ספר המידות השלם סימני ספר המידות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף SIMANIM)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

<< · ספר המידות השלם · סימני ספר המידות · >>


סימני ספר המידות[עריכה]

"וסימני כללות של המידות הכתובים בסוף הספר
– יחזור בכל יום פעמיים.
ויבדוק עצמו תמיד אם קיצר לקיים המידות,
עד שיהא רגיל ליקח מכל מידה הטוב שבה."
(סוף שער הזכירה, נוסח הציטוט על פי כתבי-יד)
מידע נוסף על "סימני ספר המידות"


ואלו סימני ספר המדות:


"ביום טובה – היה בטוב, וביום רעה – ראה: גם את זה לעומת זה עשה האלהים" וגו' (קהלת ז יד). זה הפסוק אמר שלמה המלך על מה שראה, אשר כל מה שנברא בעולם – הכל זה כנגד זה.

כיצד? יש בעולם טובה, כנגד הטוב יש רעה. יש אור בעולם, כנגד זה יש חושך ואפילה. בעולם יש ימים ונהרות, כנגד זה יש יבשה. יש מדבר ויש יישוב. יש הרים וגבעות, יש גאיות ועמקים. ויש חמימות ויש קרירות. בענין זה נברא הכל, ובכל אחד ואחד יש בו טובה ורעה. וכל חכם לב נוטל מכל אחד ואחד מה שיש לו הנאה ממנו. כגון: האור טוב יותר מן החושך, אך בחושך יש טובה שבלילה יש מנוח לכל לישן, מה שאין כן ביום. ובחושך אדם נמלט מאויביו הבאים עליו. ובענין זה יש בכל דבר ודבר, והכל זה לעומת זה.

"סימני ספר המידות" כפי שנשתמרו בכתב-יד וורשה משנת ק"ץ (1430). לחץ על הצילום לקריאה.

וכן האדם נברא בענין זה שכל מידותיו ושיטותיו – הכל זה לעומת זה, כגון: הגאוה והענוה, היגון והשמחה. ובכל מידה ומידה – יש בה צדדין המרחיקין אותו מן הדרך הטובה והישרה, ועל זה נאמר: "יעזוב רשע דרכו" וגו' (ישעיהו נה ז). ויש בכל מידה – צדדין אשר בהן מתקרב הנבון והמשכיל לעבודת השם.

ועבור אשר ראינו כי הצדדין רבים בכל מידה, לכן באנו לסדר המידות בדרך קצרה, לעשות סימנים. ויהיו הסימנים הללו סדורים בפיך, ותהיה מורגל בהם. ואם תהיה בענין שיביאך אל הגאוה – יזכירוך הסימנים הללו להשפיל רוחך. כי תחשוב: כמה נתגאו בעולם בגאוה ובשררה, ונשכחו כלא היו, והיכן הם? לכן תידבק בענוה.

ואם תהיה בענין שיביאך אל הכעס – יזכירוך הסימנים האלה להסיר כעס מלבך. ואם תהיה בענין שיביאך לאהבת עולם זה – יזכירוך הסימנים האלה לעזוב כל האהבות, כי הכל הבל וכלה, ולתפוס אהבת השם, כי היא האהבה המובחרת.

ואם תעשה שום מצוה – יזכירוך הסימנים האלה שתעשה המצוה לשם שמים, לכוין בה בכוונה טובה. ואם תהיה בעניין שיטריד לבך להרחיקו מן השם הנכבד – יזכירוך הסימנים הללו להעביר הטירדא, ולהביא מחשבותיך למעלה ליחד לבך לאלהים.


הגאוה – היא מידה רעה מאד מאד. במידת הגאוה ישכח האדם השם הגדול. כי כל דעת המתגאה להתגדל ולהשתרר, ואפילו כשעושה מצוה – חושב ברעתו לקבל שבח מן העולם, וחושב בדעת שכל הצלחתו מרוב חכמתו.

מן הגאוה יבא לעבירות רבות, כגון רדיפת כבוד, ומחלוקת במילי דעלמא. ובתורה חולק שלא לשמה, ולא יודה על האמת, ומתבייש לשאול מה שאינו יודע. ויבא לידי גזל וגניבה ותאוה יתירה וכל רעות, ולשכוח השם.

והמתגאה מבזה לכל אדם, ומתכבד בקלונם. כללו של דבר: בלב המתגאה יש שער גדול פתוח, להכניס בו יצר הרע לבלבל המחשבות, ומי שלא יעלה בלבו לסתום השער הרע הזה – יהיה אבוד מן העולם הבא.

לכן המשכיל יזהר מאד מן הגאוה, שלא יתגאה – לא בגופו ולא בשערו, ולא בראשו ולא בגרונו, ולא בידיו ולא ברגליו, ולא בריח אפו ולא בלשונו, ולא במאכלו ולא במלבושיו. ולא יתגאה בלבו, "כי תועבת יי כל גבה לב" (משלי טז ה). וזה דבר גדול, אשר בגבהות הלב נקרא "תועבת יי", ואשרי האדם אשר ירגיש בדבר זה, להבין העונש הגדול הזה על דבר קל כזה. רבים נכשלים בזה, והמשכיל – ימלט נפשו שלא ליקרא "תועבה". השם הזה מכוער מאד, ואתה דע לך.

ואף על פי שהגאוה רעה, אפילו הכי מצוה לאדם שיהיו מלבושיו נקיים, ומאכלו נקי, וכל כליו נקיים, ושלחנו נקי, וגופו נקי, כי הדר התורה – זהו הנקיות. וכל זה יכוין לשם שמים.

וכן לעולם יגביה נפשו למעלה, ויתרעם על נפשו תמיד כמה שהוא ממעט עבודת השם. ויהיה זהיר להוכיח את הרבים, ולעמוד נגד הרשעים ולהשפילם לפי יכולתו, ולהודיע תועבתם כדי להתרחק מהם. ואף על פי שדבר זה נראה כמו גאוה, אפילו הכי צריך לעשות כן, אך יכוין לשם שמים. ובתחילה יראה שלא יבוא לידי קלקול במלחמת הרשעים, שלא יצא שכרו בהפסדו. וצריך לבקש רחמים על זה וכיוצא בזה, שידריכהו השם בדרך הישר.


הענוה – היא שורש העבודה, ועיקר לכל מעשה טוב. ומעשה העניו מקובל לפני השם. ומה הענוה? שיהיה בעיניו וחושב עצמו כאין, וצנוע ושפל רוח, ורוח נשברה. ובעודו בריא ובזמן שהוא חי בטובה – יחשוב שהשם הטיב עמו ברוב חסדיו, ושהוא אינו ראוי לאותה טובה. וגם העני יחשוב על המעט שיש לו – שאינו ראוי אפילו לאותו המעט, כי מה יש לו להחשב יותר מיתוש אחד, אך שהשם עשה עמו לפנים משורת הדין. ויודה לו על טובותיו, וישתחוה לו.

ויחשוב גדולת האל, וכל מעשים טובים שיוכל לעשות – אינם כי אם טיפה בים כנגד מה שהוא חייב לעשות. ויהיה עניו ושפל רוח לפני כל, אפילו לפני הקטנים ממש. ויחזיק כל אדם טוב יותר ממנו, ולא יחוש על הכבוד לקבל שבח מבני אדם. ולא יחוש על ביזוי שיבזוהו, אך ישמח על הביזוי ויחשוב שהוא ראוי לזה.

ויהיה ניכר בששה סימנים הענוה, והם: (א) המחילה בעת הכעס; (ב) וענייני שבח וגנאי – שיהיה הכל שוה בעיניו; (ג) ולהצדיק הדין בעת ההפסד, ולהשפיל עצמו בעת שפע הטובה בעושר ובבנים ובחכמה; (ד) ולילך מעצמו ולפייס את מי שהרע לו; (ה) ולהתנהג במענה רך; (ו) ולהיות שמח בחלקו.

אך לא יהיה עניו לפני הרשעים במילי דשמיא, אלא יוכיח אותם לפי כוחו. ולא יראה מידת הענוה בעניני המלבושים לרמאות העולם, שיהיו סבורים שהוא חסיד, והוא עושה רעות בסתר וגונב דעת הבריות.


הבושת – הביישן לא במהרה חוטא מחמת הבושת, ומתוך שלא לשמה לבסוף יעשה לשמה. אך מעלה העליונה היא שיתבייש לפני השם. וישיג זה הענין בהתבודדו לחשוב בגדולת השם. ובמקום מצוה יסיר הבושת מעל פניו, שלא יניח שום מצוה עבור הבושת.

וזה הבושת רע מאד: אם יעזוב המצוה בעבור הבושת, או אם לא ישאל מה שאינו יודע מחמת שיתבייש. ולא יבייש שום אדם אלא בעניין התוכחה, אם לא יקבל בנחת.


העזות – המידה הזאת רעה מאד להעיז פניו נגד מוכיחו, או לכפור במלוה ובפקדון, וכיוצא בזה.

אך טוב העזות נגד הרשעים שלא להודות על שקריהם, ושלא להסכים עמהם, ולהעיז פניו לקיים המצות.


האהבה – המידה הזאת רעה ברוב המקומות, והיא עוקרת כל מידות טובות: אהבת ממון, ואהבת נשים, ואהבת אם ואב, ואח ואחות, וקרוביו ורעיו, ואהבת גופו וימי חייו, ואהבת הכבוד, ואהבת התענוגים כאכילה וכשתיה ושינה, ונוי המלבושים – כל אילו האהבות מעבירות האדם שלא לעשות הטוב. ורוב העולם נכשלים בהם, ורבים יפלו ולא יקומו. אך מי שרוצה להתחזק על יצרו – יוכל להתגבר ולעשות כל האהבות האלה לשם שמים, ואשרי מי שזוכה לזה.

וצריך האדם לעזוב כל האהבות וידבק באהבת הבורא יתברך, כי האהבה הזאת עיקר על כל המעלות. ועבור שהאדם מלובש בגוף, וטבוע בחשך זה העולם שהוא שוא ושקר – על כן קשה היא מאד להשיג. והאהבה היא שיאהב אהבה גדולה יתירה מאד, עד שתהא נפשו קשורה בשמחה, ולהבריח מלבבו נעימות הגוף ותענוג של עולם זה. והאהבה עזה, ומתגברת על לבבו, וכל ההנאות של עולם זה – הכל כאין כנגד תוקף תגבורות שמחת אהבת השם.

ואין כל חכם זוכה לזאת האהבה. וזה דבר ידוע וברור, שאין זאת האהבה נקשרת בלב האדם עד שיעזוב כל מה שבעולם חוץ מהשם.


השנאה – זאת המידה רעה: מי ששונא חבירו, והשונא מעשים טובים. וצריך לזהר מאד שלא לשנוא בני אדם, ורבים נכשלים בזה.

אך טובה לשנוא כל מה שמעביר אותו ומרחיקו מאהבת הבורא, ולאהוב כל מה אשר יקרבהו לעבודת הקדוש ברוך הוא.


האכזריות – זאת המידה רעה, כי בעלי המידה הזאת לא ירחמו על העניים, והם נוקמים, ונוטרים איבה, וגונבים וגוזלים, ולא ירחמו, ומענים יתום ואלמנה.

אך נגד הרשעים – יהיה אכזרי. ויהיה אכזרי על גופו לטרוח בתורה ובמצות, וכן על בניו יהיה אכזרי שיטריחם לעסוק בתורה ובמצות כפי כחם. והכל במידה שוה לפי היכולת.


הרחמנות – זאת המידה טובה מאד, לרחם על העניים הטובים, ולרחם על הבהמות, ולרחם על עצמו ועל בניו, ואוהבם לזכותם לחיי עד.

אך לא יהיה רחמני על הרשעים, או לרחם על גופו ועל בניו, שלא לטרוח בתורה ובמצות.


הדאגה – זאת המידה רעה לגוף מאד, והדואג על עולם זה להשיג תאותו – זה רעה מאד. ויותר רע הדואג אחר עבירות.

אך הדאגה טובה לדאוג על מיעוט השגתו בתורה ובמצות, ולדאוג ולפחד שמא ישכח לימודו, ויחזור תמיד. ולא ידאג ולא יירא משום דבר המונעו מעבודת השם. ולעולם ידאג מעונותיו, וידאג שמא גורם הפורענות הבאים לעולם, וידאג שמא אוכל שכר מעשיו הטובים בעולם זה.

וידאג תמיד שמא אין מעשיו מקובלים לפני השם. ולעולם ידאג ויצטער על כבוד השם, וכבוד התורה, וכבוד ישראל אשר נתמעט. ועל עניינים כאילו ידאג תמיד.


השמחה – זאת המידה טובה לגוף, ומאירה פניו של אדם. וכל העושה מצוה בשמחה – יש לו שכר גדול לאין חקר, ממעשיו הטובים אשר יעשה בשמחה: להנעים זמירות, ולשבח בשמחה, ולקבל כל מאורעותיו בשמחה. ולשמוח בשבתות ובימים טובים בשמחת הקדוש ברוך הוא, ולשמוח לב העניים והאכילום.

אך השמחה אינה טובה לשמוח בהבלים, ולשמוח בעבירות, ולשמוח באיד בני אדם או לשמוח בתקלת בני אדם.

אך יהיה בחלקו שמח, וישמח בעבודת המקום ובתורה.


הביטחון – שורש הביטחון הוא שיסמוך על חסדי האל שיעשה לו הטוב בכל ענייניו, והוא בוחר לו הטוב יותר ממה שהוא בוחר לעצמו. וצריך הבוטח לידע שהקדוש ברוך הוא – הוא החומל, ושאינו מעלים עינו ממנו, ואין לו מונע מלעשות חפצו של הבוטח. והוא יודע מה טוב לו, והוא מנהיגו ומשמרו עד היום. ואין אדם יכול לברוח מהנהגתו, ולא יגיע לו נזק או טובה אלא ברשות האל. והוא בתכלית הנדיבות והחסד, ואין לו הפסק לעולם. ועד רואה מחשבות הלב, ויודע אם בוטח בו בלב שלם. ויבטח בשם על ענייני גופו ופרנסתו, ויבטח בו שיתן לו השגת יד לפרנס אשתו ובני בניו, ולהדריכם בדרך ישרה.

ויבטח בו שיטהר לבו ליגיעתו, לעבודתו העליונה. ויבטח בו שיזמין לו המצות, ולימוד התורה, ושיתן לו היכולת לעשות הכל, ושישרת לו בכל איבריו באמונה ובכיון ליחד הלב אליו. ויבטח שיזכהו שיראה בימיו במהרה ביאת משיח, ובניין בית המקדש. ויבטח שיזכה לעולם הבא לאור הגדול.

הבוטח בלב שלם – יביא אותו הביטחון שלא יעבוד לאדם זולתו להתרצות אליו, ולא יסכים עם הרשעים בדבר שהוא כנגד השם. הבוטח – נפשו במנוחה, ואינו מיצר על שום עניין מענייניו, כי הוא יודע שהבורא מנהיגו לטובתו, בעולמו ובאחריתו. וישים דאגתו ואבלו על מה שהוא ממעט מעבודת השם, ולא על עולם זה.

אך הביטחון אינו טוב כשילך בדרך מסוכן, או שיכניס עצמו בענייני סכנה ויאמר: הנני בוטח בשם שיושיעני! או יעשה עבירות חבילות חבילות, ויסמוך על זה שיחשוב: הנני בוטח בשם שיכפר לי, כי רחמן הוא. אין זה דרך הביטחון.


החרטה – זאת המידה היא דרך לתשובה, מפני שהעבירות אין מתכפרות אלא בחרטה.

אך היא רעה אם עשה מצוה ומתחרט עליה.


הכעס – כל מיני גהינם שולטין בו, ואין השכינה שורה עליו. ושוכח תלמודו, ויבא לידי טעות. ובידוע שעונותיו מרובים מזכיותיו. ואין הקפדן מלמד.

כמה עבירות באות מן הכעס! אך צריך לכעוס לפעמים, להטיל אימה על ביתו ועל אותם השומעים למוסריו, ולתלמידיו. ואף על פי שכועס לשם שמים – יכעוס במידה; ויראה עצמו כאילו כועס, אבל בלבו לא יהיה כעוס.


הרצון – זאת המידה טובה, כי הוא מתרצה בכל ענייניו, ואינו מהרהר אחר השם. והעולם אוהבים אותו מפני שהוא רוצה בבני אדם, והם רוצים בו. והוא מעביר על מידותיו, והוא מקבל מוסר, כי הוא מלא רצון לעשות טובה.

אך הרצון רע מאד להתרצות בדרכי הרשעים.


הקנאה – מידה רעה מאד לקנא בני אדם. מן הקנאה יבא לידי חימוד, ולידי גזל ומחלוקת.

אך יקנא ביראת ביראת השם; ובלומדי תורה – יקנא לעשות כמעשיהם.

והפורש מן הקנאה והחימוד – שכרו הרבה מאד.


הזריזות – זאת המידה טובה לעולם הזה ולעולם הבא. אם יש לאדם מלאכה – שיעשה בזריזות, להספיק את עצמו ובני ביתו. וכל צרכיו יעשה בזריזות.

וכן לעניין הלימוד ועשיית המצות יהיה זריז, ובזה העניין יעלה לכל מעלות טובות.

אך הזריזות רע מאד כשהוא זריז לעבירות.


העצלות – עניינו מקולקל מאד בעולם הזה ולעולם הבא.

אך העצלות טוב – כגון המתעצל לעשות רעות.


הנדיבות – זאת המידה טובה מאד: שיהיה נדיב בממונו להיות וותרן, ולעשות לפנים משורת הדין, ושלא ידקדק עם חבירו על דבר מועט, ולתת צדקות, ולהשאיל כליו וספריו. ויהיה נדיב בגופו לטרוח עבור אחרים. ויהיה נדיב בחכמתו ללמדה לכל.

אך לא יהיה נדיב לפזר לריק, וליתן לרשעים, או למלאות תאותו.


הציקנות – זאת המידה רעה, כי מי שהוא צר עין – לא יוכל לרחם על העניים, והוא שנאוי על הבריות כי לא יוכל לההנות בני אדם, ואינו מהדר המצות.

אך זאת המידה טובה שהוא עצרן לפזר ממון ולמלאות תאותו.


הזכירה – זאת המידה טובה מאד, לזכור כל ענייניו. כל משא ומתן שלו – צריך לזכור, כדי שיהיה נותן ונושא באמונה. ובזאת המידה ידע התורה והמצות, שישים על לבו לזכור הכל. ויזכור אחריתו וראשיתו – מאין בא ואנה ילך.

ויזכור תמיד את יוצרו, והטובות שעשה לו: שבראו וגידלו ונישאו, והודיעו חכמה ודעת, ונתן לו תורה הטהורה. ויהיה חרד לדברו, כמו עבדי המלך הנחרדים לדבר המלך. ויחשוב ויזכור אשר כל הדברים עושים שליחותו, כגון השמש והירח, והארץ נותנת את יבולה, וכן יעשה הוא שליחותו.

וכמו שאדם טורח לעשות רצון אשתו שהוא אוהב – כן יעשה רצון אוהבו הגדול הקדוש ברוך הוא. ויחשוב איך הוא זריז לזה העולם – כל שכן שיכין צידה לדרך הגדול והרחוק, להיות מקושט ולפרוע חובו מה שנתחייב ליוצר הכל.

ויבין מה הפרש יש בין עליונים ותחתונים, ויקשור דעתו אל נעימות עולם הבא. ויזכור תמיד את השם במחשבותיו, ויזכור תמיד חטאיו כדי להצטער על שהכעיס האדון הגדול.

אך זאת המידה אינה טובה לזכור הבלי העולם ורוב התחבולות, או לזכור אם חבירו פשע כנגדו.


השכחה – זאת המידה אינה טובה אם שוכח את יוצרו, ואם שוכח עונותיו, ואם ישכח מה שהוא לומד, ואם חבירו עשה לו טובה – ושוכח.

אך טובה היא שישכח פשעו, מה שפשע חבירו לנגדו.


השתיקה והדברים. אמרו חכמים: לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. רוב דברי העולם – הכל הבלי הבלים. לכן ירבה בשתיקה, ולשמוע חרפתו ולשתוק. וכשאדם מסופק אם ישתוק או ידבר – ידבק בשתיקה.

אך דברים טובים – יותר טובים הם משתיקה, כגון לדבר בדברי תורה וביראת שמים.

והמשכיל יזהר מדברים בטלים, ומשיחת ילדים ושיחת נשים. יראת שמים בלב המרבה דברים – זה אי אפשר.


הליצנות – הנותן דופי בבני אדם נקרא "לץ". אין להתלוצץ על שום אדם. והמתלוצץ על עושה מצות – זה רע מאד, כי רבים נמנעים מלעשות טוב עבור הליצנות.

אך טוב להתלוצץ על עושה רעות, כדי שימנעו מן הרע.


השקר – אין אדם יכול להיות אמיתי אם לא שיתקן מידותיו, כי כל אדם מושך דבריו אחר מידותיו. ויזהר אדם שלא ישקר אפילו דברים בעלמא שאין בהם ממש, כי גדול עונשו של שקרן.

אך פעמים התירו חכמים לשקר: בהבאת שלום (יבמות סה ב), ולשבח הכלה (כתובות יז א), ובאושפיזין, ובמסכת, ובפוריא (בבא מציעא כג ב).


האמת – הנשמה היא נבראת ממקום טהרה ואמת. אין מעלה לאדם כמעלת האמת, להיות אמיתי במחשבותיו. והמגיע למעלה הזאת – כל הדברים שיחשוב ושידבר יתקיימו, ויראה בלילה חלומות אמת, וידע עתידות.


החניפות – זאת המידה רעה מאד, להחניף ולגנוב דעת הבריות. והמחניפים לרשעים בחליקת לשון – בזה נמנעים מן התשובה. אמר רבי שמעון בן חלפתא (סוטה מא ב): מיום שגברה אגרופה של חנופה – נתעוותו הדינים, ונתקלקלו המעשים, ולא יוכל אדם לומר לחבירו: מעשי גדולים ממעשיך.

ואילו מחניפים להם: לאשתו משום שלום בית, לבעל חובו שלא ילחצנו, ולרשע שלא יזיק לו, ולרבו שילמדנו תורה. כן מצוה להחניף לתלמידיו ולחביריו כדי שילמדו, וכדי שישמעו לדבריו, לקבל תוכחותיו.


לשון הרע – זאת המידה רעה מאד. ואפילו לומר אמת – אסור לספר בגנות חבירו. וזהו לשון הרע, שאומר: כך וכך עשה פלוני, כך וכך היו אבותיו, כך וכך שמעתי עליו. אבל האומר שקר על חבירו – זה נקרא "שם רע".

ובוודאי המרגיל בלשון הרע – הוא פורק עול שמים מעליו. וקשה מאד לעשות תשובה מעון זה: המספר לשון הרע על בעלי תשובה – בזה מחטיא את הרבים, לנעול דלתי התשובה. וכן רע מאד המספר לשון הרע על גבאי צדקה הטובים, ועל עושי מצוה ויראי שמים – גדול עונשו מנשוא. ויזהר מאבק לשון הרע, ואל יספר בטובתו של חבירו בפני שונאו.

יש עון הנקרא "רכילות", וזהו המגלה לאדם מה שחבירו דיבר עליו, ובזה גורם שנאה. ירא שמים – חייב אתה לדונו לכף זכות, אפילו אם הדבר נוטה לחובה מלזכות. בינוני – יש להכריע לזכות. ואם הדבר נוטה לחובה – יהיה אצלך ספק. ומי שרוב מעשיו לרעה – יש להכריע מעשיו ודבריו לחובה.

המספר דבר לחבירו – אין לגלותו בלא רשותו. וכל דבר הנאמר בפני שלשה בני אדם – אין בו משום לשון הרע. ואם האומר הזהיר את השומעים שלא יגלו, אפילו אומר בפני רבים – יש בו משום לשון הרע. ומצוה לומר לשון הרע על בעלי עבירות, לבזותם ולהשניאם בעיני בריות, כדי שיבדלו מהם. וכן על בעלי מחלוקת – מצוה לספר לשון הרע.

מקור גדול של מצות יש תחת הלשון, כגון: הלימוד, ולדבר יראת שמים, ולהתפלל, ולהוכיח, ולצוות בניו אחריו לשמור ולעשות, וכן כל השומעים למוסרו. ולנחם אבלים, ולנחם עניים ולדבר על לבם דברי ניחומין, ולהיות רגיל בשירות ותושבחות ובדברי אמת.


התשובה – טוב לגבר שיהיה מקדים לשוב בעודו בריא ושליו, ויעורר לבו בכמה עניינים: שיחשוב אחריתו, שצריך ליתן חשבון לפני הקדוש ברוך הוא על כל מה שעשה מנעוריו, הן דברים, הן מעשים, הן מחשבותיו. לכן יפחד מן הדין הגדול, ומן הדינים הקשים, ויחשוב על הטובה הגדולה הצפונה לצדיקים. ויחשוב איך אדם אוהב תענוגים בעולם הזה, שהם תענוגים של הבל, והם פוסקין לפי שעה. לכן יחמוד התענוגים הגדולים שלעד, שאינם פוסקים לדורי דורות ולעולם ועד.

ויתחרט תמיד על חטאיו, ויעזוב דרכו הרע, ויצטער בלבו, ויצטער בצום ובבכי ובמספד, וילבש שק, ויורד עדיו מעליו, וידאג מעונש עוונותיו, ויתבייש לפני הקדוש ברוך הוא, ויהיה נכנע לפני השם, וישתוק למחרפיו, ויהיה רגיל במענה רך ובשתיקה. וישבר התאוה, ויפרוש אפילו מן המותר. ויתבונן באיזה אבר חטא, ובאותו אבר יזהר לעשות מצות בכל יכולתו. ויחפש דרכיו לידע העבירות שחטא מנעוריו, ויתוודה עליהם.

וירבה לעשות גדרים שלא יוסיף לחטוא, וידע באיזה אבר עבירה יש מלקות או כרת או מיתה, ולפי החטא יצטער. ויהיו העבירות בקלות – חמורות בעיניו, ויזכיר בוידוי עוונותיו ועון אבותיו, ויגמור בלבו שלא יחטא עוד. ויתפלל לאל שיעזרהו על תשובתו, ויבקש שיכפר לו. וישיב הגזל קודם הוידוי, ואם אין לו – יבקש מן השם שיתן לו השגת יד לפרוע.

וירגיל עצמו לעשות חסד ואמת. ויהיו חטאיו נגדו תמיד. וישוב בעודו בריא בחוזק כוחו, ויכבוש יצרו בעוז יראת השם, וישיב רבים מעון.

שורש התשובה – שילמד תרי"ג מצות עד שיהיו שנונים ומחודדין בפיו, וערוכים בשפתיו, ויהגה בהם תמיד. ועל כל מצוה ומצוה – ישים על לבו לחשוב עם נפשו, אם קיים אותה או לאו. כגון בעניין לחשוב אם דיקדק להתפלל בכוונה או לאו, או אם נהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ואם ידע בעצמו שלא חש לזה – הרי חטא כל ימיו, וכשיתחברו יחד כל אלו העונות – הרי מזאת המצוה לבד יש חבילות גדולות של עבירות. ועל דרך זה יחשוב עם נפשו על כל מצוה ומצוה, ואז יגיע לתכלית התשובה.

וידע האדם ויאמין שאין התשובה חשובה לפני המקום, אלא שידחוק אדם את עצמו לטרוח לקיים כל מצוה ומצוה כהלכתה. ומי שישים כל טורחו על זה העניין – הרי זה בעל תשובה גמור, ויתקן כל מידותיו על פי התורה והמצות.

והנה יש שמונה אברים באדם, אשר בהם יעשה כל מעשיו: האזניים – אחד; העינים – שנים; הריח בנחירים – שלושה; בפה יש שני מקומות: הדיבור ואכילה – הרי חמישה; הידים – ששה; הרגלים – שבעה; הערוה – שמונה. והלב מלך על כולם, להנהיג את כולם לפי חפצו. ועל אלו שמונה אברים – ישים מחשבתו לדקדק בדקדוק גדול שכל אחד ואחד יהיה מורגל בעשיית המצוה. והראש לכל הגדרים – שישמור את עיניו, שלא יתן את עיניו במה שאינו שלו. ובזה העניין ישבר את התאווה, כי בוודאי התאוה והחמדה – הנה ראש לכל הקלקולים, ואחריהן נגררות עבירות רבות. לכן יתאמץ להעמיד עצמו להלחם כנגד התאוה והחמדה, ולשמור עיניו, ובזה יתקן כל ענייניו.

ומיום שהתחיל לשוב – יסכים במחשבתו בהסכמה גמורה לקיים כל המצות שאפשר לו לקיים לשם, ואז הקדוש ברוך הוא מקיל ענייני התשובה לסייע לו, ולתת לו כח לעשות תשובה. אפילו בדבר שאין כוחו של אדם יכול להשיג – הקדוש ברוך הוא ימול את לבבו, לחזקהו לעשות תשובה. ובלבד שידחוק עצמו לטרוח במצות בלב שלם באמת – בזה יגיע למעלת התשובה.

גם צריך להזהר מאד מאד להתרחק מן הרשעים ומן הליצנים שלא להתעסק עמם, לא במשא ומתן, ולא בלימוד, ולא לשמוע דבריהם, כי הם מסירים את לב האדם. וכמעט כל התשובה תלויה בזה.

וירגיל עצמו יום אחד תוך כל חודש וחודש שיתייחד במקום אחד בסתר לבדו ולבדוק עצמו, לתקן הנהגתו על פי המידות הכתובות בספר הזה: לברור מכל מידה צד הטוב שבה ולהתנהג בזה, ולבדוק עצמו לתקן מעשיו על דרך המצות. ויבין חסרונותיו: באיזה מצוה מיעט טורחו, שלא להשתדל בכל כוחו להתאמץ בה; ואיזה מצוה אין ידו משגת לקיימה. ועל כל הדברים ישפוך נפשו נוכח פני השם, שיעזרוהו לקיים מצותיו, ויתן לו לב שיספיק לעשות רצונו, ושיתן לו לב נאמן להאמין בו באמונה שלמה, ולבטוח בו בביטחון שלם.

ובאותו היום יקדיש עצמו לטהר מחשבותיו, ויחשוב על המות – שיכלה גופו ויהיה עפר, ויחשוב על דיני גהינם, ומי שבא שם – איך יהיה עניינו מופסד בהפסד גדול. ויחשוב על נעימות עולם אשר שם תענוג לאין חקר. ויחשוב במחשבות מכוונות על גדולת השם, ועל נפלאותיו וטובותיו, וינעים זמירות להללו בשמחת הלב, וישתחוה לפניו כעבד לפני אדוניו. אין ספק מי שיהיה רגיל בזה העניין – מגיע למעלות רבות.

בעלי תשובה יהיו שפלים וניבזים. על ידי התשובה יגיעו עד כסא הכבוד, שנאמר: "שובה ישראל עד יי אלהיך" (הושע יד ב).


[התורה – חסרה בסימני ספר המידות בכתב יד, וחבל על דאבדין.]


היראה – לעולם יעשה אדם רצון בוראו, ולא יירא שום אדם או מלך או שר, ולא יירא משום יסורין ומשום צער. רק בוראו יירא לבד, ולא יגור מפני איש.

וזאת המידה רעה מאד בזה העניין: שיעזוב מצות בוראו עבור מורא בני אדם. לכך ישליך מלבבו כל הפחדים, ולא ישכון בלבבו רק מורא השם לבד. כי יראת השם היא עטרת פאר של כל המצות, וטוב מעט יראת השם מאוצר רב ומהומה בו (ע"פ משלי טו טז).

והיראה המעולה מכל – שיראה מלפני השם כל כך שיהו איבריו נרתעים מתחת מוראו, כעבד שהוא נרתע ונכנע לפני המלך בשעה שהוא גוער בו. וזה העניין קשה להשיג, אך מי שמרגיל מחשבותיו להרהר תמיד שהשם רואה מחשבותיו, ומתבונן בנפלאותיו בעומק הלב במתון, וקוצר מחשבותיו למעלה לשכון באהלי מרום – בזה העניין יכול להתקרב אל אור היראה הטהורה, להופיע עשתונותיו, לידע רזי עליונים.


הנה השלמנו סימני המידות ברמז מעט, להזכיר האדם שיזהר בהם, להסתפק מהם מכל אחת ואחת במשקל.

ודע כי המידות אחוזות זו בזו ומדובקות יחד, וכולן נגררות זו אחר זו. ואם יתן אדם רשות ליצרו הרע לעבור על אחת – אז יהו כולן נשמטות ממנו. משל לאדם שיש לו חוט של משי, וחרז בו מרגליות דרך נקבי מרגליות, וקשר קשר אחד למטה. ואותו הקשר מחזיק כולן, ואם יתירו הקשר – אז נופל מרגלית אחת, ואז יפלו כולם זו אחר זו. כך אם תתיר ממך קשר מידה אחת – אז לא תוכל להחזיק בשום מידה כראוי.

לכן שמור כל המידות בכל כחך, אשר תוכל להשכיל בהם. ובזה העניין תשלים נפשך לשם הנכבד לידבק בו. ותזכה להיות מאותן שנאמר עליהם: "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" וגו' (דניאל יב ג).

מהדורה מנוקדת[עריכה]

"וְסִמָּנֵי כְּלָלוֹת שֶׁל הַמִּדּוֹת הַכְּתוּבִים בְּסוֹף הַסֵּפֶר
– יַחֲזֹר בְּכָל יוֹם פַּעֲמַיִם.
וְיִבְדֹּק עַצְמוֹ תָּמִיד אִם קִצֵּר לְקַיֵּם הַמִּדּוֹת,
עַד שֶׁיְּהֵא רָגִיל לִקַּח מִכָּל מִדָּה הַטּוֹב שֶׁבָּהּ."
(סוף שער הזכירה, נוסח הציטוט על פי כתבי-יד)
מידע נוסף על "סימני ספר המידות"


וְאֵלּוּ סִמָּנֵי סֵפֶר הַמִּדּוֹת:


"בְּיוֹם טוֹבָה – הֱיֵה בְטוֹב, וּבְיוֹם רָעָה – רְאֵה: גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" וְגוֹ' (קהלת ז יד). זֶה הַפָּסוּק אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עַל מַה שֶׁרָאָה, אֲשֶׁר כָּל מַה שֶׁנִּבְרָא בָּעוֹלָם – הַכֹּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה.

כֵּיצַד? יֵשׁ בָּעוֹלָם טוֹבָה, כְּנֶגֶד הַטּוֹב יֵשׁ רָעָה. יֵשׁ אוֹר בָּעוֹלָם, כְּנֶגֶד זֶה יֵשׁ חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה. בָּעוֹלָם יֵשׁ יָמִים וּנְהָרוֹת, כְּנֶגֶד זֶה יֵשׁ יַבָּשָׁה. יֵשׁ מִדְבָּר וְיֵשׁ יִשּׁוּב. יֵשׁ הָרִים וּגְבָעוֹת, יֵשׁ גֵּאָיוֹת וַעֲמָקִים. וְיֵשׁ חֲמִימוּת וְיֵשׁ קְרִירוּת. בְּעִנְיָן זֶה נִבְרָא הַכֹּל, וּבְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ בּוֹ טוֹבָה וְרָעָה. וְכָל חֲכַם לֵב נוֹטֵל מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲנָאָה מִמֶּנּוּ. כְּגוֹן: הָאוֹר טוֹב יוֹתֵר מִן הַחֹשֶׁךְ, אַךְ בַּחֹשֶׁךְ יֵשׁ טוֹבָה שֶׁבַּלַּיְלָה יֵשׁ מָנוֹחַ לַכֹּל לִישֹׁן, מַה שֶׁאֵין כֵּן בַּיּוֹם. וּבַחֹשֶׁךְ אָדָם נִמְלַט מֵאוֹיְבָיו הַבָּאִים עָלָיו. וּבְעִנְיָן זֶה יֵשׁ בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, וְהַכֹּל זֶה לְעֻמַּת זֶה.

מהדורה מנוקדת של "סימני ספר המידות", עליה מבוסס הניקוד בדף זה. לחץ על הצילום לקריאה.

וְכֵן הָאָדָם נִבְרָא בְּעִנְיָן זֶה שֶׁכָּל מִדּוֹתָיו וְשִׁיטוֹתָיו – הַכֹּל זֶה לְעֻמַּת זֶה, כְּגוֹן: הַגַּאֲוָה וְהָעֲנָוָה, הַיָּגוֹן וְהַשִּׂמְחָה. וּבְכָל מִדָּה וּמִדָּה – יֵשׁ בָּהּ צְדָדִין הַמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִן הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְּשָׁרָה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ' (ישעיהו נה ז). וְיֵשׁ בְּכָל מִדָּה – צְדָדִין אֲשֶׁר בָּהֶן מִתְקָרֵב הַנָּבוֹן וְהַמַּשְׂכִּיל לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

וַעֲבוּר אֲשֶׁר רָאִינוּ כִּי הַצְּדָדִין רַבִּים בְּכָל מִדָּה, לָכֵן בָּאנוּ לְסַדֵּר הַמִּדּוֹת בְּדֶרֶךְ קְצָרָה, לַעֲשׂוֹת סִמָּנִים. וְיִהְיוּ הַסִּמָּנִים הַלָּלוּ סְדוּרִים בְּפִיךָ, וְתִהְיֶה מֻרְגָּל בָּהֶם. וְאִם תִּהְיֶה בְּעִנְיָן שֶׁיְּבִיאֲךָ אֶל הַגַּאֲוָה – יַזְכִּירוּךָ הַסִּמָּנִים הַלָּלוּ לְהַשְׁפִּיל רוּחֲךָ. כִּי תַּחֲשֹׁב: כַּמָּה נִתְגָּאוּ בָּעוֹלָם בְּגַאֲוָה וּבִשְׂרָרָה, וְנִשְׁכְּחוּ כְּלֹא הָיוּ וְהֵיכָן הֵם? לָכֵן תִּדָּבֵק בַּעֲנָוָה.

וְאִם תִּהְיֶה בְּעִנְיָן שֶׁיְּבִיאֲךָ אֶל הַכַּעַס – יַזְכִּירוּךָ הַסִּמָּנִים הָאֵלֶּה לְהָסִיר כַּעַס מִלִּבְּךָ. וְאִם תִּהְיֶה בְּעִנְיָן שֶׁיְּבִיאֲךָ לְאַהֲבַת עוֹלָם זֶה – יַזְכִּירוּךָ הַסִּמָּנִים הָאֵלֶּה לַעֲזֹב כָּל הָאֲהָבוֹת, כִּי הַכֹּל הֶבֶל וְכָלֵה, וְלִתְפֹּס אַהֲבַת הַשֵּׁם, כִּי הִיא הָאַהֲבָה הַמֻּבְחֶרֶת.

וְאִם תַּעֲשֶׂה שׁוּם מִצְוָה – יַזְכִּירוּךָ הַסִּמָּנִים הָאֵלֶּה שֶׁתַּעֲשֶׂה הַמִּצְוָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְכַוֵּן בָּהּ בְּכַוָּנָה טוֹבָה. וְאִם תִּהְיֶה בְּעִנְיָן שֶׁיַּטְרִיד לִבְּךָ לְהַרְחִיקוֹ מִן הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד – יַזְכִּירוּךָ הַסִּמָּנִים הַלָּלוּ לְהַעֲבִיר הַטִּרְדָּא, וּלְהָבִיא מַחְשְׁבוֹתֶיךָ לְמַעְלָה לְיַחֵד לִבְּךָ לָאֱלֹהִים.


הַגַּאֲוָה – הִיא מִדָּה רָעָה מְאֹד מְאֹד. בְּמִדַּת הַגַּאֲוָה יִשְׁכַּח הָאָדָם הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. כִּי כָּל דַּעַת הַמִּתְגָּאֶה לְהִתְגַּדֵּל וּלְהִשְׂתָּרֵר, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה – חוֹשֵׁב בְּרָעָתוֹ לְקַבֵּל שֶׁבַח מִן הָעוֹלָם, וְחוֹשֵׁב בְּדַעַת שֶׁכָּל הַצְלָחָתוֹ מֵרֹב חָכְמָתוֹ.

מִן הַגַּאֲוָה יָבֹא לָעֲבֵרוֹת רַבּוֹת, כְּגוֹן רְדִיפַת כָּבוֹד, וּמַחֲלֹקֶת בְּמִילִי דְּעָלְמָא. וּבַתּוֹרָה חוֹלֵק שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְלֹא יוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, וּמִתְבַּיֵּשׁ לִשְׁאוֹל מַה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ. וְיָבֹא לִידֵי גֶּזֶל וּגְנֵבָה וְתַאֲוָה יְתֵרָה וְכָל רָעוֹת, וְלִשְׁכֹּחַ הַשֵּׁם.

וְהַמִּתְגָּאֶה מְבַזֶּה לְכָל אָדָם, וּמִתְכַּבֵּד בִּקְלוֹנָם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: בְּלֵב הַמִּתְגָּאֶה יֵשׁ שַׁעַר גָּדוֹל פָּתוּחַ, לְהַכְנִיס בּוֹ יֵצֶר הָרַע לְבַלְבֵּל הַמַּחְשָׁבוֹת, וּמִי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בְּלִבּוֹ לִסְתֹּם הַשַּׁעַר הָרַע הַזֶּה – יִהְיֶה אָבוּד מִן הָעוֹלָם הַבָּא.

לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל יִזָּהֵר מְאֹד מִן הַגַּאֲוָה, שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה – לֹא בְּגוּפוֹ וְלֹא בְּשַׁעֲרוֹ, וְלֹא בְּרֹאשׁוֹ וְלֹא בִּגְרוֹנוֹ, וְלֹא בְּיָדָיו וְלֹא בְּרַגְלָיו, וְלֹא בְּרֵיחַ אַפּוֹ וְלֹא בִּלְשׁוֹנוֹ, וְלֹא בְּמַאֲכָלוֹ וְלֹא בְּמַלְבּוּשָׁיו. וְלֹא יִתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ, כִּי "תּוֹעֲבַת יְיָ כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז ה). וְזֶה דָּבָר גָּדוֹל, אֲשֶׁר בְּגַבְהוּת הַלֵּב נִקְרָא "תּוֹעֲבַת יְיָ", וְאַשְׁרֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ בְּדָבָר זֶה, לְהָבִין הָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה עַל דָּבָר קַל כַּזֶּה. רַבִּים נִכְשָׁלִים בַּזֶּה, וְהַמַּשְׂכִּיל – יִמָּלֵט נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא לִקָּרֵא "תּוֹעֵבָה". הַשֵּׁם הַזֶּה מְכֹעָר מְאֹד, וְאַתָּה דַּע לָךְ.

וְאַף עַל פִּי שֶׁהַגַּאֲוָה רָעָה, אֲפִלּוּ הָכִי מִצְוָה לָאָדָם שֶׁיִּהְיוּ מַלְבּוּשָׁיו נְקִיִּים, וּמַאֲכָלוֹ נָקִי, וְכָל כֵּלָיו נְקִיִּים, וְשֻׁלְחָנוֹ נָקִי, וְגוּפוֹ נָקִי, כִּי הֲדַר הַתּוֹרָה – זֶהוּ הַנְּקִיּוּת. וְכָל זֶה יְכַוֵּן לְשֵׁם שָׁמַיִם.

וְכֵן לְעוֹלָם יַגְבִּיהַּ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה, וְיִתְרַעֵם עַל נַפְשׁוֹ תָּמִיד כַּמָּה שֶׁהוּא מְמַעֵט עֲבוֹדַת הַשֵּׁם. וְיִהְיֶה זָהִיר לְהוֹכִיחַ אֶת הָרַבִּים, וְלַעֲמֹד נֶגֶד הָרְשָׁעִים וּלְהַשְׁפִּילָם לְפִי יְכָלְתּוֹ, וּלְהוֹדִיעַ תּוֹעֲבָתָם כְּדֵי לְהִתְרַחֵק מֵהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁדָּבָר זֶה נִרְאָה כְּמוֹ גַּאֲוָה, אֲפִלּוּ הָכִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּן, אַךְ יְכַוֵּן לְשֵׁם שָׁמַיִם. וּבַתְּחִלָּה יִרְאֶה שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי קִלְקוּל בְּמִלְחֶמֶת הָרְשָׁעִים, שֶׁלֹּא יֵצֵא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ. וְצָרִיךְ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בַּזֶּה, שֶׁיַּדְרִיכֵהוּ הַשֵּׁם בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר.


הָעֲנָוָה – הִיא שֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה, וְעִקָּר לְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב. וּמַעֲשֶׂה הֶעָנָו מְקֻבַּל לִפְנֵי הַשֵּׁם. וּמַה הָעֲנָוָה? שֶׁיִּהְיֶה בְּעֵינָיו וְחוֹשֵׁב עַצְמוֹ כְּאַיִן, וְצָנוּעַ וּשְׁפַל רוּחַ, וְרוּחַ נִשְׁבָּרָה. וּבְעוֹדוֹ בָּרִיא וּבִזְמַן שֶׁהוּא חַי בְּטוֹבָה – יַחְשֹׁב שֶׁהַשֵּׁם הֵטִיב עִמּוֹ בְּרֹב חֲסָדָיו, וְשֶׁהוּא אֵינוֹ רָאוּי לְאוֹתָהּ טוֹבָה. וְגַם הֶעָנִי יַחְשֹׁב עַל הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ לוֹ – שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֲפִלּוּ לְאוֹתוֹ הַמְּעַט, כִּי מַה יֵשׁ לוֹ לְהֵחָשֵׁב יוֹתֵר מִיתוּשׁ אֶחָד, אַךְ שֶׁהַשֵּׁם עָשָׂה עִמּוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְיוֹדֶה לוֹ עַל טוֹבוֹתָיו, וְיִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ.

וְיַחְשֹׁב גְּדֻלַּת הָאֵל, וְכָל מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת – אֵינָם כִי אִם טִפָּה בַּיָּם כְּנֶגֶד מַה שֶׁהוּא חַיָּב לַעֲשׂוֹת. וְיִהְיֶה עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ לִפְנֵי כָּל, אֲפִלּוּ לִפְנֵי הַקְּטַנִּים מַמָּשׁ. וְיַחֲזִיק כָּל אָדָם טוֹב יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, וְלֹא יָחוּשׁ עַל הַכָּבוֹד לְקַבֵּל שֶׁבַח מִבְּנֵי אָדָם. וְלֹא יָחוּשׁ עַל בִּזּוּי שֶׁיְּבַזּוּהוּ, אַךְ יִשְׂמַח עַל הַבִּזּוּי וְיַחֲשֹׁב שֶׁהוּא רָאוּי לַזֶּה.

וְיִהְיֶה נִכַּר בְּשִׁשָּׁה סִמָּנִים הָעֲנָוָה, וְהֵם: (א) הַמְּחִילָה בְּעֵת הַכַּעַס; (ב) וְעִנְיְנֵי שֶׁבַח וּגְנַאי – שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל שָׁוֶה בְּעֵינָיו; (ג) וּלְהַצְדִּיק הַדִּין בְּעֵת הַהֶפְסֵד, וּלְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ בְּעֵת שֶׁפַע הַטּוֹבָה בְּעֹשֶׁר וּבְבָנִים וּבְחָכְמָה; (ד) וְלֵילֵךְ מֵעַצְמוֹ וּלְפַיֵּס אֶת מִי שֶׁהֵרַע לוֹ; (ה) וּלְהִתְנַהֵג בְּמַעֲנֶה רַךְ; (ו) וְלִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

אַךְ לֹא יִהְיֶה עָנָו לִפְנֵי הָרְשָׁעִים בְּמִילֵי דִּשְׁמַיָּא, אֶלָּא יוֹכִיחַ אוֹתָם לְפִי כֹּחוֹ. וְלֹא יַרְאֶה מִדַּת הָעֲנָוָה בְּעִנְיְנֵי הַמַּלְבּוּשִׁים לְרַמְּאוֹת הָעוֹלָם, שֶׁיִּהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהוּא חָסִיד, וְהוּא עוֹשֶׂה רָעוֹת בְּסֵתֶר וְגוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת.


הַבּוֹשֶׁת – הַבַּיְשָׁן לָא בִּמְהֵרָה חוֹטֵא מֵחֲמַת הַבּוֹשֶׁת, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ לְבַסּוֹף יַעֲשֶׂה לִשְׁמָהּ. אַךְ מַעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה הִיא שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ לִפְנֵי הַשֵּׁם. וְיַשִּׂיג זֶה הָעִנְיָן בְּהִתְבּוֹדְדוֹ לַחְשֹׁב בִּגְדֻלַּת הַשֵּׁם. וּבִמְקוֹם מִצְוָה יָסִיר הַבּוֹשֶׁת מֵעַל פָּנָיו, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ שׁוּם מִצְוָה עֲבוּר הַבּוֹשֶׁת.

וְזֶה הַבּוֹשֶׁת רַע מְאֹד: אִם יַעֲזֹב הַמִּצְוָה בַּעֲבוּר הַבּוֹשֶׁת, אוֹ אִם לֹא יִשְׁאַל מַה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵחֲמַת שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ. וְלֹא יְבַיֵּשׁ שׁוּם אָדָם אֶלָּא בְּעִנְיָן הַתּוֹכָחָה, אִם לֹא יְקַבֵּל בְּנַחַת.


הָעַזּוּת – הַמִּדָּה הַזֹּאת רָעָה מְאֹד לְהָעִיז פָּנָיו נֶגֶד מוֹכִיחוֹ, אוֹ לִכְפֹּר בְּמַלְוֶה וּבְפִקָּדוֹן, וְכַיּוֹצֵא בַּזֶּה.

אַךְ טוֹב הָעַזּוּת נֶגֶד הָרְשָׁעִים שֶׁלֹּא לְהוֹדוֹת עַל שִׁקְרֵיהֶם, וְשֶׁלֹּא לְהַסְכִּים עִמָּהֶם, וּלְהָעִיז פָּנָיו לְקַיֵּם הַמִּצְוֺת.


הָאַהֲבָה – הַמִּדָּה הַזֹּאת רָעָה בְּרֹב הַמְּקוֹמוֹת, וְהִיא עוֹקֶרֶת כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת: אַהֲבַת מָמוֹן, וְאַהֲבַת נָשִׁים, וְאַהֲבַת אֵם וְאָב, וְאָח וְאָחוֹת, וּקְרוֹבָיו וְרֵעָיו, וְאַהֲבַת גּוּפוֹ וִימֵי חַיָּיו, וְאַהֲבַת הַכָּבוֹד, וְאַהֲבַת הַתַּעֲנוּגִים כַּאֲכִילָה וְכִשְׁתִיָּה וְשֵׁנָה, וְנוֹי הַמַּלְבּוּשִׁים – כָּל אֵלּוּ הָאֲהָבוֹת מֵעֲבִירוֹת הָאָדָם שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב. וְרֹב הָעוֹלָם נִכְשָׁלִים בָּהֶם, וְרַבִּים יִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ. אַךְ מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְחַזֵּק עַל יִצְרוֹ – יוּכַל לְהִתְגַּבֵּר וְלַעֲשׂוֹת כָּל הָאֲהָבוֹת הָאֵלֶּה לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁזּוֹכֶה לְזֶה.

וְצָרִיךְ הָאָדָם לַעֲזֹב כָּל הָאֲהָבוֹת וְיִדְבַּק בְּאַהֲבַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, כִּי הָאַהֲבָה הַזֹּאת עִקָּר עַל כָּל הַמַּעֲלוֹת. וַעֲבוּר שֶׁהָאָדָם מְלֻבָּשׁ בַּגּוּף, וְטָבוּעַ בְּחֹשֶׁךְ זֶה הָעוֹלָם שֶׁהוּא שָׁוְא וְשֶׁקֶר – עַל כַּן קָשָׁה הִיא מְאֹד לְהַשִּׂיג. וְהָאַהֲבָה הִיא שֶׁיֹּאהַב אַהֲבָה גְּדוֹלָה יְתֵרָה מְאֹד, עַד שֶׁתְּהֵא נָפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּשִׂמְחָה, וּלְהַבְרִיחַ מִלְּבָבוֹ נְעִימוֹת הַגּוּף וְתַעֲנוּג שֶׁל עוֹלָם זֶה. וְהָאַהֲבָה עַזָּה, וּמִתְגַּבֶּרֶת עַל לְבָבוֹ, וְכָל הַהֲנָאוֹת שֶׁל עוֹלָם זֶה – הַכֹּל כְּאַיִן כְּנֶגֶד תֹּקֶף תִּגְבּוֹרוֹת שִׂמְחַת אַהֲבַת הַשֵּׁם.

וְאֵין כָּל חָכָם זוֹכֶה לְזֹאת הָאַהֲבָה. וְזֶה דָּבָר יָדוּעַ וּבָרוּר, שֶׁאֵין זֹאת הָאַהֲבָה נִקְשֶׁרֶת בְּלֶב הָאָדָם עַד שֶׁיַּעֲזֹב כָּל מַה שֶׁבָּעוֹלָם חוּץ מֵהַשֵּׁם.


הַשִּׂנְאָה – זֹאת הַמִּדָּה רָעָה: מִי שֶׁשּׂוֹנֵא חֲבֵרוֹ, וְהַשּׂוֹנֵא מַעֲשִׂים טוֹבִים. וְצָרִיךְ לזהר מְאֹד שֶׁלֹּא לִשְׂנֹא בְּנֵי אָדָם, וְרַבִּים נִכְשָׁלִים בַּזֶּה.

אַךְ טוֹבָה לִשְׂנֹא כָּל מַה שֶׁמַּעֲבִיר אוֹתוֹ וּמַרְחִיקוֹ מֵאַהֲבַת הַבּוֹרֵא, וְלֶאֱהֹב כָּל מַה אֲשֶׁר יְקָרְבֵהוּ לַעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.


הָאַכְזָרִיּוּת – זֹאת הַמִּדָּה רָעָה, כִּי בַּעֲלֵי הַמִּדָּה הַזֹּאת לֹא יְרַחֲמוּ עַל הָעֲנִיִּים, וְהֵם נוֹקְמִים, וְנוֹטְרִים אֵיבָה, וְגוֹנְבִים וְגוֹזְלִים, וְלֹא יְרַחֲמוּ, וּמְעַנִּים יָתוֹם וְאַלְמָנָה.

אַךְ נֶגֶד הָרְשָׁעִים – יִהְיֶה אַכְזָרִי. וְיִהְיֶה אַכְזָרִי עַל גּוּפוֹ לִטְרֹחַ בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֺת, וְכֵן עַל בָּנָיו יִהְיֶה אַכְזָרִי שֶׁיַּטְרִיחֵם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֺת כְּפִי כֹּחָם. וְהַכֹּל בְּמִדָּה שָׁוָה לְפִי הַיְּכֹלֶת.


הָרַחְמָנוּת – זֹאת הַמִּדָּה טוֹבָה מְאֹד, לְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים הַטּוֹבִים, וּלְרַחֵם עַל הַבְּהֵמוֹת, וּלְרַחֵם עַל עַצְמוֹ וְעַל בָּנָיו, וְאוֹהֲבָם לְזַכּוֹתָם לְחַיֵּי עַד.

אַךְ לֹא יִהְיֶה רַחְמָנִי עַל הָרְשָׁעִים, אוֹ לְרַחֵם עַל גּוּפוֹ וְעַל בָּנָיו, שֶׁלֹּא לִטְרֹחַ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֺת.


הַדְאָגָה – זֹאת הַמִּדָּה רָעָה לַגּוּף מְאֹד, וְהַדּוֹאֵג עַל עוֹלָם זֶה לְהַשִּׂיג תַּאֲוָתוֹ – זֶה רָעָה מְאֹד. וְיוֹתֵר רַע הַדּוֹאֵג אַחַר עֲבֵרוֹת.

אַךְ הַדְאָגָה טוֹבָה לִדְאֹג עַל מִעוּט הַשָּׂגָתוֹ בַּתּוֹרָה וּבְמִצְוֺת, וְלִדְאֹג וּלְפַחֵד שֶׁמָּא יִשְׁכַּח לִמּוּדוֹ, וְיַחְזֹר תָּמִיד. וְלֹא יִדְאַג וְלֹא יִירָא מִשּׁוּם דָּבָר המונעו מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. וּלְעוֹלָם יִדְאַג מֵעֲוֺנוֹתָיו, וְיִדְאַג שֶׁמָּא גּוֹרֵם הַפֻּרְעָנוּת הַבָּאִים לָעוֹלָם, וְיִדְאַג שֶׁמָּא אוֹכֵל שְׂכַר מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים בְּעוֹלָם זֶה.

וְיִדְאַג תָּמִיד שֶׁמָּא אֵין מַעֲשָׂיו מְקֻבָּלִים לִפְנֵי הַשֵּׁם. וּלְעוֹלָם יִדְאַג וְיִצְטַעֵר עַל כְּבוֹד הַשֵּׁם, וּכְבוֹד הַתּוֹרָה, וּכְבוֹד יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִתְמַעֵט. וְעַל עִנְיָנִים כָּאֵלּוּ יִדְאַג תְּמִיד.


הַשִּׂמְחָה – זֹאת הַמִּדָּה טוֹבָה לַגּוּף, וּמְאִירָה פָּנָיו שֶׁל אָדָם. וְכָל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה בְּשִׂמְחָה – יֵשׁ לוֹ שָׂכָר גָּדוֹל לְאֵין חֵקֶר, מִמַּעֲשָׂיו הַטּוֹבִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּשִׂמְחָה: לְהַנְעִים זְמִירוֹת, וּלְשַׁבֵּחַ בְּשִׂמְחָה, וּלְקַבֵּל כָּל מְאֹרְעוֹתָיו בְּשִׂמְחָה. וְלִשְׂמֹחַ בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיַמִּים טוֹבִים בְּשִׂמְחַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלִשְׂמֹחַ לֵב הָעֲנִיִּים וְהַאֲכִילוּם.

אַךְ הַשְּׂמֵחָה אֵינָהּ טוֹבָה לִשְׂמֹחַ בַּהֲבָלִים, וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲבֵרוֹת, וְלִשְׂמֹחַ בְּאֵיד בְּנֵי אָדָם אוֹ לִשְׂמֹחַ בְּתַקָּלַת בְּנֵי אָדָם.

אַךְ יִהְיֶה בְּחֶלְקוֹ שָׂמֵחַ, וְיִשְׂמַח בַּעֲבוֹדַת הַמָּקוֹם וּבַתּוֹרָה.


הַבִּטָּחוֹן – שֹׁרֶשׁ הַבִּטָּחוֹן הוּא שֶׁיִּסְמֹךְ עַל חַסְדֵי הָאֵל שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ הַטּוֹב בְּכָל עִנְיָנָיו, וְהוּא בּוֹחֵר לוֹ הַטּוֹב יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהוּא בּוֹחֵר לְעַצְמוֹ. וְצָרִיךְ הַבּוֹטֵחַ לֵידַע שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – הוּא הַחוֹמֵל, וְשֶׁאֵינוֹ מַעֲלִים עֵינוֹ מִמֶּנּוּ, וְאֵין לוֹ מוֹנֵעַ מִלַּעֲשׂוֹת חֶפְצוֹ שֶׁל הַבּוֹטֵחַ. וְהוּא יוֹדֵעַ מַה טוֹב לוֹ, וְהוּא מַנְהִיגוֹ וּמְשַׁמְּרוֹ עַד הַיּוֹם. וְאֵין אָדָם יָכוֹל לִבְרֹחַ מֵהַנְהָגָתוֹ, וְלֹא יַגִּיעַ לוֹ נֶזֶק אוֹ טוֹבָה אֶלָּא בִּרְשׁוּת הָאֵל. וְהוּא בְּתַכְלִית הַנְּדִיבוּת וְהַחֶסֶד, וְאֵין לוֹ הֶפְסֵק לְעוֹלָם. וְעֵד רוֹאֶה מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב, וְיוֹדֵעַ אִם בּוֹטֵחַ בּוֹ בְּלֵב שָׁלֵם. וְיִבְטַח בַּשֵּׁם עַל עִנְיָנֵי גּוּפוֹ וּפַרְנָסָתוֹ, וְיִבְטַח בּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַשָּׂגַת יָד לְפַרְנֵס אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בָּנָיו, וּלְהַדְרִיכָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה.

וְיִבְטַח בּוֹ שֶׁיְּטַהֵר לִבּוֹ לִיגִיעָתוֹ, לַעֲבוֹדָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה. וְיִבְטַח בּוֹ שֶׁיַּזְמִין לוֹ הַמִּצְוֺת, וְלִמּוּד הַתּוֹרָה, וְשֶׁיִּתֵּן לוֹ הַיְּכֹלֶת לַעֲשׂוֹת הַכֹּל, וְשֶׁיְּשָׁרֵת לוֹ בְּכָל אֵיבָרָיו בֶּאֱמוּנָה וּבְכִוּוּן לְיַחֵד הַלֵּב אֵלָיו. וְיִבְטַח שֶׁיְּזַכֵּהוּ שֶׁיִּרְאֶה בְּיָמָיו בִּמְהֵרָה בִּיאַת מָשִׁיחַ, וּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְיִבְטַח שֶׁיִּזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא לָאוֹר הַגָּדוֹל.

הַבּוֹטֵחַ בְּלֵב שָׁלֵם – יָבִיא אוֹתוֹ הַבִּטָּחוֹן שֶׁלֹּא יַעֲבֹד לְאָדָם זוּלָתוֹ לְהִתְרַצּוֹת אֵלָיו, וְלֹא יַסְכִּים עִם הָרְשָׁעִים בְּדָבָר שֶׁהוּא כְּנֶגֶד הַשֵּׁם. הַבּוֹטֵחַ – נַפְשׁוֹ בִּמְנוּחָה, וְאֵינוֹ מְיַצֵּר עַל שׁוּם עִנְיָן מֵעִנְיָנָיו, כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַבּוֹרֵא מַנְהִיגוֹ לְטוֹבָתוֹ, בְּעוֹלָמוֹ וּבְאַחֲרִיתוֹ. וְיָשִׂים דַּאֲגָתוֹ וְאֶבְלוֹ עַל מַה שֶׁהוּא מְמַעֵט מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְלֹא עַל עוֹלָם זֶה.

אַךְ הַבִּטָּחוֹן אֵינוֹ טוֹב כְּשֶׁיֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ מְסֻכָּן, אוֹ שֶׁיַּכְנִיס עַצְמוֹ בְּעִנְיְנֵי סַכָּנָה וְיֹאמַר: הִנְנִי בּוֹטֵחַ בַּשֵּׁם שֶׁיּוֹשִׁיעֵנִי! אוֹ יַעֲשֶׂה עֲבֵרוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת, וְיִסְמֹךְ עַל זֶה שֶׁיַּחְשֹׁב: הִנְנִי בּוֹטֵחַ בַּשֵּׁם שֶׁיְּכַפֵּר לִי, כִּי רַחֲמָן הוּא. אֵין זֶה דֶּרֶךְ הַבִּטָּחוֹן.


הַחֲרָטָה – זֹאת הַמִּדָּה הִיא דֶּרֶךְ לִתְשׁוּבָה, מִפְּנֵי שֶׁהָעֲבֵרוֹת אֵין מִתְכַּפְּרוֹת אֶלָּא בַּחֲרָטָה.

אַךְ הִיא רָעָה אִם עָשָׂה מִצְוָה וּמִתְחָרֵט עָלֶיהָ.


הַכַּעַס – כָּל מִינֵי גֵּיהִנֹּם שׁוֹלְטִין בּוֹ, וְאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עָלָיו. וְשׁוֹכֵחַ תַּלְמוּדוֹ, וְיָבֹא לִידֵי טָעוּת. וּבַיָּדוּעַ שֶׁעֲוֺנוֹתָיו מְרֻבִּים מִזְּכֻיּוֹתָיו. וְאֵין הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד.

כַּמָּה עֲבֵרוֹת בָּאוֹת מִן הַכַּעַס! אַךְ צָרִיךְ לִכְעֹס לִפְעָמִים, לְהָטִיל אֵימָה עַל בֵּיתוֹ וְעַל אוֹתָם הַשּׁוֹמְעִים לְמוּסָרָיו, וּלְתַלְמִידָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁכּוֹעֵס לְשֵׁם שָׁמַיִם – יִכְעוֹס בְּמִדָּה; וְיַרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ כּוֹעֵס, אֲבָל בְּלִבּוֹ לֹא יִהְיֶה כָּעוּס.


הָרָצוֹן – זֹאת הַמִּדָּה טוֹבָה, כִּי הוּא מִתְרַצֶּה בְּכָל עִנְיָנָיו, וְאֵינוֹ מְהַרְהֵר אַחַר הַשֵּׁם. וְהָעוֹלָם אוֹהֲבִים אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בִּבְנֵי אָדָם, וְהֵם רוֹצִים בּוֹ. וְהוּא מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, וְהוּא מְקַבֵּל מוּסַר, כִּי הוּא מַלֵּא רָצוֹן לַעֲשׂוֹת טוֹבָה.

אַךְ הָרָצוֹן רַע מְאֹד לְהִתְרַצּוֹת בְּדַרְכֵי הָרְשָׁעִים.


הַקִּנְאָה – מִדָּה רָעָה מְאֹד לְקַנֵּא בְּנֵי אָדָם. מִן הַקִּנְאָה יָבֹא לִידֵי חִימוּד, וְלִידֵי גֶּזֶל וּמַחֲלֹקֶת.

אַךְ יְקַנֵּא בְּיִרְאַת הַשֵּׁם; וּבְלוֹמְדֵי תּוֹרָה – יְקַנֵּא לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂיהֶם. וְהַפּוֹרֵשׂ מִן הַקִּנְאָה וְהַחִימוּד – שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד.


הַזְּרִיזוּת – זֹאת הַמִּדָּה טוֹבָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. אִם יֵשׁ לָאָדָם מְלָאכָה – שֶׁיַּעֲשֶׂה בִּזְרִיזוּת, לְהַסְפִּיק אֶת עַצְמוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ. וְכָל צְרָכָיו יַעֲשֶׂה בִּזְרִיזוּת.

וְכֵן לְעִנְיַן הַלִּמּוּד וַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוֹת יִהְיֶה זָרִיז, וּבַזֶּה הָעִנְיָן יַעֲלֶה לְכָל מַעֲלוֹת טוֹבוֹת.

אַךְ הַזְּרִיזוּת רַע מְאֹד כְּשֶׁהוּא זָרִיז לַעֲבֵרוֹת.


הָעַצְלוּת – עִנְיָנוֹ מְקֻלְקַל מְאֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא.

אַךְ הָעַצְלוּת טוֹב – כְּגוֹן הַמִּתְעַצֵּל לַעֲשׂוֹת רָעוֹת.


הַנְּדִיבוּת – זֹאת הַמִּדָּה טוֹבָה מְאֹד: שֶׁיִּהְיֶה נָדִיב בְּמָמוֹנוֹ לִהְיוֹת וַתְרָן, וְלַעֲשׂוֹת לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְשֶׁלֹּא יְדַקְדֵּק עִם חֲבֵרוֹ עַל דָּבָר מוּעָט, וְלָתֵת צְדָקוֹת, וּלְהַשְׁאִיל כֵּלָיו וּסְפָרָיו. וְיִהְיֶה נָדִיב בְּגוּפוֹ לִטְרֹחַ עֲבוּר אֲחֵרִים. וְיִהְיֶה נָדִיב בְּחָכְמָתוֹ לְלַמְּדָהּ לַכֹּל. אַךְ לֹא יִהְיֶה נָדִיב לְפַזֵּר לָרִיק, וְלִתֵּן לָרְשָׁעִים, אוֹ לְמַלְּאוֹת תַּאֲוָתוֹ.


הַצַּיְקָנוּת – זֹאת הַמִּדָּה רָעָה, כִּי מִי שֶׁהוּא צַר עַיִן – לֹא יוּכַל לְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים, וְהוּא שנאוי עַל הַבְּרִיּוֹת כִּי לֹא יוּכַל לְהֵהָנוֹת בְּנֵי אָדָם, וְאֵינוֹ מְהַדֵּר הַמִּצְוֹת.

אַךְ זֹאת הַמִּדָּה טוֹבָה שֶׁהוּא עצרן לְפַזֵּר מָמוֹן וּלְמַלְּאוֹת תַּאֲוָתוֹ.


הַזְּכִירָה – זֹאת הַמִּדָּה טוֹבָה מְאֹד, לִזְכֹּר כָּל עִנְיָנָיו. כָּל מַשָּׂא וּמַתָּן שֶׁלּוֹ – צָרִיךְ לִזְכֹּר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נוֹתֵן וְנוֹשֵׂא בֶּאֱמוּנָה. וּבְזֹאת הַמִּדָּה יֵדַע הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, שֶׁיָּשִׂים עַל לִבּוֹ לִזְכֹּר הַכֹּל. וְיִזְכֹּר אַחֲרִיתוֹ וְרֵאשִׁיתוֹ – מֵאַיִן בָּא וְאָנָה יֵלֵךְ.

וְיִזְכֹּר תָּמִיד אֶת יוֹצְרוֹ, וְהַטּוֹבוֹת שֶׁעָשָׂה לוֹ: שֶׁבְּרָאוֹ וְגִדְּלוֹ וּנְשָׂאוֹ, וְהוֹדִיעוֹ חָכְמָה וָדַעַת, וְנָתַן לוֹ תּוֹרָה הַטְּהוֹרָה. וְיִהְיֶה חָרֵד לִדְבָרוֹ, כְּמוֹ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ הַנֶּחְרָדִים לִדְבַר הַמֶּלֶךְ. וְיַחְשֹׁב וְיִזְכֹּר אֲשֶׁר כָּל הַדְּבָרִים עוֹשִׂים שְׁלִיחוּתוֹ, כְּגוֹן הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ, וְהָאָרֶץ נוֹתֶנֶת אֶת יְבוּלָהּ, וְכֵן יַעֲשֶׂה הוּא שְׁלִיחוּתוֹ.

וּכְמוֹ שֶׁאָדָם טוֹרֵחַ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אִשְׁתּוֹ שֶׁהוּא אוֹהֵב – כֵּן יַעֲשֶׂה רְצוֹן אוֹהֲבוֹ הַגָּדוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְיַחְשֹׁב אֵיךְ הוּא זָרִיז לְזֶה הָעוֹלָם – כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיָּכִין צֵידָה לַדֶּרֶךְ הַגָּדוֹל וְהָרָחוֹק, לִהְיוֹת מקושט וְלִפְרֹעַ חוֹבוֹ מַה שֶׁנִּתְחַיֵּב לְיוֹצֵר הַכֹּל.

וְיָבִין מַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְיִקְשֹׁר דַּעְתּוֹ אֶל נְעִימוֹת עוֹלָם הַבָּא. וְיִזְכֹּר תָּמִיד אֶת הַשֵּׁם בְּמַחְשְׁבוֹתָיו, וְיִזְכֹּר תָּמִיד חַטָּאָיו כְּדֵי לְהִצְטַעֵר עַל שֶׁהִכְעִיס הָאָדוֹן הַגָּדוֹל.

אַךְ זֹאת הַמִּדָּה אֵינָהּ טוֹבָה לִזְכֹּר הַבְלֵי הָעוֹלָם וְרֹב הַתַּחְבּוּלוֹת, אוֹ לִזְכֹּר אִם חֲבֵרוֹ פָּשַׁע כְּנֶגְדּוֹ.


הַשִּׁכְחָה – זֹאת הַמִּדָּה אֵינָהּ טוֹבָה אִם שׁוֹכֵחַ אֶת יוֹצְרוֹ, וְאִם שׁוֹכֵחַ עֲוֺנוֹתָיו, וְאִם יִשְׁכַּח מַה שֶׁהוּא לוֹמֵד, וְאִם חֲבֵרוֹ עָשָׂה לוֹ טוֹבָה – וְשׁוֹכֵחַ.

אַךְ טוֹבָה הִיא שֶׁיִּשְׁכַּח פִּשְׁעוֹ, מַה שֶׁפָּשַׁע חֲבֵרוֹ לְנֶגְדּוֹ.


הִשְׁתִּיקָה וְהַדְּבָרִים. אָמְרוּ חֲכָמִים: לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה. רֹב דִּבְרֵי הָעוֹלָם – הַכֹּל הַבְלֵי הֲבָלִים. לָכֵן יַרְבֶּה בִּשְׁתִיקָה, וְלִשְׁמֹעַ חֶרְפָּתוֹ וְלִשְׁתֹּק. וּכְשֶׁאָדָם מסופק אִם יִשְׁתֹּק אוֹ יְדַבֵּר – יִדְבַּק בִּשְׁתִיקָה.

אַךְ דְּבָרִים טוֹבִים – יוֹתֵר טוֹבִים הֵם מִשְּׁתִיקָה, כְּגוֹן לְדַבֵּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם.

וְהַמַּשְׂכִּיל יִזָּהֵר מִדְּבָרִים בְּטֵלִים, וּמִשִּׂיחַת יְלָדִים וְשִׂיחַת נָשִׁים. יִרְאַת שָׁמַיִם בְּלֵב הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים – זֶה אִי אֶפְשָׁר.


הַלֵּיצָנוּת – הַנּוֹתֵן דֹּפִי בִּבְנֵי אָדָם נִקְרָא "לֵץ". אֵין לְהִתְלוֹצֵץ עַל שׁוּם אָדָם. וְהַמִּתְלוֹצֵץ עַל עוֹשֶׂה מִצְוֺת – זֶה רַע מְאֹד, כִּי רַבִּים נִמְנָעִים מִלַּעֲשׂוֹת טוֹב עֲבוּר הַלֵּיצָנוּת.

אַךְ טוֹב לְהִתְלוֹצֵץ עַל עוֹשֶׂה רָעוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּמָּנְעוּ מִן הָרַע.


הַשֶּׁקֶר – אֵין אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת אֲמִתִּי אִם לֹא שֶׁיְּתַקֵּן מִדּוֹתָיו, כִּי כָּל אָדָם מוֹשֵׁךְ דְּבָרָיו אַחַר מִדּוֹתָיו. וְיִזָּהֵר אָדָם שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר אֲפִלּוּ דְּבָרִים בְּעָלְמָא שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, כִּי גָּדוֹל עָנְשׁוֹ שֶׁל שַׁקְרַן.

אַךְ פְּעָמִים הִתִּירוּ חֲכָמִים לְשַׁקֵּר: בַּהֲבָאַת שָׁלוֹם (יבמות סה ב), וּלְשַׁבֵּחַ הַכָּלָה (כתובות יז א), וּבְאֻשְׁפִּיזִין, וּבְמַסֶּכֶת, וּבְפּוּרַיָּא (בבא מציעא כג ב).


הָאֱמֶת – הַנְשָׁמָה הִיא נִבְרֵאת מִמְּקוֹם טָהֳרָה וֶאֱמֶת. אֵין מַעֲלָה לְאָדָם כְּמַעֲלַת הָאֱמֶת, לִהְיוֹת אֲמִתִּי בְּמַחְשְׁבוֹתָיו. וְהַמַּגִּיעַ לְמַעֲלָה הַזֹּאת – כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיַּחְשֹׁב וְשֶׁיְּדַבֵּר יִתְקַיְּמוּ, וְיִרְאֶה בַּלַּיְלָה חֲלוֹמוֹת אֱמֶת, וְיֵדַע עֲתִידוֹת.


הַחֲנִיפוּת – זֹאת הַמִּדָּה רָעָה מְאֹד, לְהַחֲנִיף וְלִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת. וְהַמַּחֲנִיפִים לִרְשָׁעִים בְּחֲלִיקַת לָשׁוֹן – בַּזֶּה נִמְנָעִים מִן הַתְּשׁוּבָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא (סוטה מא ב): מִיּוֹם שֶׁגָּבְרָה אֶגְרוֹפָהּ שֶׁל חֲנֻפָּה – נִתְעַוְּתוּ הַדִּינִים, וְנִתְקַלְקְלוּ הַמַּעֲשִׂים, וְלֹא יוּכַל אָדָם לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: "מַעֲשַׂי גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֶׂיךָ".

וְאֵלּוּ מַחֲנִיפִים לָהֶם: לְאִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שְׁלוֹם בַּיִת, לְבַעַל חוֹבוֹ שֶׁלֹּא יִלְחֲצֵנוּ, וְלָרָשָׁע שֶׁלֹּא יַזִּיק לוֹ, וּלְרַבּוֹ שֶׁיְּלַמְּדֵנוּ תּוֹרָה. כֵּן מִצְוָה לְהַחֲנִיף לְתַלְמִידָיו וְלַחֲבֵרָיו כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ, וּכְדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ לִדְבָרָיו, לְקַבֵּל תּוֹכְחוֹתָיו.


לָשׁוֹן הָרַע – זֹאת הַמִּדָּה רָעָה מְאֹד. וַאֲפִלּוּ לוֹמַר אֱמֶת – אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ. וְזֶהוּ לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁאוֹמֵר: "כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו". אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר עַל חֲבֵרוֹ – זֶה נִקְרָא "שֵׁם רַע".

וּבְוַדַּאי הַמַּרְגִּיל בְּלָשׁוֹן הָרַע – הוּא פּוֹרֵק עוֹל שָׁמַיִם מֵעָלָיו. וְקָשֶׁה מְאֹד לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה מֵעֲוֺן זֶה: הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע עַל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה – בַּזֶּה מַחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, לִנְעֹל דַּלְתִּי הַתְּשׁוּבָה. וְכֵן רַע מְאֹד הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע עַל גַּבָּאֵי צְדָקָה הַטּוֹבִים, וְעַל עוֹשֵׂי מִצְוָה וִירֵאֵי שָׁמַיִם – גָּדוֹל עָנְשׁוֹ מִנְּשׂוֹא. וְיִזָּהֵר מֵאֲבַק לָשׁוֹן הָרַע, וְאַל יְסַפֵּר בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי שׂוֹנְאוֹ.

יֵשׁ עֲוֺן הַנִּקְרָא "רְכִילוּת", וְזֶהוּ הַמְּגַלֶּה לְאָדָם מַה שֶׁחֲבֵרוֹ דִּבֵּר עָלָיו, וּבַזֶּה גּוֹרֵם שִׂנְאָה. יָרֵא שָׁמַיִם – חַיָּב אַתָּה לְדוּנוֹ לְכָף זְכוּת, אֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר נוֹטֶה לְחוֹבָה מִלִּזְכוּת. בֵּינוֹנִי – יֵשׁ לְהַכְרִיעַ לִזְכוּת. וְאִם הַדָּבָר נוֹטֶה לְחוֹבָה – יִהְיֶה אֶצְלְךָ סָפֵק. וּמִי שֶׁרֹב מַעֲשָׂיו לְרָעָה – יֵשׁ לְהַכְרִיעַ מַעֲשָׂיו וּדְבָרָיו לְחוֹבָה.

הַמְּסַפֵּר דָּבָר לַחֲבֵרוֹ – אֵין לְגַלּוֹתוֹ בְּלֹא רְשׁוּתוֹ. וְכָל דָּבָר הַנֶּאֱמָר בִּפְנֵי שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי אָדָם – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרַע. וְאִם הָאוֹמֵר הִזְהִיר אֶת הַשּׁוֹמְעִים שֶׁלֹּא יְגַלּוּ, אֲפִלּוּ אוֹמֵר בִּפְנֵי רַבִּים – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרַע. וּמִצְוָה לוֹמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל בַּעֲלֵי עֲבֵרוֹת, לְבַזּוֹתָם וּלְהַשְׂנִיאָם בְּעֵינֵי בְּרִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּבָּדְלוּ מֵהֶם. וְכֵן עַל בַּעֲלֵי מַחֲלֹקֶת – מִצְוָה לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע.

מָקוֹר גָּדוֹל שֶׁל מִצְוֺת יֵשׁ תַּחַת הַלָּשׁוֹן, כְּגוֹן: הַלִּמּוּד, וּלְדַבֵּר יִרְאַת שָׁמַיִם, וּלְהִתְפַּלֵּל, וּלְהוֹכִיחַ, וּלְצַוּוֹת בָּנָיו אַחֲרָיו לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת, וְכֵן כָּל הַשּׁוֹמְעִים לְמוּסָרוֹ. וּלְנַחֵם אֲבֵלִים, וּלְנַחֵם עֲנִיִּים וּלְדַבֵּר עַל לִבָּם דִּבְרֵי נִחוּמִין, וְלִהְיוֹת רָגִיל בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וּבְדִבְרֵי אֱמֶת.


הַתְּשׁוּבָה – טוֹב לַגֶּבֶר שֶׁיִּהְיֶה מַקְדִּים לָשׁוּב בְּעוֹדוֹ בָּרִיא וְשָׁלֵו, וִיעוֹרֵר לִבּוֹ בְּכַמָּה עִנְיָנִים: שֶׁיַּחֲשֹׁב אַחֲרִיתוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לִתֵּן חֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל מַה שֶׁעָשָׂה מִנְּעוּרָיו, הֵן דְּבָרִים, הֵן מַעֲשִׂים, הֵן מַחְשְׁבוֹתָיו. לָכֵן יְפַחֵד מִן הַדִּין הַגָּדוֹל, וּמִן הַדִּינִים הַקָּשִׁים, וְיַחֲשֹׁב עַל הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים. וְיַחְשֹׁב אֵיךְ אָדָם אוֹהֵב תַּעֲנוּגִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵם תַּעֲנוּגִים שֶׁל הֶבֶל, וְהֵם פּוֹסְקִין לְפִי שָׁעָה. לָכֵן יַחֲמֹד הַתַּעֲנוּגִים הַגְּדוֹלִים שֶׁלָּעַד, שֶׁאֵינָם פּוֹסְקִים לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת וּלְעוֹלָם וָעֶד.

וְיִתְחָרֵט תָּמִיד עַל חֲטָאָיו, וְיַעֲזֹב דַּרְכּוֹ הָרַע, וְיִצְטַעֵר בְּלִבּוֹ, וְיִצְטַעֵר בְּצוֹם וּבְבֶכִי וּבְמִסְפֵּד, וְיִלְבַּשׁ שַׂק, וְיוֹרִ[י]ד עֶדְיוֹ מֵעָלָיו, וְיִדְאַג מֵעֹנֶשׁ עֲוֺנוֹתָיו. וְיִתְבַּיֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְיִהְיֶה נִכְנַע לִפְנֵי הַשֵּׁם, וְיִשְׁתֹּק לִמְחָרְפָיו, וְיִהְיֶה רָגִיל בְּמַעֲנֶה רַךְ וּבִשְׁתִיקָה. וְיִשְׁבֹּר הַתַּאֲוָה, וְיִפְרֹשׁ אֲפִלּוּ מִן הַמֻּתָּר. וְיִתְבּוֹנֵן בְּאֵיזֶה אֵבֶר חָטָא, וּבְאוֹתוֹ אֵבֶר יִזָּהֵר לַעֲשׂוֹת מִצְוֺת בְּכָל יְכָלְתּוֹ. וִיחַפֵּשׂ דְּרָכָיו לֵידַע הָעֲבֵרוֹת שֶׁחָטָא מִנְּעוּרָיו, וְיִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם.

וְיַרְבֶּה לַעֲשׂוֹת גְּדָרִים שֶׁלֹּא יוֹסִיף לַחֲטֹא, וְיֵדַע בְּאֵיזֶה אֵבֶר עֲבֵרָה יֵשׁ מַלְקוֹת אוֹ כָּרֵת אוֹ מִיתָה, וּלְפִי הַחֵטְא יִצְטַעֵר. וְיִהְיוּ הָעֲבֵרוֹת בְּקַלּוֹת חֲמוּרוֹת בְּעֵינָיו, וְיַזְכִּיר בַּוִּדּוּי עֲוֺנוֹתָיו וַעֲוֺן אֲבוֹתָיו, וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֶחֱטָא עוֹד. וְיִתְפַּלֵּל לְאֵל שֶׁיַּעַזְרֵהוּ עַל תְּשׁוּבָתוֹ, וִיבַקֵּשׁ שֶׁיְּכֻפַּר לוֹ. וְיַשִּׁיב הַגֶּזֶל קֹדֶם הַוִּדּוּי, וְאִם אֵין לוֹ – יְבַקֵּשׁ מִן הַשֵּׁם שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַשָּׂגַת יַד לִפְרֹעַ.

וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד וֶאֱמֶת. וְיִהְיוּ חֲטָאָיו נֶגְדּוֹ תָּמִיד. וְיָשׁוּב בְּעוֹדוֹ בָּרִיא בְּחֹזֶק כֹּחוֹ, וְיִכְבֹּשׁ יִצְרוֹ בְּעֹז יִרְאַת הַשֵּׁם, וְיַשִּׁיב רַבִּים מֵעֲוֺן.

שֹׁרֶשׁ הַתְּשׁוּבָה – שֶׁיִּלְמַד תרי"ג מִצְוֺת עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנוּנִים ומְחֻדָּדִין בְּפִיו, וַעֲרוּכִים בִּשְׂפָתָיו, וְיֶהְגֶּה בָּהֶם תָּמִיד. וְעַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה – יָשִׂים עַל לִבּוֹ לַחֲשֹׁב עִם נַפְשׁוֹ, אִם קִיֵּם אוֹתָהּ אוֹ לָאו. כְּגוֹן בְּעִנְיָן לַחֲשֹׁב אִם דִּקְדֵּק לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה אוֹ לָאו, אוֹ אִם נֶהֱנָה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. וְאִם יֵדַע בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא חָשׁ לַזֶּה – הֲרֵי חָטָא כָּל יָמָיו, וּכְשֶׁיִּתְחַבְּרוּ יַחַד כָּל אֵלּוּ הָעֲוֺנוֹת – הֲרֵי מִזֹּאת הַמִּצְוָה לְבַד יֵשׁ חֲבִילוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל עֲבֵרוֹת. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה יַחְשֹׁב עִם נַפְשׁוֹ עַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה, וְאָז יַגִּיעַ לְתַכְלִית הַתְּשׁוּבָה.

וְיֵדַע הָאָדָם וְיַאֲמִין שֶׁאֵין הַתְּשׁוּבָה חֲשׁוּבָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אֶלָּא שֶׁיִּדְחוֹק אָדָם אֶת עַצְמוֹ לִטְרֹחַ לְקַיֵּם כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה כְּהִלְכָתָהּ. וּמִי שֶׁיָּשִׂים כָּל טוֹרְחוֹ עַל זֶה הָעִנְיָן – הֲרֵי זֶה בַּעַל תְּשׁוּבָה גָּמוּר, וִיתַקֵּן כָּל מִדּוֹתָיו עַל פִּי הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֺת.

וְהִנֵּה יֵשׁ שְׁמוֹנָה אֵיבָרִים בָּאָדָם, אֲשֶׁר בָּהֶם יַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשָׂיו: הָאָזְנַיִם – אֶחָד; הָעֵינַיִם – שְׁנַיִם; הָרֵיחַ בַּנְּחִירַיִם – שְׁלוֹשָׁה; בְּפֶה יֵשׁ שְׁנֵי מְקוֹמוֹת: הַדִּבּוּר וַאֲכִילָה – הֲרֵי חֲמִשָּׁה; הַיָּדַיִם – שִׁשָּׁה; הָרַגְלַיִם – שִׁבְעָה; הָעֶרְוָה – שְׁמוֹנָה. וְהַלֵּב מֶלֶךְ עַל כֻּלָּם, לְהַנְהִיג אֶת כֻּלָּם לְפִי חֶפְצוֹ. וְעַל אֵלּוּ שְׁמוֹנָה אֵיבָרִים – יָשִׂים מַחְשַׁבְתּוֹ לְדַקְדֵּק בְּדִקְדּוּק גָּדוֹל שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִהְיֶה מֻרְגָּל בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה. וְהָרֹאשׁ לְכָל הַגְּדָרִים – שֶׁיִּשְׁמֹר אֶת עֵינָיו, שֶׁלֹּא יִתֵּן אֶת עֵינָיו בְּמַה שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וּבַזֶּה הָעִנְיָן יִשְׁבּוֹר אֶת הַתַּאֲוָה, כִּי בְּוַדַּאי הַתַּאֲוָה וְהַחֶמְדָּה – הִנֵּה רֹאשׁ לְכָל הַקִּלְקוּלִים, וְאַחֲרֵיהֶן נִגְרָרוֹת עֲבֵרוֹת רַבּוֹת. לָכֵן יִתְאַמֵּץ לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ לְהִלָּחֵם כְּנֶגֶד הַתַּאֲוָה וְהַחֶמְדָּה, וְלִשְׁמֹר עֵינָיו, וּבַזֶּה יְתַקֵּן כָּל עִנְיָנָיו.

וּמִיּוֹם שֶׁהִתְחִיל לָשׁוּב – יַסְכִּים בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בְּהַסְכָּמָה גְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל הַמִּצְוֺת שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיֵּם לַשֵּׁם, וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵקֵל עִנְיְנֵי הַתְּשׁוּבָה לְסַיֵּעַ לוֹ, וְלָתֵת לוֹ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לְהַשִּׂיג – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמּוֹל אֶת לְבָבוֹ, לְחַזְּקֵהוּ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. וּבִלְבַד שֶׁיִּדְחוֹק עַצְמוֹ לִטְרֹחַ בְּמִצְוֺת בְּלֵב שָׁלֵם בֶּאֱמֶת – בַּזֶּה יַגִּיעַ לְמַעֲלַת הַתְּשׁוּבָה.

גַּם צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מְאֹד מְאֹד לְהִתְרַחֵק מִן הָרְשָׁעִים וּמִן הַלֵּיצָנִים שֶׁלֹּא לְהִתְעַסֵּק עִמָּם, לֹא בְּמַשָּׂא וּמַתַּן, וְלֹא בְּלִמּוּד, וְלֹא לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶם, כִּי הֵם מְסִירִים אֶת לֵב הָאָדָם. וְכִמְעַט כָּל הַתְּשׁוּבָה תְּלוּיָה בַּזֶּה.

וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד תּוֹךְ כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ שֶׁיִּתְיַחֵד בְּמָקוֹם אֶחָד בְּסֵתֶר לְבַדּוֹ וְלִבְדֹּק עַצְמוֹ, לְתַקֵּן הַנְהָגָתוֹ עַל פִּי הַמִּדּוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּסֵּפֶר הַזֶּה: לִבְרֹר מִכָּל מִדָּה צַד הַטּוֹב שֶׁבָּהּ וּלְהִתְנַהֵג בַּזֶּה, וְלִבְדֹּק עַצְמוֹ לְתַקֵּן מַעֲשָׂיו עַל דֶּרֶךְ הַמִּצְוֺת. וְיָבִין חֶסְרוֹנוֹתָיו: בְּאֵיזֶה מִצְוָה מִעֵט טוֹרְחוֹ, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחוֹ לְהִתְאַמֵּץ בָּהּ; וְאֵיזֶה מִצְוָה אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לְקַיְּמָהּ. וְעַל כָּל הַדְּבָרִים יִשְׁפֹּךְ נַפְשׁוֹ נוֹכַח פְּנֵי הַשֵּׁם, שֶׁיַּעַזְרוּהוּ לְקַיֵּם מִצְוֺתָיו וְיִתֵּן לוֹ לֵב שֶׁיַּסְפִּיק לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, וְשֶׁיִּתֵּן לוֹ לֵב נֶאֱמָן לְהַאֲמִין בּוֹ בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, וְלִבְטֹחַ בּוֹ בְּבִטְחוֹן שָׁלֵם.

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם יַקְדִּישׁ עַצְמוֹ לְטַהֵר מַחְשְׁבוֹתָיו, וְיַחְשֹׁב עַל הַמָּוֶת – שֶׁיִּכְלֶה גּוּפוֹ וְיִהְיֶה עָפָר, וְיַחֲשֹׁב עַל דִּינֵי גֵּיהִנֹּם, וּמִי שֶׁבָּא שָׁם – אֵיךְ יִהְיֶה עִנְיָנוֹ מֻפְסָד בְּהֶפְסֵד גָּדוֹל. וְיַחֲשֹׁב עַל נְעִימוּת עוֹלָם אֲשֶׁר שָׁם תַּעֲנוּג לְאֵין חֵקֶר. וְיַחֲשֹׁב בְּמַחֲשָׁבוֹת מְכֻוָּנוֹת עַל גְּדֻלַּת הַשֵּׁם, וְעַל נִפְלְאוֹתָיו וְטוֹבוֹתָיו, וְיַנְעִים זְמִירוֹת לְהַלְּלוֹ בְּשִׂמְחַת הַלֵּב, וְיִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנָיו כְּעֶבֶד לִפְנֵי אֲדוֹנָיו. אֵין סָפֵק מִי שֶׁיִּהְיֶה רָגִיל בַּזֶּה הָעִנְיָן – מַגִּיעַ לְמַעֲלוֹת רַבּוֹת.

בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה יִהְיוּ שְׁפָלִים וְנִבְזִים. עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה יַגִּיעוּ עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (הושע יד ב).


[הַתּוֹרָה – חסרה בסימני ספר המידות בכתב יד, וחבל על דאבדין.]


הַיִּרְאָה – לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם רְצוֹן בּוֹרְאוֹ, וְלֹא יִירָא שׁוּם אָדָם אוֹ מֶלֶךְ אוֹ שַׂר, וְלֹא יִירָא מִשּׁוּם יִסּוּרִין וּמִשּׁוּם צַעַר. רַק בּוֹרְאוֹ יִירָא לְבַד, וְלֹא יָגוּר מִפְּנֵי אִישׁ.

וְזֹאת הַמִּדָּה רָעָה מְאֹד בַּזֶּה הָעִנְיָן: שֶׁיַּעֲזֹב מִצְוַת בּוֹרְאוֹ עֲבוּר מוֹרָא בְּנֵי אָדָם. לְכָךְ יַשְׁלִיךְ מִלְּבָבוֹ כָּל הַפְּחָדִים, וְלֹא יִשְׁכֹּן בִּלְבָבוֹ רַק מוֹרָא הַשֵּׁם לְבַד. כִּי יִרְאַת הַשֵּׁם הִיא עֲטֶרֶת פְּאֵר שֶׁל כָּל הַמִּצְוֺת, וְטוֹב מְעַט יִרְאַת הַשֵּׁם מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ (ע"פ משלי טו טז).

וְהַיִּרְאָה הַמְּעֻלָּה מִכָּל – שֶׁיֵּרָאֶה מִלִּפְנֵי הַשֵּׁם כָּל כָּךְ שֶׁיְּהוּ אֵיבָרָיו נִרְתָּעִים מִתַּחַת מוֹרָאוֹ, כְּעֶבֶד שֶׁהוּא נִרְתַּע וְנִכְנַע לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא גּוֹעֵר בּוֹ. וְזֶה הָעִנְיָן קָשֶׁה לְהַשִּׂיג, אַךְ מִי שֶׁמַּרְגִּיל מַחְשְׁבוֹתָיו לְהַרְהֵר תָּמִיד שֶׁהַשֵּׁם רוֹאֶה מַחְשְׁבוֹתָיו, וּמִתְבּוֹנֵן בְּנִפְלְאוֹתָיו בְּעֹמֶק הַלֵּב בְּמָתוּן, וְקוֹצֵר מַחְשְׁבוֹתָיו לְמַעְלָה לִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי מָרוֹם – בַּזֶּה הָעִנְיָן יָכוֹל לְהִתְקָרֵב אֶל אוֹר הַיִּרְאָה הַטְּהוֹרָה, לְהוֹפִיעַ עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו, לֵידַע רָזֵי עֶלְיוֹנִים.


הִנֵּה הִשְׁלַמְנוּ סִמָּנֵי הַמִּדּוֹת בְּרֶמֶז מְעַט, לְהַזְכִּיר הָאָדָם שֶׁיִּזָּהֵר בָּהֶם, לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶם מִכָּל אַחַת וְאַחַת בְּמִשְׁקַל.

וְדַע כִּי הַמִּדּוֹת אֲחוּזוֹת זוֹ בְּזוֹ וּמְדֻבָּקוֹת יַחַד, וְכֻלָּן נִגְרָרוֹת זוֹ אַחַר זוֹ. וְאִם יִתֵּן אָדָם רְשׁוּת לְיִצְרוֹ הָרַע לַעֲבֹר עַל אַחַת – אָז יְהוּ כֻּלָּן נִשְׁמָטוֹת מִמֶּנּוּ. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוּט שֶׁל מֶשִׁי, וְחָרַז בּוֹ מַרְגָּלִיּוֹת דֶּרֶךְ נִקְבֵי מַרְגָּלִיּוֹת, וְקָשַׁר קֶשֶׁר אֶחָד לְמַטָּה. וְאוֹתוֹ הַקֶּשֶׁר מַחְזִיק כֻּלָּן, וְאִם יַתִּירוּ הַקֶּשֶׁר – אָז נוֹפֵל מַרְגָּלִית אַחַת, וְאָז יִפְּלוּ כֻּלָּם זוֹ אַחֵר זוֹ. כָּךְ אִם תַּתִּיר מִמְּךָ קֶשֶׁר מִדָּה אַחַת – אָז לֹא תּוּכַל לְהַחֲזִיק בְּשׁוּם מִדָּה כָּרָאוּי.

לָכֵן שְׁמֹר כָּל הַמִּדּוֹת בְּכָל כֹּחֲךָ, אֲשֶׁר תּוּכַל לְהַשְׂכִּיל בָּהֶם. וּבַזֶּה הָעִנְיָן תַּשְׁלִים נַפְשְׁךָ לַשֵּׁם הַנִּכְבָּד לִדַּבֵּק בּוֹ. וְתִזְכֶּה לִהְיוֹת מֵאוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" וְגוֹ' (דניאל יב ג).

קיצור דרך: SIMANIM