בבא בתרא יג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אחד גיסא נגרא וחד גיסא נהרא פלגין לה בקרנא זול:
ולא את הטרקלין כו':
אין בהן כדי לזה וכדי לזה מהו רב יהודה אמר באית דינא דגוד או אגוד רב נחמן אמר לית דינא דגוד או אגוד א"ל רבא לרב נחמן לדידך דאמרת לית דינא דגוד או אגוד בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה כיצד עושין א"ל שאני אומר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים מיתיבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב"ה ב"ש אומרים גתקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול לישא בת חורין אינו יכול יבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר (ישעיהו מה, יח) לא תהו בראה לשבת יצרה אלא דכופין את רבו ועושין אותו בן חורין וכותבין שטר על חצי דמיו וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש שאני הכא דאגוד איכא גוד ליכא ת"ש השני אחין אחד עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי עשיר אומר לעני
רש"י
[עריכה]חד גיסא ניגרא וחד גיסא נהרא - שדה של שני אחים שיש נהר על פני מזרח ונגר על פני צפונה:
פלגי ליה בקרנא זול - לפי שהנהר טוב מן הנגר והסמוך למים טוב מן הרחוק ואם תחלקנה מן הצפון נמצא (מן) כל הנהר לאחד והשני אין לו אלא נגר בצפונו ופעמים שהוא יבש ואם תחלקנה מן המזרח למערב יהיה לאחד הנהר על פני מזרחו ונגר על פני צפונו ולשני אין לו אלא נהר במזרחו לפיכך יחלקום לשמונה חלקים שיהא לשניהם בשוה סמוך לנהר ולנגר וכאשר ירחק מזה ירחק מזה כזה:
אית דינא דגוד או אגוד - זה שרוצה לחלוק אומר לזה שאינו רוצה לחלוק או קוץ לי דמים וקנה לך חלקי או אני אקוץ דמים ואתן לך בחלקך שאי אפשי בשותפותך:
לית דינא - שזה יכול לומר לא שלך אקנה ולא שלי אמכור אלא שותפין נהיה בה:
עבד או בהמה טמאה - שאי אפשר לחלקן כיצד יעשו להכי נקט בכור ופשוט דטריחא מילתא להיות שותפין בה:
וחזרו בית הלל להורות כו' - טעמא דמפני תיקון העולם הא לאו משום פריה ורביה לא כייפינן ליה ולא מצי עבד למימר ליה אקוץ בדמים ואתן לך בחלקך:
ה"ג שאני הכא דאגוד איכא גוד ליכא - העבד יכול לקנות אבל אינו אומר קנה חלקי שאין דמים לבן חורין שאין עבד עברי נמכר אלא לשש:
תוספות
[עריכה]חד גיסא ניגרא וחד גיסא נהרא. פירש רבינו חננאל שדה אשר מזרחה וצפונה נהרא ומערבה ודרומה מושך ניגרא חולקין אותה בקרנא זול פירוש חולקין אותה באלכסון מקרן מזרחית צפונית לקרן מערבית דרומית ויהיה לכל אחד צד אחד ניגרא וחד צד נהרא וכל היכא דמשיך נהרא או ניגרא קרוי חד גיסא:
אית דינא דגוד או אגוד. נראה לר"י דאפילו בדמים יקרים הרבה יותר משוייו יכול לומר לו או גוד או אגוד ואין נראה לריצב"א דא"כ יוכל לסלק אחד את חבירו ע"י עילוי דמים בחצר שאין בה דין חלוקה:
בכור ופשוט שהניח להן כו'. ותימה דאמאי נקט בכור ופשוט ולא נקט פשוט ופשוט ואומר ר"ת דפשוט ופשוט ניחא ליה שיעבוד לזה יום אחד ולזה יום אחד אבל בכור ופשוט קשיא ליה אם יעבוד לבכור ב' ימים הרי נטל הבכור יותר מפי שנים שאם יש עיר רחוקה מהלך יום אחד שמשתכרים בה הרבה שיש שם סחורה בזול ופשוט שאין לו שהות אלא יום אחד לא יוכל לילך שם והבכור שיש לו ב' ימים יכול לילך שם ומשתכר יותר הרבה מפשוט ומשני דמ"מ כך חולקין ור"י מפרש דלהכי נקט בכור ופשוט משום דאמר במי שהיה נשוי (כתובות דף צג:) דשור לחרישה ועומד לחרישה דכ"ע השכר לאמצע אע"פ שאין לזה כי אם מנה ולזה מאתים ולהכי פריך כיצד יעשו דעכשיו אין הבכור נוטל פי שנים ומשני דעובד לזה יום אחד ולזה ב' ימים ולא דמי לשור לחרישה ועומד לחרישה דהתם הוי השכר לאמצע משום דמעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו אבל גבי בכור ופשוט דלא שייך האי טעמא כל אחד נוטל כפי חלקו:
לישא שפחה אינו יכול. ואע"ג דאמר בהבא על יבמתו (יבמות דף סב. ושם ד"ה הכל) דהכל מודים בעבד שאין לו חיים ולא קיים פריה ורביה והכא נמי אם ישא שפחה לא קיים כיון שהולד מתייחס אחריה ואפי' שבת לא קיים כדמשמע התם דשבת תלוי בפריה ורביה מ"מ אור"י לא כופין לרבו לעשותו בן חורין משום פריה ורביה אם היה יכול לקיים אפי' שבת כל דהו כיון שהוא אנוס:
שנאמר לא תהו בראה וגו'. הא דלא מייתי קרא דפרו ורבו אור"י בר מרדכי משום דלשבת יצרה שייך אפי' בצד עבדות וחציה שפחה וחציה בת חורין דלא כפו את רבה לשחררה אלא משום שנהגו בה מנהג הפקר הא דלא כפו אותו משום שבת דשמא אפילו כשתעשה בת חורין לא תקיים משום דלא מפקדא אפריה ורביה כדאמרינן בהבא על יבמתו (שם דף סה: ושם) דאיתתא לא מפקדא אפריה ורביה אבל עבד כשיהיה בן חורין ע"כ יקיים ור"י מפרש דלכך לא נקט קרא דפרו ורבו משום דפטור הוא מאותה מצוה כיון שהוא אנוס וכדי שיתחייב בה לא כפינן לרבו לעשותו בן חורין דא"כ בכל העבדים נכוף רבם לשחררם כדי שיתחייבו בכל המצות ולכך נקט קרא לא תהו בראה משום שהיא מצוה רבה ומשום הכי כפינן ובפ"ב דמגילה (דף כז.) נמי מייתי להאי קרא משום הכי גבי אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה ללמוד תורה דאמר מר גדול ת"ת שמביא לידי מעשה לישא אשה נמי לא תהו בראה אלא לשבת יצרה:
כופין את רבו. וא"ת אמאי כופין ליתי עשה דפרו ורבו וידחה לא תעשה דלא יהיה קדש ואומר רבינו יצחק חדא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה ועוד דהיא אסורה לינשא לו דלגבי דידה ליכא עשה ועוד אפי' מפקדא דאפשר לה באחר ועוד כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י כפיה לא דחי וא"ת היכי כפינן לשחררו והא אמרי' בפ' השולח (גיטין דף לח: ושם) דכל המשחרר עבדו עובר בעשה וכי תימא מצוה שאני וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כדאמרי' בריש שבת (דף ד. ושם ד"ה וכי) והא דשחרר ר"א עבדו בהשולח (גיטין שם) שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם י' התם משום דר"א גופיה עשה מצוה בכך שהשלים המנין והא דאמר נמי בפ' בכל מערבין (עירובין דף לב: ושם ד"ה ולא) דניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטרא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה התם משום דקא עביד עם הארץ איסורא על ידו של חבר דקא מאכיל ליה טבל ואומר ר"י דמשום מצוה רבה שרי אע"ג דעובר בעשה כדאמרי' ריש תמיד נשחט (פסחים דף נט. ושם ד"ה אתי) אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ופסח ומחוסר כפורים דערבי פסחים ומפרש התם משום דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה אלמא קעבר כהן אעשה דהשלמה כדי שיקיים מחוסר כפורים מצות פסח וא"ת אמאי כופין וימכור עצמו בעבד עברי למ"ד בפ"ק דקדושין (דף יד: ושם) מוכר את עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית ולמ"ד נמי דאפי' אין לו בנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ואע"ג דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאמרי' בפ' האומר בקדושין (דף סט. ושם) הא בבית שני נהג יובל כדפי' ר"ת בהשולח (גיטין דף לו. ד"ה בזמן) גבי הלל תקן פרוזבול ואור"י דאין זה תקנה דאסור למכור עצמו בעבד עברי כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כב:) אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים וגו' וא"ת וישא חציה שפחה וחציה בת חורין ונהי דאינו יכול לקדשה דאתי צד עבדות ומשתמש בצד אשת איש ישאנה בלא קדושין כדאמר לישא שפחה כו' משמע דאי הוה מותר בשפחה לא כפינן לרבו אע"ג דאין קידושין תופסין בשפחה מ"מ היה נושאה בלא קידושין וי"ל דהשתא נמי אתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות ולא דמי לפרדה דאמר בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עט. ושם) דמרביעין עליה מינה ולא אמר דאתי צד חמור ומשתמש בצד סוס דהתם כלאים כתיב דמשמע שני מינים דומיא דשור וחמור דחרישה ופרדה מין אחד בפני עצמו ומטעם זה מותר לרכוב עליה וא"ת וישא ממזרת דצד עבדות מותר בממזרת כדתנן בהאומר בקדושין (דף סט.) יכולין ממזרין ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה ובצד חירות נמי מותר כדתנן בפרק עשרה יוחסין (שם דף סט.) ממזרים וחרורים מותרין לבא זה בזה ואור"י דאין זה תקנה להרבות ממזרים בישראל וא"ת וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה כדתנן בפ' עשרה יוחסין (שם) וצד עבדות נמי מותר בנתינה דאמר בריש יש מותרות (יבמות דף פה:) ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו למ"ד מפני שמרגילה הא [היא] מרגלה ליה פי' שיכול להכשיר זרעו ע"י בנו שישא שפחה וי"ל דלעולם אסור נתין בשפחה מ"מ מרגלה ליה כיון שיכול להכשיר אפי' ע"י איסור דהאי גברא לא איכפת ליה באיסור דהא נסיב ממזרת או נתינה וא"ת ומ"ש דאסור נתין בשפחה וממזר מותר דא נתין נמי הוי מפסולי קהל כמו ממזר דכתיב לא תתחתן בם ואור"ת משום דממזר קדש ועומד לפי שנולד מאיסור חמור דלא תפסי קדושין ולכך לא מיתסר בלאו דלא יהיה קדש ומיהו בזכור ובהמה אין להתירו אפ' למאן דמפיק להו בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נד:) מולא יהיה קדש דאין להתירו בקדישות אלא באותן שהוא בא ממנו ומקדישות דזכור ובהמה לא בא וא"ת ומ"ש דגירי וחרורי מותרים בנתינה ואסורים בשפחה ואע"ג דתרוייהו חייבי לאוין ואור"י דנתיני דתפסי בהו קדושין גמרינן משאר פסולי קהל כגון עמוני ומואבי מצרי ואדומי דמותרין בקהל גרים דלא איקרי קהל אבל שפחה דלא תפסי בה קדושין לא ילפא מינייהו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קיז א מיי' פי"ב מהל' שכנים הלכה ג', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קע"ד סעיף ג':
קיח ב מיי' פ"א מהל' שכנים הלכה ב', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' קע"א סעיף ו':
קיט ג ד מיי' פ"ז מהל' עבדים הלכה ז', סמג עשין פו, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ס"ב:
קכ ה מיי' פ"א מהל' שכנים הלכה ב' ועיין בהשגות, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קע"א סעיף ו':
ראשונים נוספים
פיסקא אין חולקין את הטרקלין. פלטורין אא"כ יש בו כדי לזה וכדי לזה דהיינו י' על י' לזה וכן לזה דהיינו שיעור טרקלין. מורן הוא מגדל. ולא את הטלית אלא אם כן יכולין שניהן להתכסות בו זה בפני עצמו בטליתו ולא את המרחץ עד שיכולין לרחוץ כל אחד בחלקו המגיעו זה הכלל כל ששמו עליו כתחלה מקודם חלוקה שלאחר חלוקה אית לכל חלק שם אותו עצמו כמו שנקרא בתחלה חולקין. ואם לאו אין חולקין אלא מעלין זה לזה בדמים שיקנה אחד מהן חלק חבירו בדמים. ואי ליכא שיעור חלוקה מאי. רב יהודא אמר אית דינא דגוד או אגוד דאם אחד רוצה שישתמשו בו שניהם בשותפות זה שבוע אחד וזה שבוע אחד והאחד אינו רוצה יכול לומר האי דאינו רוצה נישום אותו בדמים ותקנה אתה חלקי או אני חלקך. גוד. משוך תרגו'[2]. ורב נחמן אמר לית דינא דגוד או אגוד כלומר אי האי אינו רוצה אינו יכול לכפותו ולגמר לו כן אלא משתמשין בו בשותפות:
בכור ופשוט והוא הדין לפשוט ופשוט אלא להכי בעי בכור ופשוט קשה טפי לחלק בג' חלקים. ולהכי נקיט בהמה טמאה. דאי אפשר לשוחטה ולחלוק הבשר אמר ליה עובד לפשוט יום אחד ולבכור ב' ימים וכן נמי בהמה טמאה זה ישתמש בה ב' ימים וזה יום אחד ואין כאן דין גוד או אגוד:
וחציו בן חורין ששחררו אחד מן השותפין. לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו וכותב שטר לרבו על חצי דמיו שיפרע לו ממה שירויח לאחר שיהיה כולו בן חורין מפני שכשהוא חצי עבד אין לו ממון כלום שכל מה שמרויח ביום שהוא עובד לעצמו סוף סוף למחר כשהוא עובד לרבו הרי הוא עבדו וכל מה שקנה עבד קנה רבו להכי צריך לכתוב שט"ח על חצי דמיו. וחזרו בית הילל כו' מפני תיקון העולם הא לאו מפני תיקון העולם אין כופין את רבו משום דאמרינן דלית דינא דגוד או אגוד דלא מצי עבד למימר לו שחרריני ואתן לך דמי חציי או תן אתה לי דמי חציי ואהא מהכל עבדך ותיובתא דרב יהודה. לעולם אמר לך רב יהודה בעלמא אית דינא דגוד או אגוד והכא גבי עבד שאני. דגוד איכא אגוד ליכא דעבד מצי למימר לרבו קצוב עלי דמים ואקנה חצי ממך אבל אינו יכול לומר לו אקצוב אני עליך דמי חציי ותקנה אותי מהכל דאינו יכול למכור צד שחרור שבו לישא שפחה. ואי"ת דמפרש"י אגוד ליכא לא מצי עבד למימר לרבו קנה חלקי המשוחרר שאם נותן לו הרב דמים עכשיו כשהוא רבו מהכל חוזר ונוטלן הימנו דמה שקנה עבד קנה רבו ונמצא שאין גופו קנוי כשהוא חוזר ונוטלן. למ"ה: אם עשאן אביהן לשכר שהיה רגיל להשכירן כדי שיהא משתכר בו הכי נמי ישכירום ויחלוקו השכר לאמצע:
ואם לאו אינו יכול לומר עני לעשיר גוד והב לי דמי חלקי מן מרחץ ובית הבד דאין לי במה לישתמש בו כלום או תן לי דמים ממה שאתה משתמש בו יותר ממני דיכול העשיר לחזור ולומר לעני כו'. ומן שמיא קנסוהו לאותו עני ואין לו על העשיר כלום אלמא דלית דינא דגוד או אגוד. הכא נמי אגוד ליכא דאין לעני במה לפדות אבל בעלמא אמרינן אית דינא דגוד או אגוד:
רב יהודה אמר אית דינא דגוד או איגוד. פרש"י ז"ל קוץ דמים וקנה לך חלקי או אקוץ דמים ואקנה לי חלקך. וי"א שמין את הנכסים בב"ד ומי שרוצה ליתן דמיו נוטלין כאותה ששנינו אבל אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בב"ד ולא היא התם אית להו פסידא ליתמי אבל הכא לית ליה פסידא דהא א"ל או תן לי או קח ממני, אבל מקצת הגאונים ז"ל יש שכתבו כך ששמין את הנכסים בב"ד ולשון מעלין אותן בדמים מוכיח כדברי רש"י ז"ל וכן כתב הרב רבי משה הספרדי ז"ל, ועיקר.
והוי יודע שאין דין אגוד או איגוד אמור רבנן בגמ' אלא על סיפא דמתני' אבל ארישא דאין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וכן לזה לא שייך האי דינא דהא חזי ליה בשותף וצריך ליה ואין בית בלא חצר כלום וכ"ש אם נכנס ויוצא דרך שם שאין אומרין לו לאדם מכור חלקך ופרח באויר לעולם אין לך חצר שיהא בה דין זה אלא כן הוא מוקצה שאחורי הבתים שאינו ראוי להם אי חורבה לעצמה שאין שמה חצר.
בכור ופשוט שהניח להן אביה' עבד ובהמה טמאה. פרש"י ז"ל להכי נקט בכור ופשוט דטריחא להו למילתא להיות שותפין בהן, ואיני יודע מהו טורח זה.
וי"מ להכי נקט בכור ופשוט לפי שאין להם לחלוק בדמים שאין הבכור נוטל בדמים בראוי כבמוחזק ואע"פ שהבהמה מוחזקת כיון שהיא טמאה ואינה עומדת אלא לשכר הוה ליה ראוי ומיהו אית דינא דגוד או איגוד הבכור נוטל פי שנים בשכר' שכיון שהיא עצמה מוחזקת וראויה להשתמש בה הויא לה כשאר בהמה טהורה ונוטל בה פי שנים או בשכרה או רצו להיו' משותפ' ביניהם.
ואחרי' פירשו לעולם מוחזקת היא והתם היינו טעמ' כדשמואל דאמר בפרק מי שהיה נשוי שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצ' ואוקימנא בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל לטביחה לא הכ' נמי אי לית לזה דינא דגוד או איגוד ואין כאן חלוקה אלא בשכר כיצד יעשו שדין השכר לחלוק בשוה ובטלת ירושת בנו הבכור וא"ל שאני אומר עובד לזה יום אח' ולזה שני ימים ואינה דומה לשותפין דהתם רצה בעל מאתים להשתתף עמו ומחל הואיל ולהשתכ' בחרישתו לקחוהו וכאן לא ויתר הבכור כלום.
ורת"ם ז"ל פי' שהדין לחלוק בימים או בגוף הבהמה ולא בשכר בשעשאן לעצמו וקס"ד שאין חלוקת הימים שוה שהורע בה כחו של פשוט שאין שכר יום א' דומה לשכר שני ימים שהוא יותר מכפלי' מפני שהוא יכול להשלי' מלאכה מרובה וצא ולמד משוק של חמורי' וא"ל אני אומר עובד לזה יום א' ולזה שני ימים ולא הורע כחו של פשוט הורע מן הדין מפני שחלקו מועט.
והוי יודע דדוקא בעבד ובהמה טמאה הוא שחולקין בימי' אבל מרחץ ובית הבד כיון שיכולין להשתמש בהן כא' אין חולקים בימים אלא א"כ רצו שהרי העשיר אומר לעני הרי אני רוצה להשתמש בהם בכל שעה שאפי' בבית הבד איפשר שיהא טוען זה קורה וזה אחרת וכשזה טוען וזה טוען הקורה וחוזרין חלילה וכן לעולם כל שאפשר להתמי' ולהתדיר להם תשמישן או לעשותן כאחד עושין.
שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא. פרש"י ז"ל שאין עבד עברי נמכר אלא לשש ואין צריך שזה כנעני הוא יגוד עבד כנעני ליכא ועוד שזה אף לשש אינו נמכר דעבד משוחרר הוא ואמרינן בפרק איזהו נשך שאין הנכרי נמכר כעבד עברי והיינו דאמרינן לישא שפחה אינו יכול ולא מסתבר לך מיהא מאן דאמר גוד או איגוד בדמים ואכתוב לך שטר על הדמים דינא הוא דודאי יכול מימר ליה אי דמי לית לי' למיתן לך דמי אגדי' לך דלדמי צריכנ' והא דמקשינן מעבד משום דלבית הלל אפילו רצה ללוות ולפרוע נמי עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד.
חד מצרא ניגרא וחד מצרא נהרא: פירוש צד אחד של שדה, כלומר חציו, כגון שהיה מזרח ודרום נהר וצפון ומערב נגר, פליגי לה בקורנזול, כלומר באלכסון, והא דקאמר בקונזול ולא קאמר באלכסון, לפי שיש אלכסון שלא היה חלוקתם שוה, על כן אמר בקרנזול, כלומר לקרן שישוה החלקים זול כזה: ??? יטול האחד כל הנהר והשני הנגד. אלא הולכין אל האלכסון השני שמשוה החלקים. ורש"י ז"ל לא פירש כן. וזה הנכון. וכן פירש ר"ח ז"ל.
אין בהן כדי לזה ולזה מאי רב יהודה אמר לית דינא דגוד או אגוד ורב נחמן אמר אית דינא דגוד או אגוד: אמרו משמו של רבי יצחק ז"ל, דמעלין בו אפילו על שוה מאה מאתים, כל שהוא אומר לו גוד במאתים או איגוד אנא, ולא כשומת בית דין אלא כמה שירצה לעלות. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל, שפירש קוץ לי דמים וקנה לך חלקי או אקוץ דמים ואקנה לי חלקך, והיינו דתניא כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין, ואם לאו מעלין אותן בדמים.
ויש מי שכתב דדוקא בשומת בית דין, וכאותה ששנינו בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"א, א) אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר, אין שומעין להם, אלא שמין את הנכסים בבית דין. ובאמת מצינו לשון עלוי בשומת בית דין, כאותה ששנינו (בערכין כ"ג, ב) במקדיש נכסיו מעלין לו את תפליו. ומכל מקום הראיה שהביאו מאותה שבפרק מי שהיה נשוי אינה ראיה, דשאני התם דאית להו פסידא ליתמי, אבל הכא לית ליה פסידא, דהא אמר ליה אי ניחא לך לאגודי גוד ואי לא אנא איגוד. וכן דעת כל רבותינו ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' שכנים ה"ב).
בכור ופשוט שהניח להם אביהם ובהמה טמאה: יש מפרשים דלהכי נקט בכור ופשוט, דאלו בפשוט ופשוט משכירין אותן וחולקין בשכר, מה שאין כן בבכור ופשוט דאין הבכור נוטל פי שנים בשכר משום דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי. ויש מפרשים שחולקין בימים, עובד לזה יום אחד ולזה יום אחד, אבל בבכור ופשוט אם יחלקו בימים הורע כח אחד מהם על כל פנים, שאם עובד לזה יום ולזה יום, הורע כח הבכור, ואם עובד לזה יום ולזה יומים הורע כח הפשוט, לפי שעבודת שני ימים שוה יותר מכפלים מעבודת יום אחד, מפני שהוא יכול להשכירו להשלים מלאכה מרובה, והפשוט אינו יכול לעשות מלאכתו אלא לחצאין ונגרע כחו הרבה, וקאמר ליה אני אומר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים, ואם הורע כחו של פשוט הורע מן הדין שכן חלקו המועט וזה דרך רבינו תם ז"ל.
והא דקאמרינן לימא מסייע ליה מי שחציו עבד וחציו בן חורין: הכי קאמר, לימא מסייעא ליה דלית דינא דגוד או אגוד, דמדקתני עושה שטר על דמיו, אלמא לית להו תקנתא אחריתי, ואם איתא לימא גוד או אגוד ואמאי ליזיף ולפרוע בדינא דגוד או אגוד. ואינו מחוור בעיני כלל, דילמא לא משכח דלוזיף. ויש מפרשים דמדקתני יבטל קמייתי ראיה, דאם איתא אפשר שירויח ויקמץ משכירות יומו. וגם זה אינו מחוור, שאין אדם יודע כמה ישתכר ושמא ימות קודם שיגיע לחצי דמיו ונמצא בטל בנתיים או שמא לעולם.
ויש מי שפירש דמדבית הלל שחזרו להורות כדברי בית שמאי קא מייתי, דהכא הוא שחזרו להורות כדברי בית שמאי וכדי שלא יבטל, הא בעלמא לא, והא שטרא היינו כסף, ובעלמא נמי אי אמר ליה גוד או אגוד ואכתוב שטר על הדמים רשאי. וגם זה אינו כלום בעיני, דהשתא מי איכא למאן דאמר דנקיט האי מרגניתא בידיה ושקיל על כרחיה חספא בידיה.
ואם תאמר אין הכי נמי דכל שטר היינו כסף, וכדאמרינן פרק קמא דקדושין (ט"ז, א) גמרא קונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר, ואמרינן האי שטרא היכי דמי אילימא דכתב שטרא אדמיה היינו כ סף; לא היא, דהתם ביציאות של עבד עברי קמיירי, באיזה דבר קונה את עצמו שלא יהא צריך גם שחרור ואפילו מדעת האדון, לפי שיש יציאות שאינם עומדות לו ואפילו מדעת רבו, וכענין עבד כנעני, וכדאמרינן עלה דההיא אלא מאי שטר שחרור שמע מינה עבד עברי גופו קנוי, דאי לא לימא ליה באפי תרי זיל, ומשום הכי קאמר שאלו כתב שטרא אדמיה ורצה רבו לקבלו הרי זה קונה עצמו ואינו צריך גט שחרור, הא בעל כרחיה דאדון לא. ותדע לך, דהא אמרינן גבי יציאת האמה ומפדין אותה בעל כרחו, ואמרינן עלה בעל כרחו דמאן, סבר אביי למימר בעל כרחו דאדון ואתקיף עליה רבא השתא נקיט מרגניתא בידיה ושקיל חספא, אלא בעל כרחו דאב, ומינה להכא נמי אפילו למאן דאמר אית דינא דגוד אגוד הני מילי בדאמר אגוד בכסף הא אגוד בכתיבת שטר על הדמים לא. עוד קשיא לי לשון שאני אומר, דהוה ליה למימר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים, ומאי שאני אומר.
על כן נראה לי דרבא הכי קאמר ליה: בשלמא פשוט ופשוט משכירין אותן וחולקין בשכר, מה שאין כן בבכור ופשוט שכן הורע כחו אצל שכירות, דראוי הוא, וחלוקת ימים אי אפשר, שאין חלוקת ימים חלוקה כלל ואפילו בפשוט ופשוט, שאין אחד מהם רוצה להתבטל ממלאכת עבדו או בהמתו יום אחד, שמא תזדמן לו מלאכה באותו יום, וכל שכן בבכור ופשוט שמלאכת הפשוט ברחוק זמן, ואי לית דינא דגוד או אגוד ונמצא שהורע כחו של זה או של זה. ופריק שאני אומר שחלוקת הימים חלקוה אף על פי שאתה אומר שאינה חלוקה, ולפיכך בכור ופשוט נמי כך הם חולקים עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים. ועל חלוקת הימים שנחלקו בה רבא ורב נחמן הוא דמייתי סייעתא לרב נחמן, דהא אמרי בית הלל עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, ואפילו בית שמאי לא פליגי עליה הכא אלא משום דלא יבטל, הא בעלמא מודו דחלוקת ימים חלוקה כרב נחמן. ודחינן שאני התם דאי אפשר להם בדרך אחרת, דאיגוד איכא גוד ליכא, דאי אפשר לצד חירות שבו לשוב עבד ולהיות מותר בשפחה, ואי משום דעבד עברי מותר בשפחה כנענית, שאני הכא דאי אפשר לו למכור את עצמו לעולם, שאין עבד עברי מוכר עצמו ליותר משש, כמו שפירש רש"י ז"ל כאן. ועוד שאין זה גוד בעבד כנעני ועוד שעבד משוחרר אינו נמכר אפילו לשש ואינו נמכר לשום גר, כדתניא ומייתינן לה בפרק איזהו נשך (ב"מ ע"א, א) אין הגר נקנה כעבד עברי דכתיב ושב אל משפחתו יצא זה שאין לו משפחה, ולפיכך כיון שאין להם תקנה אחרת על כרחין יש להם לחלק לימים, הא בעלמא, דאפשר בגוד או אגוד, אין חלוקת הימים חלוקה.
ומקצת נוסחאות מצאתי שסייעוני, שאין מביאים מאותה ברייתא אלא עד תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, דאלמא עיקר ראייתו אינו אלא מדברי בית הלל בחלוקת הימים ומהודאת בית שמאי בחלוקה זו אלא עד שלא תקנתם את עצמו. ואפילו לאותן ספרים דמסיימי כאן כולה ברייתא לא קשיא לי, דאורחא דתלמודא שאף על פי שסיועו או קושיתו ממקצת הברייתא או המשנה שמביא את כולה. כנ"ל.
נמצא לפי פירוש זה שחלוקת הימים במחלוקת רבא ורב נחמן וחלוקתם תלויה בדינא דגוד או אגוד, והלכך אנן דקיימא לן כרב יהודה ורבא דאמרינן אית דינא דגוד או איגוד, אם כן אפשר דק"ל נמי דחלוקת ימים אינה חלוקה כרבא. ומיהו ומסתברא דבהא הלכה כרב נחמן, דרביה דרבא הוא, וכל היכא דאיכא בתלמוד אמר ליה רבא לרב נחמן מוכח דבההיא שעתא תלמיד יושב לפניו הוה ואין הלכה כמותו, שאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ודינא דגוד או אגוד לא תליא בהא, דהיכא דלא רצו לחלוק בימים האחד כופה את חברו בדינא דגוד או אגוד. ומיהו לחלוק בימים היכא דאמר ליה אידך לא בעינא אלא בחלוקת ימים שומעין לו, כל שאין הפסד בדבר לפי ראות עיני בית דין, כגון מרחץ ובית הבד העשויין לשכר כדאיתא בסמוך. כנ"ל.
עשאן לשכר השכר לאמצע: יש מפרשים, שאם עשאן האב כדי להשכירן, והיו עומדין לכך בשעה שירשו את אביהן, אין העשיר יכול לומר רצוני לרחוץ בהם בכל יום ולא להשכירם. ואינו מחוור, שכל אחד משתמש בשלו כמו שירצה, והרי העשיר כבר זכה בירושתו וירחץ או ישכיר. וכן דעת מורי ז"ל. ורבינו יצחק ז"ל בעל התוספות פירש, עשאן לשכר שהן גדולין וראויין להשכירם, עשאן לעצמו קטנים וראויין לעצמו ואורחא דמילתא נקט והילכך כשהן גדולים וראויין להשכירם לא יתכן שיאמר העשיר קח לך עבדים דעל כרחו ישכיר חלקו לרבים שירחצו שם בכל יום, שגם העשיר אינו צריך להעמידן לעצמו כל שהן גדולים.
וכתב מורי ז"ל, דדוקא נקט מרחץ ובית הבד, שאם גדולים הן אין העשיר יכול לומר לו לעני אם ראויין לעשרה בני אדם השכירם לחמשה ואני אשתמש בחציו, לפי שנמצא העני מפסיד, שאין אדם מוצא שישכור מרחץ ובית הבד לחצאין, אלא שיכניס שם כל הצריך; אבל בטרקלין, אף על פי שהיה האב משכירן, יכול לומר העשיר עכשיו אני צריך לדור בהן, אם אתה רוצה להשכיר השכיר למי שידור עמי.
ומה שאמרו עשאן לשכר השכר לאמצע, לאו למימרא שאם רצה העשיר לומר גוד או אגוד שאינו רשאי, אלא דכל כמה דלא אמר הכי השכר לאמצע. תדע דהא במתניתין קתני נמי מרחץ ובית הבד ואכולה מתניתין קאמר רבי יהודה דאין בהם כדי לזה וכדי לזה אית דינא דגוד או אגוד ואפילו עשאן לשכר. עד כאן. ולפי זה כל שכן בחלוקת ימים שאם אמר האחד לחלוק בימים והשני אינו רוצה אלא דאמר גוד או אגוד שומעין לו, כסברא הראשונה שכתבתי אני למעלה. והרב ר' יוסף הלוי אבן מיגש ז"ל העלה דבר בספק.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ח) עובד את רבו יום א'. כתב רבי' יצחק בתוס' ומציאתו נמי באותו יום לרבו ואינו נרא' לי דאע"ג דעבוד תקנה לחלוק מלאכת ידיו מ"מ קנין הגוף יש לשניהם עליו תמיד שהרי ביום שעובד לעצמו אינו מותר בבת חורין וכיון שהגוף קנוי לשניהם תמיד מה שקנה עבד קנה רבו והילכך מציאתו לשניהם אך אם חלקותו למצוא מציאות כגון דאקפי נהרא כדאמרי' גבי פועל:
(ט) והא כתיב לא תהו בראה כו' כ' רבי' יצחק בתוספת ה"נ ה"מ למימר והא כתיב פרו ורבו וגו' שהרי צד חירות שבו מצוה על פרי' ורבי' אלא אצד עבדות מסיק האי קרא ואינו נראה לי דעבד נמי שייך בפרו ורבו ואע"ג דאיתקש לאשה דאשה היינו טעמא דממעטי' לה מפני שאין דרכה לכבוש אבל עבד דרכו לכבוש אלא משום דכי נקט האי קרא ולא נקט פרו ורבו משום דפרו ורבו לא מיירי אלא בהתירא ולא באיסורא וכיון דהאי מיתסר בכל אשה לא מיפק' בפרו ורבו ואין העבד יכול לכוף את רבו מפני זו הטענה להכי אייתי לי' לא תהו בראה:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק א (עריכה)
קסב. חד גיסא ניגרא וחד גיסא נהרא פלגי לה בקרנא זול. כגון דמשיך נגרא מקרן מזרחית צפונית עד קרן מזרחית דרומית ומקרן מזרחית דרומית עד קרן דרומית מערבית, ומשיך נהרא מקרן דרומית מערבית עד קרן מערבית צפונית ומקרן מערבית צפונית עד קרן צפונית מזרחית, דאשתכח דמשיך נגרא תרתי רוחי דסמיכן להדדי מחד גיסא כמין גם ומשיך נהרא תרתי רוחי אחרניאתא דסמיכן להדדי מאידך גיסא נמי כמין גם, דכיון דסמיכן רוחאתא להדדי חד גיסא קרי ליה. והיינו טעמא דפלגי לה בקרנא זול, דאי פלגי ליה מחצי רוח מזרחית עד חצי רוח מערבית אשתכח דההוא דמטי ליה כולה רוח דרומית מטי ליה מנגרא טפי וההוא דמטי ליה כולה רוח צפונית מטי ליה מנהרא טפי, אלא פלגי לה בקרנא זול, דפסקי לה באלכסון מקרן מזרחית דרומית עד קרן מערבית צפונית ושקיל חד מינייהו רוח מזרחית וצפונית ושקיל אידך רוח דרומית ומערבית, דאשתכח דכל חד מיניהו לא קא שקיל חולקא לא מנגר ולא מנהרא טפי מחבריה. ואע"ג דכל כי האי גוונא כולהו חולקי כי הדדי נינהו כי פלגי להו בגורל פלגי דלא ליתו להו לאינצויי. ואי שוו חולקי להדדי בין בשבחא בין במדה וקאי חד גיסא אמיצרא דחד מינייהו פלגינן ליה אמצרא בלא גורל מידי דהוה אכולהו חולקי דשוו להדדי.
נקוט הדין כללא בידך, דכל היכא דשוו חולקי להדדי בין בשבח בין במדה בין בדמים בין בדוכתא דדלו מיניה כגון דקיימי תרוייהו אחד נגרא, והוא הדין בשדה הבעל היכא דשויאן להדדי בחששא דתיוהי, בין בחדא ארעא בין בתרתי ארעאתא דפליגן מהדדי, כל היכא דאית בה בכל חד מיניהו כשיעור ולא קאי חד מחולקי אמצרא דחד מיניהו ולית ליה לחד מינייהו זכותא למיברר ליה טפי מחבריה פלגינן להו בגורל ושקיל כל חד מינייהו ההוא פיסקא דמטי ליה בגורל כדברירנא מהאי שמעתא דתרויהי אחד ניגרא ומדוקיא דשמעתא דחדא אהאי ניגרא וחדא אנהרא. ובכל כי האי גוונא כתיב (משלי יח,יח) מדינים ישבית הגורל וכתיב נמי (במדבר כו,נה) אך בגורל יחלק את הארץ, ולא הוצרכו לאורים ותומים עם הגורל בחלוקת הארץ אלא מפני שלא היו החלקים שוין והוצרכו אורים ותומים להעיד עליהן שלא נחלקו אלא על פי הדיבור, ונמצאו אורים ותומים מעידין על הגורל והגורל מעיד על האורים ועל התומים. ולא עוד אלא שלא הוצרכו אורים ותומים [אלא] בחלוקת השבטים, אבל בחלוקת כל שבט ושבט כשנחלקה נחלתו על בני שבטו לא נחלקה אלא בגורל בלבד כדמיברר בפ' יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכב,א) דלא מיירי גבי אורים ותומים אלא בחלוקת השבטים בלחוד מדתני עלה וכן לכל שבט ושבט ואלו וכן לכל משפחה ומשפחה ולכל איש ואיש לא קתני. וההיא דאמרי' [פרק] בית כור עפר (לקמן בבא בתרא קו,ב) גבי האחין שחלקו כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן בההיא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו להדדי, דשמעת מינה דאי לא צייתי להדדי לא מצו למכפא אהדדי למיפלג בגורל, התם כגון דלא שוו חולקי להדדי. דיקא נמי דהא דומיא דארץ ישראל קמיירי, מדסברינן מעיקרא למימר טעמא בתחלה דומיא דא"י דאיכא דמטא ליה חולקא דעדיף מדחבריה.
(דכל) [וכל] היכא דלא שוו חולקי להדדי בכולהו אנפי שבחא [לא] מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה למפלג בגורל, אלא בחדא ארעא היכא דלא איפשר למשקל כל חד מינייהו מטו מנתיה בין בשמן בין בכחוש אחד מצרא. והוא דמשוו להו בדמים והוא דאית בה דין חלוקה למנינא דלמטי ליה לכל חולקא מינייהו שיעור ששם הכל קרוי עליו כדברירנא (לעיל סי' קנח) גבי שמעתא דחלק בכור וחלק פשוט, דאלו בתרתי ארעאתא אי נמי בחדא ארעא היכא דאיפשר למשקל כל חד מינייהו מטו מנתיה בין בשמן בין בכחוש אחד מצרא אי עבדי חד שמן וחד כחוש אדעתא למפלג בגורל כקוביא דמי, דלא מיבעיא היכא דלא משוו להו בדמים דקא מטי ליה לכל חד מינייהו טפי ממאי דחזי ליה ולהאיך בציר ממאי דחזי ליה דכקוביא דמי, והיינו דתנן בפ' שואל אדם מחבירו (שבת קמח,ב) ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה אף בחול אסור מאי טעמא משום קובייא, דש"מ דכל כי האי גוונא כקוביא דמי ואסיר ואפי' מדעת שניהן וכ"ש דלא מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה להכי, אלא אפי' היכא דמשוו להו בדמים בין דמשוו להו במעות בין דמשוו להו בקרקע אע"ג דלא קא מטי ליה לחד מינייהו טפי ממאי דחזי ליה למשקל בדמים, כיון דמסתלק ממנתא דחזיא ליה בהאי שמן במעות או בקרקע אחרינא דכחיש מיניה וה"ה היכא דשוו בשבחא ולא שוו בדמים כיון דמסתלק במעות מההוא טופיאנא דחזי ליה בקרקע כקוביא דאמי, דמאן דאית ליה שמן ליכא לסלוקי בכחוש ומאן דאית ליה קרקע ליכא לסלוקיה במעות בעל כרחיה אלא היכא דלא מקיים דין חלוקה למשקל כל חד מיניהו חולקא דנפיל ליה בבת אחת בחד מיצרא אחד מיצרא אלא בהכי, וכל שכן היכא דכי פלגינן להו בגורל אית ליה פסידא לחד מינייהו במטו מנתיה אי נמי דמיבטיל דין חלוקה, דאי איכא תקנתא למיפלג בלא גורל פלגינן בלא גורל כדברירנא בשמעתא דבכור או פשוט. כללא דמילתא כל היכא דאיכא פסידא למפלג בגורל כגון היכא דאי פלגינן בגורל אפשר דמיבטיל דין חלוקה אי נמי דמתרמי ליה תולתא למרי תרי תולתי ותרי תולתי למרי תולתא ואע"ג דיהיב ליה דמי תולתא לחבריה לאו כל כמיניה אלא פלגינן להו בלא גורל ושקיל כל חד מינייהו ההוא חולקא דחזי ליה כדברירנא גבי בכור ופשוט.
תדע דאי ס"ד מהני גורל לסלוקיה לחד מינייהו במעות מההוא טופייאנא דחזי ליה בקרקע או אפילו מדמי שבחא ע"י גורל על כרחיה, אי הכי כל היכא דלית ביה דין חלוקה נמי דקי"ל דלא מצי חד מינייהו לאסתלוקי משותפותא דהדדי אלא היכא דמיבחר ליה לחבריה בדינא דגוד או איגוד, אדמצרכינן ליה לאבחוריה לחבריה למיגד או לאוגודי דהויא לה יד נתבע על העליונה, למכפייה למיגד או לאוגדי בגורל דהויא לה יד שניהם שוה ומאן דנפיל ליה בגורל למיגד ליגוד. אלא לאו ש"מ דאפילו במידי דלית בה דין חלוקה לא כייפינן ליה לחד מינייהו לאסתלוקי במעות ממנתיה על כרחיה אפי' ע"י גורל דכקוביא דמי וכ"ש היכא דאית בה דין חלוקה דלאו כל כמיניה לסלוקי במעות.
וה"ה גבי שמן וכחוש, דאפי' בא"י שחלקו שדה לבן כנגד שדה פרדס לא העלו שמן כנגד כחוש בכספים מדמתמהינן בפ' יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכב,א) למ"ד בכספים העלוה למאי בשופרא וסוניא [אטו] בשופטני עסקינן, דש"מ דכל היכא דאפשר לעלויינהו בכספים וכל שכן בחלוקא דעלמא דכיון דקפדינן בה דלא פלגינן שדה לבן כנגד שדה פרדס כל שכן דלא מעלינן שמן כנגד כחוש בכספים אפי' בחדא ארעא אלא היכא דלא אפשר לאקיומי דין חלוקא אלא בהכין כדברירנא. תדע נמי דהא כי שאני לן בין בכור ליבם לענין מיתב ליה לחד מינייהו אחד מיצרא היכא דלא אפשר לאשוויי חולקי בשבחא בלחוד הוא דשני לן כדברירנא בשמעתא דבכור ופשוט (לעיל סי' קנח), ואי ס"ד כל היכא דשוו בדמים לא חיישינן לשבחא אפי' יבם נמי ליפלוג ליה אחד מיצרא דזה נהנה וזה לא חיסר הוא. ועוד גבי ההוא דזבן ארעא אמצרא דבית נשיה מאי שנא דלא פלגינן ליה אמצריה פלוגתא דשויא בדמים, אלא על כרחיך משום דקפדינן אעודפא דשבחא.
וה"ה בתרתי ארעאתא גבי שמן וכחוש אע"ג דשויאן בדמים וליכא דין חלוקה בחד מינייהו דלא מצי כפי אהדדי למפלג חדא כנגד חדא בגורל דכקוביא דמי, דהא גבי רבין בר חנינא (להלן ע"ב) דשבק להון אבוהון תרתי אמהאתי חדא ידעא מיפא ובשולי וחדא ידעא בסתרקי ואתו לקמיה דרבא ואמר להו לית דינא דגוד או איגוד וסברינן למידק מינה דלית ליה לרבא דינא דגוד או איגוד ומשנינן שאני התם דלמר מיבעי ליה תרויהו ולמר מיבעי ליה תרוייהו וכי א"ל שקול את חדא ואת חדא לאו גוד או איגוד הוא, דש"מ דלמאי דס"ד מעיקרא דלא שני לן בין היכא דחזיאן למלאכה דהדדי להיכא דלא חזיאן למלאכה דהדדי וסברינן למידק מינה דלית דינא דגוד או איגוד אפי' היכא דמבחר ליה חד מינייהו לחבריה למישקל הי מינייהו דבעי כ"ש דלית בה דין חלוקה למיפלג חדא כנגד חדא בגורל, ועוד דלא צריך דינא דגוד או איגוד אלא היכא דליכא דין חלוקה, ואי ס"ד הכא דין חלוקה איכא היכא ס"ד למפשט מיניה דאפילו היכא דליכא דין חלוקה לית דינא דגוד או איגוד. וה"ה למאי דמשנינן בה שאני התם דלמר מיבעי ליה תרויהי ולמר מיבעי ליה תרויהי דשמעת מינה טעמא דלמר מיבעי ליה תרוייהו ולמר מיבעי ליה תרוייהו דלא חזיאן למלאכה דהדדי הוא דכי אמר ליה שקול את חדא ואנא חדא לאו גוד או איגוד הוא, מכלל דאי הוה חזיאן למלאכה דהדדי הוי דינא דגוד או איגוד, ואי איכא דין חלוקה (לימא) [למה] לי דינא דגוד או איגוד, אלא לאו משום דליכא דין חלוקה, היכי דמי, אי דשויאן להדדי כיון כופין על מידת סדום (דין חלוקה היכי דמי אי דשויאן להדדי) דאע"ג דמשוו להו במעות נמי לאו כל כמיניה למכפייה למפלג בגורל. וה"ה גבי קרקע היכא דלא שויאן בשבחא אע"ג דשויאן בדמים דכי היכי דלא ניחא ליה לאיניש למשקל מעות כנגד קרקע הכי נמי לא ניחא ליה למשקל כחוש כנגד שמן, ולא שייך למפלג שמן כנגד כחוש אלא בחדא ארעא היכא דלא אפשר לאשוויינהו לחולקי בשבח אלא בדמים, דכיון דכי נפיל ליה בחדא ארעא ואית בה דין חלוקה דינא הוא דפלגי לה כי היכי דלשקול כל חד מינייהו חולקיה אחד מיצרא ושבחא דחולקי משוו ליה בדמים, אבל בתרתי ארעאתא כל חדא מינייהו באנפי נפשה קיימא ואי אית בה דין חלוקה פלגי לה ואי לא לא מצו כייפי אהדדי למפלג חדא כנגד חדא בגורל אלא היכא דשויאן להדדי דהוה ליה ז"נ וזה לא חיסר וקיימא לן כופין על מדת סדום.
ולא תימא הנ"מ לענין שמן וכחוש, אלא אפילו היכא דשוו להדדי במדה ובכולהו אנפי (נפשיה) דשבחא ולא עדיפי מהדדי אלא לענין קורבא ורוחקא לא מצי חד מינייהו למימר ליה לחבריה שקול את חדא ואנא חדא בגורל אדעתא דממלי ליה דמי ההוא עודפא בכספים או בקרקע, דכשמן וכחוש דמי. וההיא דגרסי' בפרק יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכב,א) ולא העלוה אלא בכספים ודייקינן עלה למאי אילימא לשופרא וסוניא אטו בשופטאני עסקינן אלא לקורבא ורוחקא, ואפי' למאן דאמר התם בקרקע העלוה מודי דפלגי קרוב כנגד רחוק אדעתא דיהיב ליה שיעור ההוא עודפא דביני ביני בקרקע, שאני א"י דלמפלג קיימא ואי לא פלגי קרוב כנגד רחוק ושמן כנגד כחוש אדעתא דמשקל ההוא עודפא דביני ביני בקרקע לא הוי בה דין חלוקה כדבעינן לברורי לקמן (ד"ה ואי) גבי שדה לבן וגבי שדה פרדס.
ברם צריך את למידע דאפילו בשמן וכחוש אע"ג דשוו להדדי בין במדה בין בדמים כי אמרינן דשקיל חד חדא וחד חדא בגורל, הנ"מ דחזי כל חד מינייהו למאי דחזי חבריה כגון כרם וכרם שדה הלבן ושדה הלבן שדה פרדס ושדה פרדס, אבל היכא דלא חזי כל חד מינייהו למאי דחזי חבריה כגון שדה פרדס ושדה לבן ואפי' כרם ושדה פרדס, אע"ג דשוו בין בשבחא בין במדה בין בדמים כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי בין לענין דין חלוקה בין לענין דגוד או אגוד, דכיון דלא חזי חד מינייהו למאי דחזי חבריה אשתכח דכל חד מינייהו צריך חולקא בתרוייהו כדאמרינן בהדיא גבי תרתי אמהאתא חדא ידעא מיפא ובשולי וחדא ידעא בסתרקי, דכיון דלמר מיבעי ליה תרויהי ולמר מיבעי ליה תרויהי כי אמר ליה שקול את חדא ואנא חדא לא דין חלוקה הוא ולא דינא דגוד או אגוד הוא, ומתני' (דשאני) [דשני אחין] אחד עני ואחד עשיר נמי דיקא כדברירנא בשמעתא דגוד או אגוד, הלכך הוה ליה כמאן דלא שוו בשבחא או בדמים לכולהי אנפי דברירנא התם.
וההיא דגרסי' בפרקין (לעיל בבא בתרא ז,א) האחין שחלקו אחד נוטל שדה פרדס ואחד נוטל שדה לבן יש לו לבעל הכרם ארבע אמות בשדה הלבן שעל מנת כן חלקו, התם בשרצו, והוא הדין גבי הנהו תרי אחי דפליגו (שם) חד מטייה אספלידא וחד מטייה תרביצא לא מיתוקמא אלא בשרצו, דאלו מדינא לית להו למפלג אספלידא כנגד תרביצא משום דלא דמו תשמישי להדדי ולמאי דחזי האי לא חזי האי שזה תשמישו לאויר הקרקע וזה תשמישו לצל ככל הדבר המקורה. והכי נמי מסתברא דהא אוקימנא (שם) לההוא עובדא דאספלידא כגון דעלו באושיאתא והורדי ולא עלו באוירא ואי דפלגי אפומא דבי דינא מי אית להו למעבד הכי.
והוא הדין לגבי אחין שחלקו דקי"ל דאין להן דרך זה על זה, אם תמצא לומר בדאית ליה לפנימי דירכא אחרינא למיעל מיניה משכחת לה אע"ג דפלגי אפומא דבי דינא, ואם תימצא לומר אע"ג דלית ליה דירכא אחרינא לא משכחת לה אלא בשרצו, דאלו מדינא השתא היכא דשויאן ארעאתא להדדי בשבחא ובדמים אלא דחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא קפדינן משום השתא דלקמיה דזימנין האי מדויל והאי לא מדויל, היכא דלהאי מתהני ליה חולקיה ולהאי לא מתהני ליה מהשתא מחולקיה כלל לא כל שכן.
הלכך אי אפשר למפלג פנימי מחיצון באנפא דלא להוי לחד מינייהו דרך אחבריה, כגון דאיפשר ליה בדרך מגיסא אחרינא פלגינן פנימי כנגד חיצון כדיניה. (מאי) [ו]אי לא לית לה בהו דין חלוקה למפלג פנימי כנגד חיצון, דלא מיבעיא בגורל דלא אלא אפילו היכא דמבחר ליה חד מינייהו לחבריה למשקל הי מיניהו דבעי דהוה ליה כי דינא דגוד או אגוד נמי לא, דהתם הוא דבין מאן דמטי ליה קרקע בין מאן דמטו ליה כספים קא מטי ליה מידי דמתהני ליה מיניה הנאה גמורה, חיצון שאינו רוצה ליתן חלקו בפנימי (וידרשוהו) [וידרסוהו] אחרים, פנימי נמי דהא אינו נכנס ויוצא בכל שעה שהוא רוצה, לאו גוד או אגוד הוא משום דגרע טפי מדינא דתרתי אמהאתא דלמר מבעי ליה תרויהי ולמר מבעי ליה תרויהי, דאע"ג דכל חדא מניהי חזיא למילתא כיון דלא חזיאן למלאכה דהדדי כי מבחר ליה למשקל הי מניהי דבעי לאו גוד או איגוד הוא, וכ"ש הכא גבי שני בתים זה לפנים מזה דכל חד מיניהו באנפי נפשיה לא חזי למילתיה. והתם הוא דאית בה בכל חדא מניהי באנפי [נפשה] דינא דגוד או איגוד משום דכל חדא מניהי באנפי נפשה חזיא למלתה וכי תבע ליה בחדא מניהי בדינא דגוד או אגוד לא מצי נתבע למימר ליה אנא תרויהי צריכין לי דהא קא יהיבנן ליה רשותא בהדיה למיגד או לאוגודי וקיימא אידך כדמעיקרא בשותפותא. אבל גבי שני בתים זה לפנים מזה היכא דלית ליה לפנימי דרך אלא עילוי חיצון דכמה דקיימי תרויהי בשותפותא רויחא תשמישתא דכל חד מיניהו דהוי להו תרוייהו כחד ביתא דתרי שותפי דמתהני להו מינייהו חד ואידך חד ארעתא דלהוי ליה לפנימי דרך עלוי דחיצון אי נמי אגיד חד מינייהו חד כדאמרן ואידך קאי בשותפות דחקו תשמישי דבתי אהדדי דפנימי אינו נכנס ויוצא בכל שעה שהוא רוצה וחיצון דריסת הרגל של פנימי עליו, אי אמרת דכל חד מינייהו באנפי נפשיה אית בה דינא דגוד או איגוד אית ביה פסידא לנתבע, דאי אגיד ליה איהו אית ליה פסידא דקא יהיב זוזיה במידי דלא מתהני ליה מיניה למילתיה הנאה גמורה, ואי מוגד ליה לתובע אית ליה פסידא בהאיך ביתא אחרינא דמשתייר מינייהו בשותפותא דמעיקרא הויא ליה שותפותא במידי דהוה מתהני ליה למילתיה הנאה גמורה מחמת ביתא אחרינא דדחיק ליה לתשמישתיה. הלכך הוו להו תרוייהו כחד ביתא דלית בה דין חלוקה, דאי תבע ליה חד מיניהי לחבריה למיקם בפלגיה בדינא דגוד או איגוד ובאידך פלגא בשותפותא לאו כל כמיניה, דלא שנא דין חלוקה ולא שנא דגוד או איגוד לאסתלוקי מהדדי הוא והכא כיון דלא איפשר להו לאסתלוקי מהדדי לא בדין חלוקה ולא בדינא דגוד או איגוד עד דאגיד להו חד מינייהו לתרוייהו לחבריה דינא הוא דלוקמו תרוייהו בשותפות עד דתבע ליה חד מינייהו לחבריה אתרוייהו בדינא דגוד או איגוד, דהתם ודאי מסתלק כל חד מינייהו מחבריה לגמרי ומתהני ליה לכל חד מינייהו ממאי דמטי ליה הנאה גמורה.
ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בפ' יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכב,א) ולא כחלוקת העולם הזה חלוקה של עולם הבא העולם הזה אדם יש לו שדה לבן אין לו שדה פרדס שדה פרדס אין לו שדה לבן העה"ב אין לך כל אחד ואחד שאין לו בהר ובשפלה, התם בתחילתה של ארץ ישראל קאי דכיון דכל חד וחד מבני ההוא שבטא הוה ליה זכותא בכל שדה לבן ובכל שדה פרדס ובכל פורתא ופורתא אי אמרת לשקול כל חד מינייהו חולקיה בין בשדה לבן בין בשדה פרדס אין לך שדה לבן או פרדס שאינה נחלקת למאות ולאלפים ונמצא שאין בה דין חלוקה שאין אחד מהן מגיע שיעור הראוי, ודינא דגוד או איגוד נמי ליכא דרחמנא אמר לאלה תחלק הארץ, ואמטול הכי איצטריכו לאשוויינהו בדמים ולמפלג שדה לבן כנגד שדה פרדס כי היכי דליקיים בה דין חלוקה, אבל בעלמא אי אית בה דין חלוקה בכל חדא מינייהו לחבריה למישקל הי מינייהו דבעי לאו כל כמיניה כדברירנא התם מדינא דאמהתא.
ברם צריך את למידע דלא שנא היכא דאפשר לאשוויי חולקי להדדי בכל מילי ולא שנא היכא דלא אפשר לאשוויינהו אלא בדמים כי פלגינן בגורל היכא דלית ליה זכותא לחד מינייהו למיברר ליה טפי מחבריה, אבל היכא דאית ליה זכותא למיברר ליה טפי מחבריה לא פלגינן להו בגורל אלא משוינן להו כל היכא דאיפשר לאשוויינהו ובריר חד ההוא זכותא לנפשיה הי מינייהו דבעי ושקיל להו. ומאן נינהו, יתומים קטנים שבאו לחלוק עם הגדולים בנכסי מורישן, דאמר רב נחמן אמר שמואל (קידושין מב,א) יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובורר להם חלק יפה, ואי בגורל מאי בורר להם איכא ומאי חלק היפה איכא. ודוקא בקטנים שהוזקקו לחלוק עם הגדולים בנכסי אביהן או בנכסי שאר המורישין אבל במתנה וכיוצא בה לא עבדו רבנן תקנתא דדומיא דנכסי אביהן בעינן, וכ"ש היכא דכולהו קטנים דכי הדדי נינהו ולא שייכא תקנתא בהני טפי מהני.
ואיכא אחרים דאמור רבנן דאית להו למישקל מנה יפה ראשון, מיהו לאו במידי דקפידי ביה אינשי ולא בחלוקה דאורחא דמייתי לבי דינא, ומאן נינהו כהן ות"ח, כהן דאמר מר (גיטין נט,ב) וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון, ת"ח דגרסינן בנדרים (סב,א) אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תיגראי ברישא דכתיב ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל חלק בראש אף ת"ח נוטל חלק בראש וכהן מנא לן דאמר מר וקדשתו כו'. במאי אי במתנות כהונה הא מהכא נפקא, כל חדא וחדא באנפי נפשה כתיבה, ותו הא מדיליף ת"ח מכהן ש"מ לאו במתנות כהונה קאי. ואע"ג דעיקר שמעתיה דרבא גבי ת"ח למשרא תיגריה ברישא איתמר על כרחיך בהדיא קא מסיק בה דכי איתקש לכהן ליטול חלק בראש איתקש, ומדקאמרינן נמי וכהן מנא לן וקא יליף לה מוקדשתו דדרשינן מיניה ליטול מנה יפה ראשון ש"מ דת"ח נמי הכין דיניה, וכי קא ילפינן מינה למישרא תיגריה ברישא מילתא אחריתי הוא דקא ילפינן מינה דכיון דמקדמינן לה בחלוקה בין לאקדומי בין לאבחוריה כל שכן למישרא תיגריה.
מיהו לאו במידי דקפידי ביה אינשי קאי ולאו בחלוקה דאורחא למיתי לבי דינא קאי אלא במנות דאתו להו מעלמא כגון מנות שנותן בעל הבית לאורחין בסעודה, כדתנן (ביצה מ,א) מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא א"כ זיכה במתנותיהם (אי נמי) מערב י"ט, א"נ במנות דבני חבורה דאורחייהו למנהג בהו כבוד להדדי, אבל בשותפותא דעלמא לא אשכחן אלא גבי יתמי דלאו בני מחילה נינהו ועבוד להו רבנן תקנתא בכמה מילי אבל כהן ות"ח לא איתרבו אלא לדבר שבקדושה דשייך בה כבוד ולא שייך בה קפידא. דייקא נמי מדנקט לישנא דליטול מנה יפה ראשון, ומנה בסעודה משמע דכתיב (שמואל א א,ד) ויהי היום ויזבח אלקנה כו' וכתיב נמי (שם) ולחנה יתן מנה אחת אפים, ותנן נמי (שבת קמח,ב) ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה משום קוביא, וכי איתרבי ת"ח ליטול חלק בראש דומיא דכהן הוא דאיתרבי דהא מיניה קא יליף ואמטול הכי לא דייקי רבנן למינקט לישנא דמנה אלא גבי כהן דשמעת מינה דדוקא בסעודה דאורחא דבעל הבית למנהג בה כבוד לאורחים ואורחא דבני חבורה נמי למנהג בה כבוד גבי הדדי כדאמרינן התם (קמט,א) בני חבורה המקפידים זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין דש"מ דאורחא דעלמא לאו להכי אלא למנהג ביה כבוד לכהן ולתלמידי חכמים ליטול מנה יפה ראשון כדאמרן, אבל בשותפות דעלמא דאורחייהו דאינשי דקפדי בה גבי אהדדי לא שייכא בה קדושה ולא כבוד כלל אלא כשאר דיני דעלמא דמיא דכתיב בהו לא תהדר פני גדול (ויקרא יט,טו) ולא תכירו פנים כו' (דברים א,יז), ואמרי' נמי במעשה דעולא בריה דרב עילאי (שבועות ל,א) למאי שלח לי לחנופיה ליה הדר ואמר למישרא תגריה ברישא אי נמי לשודא דדייני, דמילי דתלו בדעתא דדייני לאקדומי נינהו, ואלו ליטול מנה יפה ראשון אי נמי ליטול חלק בראש לא קאמרינן משום דהנך לאו בחלוקא דאורחא למיתי לבי דינא איתמור כדברירנא. תדע אין לך ת"ח שראוי לחלוק לו כבוד ליטול חלק בראש יתר מיהושע וכלב ומדאצטריך קרא דאך בגורל למעוטי יהושע וכלב שלא נטלו בגורל כדאיתא בפ' יש נוחלין (לקמן בבא בתרא קכב,א) מכלל דכולי עלמא בגורל ואפילו תלמידי חכמים והוא הדין לכהן דחד דינא נינהו:
קסג. כללא דנקיטינן מהני שמעתא בחלוקת קרקע לענין מיתב ליה לכל חד שותפי חולקיה אחד מיצרא או אתרי מצרי אי נמי היכא דקיימא אמיצרא דחד מינייהו לענין מפלג ליה אמצריה. דאי חדא ארעא בלחוד הוא דקיימא בינייהו בשותפותא ולא קיימא אמצרא דחד מינייהו, אי אית בה דין חלוקה ואיפשר לאשוויינהו לחולקי בין בשבחא בין בדמים בין בדוכתא דשתו מיניה, בין דשוו חולקי להדדי כגון פשוט ופשוט וה"ה לשאר שותפי דשוו חולקייהו להדדי, בין דלא שוו להדדי כגון בכור ופשוט דלמר אית ליה חד חולקא ולמר אית ליה תרי חולקי, בין דנפלי ליה הני תרי חולקי בחד זימנא דומיא דפי שנים דבכור בין בתרי זימני דומיא דתרי חולקי דיבם, לא יהבינן ליה חולקיה לחד מינייהו אלא אחד מיצרא דזה נהנה וזה לא חיסר הוא, דאפילו בתרתי ארעתא דכל חדא מיניהי באנפי נפשא קיימא [אי] איתרמייא חדא מיניהי אמיצרא דארעא אחריתי דאית ליה קיימא לן דפלגינן ליה אמצריה בלא גורל כי היכי דלמטי ליה חולקי בהדי ההיא ארעא דהויא ליה לדיליה מקמי הכין אחד מיצרא, וכל שכן היכא דנפלי ליה הני תרי חולקי בחדא ארעא דפלגינן ליה אחד מיצרא. והאי דבעי גורל משום דלא אסתיים ליה חד חולקא מינייהו כי היכי דלפלוג ליה אמצריה בלא גורל, הילכך דינא הוא דפלגינן לה במדה לפום מנינא דחולקי דמשוינן להו אהדדי למפלגינהו בגורל ולאו לפום מנינא (דחולקיה דמשוינן להו אהדדי למפלגינהו בגורל ולאו לפום מנינא) דשותפי ומשוינן להו בין בשבחא בין בדמים בין בדוכתא דשתו מיניה ופלגינן להו בגורל, ומאן דאית ליה חד חולקא שקיל חד חולקא היכא דמטי ליה ומאן דאית ליה תרי או תולתא חולקי שקיל הנהו חולקי דאית ליה אחד מיצרא היכא דמטו ליה בגורל על הנהו אנפי דפרישנא גבי בכור דכל היכא דשוו חולקי להדדי דינא דבכור ודינא דשאר שותפי חד דינא הוא. ואי לא משוי להו בכולהו הני אנפי אע"ג דפלגי להו בגורל לאו פלוגתא היא אלא דאי רצו לה להדדי למפלג הכי, דגורל בחולקי דעדיפי מהדדי היכא דהוה אפשר לאשוויינהו בכולהו אנפי דשבחא אע"ג דמשוו להו בתוספת קרקע או במעות כקוביא דמי כדברירנא גבי כללא דנקטינן גבי גורל (לעיל סי' קסב ד"ה נקוט).
ואפילו היכא דחד גיסא נגרא וחד גיסא נהרא כגון דמשיך נגרא מתרתי רוחי דסמיכן להדדי ומשיך נהרא מתרתי רוחי אחרניאתא דסמיכן להדדי, פלגי לה בקרנא זול, דפסקי ליה באלכסון מקרן זוית דקיימא אמצעי נהרא ועד קרן זוית דקיימא אמצעי נגרא כי היכי דלא לימטי ליה לחד מתרווייהו לא מנהרא ולא מנגרא טפי מחבריה. והנהו תרי פיסקי פלגי להו בגורל כי דינא דכל תרי חולקי דשוו להדדי. והוא הדין היכא דלא אפשר לאשווין חולקי להדדי לא לארכה דארעא ולא לפותיא [אלא] לאשוויינהו בקרנא זול פלגינן לה בקרנא זול בגורל דאידי ואידי חד טעמא הוא.
ואי לא אפשר לאשוויי חולקי להדדי אלא בלא גורל משוינן להו ופלגינן להו בלא גורל כי היכי דלשקול כל חד מינייהו בין בעידית בין בזיבורית לפום מטו מנתיה כדברירנא בשמעתא דבכור ופשוט (לעיל סי' קנח).
והוא הדין היכא דשוו חולקי דכולהו שותפי בשיעורא להדדי, בין דנפל ליה חולקיה דכל חד מינייהו בחד זימנא דומיא דפשוט ופשוט בין דלא נפיל ליה לחד מינייהו בחד זימנא דומיא דשני יבמין, בין דנפלו ליה לחד בחד זימנא ולחד בתרי זימני דומיא דבכור ויבם, בין דאפשר לאשוויי חולקי להדדי בין בשבח בין בדמים בין דלא אפשר לאשוויינהו להדדי אלא בדמים, כי משוינן להו שיעור מאי דאפשר לאשוויינהו לא פלגינן ליה לחד מינייהו אלא אחד מצרא ובגורל.
ואי לא שוו חולקי דכולהו שותפי בשיעורא להדדי ולא אפשר נמי לאשוויינהו לחולקי בין בשבח בין בדמים בין בדוכתא דשתו מיניה על אנפא דלשקול כל חד מינייהו חולקיה אחד מיצרא, כגון דמשיך נהרא או נגרא מחד גיסא בלחוד אי נמי דמשכא עידית מקרן מזרחית צפונית עד חצי רוח צפונית באורך ולא מטיא ברוחב עד חצי רוח מזרחית, דבין פלגי לה באורך בין פלגי לה ברוחב בין דפלגי לה בק (ו) רנא כולה עידית או רובה למרי רוח צפונית הוא דמטי, הילכך דינא הוא דמשוינן להו בשבחא שיעור מאי דאפשר לאשוויינהו, ומאי דלא אפשר לאשוויינהו [אלא] על ידי תוספת מדה כשיעורא דלא מיבטיל ביה דין חלוקה משוינן, ואי לא אפשר משוינן להו בתוספת מעות כדברירנא בשמעתא בחלק בכור וחלק פשוט, והוא הדין לכל היכא דלא אפשר לאשוויינהו לחולקי בכולהו אנפי בשבחא, ולבתר דמשוינן להו בדמים פלגינן להו בגורל כי היכי דלשקול כל חד מינייהו מטו מנתיה דנפלה ליה בחד זימנא אחד מיצרא, בין דנפל ליה חד חולקא דומיא דפשוט בין דנפל ליה תרי חולקי בחד זימנא דומיא דבכור כחד חולקא דמו למיתב ליה אחד מיצרא כדברירנא גבי בכור. ואי איכא מאן דנפל ליה חולקיה בתרי זימני, לא מיבעיא היכא דנפלי ליה תרי חולקי מתרי דוכתאי כגון יבם דנפל ליה חד חולקא מחמת אבוה וחד מחמת אחוה, אלא אפילו נפלו ליה תרווייהו מחד גברא וחד במתנה וחד בירושה ואפילו שניהם במכר או שניהם במתנה בזה אחר זה, כדינא דיבם דמי ולא פלגינן ליה חד מינייהו אלא בגורל, בין דמתרמו ליה תרווייהו אחד מיצרא בין דמתרמו ליה אתרי מצרי. והוא דנפיש משאר חולקי, דאי לא נפיש כגון בכור ויבם דאתו למיפלג בהדי הדדי וליכא בהדייהו פשוט למיפלג בהדי פלגינן ליה לכל חד מינייהו אחד מיצרא כדברירנא לעיל (סי' קנח ד"ה והני מילי הג').
ולא שנא חלק בכור ולא שנא חלק פשוט ומאי דדמי להו דקאמרינן דאע"ג דלא אפשר לאשוויינהו לחולקי בשבחא ולא בדמים דפלגינן להו אחד מיצרא, הוא הדין במאן דאתו מחמתייהו ואפילו בתרי מכח חד ואפילו היכא דמית ההוא בכור או ההוא פשוט בחיי מורישו דלא זכה ביה ההוא בכור או ההוא פשוט בההוא ממונא מחיים, אי שביק כמה בנים כולהו לגבי חולקא דזאכו ביה מחמת אבוהון במקום אבוהון קיימי וכחד גברא דמו ולא פלגינן להו אלא אחד מצרא.
והני מילי ביורש, אבל בלוקח ומקבל מתנה אי חד דאתי מכח תרי אי נמי בחד דאתי מכח חד בזה אחר זה תרי חולקי נינהו מידי דהוה איבם, וכל שכן בתרי דאתו מכח חד היכא דאקני ליה לכל חד מינייהו באנפי נפשיה ואפילו בחד שטרא דתרי חולקי נינהו ולא פלגינן להו אחד מיצרא. ואי אקני להו בהדי הדדי בחדא הקנאה איכא לפלוגי, דכל היכא דאדכריה לדבר הקנוי בכלל, אע"ג דאדכרינהו לקונין בפרט כגון דאקני בית סאה או סאתים לפלוני ולפלוני דמסתמא קנו בהדדי אי נמי דאקנינהו לפלוני ולבניו או לאחיו דמסתמא קני ההוא פלוני פלגא ובניו או אחיו פלגא, כולהו כחד חולקא דמו ולא פלגינן להו אלא אחד מיצרא. וכל היכא דפרשיה לשיעורא דאקני ליה לכל חד מינייהו בפרט באפי נפשיה אע"ג דאקני להו לבני פלניא בארעיה סאה סאה או לתך לתך אי נמי דאמר סאה לפלוני וסאה לבניו, כל חולקא דפרשיה לשיעוריה באנפי נפשיה קאי ולא פלגינן ליה בהדי הנך אחד מיצרא אלא היכא דאיתרמו להו בגורל כדברירנא וכל חולקא דאדכריה לשיעוריה באנפי נפשיה חד חולקא הוא ולאו כל כמיניה למיתביה אתרי מצרי.
וכולהו נמי לא אמרן אלא היכא דמרי חד חולקא לא ניחא ליה למיפלג ליה למרי תרי חולקי דנפלי ליה בתרי זימני אחד מיצרא אלא כי דיניה, אבל היכא דמרי חד חולקא ניחא ליה למיפלג ליה למרי תרי חולקי אחד מיצרא בגורל ואיהו לא ניחא ליה למשקלינהו אלא כי דיניה דהיינו בתרי חולקי היכא דנפלי להו בגורל, חזינן, אי אית ליה פסידא למרי תרי חולקי בפלוגתא דחד מיצרא מעידית לזיבורית בשבחא או מזיבורית לעידית במדה לאו כל כמיניה [ד]מרי חד חולקא למיפלג ליה אחד מיצרא. ואי לית ליה למרי תרי חולקי פסידא למיפלג ליה אחד מיצרא ומתהני ליה למרי חד חולקא למשקל מן הצד דינא הוא למיפלג ליה אחד מצרא דזה נהנה וזה לא חיסר הוא. ואי מרי תרי חולקי אית ליה מדינא למיפלג ליה אחד מיצרא ואיהו לא ניחא ליה למיפלג ליה אלא בתרי חולקי היכא דנפלי ליה אע"ג דלית ליה לשותפיה פסידא בהכין מעידית לזיבורית ולא מזיבורית לעידית לאו כל כמיניה אלא מדעתא דשותפיה, דכיון דלא מיתהני ליה למריה תרי חולקי למיפלג ליה אתרי מצרי הוה ליה זה לא נהנה וזה לא חיסר ולא משנינן דינא בכדי, וכל שכן היכא דאיכא למימר דזה חיסר וזה חיסר הוא, זה חיסר דשקיל אתרי מצרי וזה חיסר דעייל בין תרי מצרי דחד גברא.
וכולהו נמי לא אמרן אלא בחדא ארעא דכל היכא דנפיל ליה חולקיה בחד זימנא כיון דכי נפל ליה מעיקרא אחד מצרא הוא דנפל ליה לא יהבינן ליה אתרי מצרי כדברירנא בין מדינא דבכור בין מדינא דפשוט לענין פשיטותיה, אבל בתרתי ארעתא לא שנא נפיל ליה חולקיה בחד זימנא ולא שנא בתרתי זימני, כיון דכי נפיל ליה מעיקרא אתרי מצרי נפיל ליה לא שנא בכור ופשוט ולא שנא יבם ושאר אינשי לגבי תרתי ארעתא חד דינא נינהו כדברירנא (לעיל סי' קס) משמעתא דחדא מהאי נגרא וחדא מהאי נגרא. הילכך דינא הוא דאי חזיאן להנאה דהדדי ושויאן תרווייהו בין במדה בין בדמים בין בכולהו אנפי דשבחא בין בדוכתא דשתו מיניה כגון דקיימן תרוייהו אחד נגרא, והוא הדין בשדה הבעל היכא דשויאן להדדי בחששא דתיוהי וצריכי למטרא כהדדי, וכי שקיל חד חדא וחד חדא בגורל לא קא מטי ליה לחד מינייהו טפי ממאי דחזי ליה במטו מנתיה לא בשבחא ולא בדמים, בין דאית בה בכל חדא מיניהי באנפי נפשה דין חלוקה בין דלית בה דין חלוקה, דינא הוא דפלגי חדא כנגד חדא בגורל דקיימא לן כופין על מדת סדום כדברירנא (לעיל סי' קסא) משמעתא דתרויהי אחד נגרא. וכל היכא דאיכא הפרש בין חדא לחברתה בחד מהני אנפי איכא לפלוגי, דאי האי הפרש מחמת דלא חזיאן להנאה דהדדי הוא כגון בית וחנות ומרחץ ובית הבד כרם ופרדס שדה אילן ושדה לבן ומאי דדמי להו, בין דאית בה דין חלוקה בכל חדא מיניהי באנפי נפשה [בין דלית בה] לא מבעיא דלא פלגי חדא כנגד חדא בגורל, אלא אפי' היכא דעדיפי מהדדי בשבחא ובדמים וקא מבחר ליה חד מינייהו לחבריה למשקל הי מינייהו דבעי בלא תוספת דמים לאו כל כמיניה כדברירנא לעיל מדינא דאמהאתא וממתני' דשני אחין ודינא הוא דאי אית בה בכל חדא מיניהי דין חלוקה באנפי נפשה פלגי בכל חדא מיניהי באנפי נפשה בגורל. ואי איכא בהכא וליכא באידך ההיא דאית בה דין חלוקה פלגי ואידך דלית בה דין חלוקה אית דינא דגוד או אגוד. ואי לית בה דין חלוקה בחדא מיניהי באנפי נפשה כל חדא מיניהי אית בה דין דגוד או איגוד בדמים באנפי נפשה אבל לאבחורי למשקל הי מיניהי דבעי אפי' בלא תוספת דמים לא כדברירנא (לעיל סי' קסב ד"ה וה"ה) משינויא דאמהאתא.
ואי חזיאן להנאה דהדדי מיהו איכא הפרש בין חדא לחברתה בשבח או בדמים, איכא לפלוגי בין היכא דאית בה דין חלוקה בכל חדא מינייהו באנפי נפשה להיכא דלית בה דין חלוקה.
דהיכא דאיכא דין חלוקה בכל חדא מיניהי באנפי נפשה, בין דהוי האי הפרש במדה בין דהוי בשבחא דגופא דארעא בשופרא וסוניא או בקורבא ורוחקא דמתא או בדוכתא דשתיאן מיניה, והוא הדין היכא דידיע דשייכי תיוהי בהא ולא שייכי באידך כגון דמיקרבא חדא מינייהו לדרך הרבים טפי מחברתה, דכולהי הני כמאן דשאנו מהדדי בשבחי דגופא דארעא דמו. אי נמי דחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא, והוא הדין לכל היכא דלא משקו להו מחד דוכתא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, והוא הדין בשדה הבעל דלא צריכין למטרא כהדדי כגון דחדא מעלי לה רובא דמטרא וחדא קשה לה, אי נמי דאיכא תיוהי בידי שמים דשייכי בהא ולא שייכי בהך ואיכא תיוהי אחריני בידי שמים דשייכי בהך ולא שייכי בהאי ולא ידיע מעיקרא הי מינייהו מיתרעא בה תיוהי, דכולהי הני כחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא דמיאן, וכל כי האי גוונא אע"ג דשויאן בדמים כיון דאית בה דין חלוקה בכל חדא מיניהי לענין דין חלוקה באנפי נפשה קיימא ודינא הוא דפלגי לה לכל חדא מינייהו באנפי נפשה כמאן דלא נפלה להו אלא ההיא ארעא בשותפותא לפום הנך אנפי דברירנא.
מיהו היכא דמבחר ליה חד מינייהו לחבריה למישקל הי מינייהו דבעי, איכא לפלוגי, דאי לא שויאן בדמים מחמת דלא שויאן בשבחא או במדה אי נמי שויאן בדמים ולא שוו בשבחא כגון דנפישא זיבורית במדה עד דשויא לעידית בדמים, כיון דאית בה דין חלוקה בכל חדא מניהי באנפי נפשה אע"ג דקא מבחר ליה למשקל הי מיניהי דבעי בשומתה ולמשקל האי היאך אחריתי בשומתה, לאו כל כמיניה, דכי האי גוונא נמי גוד או אגוד הוא כדבעינן לברורי לקמן (סי' קעב) מקושיא ושנויא דתרתי אמהאתא, וכל היכא דשייך דין חלוקה לא שייך דינא דגוד או אגוד אלא היכא דאיכא טעמא דכופין על מדת סדום והכא אפילו מדת סדום נמי ליכא, דלא מיבעיא היכא דלא שויאן להדדי בדמים דאפי' אמר ליה שקול את הי מינייהו דבעית ואשקול אנא אידך בין דשקיל עידית בשומתה בין דשקיל זיבורית בשומתה זה נהנה וזה חיסר הוא דלא שויאן בדמים ובעי בעל עידית לאהדורי זוזי או בעל זיבורית למשקל זוזי, אלא אפי' היכא דשויאן במדה ובדמים מיהו לא שויאן בשבחא כגון דמוספא זיבורית במדה בשיעור שוה מאי דמוספא עידית עילוה בשבחא עד דשויאן בדמים דלא צריך חד מינייהו לאהדורי זוזי לחבריה, כיון דאיכא דניחא ליה בעדית מחמת דעדיפא בשבחא ואיכא דניחא ליה בזיבורית דנפיש במדה זה נהנה וזה חיסר דניחא ליה טפי למפלג בכל חדא מינייהו שוה בשוה בגורל, וכל שכן היכא דקיימא חדא האי נגרא וחדא האי נגרא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל.
אבל ודאי אי לא שייך עודפא אלא בחדא מיניהי וקא מבחר ליה למשקלה בלא תוספת דמים כגון שויאן במדה ובדוכתא דשתיאן מיניה ובשאר אנפי דדמו ליה מיהו לא שויאן לא בשבחא ולא בדמים, כיון דלא עדיפן תרויהי מהדדי [וחד מינייהו] לחודה הוא דעדיפא מחברתה בשבחא ובדמים וקא מבחר ליה למשקל הי מיניהי דבעי בלא תוספת דמים הדין עמו דזה נהנה וזה לא חיסר הוא וכופין על מדת סדום. והוא הדין היכא דשויאן בשבחא ולא שויאן במדה ולא בדמי דחד טעמא נינהו.
מיהו דוקא היכא דמבחר למשקל הי מיניהי דבעי כולה בחולקיה בלא תוספת דמים, אבל היכא דלא מבחר ליה למשקל חולקיה אלא במדה לפי חשבון, כגון דמבחר ליה למשקל חולקיה היכא דבעי אי בעי בגדולה אחד מצרא או למשקלה לקטנה כולה במדה ולאשתלומי שארא מגדולה לפי חשבון, איכא לפלוגי, דאי שויאן בין בשבחא בין בדוכתא דשתיאן מיניה ומאי דדמי ליה מיהו לא שויאן במדה, כי מבחר ליה למשקל חולקיה שוה בשוה בלא תוספת מדה ולא בדמים הדין עמו דזה נהנה וזה לא חיסר הוא דהא יכיל למשקל חולקיה בגדולה אחד מצרא ולא קא חסר לא במדה ולא בשבחא ולא מידי, במדה לא דהא מדה במדה קא שקיל, בשבחא נמי לא דהא שויאן בשבחא. וכ"ש היכא דשויאן במדה ולא שויאן בשבחא וקא מבחר ליה למשקל חולקיה בהי מיניהי דבעי במדה שוה בשוה דיכיל למשקל לההיא דעדיפא בשבחא כולה בחולקיה ולא קא חסר מידי במדה דהא שויאן במדה אבל היכא דלא מיבחר ליה למשקל חולקיה היכא דבעי אלא ע"י תוספת מדה או דמים כיון דקא חסר במדה או בדמים זה נהנה וזה חיסר הוא, ומדינא דגוד או אגוד נמי ליכא למימר דהא אית בה בכל חדא מיניהי באנפי נפשה דין חלוקה וכל היכא דאיכא דין חלוקה לית דינא דגוד או אגוד, הילכך דינא הוא דפלגי בכל חדא מינייהו שוה בשוה על ידי גורל.
והני מילי בדאית בה דין חלוקה בכל חדא מיניהי באנפי נפשה ולא שויאן להדדי, אבל היכא דלית בה דין חלוקה בכל חדא מיניהי באנפי נפשה, איכא לפלוגי, דאי אית בה דין חלוקה בחדא וליכא באידך, בין דשויאן בדוכתא דשתיאן מיניה ובשאר אנפי בשבחא בין דלא שויאן בחדא מהני, כיון דלא שויאן במדה ליכא למיפלג להו חדא כנגד חדא בגורל, אלא דינא הוא דפלגי לה לההיא דאית בה דין חלוקה בגורל ואידך דלית בה דין חלוקה קיימא בשותפותא עד דתבע ליה חד מינייהו לחבריה עילוה באנפי נפשה בדינא דגוד או אגוד כדברירנא לעיל (ד"ה וכולהו). ואי מבחר ליה חד מינייהו לחבריה למשקלנהי [הי] מיניהי דבעי אי נמי למשקל כוליה חולקיה היכא דבעי אי בגדולה אחד מצרא או למשקל לקטנה כולה ולאתשלומי שארא מגדולה לפי חשבון ואידי ואידי מדה במדה, חזינן, אי שויאן להדדי בדוכתא דשתיאן מיניה ומאי דדמי ליה ולא עדיפא קטנה מגדולה בחד מאנפי דשבחא הדין עמו דזה נהנה וזה לא חיסר הוא, והוא דחזיאן להנאה דהדדי וקא מבחר ליה שלא על ידי תוספת מדה ולא דמים כדברירנא לעיל. ואי עדיפא קטנה מגדולה בחד מאנפי שבחא אי נמי לא שויאן להדדי בדוכתא דשתיאן מינה או בשאר אנפי דדמו ליה אע"ג דשויאן בשבחא ובדמים דינא הוא דפלגי לה לההיא דאית בה דין חלוקה ואידך דלית בה דין חלוקה אית בה דינא דגוד או אגוד, דאי עדיפא קטנה בחד מאנפי שבחא הא עדיפן תרוייהו מהדדי גדולה במדה וקטנה בשבחא ואי פליג חדא כנגד חדא קא חסר במדה או בשבחא, וכל שכן היכא דלא שויאן להדדי בדוכתא דשתיאן מיניה או בשאר אנפי דדמו ליה אע"ג דשויאן בשבחא נמי כיון דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל ליכא מדינא למפלג להו חדא כנגד חדא, דאי מטעמא דכופין על מדת סדום הא ברירנא דזה נהנה וזה חיסר הוא ואי מדינא דגוד או אגוד נמי ליכא דהא אית בה בחדא מיניה דין חלוקה וכל היכא דאיכא דין חלוקה לית דינא דגוד או אגוד. ואפילו היכא דשויאן להדדי בין בשבחא בין בדמים [בין] בדוכתא דשתיאן מיניה לא אמרן אלא דמבחר ליה למשקל הי מינייהו דבעי בלא תוספת מדה ולא דמים, אבל על ידי תוספת מדה או דמים לאו כל כמיניה, דאי מטעמא דכופין ע"מ סדום זה נהנה וזה חיסר הוא ואי מדינא דגוד או איגוד נמי כיון דאית בה בחדא מינייהו דין חלוקה לית בה דינא דגוד או איגוד.
ואי לית בה דין חלוקה בחדא מיניהי, איכא לפלוגי, דאי ליכא הפרש ביניהו אלא בדוכתא דשתיאן מיניה כגון דחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא ולא עדיף נגרא מחבריה, והוא הדין היכא דשאנו מהדדי בשאר אנפי דדמו ליה, כיון דשויאן בין בשבח בין במדה בין בדמים וחזיאן להנאה דהדדי דינא הוא דפלגי חדא כנגד חדא בגורל, דלא אלים טעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל לעכובי בחלוקה לגמרי. ואי איכא הפרש בין חדא לחברתה בשבחא דגופה או במדה או בדמים, כל חדא מיניהי באנפי נפשה קיימי ולא מצו כייפי אהדדי למפלג חדא כנגד חדא בגורל ואפילו אדעתא דמשקל כל חדא מינייהו בשומתה, דכל כי האי גוונא כקוביא דמי כדברירנא בהך כללא אחרינא גבי דינא דגורל (לעיל סי' קסב ד"ה נקוט). הלכך כל היכא דלית בה דין חלוקה בכל חדא מינייהו או בכל חדא מיניהי באנפי נפשה גוד או איגוד בדמים, אי נמי אמר ליה גוד את הי מיניהי דבעית בשומתה ואיגוד אנא אידך בשומתה על מנת ליתן דמים או ליטול דמים אפי' היכא דלא שויאן לא בשבחא ולא בדמים ולא בדוכתא דשתיאן מיניה היכא דחזיאן להנאה דהדדי וליכא דין חלוקה בחדא מיניהי הדין עמו דכי האי גוונא נמי דינא דגוד או אגוד הוא כדבעינן לברורי גבי דינא דגוד [או איגוד] משינוייא דמשנינן גבי אמהאתא.
ברם צריך את למידע דכי איכא לפלוגי בקרקעות בין חדא ארעא לתרתי ארעאתא דפלגינן מהדדי הנ"מ בתרתי ארעתא דפלגינן מהדדי לגמרי וליכא מידי אחרינא דמצריך להו למהוי כחדא ארעא, כגון שתי שדות או שתי גנות וכיוצא בהן וה"ה לשתי חצרות אי נמי לשני בתים שאין להן חצר דכל חד מיניהו באנפי נפשיה קאי, אבל בבתים שיש להן חצר דכולה חדא חצר מיקריא בתר תשמישא דחצר אזלינן, וכי היכי דלגבי שיעור דין חלוקה בתר מאי דמיקרי חצר אזלינן ואע"ג דלית ביה בכל בית באנפי נפשיה דין חלוקה כי מטי ליה לכל חד מיניהו שיעור מאי דמתקרי חצר פלגי להו לבתים ולחצר ושאלו יחלק ושמו עליו חולקין, לגבי מיתב ליה אחד מצרא נמי לא בתר בתי אזלינן למהוי כל ביתא מיניהי באנפי נפשיה אלא בתר חצר אזלינן למיתב ליה לכל חד מינייהו חולקיה בין בבתים בין בחצר אחד מצרא. וכל היכא דאי שקיל חד בית וחד בית מטי ליה לכל חד מיניה חולקיה אחד מצרא, ואי פלגי בכל ביתא וביתא איכא חד דלא מטי ליה חולקיה אחד מצרא, דינא הוא דאפי' היכא דאית בה בכל בית באנפי נפשיה דין חלוקה ונפיש חד מינייהו מחבריה במדה דפלגי בית כנגד בית בגורל, ואי איכא טופיאנא בחד מינייהו אחבריה ממלי ליה משאר (החקר) [החצר] או משאר תשמישיה כי דינא דשדה, דכל היכא דנפיל ליה חולקיה אחד מצרא (ו) לא מצי יהיב ליה אתרי מצרי כדברירנא גבי פלוגתא דחדא ארעא.
וכולהו נמי לא אמרן אלא דלא קאי חד מהנהו חולקי אמצרא דחד משותפי ולית ליה לחד מינייהו הנאה בחד מהנהו חולקי טפי ממאי דאית ליה לחבריה, אבל היכא דקאי חד מהנהו חולקי אמצרא [ד]חד מינייהו, כל היכא דחזיאן להנאה דהדדי כגון כרם וכרם שדה ושדה ומאי דדמי להו, ולא עדיף ההיא חולקא דקאי אמצריה בחד מאנפי שבחא ולא במדה ולא בדמים ולא שאני משאר חולקי בדוכתא דשתו מיניה, כגון דקיימן תרוייהו אחד נגרא, והוא הדין בשדה הבעל היכא דשויאן להדדי בחששא דתיוהי וצריכי למטרא כהדדי, בין בחדא ארעא בין בתרתי ארעאתא דאית בה בכל חדא מניהי באנפי נפשה דין חלוקה, דינא הוא דיהבינן ליה לבר מצרא ההוא חולקא דקאי אמצריה בלא גורל דזה נהנה ולא חיסר וקי"ל דכופין על מדת סדום כדברירנא משמעתא דתרוייהו אחד נגרא, וכ"ש היכא דההיא דקיימא אמצריה גריעא טפי בין בשבח בין בדמים וניחא ליה למפלג ליה אמצריה מדה במדה דז"נ וזה נהנה הוא, והוא דלא שאנו מהדדי בשאר הנך אנפי דאמרן ומאי דדמי להו.
וה"ה היכא דלא קיימא אמצריה דחד מינייהו אלא דברירא מילתא דקא מטיא ליה לדידיה מההוא חולקא דקא בעי הנאה דלא שייכא דכותה גבי חבריה, כמאן דקיימא אמצריה דמיא, דמידי הוא טעמא אלא משום דזה נהנה וזה לא חיסר, כל היכא דשייך ביה האי טעמא הא קי"ל דכופין על מדת סדום ודינא הוא דפלגינן ליה ההוא מצרא דמתהני ליה מיניה טפי היכא דלא חיסר ביה שותפיה ולא מידי ושקיל ליה שותפיה לההוא חולקא אחרינא.
ואי הני תרי חולקי או תרי פיסקי לא חזיאן להנאה דהדדי כגון כרם ושדה מרחץ ובית הבד, אע"ג דשוו במדה ובדמים אי נמי דחזיאן להנאה דהדדי מיהו האי חולקא דקאי אמצריה אי נמי דמתהני ליה מיניה טפי עדיף טפי מהך חולקא אחרינא בחד מאנפי שבחא ואפילו בקורבא ורוחקא אי נמי דנפיש במדה, ואידי ואידי אע"ג דלא נפיש בדמים וכ"ש היכא דנפיש בדמים מחמת דנפיש במדה או בשבחא, כל כי האי גוונא אפילו בחדא ארעא זה נהנה וזה חיסר הוא, דאי לא חזיאן להנאה דהדדי הא לא חזיאן ואפילו בגורל נמי לא פלגי, ואי האי חולקא נפיש בשבחא או במדה אע"ג דלא נפיש בדמים מצי אמר ליה מעלינן ליה עילוך כנכסי דבר מריון דאנא בההוא דעדיף בשבחא ניחא לי, אי נמי בההוא דנפיש במדה ניחא ליה, דאיכא דניחא ליה בהאי ואיכא דניחא ליה בהאי כדאמרינן בפ' ארבעה אבות (בבא קמא ז,ב) גבי נזקין ובעל חוב, וכל שכן בתרתי ארעאתא היכא דנפיש ההוא פיסקא דקאי אמצריה בדמים דאי שקיל ליה בר מצרא לכוליה קא מסליק ליה לשותפיה במעות מההוא טופיאנא דחזי ליה בקרקע ואי שביק ליה גריוא דארעא שיעור ההוא טופיאנא דחזי ליה קא יהיב ליה חולקיה אתרי מצרי ואיהו קא שקיל אחד מצרא.
וה"ה בתרתי ארעאתא היכא דהאי פיסקא דקאי אמצריה פחית במדה ובדמים אע"ג דלא עדיף בשבחא וקיימי תרויהי אחד נגרא, ולאו כל כמיניה למפלג ליה אמצריה אלא היכא דניחא ליה למשקל שאר חולקי בההוא פיסקא אחרינא בקרקע דלא מצטריך שותפיה למזבן מיניה ולא לזבוני ליה דאי מצטריך למזבן מיניה או לזבוני ליה ז"נ וזה חיסר הוא.
ואי הני חולקי או הני פיסקי שוו להדדי בין בשבח בין במדה בין בדמים מיהו שאנו מהדדי בדוכתא דשתו מיניה, כגון דחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל וה"ה לשאר אנפי דדמו ליה, בהא ודאי איכא לפלוגי, דאי אית בה בחדא מניהי דין חלוקה באנפי נפשה כיון דיכיל למכפיה למפלג בההיא ולמיקם בשותפותא באידך דלית בה דין חלוקה, זה נהנה וזה חיסר הוא כדברירנא התם. ואי לית בה בחדא מיניהי באנפי נפשה דין חלוקה, כיון דכי לא קיימא אמצריה כייפי אהדדי למפלג חדא כנגד חדא בגורל ולא חיישינן לטעמא דזימנין האי מדויל והאי לא מדויל כדברירנא בדוכתא, השתא נמי דקיימא חדא מיניהי אמצרא דחד משותפי דינא הוא דכי שוו להדדי בין בשבח בין במדה בין בדמים פליג ליה אמצריה דזה נהנה וזה לא חיסר הוא כדברירנא בשמעתא דחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא.
ומחורתא דדינא בכולהו אנפי דאמרן בהאי ענינא דזה נהנה וזה חיסר הוא, דאי הני תרי חולקי דשאנו מהדדי בחדא ארעא נינהו הוה ליה דיניהו כמאן דלא קיימא אמצרא דחד מינייהו ואי אית בה דין חלוקה פלגי לה בגורל לפום הנך אנפי דברירנא בריש הדין כללא היכא דלא נפלה להו אלא חדא ארעא בלחוד. ואי תרתי ארעאתא אינון, חזינן, אי אית בה דין חלוקה בכל חדא מיניהי פלגי לה לכל חדא מיניהי חלקים שוין כדברירנא גבי פלוגתא דחדא ארעא, מיהו הך דלא קיימא אמצרא דחד מיניהו פלגיה ליה בגורל ואידך דקיימיה אמיצרא דחד מינייהו חזינן להו להנך פלגי דיליה, אי ההוא פלגא דקאי אמצריה.דח לא עדיף מהך פלגא אחרינא לא בשבח ולא במדה ולא בדמים יהבינן ליה אמצריה בלא גורל, ואי עדיף בשבח או במדה או בדמים כגון דאי משוינן להו בדמים על ידי תוספת קרקע לא הוי בה דין חלוקה ולא אפשר לאשוויינהו אלא במעות כדברירנא בשמעתא דחלק בכור פלגי להו בגורל ושקיל כל חד מינייהו חולקיה כל היכא דמטי ליה:
קסד. הרי אמרו ולא את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את הטלית ולא את המרחץ ולא את בית הבד עד שיהיו בהן כדאי לזה וכדאי לזה אין בהן כדאי לזה וכדאי לזה מאי רב יהודה אמר אית דינא דגוד או אגוד רב נחמן אמר לית דינא דגוד או אגוד. רב יהודה אמר אית דינא דגוד או אגוד, דמצי חד מינייהו למימר ליה לחבריה גוד את כוליה במנה והב לי דמי חולקאי, ואי את לא ניחא לך למיגד אגוד אנא כוליה במנה ואיתיב לך דמי חולקך, בין דמעלי ליה בדמים בין בדמים פחותים, כיון דמיבחר ליה לנתבע למיגד או לאוגודי בהנהו דמים גופייהו הדין עמו, דאי מתחזי ליה לנתבע דבדמים יקרים קא מעלי ליה לוגיד ליה לתובע בגויהו. ולא מצי למימר ליה לתובע לא מיגד אגידנא ולא אגודי מוגידנא לך אלא תא נשתמש ביה כמה דאשתמשנא ביה עד השתא אלא כייפינן ליה למיגד או לאוגדי ליה לחבריה. ור"נ אמר לית דינא דגוד או אגוד אלא משתמשי ביה בהדי הדדי אי נמי מוגרי ליה לאחריני ופלגי ליה לאגריה. במאי קא מיפלגי, רב יהודה סבר גוד או אגוד עדיף דדמי לחלוקה טפי דמסתלקי מהדדי ומטי ליה לכל חד מינייהו מידי דמתהני ליה מיניה, ולא עוד אלא שיד נתבע על העליונה לברור לו, רצה קרקע נוטל רצה מעות נוטל. ור"נ סבר מיקם בשותפותא ומפלג באגרא או בתשמישתא עדיף דדמי לחלוקה ולא מסתלק חד מינייהו ממטו מנתיה בזוזי לגמרי. וקי"ל כרב יהודה כדבעינן למימר קמן.
ברם צריך את למידע דכי אמרינן בקרקעות דכל שאין בהן כדאי לזה וכדאי לזה אית דינא דגוד או אגוד, הני מילי היכא דלא מטי ליה לכל חד מינייהו מידי דחזי ליה, אבל היכא דמטי ליה מידי דחזי ליה לדיליה אע"ג דלא חזי לשאר אינשי כגון דאית ליה לכל חד מינייהו ארעא אמצרא דהאי ארעא דשותפותא חד אהאי מצרא וחד אהאי מצרא, כל היכא דאילו אית בה דין חלוקה הוה אית ליה מדינא לכל חד מינייהו למיתב ליה חולקיה אמצריה, כיון דחזי ליה ההוא פורתא דמטי ליה בחולקיה לערוביה בהדי ארעיה כמאן דאית ביה שיעורא דמי ודינא הוא דכל חד מינייהו יכיל למכפייה לשותפיה למפלג. וכל היכא דאי נמי הוה אית בה דין חלוקה לא הוה ליה מדינא למיתב ליה חולקיה אמצריה, כגון דקיימא עידית אמצרא דחד וזיבורית אמיצרא דחד וקאי נהרא או נגרא מחד צד בלחוד, לית בה דין חלוקה אלא היכא דניחא ליה לבר מצרא דזיבורית למפלג ליה לבר מצרא דעידית אמצריה שוה בשוה ולא שקיל מיניה שבחא לא במדה ולא בדמים, דכי האי גונא אית בה דין חלוקה דזה נהנה וזה נהנה הוא. והא דמיא לההיא דאמרינן בפרק האומר לחברו (לקמן בבא בתרא קד,ב) תנא אם היה סמוך לשדהו אפילו כל שהוא מחזיר לו קרקע, אלמא אע"ג דכי אין סמוך לשדהו ולית ביה תשעה קבין לא מקבל מיניה קרקע אלא מעות משום דלא חזי ליה, כי הוי סמוך לשדהו מחזיר לו קרקע דהא חזי ליה, הכא נמי לענין דין חלוקה חד דינא הוא. והתם הוא דאפילו קיימא זיבורית אמצריה מינה שקיל דכיון דקיימא ההיא ארעא אמצריה [שיורי] הוא דשייר דמתהני ליה מיניה, אבל גבי שותפי דעלמא כל היכא דזה נהנה וזה לא חיסר מצי למכפייה למשקל אמצריה ואי לא לא מצי למכפייה:
קסה. ומאי שנא מהיכא דלא שוו חולקי דשותפי להדדי ולא אפשר למפלג להו בגורל דאע"ג דלא שוו חולקי להדדי אלא בדמים פלגינן להו בגורל ושקיל כל חד מינייהו ההוא חולקא דחזי ליה בין דאתרמי ליה ברע בין דאתרמי ליה ביפה, הכא נמי כיון דכל חולקא דקאי אמצרא דכל חד מינייהו לגבי דידיה כמאן דאית ביה כשיעור דמי ולא אפשר למפלג להו בגורל לשוינהו בדמים ולשקול כל חד מינייהו ההוא פלגא דקאי אמצריה בלא גורל. לא דמי מידי דאית ביה דין חלוקה מחמת גופיה למידי דלית ביה דין חלוקה מחמת גופיה כיון דמשתעבד לדין חלוקה אע"ג דלא אפשר לאשוויי חולקי אלא בדמים פליג ואלו במידי דלית ביה דין חלוקה אלא מחמת מידי אחרינא לית ביה דין חלוקה אלא מטעמא דזה נהנה וזה לא חיסר. הלכך אי שוו חולקי להדדי דאיתיה להאי טעמא פלגי ואי לא לא דזה נהנה וזה חיסר הוא. הא לא דאמי אלא לתרתי ארעאתא דלית בה בחדא מיניהי דין חלוקה, דאע"ג דשויאן בדמים כי לא שויאן בשבחא לא פלגי חדא כנגד חדא אפילו בגורל כי היכי דלשקול כל חדא מינייהו חולקיה אחד מצרא, דכיון דלית בה בחדא מיניהי דין חלוקה מחמת גופה אלא מחמת חברתה דאפשר למפלג חדא כנגד חדא לא מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה לדין חלוקה אפילו בגורל אלא היכא דזה נהנה וזה לא חיסר וכל שכן היכא דבלא גורל.
אמר ליה רבא לרב נחמן לדידך דאמרת לית דינא דגוד או אגוד בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה כיצד יעשו. בשלמא גבי פשוט ופשוט איכא תקנתא, דאי עשאן לשכר אגרי להו ופלגי ליה לאגרייהו, ואי עשאן לעצמו נמי כיון דשוו חולקי להדדי אפשר דמשתמשי בהו לצרכי ביתא בשותפותא בהדי הדדי, אלא בכור ופשוט כיצד יעשו, בין היכא דעשאן לעצמו בין דעשאן לשכר ליכא תקנתא, דאי משתמשי בהו בהדי הדדי כיון דלא שוו חולקי להדדי אית ליה לבכור פסידא, וכל שכן היכא דמוגרי להו דלא שקיל בכור חלק בכורה באגריהו דהוה ליה ראוי. בשלמא לרב יהודה אית ליה לבכור תקנתא בגוד או אגוד אלא לדידך מאי תקנתיה. והוא הדין דאפילו בבהמה טהורה נמי הוה יכיל לאקשויי ליה כגון שור העומד לחרישה ועז לחלבה ורחל לגיזתה, דאי למיפלג בבשרייהו לאו נחלק ושמו עליו הוא, ואי למפלג באגר חרישה וחלב וגיזה נמי כולהו ראוי נינהו ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. אלא בהמה טמאה דפסיקא ליה קא מקשה ליה טהורה דלא פסיקא ליה דאי הוה קיימא לשחיטה אית בה דין חלוקה למיפלג בבשרה לא אקשי ליה.
אמר ליה שאני אומר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים. ומסתברא דאפילו עשאן לשכר נמי שני ליה דמשום פסידא לבכור פלגי להו ליומי, דאי לא תימא הכי תינח היכא דעשאן לעצמו אלא היכא דעשאן לשכר מאי שני ליה:
קסו. ואע"ג דהאי פירוקא לרב נחמן הוא דלית ליה דינא דגוד או איגוד ולית הלכתא כוותיה, [מ]דרב נחמן דלית ליה נשמע למאן דאית ליה, דהיכא דליכא דינא דגוד או איגוד (בגוד) [כגון] דאיכא גוד וליכא איגוד אי נמי איכא איגוד וליכא גוד, אפי' היכא דהוו קיימי גבי אבוהון לאגרא עבדינן כרב נחמן דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים, והוא הדין גבי בהמה טמאה לענין מלאכה, והוא הדין גבי תרוייהו אפי' לאגרא דיומא דזכי ביה כדבעינן לברורי לקמן. אבל טהורה איכא לפלוגי בה, דאי הוה קיימא גבי אבוהון לשחיטה דין חלוקה נמי איכא דשחטי לה ופלגי בבשרה ושקיל פשוט תולתא ובכור תרי תולתי. ואע"ג דקיימא לן כל שאלו יחלק ואין שמו עליו מעלין אותו בדמים, כיון דהוה קיימא גבי אבוהון לשחיטה כשחוטה דמיא וכמה דשבק להון אבוהון בשר שחוטה דמי דכי פלגי ביה נחלק ושמו עליו הוא. ועוד דכיון דהוה קימא גבי לשחיטה בלא טעמא דדין חלוקה נמי כייפי להדדי למשחטה כי היכי דלתהנו בה כמה דהוה בעי אמר אבוהון לאתהנויי בה, דומיא דמרחץ ובית הבד היכא דעשאן לעצמו, וכיון דשחטי לה ממילא אית בה דין חלוקה דדבר שנחלק ושמו עליו הוא, ודיקא נמי מדלא אקשי ליה רב יהודה לרב נחמן אלא מבהמה טמאה.
ובפרק שנים אוחזין (ב"מ ח,א) נמי גרסינן גבי היו שנים רוכבין על גבי בהמה דקתני יחלוקו בשלמא טהורה חזיא לבשרא אלא טמאה אפסדוה, ואי הוה קיימא גבי אבוהון למלאכה או לחלב ולגיזה וכל שכן היכא דקיימא לאגרא לא מצי חד מינייהו למכפייה לאחוה למשחטה דלאו דבר שנחלק ושמו עליו הוא. אלא אי מידי דקאי למלאכה הוא כגון שור העומד לחרישה האי משתמש ביה חד יומא והאי תרי יומי בגורל. מיהו תרי יומי דבכור לא יהבינן להו אלא רצופין, דכי היכי דכי פליג בגופו של קרקע לא יהבינן ליה [אלא] אחד מצרא דחד חולקא הוא כי פליג ליומי נמי לא יהבינן ליה אלא רצופין דחד חולקא הוא. וכל חד מינייהו אית ליה רשותא בגויה למעבד ביה ביומיה מאי דבעי בין לאשתמושי ביה לנפשיה בין לאוגורי לאחריני ולמשקל אגרי, דכי אמרינן דאגרא כי האי גוונא גבי בכור ראוי הוי הני מילי באגרא דנפל בשותפותא אבל באגרא דנפל לבתר חלוקה לא, והאי כאגרא דנפל לאחר חלוקה דמי, דכיון דפלגי להו ליומי ואסתלק ליה כל חד מינייהו מיומא דחבריה בקנין או במשיכה ואיסתיים ליה יומיה דכל חד מינייהו קנייה לההוא מידי ליומיה, דהאחין שחלקו לקוחות הוו וליומיה נמי הויא מכירה ואגרא דנפיל בההוא יומא ברשותא דמריה נפיל. והוא הדין גבי עבד ובהמה טמאה דלהאי עניינא חד טעמא נינהו. והאי דלא אשמועינן רב נחמן אלא עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים לישנא דשייך בכולהו אנפי נקט, כדתנן גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כדברי בית הלל, והא התם דאי בעי רבו לאוגוריה ביומיה הדין עמו ואי בעי איהו לאיתגורי ביומיה נמי הדין עמו אלמא עובד בין לתשמישא בין לאגרא משמע, הכא נמי עובד בין לתשמישא בין לאגרא משמע, והוא הדין גבי עז לחלבה דפלגי ליה ליומיה וזה חולב יום אחד וזה חולב שני ימים, והוא הדין גבי רחל לגיזתה דפלגי לה לפרקים וגבי שדה דפלגי לה לשנים וזה אוכל פירות שנה אחת וזה שתי שנים ואשמועינן גבי עבד ובהמה טמאה והוא הדין לשארא.
ומאי שנא משני אחין אחד עני ואחד עשיר דאזלינן בתר דעתיה דאב אפילו היכא דאית ליה פסידא לעני, התם לאו אפקועיה ירושה הוא דמעיקרא ממונא מעליא קא ירית ועניותיה הוא דגרמה ליה לאפסודיה ואי מעתר חזי ליה, ואדהכי והכי אי בעי לזבוני לחולקיה לעשיר אחרינא דחזי ליה לאישתמושי ביה אי נמי דקאי ביה בדינא דגוד או אגוד יכיל לזבוניה, הילכך כי אזלינן בתר דעתא דאבוהון לאו אפקועי ירושה הוא, הא למה זה דומה למי שירש ספר ואינו יודע לקרות בו סוס ואינו יכול לרכוב עליו. אבל גבי בכור ופשוט דאי עשאן אביהן לשכר ואזלת בתר דעתיה דאב קא פקע חלק בכורה לגמרי דאי נמי מזבין ליה לאחרינא לית ליה ללוקח זכותא בגויה טפי ממאי דהויא ליה לבכור לא משכח לזבוניה אלא בדמי חלק פשוט, הילכך אפקועי ירושה היא וכל כי האי גוונא לא אזלינן בתר דעתיה דאב לאפקועי ירושה בכדי, דאפילו דאמר איש פלוני בני בכור הוא לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום.
וכי תימא ודילמא הני מילי לטעמיה דרב נחמן דלית ליה תקנתא לבכור בדינא דגוד או איגוד אבל לרב יהודה דאית ליה תקנתא דגוד או אגוד לאו אפקועי ירושה הוא, מאי אמרת זימנין דהוי האי בכור עני ולא יכיל למיקם עליה דפשוט בדינא דגוד או אגוד, התם עניותיה קא גרמא ליה והוה ליה דינא כשני אחין אחד עני ואחד עשיר, וכיון דקיימא לן דאית דינא דגוד או אגוד ממילא שמעת דגבי בכור ופשוט נמי לאו אפקועי ירושה הוא וכי דינא דעני ועשיר דמי, לא ס"ד, דאע"ג דטעמיה דרב נחמן דאמר לית דינא דגוד או אגוד בטעמא דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים הוא דתלי, דלא מיתוקם ליה האי טעמא דלית דינא דגוד או אגוד אלא היכא דמשתכחא ליה תקנתא לבכור באנפא אחרינא, מיהו האי טעמא דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים לאו בלית דינא דגוד או אגוד תלי, דאי נמי סבירא לן דאית דינא דגוד או איגוד איתיה נמי לדינא דעובד לזה יום א' ולזה ב' ימים. ואע"ג דאידחי טעמיה דרב נחמן גבי הא דינא דגוד או אגוד גבי עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים לא אידחי, וגבי דינא דגוד או אגוד עבדינן כרב יהודה דאיפסיקא הלכתא כוותיה, והיכא דלא תבע ליה חד מינייהו לחבריה בדינא דגוד או אגוד עבדינן כרב נחמן. חדא דקיימא לן כוותיה בדיניה ועוד דמסתבר טעמיה ודייקא מתני' דשני אחין כוותיה. מסתבר טעמיה, דנהי דאהניא ליה לבכור תקנתא דגוד או איגוד דלא לפסוד חלק בכורה הני מילי לדמי אבל לגופא של קרקע לא אהניא ליה, דלטעמיה דרב יהודה כל כמה דקיימי בשותפותא לא מתהני ליה לבכור מחלק בכורה ולא מידי וכל כמה דלא מתהני ליה לבכור מחלק בכורה לא תבע ליה פשוט לדינא דגוד או אגוד דלא תבע איניש חובתא לנפשיה. ואי נמי תבע ליה בכור לפשוט בדינא דגוד או אגוד, כיון דיד נתבע על העליונה למיגד או לאוגודי אי ניחא ליה לפשוט למיגד אשתכח דלא אהניא ליה האי תקנתא לבכור אלא למשקל דמי חולקיה מפשוט, אבל לאתהנויי בגופיה לא אהניא ליה אלא היכא דסבירא לן דמתהני ביה ליומייהו לשנים כל חד וחד לפום חולקיה וכיון דאפקועי ירושה דאורייתא הוא דינא הוא דלא ליזיל בתר דעתיה דאב, דאי נמי הוה אמר איש פלוני בכור הוא לא יטול בחלק בכורה מן הקרקע אלא מעות לא הוה צייתינן ליה. ודיקא מתני' דשני אחין כוותיה, דאי ס"ד אפילו גבי בכור ופשוט נמי אזלינן בתר דעתיה דאב לאפסודיה לבכור, אדאשמועינן עני ועשיר דעניותיה גרמא ליה ולא אפקועי ירושה הוא לישמועינן בכור ופשוט דאע"ג דאפקועי ירושה הוא אזלינן בתר דעתיה דאב וכל שכן עני ועשיר, אלא מדלא איירי אלא בעני ועשיר ש"מ דגבי בכור ופשוט בין דעשאן לעצמו בין דעשאן לשכר לא אזלינן בתר דעתיה אלא פלגינן להו ליומי או לפרקים או לשנים כדברירנא:
קסז. תנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כדברי ב"ה. הא גוד או אגוד לא, דאם כן אדשמעינן תקנתא בעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דלא פסיקא מילתא ולא מסתלקי בה מהדדי, לישמעינן תקנתא בדינא דגוד או אגוד דפסיקא מילתא ואפשר דמסתלקי בה מהדדי היכא דאגיד ליה עבד לפלגא דעבדות ונפיק לחירות, ועוד דדינא עדיף לאשמועינן מתקנתא, אלא מדלא אשמועינן אלא תקנתא דעובד את רבו יום א' ש"מ לית דינא דגוד או אגוד.
נוסחא אחרינא לימא מסייעא ליה מי שחציו עבד כו', לסיועיה לרב נחמן קאתי דאמר גבי בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה דלית להו תקנתא אלא בעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים אבל בגוד או אגוד לא.
ודחינן שאני התם דאגוד איכא גוד ליכא. כלומר שאני התם גבי כל חד מינייהו איגוד איכא דניחא ליה למיגד כוליה לנפשיה וליכא חד מינייהו דלוגיד ליה פלגי לחבריה. גבי עבד מתרי אנפי וגבי רבו מחד אנפא. גבי עבד דלא ניחא ליה לזבוני צד חירות שבו לעבדות ועוד דאי נמי ניחא ליה לא מצי מקני ליה לרב קנין גמור, ואשתכח דליכא גוד דומיא דאגוד דאי (עביד) [אגיד] ליה עבדא לפלגא דעבדות קני ליה לגמרי דהוה ליה בן חורין ואי מוגד ליה לפלגא דחירות לרב לא מצי מוגד ליה לגמרי דאפילו למאן דאמר מוכר את עצמו נמכר לשש וליתר משש אודויי מודי דנפיק ביובל ובגירעון כסף וכל שכן במיתת האדון. וגבי רבו מחד אנפא, משום דלא ניחא ליה לאבחוריה לעבד בדמים שוים בין גוד גמור לאיגוד שאינו גמור משום דאית ליה פסידא בהכין. וכיון דליכא חד מינייהו דלימא ליה לחבריה גוד או אגוד לא מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה לאוגודי ליה ואמטול הכי אצטריך תנא דב"ה למתנא תקנתא דיכלי למיקם בה בשותפותא כדמעיקרא, דאי הוה תבע ליה חד מינייהו לחבריה בגוד או אגוד כדיניה הוה כייפינן לנתבע למיגד או לאוגודי.
ואיכא לפרושי דהאי פירוקא דאגוד איכא גוד ליכא כוליה משום סירכא דעבד אצטריכא ליה, דגבי עבד איגוד לגמרי איכא גוד לגמרי ליכא כדפרישנא ולא מיתוקם דינא דגוד או אגוד אלא היכא דמבחר ליה תובע לנתבע למיגד או לאוגודי בצד שוה, וכיון דגבי עבד ליכא תקנתא בגוד או אגוד, אע"ג דלגבי הרב איכא תקנתא בגוד או אגוד כי האי גוונא, דאי משום דלא שוו גוד או אגוד להדדי הנאת עבד הוא דמבחר ליה רביה למקנא פלגיה קנין גמור או לאקנויי ליה פלגא לרביה קנין שאינו גמור בדמים שוים, לא תני לה תנא דב"ה, דתקנתא דשייכא בתרוייהו עדיפא ליה לאשמועינן. ובדין הוא דהוה יכלינן לשנויי דגבי עבד דלא גוד איכא ולא איגוד איכא, גוד ליכא כדאמרן ואגוד נמי ליכא דהא לית ליה זוזי למיגד בהו כדמשנינן לקמן גבי עני ואין לך עני יתר מעבד כנעני דלית ליה קנין בלא רבו, אלא דס"ד מעיקרא דגוד או אגוד על מנת לחוב בדמים גוד או אגוד הוא, ולפום מאי דאקשי ליה הוא דשני ליה, ומהאי טעמא אקשי ליה ממתני' דשני אחין אחד עני ואחד עשיר עד דפריק ליה שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא דגוד או אגוד בלא מעות אפילו על מנת לחוב בדמים לאו גוד או אגוד הוא.
ואיכא לפרושא נמי להאי תיובתא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין הכי, עובד את רבו יום א' ואת עצמו יום אחד אבל למכפייה לרבו למעבדיה בן חורין לא, ואפילו סופא דחזרו ב"ה נמי טעמא משום פריה ורביה. אבל מדינא דגוד או אגוד לא כייפינן ליה, ואי ס"ד אית דינא דגוד או אגוד אלמא אסתלוקי מהדדי אפילו בזוזי עדיף טפי מלמיקם בשותפותא, הכא כיון דלא אפשר לאסתלוקי מהדדי אלא היכא (דמעיד) [דמוגיד] ליה הרב לעבד פלגא דעבדות ועביד ליה בן חורין, בלא טעמא דפריה ורביה נמי למכפייה לרבו למעבדיה בן חורין ולכתוב שטרא בחצי דמיו. ופרקינן שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא, אי מטעמא דלא ניחא ליה למעבד אי מטעמא דלא יכיל לאוגודי ליה לרב לגמרי וכל היכא דלא (מאחר) [מבחר] ליה למיגד או לאוגודי לאו גוד או אגוד הוא, והאי פירושא בתרא מיקרב לפשטא דשמעתא טפי מפירושא קמא.
ושמעינן מינה דלא מיתוקם דינא דגוד או איגוד אלא היכא דחד מינייהו קאמר ליה לחבריה גוד את כוליה בהני דמי או איגוד אנא בגוייהו, דאע"ג דחבריה לא קא ניחא ליה כייפינן ליה למיגד או לאוגודי ליה לתובע, אבל היכא דחד מינייהו קאמר ליה לחבריה אגוד אנא ולא קא מבחר ליה למיגד או לאוגודי לא כייפינן ליה לחבריה למיגד ולא לאוגודי אלא משתמשי בה בשותפותא כדברירנא לעיל לטעמא דרב נחמן וכדבעינן למימר קמן. ולא תימא הני מילי לפרושא קמא דפרשינן טעמא דהדין שינויא דאגוד איכא גוד ליכא משום דלא ניחא ליה לחד מינייהו לאוגודי ליה לחבריה, אלא אפילו להאיך פירושא אחרינא דפרשינן משום דלא משכחת גבי עבד גוד דומיא דאגוד כל שכן דש"מ, דכיון דאפילו היכא דלא משכחת גוד דומיא דאגוד אע"ג דמיבחר ליה בגוד או אגוד בההוא אנפא דאיפשר ליה לאבחוריה ולא משייר מידי ממאי דאיפשר ליה לא כייפינן ליה לנתבע למיצת ליה דלאו גוד או אגוד הוא, וכל שכן היכא דאיפשר ליה לאבחוריה בגוד או אגוד ולא קאמר ליה גוד כלל דלא צייתינן ליה דלאו גוד או אגוד הוא.
מיהו האי אנפא דהיכא דלא איפשר ליה לאבחוריה בגוד או אגוד בצד שוה דקאמרינן דלאו גוד או אגוד הוא, לא צריכינן ליה למעבד ביה מעשה אלא היכא דלא שייכא תקנתא דב"ש כגון מי שחציה שפחה וחציה בת חורין דלא שייכא בה תקנתא דפריה ורביה היכא דאמרה ליה לרבה גוד או איגוד. ואע"ג דלא דחקא לן שמעתין למידק מינה דלאו גוד או אגוד הוא משום דאיפשר לפרושי שינויין משום דלא ניחא ליה כדפרשינן מעיקרא, מעיקר דינא דגוד או אגוד שמעתה לה, דכי היכי דאי אמר ליה גוד את במנה או אגוד אנא בחמשין זוזי אי נמי אמר ליה גוד את לזמן קצוב במנה או אגוד אנא לגמרי במנה לאו גוד או אגוד הוא דבההוא אנפא דקאמר ליה גוד לא קאמר ליה איגוד ובההוא אנפא דקאמר אגוד לא קאמר ליה גוד, כי לא אפשר ליה נמי למימר ליה גוד דומיא דאיגוד מחמת דלא שייך ביה קנין גמור אלא גבי איגוד אשתכח דאית ליה לנתבע פסידא בהכין לאו גוד או אגוד הוא. אבל ודאי אי אמר לה רבה גוד או אגוד כיון דהנאה דידה היא הדין עמו דהוה ליה כמאן דמבחר לה למזבן מינה ביוקר ולזבוני לה בזול דעדיף טפי מזה נהנה וזה לא חיסר. ודוקא בזמן שהיובל נוהג אבל בזמן שאין היובל נוהג כיון דלא יכלה לאוגודי ליה לרבה צד חירות שבה דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג לית בה דינא דגוד או איגוד כלל:
פלגי לה בקרנא זול. כתב הראב"ד ז"ל דתפסו בגמרא הדרך שמתחלק בה בשוה מקרן לקרן בלא שכרים אבל על כרחך יש שם דרכים אחרים כגון רוח מזרחית נהרא ורוח מערבית ניגרא דודאי פלגי לה בקו המישור מאמצעיתו של רוח מזרחית לאמצעיתו של רוח מערבית. ואם היו שם שלשה אחים וכן אם יהיה מזרחו נהרא ודרומו ניגרא ושאר הרוחות לא כלום צריכים לחלוק בשכרי שכרים או לעילוי דמים עד כאן לשונו.
עלה בידנו בכור ופשוט כשבאים לחלוק בחלוקה אחת נותנים לבכור כל חלקו שהוא שני שלישי השדה במקום אחד אבל מפילים גורל אם יעלו לו שני שלישין לצד צפון או לצד דרום ואין הפשוט יכול לומר נחלוק השדה לשלשה חלקים ונטיל גורל כי כל חלק הבכור חלק אחד הוא. ואם יש שם שדה אחת עדית ושדה אחת בינונית שניהם חולקים בעדית ושניהם חולקים בבינונית הבכור נוטל פי שנים בכל אחת והפשוט חלק אחד אבל אותם פי שנים שנוטל בכל אחת הרי הוא נוטלם במקום אחד. וכן הדין בפשוט ופשוט שאין חולקים עדית כנגד בינונית בהשואת דמים אלא חולקים בעדית וחולקים בבינונית. אבל יבם שבא לחלוק עם אחיו והרי הוא נוטל שני חלקים חלקו וחלק אחיו המת הרי הוא נוטלן בשני חלקים מפוזרים ואף על פי שבאים לחלוק בחלקה אחת שכולה עדית או בינונית אינו יכול לומר תנו לי שני החלקים במקום אחד אלא מפילים גורל.
ואם הוא רוצה שיתנו לו חלקו במקום אחד מעלים לו בדמים לפי שיש לו ריוח בדבר ואין דינו ליטול במקום אחד אלא אם כן יעלו במקום אחר שהרי חלקו וחלק אחיו שני חלקים הם ודין שלשה שהם שותפים בשדה אחת וקנה אחד מהם חלק חברו וכשיבא לחלוק עם האחר עושים שלשה חלקים ומפילים גורל אבל שנים שהם שותפים בשדה אחת זה לקח בה שני שלישים וזה שליש כשבאים לחלוק השדה אין עושים אלא שני חלקים זה נוטל שליש וזה נוטל שני שלישים יחד כדין הבכור שהרי חלקו חלק אחד הוא.
ומי שיש לו שדה אצל נכסי אביו ובא לחלוק עם אחיו ורוצה שיתנו לו חלקו סמוך למצר שלו אף על פי שכל הנכסים עדית או כולם בינונית כיון שהדין לחלוק בגורל והוא רוצה ליטול אצל מצר שלו בלא גורל מעלים לו השדה הסמוכה למצר שלו שהרי היא שוה לו יותר משאר השדות וכיון שדינו ליטול בגורל והוא רוצה ליטול בלא גורל מעלים לו השדה כמות שירצו ואם פקח הוא אומר להם הרי אני מעלה עשרה דינרים או עשרים או תקחו אותה בלא גורל ותנו בה בשומא זו שכך הדין בכל מקום שהעילוי משביח הגורל והאחים כשבאים לחלוק ושמים החלקים ובאים להפיל גורל יכול אחד מהם להעלות אחד מן החלקים ולומר הריני נותן בה עשרים דינרים יותר ונוטל אותה או תתנו אתם כך וכל זה כשהשדות שוות אבל אחת עדית ואחת בינונית אינו יכול לומר תנו לי העדית אצל מצר שלי בשום עילוי אלא חולקים בעדית וחולקים בבינונית. והאחים שבאו לחלוק ויש שם שתי שדות ושתיהם עדית או שתיהם בינונית אין אחד מהם יכול לומר רוצה אני לחלוק בכל אחת שמא תצליח זו יותר מזו כל זמן ששתיהם על נהר אחד או על נגר אחד לפי שמדת סדום הוא זה אף על פי שמשפט החלוקה לחלוק כל אחת בכל אחת מן השדות.
ואם אומר תגיע לי הנאה בחלוקתן בכל אחת מן השדות כגון שיש לו שדה סמוכה לאחת מן השדות ונמצא שאם יחלוקו באותה שדה יהא חלקו סמוך לשדהו אין יכול לטעון כך שאין כאן מדת סדום מאחר שיש לו תועלת בדבר ואם אחת מן השדות על נגר אחד ואחת על נגר אחר אף על פי ששתיהם עדית או בינונית יכול האחד לטעון הרי אני חולק בכל אחת כי פעמים שיתייבש הנגר האחד והשני לא יתייבש ואם אחד טוען לוותר על טענה זו בשום עילוי אין שומעין לו לוותר על טענה זו בשום עילוי. וגם אין אחד מהם יכול לומר גוד הטובה בעיניך או איגוד כי מי יודע איזה יכשר הזה או זה. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל.
פיסקא ולא את הטרקלין כו'. פירוש טרקלין בית מרובע שארכו כרחבו בין שיש בו עשר על עשר או יותר מכאן אבל פחות מעשר על עשר אינו נקרא טרקלין כדתנן בפרק המוכר פירות טרקלין עשר על עשר הלכך כשבאים לחלוק אם מגיע לכל אחד מהם ממנו עשר על עשר שנמצא עדיין שמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. הר"י ן' מיגש ז"ל.
מורן. מין של פלטיא הוא כמין מגדל שבונים בכרם ה"ר יהונתן ז"ל.
אית דינא דגוד או איגוד. יש מי שאמר דדוקא בשומת בית דין כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל.
ובאמת מצינו לשון עילוי על עילוי בשומת בית דין כאותה ששנינו במקדיש נכסיו מעלים לו תפליו. ומכל מקום הראיה שהביאו מאותה שבפרק מי שהיה נשוי אינה ראיה כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל חדושי הרשב"א ז"ל.
בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה היאך עושים. כלומר בשלמא פשוט ופשוט דשוו חולקייהו להדדי אפשר דהוו להו מלאכה דמצטרפי לה תרוייהו ומשתמשי בה בהאי עבד ובהמה טמאה בהדי הדדי אלא בכור ופשוט דלא שוו חולקייהו להדדי היכי עבדי. אמר ליה שאני אומר עובד את רבו כו'. הר"י ן' מיגש ז"ל.
וזה לשון ה"ר יונה ז"ל בעליות הא דלא קשיא להו פשוט ופשוט. דאיכא למימר ישתמשו בהם בלא הקפדה באחד מהם לעת שיצטרך אלא בכור ופשוט אם עושים כן נמצא הפשוט שוה לבכור. כן נראה לי. עד כאן לשונו.
נימא מסייע ליה מי שחציו עבד וחציו בן חורין כו'. ואי סלקא דעתך אית דינא דגוד או איגוד מאי האי דקפסיק ותני עושה את רבו יום אחד אלמא לית ליה תקנתא אחריתי לפרוק נפשיה אלא היכא דמשכח מאן דמוזיף ליה כסף לפדות את עצמו. ה"ר יונה ז"ל בעליות.
וזה לשון הרשב"א ז"ל והא דאמרי נימא מסייע ליה מי שחציו עבד וחציו בן חורין. הכי קאמר לימא מסייע ליה דלית דינא גוד או איגוד דמדקתני עושה שטר על דמיו אלמא לית להו תקנתא אחריתי ואי איתא לימא גוד או איגוד ואמאי לוזיף ולפרוע בדינא דגוד או איגוד. ואינו מחוור בעיני כלל דילמא לא משכח דלוזיף. ויש מפרשים דמדקתני יבטל קמייתי ראיה דאם איתא אפשר שירויח ויקמץ משכירות יומו. וגם זה אינו מחוור שאין אדם יודע במה משתכר ושמא ימות קודם שיגיע לחצי דמיו ונמצא בטל בינתיים ואולי יבטל לעולם.
ויש מי שפירש דמבית הלל שחזרו להורות כדברי בית שמאי קמייתי דהכא הוא שחזרו להורות כדברי בית שמאי וכדי שלא יבטל הא בעלמא לא והא שטרא היינו כסף ובעלמא נמי אי אמר ליה גוד או איגוד ואכתוב שטר על הדמים רשאי. וגם זה אינו כלום בעיני דהשתא מי איכא למאן דאמר דנקיט האי מרגניתא בידיה ושקיל על כרחיה חספא בידיה.
ואם תאמר אין הכי נמי דכל שטר היינו כסף וכדאמרינן בפרק קמא דקדושין גמרא עבד עברי קונה עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר ואמרינן האי שטרא היכי דמי אילימא דכתיב שטרא אדמיה היינו כסף. לא היא דהתם ביציאות של עבד עברי קמיירי באיזה דבר קונה את עצמו שלא יהא צריך גט שחרור ואפילו מדעת האדון לפי שיש יציאות שאינם עומדות לו ואפילו מדעת רבו ובענין עבד כנעני וכדאמרינן עלה דההיא אלא מאי שטר שחרור שמע מינה עבד וברי גופו קנוי דאי לא לימא ליה באפי תרי זיל ומשום הכי קאמר שאלו כתב שטרא אדמיה ורצה רבו לקבלו והרי זה קונה עצמו ואינו צריך גט שחרור הא בעל כרחיה דאדון לא ותדע לך דהא אמרינן גבי יציאות האמה ומפדין אותן בעל כרחן ואמרינן עלה בעל כרחו דמאן סבר אביי למימר בעל כרחו דאדון ואתקיף עליה רבא השתא נקיט מרגניתא בידיה ושקיל חספא אלא בעל כרחו דאב ומינה הכא נמי למאן דאמר אית דינא דגוד או איגוד הני מילי כדאמר איגוד בכסף הא איגוד בכתיבת שטר על הדמים לא.
עוד קשה לי לשון שאני אומר דהוה ליה למימר עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים ומאי שאני אומר על כן נראה לי דרבא הכי קאמר ליה בשלמא פשוט ופשוט משכירין אותם וחולקים לשכר מה שאין כן בבכור ופשוט שכן הורע כחו אצל שכירות דראוי הוא וחלוקת ימים אי אפשר שאין חלוקת ימים חלוקה כלל ואפילו בפשוט שאין אחד מהם רוצה להתבטל ממלאכת עבדו או בהמתו יום אחד שמא תזדמן לו מלאכה באותו יום וכל שכן בבכור ופשוט שמלאכת הפשוט ברחוק זמן ואי לית דינא דגוד או איגוד נמצא שהורע כחו של זה או של זה. ופריק שאני אומר שחלוקת הימים חלוקה אף על פי שאתה אומר שאינה חלוקה ולפיכך בכור ופשוט נמי איך הם חולקים עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים.
ועל חלוקת הימים שנחלקו בה רבא ורב יהודה הוא דמייתי סייעתא לרב נחמן דהא אמרי בית הלל עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ואפילו בית שמאי לא פליגי עליה הכא אלא משום דלא יבטל הא בעלמא מודו דחלוקת ימים חלוקה כרב נחמן. ודחינן שאני התם דהיכי אפשר להם בדרך אחרת דאיגוד איכא גוד ליכא דאי אפשר לצד חירות שבו לשוב עבד ולהיות מותר בשפחה ואי משום דעבד עברי מותר בשפחה כנענית שאני הכא דאי אפשר לו למכור את עצמו לעולם שאין עבד עברי מוכר עצמו ליותר משש כמו שפירש רש"י ז"ל כאן. ועוד שאין זה גוד בעבד כנעני. ועוד שעבד משוחרר אינו נמכר אפילו לשש ולא שום גר כדתניא ומייתי בפרק הרבית אין הגר נקנה כעבד עברי ואמרינן כדכתיב ושב אל משפחתו יצא זה שאין לו משפחה ולפיכך כיון שאין להם תקנה אחרת על כן יש להם לחלק לימים הא בעלמא דאפשר כגון בגוד או איגוד אין חלוקת הימים חלוקה. ומקצת נוסחאות מצאתי שיסייעוני שאין מביאים מאותה ברייתא אלא עד תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם דאלמא עיקר ראייתו אינו אלא מדברי בית הלל בחלוקת הימים ומהודאת בית שמאי בחלוקה זו אלא שלא תקנתם את עצמו אפילו לפי אותם ספרים דמסיימי כאן כולה ברייתא לא קשיא לי דאורחא דתלמודא שאף על פי שסיועו או קושייתו ממקצת הברייתא או המשנה שמביא את כולה.
נמצא לפי פירוש זה שחלוקת הימים במחלוקת רבא ורב נחמן וחלוקתה תלויה בדינא דגוד או איגוד והלכך אנן דקיימא לן כרב יהודה ורבא דאמרי אית דינא דגוד או איגוד אם כן אפשר דקיימא לן נמי דחלוקת ימים אינה חלוקה כרבא. ומיהו מסתברא דבהא הלכה כרב נחמן דרביה דרבא הוא וכל היכא דאיכא בתלמוד אמר ליה רבא לרב נחמן מוכח דבההוא שעתא תלמיד יושב לפניו הוה ואין הלכה כמותו שאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ודינא דגוד או איגוד לא תליא בהא דהיכא דלא רצו לחלוק בימים האחד כופה את חברו בדינא דגוד או איגוד. ומיהו היכא דאמר ליה אידך לא בעינא אלא חלוקת ימים שומעים לו כל שאין הפסד בדבר לפי ראות עיני בית דין כגון מרחץ ובית הבד העשוים לשכר כדאיתא בסמוך. כן נראה לי הרשב"א ז"ל.
תקנתם את רבו. ואף על גב דרבו מפסיד הוולדות מכל מקום מאי דאפשר לתקן לרב תקנו אבל הוא חסר עיקר תיקונו דהיינו מצות פריה ורביה. ואית דגרסי תקנתם פירוש בתמיה את רבו ואת עצמו לא תקנתם. תוספי הרא"ש ז"ל.
על מה שהקשו בתוספות וימכור עצמו בעבד עברי אי נמי דאמרינן באיזהו נשך דאין גר נמכר בעבד עברי דבעינן ושב אל משפחתו וליכא והכי נמי עבד משוחרר תוספי הרא"ש.
על מה שהקשו בתוספות דפרדה מטעם זה מותר לרכוב עליו. כתב בגליון תוספות ובתוספתא איכא מאן דאוסר לרכוב על הפרדה מקל וחומר ומה במקום שמותר שני מלבושים כאחד אסורי בתערובתם מקום שאסור לנהוג שתי בהמות כאחת וכו' אמר לו הרי הוא אומר והרכבתם את שלמה בני על הפרדה. עד כאן. על מה שתירצו בתוספות אבל שפחה דלא תפסו בה קדושין וכו'. כתוב שם ואפילו לרבי עקיבא דאומר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין מכל מקום לא דמי דבשפחה לא תפסי קדושין לא לדידיה ולא לאחריני.
שמע מינה לית דינא דגוד או איגוד. ואין להקשות כלל דאמאי לא משני שאני הכא דאפילו איגוד ליכא דרבו אינו יכול לשחררו משום עשה דלעולם בהם תעבודו הדא אי דינא הוא דמצי למימר איגוד אם כן אינו משועבד לרבו כלל דליכא עשה דיתן לו חצי דמיו ויפטר בעל כרחו ובדין אין לרבו עליו אלא דמיו אם הוא רוצה ליתנם. עד כאן מגליון תוספות.
שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא. העבד לאמר לרבו אקנה חלקך ולא יאמר לו או קנה חלקי שאין קונים צד חירות שבו שיהיה קבין הגוף כחלק העבדות שבו הראב"ד ז"ל.
עשאן לשכר השכר לאמצע. יש מפרשים שאם עשאם האב כדי להשכירם והיו עומדים לכך בשעה שירשו את אביהם אין העשיר יאמר רצוני לרחוץ בהם בכל יום ולא להשכירן. ואינו מחוור שכל אחד משתמש בשלו כמו שירצה והרי עשיר כבן. זכה בירושתו וירחץ או ישכיר ור"י ז"ל בעל התוספות פירש כו'. וכתב מורי ז"ל דוקא נקט מרחץ כו' ככתוב במגיד משנה.
ומה שאמרו עשאם לשכר השכר לאמצע לאו למימרא שאם רצה העשיר לומר גוד או איגוד שאינו רשאי אלא דכל כמה דלא אמר הכי השכר לאמצע. תדע דהא במתניתין קתני נמי מרחץ ובית הבד ואכולה מתניתין קאמר רב יהודה דאין בהם כדי לזה ולוה אית דינא דגוד או איגוד ואפילו עשאם לשכר. עד כאן. ולפי זה כל שכן במחלוקת ימים שאם אמר האחד לחלוק בימים והשני אינו רוצה אלא דאמר גוד או איגוד שומעין לו כסברא הראשונה שכתבתי אני למעלה. והר"י ן' מיגש ז"ל העלה דבר זה בספק. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל דתנן בפרק גט פשוט שני אחים אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד עשאה לשכר השכר לאמצע. איכא לפרושי דדין קצוב הוא דכל מידי דעביד מעיקרא למיגר כגון בית הבד ומרחץ ופונדק וכיוצא בהם כיון דמוגרי ליה תרוייהו לית ביה דינא דגוד או איגוד והא דקתני עני ועשיר משום דקא בעו למתני עשאם לעצמו הרי עשיר אומר לעני כו' דודאי התם לא משכחת לה אלא בעני ועשיר דגוד איכא איגוד ליכא ואיכא לפרושי דהאי עשאם לשכר נמי דקתני ליכא אי דוקא עני ועשיר דגוד איכא איגוד ליכא אבל שניהם עשירים אי נמי עני ועשיר וקאמר ליה עשיר לעני גוד או איגוד אפילו דבר העשוי לשכר נמי כייפינן ליה לנתבע למיגר או לאוגרי והדבר צריך עיון. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה