואה והישראל כמו סרסור הוא עומד ביניהם ובכהאי גוונא שרי ואי לא אסיר דהכי קמפרש לה לקמן בגמרא כיצד ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו וכו' וכן מפורש בירושלמי מעות גוי שביד ישראל אסור להלוותן ברבית כל שהוא באחריות ישראל אסור ואם הוא באחריות הגוי מותר. עד כאן.
שתולה קלא אילן בבגדו וכו': ומחזיק עצמו כחסיד וגם מאנה ומרמה אחרים שמוכר להם קלא אילן שרואין שגם הוא עושה ממנו ציצית. ה"ר יהונתן.
ומי נפיש אגרייהו טפי ממשקלות: פירוש כי המעלה היא מפני שנותן להם הבורא יתברך שכר גדול. ומהדרינן דנהי שאין שכרן גדול יותר מאידך מעלה גדולה היא לנו כשאנו פרושין מלאכול שרצים דמאיסי. הריטב"א.
עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש: בעל הגמרא הוא דמסדר ליה ועל מילתייהו דהנך אמוראי קמוסיף ליה. הראב"ד.
אלא אפילו עד כאן יכין רשע וצדיק ילבש: פירוש אבל מכאן ואילך כלומר באבק רבית אפילו רשע עצמו ילבש דלכולי עלמא אבק רבית אינה יוצאה בדיינים. וכן פירש הראב"ד. הר"ן.
אלא דאפילו (יכין וצדיק ילבש) יכין רשע וצדיק ילבש: ואפילו למאן דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח שאני הכא דאמר קרא וחי אחיך עמך לדידיה אזהיר ליה רחמנא ולא לבריה כדמפרש ליה בהגוזל בתרא. ואפילו הניח להן אביהן אחריות נכסים אפשר דלא מחייבי להחזיר לענין רבית אף על גב דבגזל מיחייבי דפקע שעבוד הקרקע מן היורשין באותו רבית הואיל ופטרינהו רחמנא ולא מיחייבי אלא בדבר המסוים ובשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת כדלקמן משאנ"ץ.
רבי יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים: איכא מאן דאמר דלאו דוקא בדיינים אלא אפילו בא לצאת ידי שמים אינו בהשבון כלל דאיסורא דעבד עבד ולית ליה תקנתא בחזרה ודיינים דנקט משום דרבי אלעזר דאמר דאפילו בדיינים יוצאה. וראיה לדבר מדאקשי עליה דרבי יוחנן מדתניא הניח להם אביהם מעות של רבית וכו' ואם איתא מאי קושיא לישני ליה דאינהו אינם חייבים להחזיר כלל הא אביהם חייב בבא לצאת ידי שמים.
ועוד ראיה מדאקשינן עליה דרבי יוחנן הגזלנין ומלוי ברבית וכו' ואם איתא מאי קושיא לימא מאי מחזירין בבא לצאת ידי שמים. וכן נמי כי אמרינן תנאי היא וכו' לאו דאמרינן להו קומו אהדרו מכלל דתנא קמא סבר וכו' כלומר וכרבי יוחנן ואם איתא דרבי יוחנן מודה דבבא לצאת ידי שמים מחייב לאהדורי תנא קמא דרבי נחמיה דמוקמיה כוותיה אמאי מחייב את המלוה ואת הערב הא בני אהדורי נינהו בבאין לצאת ידי שמים. אלא מכל הני משמע דלרבי יוחנן אפילו בא לצאת ידי שמים פטור ולאו בהשבון הוא כלל והיינו דדרשינן למיתה ניתן ולא להשבון ואמרינן נמי מה שופכי דמים לא נתנו להשבון אף מלוה ברבית לא נתנו להשבון דאלמא מלוי רביות לאו בני השבון נינהו כלל כשופכי דמים.
ואם תאמר אם כן מאי האי דמקשה אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה הא אמרינן דלרבי יוחנן אפילו בבא לצאת ידי שמים פטור. לאו קושיא היא דאדבר המסויים הוא דמתמהינן מאי בעו גביה דנהי דמדינא לא מחייב אם איתא דעשה תשובה היכי לא מהדר ליה והא זילא ביה מילתא ואי איהו לא חייש ליקריה אמאי חיישי בניה טפי מיניה דקא מחייבת להו להחזיר מפני כבוד אביהם ואיכא מאן דאמר דרבי יוחנן לא פליג אלא באינה יוצאה בדיינים אבל בידי שמים ודאי חייב וכדאקשינן בהדיא אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה.
והא דלא שני ליה הא אביהן חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים משום דסתם חייב בדיני אדם משמע. והא דלא משני ליה נמי באידך דגזלנין ומלוי ברבית דמחזירין בידי שמים קאמר משום דכיון דקרינהו גזלנין משמע ליה שכשם שהגזלנים מחזירים בדיינים אף מלוי רביות כן. וכן נמי היינו טעמא דמחייב תנא קמא הגזלנין ומלוי רביות משום דקסבר לאו בני אהדורי נינהו משום שאף על פי דבבאין לצאת ידי שמים חייבים לאו משום עשה דוחי אחיך הוא דאם כן אפילו בדיינים יוצאה וכמו שכתבנו למעלה הילכך אין זה לאו שנתק לעשה אבל לעולם בבא לצאת ידי שמים חייב והכי מוכח בתוספתא דתניא התם המלוה את חברו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר והא על כרחך כרבי יוחנן דאי לרבי אלעזר אפילו לא עשה תשובה נמי חייב אלא שמע מינה דאפילו ר' יוחנן מודה דכל שעשה תשובה חייב להחזיר. ואפשר דהאי ברייתא לא מיתניא בי רבי חייא מדלא אקשינן מינה בגמרין לא לרבי יוחנן ולא לרבי אלעזר. הר"ן.
וזה לשון הריטב"א: והא דלא מותבינן ליה מן התוספתא או משום דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא או משום דמוקמינן ליה כרבי נחמיה וכדאוקימנא ברייתא דהגזלנין. עד כאן.
וכתב הרשב"א דלענין הלכה לא נפקא לן מידי מהאי פלוגתא דכרבי אלעזר קיימא לן. ואני אומר דאף על גב דלגבי רבית קצוצה לא נפקא לן מידי לגבי אבק רבית נפקא לן דאבק רבית לרבי אלעזר כרבית קצוצה לרבי יוחנן הילכך אי רבית קצוצה לרבי יוחנן אינו מחזיר אפילו בא לצאת ידי שמים הכי נמי באבק רבית לדידן. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א: ונראה דאבק רבית בדבר מסויים חייב להחזיר בבא לצאת ידי שמים אם עשה תשובה ושמעינן לה מרבית קצוצה לרבי יוחנן שאינה יוצאה בדיינים ואפילו בידי שמים והוא מודה שחייב הוא ובניו להחזיר בדבר מסוים בשעשה תשובה והוא הדין לאבק רבית מדרבנן. ויש לומר דבאבק רבית דרבנן לא החמירו כל כך. והראשון יותר נכון. עד כאן.
רבא אמר מגופיה דקרא: תימא דמשמע הכא דרבא סבירא ליה כרבי יוחנן דרבית קצוצה וכו' ובריש הגוזל בתרא דריש רבא וחי אחיך עמך כדדריש ליה הכא רב נחמן בר יצחק אליבא דרבי אלעזר. ועוד דאמר לקמן אמר אביי מאן דמסיק זוזא דרביתא וכו' רבא אמר מפקינן מיניה אלמא סבירא ליה לרבא רבית קצוצה יוצאה בדיינין.
ויש לומר דהכא אליבא דרבי יוחנן קאמר אבל איהו סבירא ליה כרבי אלעזר וכו' מגופיה דקרא שמעת ליה. דרשא דרבי יצחק דדריש מדיוקא דלמיתה ניתן ולא להשבון לא חשיב מגופיה דקרא דולא להשבון לא כתיב בקרא אבל השתא דדריש מהיקישא היינו מגופיה דקרא דהוי כאלו כתיב בהדיא. הרא"ש.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה